שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ד: הבדלים בין גרסאות בדף

===דף מט עמוד א===

 

<b> ומשני אמר רבא ההוא כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל וכו'. </b>פירוש ע"כ מלזנות בית אביה ממעטינן מסירה אפילו היכא דהדרא דהא ע"כ לענין הפרת נדרים כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל ומעתה היכא דהדרא לאו בית אביה קרינן בה דהא לא הדרא למילתא קמייתא למיהוי כמי שלא נמסרה דהא ע"כ אהני בה מסירה לענין הפרת נדרים כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל. דלא הדרא למילתא קמייתא למיהוי כמי שלא נמסרה. ע"כ. והתוספות ז"ל פירשו בענין אחר דפירכא אלימתא קא פריך ואפירכא קמייתא קא מהדר וה"ג ואימא ה"מ היכא דלא הדרא לבי נשא כו' והכי פריך מנלן דאייתר בית אביה למעוטי מסר דילמא תרווייהו צריכי לנכנסה לחופה ולא נבעלה דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמי' לה היכא דלא הדרא אבל היכא דהדרא אימא תהדר למילתא קמייתא להכי אצטריך קרא אחרינא. ואכתי מסירה מנלן דאע"ג דהיכא דנבעלה קים לן דלא הדרא דהא בחד מיעוטא סגי לן ולא בעינן תרי מיעוטי היינו משום דאשתני גופה אבל לא נבעלה דאכתי בתולה היא ולא אישתני גופה אימא תהדר ולהכי בעינן תרי מיעוטי ומשני אמר רבא כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל שאשמועינן דלא הדרא והיינו לכל הפחות בנכנסה לחופה ולא נבעלה וגלי קרא בנדרים וה"ה בכל מקום אם כן אייתר חד מהנך קראי למסר למפטריה מסקילה. ואם תשאל אם כן אכתי לפום קושטא דמלתא נימא דבמסר היכא דהדרא לבי נשא הדרא למלתא קמייתא. תשובתך הואיל ואשכחנא דלא הדרא מתנא דבי ר' ישמעאל סברא הוא דלא הדרא בכל הנך דאמעיט מסקילה כגון מסר והיינו דנקט תנא דבי רבי ישמעאל במילתיה מסר. והקשו התוס' לפי שיטתם דהיכי ילפינן מנדרים דלא הדרא למילתא קמייתא נהי דגבי נדרים לא הדרא היינו משום דגלי לן קרא דכיון דיצאה מרשות האב שעה אחת שוב אין לו כח בה מ"מ לענין סקילה היכי שייך לומר דהא הדרא אע"פ שנכנסה לחופה כיון שלא נבעלה ונתאלמנה או נתגרשה וחזרה ונתארסה למה לא תהיה בסקילה כיון שהיא נערה בתולה מאורסה ואע"ג דיצאת מרשות האב מכל מקום תהא כמו יתומה שאין לה אב דהויא בסקילה ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דהא פרשינן דעיקר בעיין מעיקרא היינו דקרא דלזנות בית אביה דמינה נפקא לן מסירת שלוחין דילמא מיירי היכא דהדרא דקרינן בה בית אביה ומשני שפיר דכיון דלא הדרא למילתא קמייתא לענין הפרת נדרים כשנמסרה אין את קורא בה בית אביה מעתה למדת בע"כ דלא שנא הדרא ולא שנא לא הדרא לענין מסירה אבל לשיטת התוספות דבעיין היינו דקראי איצטריכו לנכנסה לחופה ולא נבעלה ומנלן מסירה ולאו משום משמעות בית אביה קא פרכינן אלא דהדרינן לקושיין דמעיקרא דמנלן מסירה ומהדרינן דמתנא דבי ר' ישמעאל נפקא היכא דהדרא לבי נשא להיכא דלא הדרא ואייתר חד מהנך קראי למסר האב הלכך איכא לאקשויי דאכתי לא שמעינן מסירה דדילמא לענין סקילה שאני לן בין הדרא ללא הדרא אע"ג דלענין הפרת נדרים לא שאני לן ותירצו בתוספות דכי הוה פרכינן ואימא הני מילי היכא דלא הדרא וכו' לאו משום דהוה סברינן דלאחר שנכנסה לכלל נשואה תהדר למילתא קמייתא דהא פשיטא ודאי דאי שום פעם נקראת נשואה שוב לא תכרת שם זאת מעליה והרי היא לעולם נשואה דומיא דבעולה דכל שנבעלה שוב לא הדרא אלא הכי הוה סברינן למימר דכל שלא נבעלה ונתאלמנה ונתגרשה בטלו להו שם נשואין מינה והויא כלא נשאת מעולם. ומיהו בבעולה פשיטא דלא נתבטלו הנשואין כיון דאשתני גופה ואהכי משני שפיר דכיון דגלי לן קרא בהפרת נדרים דעל ידי אלמנות וגירושין לא נתבטלו הנשואין כאילו לא הוו ה"ה לענין סקילה. ולשיטת רש"י ז"ל כיון דמאי דתני דבי רבי ישמעאל אתיא למסר וכדכתיבנא הלכך בעי לפרושי נמי דאיצטריך למילף על מה שנדרה בדרך והבעל קיים אם הבעל מפר לבדו או האב כדין ארוסה אבל לשיטת התוספות לא איירי תנא דבי רבי ישמעאל במסר אלא דאנן ממילא שמעינן לה וכדכתיבנא הלכך ע"כ עיקר מלתא דרבי ישמעאל לא אתא לאשמועינן אלא דלא נימא דהיכא דהדרא לבי נשא כגון שנתאלמנה דהרי היא חוזרת לבית אביה כיון שנתאלמנה דתיהדר למילתא קמייתא וכל שאר מילי נמי ילפינן מנדרים ואפילו לשיטתו של רש"י ז"ל קשיא להו לתוספות דכיון דבעינן דאימא לזנות בית אביה מיירי אפילו במסר וכגון שהדרא לבי נשא והלכך למה לי למגמר מנדרים על מה שנדרה בדרך והא מלזנות בית אביה נפקא וגמרינן נדרים מהתם ורש"י ז"ל אזיל לשיטתו שכתב לעיל דשמואל דאמר לירושתה אתא לאפוקי הפרת נדרים אלמא בעינן קרא להפרת נדרים ומדתנא דבי רבי ישמעאל נפקא ולישנא דתנא דבי ר' ישמעאל הכי דייקא וכדבעינן למכתב בס"ד:<br>וז"ל הרמב"ן ז"ל. ואימא ה"מ היכא דלא הדרא לבי נשא כו' פרש"י ז"ל בעיא בעלמא היא ולאו קושיא כלל ואפשר לפרש דקושיא היא וה"ק מנא לך דלזנות בית אביה פרט למסר האב לשלוחי הבעל דילמא לחופה איצטריכא ואם תאמר חופה בהדיא כתיב אי מהתם הוה אמינא ה"מ היכא דלא הדרא לבי נשא אבל אי הדרא תהדר למילתא קמייתא וה"ה איצטריך לזנות בית אביה לומר שהיתה בבית אביה לעולם ולא יצאה משם ומפרקי' להא לא איצטריך דמנדר אלמנה וגרושה נפקא דכל היכא דנפקא מרשות אב לא הדרא ליה והא דאמר תנא דבי ר' ישמעאל מסר האב לשלוחי הבעל אמסקנא דמילתין קאמר דכיון דכ' רחמנא לזנות בית אביה למסר האב לשלוחי הבעל ולמדנו שיצאה מרשותו נפקא לן מקרא דונדר אלמנה וגרושה שאינה חוזרת לרשותו דהא אמר רחמנא כיון שיצאת מרשות אב שוב אינה חוזרת לו ולשון הזה פר"ח ז"ל ואמר ליה רב אדא ה"מ אם לא חזרה לבית אביה אבל אם חזרה לבית אביה הייתי אומר ארוסה נקראת אתא קרא למעוטא ודחאה רבא להאי סברא דרב אדא מדפסק תנא דבי רבי ישמעאל. עד כאן. כתב הרב אב ב"ד ז"ל והלא מוצאת מכלל אב דכיון שנשאת אין לאביה רשות בה מנלן משמע דבנעוריה בית אביה ואי תיקשי לפר"ח ז"ל מבנעוריה בית אביה נפקא דלא הדרא מנשואי חופה לבי נשא לא קשיא דאנן הכי קאמרינן אי בעלמא שאין לאביה רשות בה כגון בוגרת פשיטא אלא הא קמ"ל שאינה חוזרת לו ויש לפרש כדרך הרב אב ב"ד ז"ל דחופה לא כתיבא התם דהוה אמינא כל זמן שלא נבעלה חוזרת היא ובנעוריה קרינא בה כענין שנאמר ושבה אל בית אביה כנעוריה. עד כאן:<br>וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו. ואימא ה"מ היכא דהדרא לבי נשא וכו' פרש"י ז"ל דאמסר האב לשלוחי הבעל קיימינן דקי"ל מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק ואמרינן השתא מנלן דאילו הדרא לבי נשא לא הדרא למילתא קמייתא ומיהו לאו קושיא היא דאימא הכי נמי ומאן אמר לך דהא אנן לא אמרי' אלא דכי מסר האב לשלוחי הבעל דינה בחנק אבל נתאלמנה או נתגרשה אחר המסירה והדרא לבי נשא לא אמרן אבל מסתברא ליה למקשה דהכי קושטא דמילתא דלא הדרא למילתא קמייתא ואפשר דקים ליה דודאי דהכי איתא אלא קשיא ליה אמאי ומנא לן הא אבל אנשואה לא קשיא דנימא דהיכא דהדרא לבי נשא דהדרא למלתא קמייתא דהא פשיטא לן דלא הדרא וכדתנא דבי ר' ישמעאל מה תלמוד לומר והלא מוצאת וכו' ופירש הרב אב ב"ד ז"ל דהיינו טעמא דפשיטא ליה משום דהא כתיב בה בנדרים בנעוריה בית אביה וכיון דנשאת תו לא קרינן בה בנעוריה אבל אפשר לומר דודאי גבי נדרים בנשואה הא פשיטא לן דלא אמרינן דהיכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא דכיון דכבר נתרוקנה רשות האב ממנה לגמרי ובאת לרשות הבעל שהוא מיפר בלבד הא פשיטא לן דתו לא הדרא לרשות האב וגמרינן מינייהו אבל כי מספקא לן במסר האב לשלוחי הבעל דהא כל עיקר נתרוקנה רשות האב אינו אלא בשביל רשות הבעל וכיון דלא הספיקה לבא לכלל רשות הבעל עד שחזרה לרשות האב בזו אפשר לספק אם חזרה לרשות אביה אם לאו ואמרינן הא כבר פסקה תנא דבי ר' ישמאל דממעט בהדיא אפי' במסר האב לשלוחי הבעל דלא אמרינן דהיכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא אלא כיון שיצאה מרשות האב שעה אחת שוב אינו יכול להפר אבל ר"ח ז"ל פי' דהאי קושיא היא ואנשואה מקשינן וקאי אמאי דמקשינן ואימא פרט לשנכנסה לחופה ולא נבעלה ואמרינן חופה בהדיא כתיבא ואכתי קשיא לן אימא דלזנות בית אביה אנשואה קאי ואע"ג דנשואה הא כתיבא אפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה איצטריך דאי לאו לזנות הוה אמינא הני מילי בעודה נשואה אבל היכא דנתאלמנה והדרא לבי נשא תיהדר למלתא קמייתא קמ"ל לזנות דאע"ג דהדרא לבי נשא לא הדרא למילתא קמייתא ומיהו ה"מ נשואה אבל ארוסה לעולם אימא לך אף על פי שמסר האב לשלוחי הבעל שהיא בסקילה עד שתכנס לחופה ולפום הא לית ליה לר"ח ז"ל האי טעמא דהראב"ד ז"ל דהא קא מצטרך ליה קרא דלזנות לנשואה אי נמי אפשר דאית ליה וקסבר דלא ממעיט מדכתיב בנעוריה אלא נשואה אחר שנבעלה דתו לא קרינא בה כנעוריה מלחם אביה תאכל ואכתי איצטריך לזנות למעוטי נכנסה לחופה ולא נבעלה והדרא לבי נשא ומהדרינן ההיא כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה מה ת"ל והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל כלומר מה תלמוד לומר בבוגרת שהרי כבר יצאה מרשות שניהם א"נ מה ת"ל כשנשאת ונבעלה אפי' הדרא לבי נשא דהא פשיטא שהרי מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל ונפקא לן מבנעוריה דכיון דנבעלה תו לא קרינא בה בנעוריה אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל וכו' והשתא דחוק הוא דלא הוה ליה למנקט לתנא דבי רבי ישמעאל אלא פרט לשנכנסה לחופה ולא נבעלה והדרא לבי נשא אלא הכי נמי קאמר וקסבר תנא דבי רבי ישמעאל דכיון דנפקא לן מהכא אפילו להדרא לבי נשא בנשואה אפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה ומתרבה לן נמי מלזנות בית אביה ארוסה שמסר האב לשלוחי הבעל שדינה בחנק כנשואה ה"ה נמי דאמרי' בה דהיכא דהדרא לבי נשא לא הדרא למלתא קמייתא כנשואה והיינו דנקט מסר האב לשלוחי הבעל דעדיפא ליה ופירוש רש"י מחוור ממנו ותו לא מידי. ע"כ:<br>והרא"ש ז"ל כתב דפרש"י ז"ל לא נהירא דאי אמתני' קאי אמאי המתין כל כך לפרשו ועוד דלשון ואימא משמע לשון קושיא ועוד מאי מספקא ליה לימא אין הכי נמי דאם חזרה לרשות האב שהיא ברשות האב דממתניתין לא משמע שהיא ברשות הבעל אלא לאחר שמסר ולא הדרא וכן הריטב"א ז"ל כתב דפירוש רש"י ז"ל דחוק ועוד דבכל הספרים גורסין כפי' ר"ח ז"ל וה"פ ודילמא אכתי אימא לך דלזנות בית אביה פרט לכשנכנסה לחופה ולא נבעלה ואי משום מאורסה ולא נשואה ההוא לנכנסה לחופה ועדיין היא בבית בעלה כשזינתה דלא הדרא לבי נשא אבל הדרא לבי נשא וזינתה הוה אמינא שהיא בסקילה במילתא קמייתא קמ"ל לזנות בית אביה ולעולם אימא לך דמסר האב וכו' ופרקינן דלהא לא איצטריך קרא מונדר אלמנה וגרושה נפקא דכל שיצאת מרשות אביה שעה אחת תו לא הדרא למילתא קמייתא וגלי בה רחמנא לענין נדרים וה"ה לענין זנותה דלא קרינא בה בית אביה הילכך כי איצטריך קרא למסר האב לשלוחי הבעל איצטריך:

<b> והלא מוצאת מכלל אב וכו'. </b>הקשה הרב אב ב"ד מנלן דמוצאת מכלל אב אי לאו ונדר אלמנה וגרושה ותירץ דכיון דכתיב בנעוריה בית אביה ממילא שמעי' דכיון דנכנסה לחופה אע"פ שנתאלמנה תו לא הדרא ולא קרינא בה בית אביה. אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל פי' דאלו להיכא דלא הדרא ועדיין היא ברשות בעלה הא ודאי הבעל מפר. ואילו להיכא דמסר האב ועדיין היא בדרך ולא הדרא א"נ לנכנסה לחופה ונתגרשה או נתאלמנה אפי' קודם שנבעלה לא צריך קרא דמבנעוריה בית אביה נפקא וכי איצטריך קרא היינו למסירה והדרא לבי נשא והיינו דמוכיחין שפיר לענין זנותה דמאורסה ולא נשואה למעוטי נכנסה לחופה ולא נבעלה ולזנות בית אביה למעוטי מסר האב לשלוחי הבעל וכי אמרת מנא לן דלא שני לן בין היכא דהדרא לבי נשא להיכא דלא הדרא ילפי' מהא דהפרת נדרים דגלי רחמנא דליכא הפרשא בינייהו ולגלויי בעלמא הוא ושפיר ילפי מהדדי כיון דבתרווייהו כתיב בית אביה ואין זה אלא כעין ילמד סתום מן המפורש וכן פירשו בתוספות. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

<b> דתנא דבי ר' ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה וכו'. </b>הקשו בתוספות דהא איצטריך לכדפרש"י ז"ל בפרק בתרא דתנן התם ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה כיצד אמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום וכו' ודע דיש מי שפירש שם בנדרים דהא דקתני שם במשנה ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה לישנא דמתניתין הוא ולא אקרא קאי ולהך פירושא לא קשיא כולי האי ומיהו רוב המפרשים ז"ל פירשו שם דקרא קא דריש דכה"ג מיירי ויש לתרץ דקרא כתיב ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה ואי לא אתא קרא אלא לההיא דפרק בתרא דנדרים לא הוה ליה למכתב אלא ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה דהיינו נדר שנדרה בעודה אלמנה אף על פי שלא חל עד שנשאת כגון שאמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום ונשאת בתוך שלשים יקום עליה דבתר שעת הנדר אזלינן ומדכתיב כל אשר אסרה על נפשה משמע דאתא לאשמועינן מידי דאסרה על נפשה מיד דחל והיינו מסר האב כו' וכדדרשינן הכא והיינו דהתם בפרק בתרא דנדרים נקט מהאי קרא ונדר אלמנה וגרושה יקום עליה ודלג כל אשר אסרה על נפשה והכא נקיט קרא כמו שהוא. וזהו שכתב רש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל מה ת"ל דלא צריך למימר כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה דמאן בעי לבטולה הלא מוצאת מכלל אב משנשאת ומוצאת מכלל בעל משנתאלמנ' ע"כ. ועוד מדנקט אלמנה וגרושה ולא נקט אשה סתם פנויה או בוגרת דייקא דדרשינן הך דרשא דהכא ולהכי נקט נמי תרתי אלמנה וגרושה. כן נראה לי:

<b> אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל וכו'. </b>פי' רש"י ז"ל כלומר לא בא הכתוב לאלמנה וגרושה מן הנשואין דהא כתיב בה אם בית אישה נדרה אישה יפירנו והרי אישה קיים אלא אלמנה על ידי מסירת שלוחין שעד עכשו לא פירשו לך הכתובים אלא משפט נודרת בבית אביה ומשפט נודרת בבית אישה וזו שנדרה בדרך משמסרוה לשלוחין אין אני יודע איך אני קורא בה אם בית אביה אם בית אישה לפיכך בא כתוב זה ולמדך שלא תקרא לה בית אביה אלא בית אישה ולא נתרוקנה רשות לאב במיתתו של בעל ושוב אינו יכול להפר אלמא לא הדרא למילתא קמייתא דאילו נתאלמנה מן האירוסין עד שלא נמסרה לשלוחין תנן במסכת נדרים מת הבעל נתרוקנה רשות לאב וילפינן לה מקראי. ע"כ. פי' לפי' מהאי קרא נמי שמעינן דלענין הפרת נדרים הרי היא ברשות הבעל ואם נדרה בדרך הבעל מפר ולהכי לא נתרוקנה רשות לאב במיתתו של בעל דאילו הות קרית לה ארוסה לאחר שנמסרה לשלוחי הבעל הוה לן למימר דנתרוקנה רשות לאב במיתתו של בעל ואיצטריך למגמר מהכא לשיטתו של רש"י ז"ל וכדכתיבנא לעיל ולא תיקשי מהכא לשמואל דס"ל דלענין הפרת נדרים לא מהניא מסירה לחופה וכדכתיבנא לעיל דהא במתני' דנדרים פרק בתרא משמע דלא הויא ברשות הבעל אלא ברשות עצמה וכדכתיבנא לעיל דתנן התם זה הכלל כל שיצאת לרשות עצמה וכו' ואמרינן עלה בגמרא זה הכלל לאתויי מסר האב לשלוחי כו' וכבר כתיבנא לעיל שיטתו של רש"י ז"ל בזה ומיהו פירשו שם בשיטה וז"ל לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל ונדרה ואח"כ נכנסה לחופה שאין הבעל מיפר בנדרים באלו הנדרים הקודמין לכניסת חופה דאף על גב דלענין חנק חשבינן לה כנשואה כדתנן בכתובות הרי היא ברשות הבעל הכא לענין נדרים חשבינן לרשות האב ולרשות עצמה באין כאחד כל זמן שלא נכנסה לחופה דהתם הוא דרבי קרא כדאמרינן התם מנא הני מילי אמר רמי בר חמא אמר קרא לזנות בית אביה פרט לשמסרה האב לשלוחי הבעל אבל לענין נדרים דלא רבי קא חשבינן לה רשות האב ורשות עצמה באין כאחד הלכך קודמין הוו ואף ע"ג דלענין נתרוקן רשות לא חשבינן לה רשות האב כדאמרינן התם מסר האב לשלוחי הבעל ונתארמלה או נתגרשה שוב אינו יכול להפר דלא חשבינן לה כארוסה להתרוקן רשות לאב במיתת הבעל התם טעמא כדמפיק לה תנא דבי רבי ישמעאל מונדר אלמנה וכו' והכי משתמע לה ממתניתין כל שיצאה לרשות עצמה פי' כל שהיא ברשות עצמה שלא נכנסה לרשות הבעל לגמרי כגון מסר האב דהיינו קודם מסירת חופה אינו יכול להפר. ע"כ. אבל רש"י ז"ל השוה דין נדרה בדרך והבעל קיים לנתרוקן רשות לאב במיתתו של בעל וכדכתיבנא ולא רצה לפרש דרבי ישמעאל סבר דבדרך הרי היא ברשות עצמה דמרשות האב יצאה ולכלל רשות בעלה לא נכנסה והרי היא ברשות עצמה וכמו שפירשו קצת מפרשים וכדכתיבנא לעיל דמדקאמר היאך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו אלמא דאין לנו בשעת מסירתה אלא תרתי או רשות אב או רשות בעל אבל רשות עצמה אין לנו כנ"ל. ועוד יש לנו להאריך בלשונו ז"ל ליישב לשון הברייתא ואין הפנאי מסכים:

 

===דף מט עמוד ב===

 

כשהן קטנים פי' רש"י ז"ל עד שיביאו שערות. ואיכא למידק דהאמורא דרכו לפרש והלכך הוה ליה למתני' למתני שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו עד שיביאו שערות ותירצו בתוספו' דלהכי נקט כשהן קטנים לדיוקי דקטני קטנים חייב לכ"ע כדאמרי' בסוף אעפ"י כנ"ל:<br>הלכתא כותיה כלו' יש לסמוך על דברי ר' אילא שכך התקינו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>יארוד ילדה ואבני מתא שדיא פי' ירוד תנין כדמתרגמי' מעון תנים מדור ירודיא ופי' בתוספות הירוד הזה הוא אכזר וכמעט שהוא אוכל את בניו לולי שהקב"ה נותן לו רחמנות בלבו והופך פניו מלראותם כדי שלא יחשוב לאוכלם וחולץ שד ומניק הה"ד גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן והיינו דקאמר הכא ירוד ילדה שהוא אכזר ולבסוף מניקו וזה אכזרי יותר דשדי בניו אבני מתא והלשון הזה דחוק לפי' זה וכך י"ל אותו לפי' זה, זה האיש ירוד היולדת ואינה מניקה מה שאין כן ברוב הירודים שהם מרחמים בסוף על בניהם. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב במהדורא קמא יארוד י"מ שהוא עוף אכזר. תלמידי הר"י ז"ל וז"ל פירוש יארוד חיה טמאה ועל שם שהיא אכזרית כמו תנין שהוא אכזר קורא אותה כך, התרגום תנין יארוד ולפיכך אומרים לו זהו אכזר כמו היארוד שמטיל בניו על אנשי עירו. ע"כ:<br>הא בחיוורי הא באוכמי פרש"י כי כשהוא קטן הוא לבן ואביו ואמו בדלין ממנו כסבורין שאינו שלו עד שמשחיר ובתוספות פירשו כי שני מיני עורב הם לבנים ושחורים והמין האחד אוהב את בניו וכדאמרי' בפרק אלו טרפות למינו זה עורב העמקי ומאי עמקי לבן כדאמרי' כמראה חמה עמוקה מן הצל ולשון הגמרא מוכח יותר כפירוש זה. הריטב"א ז"ל. פי' דלשיטת רש"י ז"ל לא הוה ליה למימר אלא הא בזוטרי הא ברברבי דלשון בחיוורי באוכמי משמע דשני מינין הן ולי פירושו של רש"י נראה יותר דאי מיירי במין שאוהב את בניו מאי רבותיה דעורב דקאמר עורבא בעי בני וכו' והא הכי נמי הוי מצי למנקט כל עופות שבעולם ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דה"ק עורבא בעי בניה אף ע"ג דמתחילה הרחיקן שוב מקרבן והאי גברא איפכא דבקטני קטנים היה זן אותם וכדאמרי' לעיל דלכ"ע חייב לזון אותם והשתא דהגדילו לא בעי אותם. כנ"ל:

