טור אבן העזר עו: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 7:
==בית יוסף==
{{המרת או.סי.אר}}
חייב בעונתה כיצד כל אחד לפי כחו וכפי מלאכתו הבטלים שאין להם מלאכה והם בריאים ומעונגים וכו' בפרק אע"פ (דף סא:) תנן העונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום הפועלים שתים בשבת החמרים אחד בשבת הגמלים אחד לשלשים יום הספנים אחד לששה חדשים ובגמרא מאי טיילין דאמר רב כגון רב שמואל בר שילת דאכיל מדידיה ושתי מדידיה וגני בטולא דאפדניה ולא חלף פריסתקא דמלכא אבביה כי אתא רבין אמר כגון מפנקי דמערבא ומפני שראה רבינו בדרב שמואל בר שילת שאמרו ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה כתב ואינם פורעים מס אבל הרמב"ם לא הזכיר אינם פורעים מס וז"ל בני אדם הבריאים והרכים והענוגים שאין להן מלאכה שמכשלת כחן אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן עונתן בכל לילה ואמרינן תו בגמרא (שם) הפועלים ב' בשבת והתניא הפועלים אחד בשבת א"ר יוסי בר חנינא לא קשיא כאן בעושין מלאכה בעירן כאן בעושין מלאכה בעיר אחרת וכתבו התוס' דאע"ג דקתני התם במתני' הפועלים יוצאין שלא ברשות שבת אחת לא פריך מינה להא דקתני הפועלים ב' בשבת משום דהתם לאו בדין עונה מיירי אלא אשמועינן דשרי לשנות ולבטל עונה ממה שהיה מנהגו תחלה ור"י בר ברוך היה אומר דשלש מדות בפועלים דהעושין מלאכה בעיר ב' בשבת כדתנן במתני' וברייתא בעושין מלאכה בעיר אחרת וחוזרין בכל יום לביתם אחד בשבת לפי שיש להם טורח הדרך אבל אותם שאין חוזרין לביתם בין היה מנהגם בין לא היה כמו רישא דמתני' דקתני יוצאין שבת אחת משמע שהן כל ז' בחוץ וחוזרין ביום הח' אבל ר"י לא פירש אלא ב' מדות ב' בשבת ואחד בשבת כדפרישנא עכ"ל והרא"ש כתב סתם כדברי ר"י בר ברוך וכך הם דברי רבינו והמשך הלשון כך הוא הפועלים שאין לנים בביתם ויוצאים ז' ימים וכו' עונתם פעם אחת בשבת וכן החמרים פעם אחת בשבת דפעם אחת בשבת שכתב קאי לפועלים שאין לנין בביתם וכו' ולחמרים ופשוט הוא <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i>:
 
ומ"ש ות"ח פעם אחת בשבת וכו' ודרך ת"ח לשמש מטתו מליל שבת לליל שבת מימרא שם.<i data-commentator="Hagahot" data-order=""></i>
 
כתב הרמ"ה וה"מ במי שגופו בריא וכו' אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדים אותו שיכול לקיים:
 
אין האיש רשאי לצאת לסחורה וכו' אלא ברשות אשתו במשנה (דף סא:) שהפועלים יוצאים שלא ברשות שבת אחת כלומר ולא יותר ובגמרא (דף סב:) א"ל רבה בר רב חנן לאביי חמר ונעשה גמל מאי ופרש"י נשאת לו כשהוא חמר מהו ליעשות גמל שלא ברשות הרוחה עדיפא לה שיתעשר או עונה עדיפא לה א"ל רוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות:
 
ומ"ש ואפילו אם תתן לו רשות אין ראוי לו להתאחר אלא חדש בחוץ וכו' שם (דף סא:) אהא דתנן התלמידים יוצאים ללמוד תורה שלא ברשות שלשים יום והפועלים שבת אחת וקאמר בגמרא ברשות כמה כמה דבעיא אורחא דמילתא כמה אמר רב חדש כאן וחדש בביתו שנאמר לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה ור' יוחנן אמר חדש כאן וב' חדשים בביתו שנאמר חדש יהיו בלבנון ושנים בביתו וכ' הרא"ש אורחא דמילתא בכמה שלא ישאל ממנה דבר של צער דשמא אע"פ שנותנת לו רשות על ידי פיוסו או ע"י שמתביישת ממנו לבה מצטער והני רבנן דנפקי טובא כתב הראב"ד לפי שהיתה תורתם אומנותם לא חשו לאורחא דמילתא עכ"ל:
 
ומ"ש רבינו שהרמ"ה פסק חדש בחוץ וכו' שם כתב הרא"ש כתב הרמ"ה דמסתברא כר' יוחנן דגמר מבנין בה"מ ולי נראה דכיון דלית כאן אלא אורחא דמילתא והא קא יהבי רשות עבדינן להקל כרב עכ"ל:
 
ומ"ש רבינו בשם הראב"ד דמי שתורתו אומנתו יכול לילך כל מה שתתן לו רשות כבר כתבתי דבריו בסמוך ומה שאמר שהרמ"ה פסק דאפילו בלא רשות יכול לילך ללמוד כך כתב הרא"ש בפסקיו בשמו וכמו שכתב רבינו לקמן בסמוך:
 
ומה שאמר אמר רבא סמכי רבנן אדרב אדא ועבדי עובדא בנפשייהו שהיו יוצאים בלא רשות והיו נענשים הא דהיו נענשים אינו ענין לדברי הרמ"ה דלא מייתי הרמ"ה ראיה אלא מדסמכי רבנן אדרב אדא ועבדי עובדא הוא דמייתי ראיה ונראה דמה שכתב הרמ"ה אע"ג דהלכה כרב אדא לא מיבעי להו לעגוני לנשייהו כולי האי וכו' איפשר דמהא דהיו נענשים קאמר לה:
 
ומ"ש וכ"כ הרמב"ם תלמיד חכם יוצא שלא ברשות אשתו ג' או ד' שנים הוא בפרק י"ד מה' אישות ודבר פשוט דתיבת וכן שכתב רבינו אתחלת דברי הרמ"ה שפסק כרב אדא קאי ולא אסיפא דלא מיבעי להו לעגוני לנשייהו כולי האי: ב"ה בסימן כ"ה כתב רבינו חייב אדם לפקוד אשתו בליל טבילתה ובשעה שהוא יוצא לדרך והוא<i data-commentator="Hagahot" data-order=""></i> בפרק הדר ובפ' הבא על יבמתו:
 
אין האיש רשאי לשנות מלאכה שעונתה קרובה וכו' כגון מחמר לגמל בלא רשותה וכו' כבר כתבתי בסמוך שהוא בעיא דאיפשיטא:
 
ומ"ש חוץ מאדם בטל שיכול לחזור תלמיד חכם וכו' כ"כ הרמב"ם בפ' י"ד מה' אישות:
 
ומ"ש רבינו דכיון שהוא אצלה תמיד וגם חוזר ללמוד תורה אינה מקפדת הם דברי עצמו לומר דאפילו למאי דפסק כרבי אליעזר רשאי אבל למאן דפסק כחכמים נראה דאפילו הלך ללמוד חוץ לעיר רשאי וזהו שלא הזכיר הרמב"ם טעם בדבר אלא סתם וכתב אין אשתו יכולה לעכב:
 
כתב הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות האשה שהרשת לבעלה אחר הנשואין שימנע עונתה מותר בד"א שקיים פריה ורביה וכו' וכתב ה"ה האשה שהרשת לבעלה וכו' זה פשוט וכבר הזכרתי שאמרו בפרק אע"פ ברשות כמה דבעי בד"א וכו' ביאר רבינו שמצות פריה ורביה ומצות עונה הם ב' דברים ואין זו תלויה בזו ע"כ:
 
כתב הרמב"ם פרק י"א נושא אדם כמה נשים וכו' טעמא מדאמרינן בסוף פרק הבא על ע"י (דף סה.) אמר רב אמי כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה רבא אמר נושא אדם כמה נשים והוא דאיפשר למיקם בספוקייהו ופסקו הרי"ף והרא"ש כרבא וכ"פ הרמב"ם בפרק י"ד:
 
ומ"ש לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יותר מד' נשים וכו' כדי שיגיע לכל א' עונה בחדש בפרק החולץ עצה טובה קא משמע לן דלא לייבם טפי מארבע נשים ואפילו בדאיפשר ליה כי היכי דלימטיינהו עונה בחודש ונמוקי יוסף כתב בפרק החולץ וז"ל כתב הריטב"א בשם רבו שאמר בשם רבותיו דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו דאומדנא דמוכח היא דאדעתא דהכי אינסיבית ליה דלא ינסוב אחריתי והוה ליה כחמר שאינו רשאי ליעשות גמל ובתוספות כתבו שרבינו גרשום החרים על הנושא אשה על אשתו וחייבים לכוף על החרם שלו אבל ביבמה לא החרים עכ"ל וחרם זה דר"ג לא פשט בכל המקומות שהרי כתב הרשב"א בתשובה שתקנת רבינו גרשום לא פשטה בארצו וגם במקומות שפשטה אין לכוף מטעם חרם ר"ג שהרי כתב מהרי"ק בסימן ק"א שלא גזר ר"ג אלא עד סוף האלף החמישי וכבר כתבתי כל זה סימן א' ועיין שם:
 
המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו' בפרק אף על פי (דף סא:) תנן המדיר את אשתו מתשמיש המטה בש"א ב' שבתות ובה"א שבת א' וידוע דהלכה כב"ה ומ"ש בין שהדירה סתם או שבעה ימים או יותר (שם) בגמ' אמר רב ל"ש אלא במפרש אבל סתם יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפילו בסתם נמי ימתין שמא ימצא פתח לנדרו ופסקו הפוסקים הלכה כשמואל:
 