<b> וז"ל רש"י במהדורא קמא הא בחיוורי וכו'. </b>כשהן קטנים הן לבנים ושונאן דאומר לא שלו הם ולאחר שגדלו משתחרין ואוהבן והיינו דקאמרי' בעי בני מכי גדלי אע"פ שאכזר עליהם בקטנותם וההיא וכו' ע"כ. והיינו כדדייקנא וזכיתי לדעתו. ובלקוטי הגאונים ז"ל כתב הא בחיוורי הא באוכמי יש מין עורב שבניו לבנים ושונאן ויש מין שבניו שחורים ואוהבן. ע"כ:

<b> וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל עורבא בעי בני וכו'. </b>פי' דרך העורב כי כשהם קטנים נראים לבנים והעורב מתוך שאינו רואה אותם שחורים כמותו מואס אותם שחושב שאינם בניו ומניחם והקב"ה מזמין להם פרנסתם ובאים יתושים ואוכלים אותם יתושים והיינו דכתיב לבני עורב אשר יקראו ואחר כך כשחוזרים שחורים העורב מרחם עליהם ולפיכך אומרים לו העורב אע"פ שנולד לו ספק בבניו חוזר ומרצה את בניו והאי גברא לא בעי בני. ורבא לא היה רוצה להלבין פניו בצבור אלא היה מפתה אותו בדברים והיה אומר ניחא לך דליתזנו בניך מצדקה. ע"כ:

<b> אכפייה רבא וכו'. </b>הקשו בתוספות והיאך אכפי' בשביל צדקה והא מתן שכרה בצדה דכתיב למען יברכך ה' אלהיך ואמרינן בפרק כל הבשר [קי ב'] כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ותירץ ר"ת ז"ל אכפייה בדברים ואם תשאל והא בשמעתין מיירי בכפיית דברים ועלה אמרי' ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה אלמא דהיכא דאמיד בעי' כפייה טפי מדברים ואמרינן עלה כי הא דרבא כפייה לרב נתן וכו'. תשובתך רבא אפי' כפיית דברים לא הויא אלא פיתוי דברים בעלמא לומר ניחא לך דמיתזני וכו' הלכך היכא דאמיד אסקי' דרגא דכפינן ליה בדברים שוב מצאתי שהר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות הקשה קושיא זו ולא תירצה. עוד תירצו בתוספות דבעירו של רבא היו מטילין קצבה ביניהם ליתן לחדש או לשנה כך וכך הלכך אכפייה בדין כדאמרי' רשאין להסיע על קיצתן. א"נ איכא לאו דלא תקפוץ וגו':<br>והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אבל היכא דאמיד כייפינן ליה פי' מדין צדקה ואף ע"ג דהיא מצות עשה שמתן שכרה כתובה בצדה וקי"ל דכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עליה התם הוא בשאר מצות כגון כבוד אב ואם וכיוצא בזה אבל לענין צדקה כייפינן מפני מחסורם של עניים וכדכתב רחמנא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ואף על גב דההוא גבי נודר כתיב גלי רחמנא בצדקה שהוציא בפיו וה"ה לכל צדקה משום מחסורם של עניים. ע"כ:

<b> באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהם. </b>ירושלמי בניו קטנים מהו רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא ואית דאמרי בשם רבי יהודה בר חנינא הוא ואשתו ובניו קטנים נזונים מהם. עוד גרסי התם מהו מסבתיה אשה אמר ר' חנינא אנא לית אנא מסב ליה אתת אמר ר' מונא לא מסתברא אגרין ליה שמשא פי' בתמיה ומנסבין ליה אתת כמן היא שמשא ע"כ. ומכאן ראיה דטעמא דתקנת אושא משום אומד הדעת הוא שלא נתן על דעת שיתבזה הוא לאפות ולבשל לעצמו אלא שוכרין אפילו שמש לשמשו ולא התקינו ממש קאמר אלא שירדו לסוף דעת הבריות. הכותב נכסיו לבניו פי' כולן. הוא ואשתו נזונין מהם פי' אע"פ שכתבן מעכשו דאומדן הדעת הוא שלא כתבן לו על דעת שימות הוא ברעב והוה ליה שכתבן לו מעכשו אם לא יצטרך הוא להם ולא עוד אלא אפי' אשתו נזונת מהם אע"פ שלא שייר בהן כלום לפי שאומדן הדעת הוא שאינו רוצה שתתבזה אשתו ותמות ברעב ואין מתנה זו אלא כירושה ולמה כתבן לו עכשיו שאם ימותו הן ולא נצרכו להן שיהא הוא יורשן ודוקא לבניו אבל לאחרים לא משום דמתנת אחרים כמכר הוא דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה מתנה אבל מתנת בנו ליכא למימר הכי וכמו שפרש"י ז"ל ואקשי' גדול' מזו אמרו אלמנתו נזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו ואפי' מתה הבת דבעל כלוקח הוי ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים אפ"ה אלמנתו נזונת מנכסיו דמשום פסידא דאלמנתו שויוה רבנן כיורש הכא דהוא ואשתו קיימין מבעיא דשויא כיורש. וא"ת א"כ מאי גדולה מזו הכא חד טעמא והכא חד טעמא. נ"ל דקסבר ר' זירא דטעמא דאלמנתו נזונת מבעל הבת ולא שויה רבנן כלוקח כדשויוה בעלמא משום דאמידנא לדעת הבעל שאינו רוצה שתתבזה אשתו וכל זמן שהנכסים ביד יורשים או ביד יורשי יורשים שתהא אשתו נזונת מהן ותדע לך דאילו רצתה הבת למכרן לאחר לא היתה נזונת מהן שאין הבעל רוצה לשעבד כל כך לאשתו שלא יוכל היורש למכרן וזו עשאוה חכמים כאילו מכרתן לבעל ואפי' אלמנתו נזונת מהן משום אומד דעת הבעל שירצה לשעבדן לה אפילו במקום מכר כזה והיינו דקרינן לה גדולה מזו דהשתא לאלמנתו דכבר מת הוא אזלי' בתר אומדן דעתו לו ולאשתו שהוא חושש לה יותר בחיים לא כ"ש ותדע לך דאל"ת הכי מאי גדולה מזו איכא אדרבה התם מדינא בעל יורש הוי ומשום פסידא דבעל שויוה רבנן כלוקח ובמקום אלמנתו משום פסידתה אוקמוה לבעל אדיניה וה"ל יורש ואלמנתו נזונת ממנו כמו שהיא נזונת מן היורשין אבל הכא דמדינא זכה בהו מהשתא ודאי צריכא למימר וטובא קמ"ל. ומה שתירץ הראב"ד ז"ל דה"ה דהוה מצי לשנויי ליה הכין אלא דעדיפא מינה שני ליה דאף כשת"ל דבעל לוקח הוי מדינא התם הוא דאיכא לתקוני לאלמנה משום דליכא איניש דטרח אבל הכא דאיכא בעל נטרח לדידיה ולדידה. אינו מחוור דמ"מ רבי זירא היכי הוה ס"ד דזו גדולה מזו והיכי נשוי ליה לרבי זירא טועה במילתא פשיטא כי האי אלא שהיה תולה הענין באומדן הדעת כמו שכתבתי ומשני אף כשת"ל דטעמא משום אומדן הדעת הוא צריכא למימר דהוה סד"א התם הוא משום דודאי תתבזה אשתו לפי שאין טורח בשבילה אבל הכא דקאי הוא איהו טורח לדידיה ולדידה ומהשתא גמר ויהיב כנ"ל. ומה שפרש"י ז"ל הוא ואשתו נזונין מהן מתקנת חכמים ולא מן הדין אינו מחוור לי מן הטעם שכתבתי דאם כן מאי גדולה מזו אדרבא איפכא מסתברא. ואסקינא דלית הלכתא כר"ש בן לקיש אלא קנה הבן מעכשו גוף ופירות כיון דלא שייר במתנתו בפירוש ואפ"ה קי"ל דמתה הבת אלמנתו נזונת מנכסיו ואע"ג דאמר רבי זירא דזו גדולה מזו הא דחינן דליתא דהתם הוא דליכא איניש דטרח אבל הכא דקאי הוא איהו טרח לדידיה ולדידה ואומדן הדעת כי האי לא אמרינן וא"נ דהתם לאו משום אומדן הדעת הוא כדקס"ד דרבי זירא אלא משום דאוקמוה רבנן לבעל אדיניה משום פסידא דאלמנתו אבל הכא דמדינא קני מהשתא לגמרי משום תקנתא לא מרעינן כחו דבן. הרשב"א:<br>וז"ל הרמב"ן גדולה מזו אמרו אלמנתו נזונת מנכסיו פרש"י גדולה מזו היא משום דאמרי' שויוה רבנן כיורש משו' פסידא דאלמנתו אע"פ שהוא לוקח מן הדין כיון שלא לקח ממש בדמים חששו לפסידתא דידה ושויה כיורש ה"נ גבי בנו כיון דלא לקח ממש בדמים הוה לן למימר אלמנתו נזונת ולא היה צריך לומר הוא ואשתו ואע"ג דמתנה כמכר לענין שעבוד ה"מ מתנת אחרים דאי לא דעבד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה אבל מתנת בנו ליכא למימר הכי הלכך כיורש הוי כי היכי דהוי הבעל בנכסי אשתו כיורש משום פסידא דאלמנתו זהו תורף פירושו של רש"י ז"ל. ויפה פירש ומאי דאמרינן הוא ואשתו מבעיא לאו דוקא דהא ודאי צריך היה לאומרו דהא מ"מ מחיים קנה הבן אלא אפילו אלמנתו נזונת מהם והוה ליה למימר אלמנתו וכל שכן הוא ואשתו דלאו משועבדין הן דשויוה רבנן כיורש. ומיהו אכתי ק"ל כיון דקי"ל דליתא לתקנת אושא ובכותב כל נכסיו אינו נזון מנכסיו לא הוא ולא אשתו ולא אלמנתו גבי נשאת הבת היכי קי"ל דאלמנה נזונת מנכסיו דהא אמרי' בגמרא דגדולה מזו היא. ונראה דמעיקרא לטעמיה אקשי ליה וה"ק כיון דאמרת דאומדן דעתא הוא דלא נתן לו אלא ע"מ שיזון מנכסיו וכיורש משוית ליה שלא היה דעתו אלא שיקנה גופא מהיום ופירא לאחר מיתה במאי דמשייר על מזונותם שלא יקנו אחרים אבל הוא נזון אפילו מן הגוף אם כן אלמנתו נמי תזון מהם והיכי אמרת אשתו ומיהו אנן לא קי"ל הכי דמדהוה ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה ומחיים נמי קנה גוף ופירות. ע"כ:

 

===דף נ עמוד א===

 

אי אמרת בשלמא לאו דינא מ"ה עשיתינהו אלא אי אמרת דינא עשויינהו בעי פרש"י ז"ל הא דקאמר עשיתינהו לפנים משורת הדין קאמר דאי בדינא עבד אמאי הוה מנשק ליה אכרעיה ויפה פירש ולפי פירושו בניחותא גרסינן ליה דאי אמרת דינא הא עשויינהו בעי ולמה החזיק לו טובה ואחרים פירשו דעשיתינהו בדברים בעלמא קאמר וי"מ גם כן בתמיה משום דעשויינהו משמע שכפאן בנדוי וכיוצא בו לפנים משורת הדין עד שנתן מעצמו דאי דינא הוא הוה ליה למימר חייבתינהו ולמה ליה לעשויה ליחות לנכסיה וליפוק ליה מזונות מיניה. הריטב"א ז"ל: <br>ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל ועשיתינהו הכרחתיה לזונה ועכשו מבקש ממני שלא לכופו עוד. ע"כ:<br>וז"ל הרשב"א ז"ל אלא אי אמרת דינא עשיתינהו בעי פי' בתמיה דלא הוה ליה למימר עשיתינהו אלא חייבתינהו ועשוי משמע לפנים מן השורה ואיכא דמפרש בניחותא כלומר כך היה לו לעשות ומה זה טובה שהיה מחזיק לו וכי כל דן את הדין לאמתו מחזיקין לו טובה ונושקין רגליו. ע"כ:<br>המבזבז כתב רש"י ז"ל המבזבז. לעניים. ובמהדורא קמא כתב המבזבז. נכסיו להקדש. ע"כ. ואמרו במדרש רבות פרשת בהר רבי טרפון יהב לרבי עקיבא שית מאה קנטרין דכסף א"ל כו' עד א"ל אית בר נש יהב מגן אפוכי דידה הן היא א"ל גבי דוד מלך ישראל דכתיב ביה פזר נתן לאביונים וצדקתו עומדת לעד ע"כ. ומשמע לי דה"פ אית בר נש דיהיב מגן פי' שאין לו ונותן כל אשר לו דהא המבזבז לא יבזבז יותר מחומש ופירוש מגן בחנם כלומר על לא דבר נותן אפוכי דידה הן היא פי' שכרו היכן הוא ומשני ליה מדכתיב פזר נתן לאביונים וגו' פירוש אע"ג דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש מ"מ אם עבר ופזר צדקתו עומדת לעד פירוש דלעולם יהיה לו ממון כדי לעשות צדקה ולא יחסר לו. ויש לנו לחלק דלא אמרינן הכי אלא לתלמוד תורה וכמו שעשה רבי עקיבא אבל לחלק לעניים לא וזהו שכתב רש"י ז"ל הכא לעניים. ועוד יש לי לפרש המדרש בענין אחר ואין להאריך כנ"ל. וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל המבזבז אל יבזבז וכו' פי' אל יבזבז לצדקה יותר מחומש בבת אחת ואח"כ יעשה צדקה כפי השגת ידו וה"מ מחיים אבל בשעת מיתה יכול לבזבז ולעשות כרצונו כדחזינן בעובדא דמר עוקבא שעשה צדקות הרבה בחייו ובשעת פטירתו מנה הכל ואמר זוודין קלילין ואורחא רחיק' מני ובזבזינהו לכולהו נכסי. ואפילו בשעת מיתה נראין הדברים שאע"פ שיכול לבזבז יותר מחומש, מ"מ אין לו לבזבז הכל לגמרי אלא שיניח קצת ליורשיו ע"כ:

<b> מאי קרא וכל אשר תתן לי וגו'. </b>והא דאפקיה לחומש בלשון שני מעשרות ולא כתב חומש בבת אחת לאורויי דעדיפא טפי ליתן הצדקה בזה אחר זה מליתן בבת אחת וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל במסכת אבות עלה הא דתנן והכל לפי רוב המעשה דטפי עדיף ליתן אלף זוז באלף פעמים מליתן אלף זוז בבת אחת כנ"ל. וכתב הרב המעילי ז"ל וז"ל ובירושלמי גרסינן באושא התקינו שיהא אדם מבזבז חומש ממונו למצוה ומפרש התם בתחל' על הקרן ואח"כ על הריוח ונראה סמך לדבר זה שבכל שנה ושנה היו ישראל חייבין להפריש שני מעשרות שנה ראשונה ושניה מעשר ראשון ומעשר שני שלישית מעשר ראשון ומעשר עני ונראה מזה שמן המעשר הא' יש לו רשות להוציאו לכל דבר מצוה ואפילו לצורך עצמו ובניו ובני ביתו כגון שיכתוב מהם ספרים ללמוד בהם הוא ובניו ולהשאילן לאחרים שהרי מעשר שני היה נאכל לו ולבניו ולבני ביתו בירושלים אבל מן המעשר האחר יש לו לתת לצדקה לבני עניים כמו שהיה נותן מעשר ראשון לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה' ומעשר עני שהיה נותן לעניים וכל המדקדק בזה מובטח לו שיצליח בנכסיו וכמו שדרשו במסכת תענית עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ואמרו בכל דבר אסור לנסות הקב"ה חוץ מזו שנאמר הביאו את המעשר וגו'. ע"כ:

<b> מגלגל עם בנו להתגלגל ולהתנהג עמו לאט שלא לכופו לעסוק בתורה יותר מדאי. </b>יורד עמו לחייו כופהו לעסוק בתורה בכל כחו. רש"י במהדורא קמא. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל יורד עמו לחייו כלומר מכה אותם על הלחי ומכריחם לתלמוד תורה:

<b> הא למקרא וכו'. </b>ויש לשאול היכי קאמר דמשתים עשרה שנה למשנה והלא שנינו בן עשר שנים למשנה י"ל דכי אמרינן דבן עשר למשנה זהו להכניסו וכי אמרינן דבן שתים עשרה זהו לכופו דמשתים עשרה שנה ואילך יורד עמו לחייו אבל בשתי שנים הראשונים אין כופין אותן והיינו דאמר לשון מגלגלין כלומר מעשר ועד שתים עשרה שנה מגלגלין ועדיין יש לשאול דהכא אמרינן בר שית למקרא ובאבות אמרו בן חמש למקרא ואומר מורי הרב נרו שנוכל לתרץ גם את זה על הדרך הא' ולומר דבן חמש מכניסין אותו מעט מעט אבל מבר שית כופין אותו ומלעיטין אותו בעל כרחו כמו שמלעיטין את השור ומ"מ אם הבן בריא טוב הוא להכניסו קודם לכן ולהרגילו דהכי אמרינן בגמרא כל המכניס את בניו בפחות משש חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו ויש מתרצין הכי הא דאמרינן בן ה' למקרא ר"ל בסוף חמש ומאי דאמרינן הכא בן ו' ר"ל בתחלת שש ונמצא שהכל א'. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:<br>והריטב"א ז"ל כתב וז"ל עד בר שית לא תקבל יש שפירשו שיהא בתחילת שית דהא תנן בן חמש שנים למקרא ואחרים פירשו בר שית שלימות ומתניתין דאבות ללמדו אביו והכא ללמדו בבית רבן של תינוקות. ע"כ:<br>בר תריסר לתעניתא מעת לעת ובתנוקת פי' הראב"ד ז"ל ששלמו י"ב שנה מעת לעת ודוקא בתנוקת שהגיעה לכלל שנותי' בכך אבל בתנוק עדיין לא הגיע לכלל שנותיו עד י"ג שנה ויום אחד הילכך השלמה דדבריהם ליכא כרבי יוחנן דס"ל הכי ביומא ע"כ. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל בהלכותיו דליכא השלמה דדבריהם כלל בין לתינוק בין לתינוק' כר"י אבל הרי"ף ז"ל פסק במסכת יומא כרב הונא ורב נחמן דבריא אינון ואית להו השלמה דרבנן והפי' הנכון דמעת לעת דהכא אתעני' קאי כלומר תנוקת להתענות מעת לעת מכיון שהיא בת י"ב שנה כלומר תוך י"ב דהיינו מכי מטיא לי"א ויום אחד והיינו כפסק הרי"ף ז"ל שפסק שם בתינוקת דמשלמת בת אחת עשרה וכן פרש"י ז"ל והוא עיקר דאם כדברי הראב"ד ז"ל היה לו לומר בת תריסר מעת לעת לתעניתא ועוד דה"ל למימר בת תריסר ויום אחד דאינה גדולה אלא בהכי והכא מעת לעת קאמר דאלמא אין לה אפילו יום אחד משל י"ג שנה ואם לומר שהיו לה י"ב שנה קודם יום התענית ועד יום התענית תהיה גדולה ממש וגדלתה ותענית' באין לה כאחד א"כ מה לנו ללמוד מאומנתו של אביי דבר תורה גדולה היא לכל דבריה וכמו שכתב רש"י ז"ל אלא שי"ל בזו דקמ"ל דאינה מתענה כלל עד שתגיע לכלל שנותיה דאינה משלמת מדרבנן וגם זה אינו מחוור דא"כ אמאי נקט תנוקת לימא הכי בפי' ודברי רי"ף ז"ל עיקר בתינוקת מיהא דמשלמת מדרבנן אלא שיש לדקדק עליו ז"ל שהוא פסק שם דאפי' תנוק משלים מדרבנן מבן י"א כתנוקת והכא משמע דוקא תנוקת הוא דאית לה השלמה מדרבנן אבל תינוק לא וכן נראה ודאי עיקר ופשטא דמתניתין דהתם הכין מכרעא לכאורה מדקתני התנוקת אין מענין אותן אבל מחנכין אותם ומדקתני אין מענין אותם ולא קתני אין חייבין להתענות משמע דאנן נמי אין מענין אותן כל היום כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן דאלמא השלמה לית להו כלל אלא חנוך בלבד ואע"ג דדחינן התם דחנוך היינו השלמה ותרי חנוכי הוי שנויא הוא ולא סמכינן עלה ואע"ג דלא אקשינן על רב הונא ורב נחמן מלישנא דאין מענין אותן כדדייקנא אנא היינו משום דמצו לתרוצי מאי אין מענין מדאורייתא ומ"מ לישנא הכין מכרעא ואי לאו הא דאביי ה"א דאפי' תנוקת לית לה השלמה כלל כפשטה דמתני' דתינוקות בין תינוק בין תינוקת משמע ואתיא מתניתין לגמרי כרבי יוחנן דלית ליה השלמה דרבנן כלל בין לתינוק בין לתינוקת אלא מהא דאביי משמע דבתנוקת מיהא איכא השלמה דרבנן משום דכחה גדול משל תנוק ומתניתין דהתינוקת אין מענין אותן מיירי דוקא בתינוקות זכרים אבל נקבו' מענין אותן מדרבנן שנה אחת סמוך לפרקן ואע"ג דאומנתו דאביי אמרה כן כיון דאביי אמר לה משמה ש"מ הכין ס"ל וקי"ל כותיה דבתר' הוא ואפשר נמי דרב הונא ורב נחמן לא מיירי אלא בתנוקת וכדמשמע נמי התם לכאורה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל. ומקצת ספרים מצאתי שם שכתבו בהם מפורש כדברי רב הונא ורב נחמן בתינוקת ואף הרז"ה ז"ל כן כתב שם דרב הונא ורב נחמן מיירו בתינוקת ור' יוחנן מיירי בתנוק אלא שהוא ז"ל מודה לדברי הרי"ף ז"ל דאיכא השלמה דדבריהם אפילו בתינוק אבל מהא דהכא לא משמע לו כן ועוד דאם איתא כדברי הר"ז ז"ל דאית להו השלמה אפילו בתינוק אמאי שבקו ליה לתינוק ואיירי בתינוקת זו אינה לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ דכל מקום שאפשר לדבר בדיני הזכרים והנקבות שמניחים הזכרים ומדברים מן הנקבות אלא אדרבה מדברים בזכרים ומניחין את אלו ואי משום דזמנייהו קודם לימא דיני נקבות ולימא ה"מ בתינוקת אבל בתינוק וכו' כדאיתא במימריה דרבי יוחנן ומן הנראה שזו דחקתו לרב אלפסי ז"ל לומר דרב הונא ורב נחמן בתינוק מיירו ונראין היו דבריו אלא שיש עליו מן הקושיות משום דלדברי הרב ז"ל נצטרך לומר דרב הונא ורב נחמן סברי תוך הפרק כלאחר הפרק לעונשין ודלא כהלכתא ועוד דלדבריו תקשי טובא אי אית להו הכין היכי פסק איהו ז"ל דבין תינוק בין תינוקת משלימין בני אחת עשרה אדרבה תנוקת דדבריהם משלמת בת עשר ומשלמת דאורייתא בת אחת עשרה ואי לדידן דקי"ל תוך הפרק כלפני הפרק קאמר ה"ל למימר תנוקת משלמת דדבריהם בת עשר ותנוק בן אחד עשר כדברי הרז"ה ז"ל והנכון בעיני לפי הסוגיא שלהם וסוגייתינו זו שאין השלמה לתינוק כלל אבל תינוקת משלמת כמו שכתבנו. הרשב"א ז"ל:

<b> מאי אסותיה מקמי ההוא יומא דאיטריק ליה עקרבא בההוא יומא דחיי. </b>רצין אחריו להגיע לחכמתו ואינן מגיעין אותו אבל מחלש לא חליש כולי האי כיון דבריא הוא ואי כחיש לא יכניסנו משום דחליש והיינו דקתני רץ מאחריו ואינו מגיעו שרוצה לרפאותו ולא יועיל. רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>הבעל מוציא מיד הלקוחות אע"ג דאפליגו בה קמאי הא כבר אמר רבינו הגאון ז"ל דודאי בלא דמים דהא בעל לא ירית מינה מידי דבכולהו נכסי דאשה לוקח הוי ואילו לותה נמי לא משלם ולא מידי דתנן פגיעתן רעה וכדמוכח בדוכתא והכי נמי הסכימו ר"ח ורבי' ז"ל ואין צריך לפנים אלא מיהו אשכחינן בה דוכתא דדינא יהיב דגבי לוקח דמי מקחו כגון דנפלו לה נכסי בתר שמכרה וקבלה עליה אחריות דבעל אי אפשר דקני אלא מאותה שעה שנפלו לה נכסים והלכך הוה ליה כלוה ולוה ואחר כך קנה דקי"ל יחלוקו אלא איכא למימר כיון דאמר מר ידו עדיפא מידה לא קניא מידי הלכך אע"ג דכתבה ליה ללוקח שעבודה בדאקנה א"נ לותה מה דאתיא לה ברשות הבעל לאו דאקנ' הוא דלא קניא מידי אע"ג דמינה אתי ליה וזה צ"ע ועוד כיון דהבעל לוקח הוי ולוקח ראשון דלקח נכסים אחרים הוי ב"ח באלו משום אחריות ותרווייהו כי הדדי אתו ברשות לוקח קיימי נכסי וב"ח לא מצי טריף כיון דלא קדים דכל כי הדדי לוקח זכי וליכא טרפא אלא לקדים. הרמב"ן ז"ל:

 

===דף נ עמוד ב===

 

<b> הא דאמרינן יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב וכו'. </b>דמשמע שרב המנונא גדול מרב יוסף קשיא להו בתוספות בפ"ק דקידושין בעובדא דסבי גזייתא דלא אתו לפרקיה דרב חסדא משמע דרב המנונא קטן מרב חסדא שהיה חבירו של רב יוסף ופירשו דתרי רב המנונא הוו וזה שבכאן היה גדול מרב יוסף והיינו דאמר ליה רב יוסף מר דגברא רבה ידע מאי קאמינא. הריטב"א ז"ל:

<b> אמר ליה רב יוסף ודילמא כתובת בנין דכרין וכו'. </b>ואיכא למידק מאי ודילמא דקאמר הא ודאי דהכין הוא דאי לא תימא הכי קשיא טובא דשביק ארעא הוא דירתו ליה בניה וכו' וכדאוושי עלמא ועוד מאי קאמר מר דגברא רבה הוא וכו' מאי רבותיה והא ע"כ צריך לומר כן ונראה דשמעתין דאיהו קאמר כשם שאין הבנים יורשין וכו' ואוושי עליה כ"ע פי' רננו אחריו לומר דכיון דהאמורא דרכו לפרש ואיהו לא פירש אלמא דבסתם ירושה קאמר דאי בכתובת בנין דכרין היה לו לפרש ובא רב יוסף ותירץ דהוה ליה כאילו פירש דאין ללמוד מזון הבנות אלא מכתובת בנין דכרין דהוו שתי תקנות שתקנו חכמים ולומדות זו מזו ואהכי קאמר ליה מר דגברא רבה הוא וכו' וזהו שכתב רש"י ז"ל אוושי עלי' כ"ע. והוא לא פי' וכו'. עוד כתב ז"ל דילמא כתובת בנין דכרין קאמר לפי ששתי תקנות הללו כו'. עוד כתב ז"ל דגברא רבה הוא ידע. שאין ללמוד מזון בנות מירושת בנים אלא בירושת כתוב' בנין דכרין וכו' ודוק שלא כתב רש"י מר דגברא רבה הוא ידע דכתובת בנין דכרין קאמינא משום מאי דאוושי עליה כולי עלמא. ונראה עוד דלהכי קאמר רב יוסף ודילמא וכו' משום דה"ק ליה ודילמא בלא טעמא דאוושי כולי עלמא כתובת בנין דכרין קאמר מר ונפקא מינה דבמתניתין דליכא אוושא איירי נמי בכתובת בנין דכרין והיינו טעמא משום דאין ללמוד אלא תקנות דשוו אהדדי ולא מזון הבנות מירושת בנים וכדכתיבנא ולהכי קא מהדר ליה מר דגברא רבה הוא וכו'. ובהכי דייקי שפיר לשונותיו של רש"י ז"ל כנ"ל:

<b> דילמא כתובת בנין דכרין וכו'. </b>האריך רש"י ז"ל לפרושי דין כתובת בנין דכרין משום דהוקשה לו דאמאי פשיטא לך דכתובת בנין דכרין מן הקרקע טפי ממזונות ולהכי מייתי הא דרבי שמעון ותוב הוקשה לו דדילמא ר"ש לא בעי קרקע אלא אדינר דיותר על שתי הכתובות וכדקתני עד שיהא שם נכסים שיש להם אחריות מותר על שתי הכתובות דינר אבל כתובת בנין דכרין גופיה ירתי אפילו מהמטלטלין להכי האריך הרב ז"ל עוד וכתב והתם מפרש להלכתא בנין דכרין דתנן וכו' פי' וכיון דמאי דבעינן מותר דינר היינו כדי שיתקיים ירושה דאורייתא היכי מצינן למימר דהמותר יהיה קרקע ושאר הירושה אפי' מטלטלין ודע דלקמן בפ' מי שהיה נשוי כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו דמודו רבנן לר"ש דבעינן מקרקע שעור שתי כתובות דתני כתובה ככתובה ולא פליגי רבנן ור"ש אלא במותר דינר דלר"ש בעינן שיהא המותר נמי מקרקע ולרבנן המותר דמקיים בהם נחלה דאורייתא אפי' הוי מטלטלין סגי וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל לקמן בפרק מי שהיה נשוי דפלוגתא דר"ש ורבנן הויא בהכי דר"ש ס"ל דבעינן שהניח בקרקעי שיעור שתי כתובות ומותר דינר ולרבנן ס"ל דכיון שמניח שתי כתובות בקרקעי לא ניחוש אם יניח הדינר במטלטלי דמותר דינר לא איצטריכוהו אלא כי היכי דלא מיעקרא נחלה דאורייתא וכי היכי דלא מיעקרא כשחולקין אותו ממקרקעי ה"נ לא מיעקרא כשחולקין אותו במטלטלי ע"כ. ואפשר דלהכי נקט רש"י ז"ל סברת ר"ש משום דלר"ש דס"ל דאפילו מותר דינר בעיא שיהא במקרקעי מתרצא שפיר טפי לישניה דרב המנונא דקאמר כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע כו' דמשמע דבירושה דאורייתא קא מיירי. ויש לי לפרש לשון רש"י ז"ל על דרך זה ואין להאריך כנ"ל:<br>וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא. כתובת בנין דכרין דקתני בהאי פרקין בנין דכרין די יהויין ליכי מנאי וכו' שאם נושא אשה ומתה בחייו ונשא אחרת ומת הוא שנייה קודמת ליטול כתובתה מפני שהיא בעלת חוב וחוזרין בני הראשונה ונוטלין כתובת אמן אם נשתייר שם כתובת אמן ועוד מותר דינר שיהו חולקין בשוה כי היכי דלא מיעקרא נחלה דאורייתא ואע"פ שאביהן לא היה חייב כתוב' לאמן שהרי בחייו מתה והוא יורשה תקנת חכמים שיהו הם יורשין כתובת אמן וטעמא מפרש לקמן כדי שיקפוץ אדם וכו' ואותה כתובת בנין דכרין אינה נגבית אלא מן הקרקע כשאר כתובה כדתנן בפרק מי שהיה נשוי ר"ש אומר אע"פ שיש שם נכסים שאין להם אחריות אינן כלום ליטול כתובת בנין דכרין עד שיהו שם נכסים שיש להם אחריות מותר על כתובות דינר וליכא דפליג עליה והיינו דקאמר רב המנונא כשם שאין יורשין כתובת בנין דכרין אלא מן הקרקע וכו'. ע"כ:<br>לפרנסה שמין באב פרש"י ז"ל ואפילו להוסיף על עשור נכסי ומשמע דלהכי קרו ליה עילויא דאב ואפילו תימא דמשום דיהבינן אפילו מן המטלטלין קרו ליה עילויא מ"מ שמעינן מינה דכי היכי דמעלינן לה בהא משום אומדנא דאב דהוא הדין להוסיף על עשור נכסי דהא ע"כ כל היכא דיהבי' אפילו מטלטלין תוספת על עשור נכסי הוא דדין עשור נכסי אינו אלא בקרקעות וכן פירשו בתוספות וכן עיקר ושלא כדברי ר"ח ז"ל שכתב שאין מוסיף על עשור נכסי משום אומדנא דאב. הריטב"א ז"ל:<br>ולפירוש ר"ח ז"ל קשה דאמרינן הכא מאי עילוי דאב כדשמואל משמע דשמואל לעילוי אמרה וי"ל דה"פ מאי עילויא כלומר מה שזן אותם בחיטי היינו מעילויא דאב וכדשמואל דשמואל תרתי קאמר ששמין באב לעילויא להגבות ממטלטלין ולהור' כחה לענין שומא דלא שיימין יותר אלא לפחות. לשון הרא"ש ז"ל:<br>לימא למזוני וכדר' יצחק בר יוסף תימא מאי אולמי' הא דשמואל יותר מההיא דרבי יצחק בר יוסף דמבעיא לן אי אמר רב כוותיה אי לא וי"ל משום דשמואל עבד עובדא מייתי מיניה אף על גב דהשתא נמי מצינא למימר דרב פליג עליה י"ל דאין צריך התלמוד להביא אלא סעד בעלמא דמשמעותי' דמילתיה דרב דאמר זן משמע מזונות ממש והא דמבעיא ליה היינו משום דלא ניחא ליה למימר שיחלוק רב על המשנה דאית ליה דמזון הבנות הויא כירושת בנין דכרין ומייתי ראיה משמואל דעבד עובדא ואיהו נמי לא פליג אמתניתין אלא מאי אית לך למימר כי חכמי הדורות של אחר המשנה שנו התקנה ומיהו תימא מאי מייתי מהאי לישנא דא"ל שמואל זיל זון הא רבי חייא בר יוסף קאמר רב זן ומבעיא לן וי"ל דר' חייא בר (רב) יוסף היה שונה קבלתו ולא דקדק כל כך בלשונו אבל שמואל שפסק הוראה בבית המדר' מסתמא דקדק בלשונו שלא יטעה אדם בדבריו. לשון הרא"ש ז"ל. ולהאי קושיא בתרייתא יש לי לתרץ בשלמא בלישנא דרב חייא בר יוסף איכא לספוקי משום דקתני מחיטי דעליה אי עילוי דאב קאמר אבל בלישנא דשמואל דלא קאמר אלא זיל זון פשיטא ודאי דמזונות דאילו פרנסה הוה ליה לפרושי כמה יתן לפרנסה ומשני התם לפרנסה הוא ושמואל לטעמיה כו' פירוש וכיון דלטעמיה אזיל לא הוצרך לפרש כמה יתן. כך היה נראה לתרץ ומיהו לא מכרעא כולי האי כדי למפשט דשמואל חולק על המשנה ולהכי לא סגי להו לתוספות ז"ל הך תירוצא. ויש לי לפרש שמעתין בענין אחר דרב המנונא לאו היינו מתניתין דהמשנה לא השוה התקנות אלא לענין שיזונו הבנות לאחר מיתה ומיהו לענין מטלטלי יש לחלק דבשלמא כתובת בנין דכרין הרי היא במקום הכתובה עצמה דוקא ירית כתובת אמן וכי היכי דהכתובה אינה נגבית אלא מן מקרקעי הכי נמי כתובת בנין דכרין אבל מזונות הוי מלתא באפי נפשה ואיכא למימר שיזונו אף מן המטלטלים אע"ג דכתוב' אינה נגבית אלא ממקרקעי והילכך איכא לפרושי בעיין דהכי קא מבעיא ליה אמר ר' חייא בר יוסף רב זן מחיטי דעלייה אבעיא להו פרנסה וכו' פירוש ולא תקשי מרב לרב המנונא או דילמא מזוני ממש הוה ותקשי לרב המנונא מרב דמרב ושמואל מקשינן לכולהו אמוראי משום דרב גוברייהו וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בחידושיהם במסכת בתרא בפ"ק וכן כתב רש"י ז"ל במסכת קמא דף ל"ג דמאדם חשוב כרב או רבה פרכינן כאילו הוא כתוב בברייתא או במשנה ועיין רש"י ז"ל בפ"ק דביצה ובתשובות מהר"י קולון ז"ל שורש נ"ד ופשיט מדשמואל דקאמר ליה זיל זון משמע דמזונות קאמר מדקתני זיל זון סתמא וכדכתיבנא ומרב ושמואל פרכינן לכולהו אמוראי וכדכתיבנא ולהכי פרכינן מינייהו ולא מר' יצחק בר יוסף דלא מפורסם כולי האי כדי לאקשויי מיניה כנ"ל:

 

 

<b> סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי וכו'. </b>והא דתנן בפרק שבועת הדיינין [מב ב'] עשר גפנים מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש וכו' ואמר רבי יוסי בר חנינא עלה ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו ר' מאיר סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לא כבצורות דמיין שאני התם דלאו למבצרינהו מסרינהו ניהלי' והילכך כל שהן מחוברין בקרקע באותה שעה כקרקע דמו והא דתנן בפרק המוכר את הבית [סח ב'] מכר את השדה מכר את התבואה המחוברת לקרקע ופרישנא בגמרא אע"ג דמטא למחצד התם משום אומד הדעת הוא דכיון דמחוברת לקרקע ה"ל לשיורה והא דקי"ל דב"ח גובה את השבח אפילו שבח המגיע לכתפים התם טעמא משום דארעא בחזקת בעל קאי ולא בחזקת לוקח וכל שלא החזיק לוקח בפירות ממש ולא תלשן הרי הן של ב"ח וכן כתב הריא"ף בפרק קמא דמציעא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח שבח אין פירות לא פירוש פירות דלא גבי להו ב"ח פירות דאכל להו אי נמי פירות דתלישי אבל פירות דאיתנהו האידנא מחוברי' בארעא גבי להו בעל חוב והיינו דאמרי והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים והם פירות שהגיעו ליבצר והרב בעל המאור ז"ל חולק עליו שם לומר דאין ב"ח גובה את הפירות ופי' שבח המגיע לכתפים הבא מחמת טרחו ועמל ידיו והוא הפירוש הנכון וכן פירש רבינו האיי גאון ז"ל וכן כתב ר"ת ז"ל והכין מוכח בפרק יש נוחלין גבי זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו. הרשב"א ז"ל:

<b> מתניתין לא כתב לה כתובה וכו'. </b>ואע"פ שמנהג המקום לכתוב כתוב' הוא והוא לא כתב כמי שכתב דמי ולא מבעיא בשלא כתב אלא אפי' התנה עמה בפירוש שלא יתן לה כתובה אין התנאי כלום ויש לה כתובה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

<b> כתב לה שדה שוה מנה וכו'. </b>חייב פירוש חייב במאתים חיוב גמור ואפילו מנכסים משועבדים מפני שהיא תנאי ב"ד ומיירי כגון שכתב לה שדה בכתובתה דאמר לה ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי שדה פלוני והא קמ"ל דאע"ג דבעלמא אין אונאה לקרקעות הכא אינו נשום אלא במנה בשוייו וכאילו לא כתב לה אלא מנה דמי וחייב להשלים אבל היכא דכתב לה מאתים ויחד לה קרקע שוה מנה באפותיקי מפורש יש אומרים שאינו חייב שכבר נתחייב במאתים כתקנתא דרבנן ואם יסלקנה בדמים חייב הוא לה במאתים ודבר זה צ"ת דודאי הא ככותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי דמיא שאינו רשאי לעשות כן לר' מאיר ואפשר דגריעא מינה דכיון דאפותיקי מפורש כתבו לה ושעבודא עליו לבדו אין כאן אלא מאה ואף זה בכלל דין משנתינו כנ"ל. הריטב"א ז"ל:

<b> נשבית חייב לפדותה וכו'. </b>לא היה צריך זה אלא משום סיפא דאיצטריך לאשמועינן החילוק שיש בין פדיון לרפואה נקטה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ורש"י ז"ל כתב וז"ל אינו רשאי. שכבר נתחייב בפדיונה משנשבית. ע"כ. פי' בעי לפרושי דמתניתין הכי קתני לפי דמשנשבית חייב לפדותה לפיכך אמר הרי גיטה וכתובה וכו' אינו רשאי והשתא ניחא דלא מייתי האי לישנא כנ"ל:

<b> אמר הרי גטה וכו'. </b>פירוש אינו רשאי להפטר מפדיונה בכך אלא מגרשה ופודה אם ירצה. לקתה חייב לרפאותה פי' רבינו דלהכי קתני לקת' ולא קתני חלתה לאשמועינן שאם חלתה בפשיעותא אינו חייב לרפאותה. הריטב"א ז"ל:<br>ורש"י ז"ל כתב במהדורא קמא לקתה בחלאים ע"כ. ואפשר דלרמוזי רפואה שאין לה קצבה נקט הכי ולהכי כתב רש"י ז"ל נמי חייב לרפאותה. שהרפואה כמזונות:<br>ועוד אמרו ז"ל בשם רבינו הגדול ז"ל דאפילו ברפואה שיש לה קצבה חייב לרפאותה שלא חלקו בין רפואה שיש לה קצבה אלא באלמנה לגבי יורשין שאין חיוב רפואתה עליהם אלא מטעם מזונות אבל בעלה חייב הוא לרפאותה משום תקנה דרבנן ולא מדין מזונןת והיינו דלא אדכרו סוגיין דגמרא אלא באלמנה. אבל הרב בעל העיטור ז"ל כתב דבעלה ג"כ דינו כיורשין מדאמרינן בירוש' [ב"ב פ"ט ה"ד] קריבתיה דר"ש בר אבא חששא עינא אתיא קמיה דרבי יוחנן אמר לה אין קציץ הוא אסייך מפורניך ואי לא בעליך יהיב ליה ע"כ. ואמרינן נמי התם בעלה אמר הן דקצצין והיא בעיא דלא קצין למאן שמעינן לאו לבעלה ע"כ. ורבינו הגדול ז"ל אומר דהאי ירושלמי פליג אגמרא דילן ואגמרא דילן סמכי' וא"נ אפשר דלא פליגי ובעליך יהיב לאו דוקא אלא מנכסי בעליך קאמר ובעלה בעי היינו היורשין הבאין מכח בעלה וזה דחוק אלא ודאי פליג אגמרא דילן לפום האי סברא דמרן ז"ל. הריטב"א ז"ל ובגמרא אכתוב לשון הרא"ה ז"ל בזה בס"ד:<br>אמר הרי גטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי פי' הראב"ד דדוקא כשאינה מוטלת על המטה אבל אם מוטלת במטה אינו רשאי והביא ראיה לדבריו מדתניא בספרי ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ממתין לה עד שתתרפא וכ"ש בבנות ישראל הקדושות שאין לו לשלחה אלא ודאי דמתניתין דהכא כשאינה מוטלת על המטה ומתני' דהתם במוטלת על המטה וכן דעת הרשב"א וטעמא דמסתבר הוא ולגבי אלמנה אין רשאים לפרוע כתובתה ושתרפא את עצמה דהא רפואתה מדין מזונות הוא וקי"ל כאנשי גליל שאין היורשין יכולין לפרוע כתובתה ושתאזון את עצמה. הריטב"א ז"ל:<br>כתב הרמ"ה ז"ל ומה הפרש יש בין פרקונה לרפואתה שהשבוי' משעה שנשבית נתחייב לה הבעל בכדי פרקונה ומידי דחייל עליה חיוב' בבת אחת הוא שאילו שלח פדיון שמבקשי' ממנו מיד היתה נפדית לפיכך אינו יכול לפטור את עצמו מדבר שכבר נתחייב בו אבל רפואה לאו מידי דחייל עליה חיובא מעיקרא הוא שהרי אילו נתן לרופא כפלי כפלים מרפואתה לא היה יכול לרפאותה מיד ונמצא שאינו מתחייב בכל רפואתה בבת אחת אלא בכל יום ויום הוא מתחייב בה דבר יום ביומו ורפואת אותו היום כבר נתנה ורפואת מחר עדיין לא נתחייב בה נמצא שאינו פוטר עצמו מדבר שכבר נתחייב בו הא למה זה דומה למזונותי' וכשם שהוא יכול לפטור עצמו ממזונות הראויות למחר בגט שהוא נותן לה היום כך יכול להפטר מרפואתה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. וקרוב לזה פרש"י ז"ל ולקמן בגמרא פירש טעם אחר שהרפואה היא בכלל מזונות והיא קבלה בכל יום תשלום שכר מעשה ידיה עד עכשו אבל רשאי לומר הרי זה גיטך וכתובתיך ותפדה עצמך לפי שלא קבלה עד עכשו תשלום פירות שאכל ועכשו יש לו לשלם:

<b> וז"ל הריטב"א ז"ל אתאן לרבי יהודה וכו'. </b>ואם תאמר אדרבה כיון דקתני מפני שהוא תנאי ב"ד מכלל שזהו המחייבו ולא משום דאחריות טעות סופר. ויש לומר דמשום דס"ד דבכתובה הקלו שיהא צריך אחריות מפורש לכך אמר שזה אינו דאדרבה כתובה תנאי ב"ד הוא ואע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ועדיפא מחוב דאמרי' ביה אחריות טעות סופר הוא אי נמי דכי קתני מפני שהוא תנאי ב"ד לאו משום אחריות נקטי אלא למימרא שחייב לתת לה מאתים אע"פ שלא היה שוה אלא מנה מפני שכתובה תנאי ב"ד. ע"כ:

 

 

<b> חמשה גובין מן המחוררין ואלו הן כו'. </b>פי' חמשה גובין מן המחוררין אף על פי שהן כתובין בשטר והיינו דלא קתני מלוה על פה ומזון האשה והבנות לפי שאינם כתובים. הריטב"א ז"ל:<br>והמקבל עליו לזון את בת אשתו. פי' רש"י ז"ל והא דתנן בפרק הנושא והיא נזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב אוקימנא התם כשקנו מידו:<br>וגט חוב שאין בו אחריות פי' והא פליגא אדשמואל דאמר בפ"ק דמציעא אומר היה ר"מ שטר שאין בו אחריות אינו גובה לא מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים והא דלא אותביה התם מינה משום דמצי למדחי דלעולם רבנן היא ומאי גט חוב שאין בו אחריות שמפורש בו שלא יהא בו אחריות דהכי נמי דחי התם חדא מתניתא אי נמי דלא שמיעא להו התם מתניתא דהכא והא אתותב התם ממתניתא אחריתי ודכוותה בתלמודא. הריטב"א ז"ל:

<b> אב"א רבי יהודה התם כתבה ליה וכו'. </b>פי' דודאי מודה ר' יהודה שאין יכול לכונסה על מנת שלא תהא כתובתה כראוי אלא פחות מן הראוי ואם עשה כן תנאו בטל לא אמר רבי יהודה אלא שהיא יכולה למחול לו בין אחר נשואין בין מתחלת נשואין ובהא פליג ר' מאיר עליה למימרא דודאי בתחלת הנשואין אינה יכולה למחול כלל ולפום סברא דרבין לקמן אלא בסוף הנשואין יכולה למחול ומיהו בעילתו בעילת זנות והיינו דאתיא השתא כולה מתני' שפיר אליבא דרבי יהודה דתני לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דהא אפילו אליבא דרבי יהודה נמי לא סגיא דלא הוי אלא כתובה הראויה לה וכיון דכן אי טעין עלה מידי בתר הכי עליו להביא ראיה וסיפא דקתני כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז שכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא אותה שדה דין הוא שיהא חייב לה במאתים זוז דהא מודה רבי יהודה בכונסה על מנת כן שתנאי בטל וגובה מן המשועבדים משום דס"ל לר' יהודה אחריות טעות סופר הוא ואי בעית אימא ר"מ מאי חייב דקתני מן המחוררין כלומר ומאי חייב דקתני דמשמע דהכי קאמר חייב וכל נכסיו אחראין וערבאין לה לאו למימרא לטרוף מן המשועבדין אלא לומר שגובה משאר נכסיו לתשלום מאתים ומבני חורין וזה הפירוש נכון. הרא"ה ז"ל:

<b> אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה וכו'. </b>עיקר הפירוש דמדרבנן קאמר וכדקאמר חיישינן שמא וכו' והא דפרכינן אונס דשרי רחמנא כו' ה"פ היכי משכחת לה הלכה למעשה דהא בכל דוכתא אמרינן דאפילו מדרבנן אונס בישראל משרא שרי. הריטב"א ז"ל. והתוספות ז"ל לא פירשו כן:

<b> חיישינן שמא תחלתה וכו'. </b>אין לפרש תחלתה של תפיסתה באונס וסופה של תפיסתה כשנבעלת ומיהו בתחלת הבעילה היא ברצון דא"כ מאי פריך לקמיה אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה דהא שפיר משכחת לה כגון בצווחת בתחלת הבעילה דבקל יש לתרץ כן אלא הנכון כדפרש"י ז"ל דתחלתה של בעילה וסופה של בעילה קאמר הילכך פריך שפיר אונס דשריא רחמנא וכו' דאטו תהא עומדת וצווחת מתחלת הבעילה וסופה של בעילה דזו ודאי כיון דצווחת בתחלת הבעילה סגי למקרייה אונס ורחמנא שרייה ומשני שלא התירה התורה אנוסה אלא בצווחת מתחלה ועד סוף דכיון שהיתה צווחת מוכחא מילתא שלא נתרצתה כלל. והקשו בתוספות דאסתר היכי הוה שריא למרדכי ניחוש שמא תחלתה באונס וסופה ברצון. ותירצו דצדקת גמורה היתה ומסתמא תחלה וסופה באונס היתה אף על גב דלא צווחה מתחלה הויא לה כאילו צווחה מתחלה ועד סוף:<br>ופליגא דרבא דאמר רבא וכו' ויש לדקדק קצת למה ליה למימר ופליגא דרבא פשיטא דפליג להדיא ולא הוה ליה למימר אלא ורבא אמר והכין אורחיה דתלמודא דלא קאמר ופליגא אלא כדלא בריר להדיא ונראה דהכא לא בריר דהא איכא לפרושי דאבוה דשמואל ה"ק שמא תחלתה של תפיסה וסופה של תפיסה אבל כל שהתחילה ליבעל באונס אף על גב דלבסוף אומרת הניחו לו וכו' אבל כיון דפריך תלמודא אונס דשריא רחמנא וכו' ולא משני אלא כגון דקאמרי עדים שצווחה מתחלה וכו' הילכך פליגא דרבא אי נמי כולה שקלא וטריא דלעיל נמי פליגא אדרבא דע"כ לא אותיב ליה רב לאבוה דשמואל אלא משבויה דלא קאמרה הניחו לו אבל היכא דקאמרה הכין לרב נמי אסורה ואילו לרבא שריא כנ"ל:<br>והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת פי' מדהוה מצי למכתב ולא נתפסה בלחוד וכתב והיא לא נתפסה משמע דלמעט בא וקרי ביה הכי והיא לא נתפסה כלל אסורה הא נתפסה מותרת כלומר היא נתפסה אבל לא לגמרי מתחלה ועד סוף מותרת גם כן לבעלה ואיזו זו שתחלתה באונס וסופה ברצון שאף על פי שמתרצת בסוף הבעילה כיון שע"י האונס הראשון תקף לה יצרה אונס קרינן בה שאם לא מפני האונס שאנסה תחלה לא היה יצרה תוקפה ומותרת לבעלה ישראל. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ורש"י ז"ל לא פירש כן דוק ותשכח:<br>תניא אידך והיא לא נתפסה וכו' פירוש להכי אייתי לה הכא הך ברייתא כדי לשנויי יתורא דהיא אליבא דאבוה דשמואל כנ"ל:<br>ואיזו זו שקידושיה קידושי טעות פרש"י ז"ל כגון שקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי שאף על פי שבנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה לומר שאינה צריכה גט דלא אמרינן כשבעל אחולי אחליה תנאיה שלא תהא בעילתו בעילת זנות ולקמן מפרשינן לה בפרק המדיר בס"ד. הריטב"א ז"ל:

<b> הא קא ממטיאן להו נהמא. </b>ואם תאמר ומאן אמר להו לרבנן דר' יהודה קא מיירי אף על גב דממטיאן להו נהמא דקא פרכי ליה להדיא והא קא ממטיאן להו נהמא. ותירץ רש"י ז"ל דכיון דאנו רואים שבעודן אצלו מוליכות להם לחם ומזון מסתמא רבי יהודה בהכי קא מיירי דאי לא הוה ליה לפרושי ואין לפרש דאה"נ דהוה מצי לאהדורי להו לרבנן מי קאמינא היכא דממטיאן להו אלא לפי דעתייהו קא מהדר להו והילכך הא דקא מהדר להו מחמת יראה לא הויא שינוייא אלא דלפום דעתייהו קא מהדר ולאו היינו קושטא דמילתא וליתא דהא משמע דשינויא גמורה הויא ואין לפרש נמי דכי קא מהדר מחמת יראה פי' כי ממטיאן להו נהמא היינו דאינהו קאמרי להו דלאמטינהו להו נהמא ומחמת יראה עבדן מאי דקאמרי להו ומיהו הכא דעבדן מנפשייהו אה"נ דאסירן דאם כן כיון דלאו בכל גוונא קא מיירי ר' יהודה לשני נמי דלאו בהכי מיירי כלל אלא כגון דלא ממטיאן להו כלל אלא ודאי קא בעי לשנויי דאפילו עבדן מנפשייהו מחמת יראה הוא דעבדן ושינויא גמורה הויא ולאו דקא מהדר הכי לפום שיטתיה וזהו שכתב רש"י ז"ל ומשני מחמת יראה הוא דעבדן ודוק כנ"ל:<br>והא קא משלחן להו גירי פירוש משלחן לשון הושטה דאפילו בשעה שנלחמים דלא היה להן לסייעם שמא יפלו ויצאו מתחת ידם הרי אנו רואין דמושיטות להם חיצים לירות אלמא לאו מחמת יראה קא עבדן. ומשני דאפילו הכי מחמת יראה הוא דעבדן דחוששות פן בלאו הכי נמי ישתזבו ויהרגו אותם לכך מסייעות להם:<br>ודאי שבקינהו ואזלן מנפשייהו וכו' ואף על גב דקא פרכי ליה רבנן והא קא ממטיאן להו נהמא משום דאם לא כן היה לו לפרש וכדפרישנא מכל מקום היכא דשבקינהו ואזלן מנפשייהו אסירן אפילו לרב יהודה ולא הוצרך לפרש לרוב פשיטותו ולהכי נקט תלמודא ודאי שבקינהו וכו' כנ"ל:<br>שבויי מלכות הרי הן כשבויין פי' הרי הן כשבויין שמותרות לבעליהן וחייב לפדותן גנובי לסטות אינן כשבויין ואסורות לבעליהן ואינו חייב לפדותן לפי שחזקה היא שנבעלו ברצון ואפילו למ"ד דבמדיר אשת ישראל או שנדרה היא שהוא חייב לפדותה דבתר מעיקרא אזלינן שאני הכא שהיא נתרצית בביאה זו ואסרה נפשה על בעלה בבעילה אשר ראוי לקנסה ואפילו באשת כהן דקרינא בה ואהדריניך למדינתיך דלא אמרינן הכי אלא כשאיסור דבר אחר גורם לה אבל כשגורם לה איסור ביאת זנות ברצון דכ"ע בעינן למקנסה והכין מוכרח בתוספתא דתניא נשבית אינו חייב לפדותה במה ד"א בשבויי מלכות אבל בגונבי לסטות הרי הוא חייב לפדותה והיינו ברייתא דאמרינן הכא דתניא איפכא וכן פי' רבינו בשם רבו הגדול ז"ל. הריטב"א ז"ל:<br>הא במלכות אחשורוש הא במלכות בן נצר פרש"י ז"ל אחשורוש מלך גדול היה וידוע שלא ישא אותן לנשים ואונס הוא קשיא עליה אי הכי אסתר תיתסר שהרי הושם כתר מלכות בראשה ואמרינן באגדה [מגילה יג ב'] דהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי דאנוסה היא ורבי ז"ל אמר אכתי סברה היא דילמא מגרש לה שמא ימצא אחרת נאה הימנה שהרי כתוב ובהקבץ בתולות שנית ואף על גב דכתיב והנערה אשר תיטב וגו' תמלוך תחת ושתי אלמא לשם נישואין הוא מכל מקום כל אחת ואחת היא אומרת בלבה שלא ישאנה שלא תמצא חן בעיניו יותר מכמה וכמה ואם לא תמצא חן תהיה צרורה באלמנות חיות בבית הפילגשים. ועדיין אין דעתי נוחה שאלמלי הגידה אסתר עמה לא היו מקבצין עוד בתולות כדאיתא באגדת מגילה שאין דרכו של מלך בכך מאחר ששם כתר מלכות בראשה שיגרשה ויבקש עוד בתולות. ועוד דכיון שנתפסה בפנינו ואנוסה היא אין לחוש שמא נתרצית מפני כבודה שרוצה להנשא לבן נצר דכל כה"ג לא חיישינן לרצון עד שיהא ענין הרצון מוכיח מתוך מעשיה שאם כן ניתן דברינו לשיעורין באשת עני לעשיר ובאשת עשיר למלך ובאשת מלך להדיוט אלא אין הפירוש נכון בעיני כלל. ור"ח ז"ל כתב שבויות דאחשורוש הרי הן כשבויות ומותרות לישראל גנובי לסטות כגון בן נצר וכיוצא בו אינן כשבויות דאי הוו מצווחן הוו אתו אינשי ומהדרי להו. אלו דברי הרב. ותמיה לי מילתא אם מבן נצר אתו אינשי ומהדרו להו כ"ש [מלסטים דעלמא ונראה דלסטים דעלמא כיון דלא מעלו אנן סהדי דאונס הוא והאי דלא צווחן מחמת יראה עבוד] אי נמי דליסטים בעלמא כל יומא נמי מטמר מאינשי ואי צווחה קטיל לה אבל בן נצר א"נ צווחה לא קטיל לה שמלך היה ואין דרכו להרוג נשי העם בחנם ושמא היו מורידין אותו או עולין עליו למלחמה והורגין (עמו) [אותו]. ובגליוני ראשונים ראיתי פירוש מחוור משניהם לתרווייהו לישני בן נצר אינן שבויות דאשכחן באגדה דאכרוזי אכריז הזהרו בנשואות שאלהיהם שונה זמה הוא וזה אינו פירוש נכון כלומר שאלו היתה אומרת אשת איש אני לא נשבית עמהן משנשבית בידוע שנתרצית בהן ולא אמרה להן כלום והשאר כולן בין של מלכות בין של לסטות אנוסות הן מן הסתם ולזה הפירוש בן נצר היינו נבוכדנצר ואגדה זו מצאתיה (עליו) באיכה רבתי בפסוק נשים בציון ענו ולפי שחיילותיו שוללין לעצמן בליסטות קרי ליה ליסטים לגבי אחשורוש שהוא מקבץ נשים במלכות שלו כדרך המלכים בשלהם וקשה עלי לומר כן לפי שראיתי בבראשית רבה שדורש וארו קרן אחרי זעירא סלקת בינייהו זה בן נצר ותלת מן קרנתא קדמייתא אתעקרא מן קדמה זה מקרוס וקרוס וקדרוס ואילו עיינין כעיני אינשא בקרנא דא ופום ממלל רברבאן זו מלכות הרשעה אלמא בן נצר ממלכות של חיה רביעית היה ושמא קבלו הראשונים שנהג כנבוכדנצר. ופי' עיקר הברייתא כך הוא שבויי מלכות הרי הן כשבויין ומותרות לבעלן ישראל וחייב לפדותן שהרי אני קורא בה ואהדריניך לי לאנתו גנובי ליסטות אינן כשבויין ואסורות ואינו חייב לפדותן וכך כתב הנגיד ז"ל בשם גאון ז"ל ואף על גב דאיסור שביה גרם לה כן כיון דמשום שמא נתרצית הוא אינו פודה והכי תניא בתוספא נשבית אינו חייב לפדותה במה דברים אמורים בשבויות מלכות אבל בשבויות לסטות פודה אם רצה לקיים יקיים ואם לאו יוציא ויתן כתובה והיינו ההיא דאקשינן מינה בגמרא והתניא איפכא מכל מקום למדת ממנו שהפירוש כמו שכתבתי. הרמב"ן ז"ל:

 

===דף נב עמוד א===

 

<b> אלא לעולם דאדרה איהו ואביי מתרץ לטעמיה וכו'. </b>לכאורה משמע מהאי לישנא דכפי אוקמתיה דמוקי כל חד פלוגתייהו דר"א ורבי יהושע נפיק דיניה והא ודאי ליתא דכיון דפלוגתייהו אי אזלינן בתר מעיקרא ובתר בסוף שפיר מצינן למימר כאביי או כרבא ואינו מוכרח מתוך אוקמתיה למימר כדיניה והנכון כדפרש"י ז"ל וז"ל ואביי מתרץ טעמיה. למימר לאו תנאי היא אלא דכ"ע כוותיה קיימין וכן רבא מתרץ לטעמיה. ע"כ כנ"ל:

<b> וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל אלא לעולם אדרה וכו'. </b>כלומר אלא הכא דכ"ע בין לר"א בין לרבי יהושע לית להו טעמא דהוא נותן אצבע וכו' ובמדיר אשת כהן סברי לה דהויא כאלמנה לכ"ג דאיסור ד"א הוא ובמדיר אשת ישראל הוא דפליגי לאביי ולרבא בין באשת ישראל בין באשת כהן דר' אליעזר אזיל בתר מעיקרא ורבי יהושע אזיל בתר בסוף והלכתא כרבא כדקי"ל בכל דוכתא דאביי ורבא הלכתא כרבא אבל בהאי פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע כיון דקי"ל לקמן בהמדיר דאפילו נדרה היא וקיים לה איהו אמרינן דהוא נתן אצבע בין שיניה והכא אמרינן דכל היכא דהוא נתן אצבע בין שיניה אפי' באשת ישראל שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו חייב לפדותה הלכך כל על ידי נדר חייב לפדותה דאפילו נדרה היא וקיים לה איהו אמרינן דהוא נתן אצבע בין שיניה וזו היא שיטת הרי"ף ז"ל שפסק כאן כרבא ולא הביא מחלוקת בין רבי אליעזר ור' יהושע ולפנינו פסק דהוא נותן אצבע בין שיניה ואינו מחוור דאפשר דלקמן גבי נדרים חשבינן אפי' בנדרה היא וקיים לה איהו הוא נותן אצבע בין שיניה שלא להפסידה כתובתה בשביל נדרנית כיון שהוא פושע והכא גבי פדיון לא איכפת לן כלל אלא כל שאיסורה מחמת ד"א שלא מחמת שביה דינה כאלמנה לכ"ג וליכא לספוקי אלא אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף והלכתא כרבי יהושע דאזיל בתר בסוף וזה מחוור יותר אבל לפי פירוש הרב אדוני זקני ז"ל ושיטתו אין זה הפסק ראוי שהרי לפי שיטתו יש לנו לומר דהא דמוקמינן רבא כרבי יהושע משום דאפילו תימא דהוא נותן אצבע בין שיניה מ"מ איסור ד"א הוא ואפי' באשת כהן אינו חייב לפדותה כ"ש באשת ישראל וכיון דכן אע"ג דקי"ל דהוא נותן אצבע בין שיניה לית לן למימר מיהו דליחייב לפדותה ולפי זה ראוי לפסוק כפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע וכדמסקינן להו כרבי יהושע דר"א ורבי יהושע הלכה כר' יהושע ובאדר' איהו ומשמע דה"ה נדרה היא וקיים לה איהו דהא ודאי קיימא לן דלא אמרינן היא נתנה אצבע בין שיניה אלא בתר בסוף אזלינן ואינו חייב לפדותה. והלשון הראשון הוא הנכון. ע"כ:<br>הכיר בה בעלה שנודע לבעלה שנשבית אשתו ועד שלא מת לא הכיר כיון שלא ידע בה עד שמת לא אשתעבדו נכסיו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. כ"ג בספרינו נשבית לאחר מיתת בעלה אין היתומים חייבין וכו' ובמהדורא קמא של רש"י ז"ל כתוב אין היבמין חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו דהא מת. ע"כ:<br>וזה לשון תלמידי ה"ר יונה ז"ל אין היבמין חייבין לפדותה שאף ע"פ שהיורשין חייבין במזונותיה אינם חייבין בפרקונה לפיכך אין פודין אותה מנכסיו דכיון שמת אין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו ומאי דקתני אין היבמין חייבין לפדותה לאו דוקא דה"ה נמי כי יורשים נמי אינם חייבין אלא דנקט יבמים לרבותא שאפי' היכא שהיא זקוקה לו אינו חייב לפדותה וכ"ש שאר יורשין וכיון דאין חייבין לפדותה לית להו פירי כדמפרש ואזיל. ע"כ:<br>רצה אינו פודה פרש"י ז"ל דלא תקינו בה רבנן אלא חד פדיון. פירוש לפירושו אם נשבית פעם שנית אינו פודה כלל אפי' בדמיה ואין לפרש פירושו לפירוש דה"ק דלא תקינו רבנן שיפדנה אפילו עד עשרה בדמיה אלא בחד פדיון אבל מכאן ואילך אינו פודה אותה אלא בדמיה דלישנא דכתב הרב ז"ל אלא חד פדיון משמע דאין כאן אלא חד פדיון ודוק שקצרו התוס' לשון רש"י וכתבו פה דלא תקינו רבנן אלא חד פדיון. ואין לפרש נמי דמשום דבפעם ראשונה פדה אותה בעשרה בדמים לכך אינו חייב לפדותה עוד אבל אם בפעם ראשונה לא פדה אותה אלא בדמיה יפדנה עוד פעם אחר פעם דהא ודאי ליתא דעד כמה יותר מדמיה יפדנה בפעם ראשונה עד שנאמר דלא יפדנה עוד ולשון הרב ז"ל דנקט לא תקינו רבנן וכו' משמע דאעיקר פדיון שתקנו לפדותה קאי הלכך ע"כ דעת רש"י ז"ל שפעם ראשונה נתחייב לפדותה אפילו יותר מדמיה תחת הפירות שאכל אבל אח"כ אם לא ירצה אינו פודה אותה כלל ואפי' בכדי דמיה שפעם אחת בלבד תקנו חכמים לפדותה והקשו התוס' על פירושו ז"ל דלעיל מסקינן תקנו מצוי למצוי דמשמע דפירות ופרקון מצויין יותר מכתובה וקבורה לפי שאלו אינן אלא פעם אחת כל ימיה אבל פירות ופירקון אפשר להיות כמה פעמים וכבר אסקינן לעיל דלפי מאי דפירש רש"י ז"ל גבי הא דפריך תלמודא לעיל ואיפוך אנא לא קשיא ולא מידי וצריך לתרץ מאי קשיא להו לתוספות ז"ל לפי שיטתו של רש"י ז"ל דלעיל ואפשר דס"ל לתוספות דאע"ג דרש"י ז"ל פי' לעיל דכי פריך ואיפוך אנא לא קאי אלא אמזונות ופרקונה ומשום דנפקא מינה דאי אמרה איני נזונת ואיני עושה דלא אמרה כלום היינו כדי לתרוצי דלא נימא דלא בדוקא נקט הברייתא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכו' אלא למימר דתקנו אלו השלש כנגד אלו השלשה והלכך לא פריך תלמודא מידי ואיפוך אנא לכך כתב רש"י ז"ל אי אמרה איני נזונת וכו' ופי' ז"ל דאמזונות ופרקונה קאי מאי דפריך תלמודא וכי קא משני דבדוקא נקט תקנו מזונות תחת מעשה ידיה מעתה גם מאי דנקט וקבורתה תחת כתובתה הוי בדוקא ואיכא לאקשויי נמי עלה ואיפוך אנא ונצטרך לשנויי מטעמא דמצוי כדמסיק תלמודא דמשום טעמא אחרינא דכתיבנא לעיל דקבורה אכתובה שייכי בהדי הדדי ליכא למימר דמ"ה להוי בדוקא אלא מטעם דפריש תלמודא להדיא והאי טעמא אכלהו ריהטא ואע"ג דרש"י ז"ל לא כתב כן אלא אתרי מינייהו לאו בדוקא נקט כנ"ל ועוד צריך טוב טעם ודעת:

<b> וז"ל הרא"ש ז"ל רצה פודה וכו'. </b>מצינא לפרושי יותר על כדי דמיה אבל בכדי דמיה חייב לפדותה אבל רש"י ז"ל לא פי' כן אלא אינו חייב לפדותה כלל דלא תקנו לאשה אלא פדיון אחד ולפירושו הא דאמרינן לעיל תקנו קבורתה תחת כתובתה ופרקונה תחת פירות איפוך אנא בשלמא אי חייב לפדותה בכל פעם שנשבית אז ניחא דפרקונה ופירות מצויין אבל אם אינו חייב בפרקונה אלא פעם אחת איפוך אנא וי"ל אפ"ה ניחא דתקנו מצוי למצוי שרוב נשים יש להם קבורה שממהרות יותר למות מן האיש שרוב נשים יש להן נדוניא ורוב נשים אינן נשבות ואין להם פירות. ע"כ:

 

 

<b> רשב"ג אומר אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן אין לפרש דרשב"ג קאי אמאי דקתני נמי בסיפא מכאן ואילך רצה פודה כו'. </b>דמשמע דאילו רצה פודה אפי' עד עשרה בדמיה ואתא רשב"ג לאפלוגי דאפי' אי רצה נמי אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן דהא ודאי ליתא דבפרק השולח תנן אין פודין את השבוין יתר על כדי דמיהן כו' ואיבעיא לן עלה טעמא מאי אי משום דוחקא דצבורא או משום דלא ליגרו בהו ונפקא מינה כגון דאמר חד אנא פריקנא ליה דאי משום דוחקא דצבורא ליכא ואי משום דלא ליגרו בהו איכא ולא איפשיטא בעיין התם ואי רשב"ג קאי אסיפא וכדכתי' אמאי לא פשטוה מהכא ואין לפרש דבהכי פליגי תנאי דת"ק סבר דמשום דוחקא דצבורא הוא והכא כיון דבעל לחודיה פריק לה ליכא משום דוחקא דצבורא ולפי' פודה ורשב"ג סובר דטעמא משום דלא ליגרו בהו ולכך אינו פודה והתם הלכתא כמאן הוא דמבעיא לן דלישנא דהתם לא דייק הכי כלל אלא הנכון דרשב"ג ארישא קאי ואמאי דקא מחייבי רבנן לפדות עד עשרה בדמיה קא פליג רשב"ג ושפיר מצינן לפרושי דטעמיה משום דוחקא דצבורא וה"ק שאינו חייב לפדותה דחיישי' לדוחקא דיליה כי היכי דאין פודין צבור את השבויין יותר על דמיהן משום דוחקא דצבורא ומיהו אם רצה פודה ולא אתא רשב"ג אלא לאפוקי מדרישא דת"ק דאמר שהוא פודה על כרחו. וכן כתבו בתוספות אין פודין את השבויין וכו' ארישא קאי כנ"ל ורבנן נמי מצי סברי דטעמא משום דלא ליגרו בהם ואפ"ה כל לגבי נפשיה דמפריק בממוניה לא חיישי' להכי ופריק נפשיה כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואשתו כגופו דמיא וכן תירצו בתוספות. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל תירצו דס"ל לרשב"ג דתקנת חכמים היא שלא יפדו לעולם השבויים יותר מכדי דמיהן מפני שרוב הפעמים הצבור פודין אותם עשו התקנה בכולם ואפילו באותם שאין על הצבור לפדותן ע"כ. ורש"י ז"ל כתב וז"ל מפני תקון העולם. שלא ירגילו להעלות על דמיהן. ע"כ. פירש ז"ל טעם דסובל נמי טעמא דדוחקא דצבורא דכיון דרוב הפעמים הצבור פודין לא רצו לחייב לבעל להעלות על דמיה שלא ירגילו בכך וידחקו הצבור בזה שלא יוכלו להתאפק לראות בצרת אחיהם אשר בשביה והוא קרוב למה שתירצו תלמידי ה"ר יונה ז"ל:<br>וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מפני תיקון העולם שיהו השבאין מעלין את השבויין לדמים יקרים לפיכך אין מלמדין להם לפדות שבוים מידם יותר מכדי דמיהם. ע"כ:<br>תרי קולי כדי דמיה וכדי כתובתה אבל טפי מדמיה אף על גב דבציר מכתובתה א"נ טפי מכתובתה אע"ג דבציר מדמיה לא פריק לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>הרי הן כמזונות פי' דבר זה הלכו בו חכמים לחייב את היתומים ע"מ לזכות להם שכיון ששנינו ומעשה ידיה שלהן לפי' אמרו יוציאו היתומים עליה ההוצאה עד שתתרפא ותעשה מלאכה ויקחו מעשה ידיה. לקוטי הגאונים ז"ל:

<b> רפואה שיש לה קצבה וכו'. </b>וכתב בעל העטור ז"ל דה"ה בחיי בעלה והביא ראיה לדבריו מהא דגרסינן בירושלמי בפרק מי שמת קריבתיה דר' שמעון בר אבא חששה עינה וכו' ומסתברא דליתא להאי סברא דרבינו ז"ל דודאי בחיי בעלה לא שנא בין שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה דפרקונה ורפואתה שניהם תנאי ב"ד ולא חלקו בהן שאם אי אתה אומר כן אלא מעתה לקתה בחיי בעלה ברפואה שיש לה קצבה במה תתרפא והלא כתובה אין כאן ותו מדנקט לה במתניתא דהכא באלמנה אלמא באלמנה בלחוד הוא דפליגי וטעמייהו דת"ק סבר כיון דהיתומים חייבין במזונותיה מתנאי ב"ד אף לרפואתה היה תנאי שהרי שניהן שוין ששניהן חיוביה ודינא עם היתומים בשניהם כבעלה ונזונת משלהן ומתרפאת משלהן בין ברפואה שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה ורשב"ג שאין תנאי ב"ד אלא במזונות אבל נתרבתה רפואתה ברפואה שאין לה קצבה מדין מזונות והלכתא כותיה ומההיא ירושלמי נמי ליכא ראיה דאלמנה הוה ומן בעלה דקאמר מנכסי בעלה וזה נכון ואין בו בית מיחוש ומיהו בחיי הבעל מפני שאינה ראויה לו כשהיא חולה נתנו הרשות בידו אם רצה לגרשה ותרפא היא עצמה. הרא"ה ז"ל וכבר כתבתי לשון הריטב"א ז"ל במשנתינו:<br>שיש לה קצבה פי' כגון שיאמר לה הרופא רפואתיך בכך וכך זוזים מתרפאת מכתובתה דכיון שיש לה קצבה כמה רופא לוקח עליה לא דמי למזוני דמזוני לית להו קצבה וז"ל גאון ז"ל כל מכה דקיצי עלה לרופא דמי ומקביל אנפשיה לרפאה מתרפא' מכתובתה ורפואה שאין לה קצבה דלא קיצי עלה לרופא דמי מתרפאה מן הנכסים וכמזונות היא. ליקוטי הגאונים ז"ל:

<b> עשו הקזת דם. </b>ב"ד שבארץ ישראל עשו הקזת דם כרפואה שאין לה קצבה שפעמים שאין מקיזין מצויין כל כך ונוטלין יותר ממה שהיו רגילין. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל עשו הקזת דם וכו' פירוש בארץ ישראל היה מנהגם להקיז תמיד ולפיכך עשו ההקזה כמו המזונות והיתומים יהיו חייבים לפרוע ההקזה כמו המזונות אבל במקומות אחרים שאינם מקיזים תדיר כל כך אלא פעמי' שלש בשנה כבר ידוע כמה יגיע ההוצאה ודיינינן לה כרפואה שיש לה קצבה. ע"כ:

<b> הוו להו איתת אבא. </b>היו מפרנסין אשת אביהן. קוצו לה מידי לרופא כי היכי דתהוי רפואה שיש לה קצבה ומתרפאה מכתובתה. כעורכי הדיינין כדיין שמסדר ומלמד לבעל דין לטעון לפניו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ותלמידי הר"י ז"ל כתבו כעורכי הדיינין פירוש כשאחד מבעלי הדינין יש לו אוהב מטעים לו זכותו לדיין ועורך הדין לפני הדיין כדי לזכותו ואותם האנשים נקראים עורכי הדיינין על שם שעורכין הדין לטובתו של זה. ע"כ. וכן פרש"י ז"ל בפירושנו:<br>גרסינן בירושלמי ולא כן תנינן אל תעש עצמך כעורכי הדיינין ומר ר' חגי אסור לגלות דינו ליחיד אימר ידע ר' יוחנן דאיתתא כשרה הות בגין כך גלי לה אמר ר' מתנא בגין דלית דינא עמיה אמרינן לה מילתא וכתב הרב בעל העטור ז"ל מהאי ירושלמי שמעינן דהיכא דאי שתיק מחייב אסור לגלות דינו כי היכי דלפטר מדינא בטענתיה אבל אי לא מסדר טענתא אלא דינא הוא דמחוי ליה מצי מחוי ליה והא דגמ' דילן נמי לא הוה דינא עמיה דהא לא קייץ ור' יוחנן הוא דאמר לקריביה זיל קוץ ומ"ה אית ביה משום עורכי הדיינין כשאינו קרובו א"נ בקרובו כשזה אדם חשוב ושמעינן מינה דכל שהוא קרובו ולא הוה האי אדם חשוב מותר לגלות לו דינא ואע"ג דלית דינא עמיה אלא בטענה דאגמריה והוא דלא ליגמריה שקרא. הריטב"א ז"ל:

<b> כך היו אנשי ירושלים וכו'. </b>גרסינן בירושלמי אנשי גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונם ואנשי יהודה חסו על ממונם ולא חסו על כבודם. הריטב"א ז"ל:<br>גמרא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו שאלמלי לא תקנו היה כל אחד דן בעצמו ואומר אני לא אתן לבתי נכסי שמא תמות בחיי בעלה וירשנה ותהא ירושתי נופלת ביד אחרים אם כן עכשו נותן לה הרבה ואומר אפי' מתה בחיי בעלה יירשוה בניה וכן בתי חביב עלי כבני ואתו רבנן ותקנו כתובת בנין דכרין כי היכי דתירות ברתא כדקתני כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו בנו בידו לבקש לו אשה בתו מי בידה שאין דרך אשה לחזור אחרי הבעל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ויש לי לפרש בשלמא בנו בידיה קיימי כו' דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו הלכך בנו בנקל ימצא אבל בנתיה מי קיימן בידיה אבל רש"י ז"ל לא פי' כן:

<b> וז"ל תלמידי הר"י ז"ל כדי שיקפוץ אדם וכו'. </b>דכיון שיודע האב שבני בתו יירשו כתובת אמן יקפוץ בשעת נשואין ויכתוב לה משלו ומתוך כך יקפצו עליה בני אדם ויקחו אותה ואין בזה משום אעבורי אחסנתא שגם זו מצוה היא דכתיב ואת בנותיכם תנו גו' ודאי אינו אומר שיחזר לה אחר בעל שאין זה דרך העולם לחזר האשה אצל האיש אלא הא קא משמע לן דלרבייה נכסיה וכתיב לה מידי כי היכי דקפצי וכו'. ע"כ:<br>הא נמי דאורייתא היא פירוש מצוה דאורייתא היא מדברי קבלה אבל לא חובה והיינו דלא עבדו תנאי ב"ד כתנאי מזונות ואם אמר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו כדאיתא לקמן במכילתין. הריטב"א ז"ל:<br>ועד כמה עד עשור נכסי כלומר שאם אינו מוצא אדם הגון שיקחנה בפחות מצוה עליו לתת עד עשור נכסי. תלמידי הר"י ז"ל. ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל ועד כמה זקוק ליתן לה. ע"כ:<br>ואימא דאב לירות דבעל לא לירות כלומר כיון שהטעם הוא כדי שיקפוץ אדם וירבה בנדוניא של בתו ואם כן מאי דכתב אב לבתו בנדונייתה דהיינו נכסי צאן ברזל ירתון בניה אבל מאי דכתב בעל מדידיה דלא שייך ביה הדין טעמא לא לירות ואמאי אמרינן לקמן בפ' אף על פי דתנאי כתובה ככתובה דמי ויורשים אפילו התוספת שכתב לה הבעל משלו ומהדרינן אף אב נמי מימנע ולא כתב כלומר אם ידע שלא ירשו בני בתו משל בעל לא ירצה לכתוב לה כל כך שיאמר בלבו למה ארבה אני בנדוניית בתי שמא לא תניח בנים שמא לא יהיה להם מותר דינר ויתבטל דין כתובת בנין דכרין ולמה אכניס עצמי בספק שאפסיד ולא ארויח אבל עכשיו שידע שאם יהיו לה בנים ירתון משל בעל לא ממנע שיאמר בלבו כיון שפעמים אפשר שירויחו בני בתי בדבר שהם יורשים התוספת שכתב אביהם גם אני אוסיף בנדונייתה על הספק. תלמידי הר"י ז"ל:<br>אימא היכא דכתב אב לכתוב בעל היכא דלא כתב אב לא לכתוב בעל פירוש לא לכתוב בנין דכרין כלומר לא ליחייב ביה דליכא לפרושי לא לכתוב תוספת דהא ודאי אם לא רצה לכתוב הרשות בידו. הריטב"א ז"ל:

<b> וז"ל רש"י במהדורא קמא אימא כיון דטעמא דכתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ וכו'. </b>היכא דכתב אב לבתו נדוניא שתביא עמה לכתוב בעל תנאי כב"ד די הוויין וכו' והיכא דלא כתב אב לבתו כלום לא לכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם. עד כאן:

<b> וז"ל תלמידי הר"י ז"ל ואימא היכא דכתב וכו'. </b>כלומר כיון שהטעם שיורשים התוספת שכתב אביהם לאמן הוא כדי שיקפוץ אביה לכתוב לה נדוניא טובה אם כן נאמר דהיכא שכתב לה אביה נדוניא יירתו בנתיה התוספת שכתב לה הבעל והיכא דלא כתב אב לא לירות מאי דכתב הבעל ומתרצים לא פלוג רבנן דכיון שהוצרכו לתקן שיירשו בניה מפני שיכתוב לה האב לא רצו לחלק בתקנותיהם ובין כתב ובין לא כתב יורשין התוספת שכתב אביהן לאמן. ע"כ:

<b> בת בין הבנים נמי תירות אם יש לו בת מהאשה הראשונה ומהשניה בנין תירת נמי הך בת כתובת אמה כיון דטעמא כדקאמרת כדי שיקפוץ אדם דהשתא נמי אי לא שקילא לה קא חשיב איניש דילמא לא יהוי ברא לברתא דלירות כתובתה ולא יהיב לה מידי ואמטי הכי קאמר תנא דמתני' בנין דכרין אבל בנין נוקבן לא כנחלה שויוה רבנן כדקתני מתניתין אינון ירתין כסף וכו'. </b>ונחלה אינה בבנות. רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>כנחלה שויוה רבנן כמו שבשאר נחלות אין האב יכול להוריש את הבת בין הבנים גם בכאן אין הבת של זו האשה יורשת כתובת אמה ותוספת כיון שיש לו בנים מאשה אחרת הראויין לירש ממונו מדין תורה ומקשינן בת בין הבנות תירות כלומר היכא שיש לו בת מזו האשה ויש לו שתים או ג' בנות מאשה אחרת ואין לו בן לא מזו ולא מזו נאמר שזו הבת הא' תירש כתובת אמה והתוס' שכתב אביה לאמה ושאר הבנות יורשות גם כן כתובת אמן ומהדרינן לא פלוג רבנן כלומר לא רצו חכמים לחלק בתקנתם ולומר דבת בין הבנים לא תירש ובת בין הבנות תירש אלא כיון דבת בין הבנים לא תירש גם כן בת בין הבנות אינה יורשת דאי אמרת בת בין הבנות תירות אמה כי ירתא מכח אמה הוא דקא ירתא וכי מתרמיא נמי בת בין הבנים כגון דהוו ליה בת מחדא ובנים מאחריתי אתי למימר נמי תירות הבת כתובת אמה וכי קא ירתא מכח אמה קא ירתא לפיכך אמור רבנן אפילו בת בין הבנות נמי לא תירות בת כי היכי דלא ליתי למירת בין הבנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:<br>ותיגבי ממטלטלי כלומר כיון דאמרת כנחלה שויוה רבנן תגבי אף ממטלטלי דנחלה הא איתא בין ממקרקעי בין ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן כלומר כיון דמכח כתובת אמן קא ירתי לא עדיפי מכתובה עצמה וכי היכי דכתובה אינה גובה ממטלטלי הכי נמי כתובת בנין דכרין לא גביא ממטלטלי. תלמידי הר"י ז"ל:<br>וז"ל הרשב"א ז"ל תגבה ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן פירוש דכיון דתנאי כתובה היא ומשום שיקפוץ אדם לבתו כבנו די לה אם תהיה ככתובה עצמה. ע"כ:<br>תטרוף ממשעבדי כיון דאמרת דככתובה שויוה רבנן כמו שכתובה תטרוף לקוחות כתובת בנין דיכרין נמי תטרוף לקוחות ואמאי תנן בפרק מי שהיה נשוי שניה ויורשיה קודמין ליורשי א' דמשמע שאין יורשי ראשונה יכולין לטרוף מבני שניה ומתרצינן ירתון תנן כלומר אע"ג דככתובה שויוה רבנן עיקר תקנתא לא הוה אלא למהוי כירוש' ושיגבו מכל תרי דלהכי נקט לישנא דירתון ולא נקט לישנא דיסבון לאשמועינן דהוי כירושה וכמו שהיורשין לא טרפי ממשעבדי כתובת בנ"ד נמי לא טרפי ממשעבדי. תלמידי הר"י ז"ל:<br>תטרוף ממשעבדי ירתון תנן המקשה עצמו היה יודע נמי דירתון תנן מדפריך תטרוף ממשעבדי אלמא פשיטא ליה דלא טרפא ממשעבדי ולקמן בפרק אע"פ אמרינן דמ"ד דלא טרפה ממשעבדי קתני ירתון אלא בלשון קצר השיב לו כלומר לא רצה ליתן להם אלא דין ירושה הואיל וגובה ירושת אמו ומ"ה ירתון תנן ולעיל דקא משני כנחלה שויוה רבנן לא שני ירתון תנן משום דבעי לשנויי אפילו למ"ד יסבון תנן. לשון הרא"ש ז"ל. נמצא עכשו דמאי דאמרינן ככתובה שויוה רבנן וכירושה שויוה רבנן לא אמרינן אלא להקל כלומר להפסד יותר כתובת בנין דכרין שלא תטרוף ממשעבדי ושלא תירש הבת בין הבנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:<br>למכתב לה כתובה לידע כמה הוא נותן לבתו לנדונייתה וכנגדה יוסיף בנו ויכתוב בכתובתה אתחזי ליה לרב פפא משום כבודו. ממהדורא קמא של רש"י ז"ל:

 

 

<b> מכרה כתובתה לבעל' יש לה כתובת בנין דכרין וכו'. </b>כתב רש"י ז"ל או אין לה. מי אמרי' כיון שמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירושת אביה מלהוריש נדוניא שלה לבני בתו שהרי מכרה ואין כל הירוש' באה מעכשו אלא מכח הבעל ויחלקו כל בנים בשוה בני שתי נשיו. ותבעי לך מוחלת. שהוא דבר מצוי מן המכר ואי משום דלא מטא הנאה לידה מ"מ פקעה זכותה בחייה. השתא מוכרת מבעיא לי. כלומר מי סברת דמשום הנאה דמטא לידה תיסק אדעתא דפקעה זכותה. השתא מוכרת. דאנוסה היא ס"ד דפקעה זכותה ומבעיא כ"ש מוחלת דלא אניסא. ע"כ. פי' לפי' מעיקרא דקא מבעיא ליה עיקר מאי דחדית לן בעל הבעיא היינו לומר דאין לה דמאי דפשיט לן היינו דיש לה אע"ג דמכרה כתובתה לבעלה דהא כי ירית לה נמי כתובתה והרי היא שלו עקרוה רבנן מיניה ויהבו' לבנין דכרין הילכך כי מכרה נמי יש לנו לומר דאכתי כח בנין דכרין בדוכתי' קאי אלא דהא מסתפקא ליה לרב יימר סבא דמי אמרינן כיון שמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירושת אבי' ואין הירושה באה אלא מכח הבעל ויד כל בניו שוים בה ופריך עליה רבא ותבעי לך מוחלת פי' אי לא הוה שום חילוקא בין מוכרת למוחלת אלא שזה מצוי טפי לא הוה קשיא ליה דאפ"ה איכא למימר חדא מינייהו נקט ואדרבא כדי להודיעך חריפותו המציא מציאות חדש ושאל בעייתו בדבר שאינו מצוי כיון דליכא למטעי לחלוקי בינייהו אבל השתא דיש חילוקא בינייהו במוכרת מטא הנאה לידה ומוחלת לא מטא הנאה לידה הילכך איכא למטעי ולחלוקי בינייהו דדוקא במוכרת סבר דדילמא פקעה זכותה בחייה אבל מוחלת לא פקעה ולהכי קשיא ליה דהא ודאי ליכא לחלוקי בינייהו משום הכי דאע"ג דלא מטא הנאה לידה מ"מ פקעה זכותה בחייה מעתה תבעי לך מוחלת כי היכי דלא נטעי ואי הוו שניהן מצויין לא הוה נמי קא פריך דבודאי ליכא למטעי בהכי כלל וחדא מינייהו נקט אבל השתא דמוחלת מצוי טפי ולא מטא נמי הנאה לידה ושבקת מלמבעי מוחלת ובעית מוכרת אלמא משום דסבירא לך דבמוחלת פשיטא דלא פקעה זכותה בחייה משום דלא מטא הנאה לידה להכי לא קא בעיא לה והא ודאי ליתא וכדכתיבנא דאי סבירא לך דבמוחלת נמי תיבעי אלא דחדא מינייהו נקט תיבעי מוחלת דליכא למיטעי ומשני השתא מוכרת וכו' פי' מי סברת דמשום דמטא הנאה לידה איכא למימר דפקעה זכותה טפי אדרבא איפכא מסתברא משום דמטא הנאה לידה איכא למימר טפי דלא פקעה זכותה משום דאנוסה היא מעתה אין כאן אלא דמוחלת מצוי טפי ומ"ה ליכא לאקשויי וכדכתיבנא וכל שכן דבמוכרת איכא רבותא טפי דאפילו דמטא הנאה לידה ואיכא למימר דאנוסה הויא אע"פ כן איכא למבעי דדילמא פקעה זכותה ועיקר מאי דחדית לן הוא הצד האחרון שאין לה וכדכתיבנא ומיהו בין במוכרת בין במוחלת קא מבעיא ליה ואין לפרש דמעיקרא לא פריך אלא משום דמוחלת מצוי טפי ואהדר ליה דאע"ג דמוחלת מצוי טפי מ"מ נקט מוכרת כדי לאשמועינן הך רבותא דאף על גב דאיכא למימר זוזי אנסו' מ"מ פקעה זכותה בחיי' והא אמרינן דהצד האחרון היינו עיקר מאי דחדית לן בעל הבעיא ואהכי מהדר לאשמועינן רבותא דהא ודאי ליתא דלישנא לא משמע הכין כלל דהוה ליה לאהדורי אע"ג דזה מצוי טפי מ"מ נקט מוכרת כדי לאשמועינן הך רבותא ולמה ליה למעבד ק"ו ממוכרת למוחלת דבהאי ק"ו מאי קא מהדר ליה דשביה מצוי ושכיח טפי ונקיט מידי דלא שכיח כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל והתוספות ז"ל לא פירשו כן אלא דעיקר פירכיה היינו דאבעיא ליה למנקט בעייתו במוחלת דשכיח טפי. וקשה דא"כ מאי קא משני השתא מוכרת וכו' אכתי הקושיא במקומה עומדת דכי היכי דאיכא רבותא טפי במוכרת בצד דאין לה איכא נמי רבותא טפי במוחלת בצד שיש לה והרי שניהם שוין מעתה הדרא קושיא לדוכתיה דתבעי מוחלת דמצוי טפי ועוד למה לי למעבד ק"ו ממוכרת למוחלת לישני בקוצר דמשום רבותא דזוזי אנסוה נקט מוכרת. ותירצו בתוס' דלאו שנוייא הוא אלא מסקנא דאסיק דדעתו נוטה דאפילו במוכרת הפסידה אע"ג דאיכא למימר דזוזי אנסוה וכ"ש מוחלת דפשיטא ודאי דלית לה כתובת בנין דכרין הילכך לא בעי אלא מוכרת אבל במוחלת פשיטא ליה והלשון מגומגם ועוד דה"ל לאהדורי בקוצר דמוחלת לא קא מבעי ליה כיון דאין כאן אונס זוזי ולשיטת רש"י ז"ל ניחא טפי. וא"ת בשלמא לשיטת התוס' היינו דרבא גופיה לבתר הכי פשיטא ליה דמוחלת אין לה כתובת בנין דכרין דלבתר דשמעה מרב נחמן רביה קבלה מיניה אבל לשיטת רש"י ז"ל קשיא דמעיקרא פריך רבא דתבעי לך מוחלת ואהדרו ליה דאה"נ דמבעיא ליה מוחלת וחדא מינייהו נקט וכדכתיבנא ושוב איהו גופיה פשיטא ליה מוחלת. וי"ל דמעיקרא כי קא בעי רב יימר סבא מכרה כתובתה וכו' לאו במוכרת בטובת הנאה בלחוד קא מבעיא ליה דאפילו מכירה גמורה וקבלה רוב דמיה או כל דמיה הוה קא מבעיא ליה דדילמא אכתי יש לה דהא כי ירית לה בעל נמי עקרוה רבנן מיניה ויהבוה לבנין דכרין או דילמא אין לה דכיון דמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירוש' וכו' וכדפרישנא ולהכי קא פריך עליה רבא דהני צדדין גופייהו איכא נמי במוחלת ותיבעי נמי מוחלת ומיהו רבא בעי בגונא אחריתי מכרה לבעל בטובת הנאה בעלמא שאם מת הוא לא תגבה אבל אם מתה היא אינו ענין במכירתה כלל הלכך איכא למימר כיון דלא מת הוא אלא היא מתה כח בנין דכרין בדוכתיה קאי שהרי כשמתה היא אין כאן שום מכירה כלל דומיא דמוכרת לאחרים או דילמא כיון דבידו הכתובה והוקל בעיניה להחליטה כמוחלת דמי וכדפרש"י ז"ל לקמן הילכך במוחלת לפי צדדי בעייתו אין בה ספק כלל כנ"ל. והיינו דהוצרך רבא להקדים פשיטא לי מוכרת וכו' כדי למבעי בעייתו וקל להבין: <br>ובמהדורא קמא פרש"י ז"ל וז"ל יש לה כתובת בנין דכרין דהא כי ירית לה נמי כתובתה והרי היא שלו עקרוה רבנן מיניה ויהבוה לבנין דכרין השתא נמי לא שנא דילמא זכות בניה מכרה לבעלה וחולקין אותה הבנים לגמרי בשוה ונהי דאם מת הוא בחייה או אם בא לגרשה אינה נוטלת כתובתה דהא מכרה והכא נמי מבעיא לן מוכרת יותר לאשמועינן השתא מוכרת מספקא אי מכירתה מכירה אף על גב דאיכא למימר דודאי לא מכרה לפי שלא גמרה לעקור זכות בניה ולמכור תנאי כתובתה דהיינו תקנת כתובת בנין דכרין אלא כתובתה בלבד כגון מנה מאתים שהיא מוכרת מתוך אונסה ודוחק' דדמי' עליה כמאן דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא (עוכלי בסטונייר עוכלא משקל בהמוכר את הספינה) כאילו מכין אותה מאה חבטות במשקל א' של אבן מוחלת דמדעתה עבידא לא חיישינן לזכות את בניה שהרי מעצמה ומחפצה גומרת למחול את תנאי כתובה וכתובה מבעיא דהא ודאי לא כלום שיירה ואין לה כתובת בנין דכרין. כ"ש. ולמאן דפריש זוזי אנסוה ומכירת אונס לא כלום הוא קשיא ליה הא דאמר בפרק חזקת הבתים תלוהו וזבין זביניה זביני. אמר רבא פשיטא לי וכו' רבא אזיל ובעי נמי מאי דבעי רב אויא סבא. מוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה שהרי אם מתה היא בחיי בעלה יירשנה בעלה ויפסידו את ממונם ועל הספק נותנין את ממונם שמא ימות הוא בחייה או יגרשנה ונוטלין כתובתה מ"ט זוזי אנסוה לא גרסינן הכא דהא ודאי פשיטא לן דיש לה כתובת בנין דכרין שאע"ג שמכרה לאחרים היה הבעל יורש' כשמתה ושקלי לה בנין דכרין כמוכרת לאחרים דמי ויש לה כתובת בנין דכרין משום דזוזי אנסוה ומשום אונס לא גמרה דעתה למכור לבעל זכות בניה. עכ"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ומה שנ"ל פי' לפי' במהדורא בתרא כתבתי:<br>והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מוכרת כתובתה לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין או לא פי' מוכרת כתובתה בטובת הנאה דאי בכל דמיה היינו נפרעת ופשיטא דליכא כתובת בנין דכרין וק"ל היאך יכולה למכור זכות בניה דהא אינהו מכח תקנתא דרבנן אתו ואין זכותם אלא כשמתה היא בחיי בעלה דפקע זכותה בב"ד וי"ל דמ"מ לא תקנו חכמים כתובת בנין דכרין אלא כשלא נתפרעה מכתובתה ולהכי מספקא לן אי הויא מכירה זו כפרעון או לא ותבעי לך מוחלת פרש"י ז"ל ותבעי לך מוחלת שהוא דבר מצוי מן המכר ולא נהירא ואחרים פירשו ותבעי לך מוחלת נמי דקס"ד דדוקא במוכרת מספקא ליה משום דמטי לה הנאה אבל מוחלת דלא מטי לה הנאה פשיטא ליה דלא מחלה זכות בניה אלא טובת הנאה שלה ולהכי אמר ליה דהכי נמי איכא למבעי מוחלת דהא אי לא דעבד נייח נפשה לא הוה מחלה ואהדר ליה דאדרבא במוכרת הוא דמספקא ליה משום דאיכא למימר דבאונסא הוא דזבנא אבל מוחלת פשיטא ליה דפרעון הוי דאחולי אחילתיה והריני כאילו התקבלתי והיינו דהדר רבא גופיה ואמר דפשיטא ליה דמוחלת אין לה כתובת בנין דכרין דאחולי אחילתיה דשמעה רבא מרב נחמן רביה וקבלה מניה. ורבינו יוסף איש ירושלים ז"ל פירש ותבעי לך מוחלת דממוחלת ידעינן מוכרת דאי אמרת מוחלת דלא מטו זוזי ליד' יש לה כתובת בנין דכרין כ"ש מוכרת דיש לה ואי אמרת מוחלת אין לה ממילא שמעינן דמוכרת דקבילא זוזי יש לה דאי אין לה מרתח רתח השתא מוכרת אין לה מוחלת מבעיא. וא"ת הכי נמי נימא איפכא דממוכרת שמעי' למוחלת ואי במוכרת אמר אין לה כ"ש מוחלת דאין לה ואי אמרת מוכרת יש לה אבל מוחלת אין לה דאי יש לה מרתח רתח השתא מוחלת יש לה מוכרת דקבילא זוזי מבעיא ותירץ דלחומרא לא רתח דאף על גב דהויא ממונא דליכא קולא וחומרא מ"מ כל היכא דאמרת יש לה דמקיימא טפי מצות פרנסת הבת ליכא רתחא ואין צורך לכל זה כי הפירוש שכתבנו נכון ופשוט. ע"כ:

<b> בתר דבעיא הדר פשטה מוכרת לבעלה וכו'. </b>דלא מכר לו אא"כ ימות הוא בחייה הא אם תמות היא בחייו אין מכירתה מועילה כלום. וא"ת ממאי פשטא י"ל דפשטא מהא דתניא בפרק החובל [פט ב'] כשם שלא תמכור והיא תחתיו כך לא תפסיד והיא תחתיו ופי' רבא התם כשם שהמוכרת כתובתה לאחרים יש לה כתובת בנין דכרין כך המוכרת לבעלה ותמיה לי אי מהתם פשטא אמאי לא אייתי לה הכא ולימא הדר פשטא מדתניא. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הריטב"א ז"ל דהנכון דמסברא מיפשיט ליה מדלא אייתי הכא ההיא מתני' דהתם וטובא איכא בתלמודא דבתר דמבעיא ליה אמרינן דהדר פשטה ולא אשכחן מהיכן פשטה. ע"כ:

<b> אי לאו דאמרת לה משמיה דגברא רבא כו'. </b>כלומר ויש לה מזונות וכן הילכתא ויש שפירשו דדוקא במוחלת כתובתה לבעלה שאין מזונות תנאי כתובה אלא חוב באנפי נפשיה הוא מדאורייתא או מדרבנן ואיכא למימר דכתובתה מחלה ולא מזונותיה אבל באלמנה לגבי יורשין שמזונותיה משום תנאי כתובה כל שמחלה להם כתובה הרי הוא כאילו מחלה להם מזונות בפירוש והיינו דאמרינן בפרק הנושא בעובדא דחמתיה דרבי חייא אהבה דיתבא עשרין וחמש שנין ולא תבע' כתובתה ולבסוף אמרה לו הב לי כתובה וא"ל לית ליך הב לי מזוני מזוני נמי לית ליך דאלמא כיון דמחלה כתובתה אין לה מזונות. אבל בירוש' אמרו אמר שמואל המוחלת כתובתה ליורשין יש לה מזונות מטעמא דמשיב רעה תחת טובה ומשמע דפליגא אגמרא דילן מההוא דפרק הנושא ויש אומרים דלא פליגא וההיא דפרק הנושא אתיא כאנשי יהודה שהרשות ביד היורשין להגבותה כתובתה ולאבדה מזונות וכיון שכן כשמוחל' להם אבדה מזונות שאל"כ יכולם לכופה במזונותיה שתמחול להם כתובתה אבל דהכא והירושל' כאנשי גליל ושמואל דאמרה בירושלמי פסק לקמן הלכה כאנשי גליל וא"כ ליתא לההיא דבפרק הנושא דהא קי"ל דהלכה כאנשי גליל וזה דוחק מדלא פירשוה בגמרא וגם כל הגאונים ז"ל קבעוה הלכה וכן עיקר. הריטב"א ז"ל:<br>או הב לה כתובתה פי' דקס"ד דתקנו קבורתה תחת כתובתה היינו תחת עיקר כתובתה ודחי' לה שהרי לא ניתנה כתובה לגבות מחיים וכשמתה בחייו לא זכי מינה כלום ותקנו קבורתה תחת נדונייתה הוא ומיהו לא פלוג רבנן כיון דרוב נשי' יש להם נדונייא והיינו דלא אמרו תחת ירושתה דזמנין דלא ירית ומיחייב בקבורתה. הריטב"א ז"ל ובסמוך נאריך בזה בס"ד. וכתב (הריטב"א) [הרשב"א] ז"ל וז"ל או הב לה כתובה לפי מה שכתבו הגאונים ז"ל דארוסה אין לה כתובה אלא כשכתב לה הכא נמי מיירי בהכי דכתב לה א"נ שנהגו שם לכתוב לארוסות אבל לפי מה שכתב רש"י ז"ל דארוסה יש לה כתובה אתי שפיר מדלא אומרין וכתב לה כתובה הוה וכבר הארכתי בפרק הניזקין ובריש פירקין בס"ד. ע"כ:

<b> תנינא. </b>אינו משנה בשום מקום פרש"י ז"ל תנינא. אני שונה שאין לארוסה שמתה משפט כתובה דהיינו קבורה. ע"כ. פי' הוקשה לו אטו הוא שונה ברייתא זו והלא ברייתא מתניא לכ"ע ובסוף פרק הכותב רב חייא בר אבין הוא דתני לה להך ברייתא לכך תריץ ז"ל דהיינו דאיהו קא דייק הכין שאין לארוסה שמתה משפט כתובה וכדדייק הא מתה היא וכו' כנ"ל. אבל במהדורא קמא כתב ז"ל וז"ל א"ל רב חייא בר אמי תנינא ברייתא אני שונה דאיכא למשמע מינה דאינו חייב בקבורת ארוסתו ובכולא תלמודא מיתניא הך ברייתא בדידיה כדאמרינן בבבא מציעא ולקמן בפרק הכותב נמי דתני ר' חייא אשתו ארוסה וכו' וה"ק תנינא ע"כ. ובספרנו גרסינן לקמן בפרק הכותב רב חייא בר אבין וכדכתיבנא:<br>ולא מטמאה לו לא שאסרוה ליטמא דהא אין בנות אהרן מוזהרות שלא ליטמא לרחוקים דבני אהרן ולא בנות אהרן כתיב אלא לומר שאינה חייבת ליטמא כיון שאינה שארו ואתיא כמאן דאמר חובה ליטמא לקרובים דס"ל לה יטמא חובה ויש שפירשו בתוספות שאסורה ליטמא לו ומיירי ברגל שכל אדם חייב לטהר עצמו ברגל ואסור לו ליטמא כי אם לקרובים. הריטב"א ז"ל:<br>לא אונן לה לאסור את עצמו אף במעשר הקל דכתיב ביה לא אכלתי באוני אין אנינות אלא בלב ואין אנינות אלא יום אחד כדאמרינן במ"ק מואחריתה כיום מר ובשעה שמתו מוטל לפניו. אינו יורש נכסי מלוג שלה שאע"פ שהבעל יורש את אשתו דהיא לאו אשתו היא. מת הוא גובה כתובתה מנה מאתים ולקמן בפרק הכותב מהדר לאוקומה בדלא כתב לה מן האירוסין ואפ"ה גובה כתובתה משום דרבנן תקינו לה כתובה לאלמנה מן האירוסין ואמרינן בדכתב לה וכ"ת אי בדכתב מאי למימרא מתה אינו יורשה איצטריכא ליה אבל תוספת אין לה עד שנשאת והא דאמרינן לעיל הילכתא אחד מנה וכו' ואחד תוספת אינה גובה אלא מן הנשואין הני מילי למטרף לקוחות דמזמן נשואין טרפא ממשעבדי שלא כתב לה אחריות אלא מנשואין ואילך אבל לא מן האירוסין. רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br> טעמא דמת הוא וכו' פי' דאלת"ה הוה ליה למתני בקוצר ויש לה כתובה ולמה לאורוכי ולמימר מת הוא גובה כתובתה אלא לדיוקי טעמא דמת הוא וכו':<br>אין לה כתובה פרש"י ז"ל דין כתובה וקבורה תחת כתובתה דתניא לעיל בנשואה תניא ותחת נדונית בית אביה שהוא יורש אבל כיון דכי מתה אינו יורשה אף הוא לא נתחייב לקוברה. מ"ט. כי מתה היא בחייו אין לה תביעת כתובה ותקבר בשביל מנה מאתים שהוא יורש. שאין אני קורא וכו'. וכך היו כותבין בשטר כתובה הלכך כל זמן שלא מת ולא נתגרשה לא נשתעבד לה ולא יורש ממנה כלום. ע"כ. פי' לפי' הא ודאי כי קאמר אין לה כתובה דלא כתובה ממש קאמר דמאחר דמתה מה כתובה שייך בה והרי מתה אלא דין כתובה קאמר פי' קבורה דהויא תחת כתובה והוקשה לו לרש"י ז"ל דע"כ הא דתניא לעיל קבורתה תחת כתובתה היינו תחת נדונייתה ולא תחת כתובת ק' ר' דאי תחת ק' ר' בארוסה נמי ה"ל לקוברה וכיון שכן מאי דין כתובה דקאמר והיכא מצינו דקבורה להוי דין כתובה עד דנקריוה דין כתוב' והרי לעולם אין לקבורה שייכות בכתובה כלל עד דנקריוה דין כתובה. ותירץ דהא דתניא קבורה תחת כתובתה לעולם כתובת מנה מאתים הוא דהויא ובנשואה תניא ומשום דיורש נדוניית בית אביה הוא דתקינו לנשואה קבורה תחת מנה מאתים אבל בארוסה כיון דכי מתה אינו יורשה לא נתחייב לקוברה משום מנה ר' ולהכי לא תקינו קבורה תחת נדוניא ממש ולא תחת מנה מאתים כלל משום דאי הכי בשלא הכניסה לו נדוניא לא היה מוטל עליו לקוברה אבל השתא דתקינו תחת מנה מאתים לא פלוג רבנן בנשואה כלל בין הכניסה לו ללא הכניסה אבל בארוסה אע"ג דעיקר התקנה היתה בעבור מנה מאתים כיון דכי מתה אינו יורשה אף הוא לא נתחייב לקוברה והנהו דאמרי ליה זיל קבור או הב לה כתובתה הוו סברי דתחת מנה מאתים שתקנו לה חכמים הויא קבורתה וכיון דאינו פורע מה שתקנו לה חכמים מוטל עליו לקוברה ואע"ג דאינו יורשה ואהדר להו רב חייא דמשום שאינו פורע לה מה שתקנו לה חכמים לא נתחייב לקוברה כיון שאינו יורשה אבל בנשואה כיון דיורשה אם הכניסה לו נדוניא אפילו לא הכניסה נמי חייב לקוברה כיון דהרי נשכר בכתובת מנה מאתים נמצא דרב חייא תרתי קאמר חדא דלא נשכר בארוסה במה שנפטר מכתובתה ועוד דכיון דאינהו יורשה לא נתחייב לקוברה ובעי תלמודא מ"ט פי' לא קאי אמאי דאמר דכיון דאינו יורשה לא נתחייב לקוברה דהא נמוקו עמו והדין נותן כן דכיון דאינו יורשה דלא יתחייב לקוברה ומיהו אמאי דאמרינן דלא נשכר בפטור כתובתה קא בעי אמאי אין לה תביעת כתובה ותקבר בשביל מנה מאתים שהוא יורש והרי מרויח בזה והוה ליה כאילו יורש מנה מאתים. אבל לא בעי דאפילו לא ירויח כלל דאין לה תביעת כתובה מ"מ אילו לא מתה הויא גביא כתובתה והשתא נפטר ממנה במיתתה ולהכי היה ראוי לקוברה דפשיטא דמ"ה אינו מתחייב בקבורת' ומהדר רב הושעיא שאין אני קורא בה כשתנשאי לאחר וכו' פירוש דאין כאן שעבוד כתובה כלל אלא כשתנשא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואין זה מדרש כתובה דהא הכי אתני בהדיא ופשיטא דתנאי שבממון קיים כנ"ל שיטת רש"י ז"ל. והתוספות לא פירשו כן אלא כי בעי מ"ט אמאי דלא מתחייב בקבורתה קאי דאע"ג דאינו מרויח כלום בפטור כתובתה ואינו יורש בזה כלום דאינו מגיע לידו שום הנאה דלא נתנה כתוב' לגבות מחיים מ"מ הרי נפטר במיתתה מחיוב כתובתה ואם היתה מתגרשת ביה מתחייב בכתובתה ובהכי סגי לאחיובי בקבורתה ומ"ט לא מחייב בקבורתה ואהדר ליה דממדרש כתוב' נלמוד דהכי כתיב כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דאלמא אין לה שום גביה אחרת אלא מה שהיא גובה כשנשאת לאחר ואם מתה מחייב בקבורה משום מאי דבעי לאחיובי אלו גרשה וכדכתיבנא הרי כאן גביה אחרת ואין לנו אלא מה שכתב בתנאי כתובתה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל אין לה שום חיוב אחר מחמת כתובתה ומהאי טעמא לא מצינן למימר אפי' בנשואה דיהיה קבורתה תחת מנה מאתים כלל והא דתניא לעיל קבורתה תחת כתובתה היינו נדוניית כתובתה לבד אבל לשיטת רש"י ז"ל דלא דרשינן מדרש כתובתה להכי אלא מאי דמפרש להדיא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים וכדפרי' אכתי מצינן למימר דבנשואה הויא קבורתה תחת מנה מאתים דמ"מ כיון דאילו גרשה הוה מיחייב השתא דמתה יתחייב מיהא בקבורתה ולהכי פי' רש"י דלעולם הכין הוא קושטא דמילתא וכדכתיבנא אבל לשיטת התוספות ז"ל לא שני להו בין ארוסה לנשואה וקבורתה אינו אלא תחת נדוניית' לבד. וא"ת לשיטת התוספות היכי קא קרו לנדוניא כתובה והא סתם כתובה היינו מנה מאתים. וי"ל דשפיר מקריא נדוניא כתובה דהכי מצינו לעיל דקתני נכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית בעלה ולשיטת רש"י ז"ל ניחא וכדכתיבנא. וא"ת והא מדרש כתובה לא דרשי אלא ב"ש כדאמרינן בפרק האשה שלום וכו' ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דאינו מדרש כתובה דהא בהדיא הכי אתני דכשתנשאי לאחר תטלי וכו' ולאו מדרש כתובה דפליגי בה תנאי אלא בדלא מיפרשא להדיא אלא דבעינן לדיוקי כן מלישנא דכתוב' אבל כד מפרשא להדיא פשיטא דיש לנו לקיים מאי דקא מתני להדיא אבל לשיטת התוספות ז"ל קשיא דהא נמי לא מפרשא להדיא אלא דאנן דרשינן לישנא דכתוב' והויא לה פלוגתא דב"ש וב"ה וכמו שהאריכו התוספות ז"ל ותירצו עיין בתוספות כנ"ל. ודוק דרש"י ז"ל הוקשה לו הא דתניא קבורה תחת כתובתה גבי הא דאמרינן אין לה כתובה וכו' והתוספות ז"ל הקשה כן גבי הא דאמרינן שאין אני קורא כו' ועוד דלכאורה אין חילוק בין רש"י לפירוש התוספות ובמאי דכתיבנא ניחא וגם שדרכנו להקשות קושית התוספות ז"ל ובמאי דכתיבנא ניחא הכל ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל מ"ט אין לה כתובה הואיל ואמרינן דאינו יורשה אמאי לא גבו כתובת' יורשין דידה כשמתה היא שאין אני קורא בה וכו' תנאי ב"ד הוא זה אפילו לא כתב לה הילכך לא מחייב למיתב לה כתוב' ולא לקברה דקבורתה תחת כתובתה ונשואה שמתה אף על גב דאין אני קורא בה כשתנשאי וכו' אפ"ה קוברה הואיל והוא יורש כתובת נדוניא שהביאה עמה מבית אביה ותחת אותה ירושה תקנו קבורתה ומן האירוסין אינה מכנסת לו כלום עד שעת נשואין ע"כ. ומה שנ"ל בפי' במהדורא בתרא כתבתי:

<b> וז"ל הריטב"א שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי וכו'. </b>איכא דקשיא ליה דהא ב"ה לית להו מדרש כתובה זה כדאיתא לקמן במכילתין וביבמות אלא דהכא לאו מפני מדרש כתובה ממש אלא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל לדברי הכל ולישנא בעלמא נקט הכא ויש מתרצין דב"ה לית להו מדרש כתובה ליפות כחה בכך כגון האשה שבא עד א' שמת בעלה שנשאת ואינה גובה כתובתה לב"ה אבל הכא שהוא להורע כחה שלא תגבה אפי' ב"ה מודו ואין לתירוץ הזה טעם בעצמו אלא שהוא מתפרש עם מה שכתבנו. ע"כ:<br>וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן זיל קבור או הב לה כתובתה קס"ד דקבורתה תחת עיקר כתובתה תקינו לה וזה שכתב לה מן האירוסין ראוי הוא מן הדין לפרוע לה כתובתה אלא לא יפו חכמים כחה יותר מן הנשואה שאם רצה לקבור יקבור ולא יתן והיינו דאקשינן עלה טעמא דמת הוא הא מתה היא אין לה כתובה דאי כדאמרת לעולם דינה לגבות אלא שאם אמר לקבור יפטר בכך ואסקינן דכל דלא קרינא בה לכשתנשאי לאחר תטלי לית לה עיקר וכי תקינו רבנן קבור' לנשואה תקון ותחת נדונייתה שהוא יורש דההיא ליתא בכלל מדרש לכשתנשאי לאחר תטלי דהא ארוסה אינו יורשה. וקשה לי כיון דכי שקול בעל נדוניא ירושה היא היכי אמרינן קבורתה תחת כתובתה והלא אף נכסי מלוג הוא יורש ועוד למ"ד ירושת הבעל תור' היא היאך תקנו להחזירה במקצת. ואיכא למימר דה"ק כיון דכתובתה לבעל אי מדאורייתא אי מדרבנן במה תקבר והלא קרובים כיון דאיהו קירית לה קריא ולא ענו לה לפיכך תקנו לה קבורה ממנו שלא נשאת ע"מ להשליכה לכלבים ולפי' לא אמרו תחת ירושת נכסי מלוג שתקנו מצוי למצוי אבל נכסי מלוג אינו מצוי כלל כנ"ל. ע"כ:<br>וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו זיל קבור או הב לה כתובה פי' קסברי קבורתה תחת עיקר כתובתה דהיינו מנה מאתים וכתוב' ניתנה לגבות אפילו אחר מיתתה ואע"פ שאין אדם יורש ארוסתו סבורים לומר שכך היתה התקנה מתחילה כשאמרו קבורתה תחת כתובתה שאם מתה קובר ופטור אם ירצה קובר ופטור מכתובתה וסתרינן לה דליתא שלא נתנה כתוב' לגבות אלא במיתת הבעל וכיון שכן ממילא אית לן למימר דקבורתה תחת כתובתה לאו תחת עיקר כתובתה קא אמרינן דהא אמרינן דלית לה אלא ודאי תחת עיקר נדוניא קאמרינן וכי תימא כיון שהבעל יורש בכל מה שיש לה למה אמרו תחת נדונייתה יאמרו תחת ירושתה י"ל תקנו מצוי למצוי. ומיהו קשיא לן ולמה לי למתקן הא פשיטא דהא כולהו יורשין דעלמא הכי הוו שהם חייבים לקבורת המוריש י"ל דהא עדיפא דאפילו כשאין שם ירושה כלל הוא חייב בקבורתה אע"פ שיש שם קרובים אחרים ולהכי אהני לן תקנתא וזה נכון. ע"כ:

 

 

<b> כבר תרגמא רב הושעיא לפי שאין אני קורא בה וכו'. </b>רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>רב תני עד דתילקחן פי' במתני' כמו שהיא שנויה עכשו במשנתינו ולוי תני במתני' עד דתיבגרן וכי אקשינן ולרב אע"ג דבגרה ה"ה דקשיא לן למתני' דקתני הכין אלא משום דאכתי לא ידעי' דיוקא דמתני' הכי לא מצינו לאקשויי עלה כנ"ל ואיכא מאן דמפרש דפלוגתא דידהו היא אבל במתני' לכ"ע עד דתלקחן תניא והאי דלא אקשי למתני' מאי דאקשי לרב משום דאיכא למימר דמתני' חדא מנייהו נקט ולא דוקא דתלקחן אבל רב ולוי משמע דפליגי אהדדי. ואינו מחוור בעיני דאם כן הוו להו לאקשויי ממתני' ללוי ולישני ה"מ לבגר וחדא מנייהו נקט. הרשב"א ז"ל:

<b> לרב אע"ג דבגרה ולא נסיב וכו'. </b>פי' אתמהה היא משום דתני' להדיא לקמן בפרק אע"פ דבין בגרו עד שלא נשאו ובין נשאו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהן וכן פרש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל:

<b> כי פליגי בארוסה נערה שלא בגרה. </b>רב אמר עד דתלקחן וקיחה דאירוסין שמה קיחה ולא מחייב במזונות. ולוי תני עד דתבגרן אבל נערה אע"פ שנתארסה יש לה מזונות. רש"י במהדורא קמא:<br>והראב"ד ז"ל דכתב אית דפרשי ארוסה יתומה שקדשוה אחיה ואמה לדעתה כשהיא קטנה והגיע זמנה לינשא שאיבדה מזונותיה מן האחין דהא קידושי' קידושין מדרבנן ומזונותיה מדרבנן אתי דרבנן ודחי דרבנן לא נראו דבריהם. הרשב"א ז"ל ועיין בהר"ן ז"ל על ההלכות:<br>והלכתא כרב דקאי כרבנן ומיהו קטנה שקדשוה אמה ואחיה כיון שיכול' למאן י"א דאף רב מודה שלא הפסידה מזונות שאין זה אלא כשדוכין בלחוד ולא דבר רב אלא בקידושי נערה שקידושי' גמורין והכין משמע לקמן בבעיא דממאנת. הריטב"א ז"ל:<br>או ימטי זמניהון לאתנסבא עד שעת כניסתן לחופה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>מי שמיע לך מיניה דרב יהודה כמאן ס"ל בהך ארוסה נערה דאפליגו רב ולוי שמת אביה ואכתי לא אבגר דתיפוק מרשותא דאחיה נותנין לה מזונות אע"פ שנתארסה כלוי דתני עד דתבגרן או אין לה מזונות כיון דנתארסה וכרב דתני עד דתלקחן דמשמע שום לקיחה אפילו אירוסין כיון דארסה לא ניחא ליה דתתזיל דטעמא מאי אמור רבנן הבנים ירשו והבנות יזונו משום זילותא דבנות והכא אע"ג דאין לו לארוס להעלות לה מזונות עד שעת נשואין כדתנן הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו אפ"ה אי לא יהבי לה אכילה אתיא לידי זילותא דאיהו יהיב לה משום דלא ניחא ליה דתתזל. אי משמע לא שמיע לך מסברא אית לה מזוני עד שתבגר או עד שתנשא דכיון דלא קים ליה בגווה שאינו יודע אם יחזרו בהו ולא יתנוה לו א"נ אינו מכיר בה ובמעשיה לא שדי זוזי בכדי דשמא יראה בה מום ויחזור בה. ובנמוקי רבוותא כתוב דבארוסה שמת הארוס שלה קא בעי אם יש לה מזונות מבני הארוס שיש לו מאשה אחרת או לא ולאו מילתא היא דהא אלמנה מן האירוסין מוכח בהדיא לקמן דאין לה מזונות מנכסי ארוס דתנן בפ' אלמנה נזונת ר"ש אומר אלמנה מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד מנכסי בעלה למזונותיה אלמנה מן האירוסין לא תמכור אלא בב"ד לפי שאין לה מזונות ואפי' ת"ק דר"ש דאמר התם בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד לאו משום דסבר דאית לה לארוסה מזוני אלא לענין כתובה קאמר כדפריש עולא בגמרא ומשום חינא ובארוסה שהלך בעלה למדינת הים נמי ליכא לאוקמה דמתני' היא הגיע זמן ולא נשאו וכו' ואמרי לה איפכא לא גרסי'. רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>וכתב הריטב"א ז"ל ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות פרש"י ז"ל דמבעיא ליה אם יש לה מזונות מן האחין או לא ולא שמיע ליה ממתני' דלעיל א"נ שמיע ליה ובעי הלכתא כמאן והוא ז"ל גורס משמע לא שמיע לי אבל מסברא לית לה כיון דארוסה היא לא ניחא ליה דתינוול כלומר מסברא לית לה מזונות מן האחין דכיון דאירסה אידך לא ניחא ליה דתינוול ואע"פ שאינו חייב במזונותיה יהיב לה מזוני כדי שלא תתבזה לשאול מאחרים ואהדר ליה מסברא לית לה דלא שדי ארוס זוזי בכדי למיתן לה מזוני. ואין פירוש זה מחוור דהיכי תיסק אדעתיה לפטרה ממזונותיה של אחין על סמך שיתן לה ארוס מזונות שאינו חייב בהן ועוד דאדרבה מימר אמר ארוס כי לא יהיבנא אנא אינהו יהבי לה ולא מיתזלא. ורבינו אלפסי ז"ל גורס בהפך משמע לא שמיע לי מסברא אית לה כיון דארסה לא ניחא ליה דתיתזול וא"ל מסברא לית לה דלא שדי זוזי בכדי ופי' הוא ז"ל דמיירי בארוסה שנתארמלה ויש לה כתובה אם יש לה מזונות מן היורשין משום תנאי כתובה או לא דאף על גב דתניא ארוסה לא תמכור אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות התם הוא שלא הגיע זמן בחיי ארוס אבל הכא מיבעי' לן כשהגיע זמן בחיי ארוס והיתה אוכלת משלו ומת וא"ל מסברא אית לה מזונות מיורשין דכיון דארסה לא ניחא ליה דתתזיל אלמנתו אחר שהגיע זמן בחייו ונעשית כאשתו. ועדיין אין הפי' מחוור חדא דהוה ליה לפרושי ארוסה שנתאלמנה אם יש לה מזונות ובירושלמי איתיה להאי דינא ואמרי להדיא הגיע זמן ומתו בעליהן אוכלות משלו. והנגיד פרשה בארוסה בחיי ארוס שלא הגיע זמן אליבא דרב דבאירוסין אין לה מזונות מן האחין אם יש לה מזונות מן הארוס כיון שאירוסין גרמו להפסידה מזונות דהא דתנינן דארוסה אין לה מזונות עד שהגיע זמן בשלא הפסידה מזונות באירוסין שאירסה בחיי אביה או לאחר מיתתו אחר שבגרה או דילמא כל ארוסה אין לה מזונות קודם שהגיע זמן ואהדר ליה דמסברא אית לה וכו' וקי"ל כלישנא בתרא ואית לה וכדפסק רבינו אלפסי ז"ל ונראין הדברים שאף ע"פ שבגרה אחרי כן יש לה מזונות ולא מצי למימר לה דהשתא בלאו דידי מפסדת מזוני דכיון שהתחיל לזון שוב אינו פוסק ע"כ:<br>ובלקוטי הגאונים כתוב על פי' הרי"ף ז"ל ור"ח ז"ל וז"ל ואנן קא מיפרכא עלה טובא דהא מתני' בהדיא קתני הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו לאו ממילא ידע מינה דארוסה אין לה מזונות וטעמא דהגיע זמן הוא דאוכלת משלו הא לאו הכי לא אי הכי אמאי קא בעי לה מבעיא ועוד כי אמרינן הלכתא כלישנא בתרא בעלמא בתרי לישני דתליין בגמרא או במתניתא אבל הא דתליא בסברא בעלמא וה"ק אי משמע לא שמיע בה מידי דסמכינן עלה ועבדינן כותיה האי סברא דסברת אהאי צד איכא למימר ביה סברא אחרינא מצד אחר והואיל וכן ליכא למסמך עליה ולא למעבד ביה עובדא ע"כ. אבל רבינו האיי גאון ז"ל כתב בתשובה דכיון דתרי לישני אינון ולא פשטא עבדינן לקולא ולא יהבינן מזוני לארוסה אלא כההיא דתנן הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו והכין נוהגין רבנן דילנא דאם הגיע זמן ולא נשאו ותבעה בב"ד מיתמר ליה או דאנסבתא או דזנית ואי לא נסיב מחייבין ליה במזוני. וגם ר"ח ור"ש בן חפני ז"ל פסקו כהאי לישנא בתרא פי' דאית לה. ע"כ בלקוטי הגאונים ז"ל:<br>וז"ל הרמב"ן ה"ג בנוסחי עתיקי וכך היא גירסת כל הגאונים ז"ל ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות א"ל משמע לא שמיע לי מסברא אית לה כיון דארסה לא ניחא ליה דתתזיל. ור"ח ור' יצחק ז"ל אוקמוה לאחר י"ב חדש ופירשוה אם יש לה מזונות מן היתומים או לא ומשמע דבכתב לה כתובה עסקינן וכיון שהיתה נזונת משלו בחייו אף לאחר מיתתו אוכלת כל יומי מיגר אלמנותה. והנגיד רב שמואל השיב דהא תנן אלמנה מן האירוסין אינה מוכרת אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות ומילתא פסיקא קתני לא שנא הגיע זמן ולא שנא לא הגיע זמן ותו מאי שייטיה דהך בעיא בהך פסקא ונ"ל דהואיל ואיירי בענין ארוסה אם יש לה מזונות מן האחין אמר נמי אם יש לה מזונות מיורשי ארוס. ומה שאמר הנגיד דכל אלמנה מן האירוסין אין לה מזונות מצאתי בירושלמי הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה מתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה פי' אוכלות בתרומה במקום יבם קתני מיהא אוכלות משלו ומשום יבם ודאי לא מתזנא משל בעל אלא לבתר ג' חדשים נזונת משל יבם והוא שעמד בדין וברח אבל בנכסי הבעל אחד יבמה ואחד כל הנשים שוות. ונוסחא אחרת ראיתי בירושלמי מתו בעליהן אוכלות משלו ואין אוכלות בתרומה והיא נראית עיקר. שוב ראיתי בתוספת' יבמה מה היא למזונות כל זמן שנתחייב הבעל יבמין חייבין לא נתחייב הבעל אין יבמין חייבין וזה לרבות הגיע זמן ועל אותה משנה נשנית בתוספתא לקמן וש"מ דאוכלת משל יורשי ארוס לבתר י"ב חדש. ומיהו לפר"ח ברייתא לא שמיע להו. והנגיד ז"ל פירש דהכא ביתומה שנתארסה קאמרינן וכיון דמשום אירוסי הבעל הפסידה מזונות מן האחין אית לה מזונות דלא ניחא ליה לבעל דתתזיל מחמת אירוסין שלו הילכך על מנת כן נתארסה לו שיהא זנה ונכון הוא ופרש"י ז"ל היה יותר מחוור אילו היתה גירסתו כתובה בנוסחאות אבל להגיה הספרים אי אפשר. ע"כ:<br>ואף ר"ח ז"ל כתב תוספ' זו ביבמות פרק החולץ גבי היבמה לא תחלוץ ומיהו יש לבעל הדין לחלוק דיבמה שאני דכיון שהיא אסורה לעלמא ואפילו ליבם מחמת זיקתו של בעל ואף לאחר ג' חדשים נפלה קמי יבם מחמתו הדין נותן שתהא נזונת כל ג' חדשים משל בעל כיון שאינה יכולה לינשא אפילו ליבם אף על גב דשאר נשים ארוסות אינן אוכלות משום שאינן אסורות לבתר ג' חדשים לעלמא דלא אגידה ביה כלל וצ"ת. הרשב"א ז"ל:<br>וכתב הרא"ה ז"ל תלמידו דפי' רש"י ז"ל ליתא דנוסחא דספרי לאו הכי איתא ותו דמאי האי דקא מהדר ליה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל ואימא תיהוי לה מזונות ותו לא מיתזלא ותו דלישנא נמי לא ניחא לה דקאמר מסברא לית לה וקאמר מן האחין והדר יהיב טעמא לבעל ואמאי לא מיירי כולה או בבעל או באחין. [אבל גרסת הספרים היא הנכונה דגרסי מסתמא אית לה כיון דאירסה לא ניחא לי' דתיתזיל. והרי"ף ז"ל פירשה בארוסה אלמנה וכשהגיע זמן ואכלה בחיי הבעל וקא מיבעיא לי אם אוכלת אחר מיתת הבעל אי קרינא בה כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי. איכא דקשי' לי' דהא תנן אלמנה מן האירוסין לא תמכר אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות וליתא דההיא קודם שהגיע זמן ודינא וודאי הכי איתיה ובהדי' איתא בירושלמי הגיע זמן או שמתו בעליהן אוכלות משלו] ופירוש הרי"ף ז"ל לא נהירא דמאי שייאטיה דהאי דינא הכא ותו דלא שייך עלה טעמא דלא שדי זוזי בכדי שכבר היתה נזונת ולא יהא חמור עליו ממונו לאחר מיתה מחיים ותו דהא לפום טעמא מאי דבעינן למימר קמן בס"ד משמע דהא מתני' היא. והנכון כמו שפירש הרב ר' שמואל הלוי הנגיד ז"ל [וכו'] ופסק הרי"ף ז"ל כמסקנא דאידך לישנא הילכך אית לה. ומסתברא לפום האי פירושא דכיון דלית לה מזוני מיניה אלא משום דאמטולתיה פסדא להו דלית לה אלא מאי דפסדא והיינו עד שעת בגרות אבל בגרה ולא הגיע זמן תו לית לה עד שיגיע זמן ואפשר גם כן שכבר נתחייב ארוס במזונותיה הרי הוא חייב לעולם. והראשון מחוור. ע"כ:<br>וכן כתב הר"ן ז"ל והא כתיבנא לעיל דהריטב"א ז"ל כתב כלישנא בתרא. גם הרשב"א ז"ל הקשה על פירוש הרי"ף ז"ל דכיון שהגיע זמן לינשא ואוכלת משלו בחייו אף הוא בודקה על ידי קרובות ואפילו ת"ל דכיון דקי"ל כמשנה אחרונה בדיקת חוץ לא שמה בדיקה ה"מ לתרומה ומשום חומר תרומה בלבד אבל בחולין לא ומאי קאמר דלא קים ליה בגווה ועוד דאף כשת"ל בדיקת חוץ לא שמה בדיקה כלל כיון דבחייו לא מקפד בה כל שכן במותו דאחר מיתה מאי איכפת ליה בסמפון הרי היא כעבד דלית ביה משום סמפון ומאי לא שדי זוזי בכדי דקאמר. ע"כ:<br>ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל הרי"ף ז"ל לא הביא בהלכותיו אלא האי לישנא בתרא. ונראה מדבריו דמפרש דאם יש לה מזונות לארוסה מיורשי הארוס שלה קא מבעיא ליה וכ"ת היכי מצינן לפרושי לבעיא והא קי"ל דארוסה אין לה מזונות מן הארוס וכיון דבחייו אינו חייב לזונה האיך נזונת מנכסיו לאחר מותו. הא לאו מילתא היא דמיירי כשהגיע זמן י"ב חדש דמשם ואילך נתחייב במזונותיה ובכה"ג מבעיא ליה כיון שכבר נתחייב בחייו אם מת אם נאמר שגם כן יהיה לה מזונות מנכסיו עד שתתארסה לאחר או לא וא"ל רב יוסף מסברא לית לה דכיון דלא קים ליה בגווה שלא היה יודע אם יתבטלו האירוסין לא ירצה שתזון משלו שאין אדם רוצה להפסיד ממונו בחנם וא"ל רב חסדא אם אין לך קבלה מן הדבר מסברא אני אומר דיש לה מזונות דכיון דארוסה אין לה מזונות מן האחים אם לא תזון משלו תצטרך לחזור ולשאול ולא ניחא ליה דתתזל ויאמרו ארוסת פלוני היא זו שחוזרת על הפתחים. זו היא שיטת ר"ח ז"ל והרי"ף ז"ל. וקשיא ליה למורי הרב נר"ו לפום האי פירושא לישנא דקאמר כיון דלא קים ליה בגווה לא שדי איניש זוזי בכדי שזה הלשון ר"ל כיון שאינו יודע אם ישאנה אם לא והכא לא שייך למימר האי לישנא דודאי כיון שמת קים לן שלא ישאנה לעולם. ועוד דטעם שהאלמנה נזונת מנכסיו הוא מתנאי כתובה שמתנת עמו שתיזון מנכסיו כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי והאי לאו בביתי קרינא ביה דאכתי בבית אביה קיימא ע"כ נראה כפי' רש"י ז"ל וגירסתו. עד כאן:<br>ממאנת יש לה מזונות או לא י"מ אף על גב דארוסה איבדה מזונותיה כרב ממאנת שעוקרת הנשואין לגמרי יש לה או אין לה וזה כפי דעת הראב"ד ז"ל שכתבתי למעלה אבל לדברי ר"ח ז"ל דהיכא דארוסה קטנה לא אבדה מזונותיה מפרשים איפכא אף על גב דבאירוסין גרידי לא איבדה מזונותיה הא ודאי משנשאת אבדתן אלא אם חזרה ומיאנה ועקרה הנשואין לגמרי מעיקרן מי אית לה או מכיון שנשאת ואבדתן שוב אינה חוזרת ואוכלת. הרשב"א ז"ל:<br>וז"ל הריטב"א ז"ל ממאנת יש לה מזונות או לא פי' קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומיאנה בעודה קטנה והדרא לבי נשא יש לה מזונות עד שתבגר או לא מי חשיבי נשואין דידה נשואין או לא. א"ל תניתוה אלמנה בבית אביה וגרושה בבית אביה יש לה מזונות נראה כי רש"י ז"ל מפרש לה שנתאלמנה או נתגרשה לאחר מיתת אביה בעודה נערה והדרא לבי נשא ולא נהירא דאי באלמנה מן הנשואין הרי כבר הפסידה מזונות לאחר מיתת אביה והיכי הדרא לה ואי באלמנה מן האירוסין הא אליבא דרב כבר הפסידה מזונות מן האירוסין ולא מסתברא דתהוי כרב ורבנן דמתניתא דלעיל דלא כרבנן דהכא ודלא כר' יהודה מדלא מייתי לה תלמודא לעיל בפלוגתא דרב ולוי לכך פר"ת ז"ל דהכא כשנתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה והדרא לבי נשא ועדיין היא נערה כשמת אביה אחרי כן ואפילו באלמנה מן הנשואין אמרי רבנן ור' יהודה שיש לה מזונות דכיון דבחיי אביה הדרא לבי נשא נעקרו אותן נשואין דתנאי כתובה הוא דמתזנן עד דתינסבן לאחר מיתת אביהם כל שהניחן פנויות ונערות. ואחרים פירשו דדוקא באלמנה וגרושה מן האירוסין אבל אם נשאת בחיי אביה כבר יצאת מרשותו לכל שבח נעוריה ונשואין כבגרות חשיבי ותו לא תיקן לה רבנן מזוני וכדברי ר"ת ז"ל עיקר מדתני לה סתמא. עכ"ל הריטב"א ז"ל:<br>וז"ל הרמב"ן ז"ל. אלמנה בבית אביה וכו' כתב רש"י ז"ל מן האירוסין דאי מן הנשואין אין לה מזונות עד דתלקחן תנן ואפי' ללוי בנשואין מודה ולפי דבריו הא אליבא דלוי הוא דאילו לרב דאמר עד שתתארס הרי כבר הפסידה ואין לנו מפסדת וחוזרת למזונותיה דהא תנאה הכי משמע עד שתתארס וה"ה לממאנת שעקרה הנשואין בכל דהוא כאילו לא יצאה מבית אביה נזונת. ור"ח ז"ל פירשה כגון שקדשה ונתאלמנה ומת האב ע"כ. וכיון דברשות האב היא בשעת מיתתו יש לה מזונות מן האחין מה שאין כן בנשאת ונתארמלה אפילו בחייו שכיון שיצאה מרשותו אינה נזונת דומיא דבגרות ומ"ה קי"ל כת"ק ואילו נתארסה לאחר שמת אביה בין בחיי בעלה בין לאחר מיתת בעלה אין לה מזונות דקי"ל כרב דאמר עד שתתארס כדברי רבינו הגדול ז"ל. ע"כ:

<b> וז"ל הרשב"א ז"ל תניתוה אלמנה בבית אביה שומרת יבם בבית אביה וכו'. </b>פרש"י ז"ל שנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין אבל מן הנשואין אין לה מזונות דעד דתלקחן תנן ואפילו ללוי בנשואין מודה ולפי פירושו האי בעיא אליבא דלוי היא דאי לרב הא מכיון שנתארסה איבדה מזונותיה ושוב אינה חוזרת ואוכלת ור"ח ז"ל פירשה כשנתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה וכיון דבשעת מיתתו פנויה היא יש לה מזונות מן האחין ודוקא נתאלמנה מן האירוסין הא מן הנשואין לא דכיון שנשאת יצאת מרשות אב לגמרי וכן פירש הראב"ד ז"ל. וכתב ר"ח ז"ל ושמעינן מהכא דלכ"ע ארוסה קטנה יש לה מזונות וקי"ל כת"ק ועוד פר"ח ז"ל כגון שהלך בעלה של קטנה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה כמו שיש בפרק שני דייני גזרות ופשטוה לה מהא אלמנה בבית אביה וכו' ואסיקנא ממאנת איכא בינייהו ת"ק סבר אית לה ור' יהודה סבר לית לה וקיימא לן כר' יהודה. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

<b> אלא לאו ממאנת איכא בינייהו ת"ק סבר אית לה ור"י וכו'. </b>פירוש ושמעינן לה מדתני ר' יהודה לישנא יתירא אינה בבית אביה אין לה מזונות דהא מרישא שמעינן לה אלא ודאי תנא לישנא יתירה למעוטי ממאנת דכיון שנשאת ולא היתה בבית אביה שעה אחת תו לית לה מזוני ומשום דשמעינהו לרבנן דאמרי דאפילו ממאנת עודה בבית אביה מקריא. והלכתא כרבנן ומסתברא דאפילו רבי יהודה לא קאמר אלא בממאנת מן הנשואין אבל ממאנת מן האירוסין לא הפסידה מזונות באירוסיה כלל ואפילו אליבא דרב כדפרישנא לעיל וכן פירשה רש"י ז"ל בממאנת מן הנשואין. הריטב"א ז"ל:

<b> בת יבמה יש לה מזונות וכו'. </b>פרש"י ז"ל הכונס את יבמתו וילדה לו בת יש לה מזונות לאחר מיתת האב מן האחין מנכסי אביה או לא. כיון דאמר מר. כתובתה אינה על נכסי יבם וכו'. או דילמא. כיון דאמרינן התם וכו' כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. אית לה. נמי תנאי כתובה להיות בתו נזונת. ע"כ. ומשמע לי פי' לפי' ביש נכסים לאחר מיירי והיינו דקאמר הכונס כו' מנכסי אביה וכו' דאלמא דוקא אי אית לה מזונות מנכסי אביה קא מבעיא ליה וביבמה גופא פשיטא ליה דלית לה מזונות מנכסי יבם דהא אינו כונס אותה מחמתו אלא כונס יבמתו דאשה הקנו לו מן השמים הילכך מזונותיה אינו אלא על נכסי בעלה הראשון דדוקא כתובה תקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל מזונות דהויא מכח תנאי כתובה לית לה אבל בת יבמה מבעיא ליה דכיון דלא הויא אלא תנאי כתובה וכתובתה אינה על נכסי יבם הכי נמי תנאי כתובה או דילמא כיון דהויא לה בתו תהיה נזונת דאמדינן דעת האב דבעי שתהא בתו נזונת מנכסיו דמה לו בתו מאשתו או בתו מיבמתו הכל שוין לפניו פי' לפי' ז"ל ודוק לשון הכונס את יבמתו וילדה לו בת כו' בהקדים ז"ל ודוק נמי שהוצרך להאריך ולפרש טעמא דכדי שלא תהא קלה בעיניו והאריך וכתב ז"ל אית לה נמי תנאי כתובה להיות בת נזונת:

 

===דף נד עמוד א===

 

בת ארוסה כלומר אדם שבא על ארוסתו וילדה ממנו בת ומת בעודה ארוסה מי אית לה מזוני מן האחין או לא מי אמרינן דכיון דאית לה לארוסה אית לה לבת מזוני מנכסי אביה עד שתבגור או עד שתתארס או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת נשואין לית לה לבת מזוני תיקו וה"ה דהוה מצי למבעי בארוסה גופה אי אית לה מזוני. ויש לשאול דמעיקרא קאמר אית לה כתובה ואחר כך אמר דלא תקינו לה רבנן כתובה. ויש לתרץ דה"ק כיון דלא תקינו רבנן למכתב כתובה עד שעת נשואין ודוחק הוא דהל"ל כיון דלא תקינו רבנן למכתב אמאי אמר כיון דלא תקינו רבנן כתובה סתם, ע"כ נראה למורי הרב נר"ו דה"ק או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן אחריות עד שעת נשואין מזוני נמי לית לה דשמעון בן שטח שתקן כל הנכסים אחראין וערבאין לכתובה לא תיקן אלא משעת נשואין כי מתחלה ודאי היו כותבין כתובה אבל לא היו כל הנכסים אחראין עד שבא שמעון בן שטח ותיקן אחריות והוא לא תיקן אלא משעת נשואין ואילך. ולמאן דס"ל דארוסה אין לה כתובה נצטרך לפרש דמאי דאמרינן דכיון דאית לה כתובה אית לה תנאי כתובה היכא דכתב לה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ויש לפרש בעיין בגוונא אחריתי ולא תיקשי ולא מידי בת ארוסה פי' כגון שבא על ארוסתו וילדה ממנו בת ושוב נשאה מי אמרינן כיון דסוף סוף הרי נשאה ויש לה כתובה למפרע חיילא שעבוד כתובה זו לגבי בת זו שנולדה לו בעודה היתה ארוסה לו או דילמא כיון דבשעה שנולדה לא היתה כתובה לאמה שוב אין לה תנאי כתובה וכן פירש הראב"ד ז"ל ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל:

<b> וז"ל הריטב"א ז"ל בת ארוסה וכו'. </b>יש שפירשו דלא מבעי ליה אלא כשהגיע זמן שהאם אוכלת משל יורשין כדאיתא בירושלמי אי אכלה ברתא נמי אוכלת אבל כל היכא דלא הגיע זמן פשיטא מילתא דכי היכי דאיהי לא אכלה ולי"ל תנאי כתובה דה"ה לברתא וכן נראין הדברים או דילמא כיון דלא תקינו רבנן עד שעת נשואין פי' דאף על גב דארוסה יש לה כתובה מדרבנן אף על פי שלא כתב לה מכל מקום לא תיקן רבנן למכתב ולעשותה עיקר עד שעת נשואין וכן פרש"י ז"ל ובכתובת בנין דכרין לא מבעיא לן דהא פשיטא שאין כתובת בנין דכרין אלא בנשואין שזוכה בה הבעל דאילו קודם לכן אף על פי שכתובתה בבית בעלה אם מתה אביה יורשה. ע"כ:

<b> אליבא דר' יוסי בר יהודה לא תיבעי לך דאמר יש לה כתובה מנה אין לפרש דה"ק דצריך שיכתוב לה כתובה מנה ואסור לשהות עמה בלא כתובה כשאר כל הנשים וטורפת נמי ממשעבדי כשאר הנשים דאם כן פשיטא דלרבי יוסי בר יהודה יש לה מזונות דמ"ש כתובה זו משאר כל הכתובות דהא אי כתיב לה כתובה תנאי כתובה דבנן נוקבן נמי אית לה ואף על גב דלא כתב וכדתנן לעיל וכיון שכן למה ליה למימר אליבא דר' יוסי לא תיבעי לך וכו'. </b>פשיטא דלדידיה ליכא למבעי כלל לכך נראה לפרש דה"ק יש לה כתובה פירוש דצריך לתת לה כתובה מנה אם יגרשנה או ימות ואין צריך לכתוב לה כתובה דהא כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו ומבני חרי הרי הוא דגביא וזהו שכתב רש"י יש לה כתובה. מנכסיו. ודוק והיינו טעמא דכיון דבלאו הכי הרי אינה קלה בעיניו להוציאה דלא יוכל לשלחה כל ימיו אלא דחייש דילמא יצער לה כדאיתא לעיל בפרק אלו נערות הילכך בחיוב כל דהו סגי כנ"ל:<br>או דילמא כתובה טעמא מאי תקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה דהא כתיב גבי אונס ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו ואף על גב דלית לה כתובה כיון דמצד אחר אשכחן דמיקיים בה טעם הכתובה נאמר גם כן דאית לה תנאי כתובה והבת תיזון מנכסיו. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

<b> והריטב"א ז"ל כתב וז"ל טעמא מאי תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכו'. </b>פרש"י ז"ל ומשום דלא מצי מפיק לה לא תקון לה כתובה דליכא למיחש בה אבל תנאי כתובה דלאו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה איתקון אית לה. עכ"ל הרב ז"ל. וממנו אתה למד דה"ה דמבעיא ליה מהאי טעמא למזונות ארוסה גופה ואגב ריהטא דלעיל נקטוה בבתה וכן עיקר. ע"כ:<br>עוד כתב ז"ל ולענין כתובת בנין דכרין פשיטא דאי איכא נדוניא דאב דאיכא כתובת בנין דכרין דכל שכן בארוסה לא קפיץ למיתן האב נדוניא אלא על דעת שיזכו בה בניה. ע"כ:<br>בביתי ולא בבית עקתי שאינה יכולה לכוף את היתומים לבנות לה מדור קטן בפני עצמה כי עקתא בית קטן וצר אבל מזוני אית לה אי ואית לה ביתא לדידה שנפלה לה מירושה על היתומים להביא לה מזונות לשם, כן קבל רבי. וקשיא ליה הא דאמרינן בפרק הנושא אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין היורשים לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות כו' ומפרש טעמא מפני שברכת הבית מרובה לפיכך נראה בעיניו כן בביתי ולא בבית עקתי בבית גדול ורחב עומדת היא עמהם אבל אם יש (לה) בית צר וקטן הרשות בידם להוציאה מעליהם ולהרויחם אבל מזוני יהבי לה בכל מקום שהיא שהרי הם אין מניחין אותה לדור. רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>והרמב"ן ז"ל האריך בזה וז"ל יש מי שפירש לומר שאם היה הבית קטן וצר מהכיל היתומים והאלמנה אינה יכולה לומר אני אדור כאן ואתם לכו לכם אלא שוכרים בית ראוי לה לפי כבודה. והוצרכו לזה הפירוש מפני שמצינו בירושלמי מפורש כלשון הזה רבי זעירא שאל לרב נחמן בר יצחק ולרב אבימי בר פפי לא היה שם בית א"ל היורשים שוכרין לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא חדא איתתא הוה פורנא עשרים דינרין והוה חד בית טב עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר' חנינא ואמר או איתבון לה ביתא או יתבון לה עשרין דינרין אמר ליה ר' מונא מכיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דלית פורנא אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים וכך פירושו אם לא היה שם בית ראוי לדירת האלמנה והיתומים מהו א"ל היורשין שוכרין לה בית ואם היא אומרת אותו בית אני רוצה לא כל הימנה שאין גוף הקרקע קנוי לה אלא שעבוד בעלמא הוא וכיון שכן הם שוכרין לה בית אחר כהדא וכו' פי' אדר' מונא סמיך דאמר באותה אשה שהיו בכתובתה עשרין דינרין כיון שלא הניח בעלה נכסים אחרים אלא אותו בית ואינו שוה רק י' דינרין נותנין לה עשרה דינרין והבית שלהן שאין גוף הבית קנוי לה אלא משועבד הוא לה ומסלקינן בדמיו דהיינו עשרה דינרין והכי נמי אם הם רוצים לשכור לה בית לא כל הימנה לומר אותו בית שהניח בעלי אני רוצה והוי יודע שאם היה שם בית ראוי לדירת שניהם הדין עמה דה"ג התם אלמנה שאמרה הריני מגננה אלמנותי בבית בעלי שומעין לה מעתה למדנו לפי הירושל' שהיתומים חייבין לשכור לה בית וכמדומה לי שכך שמעתי דרך פירושו כמו שכתבתי אבל אינו מחוור ולא נכון ולי אפשר לפרשו בע"א וכך הוא לא הוה שם בנכסי המת בית כלל היורשין שוכרין לה בית לפי כבודה ואם רצו נותנין לה דמי שכירות בית כמו שהוא והיא טורחת ושוכרת לעצמה ואם היא אומרת איני רוצה לטרוח אלא שכרו לי אתם אין שומעין לה כהדא דההיא איתתא דהוה כתובתה בעשרין דינרין כלומר שכתב לה בעלה שישכור לה מדור לפי כבודה עד עשרין דינרין והיה בית אחד לפי כבודה נשכר בעשרה והיתה אומרת להם או תנו לי עשרין דינרין או טרחו אתם ושכרו לי ודן ר' מונא שיתנו לה דמי הבית לפי מה שהוא והיא תשכור לה בית. ואם זה הפירוש אמת אפשר שלא נאמרו הדברים אלא במי שאין לו בית כלל שכיון שתנאי ב"ד הוא למיתב בביתיה ויורשיו צריכין לשכור לעצמן ישכרו בית ראוי לדירת כולם ומקום שהיורשין דרין בו זהו ביתו אבל מי שיש לו בית ואינו ראוי לדירת כולם אינן שוכרין לה לבדה משום מעוטא דכתובה דכתבי בביתי תרי זמני. וסברתי כן מפני שאין צורך הגמרא שלנו שישכרו לה יורשין כלום אלא משמע דלגמרי הפסידה דירתה מדאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני לית לה אף על גב דלית הלכתא כמר בר רב אשי אבל מקצת חכמים הראשונים פירשו כמו שהזכרתי תחלה. והנגיד ז"ל כתב זה הירושלמי והביא בתשובה לרב צמח ז"ל אם יש לו בית קטן אין עליה מן הדין לדור בו והולכת לבית אביה או שוכרת בית גדול ויושבת ושכר מן היורשין. וזאת התשובה איני סומך עליה שנראית כמשובשת שהלשון שלה נוטה שלתקנת האשה אמרו כן שאין מכריחין אותה לדור בקטן אלא שוכרת גדול וזה אינו כלום. ושוב ראיתי בחיבורים אחרים שהשכר על היתומים ולרב ר' משה המחבר ז"ל נפל הבית או שלא היה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה ומזה הירושלמי הוציא דבר זה אבל היה לו לכתוב אם היתה שם ביקתא מה דינא ונראה שדעתו שישכרו לה היתומים מדור לפי כבודה וכיון שכן יש לדחוק ולומר דה"ק בביתי ולא בבקתי שאינה יכולה לומר הניחו הבית לי לבדי מאחר שאין כלנו יכולין לדור בו בריוח לפי כבודנו או שתאמר אתגלגל עמכם בדוחק אלא הם דרים בביתם ושוכרין לה מדור לפי כבודה כלומר ביקתא כמו שלא היה לו לבעלה בית כלל דמי משום מיעוטא דלישנא וזו שאמר מר בר רב אשי אבל מזוני לית לה משום ברכת הבית קאמר כאותה ששנינו יכולין היורשין לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות ואם אי את אצלנו אין ליך מזונות. ומיהו מודה דלפי ברכת הבית יהבי לה כי התם ואפילו הכי לית הלכתא כוותיה דכיון דלאו מינה הוא מזונות שלמים נותנין לה שאם רצו ובאו אף הם לדור עמה. ואף על פי שאין זה מחוור אנו נותנים ראשינו תחת כפות רגלי הראשונים. עכ"ל הרמב"ן ז"ל אדון האחרונים ז"ל:

<b> וז"ל הריטב"א ז"ל תני רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי וכו'. </b>פרש"י ז"ל דרב יוסף דייק דלהכי קתני בביתי תרי זמני וכו' ולפירוש [זה כ"ש דהיכא שלא הניח שום בית שאין לה דירה ואין היורשין חייבין] להשכיר לה בית דהא בביתי קאמר ואפילו מאן דלית ליה דרב יוסף מודה בהא. אבל בירושלמי אמרו שאם אין שם בית היורשין חייבין להשכיר לה בית ולפיכך יש שפירש דאפילו רב יוסף לא קאמר אלא שאינה דרה עמהם אבל נותנין לה דירה ומה שנחלקו במזונות אינו אלא אם נותנין לה מזונות שלמים או לפי ברכת הבית דרב יוסף אמר דאית לה מזונות שלמים ומר בר רב אשי אמר דאין לה מזונות שלמים ולא נהירא דאם כן היכי קאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני לית לה מאי אפילו דקאמר כיון דאית לה דירה דדילמא הא דאמור רבנן ולא בביקתי לתקנתא דידה הוא כדי שלא תדור בדוחק ועוד למה לא יהיו לה מזונות שלמים כיון דאית לה דירה מכל מקום ועוד דלישנא דמזוני לית לה משמע דלית לה מזוני כלל. והירושלמי חולק הוא על תלמוד שלנו בזה ואגמרא שלנו סמכינן. ואי ק"ל דהכא דרשינן בביתי ולא בביקתי לגריעותא דידה ואילו לקמן בפרק הנושא דרשינן מינה שמשתמשת במדור כדרך שנשתמשת בחיי בעלה והא ודאי קשיא לפי' זה אבל יש לומר דסוף סוף תרווייהו לחדא עניינא סליקו דתקנתא דרבנן היה שתהא לה דירה עמהם בריוח והיכא דאיתא לרווחא אית לה והיכא דליתא דתפוק ותיזיל כי לא תוכל לדור בהצנע כאלמנה ובהא לא תיקן לה רבנן בית כלל. ע"כ:<br>ונתפייסה נתרצית לינשא אין לה מזונות מן היתומים כיון דדעתה לאנסובי לא קרינא ביה מיגר אלמנותיך אמרה איני רוצה להנשא מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות מן היתומים שאינן מהוגנים לה אין לה מזונות דאי הוו אתו מהוגנין מינסבא להו כיחלה ופירקסה שערה אין לה מזונות מעשיה מוכיחין שדעתה להנשא ולא קרינא בה מיגר אלמנותיך. תובעת כתובתה דעתה לינשא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>ולית הלכתא ככל הני שמעתתא ופירשו הגאונים דברים כפשוטן דאכלהו קאי ואפילו תבעוה לינשא ונתפייסה ולא משום דתיקשי לאידך דשמואל דאמר תובעת כתובתה בב"ד דאם כן קשיא דשמואל אדשמואל אלא ודאי שפיר אפשר דאיתנהו לתרווייהו דתובעת בב"ד אין לה מזונות ותבעוה לינשא ונתפייסה אין לה מזונות אלא סברא דתלמודא הוא למדחינהו להני מסברא דנפשיה ודכוותה איכא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין ובדוכתי אחריתי אבל בתוספות פירשו דלא דחינן אלא ההיא דזנתה וההיא דכיחלה אבל לא ההיא דשמואל דתבעוה לינשא ויש כיוצא בו בפרק במה מדליקין לפירוש ר"ת ז"ל שפי' שם. ומיהו לשון דכל הני שמעתתא כדברי הגאונים ז"ל והיינו דמשום הני תרתי בלחוד לא הוה ליה למימר כל הני שמעתתא וכן פסק הרמב"ם. הריטב"א ז"ל. וממה שכתב רש"י ז"ל במהדורא קמא דטעמא דתובעת כתובתה היינו משום דדעתה לינשא שמעינן דאיתנהו לתרווייהו תבעוה לינשא וכו' ותובעת כתובתה דהא בחד טעמא סלקין:<br>התובעת כתובתה בב"ד פי' בין על ידה בין על ידי שליח ודוקא תובעת אבל הנשבעת על כתובתה כדי שלא יפסידו יורשיה זכותה פשיטא שיש לה מזונות וכתובה נמי אמרו בירושלמי [פי"א ה"ב] ובלבד מן השופי אבל לא מן האונס כהדא ארמלתא דרמון בה ואמר לה ר' אבא בר כהן בעי לן תבעה פורנא ואבדה מזונא מן דאתידעון מילייא עיילון עובדא קומי ר' יוסי ואהדרה למזונא. הריטב"א ז"ל:<br>כתב הרא"ה ז"ל דמהך ירושל' נמי משמע דתבעוה לינשא ונתפייסה יש לה מזונות דהא התם דנתפייסה ולא אבדה מזונות אלא בשביל שתבעה כתובתה ומסתברא דלאנשי יהודה ה"ה דתובעת כתובה אבדה מזונות דאנשי יהודה תרווייהו הוו כתבי לקולא דידה. עכ"ל הרא"ה ז"ל. ודוקא שתובעת כל כתובתה אבל אם שיירה מקצתה הא קי"ל דאפילו דנפרעת מקצת כסף ככל כסף כדאיתא לקמן בפרק הכותב. הריטב"א ז"ל. וכיון דתבעה כתובתה בב"ד לאו מיגר אלמנותיך בביתי קרינא לה ומיד משעת התביעה ואילך מפסדת המזונות ואע"פ שלא נפרעה מכתובתה על תביעה זו כלל. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:<br>מכרה כתובתה משכנה כתובתה פי' שמכרתה או משכנה כולה כדפרש"י ז"ל וכ"ת כי משכנה כולה עדיין יש מקצת כסף כי בודאי לא משכנה אותה ככל הכתוב בה. ויש לומר דמכל מקום כיון ששעבדה כולה לאחרים כמי שגבתה כולה דמי לענין זה. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרא"ה ז"ל דכיון דשעבדה לכולה כמי שגבתה כולה דמי:

<b> והא לנהרדעא נסיבא וכו'. </b>ושמעינן מיניה דמאן דנסיב אתתא מדוכתא אחריתי אדעתא דתידור עמיה בדוכתיה הולכין בה כפי מנהג מקומו שבאה לשם. הריטב"א ז"ל:

<b> ועד היכא דנהרדעא וכו'. </b>הא דיהביה קיצותא לנהרדעא לאו למימרא דשאר עלמא עבדי כרב אלא משום דבבבל עבדי כרב ותחומי בבל ותחומי נהרדעא היו סמוכין אלו לאלו לפיכך רצה לידע עד היכן נינהו תחומי דנהרדעא אבל בכל דוכתא כשמואל עבדי. תלמידי ה"ר יונה:<br>שמין מה שעליה פי' ששמין מה שעליה בפרעון כתובתה מטעמא דמפרש לקמן דלא אקני לה אדעתא למשקל ולמיפק ומיהו אינם יכולים לסלקה מהם במעות שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ותלך והא דאמרינן ארמלתא שלח ופוק לישנא בעלמא הוא דהוו אמרי לומר שאינם שלה לגמרי או תקבלי אותם בדמיהם או תפשיטום. הריטב"א ז"ל:<br>וחילופא בלקיט אם יש שכיר בביתו ולא קצב לו שכירות מתחלה ובתוך כך שהיה עוסק במלאכתו נתן לו בגדים כשיגיע לסוף מלאכתו באין לפרש את שכרו אין שמין מה שעליו אליבא דרב אמרינן דבאשה היינו טעמא דשמין לרב כדמפרש לקמן דכי אקני לזה אדעתא למיקם קמיה אדעתא דמיפק ולמשקל לא אקני לה אבל בלקיט שהיום עמו ולמחר הולך לו ודאי לגמרי אקני ליה לשמואל באשה אין שמין דכל ספוקה עליו וגמר ומקני לה אבל לקיט אין עליו להלבישו ומסתמא לא נתן לו כסות. רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>יתמא לקוטי שלח ופוק הפשיטהו מבגדיו ויצא שמין מה שעליו ויתמא קרי ליה על שם שנוהגין בו מנהג יתומים לצאת בלא תלבושת. רש"י ז"ל במ"ק:<br>לכאורה כשמואל רהיטא לכאורה כמו לכעורה כלומר לאדם כעור שאין מעיין ומדקדק לדבר נראה לו לפום ריהטא למתני' כדשמואל וכי אקני לאתתיה הנך מאני אדעתא למיקם קמיה שתעמוד עמו ויתכבד בה לפיכך אין לה בכסות אשתו ובניו כלומר אדעתא למשקל ולמפק כגון אלמנה שהולכת ונשאת לאחר לא אקני לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואומרים מקצת מפרשים ז"ל דדוקא באלמנה שתובעת כתובתה אבל בגרושה לא ובלקיט נמי דוקא היכא שיוצא מעצמו אבל אי מפקין ליה אין שמין מה שעליו. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

<b> והרא"ה ז"ל כתב וז"ל אדעתא למשקל וכו'. </b>וכל שכן גרושה דהא אלמנה דמן שמיא אנסי לדידה ולדידיה ע"כ. ואזיל בשיטת זקנו הרז"ה ז"ל עיין בספר המלחמות להרמב"ן ז"ל ודעת האחרונים כדעת הריא"ף ז"ל. וכתבו הגאונים דוקא בהא אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה דלא שייך בה האי טעמא דאטו האי מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל ביניהן אוסיא הכי נמי דהדר מתנה הא לאו טעמא הוא דהא איכא מ"ד התם בבבא בתרא במתנה קנתה והבעל אוכל פירות ואם איתא דליתא האי סברא אם כן האי מתנה מאי אהני לה שהרי בחייה אוכל פירות ואם מתה יורשה ואם מת הוא אינה זוכה אם כן מאי אהני לה אלא כדאמרן. הרא"ה ז"ל:

<b> זילא לן מילתא וכו'. </b>אלא תתקן עצמך בבגדים שלך והם היו מתכוונים כדי שיהו ב"ד רואין אותה ושמין מה שעליה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. נדוניא לברתא שהיה גוסס ואמר תנו נדוניא לבתי כשאר בנות הנישאות ואותה שעה היתה נדוניא ניקחת במאתים ואחר כך זל נדוניא ועמד על מנה פורנא פי' רווח כמו שהפרין את מדותיו לשון ריבוי. פרנא ליתמי אף על גב דאיכא למימר כי אמר אבוה למיתן לה נדוניא מידע ידע דבמאתן מזבנא ומאתן זוזי שבק לה השתא נמי כי זל ליתבי לה מאתן זוזי אפילו הכי לית לה אלא נדוניא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

<b> וז"ל תלמידי הר"י ז"ל ההוא דאמר ליה נדוניא וכו'. </b>פירוש צוה בשעת מיתתו תנו בגדים ותכשיטים לנדונית בתי ובשעת מיתתו לא היו מוצאים בגדים ותכשיטים הראוין לתת לה בפחות ממאה ואח"כ הוזלו ומוצאים בחמשים אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי כלומר הריוח של היתומים ואינם קונים לה אלא בחמשים כיון שבזה מספיקין לה לנדוניא הראוי לה כמנהג המקום ולא אמרינן כיון שבשעה שצוה לתת לה נדוניא לא היו מוצאים בפחות ממאה כוונתו היה לתת לה שוה מאה אלא אמרינן כוונתו היה לתת לה נדוניא הן ביוקר הן בזול וי"מ דנדוניא לבתי ר"ל שאמר בפירוש בגדים ותכשיטין כך וכך לבתי. ע"כ:

<b> וז"ל הריטב"א ז"ל ההוא דאמר ליה נדוניא לברתא כו'. </b>פי' וש"מ היה דמקנה באמירה וכלים של נדוניא הרגילים היו ידועים ובשעה שצוה עליהם היו נמכרים ביוקר בשוק ובתר הכי זל נדוניא והיתה היא תובעת העודף מן המעות ההם כי לפי אותה שעה של צואה הקנה לה אביה ואמר רב אידי פורנא ליתמי שלא נתכוון האב אלא שיתנו לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול וה"ה דאי איקר דיוקרא ליתמי. ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטרך לכך ואם מתה אין ליורשיה כלום אבל האומר תנו מאתים זוז לפלונית לנדוניא חייבים לתת לה ר' מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוי ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא זכו בהן יורשיה דכה"ג לאו קפידא הוי אלא כמראה מקום וכההיא דפרק השוכר בנותן דינר לעני ליקח בו חלוק שרשאי ליקח בו טלית. וכן דעת הרשב"א ז"ל. ע"כ:

 

 

ארבע מאה זוזי מן חמרא יין שיעור ארבע מאות זוזי נתן לו ואותה שעה נקחין ק' מדות של יין בארבע מאות זוז לסוף נתייקרו ועמדו השלשה מדות בארבע מאות זוז. רש"י במהדורא קמא:<br>רווחא ליתמי פירוש וה"ה לזילא וה"ה אם נשפך מקצת היין או החמיץ שלא להפסידו כלום דכוליה חמרא משתעבד להכי וכדאמרינן בגיטין בעובדא דגנבה מחמרא כדי ליפות את כחו ושם פירשנו בארוכה בס"ד. הריטב"א ז"ל:<br>וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל רווחא ליתמי וה"ה אם הוזל דהיה ההפסד עליהם דהכי אמרינן בכיוצא בזה במסכת בתרא בפרק מי שמת לא כתב לה מחמרא אלא כדי ליפות כחה שהראה מקום שיהיו המעות מזומנים אבל ודאי כוונתו היה שאם יפסד היין שלא יפסיד הוא. מפי מורי הרב נר"ו. ע"כ:

<b> מפסדא מזוני לא היתה חוששת לשמור מזונות שבבית ומאבדתן וסומכת על הבנים שיספיקו לה מזון כל צרכה. </b>אמרו ליה לאבוכון גוסס היה שנייחד לה ארעא למזונא נייחד לה קרקע שיעור מזונותיה שממנה תיזון ולא תסמוך עליכם ולא תפסידו אותן. כל שכן שריבה לה מזונות לקמן מפרש. רש"י במ"ק. ותלמידי הר"י כתבו וז"ל דהוה קא מפסדא מזוני כלומר היה דרכה בחיי אביהם לבזבז הממון ולהוציא יותר מדאי והיו יראים שתעשה כך אחר מיתת אביהם כי חייבין היתומים לזון את האלמנה על השפע ועל ההנהגה שהיתה נזונת עם בעלה ולפיכך נתן להם ר' יוחנן עצה לייחד לה אביהם קרקע ידוע למזוניה בשעת מיתתו כדי שאח"כ לא תוכל לבקש ענין אחר ולא תבזבז ממונא וכשבא המעשה לפני ר"ל אמר דלא מהני מידי דכ"ש שריבה לה מזונות ונוכל לומר דמפני שהכיר בה שהיתה מוציאה הרבה ושיקפידו היתומים אם תוציא כל כך נתן לה זה השדה להעדפה. ע"כ:<br>דנייחד לה ארעא למזונותיה פרש"י ז"ל שתצוה כן בפניה אולי תקבל עליה דאפילו לכתובתה תנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה ר' יוסי אומר אם קבלה אף על פי שלא כתב לה ע"כ. ודוקא כשפיחת מן הראוי לה בעינן שתקבל עליה אבל כשנותן לה כראוי אלא שלא תוכל להרבות מזונות שלא לצורך אפילו שלא בפניה נמי ואיכא דקשיא ליה אמאי לא אמר ר' יוחנן הכא עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ולא קשיא שהרי אינו עושה כדי לפחות מו הראוי לה ואם פיחתו מן הראוי לה אינו מועיל אלא כשקבלה עליה ונתרצית בדבר. הריטב"א ז"ל. ובפרש"י ז"ל כתיבת יד מצאתי וז"ל והא דלא אמר רבי יוחנן הכא עשינו עצמנו כעורכי הדיינין כמו שאמר לעיל משום שזה המעשה היה תחלה ואחר כך היה אותו המעשה ולאחר כל הדברים אמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינין. כך שמעתי:<br>למזונות ריבה לה מזונות דכי קאמר לה הילך קרקע זו למזונות משמע דלרווחא הוא דקאמר דאי לא ספקא במאי דיהבי לה יתמי הא ארעא להשלמת מזונות. לישנא אחרינא למזונות ריבה לה מזונות פירוש תקח זו והשאר מכדי ספקא משאר נכסיו. למזונות קצץ לה מזונות אם אמר אותו גוסס קרקע פלוני יתייחד ליך במזונותיך משמע בשביל מזונות שאני חייב הילך קרקע זו וכגון שהיה בה כדי מזונותיה. לא קצץ לה מזונות וייחד לה מזונותיה בקרקע זו שוב אינה נזונת מנכסי יתומים. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

<b> ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל למזונות ריבה וכו'. </b>פרש"י ז"ל כשאמר במזונות רצה לומר בעבור המזונות ונמצא שבזה קצץ לה הכל אבל כשאמר למזונות לא נתכוון אלא להעדפה כדאמרן והסכימה דעת המפרשים דמיירי במחלק לפניה והיא שותקת כדאמרינן בפרק מי שמת כתב לה קרקע כל שהוא איבדה כתובתה ומוקמינן לה במחלק לפניה ושותקת הכא נמי לא איבדה מזונותיה אלא בכה"ג. ונראה למורי הרב נר"ו להעמידה אפילו בשלא חילק לפניה ומאי דאמרינן גבי כתובה שלא איבדה כתובתה אלא במחלק לפניה והיא שותקת מיירי בשלא כתב אלא קרקע מועט ולפיכך אם לא היה לפניה לא איבדה כתובתה דלאו כל כמיניה להפסיד כתובתה בדבר מועט אבל הכא מיירי כשייחד לה קרקע הראוי למזונות אשה בינונית ולפיכך כשאמר במזונות מוכחא מילתא שקצץ לה במזונות ואין בה כח לבקש מהם העדפה אח"כ ואע"פ שלא אמר בפניה כיון שנתן לה דבר הראוי לאשה בינונית:<br>סליק פרק רביעי