ומ"ש אפילו הוא ספן שעונתה לששה חדשים (שם) בגמרא ונתנו טעם לדבר שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו וכו':
 
ומ"ש וכיצד מדירה אמר הנאת תשמישך אסור עלי וכו' אבל אם אמר הנאת תשמישי עליך או נשבע שלא לשמשה אינו חל כלומר משום דמשועבד לה וזה נלמד מדאמרי' בר"פ המדיר (דף ע.) ובפ' בתרא דנדרים (דף פה.)<i data-commentator="Hagahot" data-order=""></i> וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקע ליה לשעבודיה ובפרק המדיר מייתי הא דאמר רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי יפר לפי שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו ומינה ילפינן לכשהדירה איהו וכך הם דברי הרמב"ם בפי"ד מהלכות אישות וכתבו שם הגהות מיימוניות המדיר שלא לקרב אל זוגתו עד זמן פלוני אם נדר שלא מרצון זוגתו ודאי יש איסור בדבר ולא חל הנדר אבל אם נתרצית זוגתו והיתה חפצה בכך אז צריך התרה מג' הדיוטות <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i> וכתבו עוד שם שהמדיר את אשתו מתשמיש המטה מותר לו להתייחד עמה מק"ו מנדה שהיא בכרת <i data-commentator="Prisha" data-order=""></i>:
 
כתב הרמב"ם אסור לאיש למנוע מאשתו עונתה וכו' עד או יוציא ויתן כתובה בפי"ד מהלכות אישות הנודר שלא לשמש עם אשתו ע"מ שאין איסור בדבר עיין בהגהות מרדכי דקדושין:
 
האשה שנדרה נדר של עינוי נפש או מדברים שבינו לבינה שעליו להפר וא"ל אני מיפר לך ע"מ שתאמרי לפלוני מה שדברנו יחד וכו' משנה בפרק המדיר (דף ע"א:) א"ל ע"מ שתאמרי לאיש פלוני מה שאמרתי לך או מה שאמרת לי או שתהא ממלאה ומערה לאשפה יוציא ויתן כתובה ובגמרא על מנת שתאמרי וכו' ותימא א"ר יהודה אמר שמואל דברים של קלון. או שתהא ממלאת ומערה לאשפה וכו' ותעביד א"ר יהודה אמר שמואל שתמלאה ונופצת. וכתב הרי"ף פירוש א"ל בשעת תשמיש שתתהפך כדי שתנפץ שכבת זרע ולא תתעבר במתניתא תנא שתהא ממלאה י' כדי מים ותערה לאשפה ומפרש טעמא דמתניתא מפני שנראית כשוטה וכתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל אוקימתא דרב יהודה ואוקימתא דמתניתא למימרא דתרווייהו איתנהו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכך הם דברי רבינו:
 
ומ"ש רבינו האשה שנדרה נדר של עינוי נפש וכו' משום דע"כ בתולה דבר זה בנדר מיתוקמא מתני' דאל"כ מאי ע"מ שתאמרי דקתני ומאי דמיתני' בפירקין דהמדיר יוכיח וכ"כ הרמב"ם המדיר את אשתו שתאמר לאיש פלוני מה שאמרה ליה וכו' והשתא האי מדירה ה"ד אי דאסר הנאתו עליה אם לא תאמר הא כיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה כדאיתא בריש פרק המדיר וליכא לאוקומא באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דא"כ אמאי יוציא ויתן כתובה דמשמע דלאלתר יוציא דה"ל לאמתוני ל' יום כדתנן בר"פ המדיר הלכך על כרחך צריך לאוקומא בנדרה היא והפר לה ע"מ כך ולישנא דע"מ הכי מוכח וכיון שכן ע"כ בנדר שהוא יכול להפר מיירי דבנדר שאינו יכול להפר לא שייך כלל וכך הם דברי הר"ן שכתב על משניות דהמדיר לשמואל ע"כ בנדרה היא וקיים לה איהו מתוקמא ובשלמא שלא תלך לבית אביה או לבית המשתה בידו להפר דאיפשר דנדרי עינוי נפש נינהו ובבית האבל נמי מפרש בפ' בתר' דנדרים (פג:) דעינוי נפש הוא מדכתיב והחי יתן אל לבו אבל תאמרי לפלוני ותמלא י' כדי מים לא משמע דמיקרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה וכיון שכן ע"כ מיירי בשתלתה בדברים אלה מזונות או תשמיש וש"מ דאע"ג דאיפשר בפרנס ותשמיש נמי שבת א' כמאן דאיפשר בפרנס דמי אפילו הכי יוציא ויתן כתובה כיון דנדרה היא וקיים לה איהו מטעמא דמסני סני לי וכמו שכתבתי למעלה עכ"ל גרסינן בפרק נערה שנתפתתה (מח.) אמר רב הונא האומר אי איפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכתב הריטב"א פירוש אף על פי שעושים כן לצניעות וה"ה כשהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשיבא וכ"ש כשאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה וכדכתב בשילהי מסכת נדרים עכ"ל: