|
===דף מב עמוד א===
<b> מאי קמ"ל וכו'. </b>פשיטא מדקא יהיב מפתה פירוש דאע"ג דבמפתה לא כתיב בהדיא לאביה ובג"ש הוא דיליף מאונס מכל מקום עיקר דינא פשיטא לן ממתניתין דקתני שהמפתה נותן דאי לעצמה אמאי נותן לה הא אחילתיה דבשת ופגם מיהת דממון הוא ניתן למחילה ולפי פי' דידן אפילו מקנס נמי גופה מחלה וכאומר קרע שיראין שלי והפטר. תנן התם אנסת ופתית את בתי וכולה מתניתין כשלא עמד בדין דאלו בשעמד בדין אפי' קנס משלם ע"פ עצמו לרבנן מיהת וקרבן שבועה נמי מחייב וכדאיתא לקמן ולקמן מפרש תלמודא במאי פליגי. הריטב"א ז"ל. לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה. ואע"ג דאיכא למימר דכי מחייבינן לעיל במפותה בקטנה דלא שייך בה מחילה וכרבנן דאמרי שיש קנס במקום מכר ומיהו פשטיה דמתניתין דלעיל משמע דקאי אאלו נערות דרישא. הרא"ש ז"ל:
<b> בעא מיניה אביי (מרבא) [מרבה] האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון. </b>והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך ממון ונשבע והודה לר"ש מהו. כיון דעמד בדין ממונא הוי ומחייב עליה קרבן שבועה. או דילמא אף ע"ג דעמד בדין קנסא הוי ומודה בקנס פטור אמר ליה ממונא הוי וכן הוא בספרים ישנים. ורש"י ז"ל לא גריס ומודה בקנס פטור ופירש ז"ל דאביי ודאי מפשט פשיטא ליה דקנס אחר העמדה בדין ממונא הוי לכל מילי להורישו לבניו ולענין נמי דאי מודה בו חייב. ולא קא מבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה. אי קא מיפטר משום דהוה ליה עיקרו קנס תדע דנקט קרבן שבועה וליתיה כדבעינן למימר קמן ובכולהו נוסחי דספרי דוקאני נמי לאו הכי איתנהו. אבל הנכון דאביי אכל מילי קא מבעיא ליה. קנס אחר העמדה בדין אי הוי קנס גמור לכל מילי לענין קרבן שבועה ולהורישו לבניו ולענין מודה בו פטור או ממונא הוי. וכי תימא אם כן מאי שנא קרבן שבועה דנקט ולא אבעיא ליה היא גופה אי הוי ממונא לענין דאי מודה בו פטור. י"ל תרוייהו קא מיבעיא ליה אי הוי קנס אפילו לענין מודה בו דנימא ליפטר או ממון אפילו לענין קרבן שבועה. ומשום דמספקא לן אי איכא לאפרושי בינייהו ומשום דבעי לאותובי ליה נמי מקרבן שבועה נקט קרבן שבועה. והא דבעא מיניה לרבי שמעון משום דאליבא דרבנן ליכא למיבעי דהא רבנן אפילו בלא עמד בדין מחייבי קרבן שבועה בקנס הבת כדקתני מתניתין דהתם בהדי אנסת ופתית את בתי וכו' ואמר אמן חייב. ואלו העמדתיך בדין לא קתני וטעמא כדאיתא לקמן. ומשום הכי קא מבעיא ליה לענין קרבן שבועה אליבא דרבי שמעון דפליג קודם העמדה בדין אי קא מודה אחר העמדה דחשבינן ליה ממון לחייב עליה קרבן שבועה. הוא הדין אליבא דרבנן להורישו לבניו ולענין מודה בו אם פטור או חייב ואמר ליה ממון הוי סתמא סבר אביי למימר דלכל מילי קאמר ליה ואותביה מהא דתניא רבי שמעון אומר יכול האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי כו' יצאו אלו שהן קנס מאי לאו כשעמד בדין פי' ואפי' הכי ממעט להו וחשיב להו קנסא וקסבר אביי דכי היכי דתני לענין קרבן שבועה דהוא הדין לשאר מילי דלא שני לן בינייהו ואע"ג דאמרינן דקא סלקא דעתין דמודה בו פטור אפי' אחר העמדה בדין איצטריך קרא למעוטיה אע"ג דהשתא כיון דאמרת דמודה בה פטור לעולם אם כן אשתכח דלאו כפירת ממונא הוא אלא כפירת דברים בעלמא דהיא גופה קמ"ל קרא דבקנס לעולם אין מחייבין עליו קרבן שבועה דלעולם איכא תורת קנס עליה ולעולם אי מודה בו פטור. וכיון דכן פטור מקרבן שבועה ודחינן לה בשלא עמד בדין. ק"ל ואי דלא עמד בדין מאי למימרא דהא פשיטא דכל היכא דלא עמד בדין מודה בו פטור דנפקא לן מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו. וכיון דכן פשיטא נמי דליכא ביה קרבן דכיון דאי קא מודה בו פטור השתא דקא כפר ביה לאו כפירת ממון הוא אלא כפירת דברים בעלמא. ויש לומר דודאי לשאר קנסות לא אצטריך דהא פשיטא דליכא בהו קרבן שבועה ולא בעי קרא משום טעמא דפרישנא. אלא כי איצטריך קרא לקנס הבת דאם אינו ענין לשאר קנסות תנהו ענין קנסא לקנס הבת. ושמעינן מיניה דבקנס הבת אע"ג דאיכא בשת ופגם דממונא הרי הוא פטור דכי קא תבע קנסא קא תבע דהא אמרן דלשאר קנסו' לא איצטריך וכיון דכן ודאי להכי הוא דאתא והיינו דמקשינן ברישא דמרבי להו לחיוב דאי לא עמד בדין כפילא מי איכא. כלומר והיכי אפשר לרבויינהו לחיוב דהא אלו קא מודה בהו מיפטר. וכיון דכן לא הוי אלא כפירת דברים בעלמא. אבל הכא דמרבינן להו לפטור איכא למימר נהי דלשאר קנסות לא איצטריך דהא פשיטא אבל לקנס הבת איצטריך ואפשר לומר דבדין הוא דהוה מצי לאקשויי ליה אי דלא עמד בדין מאי למימרא אלא דעדיפא ליה פריך. וברישא דמתמהינן אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא לאו הכי הוא דקא מתמה דהא לא ניחא למימר דהסיפא אישתמיטיה דלא מקשה לה וארישא מקשינן לה. אלא ארישא היינו דמתמהא משום דקתני תשלומי כפל סתמא וכל תשלומי כפל במשמע. וכיון דכן לא סגיא דבלא עמד בדין. דהא איכא תשלומי כפל דשומרין דטוען טענת גנב דלא מיחייב כפילא אלא בשבועה ואחר העמדה בדין. ואף ע"ג דאמרינן יכילנא לשנויי לך רישא בשעמד וסיפא בשלא עמד כיון דלא קיימא לא איכפת לן וקמא עיקר.הרא"ה ז"ל:
<b> וז"ל הריטב"א ז"ל בעא מניה אביי מרבא האומר אנסת ופתית את בתי וכו'. </b>ג"ה והיא גרסת ר"ח כיון דעמד בדין ממונא הוי או דילמא אע"ג דעמד בדין קנסא הוי ומודה בקנס פטור ולפי גרסא זו אביי תרתי מבעיא ליה מרבה בהעמדה בדין לענין קנס אי משוי ליה ממונא לרבי שמעון לחייב קרבן על כפירתו ולהיות משלם על פי עצמו או לא הוי ממונא לחד מהני ובתרווייהו מספקא ליה לאביי ומיהו להורישו לבניו לא משמע מבעיא דבהא בעי מרבי' חדא דהא מתני' היא בהדיא ר"ש אומר לא הספיק לגבות עד שמת האב קנסא לעצמה ועוד מדלא אדכר ליה בבעיא כדאדכר אידך תרתי וא"ל ממונא הוי ולא גרסינן ממונא הוי ומחייב עליה קרבן דהא כי אותביה אביי ממתניתין דשבועות א"ל מודינא לך לענין קרבן שבועה דרחמנא פטרי' מוכחש וכי קאמרי ממונא הוי להורישו לבניו ואם איתא דבהדיא אמר ליה הכא ממונא הוי ומחייב עליה קרבן היכי הדר א"ל כי קאמינא והיה לו לומר דמהדר הדר ביה וה"ק ליה מודינא לך השתא לענין קרבן וכי קאמינא השתא ממונא הוי להורישו לבניו. אבל אין משמעות הלשון הזה כן בשום מקום בתלמוד לכך הנכון דלא גרס ליה אלא ה"ג א"ל ממונא. ואם תאמר מכל מקום כיון דאביי לא בעא מניה מידי לענין להורישו לבניו היכי מצי רבה לומר דכי אמר ליה ממונא הוי להורישו לבניו קאמר אם כן מה שטענו לא השיב לו ומה שהשיב לא טענו. וי"ל דהא נמי בכלל בעיא אע"ג דלא פריש לה כיון דעמד בדין ממונא הוי הא ודאי ה"ק ממונא לכל מילי ולא לענין להורישו האב לבניו אלא לענין להורישו הבת לאביה או ליורשיה דה"ל כשאר קנסות ואף על גב (דשאר קנסות) דלקמן כי א"ל רבה ומנא תיתי בא לאיפלוגי דין קנס הבת לשאר קנסות וכדבעינן לפרש לקמן הלכך הכא סתמא אהדר ליה רבא ממונא הוי וקס"ד אביי דלכל מילי א"ל וכ"ש לעיקר קרבן דהיינו עיקר בעיא ומשום הכי אותביה ממתניתין דשבועות ואהדר ליה רבא דלא לכל מילי קאמר ליה דהוי ממונא אלא להורישו לבניו וכ"ש לענין דאי מודה בה לא מפטר ולרבותא נקט להורישו לבניו. כך יש לפרש גרסא זו אבל רש"י ז"ל לא גריס הכי ומודה בקנס פטור אלא ה"ג כיון דעמד בדין ממונא הוא או דילמא אע"ג דעמד בדין קנסא הוי א"ל ממונא הוי ופי' ז"ל דלאביי פשיטא ליה דאי מודה ביה מחייב דפשיטא ליה דממונא הוי ומשלם על פי עצמו ולענין חיוב קרבן מבעיא ליה מי אמרינן כיון דאי מודה מחייב ממונא הוי לענין קרבן נמי ומחייב על כפירתו קרבן או דילמא אע"ג דכי מודה משלם עפ"ע לא מחייב קרבן על כפירתו דלגבי חיוב קנסא הוי וא"ל ממונא הוי וקשה על פי' זה דכיון דלענין קרבן בלחוד מבעיא ליה מסתמא כי א"ל רבא ממונא הוי לענין קרבן קאמר דסתמו כפירושו ואלו לקמן א"ל מודינא לך לענין קרבן וכו' ודוחק הוא לומר דלקמן מהדר הדר ביה רבא וכדפרישנא. ועוד דלקמן פריך אביי לרבא על מתניתין דשבועות אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא ומאי קושיא הוא דלדידיה נמי תיקשי דהא ס"ל דלענין לשלם ע"פ עצמו ממון ומיהו לקמן יש לנו תירוץ על זה ואף על פי כן הגרסא הראשונה היא הנכונה והיא גרסת התוספות:
<b> איתיביה אביי ר"ש אומר וכו'. </b>איכא למידק כיון דהא ידע ליה אביי לההיא מתניתין מאי קא בעי מיניה דרבא וי"א דאורחיה דתלמודא שהתלמיד שואל מרבו שאלה א' לדעת קבלתו ובתר הכי מותיב ליה ממתניתין כי היכי לברורינהו וזה אמת הוא אבל הנראה לי משמועתינו דאביי מתני' הוה קשה ליה דאלו ממתני' דמותיב השתא הוה משמע ליה דר"ש סבר אע"ג דעמד בדין פטור מקרבן וקנסא הוי וכדקתני יצאו אלו שהן קנס ואלו ממתניתין דלעיל משמע דדייק אביי בסוף שמעתא דכל היכא דעמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מחייב ומשום הכי בעא מיניה סתמא ואלו הוה אמינא ליה דלא הוה ממונא הוה מותיב ליה מיד ממתני' דלעיל וכי אהדר ליה דממונא הוה אותיב ליה מהא מתני' מאי לאו כשעמד כדפרישית משום דרישא כשעמד בדין וכדפי' בסמוך ופרקינן כשלא עמד בדין וא"ת א"כ פשיטא דפטור מקרבן ואפילו רבנן מודו בהא דהא כפירת דברים בעלמא הוא. ויש לומר דמשום דתביעת קנס ופתוי אית ביה בשת ופגם דהוי ממונא אצטריך לומר דאפ"ה פטור דקנסא קא תבע ואע"ג דהא שמעינן ליה לר"ש הא סברא ממתני' דלעיל וכדאמרינן לקמן ר"ש מהאי קרא שמעינן ליה מדכתב רחמנא וכחש דבעינן דומיא דפקדון שאין בו אלא תביעת ממון וכן תירץ הראב"ד. ועוד י"ל דמשום סימא את עינו כו' איצטריך דאע"ג דקנסא הוא מ"מ הא פתיך ביה ממונא שבזה הוא פטור מדמי עינו ושינו וכן המית שורך את עבדי באותן שלשים הוא פטור מדמי העבד (ואף ע"ג) דאשמועינן קרא דאף על גב דפתיך ביה ממונא לא מחייב עליה קרבן כיון שעיקרו קנס הוא ואי מודה ביה מפטר. ע"כ הריטב"א ז"ל:<br>וז"ל הרא"ש ז"ל אנסת ופתית את בתי. ואם תאמר והא אפי' בעושק ובהלואה דכתיב בקרא בהדיא לא מחייבינן קרבן שבועה אלא בייחד לו כלי להלואתו וייחד לו כלי לעושקיו כדאמרינן בהדיא בבבא מציעא בפרק הזהב [מח א'] בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש גבי מעות קונות והשתא מאי יחוד כלי שייך הכא בשלמא בשת ופגם לרבנן אפשר שייחד לו כלי עליהן דממונא נינהו וחייב לשלומי. אלא קנס לר' שמעון היכי דמי דהיאך ייחד לו עליהן כלי אכתי לא מחייב עד שעת העמדה בדין. ואי מודה מיפטר. והכא בשלא עמד בדין מיירי דבעמד מיבעיא ליה לאביי בסמוך. ויש לומר דמיירי שייחד לו כלי לכשיעמוד בדין ויתחייב יהיה כלי זה מיוחד לו לגבות ממנו דמי קנסו. ואם תאמר אם כן נימא דקסבר רבי שמעון אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. [כיון דמהני ייחוד זה להתחייב לו ממון שאינו חייב לו עדיין וחיוב זה לא בא לעולם וכ"ת אה"נ א"כ ליחשביה בהדי הנך תנאי דחשיב אביי בקידושין פ' האומר ראב"י ור"מ כולהו ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם] ופריך וניחשוב נמי רבי יהודה הנשיא ומשני וניחשוב נמי ר"ע ומשני ויש לומר דבלאו הכי קשה דניחשוב נמי ר' אלעזר בר' שמעון דסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בפרק המוכר את הספינה וצריך לתרץ אמאי לא קא חשיב תרווייהו. ועי"ל דלעולם קסבר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וה"ק רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו וכיון דכן הוא פטור הוא מתרי טעמי חדא דאין הייחוד מועיל דלא בא לעולם הוא דאין מתחייב קנס עד שעת העמדה בדין ואי מודה ביה מיפטר. ועוד אפילו אם היה קונה ביחודו אין כאן כפירת ממון שיתחייב עליה קרבן שבועה כיון דאי מודה מפטר דבעינן דומיא דפקדון. או דילמא אע"ג דעמד בדין פרש"י ואי מודה הוה מחייב אפילו הכי לא מחייב בכפירתו קרבן שבועה הואיל ועיקרו קנס. מתוך פירושו משמע דפשיטא ליה לאביי דאי עמד בדין מחייב בהודאתו ואפילו הכי מיבעיא ליה לענין קרבן שבועה. וע"י פירושו מוחקין מן הספרים מודה בקנס פטור דהוה משמע דהא נמי מיבעיא ליה וקשה דבשלהי מסקנא דפריך אביי מר"ש פוטר שאין משלם קנס עפ"ע טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם קנס עפ"ע קרבן שבועה נמי מחייב אם כן לימא נמי אביי לנפשיה מאי קא מיבעיא ליה הואיל ופשיטא ליה דבכולהו ממונא הוי להתחייב בהודאתו יתחייב נמי קרבן שבועה לכך נראה כגרסת הספרים דתרווייהו מיבעיא ליה דהא בהא תליא. דאי מחייב בהודאתו אם כן ממונא הוא דכפר ליה ומחייב קרבן שבועה. ואי מפטר בהודאתו לאו מידי כפר ליה ולא מחייב קרבן שבועה. ומשום הכי קאמר או דילמא דעמד בדין קנסא הוי לענין קרבן ומודה בקנס פטור אע"ג דעמד בדין ורבה נמי מהדר ליה ממונא לכל מילי ולפי שמצינו מתניתין דא"ר שמעון לא הספיק לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה דמשמע דפשיטא ליה דלא הוי ממון להורישו לבניו ומיבעיא ליה אי לא חשיב ר' שמעון ממונא לענין קרבן שבועה ולענין הודאה. אבל רבנן דסברי דהיכא דעמד בדין פשיטא דהוי ממון להורישו לבניו פשיטא נמי דהוי ממון לענין קרבן ולענין הודאה. אמר ליה ממונא הוי ומחייב קרבן שבועה. יש שמוחקין ומחייב עליה משום דלקמן קאמר ליה כי קאמינא ממונא הוי להורישו לבניו. והלא בהדיא אמר לענין קרבן שבועה. ואם חזר בו הוה ליה למימר אלא אמר רבה. ולשון מודינא לך דקאמר לא משמע שחזר בו אלא שעשה פי' לדבריו. ומיהו נראה דאין צריך למוחקו בשביל כך. דהא במסקנא נמי אמרינן כי קאמר רבה ממון הוי להוריש לבניו בשאר קנסות וע"כ כשהשיב רבה לאביי ממונא הוי אקנס דאונס ומפתה השיב לו דאבעיא דאביי קאי ועוד לקמן דקאמר הא מילתא קשו בה רבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין למה הקשו בה כשראה רבה שלא היו דבריו יכולין להתקיים למה לא חזר בו. הילכך נראה דרבה קבל מרבותיו דממונא הוי בסתם והשיב תחלה דממונא הוי לענין קרבן ולענין הודאה ולכל קנסות. וכשהקשה לו אביי תירץ לו מה שקבלתי ממונא הוי לא לענין קרבן והודאה אלא להורישו לבניו קבלתי ושוב הקשה לו אביי ולא רצה לחזור ממה שקבל מרבותיו עד שתירץ רב יוסף דבשאר קנסות קבל:
<b> הפלת את שני וסמית את עיני. </b>אע"ג דכולהו מיירי בשייחד לו כלי הכא לא בעי יחוד כלי שהרי הוא מוחזק בגופו ואין לך ייחוד גדול מזה והוא תובע את רבו שישחררנו דרבי שמעון סבר בפרק השולח היוצא בשן ועין צריך גט שחרור ועל תביעה זו הוא מוחזק בגופו. וא"ת היאך מחייב על גופו קרבן שבועה והא א"ר יוחנן בפרק שבועת הפקדון [לז ב'] דאפילו רבי אלעזר דמרבה קרקעות לענין שבועה לענין קרבן שבועה פוטר וה"ה בעבדים. וי"ל דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד אפשר דמחייב קרבן דהא רבי מאיר אע"ג דסבירא ליה דאין נשבעין על הקרקעות על העבדים פשיטא ליה דנשבעין כדאיתא בפר' השואל להכי איצטריך קרא.ע"כ הרא"ש ז"ל:
===דף מב עמוד ב===
מאי לאו בשעמד בדין והא קמ"ל הכא דקנסא הוא בין לענין שבועה בין לשאר מילי לא בשלא עמד בדין א"ל א"כ קרא למה לי. ואיכא למימר איצטריך קרא לאנסת ופתית את בתי סד"א ממונא קא תבע קמ"ל קרא דומיא דפקדון מה פקדון כולו ממונא אף כאן שכולו ממון יצא האונס והמפתה דאיכא נמי קנסא והעיקר קנסא הוא. ואף על גב דאיכא בשת ופגם בתביעה כיון דעיקר קנסא הוא תובע דלא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ רחמנא פטריה מוכחש בעמיתו. וכיון דאפשר לאוקמי מתנייתא הכי מרישא עדיפא לאקשויי. ואי קשיא לך למאי דאוקימנא רישא רבנן וסיפא רבי שמעון אמאי קאמרי רבנן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וה' והמוציא שם רע ליפלוג עליה בהדיא באונס ומפתה ושלשים של עבד. ואיכא למימר באונס ומפתה פליגי רבנן ורבי שמעון אפילו בלא עמד בדין וה"ק רבי שמעון אונס ומפתה כשלשים של עבד מה התם אע"ג דעמד בדין דהא כוליה קנסא הוא אף אונס ומפתה ולהכי לא קתני תשלומי ד' וה' דאלו התם אי תבע ליה נמי סתם קא תבע דהא קיץ ורבנן מדמי לה לתשלומי ד' וה' מה התם תבע ליה סתם ולא שלם לו את הקרן אע"פ שלא עמד בדין חייב אף אונס ומפתה היכא דתבע קנסא בפי' אי עמד בדין אין אי לא עמד בדין לא אי נמי קנסא חשבי ואזלי ולאו דוקא. שאני התם דאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה וגו' לא זכתה תורה לאב עד שעת נתינה וה"ה למפתה דגמרינן מיניה. ומשמע דה"ה למוציא שם רע דהא כתיב ונתנו. ויש אומרים ונתן לחוד ונתנו לחוד דהתם לב"ד קאמר שיתנו לו וב"ד משבאו לידם זכו לו. הילכך ליכא למימר עד שעת נתינה דידיה אלא משעת עכשו זכה דהיינו העמדה בדין כנ"ל:<br>וכי קאמינא ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות פי' שקנס אינו ממון שלו שיהא יכול להורישו לבניו אלא א"כ עמד בדין. פי' וה"ה לרבנן דבעינן העמדה בדין בשאר קנסות להורישו לבניו דהא לא פליגי רבנן ורבי שמעון אלא גבי אנסת ופתית ואי ונתן דוקא או העמדה בדין כנתינה וגבי שבועה דרחמנא פטריה לדברי רבי שמעון מוכחש אבל בשאר מילי לא פליגי. והאי דקא משני ליה רבא ומחלף ממילתא למילתא איכא לפרושי דלא מטעמו קאי אלא מגו דאביי מילי טובא בעא מיניה העמדה בדין לרבי שמעון מי הוי ממון למודה בקנס חייב ולשבועה ובאנסת את בתי אהדר ליה איהו סתם קנס לאחר העמדה בדין ממון הוא אביי סבר מדקאמר ליה סתם אף בשבועה ואף בפתוי הבת ואקשי ליה ואהדר ליה והדר גלי ליה ואמר האי דאמרי סתם ממון הוי דממון הוי אף לשאר הדברים כגון להורישו לבניו אבל קרבן שבועה אינו תלוי בדין ממון דמעטיה רחמנא ועדיין טעו בדבריו שהיו סוברים שבפתוי הבת אמר לו עד שפירש רב יוסף דעתו של רבא ואמר שלא אמר ממון הוי להורישו אלא בשאר קנסות אבל זו לענין מודה חייב הוי ממון ולא להורישו. ולפיכך אמר רבא מעיקרא סתם העמדה בדין עושה ממון בכל קנס שבעולם אף לרבי שמעון אבל היכא דגלי רחמנא גלי והיינו קרבן שבועה בכולן והורישו לבניו בפתוי הבת וקנסא ורבה כיון דידע מעיקרא להנך חלוקין ומהדר לפום טענתיה דאביי בין דלא ידע להך חלוקין לאו מטעה טעה כלל דהא קאמר העמדה בדין משוי ליה ממון עד שיפרוט לך הכתוב שדינו בקנס כנ"ל. ואיכא דמותיב אשמעתין מהא דגרסינן בפרק מרובה [עא ב'] בעי מיניה רבא מרב נחמן וכו' אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. איתיביה רבא לרב נחמן גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואי ס"ד חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר הכא כיון דמת אביו זכה לו במנתא דידיה אמאי משלם אמר לו מתניתין בשעמד בדין ואקשיה אי הכי אימא סיפא (נמי) כו' אלמא סבירא ליה דבלא עמד בדין מוריש קנס לבניו ולא העמידו משנתנו בשעמד בדין אלא משום דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר ולבסוף נמי הדר ביה רב נחמן ואמר אפילו חמשה חצאי בקר לא צריך ליה לאוקמי בשעמד בדין ורבי שמעון נמי מודה בה בההיא דקתני עלה רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב אלמא לא פליג ברישא. ועוד דהא אמינא דליכא למימר דפליגי רבי שמעון ורבנן בהא דמנא תיתי. ואיכא למימר פלוגתא דאמוראי היא ורבא ורב נחמן סברי דאדם מוריש כל קנס לבניו בר מקנס דאנוסה ומפותה דתנן הרי הן לעצמה לפי שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבניו. וכיון שהיא עצמה אינה מן היורשין אף קנסה אינה שלהם. והא מיניה דאב נמי מפקע בבגרות והרי הן של עצמה אבל בתשלומי ד' וה' כיון שהבהמה של יורשים אף קנסא של יורשים. ואי קשיא הא דאמר רבא בפירקין דלעיל ופקע אב התם הוא משום שהיא לא זכתה מעולם ולא היתה ראויה לזכות בהן שהרי לא בגרה ואין בגר בקבר לזכות ממש שאין קנין למתים אבל שאר קנסות אדם מוריש לבניו קנס ואפילו לא עמד בדין. וללישנא קמא דהתם קס"ד דליכא חלוק בין שאר קנסות לזה לפיכך אמרו דבנה הוי אי נמי שאני קנס פתוי ואונס דגלי רחמנא ונתן לאבי הנערה לא זכה לאב אלא משעת נתינה ואפילו להורישו לבניו או משעת העמדה בדין שהיא כנתינה לרבנן וכן היא לא זכתה אלא משעת נתינה אבל בשאר קנסות אדם מורישו לבניו לרבא ולרב נחמן. וכל זה אינו מחוור לי דלגבי דידה קנס דאונס ופתוי כשאר קנסות הוא להורישו לאביה או ליורשיה כדאמרן לעיל דהתם כי קא ירית מדידה קא ירית אלא י"ל ללישנא קמא רבא כרב נחמן רביה סבירא ליה בקנסין דאדם מוריש לבניו ללישנא בתרא כרבה סבירא ליה ולדעתיה דרב נחמן מקשה ליה. ובירושלמי מצאתי כן דפלוגתא דאמוראי היא וה"ג התם [ה"א] קנס אימתי מתחייב רבי יונה אמר משעה ראשונה רבי יוסי אמר לבסוף פי' להורישו לבניו וכיוצא בו קא מיפלגי והותיב רבי יוסי לרבי יונה על דעתך דתימא משעה ראשונה והא תנינן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין ואמר ליה מטית בה לההיא דתני רבי שמעון בן יוחאי ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה. והך סברא דרבי יונה היינו סברא דרבא ורב נחמן כדפרישית ורבי יונה אותיב לרבי יוסי התם על דעתך דתימר בסוף והא תנינן בגרה הרי הן של עצמה ובוגרת יש לה קנס כלומר שהרי היא לא היתה ראויה להם מתחלה והיאך יכולה עכשו לזכות בדבר שאין הלה חייב בו. ומתרץ מטית בה לההיא דתני רבי חייא תחת אשר ענה לרבות שהיתה נערה ובגרה ואיתמר נמי התם אתיאן אילין פלוגתא כהיינין פלוגתא דתנינן תמן גנב משל אביו טבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם ארבעה וה'. מתיב ר' חגי לרבי יוסי על דעתך דתי' בעמידת ב"ד הדבר תלוי ניתני גנב משל אביו וטבח ומכר בחיי אביו ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וחמשה ותייה דרבי יונה כרבי חגי ורבי יוסי כדעתיה כו' שמעינן מינה דודאי פלוגתא נינהו ורבא ורב נחמן ורבי יונה ירושה אדם מוריש שאר קנסות לבניו אלא זה שבבתו משום קראי ולא מוקמי' להדיא מתני' בשעמד בדין ורב סבר אין אדם מוריש שום קנס לבניו והתם בשעמד בדין וכן סיפא נמי בשעמד בדין על הגנבה ולפי' משלם תשלומי כפל וכולה מתני' חד גוונא קתני דעמד בדין על כל מה שעשה בחיי האב. ואלמלא זה הענין שבירושלמי הייתי אומר שאף לדברי הכל אין אדם מוריש שום קנס לבניו אלא מצינו מקומות הרבה בתלמוד שהוא יכול לומר ולטעמיך ולא אמרו וכי הדר ואמר חמשה חצאי בקר לאו משום מתני' אלא משום דטעם בשרא דתורא וסברה אבל מתניתין בדמעיקרא מתוקמא בשעמד בדין וסיפא בשעמד בדין על הכפל ופטור מארבעה וחמשה משום דלא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא דאי לאו משום האי טעמא מחייב בחמשה חצאי בקר לאחין שירשו הקרן וכגון שאמרו חייב אתה ליתן לו ולא אמרו צא תן לו דהתם אפילו טבח בחיי האב פטור כדאיתא התם במרובה [סט א'] וזה הנכון לפי גמרתנו. וה"ר יצחק הלבן פי' דכל קנס היורש יורשו וכי קאמרה הכא להורישו לבניו ה"ק ממון הוי שאם מת והורישו לבניו והבן תבע אבי העמידך בדין וכפר ונשבע והודה חייב שאין עיקרו קנס לזה הבן דבשעה שזכה בו כבר היה ממון. והא דאמרינן כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית ואפי' פטור מוכחש משום דלא בעיקר קנס הוא ולא דמי לפקדון אבל לגבי יורש אחר דמי לפקדון וחייב קרבן שבועה. והא דאותביה ממתני' ה"ק אי אמרת מכיון שעמד בדין ממון הוי לחיובי עליה קרבן שבועה ונפקא ליה מתורת קנס דאחין בעי למיהוי אלא אע"ג דעמד בדין שמו עליו. הלכך אין אחין יורשין אותו שהיא קודמת אבל בשאר קנסות שדין היורשין לירש את אביהם ודאי יורשין כל זכות שתבא ליד אביהם. מה שאין כן בזה שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבניו ואם לא נעשה ממון לגמרי ויצא מתורתו ראשונה ודייק להאי פי' דהא אביי לענין קרבן שבועה בעא מיניה בהדיא ובענין קרבן שבועה אהדר ליה רבא וזה הפירוש עולה אבל לשון להורישו אינו מחוור לפי' דהוה ליה למימר כשהורישו לבניו. והפי' עצמו אינו אמת כמו שמפורש בירושלמי. עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין אכתוב בפרק מי שמת בס"ד. עד כאן הרמב"ן ז"ל:<br>וז"ל הרא"ש ז"ל מאי לאו בשעמד בדין וא"ת כיון דמסקי' בהזהב דלא מחייב קרבן שבועה אלא בנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו עלה דההיא קרא ומתניתא מסייעא לר"ל א"כ הכא נמי בהכי מיירי. וא"כ אמאי פטר רבי שמעון הואיל ועמד בדין ושוב נטלו וחזר והפקידו אצלו (אם) ממון גמור הוא אטו אם הביא לביתו וגזלו ממנו לא שייכא בה שבועה וי"ל דההיא דהזהב דבעינן שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו היינו דוקא לר"ל דס"ל דבעינן משיכה אבל רבי יוחנן דסבר מעות קונות והלכתא כותיה בייחוד כלי גרידא מחייב. וכל הני נמי מיירי בשייחד כלי לקנסא [דמקנא קני ליה, ומיהו דין קנס עליו לענין קרבן שבועה עד שיבא לידו, או א"נ אפי' לר"ל מצינא למימר בייחד לו כלי בתורת משכון לקנסו] ונטלו וחזר והפקידו אצלו והואיל ולא קנאו לגמרי בתורת פרעון לא הוי ממון בשביל כך. ופי' קשה מהפלת את שיני וסמית את עיני כיון שעמד בדין ופטרוהו ב"ד ויצא לחירות תו לא מיפטר בהודאתו. ואמאי לא מחייב קרבן שבועה. ושמא יש לומר כיון דמחוסר אכתי גט שחרור דאי מודה שסימא עינו והפיל את שינו אינו יוצא לחירות. איתיביה רבי שמעון אומר לא הספיקה וכו' הקשה רבי מאיר וכי רבה לא ידע לה למתניתין ותי' דודאי רבה נמי ידע לה אלא דהוה מפליג הא דקאמינא ממון הוי להורישו לבניו היינו היכא דמתה הנערה ולענין הא הוי ממונא שלא יפטר הנותן אלא ינתן לבניו אבל היכא דמת האב והיא חיה עדיין יש ליתן לה ולא לאחין כיון דליתיה לאב והיא קיימת והקנס בא ממנה היא זוכה בו. ואביי אותביה ממתני' ולא היה נראה לו לחלק כדמפליג רבה גם לבעל התלמוד אינו נראה חלוקא דרבה על כן לא נכתב בספר ומכל מקום רבה לא חזר בו לגמרי דהא לא קאמר תיובתא דרבה אלא הא מילתא קשו בה ולא חזר בו והיה אומר חלוק זה כדי ליישב קבלתו אע"פ שגם לעצמו היה נראה דוחק עד דיתיב ר"י ברישא ופרקיה והעמיד קבלתו בשאר קנסות. דאחין בעי מיהוי בשלמא לדידי דהוי קנס לענין כל דבר מדגלי רחמנא לענין קרבן שבועה שפיר אלא לדידך דאחין בעי מיהוי. ונתן אע"ג דבמוציא שם רע כתיב ונתנו לאבי הנערה וי"ל ונתנו לחוד דאב"ד קאי אי הכי ת"ל וכחש ונתן מיבעי ליה בשלמא לדידי דגלי רחמנא לענין שבועה דפטור ה"ה לכל מילי הוו קנס אף להורישו לבניו ומונתן לא גמרי' אלא כולי מלתא מוכחש דאין חלוק בין אונס למפתה לשאר קנסות אלא לדידך דילפת מונתן דלא הוו ממון עד שעת נתינה אע"ג דבעלמא ממונא הוי משעת העמדה בדין ונתן מיבעי ליה וליתניי' באפי נפשה. וא"ת לעיל דבעי לאוקמי בשלא עמד בדין לא מקשה ליה ת"ל וכחש אשר ירשיעון אלהים מיבעי ליה וכיון דשמעינן מהתם דאי מודה ביה מיפטר פשיטא דלא מחייב קרבן שבועה. וי"ל דלהכי לא מקשה ליה לעיל דאיכא למימר קרא אסמכתא בעלמא הוא כדמסמיך עליה דההוא קרא חבלת בי הדלקת גדישי בשבת פטור. והא אסמכתא בעלמא היא דטעמא דפטור משום דקים ליה בדרבה מיניה אבל הכא מקשה שפיר ונתן מיבעי ליה משום דוכחש הוי דוקא דמיירי בשעמד בדין ואיצטריך לגבי שאר קנסות. ומשמע דהוי נמי דוקא לגבי אונס ומפתה. כי איצטריך וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה וכו'. אף על גב דאי מודה ביה מחייב ביה השתא הואיל והוא ביד מי שלא בא לידו בתורת קנס ולא שייך למפטריה משום ונתן אפילו הכי פטור מקרבן שבועה מוכחש. והיינו דפריך יצאו אלו שהן קנס ממון הוא בשלמא אי לא אצטריך וכחש אלא בזמן שהוא ביד האשה שבא לידה מכח קנס אתי שפיר דקרי ליה קנס דהא אי מודה ביה הוה מיפטר אלא השתא דמוקמינן לה לקרא בכה"ג שעמד בדין ובגרה ומתה שהקנס עכשו ביד האב דלא בא לידו מכח קנס אלא מכח ירושה ומילתא דפשיטא היא אי מודה בה דמחייב. וממון נמי הוי להורישו לבניו אמאי קרי ליה קנס ממון הוא ואמאי פטור מקרבן שבועה תני יצאו אלו שעיקרן קנס ומיפטר מקרבן שבועה אע"ג דמתחייב בהודאתו:
<b> איתיביה רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו. </b>טעמא דלא עמד בדין פי' טעמא משום דאינו משלם על פי עצמו היינו בשלא עמד בדין ובגרה ומתה אלא עמד בדין ובגרה ומתה הא איכא דמשלם על פי עצמו דהיינו היכא דעמד בדין ובגרה ומתה קרבן שבועה נמי מחייב. וקשיא לרבה דס"ל דאע"ג דעומד בדין ובגרה ומתה ואי מודה בה מחייב ואפילו הכי פטור מקרבן שבועה וקאמר ליה אביי בשלמא לדידי דס"ל מדגלי רחמנא לענין קרבן שבועה דפטור ילפינן נמי דלא הוי ממון לשום דבר לא להורישו ולא להתחייב בהודאתו והא דילפינן לדידי נמי מוכחש דלא הוי ממון לשום דבר היינו דוקא שלא בא לידו אלא מכח קנס אבל היכא שבא לידו מכח ירושה ועמד בדין דאי מודה ביה מחיב הוי ממון לכל דבר אתי שפיר הא דרבי שמעון דמשמע הא עמד בדין ובגרה ומתה דמשלם על פי עצמו שלא בא לידי האב מכח קנס קרבן שבועה נמי מחייב אלא לדידך קשיא. ע"כ הרא"ש ז"ל:<br>וז"ל הרא"ה ז"ל. אלא כולה בשעמד בדין רישא רבנן וסיפא רבי שמעון קשיא לן א"כ מ"ש דלא נקט כולהו חדא מילתא דאלו ר' שמעון נקט קנס הבת ושלשים של עבד ושן ועין ורבנן נקטו תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' וקנס הבת ומוציא שם רע וי"ל דמשום דפליגי רבנן ורבי שמעון בקנס הבת אפילו קודם העמדה בדין ורבנן מחייבי ור"ש פוטר. ובשאר קנסו' אחר העמדה בדין ורבנן מחייבי ור"ש פוטר נקט כל חד וחד כטעמיה דרבי שמעון נקט קנס עבד בהדי קנס הבת למימרא דכי היכי דבקנס עבד ודאי פטור בלא עמד בדין מיהת דהא כולי קנסא ה"נ קנס הבת ולפום דעתיה הוא הדין נמי אפילו עמד בדין ורבנן נמי נקטו תשלומי ד' וה' בהדי קנס הבת למימרא דקנס הבת כוותיה מה התם אפילו לא עמד בדין איכא בודאי לכ"ע קרבן שבועה דהא איכא קרנא דקיץ ולא מפטר מיניה לעולם הילכך בהא וודאי ליכא מ"ד דכי תבע קרנא (לא) קא תבע הכא נמי בקנס הבת אפילו לא עמד בדין כי קא תבע ממונא דאית ביה קא תבע ולפום דעתייהו היכא דעמד בדין בכולה נמי חייב. וכי קאמר רבא ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות דבשאר קנסות הוי ממונא להורישו לבניו אחר העמדה בדין אבל קודם העמדה בדין לא והא דכולי עלמא הוא בין רבנן בין רבי שמעון דלא פליגי אלא בקנס הבת:<br>יתן לחוד ונתן לחוד איכא מ"ד דמוציא שם רע דכתיב ביה ונתנו ה"נ אין האב זוכה בו עד שעת העמדה וליתי' דונתנו דהתם לדיינין קאמר רחמנא ונתינה דידהו היינו חיובי דמחייבי ליה. א"ה ת"ל וכיחש ת"ל ונתן מיבעיא ליה. פי' השתא דאמרינן דשני לן בין קנס הבת לשאר קנסות דקנס הבת לא זכתה תורה לאב עד שעת נתינה ואינו ממון להורישו לבניו אפילו אחר העמדה בדין עד שעת נתינה א"כ ה"ה נמי לענין דאי מודה ביה פטור ופשיטא דפטור מקרבן שבועה דהא לא הוה אלא כפירת דברים בעלמא וכ"ת דקמ"ל קרא בקנס הבת דאע"ג דאיכא בושת ופגם דממונא הוא אפ"ה כי תבע קנסא הוא דתבע ומש"ה מיפטר הא ליתא דהא ליכא למשמע מקראי דקראי אתו לשאר קנסות לפוטרן מקרבן שבועה א"כ קנס הבת מסברא הוא דמיפטריה והיינו דמתרצי' דאשמועינן קראי להכי משום דס"ל דלשאר קנסות לא איצטריך כיון דאוקימנא להו קודם העמדה בדין אבל השתא דלשאר קנסות הוא דאיצטריך וכיון דלא סגי לן בקנס הבת בלאו סברא דקנסא הוא דתבע א"כ היכי מייתי לקרא דוכחש דהא מהתם לא נפקא ליה מידי גבי קנס הבת. בשלמא א"א דלא שני לן בין קנס הבת לשאר קנסות בין דאוקימנ' כר"ש בשעמד ובין שלא עמד בדין ניחא דאי מיירי בשעמד היינו דקמ"ל קרא דלא מחייב עליה קרבן שבועה משום דהוי קנס לכל מילי או משום דאע"ג דלכל מילי ממונא הוא לענין קרבן שבועה קנסא הוא והא קמ"ל קראי אבל השתא היכי נקיט לה אקרא דוכחש דהא לא נפקא ליה מיניה מידי ומהא שמעינן דהא בהא תליא דכל היכא דאמרינן דהוי ממון להוריש לבניו ה"ה דכי מודה מחייב דאלת"ה מאי קשיא דהא רבה לא אמר דשני לן קנס הבת משאר קנסות אלא להורישו לבניו דלגבי' הוא דהוי קנס ואכתי מנ"ל דלית ליה דאי מודה בי' חייב ואם איתא דקסבר הא וודאי לא מפשיט לן דפטור מקרבן שבועה ואיצטריך ליה קרא דוכחש למיפטריה בשאר קנסות משום דהוי ממונא להכי דאי מודה ביה חייב אלא ע"כ כדפרישנא דכיון דקאמר דלא הוי ממונא לענין להורישו לבניו הוא הדין דאי מודה ביה פטור דהא בהא תליא. ואם כן וודאי תו לא צריך קרא דוכחש כדאמרן. וכ"ת אמאי לא מיתרצין לקראי בשאר קנס הוא דאיצטריך ולא משום קנס הבת דההוא פשיטא. וי"ל דהא ליתא דמלישנא דמתניתין מוכח דקנס הבת היא עיקר דתני ליה ברישא ואידך תני אגב דידה דתני להו באו או. ולהכי עדיפא ליה מאי דמהדרינן דכי איצטריך קרא כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דכי קא ירית מינה דידה קא ירית דלא אמעיט קנס הבת אלא גבי דידיה דלדידיה הוא דלא זכי ליה רחמנא עד שעת נתינה אבל גבי דידה הרי הוא כשאר קנסות והרי הוא זוכה בו משעת העמדה בדין כדין שאר קנסות והאב יורש אותה ולהכי איצטריך קרא למעוטיה כדין שאר קנסות. ומקשינן אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוה פירוש השתא דאמרת ממון הוא להורישו לבניו והוא הדין נמי דמודה בו חייב אחר העמדה בדין ככל שאר קנסות ולא אימעטו אלא לענין קרבן שבועה אם כן אמאי קרי לה קנס הא ממון הוא בשלמא לאביי אתיא שפיר דהא אביי הוה אתי למימר דמודה בו פטור אפילו אחר העמדה בדין היינו דקרי ליה קנס. אבל לרבה אמאי קרי ליה קנס דהא ממון הוא לכל מילי והא אתיא לן שפיר לפום סברא דילן אבל לרש"י ז"ל קשיא דפירש לעיל דאביי מיפשט פשיטא ליה לכל שאר מילי דהוי ממונא ומורישו לבניו ומודה בו חייב. אם כן מאי קשיא לרבה ולאביי מי ניחא ופי' ז"ל אי הכי יצאו אלו וכו' השתא דאוקימתא בשעמדה בדין וליתיה דהא אביי נמי הוא דהוה משמע ליה מתניתא בשעמדה בדין ומקשי ליה לרבה כי אתי לאוקמה בלא עמד בדין ומאי הוי דמקשי ליה ותו קשיא מהא דמותבינן מדקתני ר' שמעון פוטר דאינו משלם קנס על פי עצמו טעמא דלא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב ולפי' רש"י ז"ל ולדידיה מי ניחא והא אביי סבר דבעמד בדין משלם על פי עצמו וכיון שכן קשיא מתניתין אהדדי הכא משמע דאלו עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מחייב ואלו לעיל קתני ר' שמעון אומר יצאו אלו שהן קנס ומיירי בשעמד בדין דלא סגי בלאו הכי כדפרישית ברישא וקא פטר להו קשיא אהדדי ודאי ליתא לפי' רש"י ז"ל כדאמרן. והשתא מקשי שפיר אליבא דרבה דאלו אליבא דאביי לא קשיא דלדידיה ליכא למימר הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב דהא לדידיה לעולם אינו משלם על פי עצמו והא דאמרינן טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין משלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב ליכא לפרושי כפשטא דאהא קאי דהא רבי שמעון בקנס הבת מיירי ובקנס הבת אמרן דאפי' אחר העמדה בדין אין אדם זוכה בו עד שעת נתינה דעד שעת נתינה דקנס הבת הוי כעד שעת העמדה בדין דשאר קנסות ואי מודה בו פטור וכיון דכן ליכא למידק עלה הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו והא ליתא כדאמרן אלא אנן הכי קאמרינן דהא רבי שמעון קתני טעמא משום דאינו משלם קנס על פי עצמו. משמע דכל היכא דליתא לההוא טעמא קרבן שבועה נמי חייב והיינו שאר קנסות כשעמד בדין אליבא דרבה דקסבר דבהא משלם על פי עצמו. ומהדרי' דרבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו וקשיא לן רבה היכי מיחלף ממילתא למילתא דהא אביי בעא מיניה בקנס הבת ולענין קרבן שבועה ואיהו אהדר ליה ממונא הוי. והדר אמר ליה דלאו לענין קרבן שבועה קאמר והדר אמר ליה דלאו בקנס הבת קאמר אלא בשאר קנסות והא קשיא לפי' רש"י ז"ל דפריש דאביי לא מיבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה דלכל שאר מילי הוה פשיטא ליה וא"כ היכי משני בדבוריה אבל לפי פירושנו אפשר לפרש דבעיא דאביי מרבה הכי הוה קנס אחר העמדה בדין בין בקנס הבת בין בשאר קנסות קנסא הוי או ממונא הוי ולכל מילי ממונא הוי. ואם איתא הא דאשכחן ליה לרבי שמעון דפליג בקנס הבת קודם העמדה בדין למימרא דליכא קרבן שבועה אבל אחר העמדה בדין מודה דאפילו תימא דכי תבע קנסא קא תבע הא הדר ליה ממונא. או דילמא קנסא הוי וכי פליג רבי שמעון בקנס הבת לענין קרבן שבועה הוא הדין דאפילו אחר העמדה בדין נמי פליג. ואהדר ליה רבא ממונא הוי סתמא אביי סבר לכל מילי אמר ליה כי היכי דאיהו מיבעיא ליה מיניה סתמא לכל מילי ואותביה מקרבן שבועה. ואמר ליה רבה יכילנא לשנויי לך אפילו לפום טענתך דהא דאקשית לי לאו הכרחא הוא מיהו איברא דאנן לאו לענין קרבן שבועה אמינא אלא לשאר מילי תו אותביה ואהדר ליה דאיהו לא אמר בקנס הבת אלא לשאר קנסות. ומיהו דמסדר לה לגמרא לא ארווח בה כולי האי כדבעי ליה ונקט לה לקנס הבת לרבי שמעון דבעי למימר בלישנא קלילא אבל שיטתיה דרבה ואביי ודאי הכי הוא כדאמרן. וקשיא לן דהכא בסוגיין משמע דאין אדם מוריש קנס לבניו אלא אחר העמדה בדין והא אמרינן התם בבבא קמא בפרק מרובה [עא ב'] בעא מיניה רבא מרב נחמן בגנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהם מהו. חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר או לא אמרינן אפילו חמשה חצאי בקר. ואהדר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. ואותביה מדתנן גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ד' וה' והאי כיון דמת אביו זכה ליה במותא בחלקא דנפשיה ואי ס"ד חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר אמאי משלם אמר ליה הכא במאי עסקינן כגון שעמד אביו בדין דאיחייב ליה לאביו. ומקשינן ליה מסיפא ומסקנא חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר. וכיון דכן השתא דאתינן להכי תו לא מוקמי' לה כשעמד בדין אלא בשלא עמד בדין נמי וקתני דמשלם תשלומי ד' וה' לאחין ואמאי והא אמרינן דכל קנס אין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמדה בדין. ויש אומרים דהא בפלוגתא דאמוראי היא דרבא ורב נחמן דהתם סברי דכל זכות שיש לו לאדם אדם מורישו לבניו חוץ מקנס הבת דכתיב ונתן לאבי הנערה לא זיכתה תורה לאב עד שעת נתינה לרבי שמעון שעת נתינה ממש ורבנן משעת העמדה בדין דנתינה קרי לה קרא אליבייהו. ואביי ורבה הכא סברי דכל קנס בעולם אין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמדה בדין. וקשיא לן דהא רבא הוא דאמר לעיל יש בגר בקבר ופקע אב ואם איתא אמאי פקע ואמאי לא זכי אב מכל מקום או מיניה דידיה או מינה דידה דהא אמרת דיורש יורשו אליבא דרבא ורב נחמן דאע"ג דהוי קנס הבת ליכא למימר דלא זכי רחמנא בקנס הבת אלא גבי דידיה דבדידיה כתיב קרא אבל גבי דידה הרי הוא כשאר קנסות וכדאמרינן הכא אליבא דרבי שמעון כגון שבגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית ואפשר לומר דשאני הכא דכיון דמתה אין לה יד לזכות ולזכות לאביה אבל אלו זכתה בו מחיים וודאי פשיטא לן דלא פקע אב דמינה דידה מיהת קא זכי. ובירושלמי איתא להאי סברא בהדיא והכי אמרינן התם קנס אימתי הוא מתחייב רבי יונה אמר משעה ראשונה רבי יוסי אמר בסוף פירוש משעה ראשונה והוא ממון גמור להורישו לבניו. רבי יוסי אמר בסוף אין אדם מורישו לבניו ואותיב ר' יונה לרבי יוסי על דעתך דתימר משעה ראשונה והא תנינן מת האב הרי הן של אחין פי' והוא שעמד בדין אלמא העמדה בדין בעינן ואי לא לא הוי ממון להורישו לבניו. אמר ליה מטית בה לההיא דתני רבי שמעון בן יוחאי ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה פי' דבירושלמי סברי דאפי' לדידה לא זכי רחמנא עד שעת נתינה לרבנן כדאית להו והיינו שעת העמדה. ולרבי שמעון כדאית ליה שעת נתינה ממש. והא דלא כסברא דגמרא דילן והיינו דקאמר ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה דחשיב ליה האי דכתיב ונתן לאבי הנערה כמאן דכתיב נמי ונתן לנערה. ור' יונה אותיב לרבי יוסי על דעתך דתימר בסוף והא תנינן בגרה הרי הן של עצמה ובוגרת יש לה קנס כלומר כיון דאמרת דאין אדם זוכה בו אלא בסוף כשהיא בוגרת הרי אינה ראויה לקנס וכיון דהאי שעתא הוא דקא זכיא ביה היכי הוי דילה והא אינה ראויה. ומתרץ מטית בה לההיא דתני רבי חייא תחת אשר עינה לרבות שהיתה נערה ובגרה. ותו אמרינן התם אתיאן הלין פלוגוותא כהלין פלוגוותא ותנינן תמן גנב משל אביו טבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ד' וה' מתיב רבי חגאי לרבי יוסי על דעתך דתימר בעמידת ב"ד הדבר תלוי ניתני גנב משל אביו וטבח ומכר בחיי אביו ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' אותביה דרבי יונה כרבי חגאי ורבי יוסי כדעתיה. שמעינן מהכא דפלוגתא היא ורבא ורב נחמן ורבי יונה ורבי חגאי דירושלמי סברי אדם מוריש קנס לבניו אפילו קודם העמדה בדין חוץ מקנס הבת דכתיב ביה קרא. וההיא דבבא קמא מוקמי לה כפשטא קודם העמדה בדין ורבא ואביי ורבי יוסי דהתם סברי אין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין. ומוקמי לה לההיא דהתם כגון שעמד בדין. כך נראה לומר לפי גרסא ירושלמית. אבל אי משום הא דגמרא דילן לאו הכרחא הוא דאפשר דכולהו אית להו הכא והתם דקנס לאו ממון להורישו לבניו והתם מאי קשיא לן משום דאתינן לאוקמה לההיא דקתני גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ד' וה' כשעמד בדין משום הכרחה דלא תפשוט מינה חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר וא"כ דכל קנס אין אדם מורישו לבניו לימא ליה רב נחמן לרבא דמותיב לה ולדידך מי ניחא לדידך נמי מאי טעמא משלם והא אין אדם מוריש קנס לבניו. אין הכי נמי דהוה מצי למימר הכי ואשכחן טובא דכוותא בתלמודא דיכלינן למימר ולטעמך ולא אמרינן ליה. ומיהו הא דהדר ביה התם במסקנא ואמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר איברא דהשתא דאתינן להכי תו לא צריכי' משום הכרחא דהאי טעמא לאוקמא כגון שעמד בדין. אבל מ"מ לא מיתוקמא בלאו הכי משום טעמא אחרינא דהוה ליה קנס ואין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמדה בדין. וכ"ת והא קתני סיפא גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם ארבעה וחמשה ואם איתא דבעמד בדין על הגנבה מיירי ואי לא לא הוה משלם תשלומי כפל אם כן מאי שנא טבח אחר מיתת אביו אפילו טבח בחיי אביו דנעשה גזלן ותו לא משלם תשלומי ארבעה וחמשה. יש לומר דמיירי כגון שעמד בדין ואמרו לו צא תן לו דלא פסקיה בי דינא למילתיה דהכי אמרינן התם בבבא קמא והתם נמי בגמרא בעינן כי אתינן לאוקמה בשעמד בדין אם כן אדתני סיפא גנב משל אביו ומת וטבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ליפלוג וליתני בדידיה ואפילו טבח בחיי אביו במה דברים אמורים בשעמד בדין אבל לא עמד בדין על הטביחה ועל המכירה פטור ומהדרינן דאיידי דתנא רישא ומת אביו אחר טביחה ומכירה תנא סיפא מת אביו קודם טביחה ומכירה כלומר וסתמא דמילתא קתני שעמד בדין על כל מה שעשה בחיי אביו. רבינו נר"ו:<br>אבל ר"י הלבן ז"ל פי' דכל זכות שיש לו לאדם יורשו קם תחתיו בכל דבר ואביי ורבה נמי אית להו האי סברא חוץ מקנס הבת דבקנס הבת ודאי מתוך דקי"ל דאין אדם מוריש זכות שבבתו לבנו אף קנסה אין אדם מורישו אלא אחר שנעשה ממון גמור. לרבנן אחר העמדה בדין דנעשה ממון גמור דמודה בו חייב כשאר קנסות. ולר"ש אחר נתינה שאינו דומה לשאר קנסות כגון קנס עבד שהרי אדם מוריש גופו ליורשו וכיון שכן אף קנס שלו מה שאין כן בקנס הבת. ורבה לא איחלף ליה לאביי למילתא דלענין קרבן שבועה הוא דאהדר ליה בכל מאי דקאמר ליה ואתיא שפיר דאביי בעא מיניה מרבה מעיקרא קנס אחר העמדה בדין בין בקנס הבת בין בשאר קנסות ממונא הוי לענין קרבן שבועה ולענין דאי מודה בו חייב או דילמא קנסא הוי ואפי' אי מודה בו פטור וכל דכוותו דליכא קרבן שבועה ואהדר ליה בהדיא ממונא הוי ומחייב עליה קרבן שבועה. ואותביה ממתניתא דהתם דר"ש ואהדר ליה מודינא לך לענין קרבן שבועה גבי דידיה דרחמנא פטריה מוכחש משום דגבי דידיה הוי ליה עיקרו קנס וכי קא אמינא אנא ממון הוי לענין קרבן שבועה להוריש לבניו כלומר לגבי בניו שאם הורישן אחר העמדה בדין והם תבעו אותו אנסת ופתית אחותנו והעמידך אבי בדין ונתחייבת לו ממון ונשבע והודה חייב קרבן שבועה דגבי בניו עיקרו ממון שהרי לא זכו בו אלא אחר העמדה בדין ומינה דממון הוי דאי מודה בו חייב דאי לא לא אפשר דליחייב עליה קרבן שבועה דאילו הוה מודה מיפטר אם כן השתא אשתכח דלאו כפירת ממון הוא אלא כפירת דברים בעלמא. ואותביה ממתניתא דקתני רבי שמעון אומר אי לא הספיק' לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה אי אמרת ממונא הוי להורישו לבניו לעצמה אמאי דאחין בעי למהוי פירוש אי אמרת בשלמא דקנסא הוי לענין קרבן שבועה אפי' לגבי בניו היינו טעמא דהוי לעצמה דכיון דאכתי תורת קנס עליו מתוך שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבניו אף זה אין יורשין זוכין בו אלא הרי הוא לעצמה אלא אי אמרת דממון גמור נעשה אצל בניו שהרי חייבין עליו קרבן שבועה כיון שיצא מתורת קנס לגמרי ונעשה ממון גמור לעצמה אמאי דאחין בעי למיהוי שהרי הוא כשאר ממון שיש לאב. ומפרקינן דשאני קנס הבת דשעת נתינה דידיה כשעת העמדה בדין דשאר קנסות. וכיון שכן בהאי אי אפשר דהוי ממון לענין קרבן שבועה דהא אי מודה מיפטר ולא הוי אלא כפירת דברים בעלמא. והיינו דאמרינן דהוי לעצמה וכי קאמר רבה בשאר קנסות דאביי בעא מיניה סתמא ואכלהו. ומקשינן אי הכי תלמוד לומר וכחש ת"ל ונתן מיבעי ליה כלומר השתא דאתינן להכי דאמרינן דבקנס הבת עד שעת נתינה איכא עליה תורת קנס ואי מודה ביה מפטר למה לי קרא דוכחש כדפרישנא לדידן. ומוקמינן לה כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דכי קא ירית מינה דידה קא ירית ואפילו הכי פטרינן ליה מקרבן שבועה. ואף על גב דאמרינן לעיל דלגבי יורשין קנס ממונא הוא לענין קרבן שבועה שאני הכא גבי אב דאף על גב דהשתא מינה דידה קא ירית גבי דידיה עיקרו קנס הוה ומקשינן אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא כלומר השתא דאתינן להכי דאמרינן דממון הוי גבי בניו לענין קרבן שבועה ומינה דמודה בו חייב כדפרישית אם כן אמאי קרי ליה קנס ממון הוא. בשלמא לאביי דסבר דמודה בו פטור היינו דקרי ליה קנס. אלא לרבה קשיא וכולה כדפרישנא לדידן. והשתא שפיר דהא לא שני רבה בדיבוריה דהא לא אהדר ליה אלא לענין קרבן שבועה ואינו מחוור דלשון להורישו לא אתיא ליה ותו כדאיתא בירושלמי. ע"כ הרא"ה ז"ל:<br>וז"ל הריטב"א ז"ל. והא מדרישא עד כפילא מי איכא פרש"י מי יימר דגנבי. והקשו בתוס' דבכל תביעות שבעולם נוכל לומר מי יימר דהכי הוא לכך פי' כפילא מי איכא דליהוי תביעתו תביעה וכפירתו של חברו כפירה והא איכא מודה ביה מפטר וכפירת דברים בעלמא הוא דבשלמא סיפא דקתני פטור בשלא עמד בדין אפילו תימא דהוה קשיא לן למה לי קרא ומאי קמ"ל לא קשיא כולי האי דדילמא קרא אסמכתא בעלמא וכ"ש דהא פריש בה טעמא אבל הכא היכי קתני שהוא חייב קרבן על כפירה זו דאילו מודה בה מפטר וה"ה דמצי פריך ליה ממוציא שם רע דלכ"ע קנסא אלא דחדא מינייהו נקט. א"ל יכילנא לשנויי לך רישא כשעמד בדין וסיפא וכו' עד רישא רבנן וסיפא ר"ש פי' והא דנקט ר' שמעון סימא את עינו והפיל את שינו ואילו רבנן נקטי ותשלומי ארבעה וחמשה ומוציא שם רע הא לא קשיא דכל חד מינייהו רבותא נקט ר"ש אשמועינן דאפי' בהנהו דפתוך ממונא בתביעתו פטור ורבנן אשמועינן דאפילו שכל תביעתו קנס חייב קרבן וכי קאמר ממונא הוי [להורישו לבניו פי' דאנא הכי (אמרה ליה) [קאמינא לך] דשורת הדין ממונא הוי] מן הסתם כל היכא דליכא גזירת הכתוב דומיא דקרבן דבעי ר"ש דומיא דפקדון שהוא ממון גמור:
<b> איתיביה ר"ש אומר אם לא הספיקה כו'. </b>הא מילתא קשו בה רבה ורב יוסף כ"ב שנין ולא אפריק עד דיתיב רב יוסף ברישא ופרקה שאני התם דאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה לא זכתה תורה להאב עד שעת נתינה וכי קאמר רבה ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות. א"ל אם כן רבה גופיה אמאי לא פרקה הכי לאלתר והרי יתיב בה כ"ב שנין ולא פרק דהא מאי דפריק השתא רב יוסף אליבא דרבה פריק מדקאמר וכי קאמר רבה דאלמא רבה גופיה הכי ס"ל. ויש לומר דמאי דהוה ק"ל לרבה ורב יוסף כ"ב שנין היינו דלא ידעי לפרש מאי שנא בין קנס הבת לשאר קנסות בענין זה והיינו דאשכח רב יוסף טעמא משום דגזירת הכתוב הוא בקנס הבת דכתיב ביה ונתן אלא מעתה גבי עבד דכתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו הכי נמי דלא זכתה תורה לאדון עד שעת נתינה אליבא דר"ש. ואם תאמר מאי אלא מעתה דקאמר דמשמע דלדידיה משעת העמדה בדין הוי ממונא. ויש לומר דלדבריו דרבה פריך אמאי לא מפיק מינה אלא קנס הבת בלחוד דהא אית ליה לאפוקי נמי מכללא קנס שלשים של עבד. יתן לחוד ונתן לחוד. פרש"י ז"ל יתן משמע לשון צווי ונתן משמע דבר הנתון כבר. ואינו מחוור דבכמה מקומות משמע ונתן לשון להבא ולשון ציווי ונתן לכהן ואחריני טובא והנכון דמלישנא דקרא דייק דאיכא הפרש בינייהו ולישנא קלילא נקט והפי' שיתן משמע הכי נתינת ב"ד שאמרו לו תן לו דהא סמוך לנגיחת השור אם עבד יגח השור כסף שלשים שקלים יתן. אבל גבי קנס הבת כתיב ותפשה ושכב עמה ונמצאו דמשמע מציאה בב"ד שנתברר הדבר בב"ד וכ"ת ה"נ ונתן דהיינו נתינת אונס גופיה למימר דעד לאחר נתינה לא זכה האב ואיכא דכותא בתלמוד בההיא דאמרת אשר שברת יישר כחך ששברת ולא נפקא לן מהתם אלא מדכתיב ושמתם בארון וכדפרישנא התם וה"ק הכא ע"כ האי ונתן לחוד ויתן לחוד אי הכי ת"ל וכחש ת"ל ונתן מיבעי ליה פרש"י ז"ל אי הכי דשאני קנס הבת משאר קנסות דאפי' עמד בדין לאו ממונא הוא ת"ל וכחש בתמיה כלומר מאי אריא דנסיב ליה תלמודא לפטור מוכחש כי היכי דיליף שאר קנסות כלומר ולא דמי לתשומת יד (כלומר) דהוי עיקר תחלתו ממון ת"ל דהשתא נמי לאו ממונא הוא דרחמנא אמר ונתן לא זכתה תורה עד שעת נתינה עכ"ל. פי' לפי' דאף על גב דשאר קנסות דהוו טובא נפקי מוכחש כיון דאונס ומפתה לא נפיק מהתם לא הוה ליה לערובינהו בהדייהו כלל אלא דלנקוט שאר קנסות באנפי נפשייהו ולדרשינהו מוכחש ולנקוט אונס ומפתה באנפי נפשה ונפק ליה מונתן. ומיהו איכא למידק לפי' ז"ל דלפום פירושו משמע דאביי משמע ליה דהא דקתני תנא וכחש ה"ק ת"ל וכחש דבעינן דומיא דפקדון ותשומת יד שעיקרו לממון ואם כן כי קתני יצאו אלו שהן קנס בעי למימר יצאו אלו שעיקרן קנס ואם כן מאי האי דהדר פריך ליה א"ה יצאו אלו שהן קנס ממון הוא. ויש לומר דאביי השתא לא נחית ליה למפרך מלישנא דסיפא והשתא פריך ליה להכא לפום טעמיה והכי קאמר בשלמא לדידי כולהו קנסות שוים הם וכולהו מחד קרא נפקי וה"ק ת"ל וכחש מה אלו שהם ממון לכל דבר יצאו אלו שהן קנס למקצת הדברים כגון להורישו לבניו מיהת אלא לדבריך דשני לך בין קנס הבת לשאר קנסות אמאי ערבינהו כולהו כחדא ופריק ליה דכי אצטריך קרא וכו' הדר פריך ליה דאפילו לשיטתיה קשיא לישנא דסיפא דקתני יצאו אלו שהן קנס ואלו לדבריו ממון הוא. כנ"ל לפרש לפי שיטת רש"י ז"ל:<br>הקשו בתוספות מאי אי הכי דהא לדידיה כולהו קנסות ואפילו קנס הבת כי היכי דלענין קרבן לא הוה ממונא הוא הדין להורישו לבניו ושלא לשלם על פי עצמו ואם כן מה ת"ל וכחש תיפוק ליה דה"ל כפירת דברים ומאשר ירשיעון אלהים נפקא לן דכיון דכי מודה בה מיפטר ממילא ידעינן דלא מחייב ליה קרבן ת"ל אשר ירשיעון אלהים מיבעי ליה. ותירצו דלאביי לא קשיא דאף על גב דנפקא ליה מאשר ירשיעון נקיט וכחש בעמיתו לאסמכתא ומכל מקום שפיר פרכינהו כולהו כחדא. ועוד נ"ל לפי שיטה זו דאף ע"ג דכי מודה ביה מפטר אי לאו דכתיב וכחש בעמיתו אנא אמינא דאפילו על כפירת דברים חייבו רחמנא קרבן כיון שנשבע שלא כדין וחזר והודה דכל שכפר שום כפירה בב"ד ונשבע וחזר והודה חייבו הכתוב קרבן. וכבר כתבתי לעיל דברים אחרים דאשמועינן רבותא משום וכחש בין בקנס הבת ובין בשאר קנסות משום דפתיך בהו ממון. כי אצטריך וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ואחר כך מתה דכי ירית אב מינה דידה קא ירית פרש"י ז"ל דכי היכי דפליג ר"ש בלא הספיק לגבות עד שבגרה דלת"ק הוא של אב ולר"ש הוא של עצמה ואם מתה אחרי כן ירית אב מכחה והוו ממון אף על גב דלא מטא לידה דלגבי דידה לא שאני בין קנס הבת לשאר קנסות הילכך מונתן לה מצי למפטרה ונסב תלמודא מוכחש משום דעיקרו קנס ע"כ. ופי' ר"ש מקוצי ז"ל דדוקא שבגרה ואחר כך עמדה בדין קודם שבועה דאי עמדה בדין קודם שבגרה סוף סוף הויא ליה העמדה בדין בשביל אב ולא זכתה לה תורה אלא מיירי שבגרה מתחילה ואז הוי העמדה בדין בשביל הבת ובדידה לא כתיב ונתן עד כאן. ואינו מחוור אלא לעולם כפשוטא דגמרא אפילו עמדה בדין ולבסוף בגרה דכיון דבגרה זכתה תורה בהעמדה בדין דמעיקרא וכאילו עמדה בב"ד מדין עצמה ומהשתא הוי ממון להורישו לאביה. ולקמן פריך א"ה יצאו אלו שהן קנס ממון הא מכאן הקשו בתוספות על פי' רש"י ז"ל דלעיל מאי אי הכי דהא לדידיה נמי קשיא דהא אפילו אביי מודה דהעמדה בדין הוי ממון אפילו לר' שמעון לענין דאי מודה ביה משלם על פי עצמה ואם כן לדידיה נמי תקשי מאי יצאו אלו שהן קנס. ורש"י ז"ל נראה שרצה לה שמרמזה שפי' אי הכי דמשעמדה בדין מיירי כדאוקימנא אינו קנס אלא ממון נראה לכאורה דבעי לומר דלדידיה לא קשיא דמוקים ליה בשלא עמד בדין וזה תימה דהא אביי הא דאוקמיה למתני' כשעמד בדין ואכרח הכי לרבא מכח דרישא דמיירי בשעמד בדין ועל כרחין יש לנו לפרש דמרן ז"ל ה"ק דאביי מקשי השתא לפום שיטתיה דבשלמא למאי דקס"ד לתרוצי ליה מעיקרא דמתני' בשלא עמד בדין לא תקשי לן סיפא ולדידן נמי לא תקשי אבל השתא דאוקימתא דסברא דנפשאי דמיירי בשעמד בדין היכי מתרצא לן הא דקתני יצאו אלו שהן קנס. ואם תאמר מכל מקום לאביי גופיה היכי הוה ליה סיפא. ויש לומר דהא לא קשיא דאין הכי נמי דלדידיה לא דייק לישנא דמתני' שפיר [ולהכי שקיל וטרי בה קמיה רביה (דלישניה) [דלישני] ניהליה שפיר] ואותביה מעיקרא מעיקר הדין דקתני פטור מקרבן והשתא פריך ליה מלישנא דסיפא. והאי אי הכי לאו אי אמרת בשלמא הוא ויש כיוצא בו במסכת עבודה זרה ובשאר מקומות כנ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל. ועוד יש לי לפרש לפי שיטתו דאביי ה"ק בשלמא לדידי אף על פי דלשלם ממון על פי עצמו הוי ממון כיון דלהורישו לבניו הוי קנס שפיר קתני מה אלו שהן ממון לכל דבר יצאו אלו שהן קנס קצת דהיינו להורישו לבניו אלא לדידך דאמרת שאני להורישו לבניו הוי ממון א"כ מאי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא:<br>איתיביה ר"ש פוטר שאינו משלם על פי עצמו טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מחייב. מכאן הקשו לפר"י ז"ל דפריש לעיל דלאביי אף לענין הודאה מספקא ליה אם משלם על פי עצמו ואילו הכא משמע דפשיטא ליה דמשלם על פי עצמו. ויש לומר דלדבריו דרבה פריך ליה וה"ק הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו לדידך קרבן שבועה נמי מחייב. ואם תאמר והא לרבה נמי גבי קנס הבת אף על פי דעמד בדין אינו משלם ע"פ עצמו דרחמנא אמר ונתן לא זכתה ליה תורה כלל עד שעת נתינה. ויש לומר דאיהו לאו מקנס הבת מקשי אלא מדתלי תנא טעמא דידיה משום שאינו משלם קנס על פי עצמו דמשמע דכל היכא דמשכחת דמשלם על פי עצמו כגון שאר קנסות או קנס הבת דהוי דומיא דשאר קנסות קרבן שבועה נמי מחייב. ומיהו לרש"י ז"ל קשיא מאי קא מבעיא ליה לאביי לעיל מהכא משמע להדיא דכל דמשלם על פי עצמו לפי מה שפי' רש"י בבעיא דאביי לעיל. ויש לומר כדפרשינן לעיל דלאביי מתני' דלעיל דמס' שבועות הוה קשיא ליה אמתני' ובעי דלפרקינהו רבה ניהליה כתלמיד שהוא דן לפני רבו ורבו השיב ליה מתחילה מה שהיה מקובל אצלו מרב עיקר הדין ואחר כך מפרש ליה המעניות והכרחות מסברא וזו שיטת התלמוד בכמה מקומות ואף על גב דכולה סוגיין לר"ש היא ודאי ולא לרבנן וכדמוכח להדיא מכל מקום אגב אורחיה שמעינן דלרבנן לא הוי ממון להורישו לבניו אלא כשעמד בדין וכדאמרינן לעיל מרישא דמתני' בשבועות דאיירי ביה רבנן ואי דלא עמד בדין כפילא מי איכא דאלמא כל היכא דליכא העמדה בדין לא חשיב כפירת ממון אלא כפירת דברים ואי מודה ביה מיפטר וה"ה להורישו לבניו דחמיר טפי לפום סוגיין וההיא בכולהו קנסות הוא ולא בקנס הבת לחוד. ועוד דלר"ש הוא דמפליג רבא בין קנס הבת לשאר קנסות משום דכתיב ונתן אבל לרבנן ליכא הפרש בינייהו ובכולהו בעי העמדה בדין וכיון דכן שמעינן דלאביי ורבה אין אדם מוריש שום קנס לבניו אלא לאחר שעמדה בדין וההיא דפרק מרובה מבטבחו גנב גמר וטבח ואחר כך מת אביו דמשמע לפום פשטא דאדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין פליגא אסוגיא דהכא וההיא סוגיא דרבא ור"נ היא דאינון בתראי וסבירא להו דבשאר קנסות מיהת אדם מוריש קנס לבניו וכן נראה שהוא מחלוקת אמוראין בירושלמי בין ר' יונה ור' דוסא דר' יונה סבר דאדם מוריש שאר קנסות לבניו ומוקים ההיא דפרק מרובה כפשוטה בשלא עמד בדין ור' דוסא סבר שאין אדם מוריש אפילו שאר קנסות לבניו קודם העמדה בדין ומוקים לה ההיא דפרק מרובה כשעמד בדין וכן מפורש שם. ולפי שיטה זו הלכתא כרבא ור"נ דבתראי נינהו ופשטא דמתני' דפרק מרובה מסייע להו דבשאר קנסות לא בעינן העמדה בדין לרבנן ואף ע"פ שלא הזכירו המחלוקת הזה מפורש בגמרא דילן. הרבה סוגיות סתומות כזאת יש בתלמוד וזו שיטת הר"א ז"ל מיסודו של רבו רבי' הגדול הרמב"ן ז"ל ומיהו לפום מה דפרישנא בסוגיא דהתם בדוכתה בס"ד אפשר לומר דליכא פלוגתא כלל ואפילו לרבא ור"נ ההיא בהעמדה בדין היא וזה יותר נכון בעיני. הריטב"א ז"ל:
===דף מג עמוד א===
<b> אלא בשאינה ניזונת מן האחין אבל ניזונית היא מן האב דאי לא דאב נמי לא הוי. </b>ומהדרינן בשאינה ניזונית כו' מאי למימרא דמתניתין גופה לא אצטריכא לן דהא פשיטא דאי משום דיוקא דטעמא בחיי האב הא לאחר מיתת האב לעצמה בשאינה ניזונית הא נמי פשיטא דבשאינה ניזונית אפילו אב נמי לא זכי בהו. איתמר נמי אמר רב יהודה אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה פירוש בין מדרבנן בין מדאורייתא. מדרבנן דלית ליה דרב ששת דלעיל דרבי אבינא דאיבעיא ליה מדרבנן קא מיבעיא ליה כדמוכח לישנא וסבר לה רב כותיה דלא דמי לאלמנתו. ומדאורייתא נמי לית לה כדפרישנא טעמא משום קרא דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבנו דהלכתא כוותיה דרב. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל: <br>וז"ל הרא"ש. לא בשאינה ניזונת. פי' מן האחין אבל מן האב היתה ניזונת. ומילתא דפסיקא היא שהאב זן את בתו אבל לא האחין ופריך מאי למימרא פשיטא דלאחר מיתת האב היא לעצמה ומשום דמת האב הרי הן של אחין נמי לא אצטריך דפשיטא דכגבוי דמי. יש ספרים דגרסי אי בשאינה ניזונית אמאי ולא גרסי מאי למימרא וכן עיקר. ומיירי השתא בשאינה ניזונת לא מן האב ולא מן האחין ופריך אמאי אם מת האב הרי הן של אחין הא אפילו האב עצמו אין לו מאחר שאינה ניזונת ממנו ע"כ:
<b> בעא מיניה ר' אבינא מרב ששת בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה למי במקום אב קיימי וכו'. </b>א"ל תניתוה אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן פרש"י ז"ל בת הניזונת מן האחין משום תנאי כתובה בנן נוקבן דיהוין ליכי מיני אינון יתבן בביתי ומתזנן מנכסי מעשה ידיה למי א"ל תניתוה אלמנה ניזונת מנכסי יתומים דהא נמי תנאי כתובה היא את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי ומעשה ידיה שלהם אלמא במקום אב קיימי ע"כ. ושמעינן דרבינא לא מיבעיא ליה אלא מדרבנן כיון דתקון לה מזונות מן האחין אם תקנו מעשה ידיה לאחין תחת מזונות והיינו דבעי לה בבת הניזונת דאי לא ה"ל למבעי מעשה ידיה דבת לאחין או לא וכלישנא דרב הונא דאמר לקמן מנין שמעשה הבת לאב ולא קאמר מעשה הבת ניזונת ורב ששת נמי מדרבנן אהדר ליה מעשה ידיה לאחין מדקא מייתי לה מאלמנה שאינה עושה אלא מתקנת חכמים הילכך אפילו רבינא ורב ששת אית להו דמדאורייתא מעשה הבת לעצמה ואפילו בניזונת מכח תנאי או מכח צוואת האב. ואם תאמר אם כן מאי האי דאמר לקמן גבי הא דאמר רב בת הניזונת מן האחין מע"י לעצמה. אמר רב כהנא מ"ט דרב דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד וכו' דהא רב ששת נמי הכי אית ליה ובדרבנן הוא דפליגי וי"מ דה"ק מ"ט דרב דאמר בת הניזונת מעשה ידיה לעצמה דבשלמא אי פשטיה דמדאורייתא מעשה ידיה לעצמה ואחין לאו במקום אב קיימי איכא למימר דה"נ לא זכו בהן מדרבנן דלאו מדידהו מתזני ומיהו מדאורייתא אמאי לא זכו בהן ואמאי לא הוו במקום אביהם ואפילו לכופה שתהא ניזונת ועושה ומפרש לה מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ונכון הוא זה. ועוד יש לי להוסיף דמשום דלרב הונא אמר רב מעשה הבת לאב מדכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה הוה ומינה הוא דנפק ליה לרב הונא בשם רב שאין מעשה ידיה לאחין דהויא ליה בת כאמה לרבה ואין מעשה ידיה ליורשיה שאינה עובדת לא את הבן ולא הבת ואי מהתם נפקא להו ליכא מניעותא משום דהא ליכא דתקינו רבנן שיהו מעשה ידיה לאחין משום איבה וכשם שתקנו באלמנה שתהא ניזונת מהם בע"כ ותהא עושה להם להכי אשמועינן רב כהנא דטעמא דרב מדאורייתא מדכתיב אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וכיון דקפיד רחמנא כולי האי שלא תהא כדין העבד כדי שלא תהא אצלם כאמה קפידא דאוריי' הוי ואף רבנן לא תקון לה מע"י לאחין אבל רב ששת מוקי ליה לקרא בפיתוי הבת קנסות וחבלות ומדאורייתא ליכא קפידא בהא הילכך רבנן נמי מצי לתקוני באלמנה שתהא מעשה ידיה לאחין כנ"ל. ע"כ לשון הריטב"א:<br>וכתב בגי' תוספות ודוחק לחלק בין אלמנה לבת דניחא ליה בהרוחה דמכל מקום סברא היא איפכא ע"כ. ונראה לפרש דהכא עיקר בעיין היינו אי במקום אב קיימי אי לא והילכך אי ניזונית בעל כרחם מכח תנאי כתובת אמן לא דמו לאב דאב אינו חייב לזונה ואחין חייבים לזונה מכח כתובת אמן ואי אינה ניזונית בע"כ דמו לאב ועיקר בעיין היינו אי דמו לאב אי לא והכי פירושו איברא דמדאורייתא אין אדם מוריש זכות בתו לבנו מיהו לגבי מעשה ידיה כיון דניזונת מהן במקום אב קיימי וכמו שמן התורה מעשה ידיה לאב הכי נמי מעשה ידיה לאחין כיון דניזונת מהן דבמקום אב קיימי או דילמא לא הויא דומיא דאב והילכך מעשה ידיה שלה. ומיהו לא מיבעיא ליה אי תקינו להו רבנן מעשה ידיה תחת מזונות אלא דמבעיא לן מעיקר דינא אי מעשה ידיה של אחין וכדפרישנא. והשתא ניחא קושית הרשב"א בעל התוס' ז"ל דוק ותשכח:
<b> בלקוטי הגאונים כתוב וז"ל בעא מיניה וכו'. </b>מעשה ידיה למי פי' מי שמת והניח בנים ובנות הבנים יירשו והבנות נזונו מעשה ידיה למי פירוש קנס לא תבעי לך דשל עצמה הוא אם נאנסה לאחר מיתת האב כי תבעי לך מעשה ידיה דשייך בתר מזונות כדאמרינן לקמן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה והשתא כשנזונת מן האחים מאי מי אמרינן אחים במקום אב קיימי וכיון דזייני לה מעשה ידיה שלהן כדהוי לאב כדילפינן בפרק דלעיל בגמרא וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה או דילמא וכו' לאו מדידהו מתזנא שאביה הניח להן מזונותיה בנכסיו שכך הוא תנאי כתובה בנן נוקבן וכו'.ע"כ:
<b> אף אלמנה אצל הבת וכו'. </b>פירשו בתוספות שאין דין זה אלא כשיש שם בן ובת והנכסים מועטין שאין בהם לזון הבן והבת עד שתבגור הבת שמעבירין חכמים הנחלה מן הבן ונותנים לבת וחוזרין ומעבירין מן הבת לאלמנה משום דזילותא דאלמנתו חמירא ליה וכיון שנדחית ירושה דאורייתא תדחה אבל אם אין שם אלא בת או בן לבדו שירושתן מן התורה אין מעבירין אותה בשביל האלמנה שאם כן אתה מעביר נחלה מהם אפילו בנכסים מרובים שהרי מזון האלמנה אין לו שיעור דהא מתזנא אם תרצה כל ימי חייה ואפילו אלף ליטרין מועטין הן אצלה אלא ודאי לא העבירו נחלה דאורייתא אלא במקום נכסים מועטין שאין בהם עד שתבגור הבת דכי איתא משערינן בדידה ונכון הוא. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל לא פירש כן:<br>ה"ג מאי לאו בנזונת לא בשאינה נזונת אי בשאינה נזונת מאי למימרא ופירושא בשאינה נזונית מן האחין אבל בשאין נזונת מן האב ליכא למימר דאם כן אפילו בחיי האב לעצמה. ואקשינן אי בשאינה נזונת מן האחים מאי למימרא דאיהי גופא לא אצטריכא ליה לתנא אלא לאשמועינן דאחר מיתת האב לא הוי דאחין ואוקימנא להעדפה וקמשמע לן דלא הוי דאחין שאין זוכין בה כלל אבל בנזונת מן האחין לעולם אימא לך דידהו הוי וכך הוא פרש"י ז"ל ולא כדברי הרב אב ב"ד ז"ל. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל מאי לאו בנזונת לא בשאינה ניזונת פי' שאינה ניזונת מן האחים שלא הניח אביהם אחריות נכסים אבל מן האב ניזונת היתה דאי לא כשמת האב אמאי מעשה ידיה שעשתה בחיי האב לאחין וכ"ת מאן פסקא יש לומר דסתמא דמילתא האב מפרנס את בתו ואין האחין מפרנסין אותה והיינו דאמרינן וכן גרש"י ז"ל אי כשאינה נזונת מאי למימרא כלומר אם בשאינה נזונת מן האחין מאי למימרא ומה קמשמע לן מתניתין דהא לגופא לא נצרכה דהא פשיטא כי מה שעשתה בחיי האב אף על פי שלא גבתה דאחין בעי מהוי כיון דמתזנא מיניה דאב דממון גמור הוא ואי משום דוקיא דידה שאין מעשה ידיה שעשתה לאחר מיתת האב לאחין הא נמי פשיטא כיון שאינה נזונת משלהם אבל הר"מ מקוצי ז"ל לא גריס מאי למימרא אלא כך הוא גריס אי כשאינה נזונת אפילו למ"ד יכול הרב וכו'.עד וכ"ש בתו וה"פ דאי בשאינה נזונת אפילו בחיי האב לא הוי לאב דאפילו למ"ד יכול וכו' ואין צורך למחוק ג"ה. ע"כ:
<b> אפילו למאן דאמר וכו'. </b>ל"ג הכא כי טוב לו עמך דבספרי לא מפיק ליה מהאי קרא אלא מכשכיר כתושב יהיה עמך דמיותר הוא דהוה מצי למכתב כשכיר כתושב יהיה עד שנת היובל וגם כתוב בלשון צווי אבל כי טוב לו עמך סיפור דברים בעלמא הוא. לשון הרא"ש:<br>לא נצרכה אלא להעדפה כלומר לעולם בשאינה נזונת ולא נצרכה דוקיא דמתניתין אלא להעדפה דאע"ג דהויא דאב אף בשאינה נזונת ממנו לא הויא דאחין:
<b> אלא לרב יוסף הכי קשיא ליה וכו'. </b>פי' והא דדייקינן לעיל טעמא דבחיי אב לאב הא לאחר מיתת האב לעצמה לא מדוקיא מייתי לה אלא מדקתני אף על פי שלא גבתה דלא קאי אלא אמעשה ידיה בלחוד וקתני מציאתה משנה יתירה לאשמועינן דמעשה ידיה לעצמה. הריטב"א ז"ל:
<b> מה מציאתה בחיי האב לאב וכו'. </b>פרש"י ז"ל משום איבה שלא יתן לה מזונות אבל לאחר מיתת האב לעצמה משום דלאו מדידהו קא מתזנא ואינה חוששת לאיבתן וקשה דאם כן מאי פריך לרב ששת דהא לית ליה לרב ששת האי סברא דהא איהו סבר דמעשה ידיה לאחין אף על גב דלאו מדידה קא מתזנא דבתנאי ב"ד קא אכלה אפ"ה כיון דמפרנסין אותה מעשה ידיה שלהן וה"נ איכא למימר במציאה ועוד לקמן במתניתין משמע דמציאת הבת לאב אע"פ שאינו מפרנסה דומיא דכסף קדושיה ומעשה ידיה הלכך נראה לפרש דטעמא דמציאתה לאב משום איבה דילמא מסר לה למנוול ומוכה שחין. הרא"ש ז"ל. והתוס' ז"ל האריכו בזה לקמן בפירקין דיבור המתחיל משום איבה דף מ"ז א':
<b> אמר רב כהנא מאי טעמא דרב דכתיב וכו'. </b>פי' נ"ל דאפילו רב ששת נמי לא קאמר שתהא הבת נזונת ועושה בעל כרחה לאחין כמו שאביה כופה לעשות וליזון מן התורה אלא רב ששת מדרבנן קאמר דקסבר לא תקינו רבנן מזוני אלא בעושה ואוכלת דומיא דאלמנה ורב פליג עליה ואמר סתם דמעשה ידיה לעצמה והשתא בעי רב כהנא מ"ט דרב בשלמא מדרבנן לא כייפינן ליה דלאו מדידהו מתזנא אלא דאורייתא אמאי אין הבנים במקום אביהן ואפילו לכוף אותה שתהא נזונת ועושה ומפרש לה מדכתיב והתנחלתם אותם. הרמב"ן ז"ל וכבר הארכנו בזה לעיל:<br>מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו תימה מאי איצטריך להאי קרא דהא דמעשה ידיה לאב לא נפקא לן אלא מדאיתקשא לאמה ואמה גופה אינה עובדת לא את הבת ולא את הבן כדאיתא בפ"ק דקדושין אם כן בת נמי לא תעבוד את הבנים ויש לומר דאיצטריך קרא משום קטנה דלא נפקא לן מהיקשא דהיקשא לא הויא אלא לנערה כדאמרינן לקמן אבל קטנה לא צריכה קרא דהשתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא וכיון דלא אתיא מהיקשא הא דמעשה ידיה לאחין קמ"ל האי קרא דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. לשון הרא"ש ז"ל. א"נ אי לאו קרא הוה אמינא לאמה לקטנה איצטריך לאשמועינן דאין מעשה ידיה לאחין דומיא דאמה ולא הוה ידעינן נערה אבל תימה דהשתא קטנה מזבין לה והוי קל וחומר ונימא דיו. גליון תוספות:
<b> מתקיף לה רבה ואימא בפיתוי וכו'. </b>הכתוב מדבר שאינן לאחין אבל מעשה ידיה לעולם לאחין הוו ושיילינן חבלות פשיטא שהן לעצמה אמר ר' יוסי בר חנינא כגון שפצעה בפניה דיש להן לאחין בושת בדבר והוצרך לאשמועינן דאפ"ה לא הוי לאחין. תוספות יצחק בר ראובן. כך מצאתי בגירסת רש"י ז"ל כתיבת יד ורש"י ז"ל לא פירש כן:
<b> ואימא בפיתוי הבת וכו'. </b>אבל מעשה ידיה דשכיח וחסרי בה מזוני דהא מתזנא מינייהו אימא דידהו הוי. חבלות צער דגופא הוא פרש"י ז"ל וצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא דתניא בפרק החובל [פז ב'] בבנו ובתו הקטנים יעשה להם סגולה ומסתברא דלישנא בעלמא הוא דפרכינן היאך איפשר לאוקמי קרא בהכי אבל אכתי קיימא אתקפתא דרבא בדוכתיה דדילמא קרא בפתוי הבת ושאר קנסותיה ולא בחבלות ולא במעשה ידיה. ואם תאמר ולוקמא לענין שהוי כאב בחייו ואשמועינן קרא שאינו לאחין ויש לומר דהא ליתא דאם איתא דמעשה ידיה לאחין ודלא כרב אמאי לא הוי שבת שלהן דהא בכל מקום שבת במקום מעשה ידיה קאי. הריטב"א ז"ל. ול"נ דעיקר אתקפתיה היינו דדילמא בחבלות הכתוב מדבר אלא משום דלא בעי לאוקמי קרא בדבר אחד פרטי דמשמע מיעוטא דולא בנותיכם לבניכם דממילי טובא אמעיט להכי פריך בהדי חבלות פיתוי הבת וקנסות ומיהו עיקר מיעוטא איצטריך לחבלות ועוד דדומיא דאותם לבניכם דמיירי במידי דעבדות ובמידי דממון כי אמעיט נמי ולא בנותיכם לבניכם בהכי נמי מיירי הא אין לך לומר אלא דבמעשה ידיה או בחבלות הכתוב מדבר ולא אתא כולי קרא לפיתוי הבת ולקנסות בלחוד. ועוד משמע לי דעיקר אתקפתיה היינו מכח הברייתא דתני רב חנינא כדלקמיה ולהכי פריך תלמודא חבלות צערא דגופא הוא וצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא כדתניא החובל בבנו וכו' וכדפרש"י ז"ל וכיון שכן כי היכי דלא קיימא הך ברייתא במאי דאוקי קרא בחבלות הכי נמי לא מתוקמא במאי דלא אוקי קרא במעשה ידיה ומשבשתא היא ולית לן לאוכחא מינה מידי ומשני שפצעה בפניה. ואין להקשות ומנלן דאפילו פצעה בפניה היא דאב דילמא דידה הויא וכדאית ליה לרב ור"ל בפרק החובל ומאי קא מתקיף עליה דרב ויש לומר דמכח הברייתא אחריתי וכיון דמצינן לאוקמא במידי דלית לן לשיבושא מכח ברייתא אחריתי הדרינן לאותבה מינה וכדכתיבנא. ומיהו קשיא להו לתוספות דרב אמר תרי מימרי חדא הא דהכא דאין אדם מוריש מעשה ידי הבת לאחין ומותבינן עליה מהך ברייתא וכדכתבינן ואית ליה נמי בפרק החובל דפצעה בפניה לא הוי דאב וכיון שכן כי היכי דפרכינן עליה דרב מהך ברייתא אמאי לא אקשינן נמי עליה דרב מהך ברייתא במאי דקאמר פצעה בפניה דלא הויא דאב דהא מהך ברייתא משמע להדיא דהויא דאב אלא דממעטינן מקרא דאין האב מוריש זכות זה שבבתו לבנו ותירצו בתוס' שני תירוצין עיין בתוספות ובגליון תוספות תירצו בענין אחר וז"ל וריצב"א מפרש דאף ע"ג דפליגי בפצעה בפניה קצץ לה ידיה מודה כ"ע דהויא לאב ומוקי הך ברייתא דהכא בחבלות וסברי נמי דאין מוריש מעשה ידיה לאחין. עד כאן:<br>וז"ל הריטב"א ז"ל כגון שפצעה בפניה פרש"י ז"ל דאפחתה מכספא דאילו איתיה לאב דידיה הוי דהא יש לו בה מכר והקשו בתוספות ומאי שנא פצעה בפניה משאר חבלות דאע"ג דאפחתה מכספא לא הוי לאב ותירצו דהתם כיון דאיכא צער ובושת דלא שקיל האי נמי לא שקיל ועוד הקשו דהתם אפליגו ר"ל ורבי יוחנן בפצעה בפניה דר"ל אמר דאפילו פצעה בפניה לא זיכתה תרה לאב אלא שבח נעורים בלבד ורבי יוחנן אמר פצעה בפניה לאב ואם כן הכא ניחא לרבי יוחנן אלא לר"ל מאי איכא למימר ותירצו דע"כ לא פליג ר"ל התם אלא כשפצעה בפניה פציעה רבה שאינה מתרפאת עד שבגרה דלדידה נמי איכא פחיתה דר' יוחנן אמר כוליה לאב כיון דבשעת חבלה ברשותיה קיימא ור"ל סבר שלא זכתה תורה לאב אלא שבח נעוריה בלבד ושקיל אב מנתא דידיה ושקלא איהי מנתא דידה דאפחתה מכספא משום בגרות אבל הכא כשפצעה בענין שתתרפא בנערותה דכוליה פחתה דאב הוא. ועי"ל דקושיין הכא מדר' יוחנן ואליבא דידיה פרכינן לרב דאילו רב כריש לקיש ס"ל כדאיתא התם בהדיא ומשום דפרכינן ואימא בחבלות הכתוב מדבר והוה משמע דבכל ממון דחבלות אמרינן פרכי' אאתקפתין ואמתנית' דכלהו חבלות היכי הוו דאב דהא צערא לאו דידיה הוא לכ"ע ואין צריך לומר ריפוי דההוא דרופא הוא ושבת נמי במקום מעשה ידיה קאי ומהדרינן דלא איירי אלא בנזק בלחוד. וכ"ת היכי נקטינן חבלות סתם מיירי בפצעה בפניה דליכא אלא נזק בלחוד והתם נמי נקטינן פלוגתא דר"ל ורבי יוחנן בפצעה בפניה דלית בה אלא נזק בלחוד כנ"ל.וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל וכדפרישית בדוכתה בפרק החובל בס"ד ע"כ. וגבי הא דפריך תלמודא חבלות דידה נינהו האריכו נמי התוספות ע"ש:<br>וז"ל הרא"ש ז"ל חבלות דידה נינהו תימה מאי קא פריך וכי קטעה ידיה או רגליה לא תהיה חבלה לאב הרי הפסידו לו מעשה ידיה ואמרי' נמי בהחובל הקוטע יד עבד עברי של חבירו נותן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב ורב אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ויש לומר דפשיטא ליה למקשה דכיון דרבא בעי למימר דמעשה ידיה לאחין ע"כ חבלות דקאמר בחבלות קטנות איירי דאי באותן שיש בהן הפסד דמעשה ידיה הוו כמו מעשה ידיה והלכך פריך חבלות דידה נינהו. ע"כ:
===דף מג עמוד ב===
<b> מתני' המארס את בתו וגרשה אירסה וכו'. </b>השיאה וגרשה השיאה ונתארמלה וכו' לא ידענא אמאי נקט כל חדא תרי זימני דבחדא זימנא ידעינן שפיר פלוגתא דרבנן ורבי יהודה ואי משום דיוקא דגמרא למידק כרבי הא ליתא דלא דייק בגמרא אלא אגב דנקט תרי זימני ונקט בכה"ג אבל לא משמע דתנא לישנא יתירא למיסתם כרבי. הרא"ש ז"ל. ולקמן בגמרא אכתוב בזה בס"ד:<br>כתובתה שלו י"מ דהכא בדכתב לה כתובה מיירי ולהכי ליכא למפשט מהכא אי ארוסה יש לה כתובה או לא וכן כתבו התו' לקמן דיבור המתחיל והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין ומיהו רש"י ז"ל כתב דקסבר האי תנא יש כתובה לארוסה. והיינו דאצטריך למתני כתובתה שלו דס"ד באירוסין תצא מרשות האב קמ"ל דכתובה שהיא גובה משני אירוסין אלו הויא של אב אבל אי ס"ל לתנא דארוסה אין לה כתובה והכא מיירי בדכתב לה פשיטא דהויא שלו דכתובתו הוא שגרמא למיתב כתובה והלכך פשיטא דלדידה בעי למיהביה ומיהו כי קתני השיאה וגרשה וכו' ע"כ מיירי בדכתב לה וס"ל לרבנן דאזלינן בתר גוביינא ולא בתר כתובה ור' יהודה אזיל בתר כתובה וכדמפרש טעמא בגמרא ואם תשאל אכתי למה לן לאוקמי רישא בדלא כתב לה וס"ל לתנא דמתניתין דארוסה יש לה כתובה וסיפא בדכתב נוקי רישא נמי בדכתב דומיא דסיפא והא קמ"ל דארוסה אין לה כתובה. תשובתך ע"כ מסוגיית הגמ' משמע דרישא דמתני' מיירי בדלא כ' דמ"ה שיילינן בגמ' מאי טעמא דר"י משום דאיכא לפרושי דטעמא דר"י משום דמשעת אירוסין זכה בהן או משום דברשותו נכתבה אבל אי רישא דמתני' מיירי בדכתב לה וארוסה אין לה כתובה ע"כ טעמא דרבי יהודה משום דברשותו נכתבה דבאירסה אין שום זכות לאב כנ"ל.ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל הראשונה של אב. טעמא מפרש בגמרא. ע"כ ואיכא למידק הא כבר כתב רש"י ז"ל ובתר גוביינא אזלינן וגוביינא בתר הכי הוא ולא אזלינן בתר כתובתה לומר הואיל כו' ע"כ. וכיון שכן הרי מפורש טעמו של ר' יהודה דאיהו אזיל בתר כתובה ולמה ליה לרש"י ז"ל שוב למימר טעמא מפרש בגמרא ובמאי דכתיבנא ניחא דוק ותשכח כנ"ל. עיין תשובות ריב"ש ז"ל סי' רל"ג:<br>אמרו לו אם משהשיאה אין לאביה רשות בה ובקצת משניות לא גרסי' אם ומשמע לי דהכי קא מהדרו ליה דר' יהודה מודה לרבנן במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואח"כ נשאת שאין לאביה רשות בה והלכך קא מהדרי ליה רבנן כיון דקא מודית לן דמשעת אירוסין לא זכה כיון שנשאת דאם נתארסה ולא כתב לה ונשאת נמי בדלא כתב לה וכגון באתרא דלא כתבי כתובה מודה רבי יהודה דכיון דנשאת אין לאביה רשות בה הכי נמי בדכתב לה לא אזלינן בתר כתובה אלא בתר נשואין כנ"ל:
<b> גמרא טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה וכו'. </b>ריב"א מוקי לה לכולה מתניתין באשה אחת אירוסין ונשואין והשתא מדקדק שפיר מלשון התנא דהקדים גרושין לאלמנות דאי (לא) הקדים אלמנות לגרושין לא הוי מצי למיתני נשואין ברביעית דכבר נתארמלה שני פעמי' ולא נהירא דאם כן תקשי למ"ד מעין גורם דלפי האי דיוקא חשיב אלמנות באירוסין וזהו דווקא למ"ד מזל גורם כדאיתא בפרק הבא על יבמתו הלכך נראה כפרש"י ז"ל ולא תיקשי לפירושו למאן דאמר מעין גורם אמאי נקט גבי אירוסין אירסה ונתגרשה די"ל דתנא רישא אגב סיפא.לשון הרא"ש ז"ל עיין תשובת ריב"ש ז"ל סימן מ"ג:<br>וז"ל הרשב"א ז"ל. ה"ג טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתאלמנה הא נתאלמנה תרי זימני תו לא חזיא לאנסובי ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה וכן גרש"י ז"ל ופי' דלהכי לא קתני נתארמלה תרי זימני ונקט חדא בגירושין וחדא באלמנות משום דלא בעי למנקט לישנא דקלקולא משום דלא חזיא לאנסובי כר' ומיהו בגירושין הוי מצי למנקט תרווייהו דהא לא מקלקלא ואפילו בתלתא זמני דהא איהי לא קא גרמא אלא בעל קא גרים דמדעתיה מגרש אלא הא דלא נקט לן בנתגרשה תרי זימני משום דלא הוה שמעי' מינה דהלכתא כר' דהוה אמינא דה"ה לנתאלמנה תרי זימני דתו חזיא לאינסובי אבל השתא אשמועינן דהלכתא כרבי. ואיכא מ"ד דנתגרשה תרי זימני לא מצי למנקט דאף היא אסורה להנשא ולישנא דקלקולא הוא מדאמרינן בשלהי כיצד אשת אחיו מאי לאו מיתה אמיתה וגירושין אגירושין ודלא כר' לא מיתה אגירושין וגירושין אמיתה אלמא נתגרשה תרי זמני לר' תו לא חזיא לאנסובי ואף רש"י ז"ל כן פי' שם ואינו נכון מן הטעם שאמרנו דגירושין איהי לא גרמא בהו מידי אלא בעל דמדעתיה מגרש וכן כתב הראב"ד ז"ל. עוד נ"ל לדקדק ממאן דיהיב טעמא משום מעין גורם ולית ליה מזל גורם דבנתגרשה ליכא למימר אלא טעמא דמזל וכיון דלמאן דלית ליה מזל גורם נתגרשה לא מתסרא אף למ"ד מעין גורם לא מתסרא דבטעמא דנתאלמנה פליגי בעיקר דינא לא פליגי דלימא האי בין נתאלמנה בין נתגרשה [ולימא אידך נתאלמנה דווקא אבל נתגרשה לא דאם איתא כי קאמר התם א"ב שעלה לדקל ונפל ומת לימא נתגרשה] איכא בינייהו ועוד דא"כ הוה ליה למימר הכא טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתארמלה הא נתארמלה או נתגרשה תרי זמני תו לא חזיא לאנסובי וההיא דפרק כיצד אינו ראיה של כלום דהתם משום מיתה אמיתה אמר איהו נמי גרושין אמיתה ומיתה אגירושין וה"ה דהוה מצי למימר לא מיתה אגירושין ותו לא וזו אינה צריכה לפנים. והר"מ בר יוסף גריס אבל נתארמלה תרי זמני דתו לא חזיא לאנסובי לית לה כתובה משני ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כר' ופי' דלר' כיון שאינה יכולה לינשא לשלישי אף משני אין לה כתובה שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וה"ה לרשב"ג דמשלישי ואילך לית לה כתובתה מהאי טעמא. והרב אב ב"ד ז"ל הקשה מהא דאמרינן לקמן בשלהי אע"פ דרבא פסק מזוני לחומה דביתהו דאביי תליתאי הואי כדאיתא התם ביבמות אלמא מדפסק לה מזוני כתובה אית לה. וזו אינה ראיה דהתם משום דהכיר בה הוה ורצה ליזוק בנכסיו ואע"ג דאביי טעה וסמך על רבי יצחק דאמר ליה משמיה דרבי יוחנן דהלכה כרשב"ג כדאיתא ביבמות דא"ל חזי דקא שרית איסורא וסכנתא לומר דלא קטלנית היא אלא משלישי ואילך מ"מ הכיר בה ולא הטעתו כלל והוה ליה למיחש לר' ותדע לך דע"כ אית לך למימר הכי דאי לא, שמעת מהא דחומה דאף משלישי אית לה כתובה ואף לדידן דקי"ל כר' והא ליתא. עוד הביא הרב ראיה מדאמרינן ביבמות פרק יש מותרות [פה א'] אלמנה לכ"ג יש לה מזונות או אין לה מזונות תנאי כתובה נינהו ומדאית לה כתובה אית לה מזוני וההיא אוקימנא לה התם בלאחר מיתה ואף זו אינה ראיה דההיא נמי איכא לאוקמא בשהכיר בה וכל שהכיר בה חייב ליתן לה דומיא דעקרה ואיילונית שאם הכיר בהם יש להן כתובה כדאמרינן לקמן במכלתין א"נ אפילו לא הכיר בה אלא שעלה בדקל ונפל ומת או שטבע בנהר דלאו קטלנית היא וכמ"ד מעין גורם דעדיין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר. והראב"ד ז"ל הביא ראיה מהא דתניא בפ' הבא על יבמתו [סה א'] נשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים ואם נשאת תצא בלא כתובה משלישי אין משני לא אבעיא להו נשאת לשלישי ולא היו לו בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי משמע דמשני מיהא קודם שנשאת לשלישי היה לה ממנו כתובה והתם לר' קאמר מדבעי לה גבי ברייתא דלשלישי לא תנשא דאתיא כרבי ובהכיר בה לא מצית לאוקמא דאם כן משלישי ומרביעי נמי אית לה כתובה. ואיני מכיר בראיה זו דהתם הא שייך למימר בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דהא יכולה להנשא לשלישי שיש לו בנים ואי מטעם מדרש כתובה אפילו מרביעי וחמישי נמי אבל בנתאלמנה תרי זימני אימא לך דלית לה אפי' משני דמספר כתובה נלמוד ומיהו עיקרא דמילתא הכי הוא דמשני ודאי אפי' לרבי אית לה כתובה ואני קורא בה בזו כשתנשאי לאחר דהא מחמת זיקתן לא אסירא לאנסובי ואילו בעיא למעבד קיימא ומנסבא ויכולה להנשא ולא ממעט כשתנשאי לאחר אלא מיתה דארוסה כההיא דאמרי' בשלהי פרקין מת הוא גובה כתובתה טעמא דמת הוא הא מתה היא אין לה כתובה מ"ט אמר רב הושעיא שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר וא"נ בדלא מציא לאנסובי מחמת זיקתו כההיא דאמרינן בשלהי האשה שנפלו והא בעינא כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליכא אמר רב אשי יבם כאחר דמי דעיקר תנאה הכי הוה כשתהא נפרדת ממני שלא תהא אגידא בי ותרצי להנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי והלכך כשמתה תחתיו או שאינה יכולה לינשא מחמת זיקתו אינה יכולה לגבות כתובתה אבל זו שהיא יכולה להנשא ונפרדה מן הבעל אע"פ שדבר אחר גרם ליפסל כשתנשאי לאחר קרינא בה אלא מיהו משני הוא דאית לה כתובה אבל משלישי לית לה אא"כ הכיר בה ולא משום מדרש כתובה אלא משום מקח טעות אבל משני לית בה מקח טעות דבשעה שנשאת לו ראויה היתה לו ובתר תחלה אזלינן ועוד שיכולה היא לומר השתא הוא דאיתרע מזלה או נתקלקל המעין ומתחלה ראויה הייתי ונסתחפה שדהו וכן כתב הראב"ד ז"ל והביא ראיה מההיא דאמרה בפ' הבא על יבמתו גבי ברייתא דכתיבנא לעיל דאסיקנא התם מסתברא מציא אמרה להו השתא הוא דכחשי וה"נ מציא אמרה ליורשי שני בשעה שנשאתי לו ראויה הייתי והשתא הוא דאתרע מזלה ותו דאיבעיא לן התם נשאת לרביעי והיו לו בנים מהו דתתבע כתובה משלישי משלישי אין משני לא אלמא כבר שקלא כתובה משני והנך כולהו אההיא ברייתא דשלישי לא תנשא איתאמרו דאמרי כרבי וכן כתב רב אחא גאון ז"ל גבי האי דמשנשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים דאף על גב דקיימא לן דלשלישי לא תנשא אית לה כתובה משני. ע"כ:<br>וז"ל הרמב"ן ז"ל. טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתאלמנה אבל נתאלמנה תרי זמני תו לא חזיא לאנסובי פרש"י ולא בעי התנא למנקט דרך פורענות כלומר אלא במה דמצי למנקט גרשה לא נקט נתאלמנה אבל אי תנא תרווייהו בגרושין לא שמעינן מינה דרבי אלא מדתנא נתאלמנה ולא תני תרווייהו באלמנות ושני בדיבוריה ש"מ לאשמעינן דרבי ע"כ. ופירש הרא"ה ז"ל דברי רבו ז"ל וז"ל טעמא דהשיאה וגירשה וכו' פרש"י דתנא דידן הוה ליה למנקט להו בחד גוונא או תרווייהו באלמנות או תרווייהו בגרושין בשלמא תרווייהו באלמנות לא נקט דהוה ליה לפורענות אלא תרווייהו בגרושין ודאי הוה ליה למתני מדשני בדיבוריה ותנא חדא באלמנות וחדא בגרושין שמעינן מינה דהיכא דתרווייהו באלמנות אכתי איכא פורענות טפי דמקלקלא דלא חזיא לאנסובי וסתם לן תנא כר' דאמר בתרי זימני הויא חזקה. ע"כ:<br>עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואיכא דדייק מינה להאי פירושא שאין אשה קטלנית לעולם יוצאה בלא כתובה וכיון דאמר ר' בתרי זמני הוי חזקה ולא מפסדה כתובתה בההיא זימנא לעולם לא הפסידה כתובתה דמן שמיא הוא דקא אנסו לה ולא משום לתא דידה ולאו מילתא היא דהא מכל מקום מקח טעות היא וכ"ש למאן דאמר מעין גורם דבעלת מום היא כעקרה אלא דלענין כתובה לא מחזיקא בשני דכיון דכי נשאת לא הוחזקה עדיין יש לה כתובתה אבל משלישי אין לה. ודכותה כתב רב אחא גאון ז"ל גבי מי שנשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים דאע"ג דקי"ל כרבי דלשלישי לא תנשא אית לה כתובה משני וכבר כתיבנא הא מילתא בפרק הבא על יבמתו ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרקין לקמן דכל היכא דלא קרינא ביה לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' והכא נמי הא אסירא להנשא ואיכא למימר התם כגון שמתה שאינה יכולה להנשא הכא אע"ג דאסירא להנשא לכשתנשאי לאחר קרינא ביה כיון שנפטרה ממנו ונשואין תופסין בה. ואיכא מאן דמפרש הכא תו לא חזיא לאנסובי וכיון דלא חזייא לאנסובי לית לה כתובה דבעינן לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' וליכא. והרב אב ב"ד ז"ל השיב דהא דאמרי' גבי חומה דביתהו דאביי וכו' וביבמות [פה א'] נמי אמרינן אלמנה לכ"ג יש לה כתובה פירות ומזונות וההיא בלאחר מיתה דהכי אוקימנא התם ושמעת מינה דאית לה מזונות וכיון דמזוני אית לה כתובה נמי אית לה ולא נתגלה לי דעתו בזה דא"ה משמע דאפי' מבעל שלישי אית לה כתובה ואע"ג דקי"ל כר' ואינו כן ושדינא נרגא בהנך ראיות דההיא דחומה דביתהו דאביי היינו טעמא דאית לה מזוני משום דכבר אינסיבא לתרי גברי ומתו ואחזקה לה בקטלנית כר' ואביי הכיר בה ורצה ליזוק בנכסיו כדאמרינן ביבמות [סד ב'] דא"ל לרב יצחק דאמר משמיה דר' יוחנן הלכה כרשב"ג חזי שרית איסורא וסכנתא ונסבה לחומה וכל דהכיר בה דכ"ע מודו דאית לה כתובה דומיא דעקרה ואיילונית שאם הכיר בהם יש להן כתובה ואע"ג דאביי טעה וסמך על רבי יצחק למימרא דלא מיקריא קטלנית אלא בג' מ"מ הכיר בה ולא הטעתו היא דקי"ל כר' והוה ליה נמי למיחש למילתא ולא למעבד עובדא בנפשיה וההיא דאלמנה לכ"ג נמי איכא לאוקמה בהכי כגון שהכיר בה שהיא קטלנית כגון שנתארמלה מתרי גברי א"נ כגון דארסה קמא ומית א"נ נפל מדקלא ומית ואליבא דמאן דאמר מעין גורם דלאו קטלנית היא ומיהו ודאי עיקר פירושא דהא מלתא כדברי רש"י ז"ל דההוא פירושא לא דייק דהוה ליה למימר נתאלמנה תרי זימני לית לה כתובה דטעמא דפסדא כתובה בחזקת קטלנית לאו משום דלא חזיא מלאנסובי אלא משום מקח טעות כדאמרן ומינה דלעולם אית לה כתובה משני אבל מג' לא וכן שנשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים אית לה כתובה מתרווייהו כדכתב גאון ז"ל אבל מג' לא כדאמרינן התם ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה אא"כ הכיר בה ואביי הכיר בה הוה וטעמא דמילתא משום דבתר מעיקרא אזלינן וכי אינסיבא לשני עדיין לא הוחזקה והטעם צריך מיתוק וביבמות הארכתי.ע"כ:<br>וגם הרא"ה תלמידו האריך בזה וכתב דליתא להא דרמב"י ז"ל דכתב דמשני נמי לית לה כתובה דאם כן ודאי טעמא משום דחשבינן לה מקח טעות. ולא נהירא דאם איתא דקטלנית מקח טעות הוא אם כן כי אתיא לשלישי דהא הויא לה קטלית אפילו מראשון דינא הוא דלית לה דהא אגלאי מילתא למפרע דהויא לה מקח טעות אפילו לראשון תדע דאילו איילונית דקי"ל דהויא מקח טעות אילו נשאת ונתגרשה פחותה מבת עשרין דאכתי לא קים לן דתיהוי איילונית והויא לה כתובה לכי הויא לה בת עשרין דאיגלאי מלתא דהויא לה איילונית מי לא מחייבא לאהדורה לכתובתה ולפום שיטתא דגמרא משמע דקטלנית אית לה כתובה לעולם מדינא דספיקא בעלמא ואין כאן טענת מקח טעות אלא מן השני ואילך לפי שאסרו עליה חכמים להנשא השתא הוא דחשבינן לה מקח טעות שהטעתו שנשאת שלא כדין אבל כל זמן שהיא רשאה להנשא יש לה כתובה כגון שני ואליבא דרבי ושלישי ואליבא דרשב"ג ואתיא ליה נמי כטעמיה דנשאת לראשון ולא היו לו בנים לשני ולא היו לו בנים לשלישי לא תנשא וכו' ואם למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה ואילו משני משמע ודאי דאית לה כתובה משום טעמא דפרישנא דהכא נמי ספיקא הוא ואין כאן טענת מקח טעות אלא לפי שאסרו חכמים הדבר שהטעתו בכך תדע דכי נשאת למי שיש לו בנים יש לה כתובה ואילו איילונית כה"ג ודאי לית לה כתובה אלא ודאי כדפרישנא דהכא כיון דאית ליה בני ולא אסרו בה רבנן לאנסובי להאי תו ליכא מקח טעות ולהכי אית לה כתובה וזה נכון ע"כ:
וכן כתב הריטב"א ז"ל תלמידו וז"ל והר"ם בר יוסף ז"ל גורס אבל נתאלמנה תרי זימני דתו לא חזיא לאנסובי לית לה כתובה משני ואגב אורחין וכו'. ופי' הוא דלר' כיון שאינה יכולה לינשא לשלישי אף משני לית לה כתובה חדא דהא הטעתו ותו שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' ואינו נכון דליכא למימר לכשתנשאי לאחר אלא למעוטי כשאינה ראויה להנשא משום אישות דאגידא ביה אבל הכא שהיא מותרת לכל העולם ואין מניעותא להנשא אלא משום חשש סכנה אין זה אלא כחולה או מוכת שחין שיש לה כתובה וזה ברור ודקאמרת דאטעיתיה והוה לה כאיילונית שאין לה כתובה אם כן אפילו ראשון נמי תהדר ליה כתובה כדאמרינן גבי איילונית במסכת יבמות אלא ודאי לא דמו כלל דאיילונית סימניה מוכיחין עליה ודאי שהיא מקח טעות והיא גרמה מה שאין כן בזו דאיפשר דאינהו גרמו לנפשייהו אלא דמשום סכנה חשו שמא היא גרמה וכיון דכן אין לה להפסיד כתובה אלא אחר שהוחזקה שהיא נשאת שלא ברשות וכבר בררנו זה במסכת יבמות בס"ד. ע"כ:
<b> ואגב אורחיה קא סתים לן תנא וכו'. </b>לכאורה משמע דה"ק דאגב אורחיה דבעי לאשמועינן דיניה קא סתים לן תנא כרבי מדשני תנא בלישניה דלא נקטינהו תרווייהו בחדא גוונא. וליתא להאי פירושא דאם כן משמע דלא מייתי תנא שום לישנא כדי לסתום כרבי דכוליה לישנא איצטריך לאשמועינן דיניה אלא דאגב אורחיה שני בלישניה לסתום כרבי ואין כאן אלא שינוי לשון והא ודאי ליתא דהא ייתור לשון נמי יש כאן דלמה ליה למנקט תרי זימני דבחדא זמנא מצי לאשמועינן פלוגתא דר' יהודה ורבנן וכמו שהקשה הרא"ש ז"ל במתניתין הלכך ודאי דתנא קתני לישנא יתירה לסתום כר' והא דקאמר ואגב אורחיה קא סתים וכו' ה"ק אגב אורחיה דבעי לאגמורי' משפט הכתובה ומחלוקת ר"י ורבנן קא מייתר לן לישנא ושני בה לסתום כר' ומשום לאו בדיני קטלנית אלא בדיני כתובתה להכי נקט ואגב אורחיה וכו' וזהו שכתב רש"י ז"ל ואגב אורחיה. דבעי לאגמורינן משפט הכתובה ומחלוקת רבי יהודה ורבנן נקט לישנא דידיה למסתם לן כרבי וכו' ודוק כנ"ל:<br>מ"ט דרבי יהודה רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן פי' שכבר היה לה כתובה מן האירוסין כדקתני רישא כתובתה שלו ומאותה שעה זכה בהן האב שעדיין לא יצתה מרשותו והא דקתני דארוסה יש לה כתובה פירשה רש"י ז"ל משום תנאי ב"ד שתקנו לארוסה כתובה ובודאי דסוגיין דאמוראי לפום פשטא הכי ריהטא אבל ממתני' ליכא ראיה דדילמא מתניתין בדכתב לה כתובה מן האירוסין או בשטר או בקנין שקנו מידו ותדע דהא בבבא מציעא ולקמן במכילתין שקלינן וטרינן ארוסה מנא לן דאית לה כתובה ולא פשטוה מהכא ומאי דלא פשטוה מסוגיא דאמוראי דהכא היינו משום דהתם קים להו דהכי דינא אלא דבעו למפשטה ממשנה או ברייתא וכדאשכחנא דכוותא בנדרים גבי בעיא דכהני שלוחי דידן וכדפירשו התם בתוס'. ור"ח ז"ל ומקצת הגאונים ז"ל פירשו משנתינו וכל השמוע' בשכתב לה הא לאו הכי אין כתובה לארוסה מכיון דלא איפשיטא התם ולקמן ומיהו תמיה מלתא אמאי לא פשטוה מהא דתנן ביבמות [קיח ב'] קדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו מהן קדש וכל אחת מהם אומרת אותי קדש נותן גט לכולן ומניח כתובה ביניהם ומסתלק ואם איתא דארוסה אין לה כתובה אלא בשכתב לה נחזייה לכתובה בשמא דמאן מינייהו כתבוה ודוחק הוא להעמידה כששמותיהן שוין ועוד דאפילו בזה נחזי מאן מפקא ליה לשטר כתובה דודאי מההיא דנפק מתותי ידה משמע כדאיתא בפ' גט פשוט ואי נפקא מתחת יד סהדי או יד שליש נחזי מאי קאמרי ודוחק הוא לומר דכולן אדוקות בשטר הכתובה ויש לומר דאיכא לדחויה כשקנו מידו שנתחייב בכתובה לאותה אשה שקדש ועדיין לא נכתבה כתובה בענין זה דכיון דהתם לא מבעיא לן אלא ארוסה מנא לן דאית לה כתובה אלמא דעיקר דינא מיקם קים להו. ובהכי אתיא שמעתין ברווחא וכן דעת רבינו הר"א ז"ל והיינו דאמרי הכא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן דמשעת אירוסין תקינו לה רבנן כתובה הילכך כיון שכתב לה כתובה באירוסין ובנשואין בין שלא כתב באחת מהן כלל או שלא כתב באירוסין אלא בנשואין משעת אירוסין הוא עיקר התקנה וזכה בהן אב ואותיב רבה מהא דתניא ומודה רבי יהודה במארס את בתו כשהיא נערה ובגרה ואחר כך נשאת שכתובה שלה ואין לאביה רשות בה ואמאי הכא נמי נימא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל וברשותו הם נכתבים פירש רש"י ז"ל שאף מנה ומאתים דמן הנשואין דרכן היה לכתוב בהן כתובה קודם נשואין והאב זוכה בהם אי היא נערה לפיכך כשבגרה קודם נשואין הרי ברשותה נכתבו ואין לאביה רשות בהן. הריטב"א ז"ל. ולקמן יתפרש עוד שמעת' זו בלשון של הרשב"א והרמב"ן ז"ל שאכתוב בסמוך בס"ד:<br>ומגבא מאימת גביא פרש"י ז"ל הרי לענין זכותו של אב חזינן דאפי' לרבי יהודה לא אזלינן בתר שעת אירוסין אלא בתר כתובה לענין מטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי משעת אירוסין דההיא שעתא איחייב לה בתקנתא דרבנן או דילמא עד שעת כתובה דהויא לה מלוה בשטר לא טרפה. אמר רב הונא מנה מאתים דמתקנתא דרבנן מחייב לה טרפא ממשעבדי מזמן אירוסין ואילך דמההיא שעתא אשתעבד לה ותוספת שמעצמו הוא מתחייב לה לא מתחייב לה עד זמן כתיבת הכתובה שקנו מידו וכתב. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא ונתרצה מזמן הכתוב בשטר הכתובה כל המפורש בה בין עיקר ובין תוס' ע"כ. והקשו עליו בתוס' חדא דלישנא דמאימת גביא אפי' מבני חרי משמע שאם לא כן הוה לן למימר מאימת טרפה ובאידך דרב הונא דבסמוך כל היכא דלא גבי אפילו מבני חרי לא גביא ותו דהא פשיטא דאם איתא דגביא מבני חרי מן האירוסין דה"ה אפילו ממשעבדי דכל תנאי ב"ד קלא אית ליה וכמלוה בשטר היא ועוד אמאי לא מבעיא לן הא גבי כתובה דמן האירוסין דמתניא ברישא דמתניתין אי טרפא ממשעבדי או לא ועוד כשפירש רבינו ז"ל בטעמו של רב אסי אחד זה ואחד זה מן הנשואין לא פירש משום דהויא כמלוה על פה אלא משום דאחוליה אחילתיה לשעבודא קמא והוה ליה לפרושי דהויא מלוה על פה אלא לפי שראה רבינו ז"ל שהזכירו בשמועתנו טעמא דאחולי אחלתיה באידך דרב הונא דפרכינן מינה פריש הכא בדרב אסי וא"כ היא הנותנת דמאן דבעי לה וחייש דלא גבי' מן האירוסין מטעמא דאחילתיה לשעבודא קמא הוא ולא משום דהויא כמלוה על פה. ועוד ק"ל שלפי פירושו של רבינו ז"ל כלהו בעיין בשלא כתב לה תוספת עד שעת נשואין וא"כ למה הזכירו כאן תוס' כלל פשיטא שאין לה קודם נשואין כלל שהרי לא נשתעבד להבא כלל ואי משום דרב הונא ולומר שאע"פ שבשעת הנישואין חזר וכתב לה מנה ומאתים וכללו עם התוס' דאפ"ה גובה מנה ומאתים מן האירוסין ולא אמרינן דאחילתיה לשעבודא קמא מ"מ היה לנו להשיב בתחלה על עיקר השאלה שאינה אלא בעיקר כתובה ונימא דלכ"ע מן האירוסין ובתר הכי איירי בחזר וכתב לה כתובה ותוספת בשעת נשואין רב הונא אמר וכו' לכך הנכון דאפילו כשכתב לה תוס' מן הנשואין ומן האירוסין איירינן ואמרינן מגבא מאימת גביא מי אמרינן דגביא מן האירוסין ואפילו ממשעבדי כשכתב לה תוספת מיהת דאלו עיקר כתובה תנאי ב"ד הוא ואית ליה קלא ואף על פי שחזר וכתב לה מן הנשואין אינו אלא לכבוד ולחנופי ולא מחלה שעבודא דאירוסין כלל דאע"ג דלגבי זכותו של אב לא אזלינן בתר שעת אירוסין כשבגרה התם רבנן הכי תקון שיפקע זכות אב בבגרות שבין אירוסין לנשואין אבל היא עצמה זוכה היא למפרע משעת אירוסין או דילמא אחילתיה למאי דכתב לה מן האירוסין ולא גביא אפילו מבני חרי אלא מן הנשואין ואילך רב הונא אמר מנה מאתים שהם תנאי ב"ד מן האירוסין ואפילו ממשעבדי ואפילו שלא כ' לה ותוס' שאינו אלא שעבוד מעצמו מן הנשואין שלא כתב תוספת דאירוסין אלא ע"מ לכונסה וההוא עיקר ואידך פקע ליה בשעת נשואין. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין כי כל מה שכותב ומשתעבד לה מן האירוסין הן מעצמו הן מתנאי ב"ד אינו אלא לענין גרושין או אלמנות דאירוסין שלא תצא בלא כלום שאילו היו בטוחין שלא תתגרש ולא תתאלמן מן הנשואין לא היה כותב לה כלום ורבנן נמי לא הוו מתקני לה כלום. ואסיקנא דהלכתא כרב אסי ומיהו כל שנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין דכ"ע גובה עיקר כתובה ואפילו מנכסין משועבדין וכדאמרינן לקמן בפרק אע"פ מן האירוסין גובה מאתים וסתמא אפילו מן המשועבדים משמע כדבעינן לפרושה בדוכתה בס"ד ובעיין דהכא לא שייכא בפלוגתא דפליגי התם רבנן ור"א בן עזריה דהתם כשנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין דתנא קמא סבר גובה את הכל ואפי' תוס' ור"א בן עזריה סבר דאינה גובה תוספת שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל כשבא לגבות לאחר הנשואין בהא לא איירו התם כלל ודכ"ע איפשר לאוקמה או כרב הונא או כרב אסי דלר' אלעזר גובה את הכל מן האירוסין שעל מנת לכונסה כתב והרי כנסה או כלך לדרך זו דאפי' לרבנן מכיון שכנסה אחילתיה לשעבודא קמא כוליה או מקצתה. ומסתברא דבעיין בדכתב לה בשעת נשואין כתובה ותוספ' סתם כדרך העולם ואפ"ה קים לן שאינה גובה את הכל כי הדבר ידוע שאין אדם מתחייב בשתי כתובות ושתי תוס' אחד מן האירוסין ואחד מן הנשואין (ומסתברא) דאי בדכתב השתא ואוסיפית לך על מאי דכתיבית לך מן האירוסין כדפר"ח ז"ל דכ"ע יעשה כפירושו וגובה את הכל וכן הסכימו בתוס' והוא הנכון. ומסתברא נמי דהכא מילתא פסיקא קתני ואפילו בשסך שתי הכתובות שוה או שאחד מהם מרובה משל חבירו וליכא למימר בהא ביטול שני את הראשון ולא אבעיא בהי גביא דשאני הכא שדרך העולם לכתוב שתי כתובו' אלו על דעת לגבות אחת מהן אלא דלא קים לן שפיר מסתמא איזו מהן עיקר ולהכי אפליגו בה. ע"כ הריטב"א ז"ל:<br>וז"ל הרשב"א ז"ל.מגבא מאימת גביא כלומר כיון דלכ"ע לענין אב אזלינן בתר כתובה לענין מטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי רב הונא אמר מנה מאתים מן האירוסין פירש רש"י ז"ל דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן תוספת משעת נשואין דההיא שעתא כתיבה ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דהיא גופא אחלה לשעבודא קמא ונתרצית מזמן הכתוב בשטר הכתובה בין בעיקר בין בתוספות ומדבריו אתה למד דארוסה אית לה כתובה ואפי' לא כתב והיינו דרבה ורב יוסף דאמרי הואיל ומשעת אירוסין זכה בה דמההיא שעתא איחייב ליה בעל בתקנת חכמים בין כתב בין לא כתב והדרי ואמרי הואיל וברשותו נכתבה דלא אזלינן לגבי אב לשעת חיוב תקנת חכמים אלא אחר זמן כתיבה וכן דעת רבותינו הספרדים ז"ל שארוסה יש לה כתובה והביאו ראיה לדבריהם מההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו ואמר עלה אמר רב כופין ומבקשין. ואקשינן תרתי. ופרקינן ה"ק מבקשין ליתן גט ואם נתן גט מעצמו כופין ליתן כתובה וההיא לכאורה בדלא כתב מיירי דאי בשכתב היאך יכול להכחיש לומר לא קדשתיך ועוד דהא אסיקנא לקמן דאחד זה ואחד זה מן הנשואין ואי בדכתב מאי שנא מדרב נחמן דאמר דאי אוסיף לה דקלא לתוספ' כתביה והכא נמי הא אוסיף לה. אלא דההיא דרב נחמן בדכתב והואיל והשטר הראשון בידו אמרינן שלא לבטלו כתבו לשני אלא לתוספת שבו אבל בכתובה שאין בידה שטר הכתובה מזמן הראשון אמרינן ודאי בטל תנאי הראשון על ידי שטר הכתובה שכתב בשעת נשואין ודר"א בן שמוע נמי דאמר מנה מאתים מן האירוסין תוספת מן הנשואין בדלא כתב הוא והקשו הם ז"ל אם כן האי דמבעיא לן בשילהי הכותב ובפ"ק דמציעא ארוסה מנלן דאית לה כתובה ולא איפשיטא תפשוט מהכא דאית לה לכולהו ועד כאן לא פליגי אלא לענין מגביא מלקוחות וא"נ מההיא דבפרק האיש מקדש דכופין ומבקשין וניחא להו דלענין הלכתא מפשט פשיטא להו דאית לה אלא דבעי למפשט התם ממשנה או מברייתא ויש להם כיוצא בה בפרק אין בין המודר דמבעיא לן הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן אינון ולא איפשיטא התם ואף על גב דמצי למפשטא ממימרא דרב הונא דאמר בפרקא קמא דקדושין גבי עבד כנעני קונה א"ע בכסף דכהני שלוחי דרחמנא נינהו משום דהתם בנדרים לא בעי למפשטא אלא ממשנה או ברייתא. ואם תאמר תפשוט מדרבי אלעזר בן שמוע דמהיכא איכא למימר ההיא נמי מימרא היא דרב יהודה אמר שמואל אמרה משמו ולא אשכחן בברייתא להדיא או ממתניתין דהמארס נמי לא מצי למפשטא דאיכא לאוקמה בדכתב ואם תאמר תפשוט מדתניא מודה ר' יהודה במארס כשהיא קטנה ובגר' ואח"כ נשאת שאין לאביה רשות בה וההיא ע"כ בדלא כתב היא לפי מה שכתבנו שאם בדכתב דאב הויא הואיל וברשותו נכתבין ואי ארוסה לית לה כתובה מאי מודה פשיטא דאחר שבגרה אין לו בה כלום וי"ל דאפשר היה לו לדחות דבכתב לה מיירי ואין לאביה רשות בה דקתני במה שהוסיף לה בשעת נשואין קאמר דסד"א כיון דמנה ומאתים שלו תוספ' נמי שלו קמ"ל. ורבותינו הגאונים ז"ל כתבו דארוסה אין לה כתובה אא"כ כתב לה ויש מביאים ראיה לדבריהם מדאיבעיא לן התם בשילהי הכותב ובפ"ק דמציעא מנלן דאית לה כתובה ואתינן למפשטא ממתני' דפרק אע"פ ומדתני רבי חייא ולא קמו וכאן דלא אפשיטא לית לה ובשלהי פירקא נמי הכי משמע לכאורה מדאמר בת ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות כיון דאית לה כתובה אית לה מזוני או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד נשואין לית לה דאלמא ארוסה אין לה כתובה מן התקנה אלא מן הנשואין ואילך אבל משעת אירוסין לית לה אלא אא"כ כ' ורש"י ז"ל כתב שם כיון דאית לה כתובה כגון שכתב לה מן האירוסין דלא אמרי רבנן תקנו נמי לארוסה או דילמא כיון דלא תקון רבנן למכתב עד שעת נשואין תנאי כתובה נמי לא חייל מקמי הכי ע"כ. ושמעתין דהכא הכי מפרש לה ר"ח ז"ל כגון שכתב לה מנה ומאתים מן האירוסין ובשעת נשואין כתב לה צביתי ואוסיפית לך אמנה ומאתים דאית לך עלי מן האירוסין כך וכך ולפי' אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוס' מן הנשואין ואע"ג דהדר כתב לה תוס' מן הנשואין לא אחלה לשעבודא דמנה מאתים מזמן ראשון ורב אסי סבר כיון דהדר כ' לה תוס' מן הנשואין אחלה לשעבודא דזמן ראשון ולפי פירושו משנתינו דהמארס את בתו וברייתא נמי כולהו בדכתב מן האירוסין אלא שצריכין לחזור ולכתוב מן הנשואין עם התוס' וזהו הואיל וברשותו נכתבין כלומר שחוזרין וכותבין בנשואין והלכך שאלו כיון דלגבי אב אין הולכין בתר כתובה ראשונה אלא בתר כתובה דנשואין אם נאמר כן לטרוף מן הלקוחות אם לאו ואע"ג דקי"ל כרב נחמן בשני שטרות היוצאין בזה אחר זה דאי אוסיף לה דיקלא לתוס' כתביה וקיימא לן בכתובה דזה וזה מן הנשואין שאני כתובה דלא נתכוון זה אלא דאי מגרש או נתארמלה מן האירוסין דלא תפוק בלא כלום והשתא דהדר וכתב לה מן הנשואין עם התוס' אחוליה אחליה לשעבודא קמא והיינו נמי דלגבי אב לא אזלינן בתר כתובה ראשונה כיון דליתא עיקר ונמחל שעבודא בשעת נשואין וההיא דפרק האיש מקדש נמי בדכתב לה ובמקום שכותבין כתובה והדר מקדשי דיש מקומות שנהגו כן כדאיתא התם בשמעתא דסבלונו' א"נ כשלא מצאו לקיימה וכמו שכתבתי שם במקומו בס"ד והא דתנן ביבמות פרק האשה קדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזה קדש וכל אחת אומרת כו' ומניח כתובה ביניהם ומסתלק איכא מ"ד בשכתב לה אלא ששמותיהן שוין וזה דבר רחוק דאילו שטר כתוב' יוצא מתחת אחת מהן מההיא דנפיק מתותי ידה משמע כדאיתא בפרק גט פשוט ואי מתחת ידי סהדי נחזי סהדי מאי קאמרי ואין לך אלא בכולן אדוקות בו וזה רחוק מאד אלא יש לי לומר במודה שכתב ונשרף או שאבד ועוד י"ל כשקנו מידו והלכו להם עדים למה"י ולא ירדתי לדעת רבותינו ז"ל במה שנתחבטו בסוגיא זו דזה מפרשה בשכתב מן האירוסין משום דסבירא ליה דארוסה אין לה כתובה והוצרכו לדחוק עצמן בה וזה מפרשה אפילו בשלא כתב ומדקדקין ממנה דארוסה יש לה כתוב' והוצרכו לדחוק מפני מה לא פשטוה לההיא דבשלהי הכותב ובפרק קמא דמציעא מהא וכן בההיא דפרק האיש מקדש ונ"ל דאף כשתמצא לומר דארוסה אין לה כתובה אפשר היה לומר דסוגייתינו אפילו בדלא כתב לה משום דרב ורב אסי ודאי ס"ל יש לה כתובה כדאיתא בפרק הכותב ובפ"ק דמציעא דאמרינן התם אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה ועלה קא מבעיא ליה למר קשישא התם מנלן אלמא רב ורב אסי כולהו ס"ל דארוסה יש לה כתובה ורב הונא נמי דתלמידו דרב הוא מסתמא כרב סבירא ליה וכן רבה ורב יוסף מתלמידי דרב הוו וס"ל כוותיה וכיון שכן בעיין דהתם היכי פשטי' לה מהא דרב הונא ורב אסי ואינהו אדרב אסי ורב כהנא ורב בעו לה מנא להו וההיא נמי דבפרק האיש מקדש רב הוא דאמר לה והילכך אפילו בדלא כתב לה הוא כפשטא דמילתא. ולעיקר דינא מסתברא דאית לה מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב אלמנה מן האירוסין במאי גביא אלמא מילתא דפשיטות' היא דאית לה ומר קשישא דבעא מיניה מדרב אסי מנלן דאית לה לאו לאפלוגי עלייהו אתא אלא מנא לן הוא דקאמר נפק ודק ולא אשכח לה ראיה מכרעת דדילמא איכא לדחויינהו בוכתב ואע"ג דלא אשכחן בה ראיה מ"מ קושיא לא אשכחן והיכי דחינן דרב ודרב כהנא ודרב אסי בלא ראיה ואפילו מספקא ליה למר קשישא לא שבקינן מאי דפשיטא להו לרב ורב אסי ורב כהנא משום ספיקא דמר קשישא ועוד דאף על גב דדחי מר קשישא הא דתני רבי חייא בר אמי ואוקמה בדכתב לא מפשט פשיטא דבכתב הוא אלא דילמא קאמר ובדילמא לא דחינן מאי דפשיטא להו לרבנן קשישי דדילמא הכי קבילו לה דאפילו בדלא כתב לה ולא שבקינן קבלה אמיתית שלהם בלא קושיא ובלא ראיה ומר קשישא נמי אפשר דהכי קיימא ליה לענין דינא משום דרב ורב כהנא ורב אסי אלא דדק ולא אשכח מנא להו. ולא ידעתי איך נתלו בדבר זה הגאונים ז"ל שדקדקו משם שאין לה ושמא הם גורסין בה בסוף ותו לא מידי וכן מצאתי שם לבעל הלכות ומתניתין וברייתא דהמארס לכאורה בסתם ארוסות היא מדלא פירשו בהדיא בדכתב ואף בגמרין לא אתפרש עלייהו כלל וכיון דבשאר ארוסות אין דרכן לכתוב לא הוה שתיק גמרא מיניה והא נמי דאמרינן בגמרא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן ודחקי' ופרקינן הואיל וברשותו נכתבין ובלישנא קמא קאמר הואיל ומשעת אירוסין זכה הוה ליה למימר נמי בלישנא קמא הואיל ומשעת אירוסין כתב לה ועוד דלישנא דהואיל לא אתי אלא אמלתא דפשיטותא ואדרבה הכא אי לאו דכתב לה מן האירוסין לא זכה בהן וכיון דרובא דאינשי לא כתבי מן האירוסין הוה להו לפרושי הכא במאי עסקינן בכתב לה הואיל וזכה בהן משעת אירוסין ועוד דאמר בשלהי פירקין יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי ויתיב רבי חייא בר אמי גבייהו אתא ההוא גברא דשכיב ארוסתו אמרי ליה זיל קבור לה או הב לה כתובתה ואם איתא דבלא כתב לית לה והכא בדכתב לה הוה לן לפרושי בהדיא אתא ההוא גברא דשכיב ארוסתו וכתב לה הוה אמרי ליה וכו' והא דבעא רבא בשילהי פירקין בת ארוסה יש לה מזונות כיון דאית לה כתובה אית לה מזונות לכאורה הכא נמי מכרעא מדקאמר סתם בת ארוסה כיון דאית לה כתובה דאלמא כל ארוסה אית לה דאי דוקא בדכתב הוה ליה לפרושי בהדיא ארוסה שכתב לה כתובה יש לה מזונות וה"פ כיון דאית לה כתובה דכולהו ארוסות אם נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין יש להן כתובה מעתה נתקיימו תנאי הכתובה דכל שיש לה כתובה יש לה תנאי כתובה או דילמא דעיקר כתובה ותנאיה לא תקינו אלא משום נשואין וחבתן והיינו נמי דבתולה יש לה מאתים ואלמנה אין לה אלא מנה וכל ארוסה כשנשאת אינה גובה מזמן האירוסין אלא מן הנשואין ואילך דהוא עיקרו של דבר אלא דלארוסה נמי תקינו כי היכי דלא תפוק בכדי הילכך תנא כתובה לית לה אלא מן הנשואין ואילך דלא חששו לולדות שהולידו דרך זנות שאין תנאי כתובה אלא לאותן שבאו דרך נשואין ועיקר בעיא דרבא היינו אם תנאי כתובה נגררין אפילו אחר כתובה מן האירוסין אע"פ שעיקרן מן הנשואין ואילך או דילמא אין תנאי כתובה כלל אלא בדרך נשואין והכי איתא בירושלמי גבי את תהא יתב' בביתי דגרסינן התם בון בר חייא בעא קומי דרבי זעירא בא עליה עודה בבית אביה מעכשיו נתקיימו התנאין של כתובה או אינו דרך נשואין ע"כ בירושלמי וכ"ש לפי מה שפירש שם הראב"ד ז"ל בת ארוסה כגון שילדה לו בת ואח"כ נשאה דעכשו אינו קשה כלל דה"ק כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת נשואין כלומר דמשעה שנשאת נמחל שעבודא דמשעת אירוסין עד שעת נשואין דהוא עיקר התקנה וכמו שנפרש בסוגיית השמועה בס"ד כנ"ל לענין הדין אבל לענין פירוש שמועתנו קשיא לי בין לפירושו של רש"י ז"ל בין לפירושו של ר"ח ז"ל דאי לא כתב לה תוס' עד שעת נשואין למה הזכירו בכאן כלל תוספת מן הנשואין פשיטא דאין לה עד זמן שיכתוב ואי משום דרב הונא ולומר דאע"פ שחזר וכתב לה תוספת משעת נשואין וכלל מנה ומאתים עמו אפ"ה גובה מנה ומאתים מן האירוסין דלא מחלה בשעת כתובה זו שעבודה דמן האירוסין ועד שעת נשואין מ"מ היה להם להשיב תחלה לעיקר הדין ששאל ומאימת גביא ולימא דכ"ע מן האירוסין וחזר וכתב לה תוספות בשעת נשואין רב הונא אמר מנה מאתים וכו' ומסתבר ליה דאפילו רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה בהם כתקנת חכמים דארוסה יש לה כתובה ואקשי' מדתנא מודה רבי יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואחר כך נשאת שאין לאביה רשות בה דאלמא לגבי אב לא אזלי' בתר חיוב אירוסין אלא בתר כתובה דנשואין ופרקינן אלא הואיל וברשותו נכתבין דעדיין קטנה או נערה היא ומגבא מאימת גביא מן הלקוחות מי אזלינן בתר חיוב אירוסין דמ"מ הרי נתחייב מאותו זמן כי היכי דלא תפוק בכדי אם תתאלמן או תתגרש או דילמא כיון שנשאת נמחל שעבוד הראשון ואינו עיקר ואינה גובה אלא מן הנשואין ואילך דהא עיקר רב הונא אמר מנה מאתים לעולם מן האירוסין בין כתב ובין לא כתב דמאותו זמן נתחייב לה ותנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי. תוספת מן הנשואין לעולם בין כתב בין לא כתב דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה כרבי אלעזר בן עזריה וכדתנן בפרק אע"פ ורב הונא מילתא פסיקתא קאמר מנה מאתים לעולם מן האירוסין ואפילו ממשעבדי ותוספת לעולם אינה גובה מן האירוסין ואפילו מבני חרי ורב אסי אמר אפילו מנה ומאתים מן הנשואין דאין כתובת ארוס' ואפילו כתב אלא כדי שלא תצא בלא כלום אילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין אבל מכיון שנשאת אינה גובה מן הלקוחות אלא מנשואין ואילך ואפילו בכותב מן האירוסין שלא כתב לה זה אלא משום חשש מיתה וגרושין קודם נשואין הא אילו היו בטוחין שלא תתאלמן ושלא תתגרש מן האירוסין לא היה כותב לה כלל והלכך כשבאה לכלל נשואין כאילו מחלה שעבודא דמן האירוסין דאמדן דעת שניהם הוא וכ"ש בתוספת דלא כתב לה כלל אלא על מנת לכונסה ואסיקנא כותיה ומ"מ אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין גובה מאתים מן הלקוחות ואפילו לרב אסי וכר"א בן עזריה דאמר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה כלומר תוספת אלא ע"מ לכונסה וגובה מן המשועבדין משמע כנ"ל. והרמב"ם ז"ל שכתב המארס את האשה וכתב לה כתובה ומת או גרשה גובה עיקר מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הוא ז"ל פי' ההיא דרבי אלעזר בן עזריה גובה מבני חרי לפי שלא נחלקו שם רבי אלעזר בן עזריה וחכמים במשעבדי ובני חרי אלא באומד הדעת רבנן סברי דכיון דכתב לה באומד הדעת כתב לה ובין מן הנשואין בין מן האירוסין גובה את הכל ורבי אלעזר בן עזריה סבר אומדין דעתו ומן הסתם עיקר כתובה כתב לה באומד הדעת כי היכי דלא תיפוק בכדי אבל תוספת כלל לא ומ"מ בין לרבנן בין לרבי אלעזר בן עזריה מן הלקוחות לא גביא דאמדן דעתא הוא דלא כתב לה זה על דעת דאילו בעי לזבוני בנתים לא מצי מזבין. וכן כתב רבינו שרירא גאון ז"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן פי' רש"י ז"ל זכה בהן מתקנתא דרבנן דתקינו לארוסה אף על פי שלא כתב לה בנשואה ובאידך לישנא דרב' ורב יוסף אמרינן הואיל וברשותו נכתבין שדרכן היה לכתוב כתובה בשעת נשואין ואע"פ שיש לה מן הארוסין ואותה שבשעת נשואין היא עיקר לפיכך אין האב זוכה בה עד אותה שעה של נשואין שהיא עיקר הכתובה ברשותו ומספקא לן מגבא מאימת גביא כלומר כיון דאמרינן דמן האירוסין אית לה מתקנתא דרבנן ואפ"ה הדרי וכתבי לה כשנשאת אלמנה וגרושה מן הנשואין מאימת גביא ופליגי בה רב הונא ורב אסי והאי פירושא לא אתיא כדעת הגאונים ז"ל דאילו אליבייהו ז"ל ארוסה לית לה כתובה אלא כשכתב לה ולפום דעתייהו אית לן לפרושי מתניתין דאמרינן בה דאית לה כתובה אלא בשכתב לה והיינו דאמרינן הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן שכתב לה כשהיא ארוסה כשהיא נערה והיא ברשות האב ובאידך לישנא אמרינן הואיל וברשותו נכתבין שכן דרכן לעולם אפילו אותן שכותבין כתובה לארוסה שחוזרין וכותבין לה כשנשאת ואף על פי שכבר כתבו לה מ"מ אותה שבשעת נשואין הוא עיקר כתובה ואין האב זוכה בה אא"כ אותה של נשואין שהיא עיקר הכתובה ברשותו ומספקא לן מגבה מאימת גביא כלומר כיון דאית לה תרתי מן האירוסין ומן הנשואין מאימת גביא אמר רב הונא מנה ומאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין פי' ר"ח ז"ל בדכתב לה ואוסיפית לך כך וכך אמנה דאית לך עלי מן האירוסין משמע דטעמא משום דכתב לה הכי הא לא"ה לא אר"ה מנה מאתים מן האירוסין אלא אי בעיא בהא גביא אי בעיא בהא גביא כדאיתמר באידך דרב הונא הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון וכו'. ומפרשינא טעמא מדלא כתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים והכא נמי בעינן דלכתוב לה אוסיפית לך אמנה מאתים דאית לך עלי מהאירוסין. והא ליתא דא"כ לא הוה אמר רב אסי בהא אחד זה ואחד זה מן הנשואין כיון דכתב לה בהדיא אמאתים דאית לך עלי מן האירוסין. ורב שרירא גאון ז"ל הוסיף לומר דאליבא דרב אסי אפילו נתגרשה מן האירוסין אינה גובה מן המשועבדים והיינו טעמא דקאמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דאע"ג דכתב לה מן האירוסין אדעתא דהכי הוא דכתב לה דלא תגבי אלא מבני חרי. והא ליתא דהא רבי אלעזר בן עזריה דאית ליה דארוס' אינה גובה תוספת משמע דקסבר דגביא ממשעבדי דקתני סתם בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ובגוביינא מדינא משמע מסתמא אבל הנכון כמו שפרש"י ז"ל דהכא במאי עסקינן דכתב לה אמאי דאית לך עלי סתמא ותו לא והאי לישנא מסתמא דיינינן ליה דאמאי דאית לך עלי מדינא קאמר ולפום הכי חזינן עיקר דינא היכי ודיינינן עליה לישנא והיכא דנתגרשה מן האירוסין דכ"ע שקלה לה לכתובתה מן המשועבדין אבל השתא דנשאת פליגי דרב הונא סבר דאכתי לא מחלה שעבודא דמנה מאתים דאית לה מן האירוסין אבל תוספת מחלה כר"א בן עזריה דאמר לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכיון שכן דאתיא לכלל נשואין אין לה אלא משעת נשואין ואפילו אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי אלעזר בן עזריה דלא אמרי רבנן אלא בנתגרשה מן האירוסין אבל כי אתא לכלל נשואין מודו רבנן דמחלה שעבודא דמאירוסין עד שעת נשואין דמודה רב הונא לרב אסי בתוספת וכיון דכן דהכי דינא אמרינן דמאי דכתב אמאי דאית לך עלי הכי קאמר מן האירוסין ודוקא אמנה מאתים הוא דאמרינן ולאו אתוספת דמאי דאית לך עלי דכתב לה לאו אתוספת קאמר לה אע"ג דאפשר דהוי משמע משום דהא פרישנא דאמאי דאית לך עלי מדינא ותוספת לאו דינא דתגביה ליה מן האירוסין אלא העיקר בלבד הכי סברא דרב הונא דמדינא לית לה מן האירוסין אלא מנה ומאתים דאלימי דעיקר כתובה ולא תוספת ורב אסי סבר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דאף על גב דאלו נתגרשה מן האירוסין אית לה לרבנן כל מאי דכתב לה ולרבי אלעזר בן עזריה מנה מאתים כי אתיא לכלל נשואין מחלה אכולהו בין אמנה מאתים בין אתוספת שעבודא דמאירוסין ועד נשואין ואית לך עלי דכתב לה מדינה קאמר ואקשינן ליה לרב הונא מאידך דאמרינן הוציאה עליו שתי כתובות אחד של מאתים ואחד של שלש מאות באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מזמן שני ואמאי לא אמרינן דתגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני כי הא דאמרינן דגובה מאתים מן האירוסין ותוספות מן הנשואין ומהדרי ולטעמיך דלא קים לך טעמא דהך שמעתא דרב הונא תקשי לך אמאי לא גבי חמש מאות כולהו אלא חמש מאות ה"ט דלית לה משום דאם כן הוה ליה למכתב אוסיפית לך תלת מאה אמאתים מדלא כתב לה הכי הכי קאמר לה אי מזמן ראשון גבית גבי מאתים אי מזמן שני גבית גבי תלת מאה מהאי טעמא נמי לא אמרינן דתגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני משום דא"כ הוה ליה למכתב לה אוסיפית לך מאה אמאתים קמאי ומדלא כתב לה הכי ש"מ דאי בעי מידי בשטר שני אחולי אחליה לשעבודא דשטר ראשון אבל הכא ליכא למימר הכי דהא כתב לה דאית לך עלי וכיון דאמרת דדינא הוא דלא מחלה מאתים דאית לה מן האירוסין איכא למימר דלישנא הכי נמי קאמר דאית לך עלי מן האירוסין וגובה מאתים מן האירוסין אבל תוספות אין לה כלל מן האירוסין לעולם אפי' תוספות כתובה זו שניה של נשואין מרובה מן האירוסין דרב הונא אית ליה בתוספת סברא דרב אסי בין במאתים בין בתוספות ולא אמרי' בהא לענין תוספת אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא ואף על גב דכתב לה בשני' אמאי דאית לך עלי סתמא דקא משמע נמי אתוספות לית לה תוספת אלא מן הנשואין כדפרישנא והיכא דתוספת כתובה זו שניה אינה מרובה על הראשונה וכתוב בה אמאי דאית לך עלי גובה עיקר משעת אירוסין ותוספת מן הנשואין ואמרינן דלהכי כתב לה תרתי ומיהו לא מחוורא האי סברא דמשמע לפום האי שיטתא דהיכא דלא כתב לה בכתובה שניה מן הנשואין תוספת כלל אמרי' בטל שני את הראשון והא לא מסתברא דרב הונא סתמא קאמר מנה מאתים מן האירוסין ולא קא מפליג בהו כלל ולהאי סברא נמי היכא דלא כתב לה בכתובה דאית לך עלי וכתב לה תוספת בכתובה שניה אמרינן אי בעיא בהא גביא עיקר כתובה בכתובה ראשונה בלבד ואי בעיא גביא עיקר כתובה ותוספת בכתובה שניה. והא נמי לא נהירא כלל אבל נראה לומר דודאי הא דרב הונא לעולם ליתא ואע"ג דאמרי' בעלמא אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא הני מילי בעלמא דשתי כתובות אחר נשואין למה לי וודאי אי שוו אהדדי משום דאימחיל שעבודא קמא אי בדלא שוו אלא דאידך יתירתא אמרינן אי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא אבל הכא ליכא למימר דלבטל ראשון כתבו שני בדשוו ובדלא שוו אי בעיא בהא גביא אי בעיא בהא גביא והא ליכא למימר תרתי למה לה דהכי אורחייהו דאף על גב דאית לה כתובה מן האירוסין כותבין כתובה בשעת נשואין משום דעיקר כתובה דנשואין היא ומשום דאיכא נמי דמוסיפין לה בשעת נשואין ולא בשעת אירוסין והיינו דאמר רב הונא מאתים מן האירוסין דלא מחלה שעבודא דאירוסין ותוספת מן הנשואין דתוספת ודאי כיון דאתיא לכלל נשואין מחלה שעבודא דאירוסין ורב אסי סבר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דכיון דאתיא לה לכלל נשואין אכולהו מחלה לשעבודא דאירוסין ומקשינן ליה מאידך דרב הונא משום דאכתי לא קים ליה טעמא דההיא דחמש מאות כולהו תגבי אלא התם היינו טעמא משום דהוה ליה למכתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים א"נ אוסיפית לך מאה אמאתים ומדלא כתב לה לא הכי ולא הכי ודאי אמרי' דאי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא והשתא דקי"ל טעמא דמילתא ודאי פשיטא לן טעמא בהא דליכא למימר בה בטל שני את הראשון ולא טעמא דאי בעיא בהא גביא ואי בעיא בהא גביא כיון דהכי אורחייהו מעיקר' נמי לא הוה מקשינן אמאי לא אמרינן בהא בטל שני את הא' ולא אי בעי' בהא גביא דהא ליכא למימר כדפרישנא אלא קשיא לן התם מאי טעמא לא אמרי' תגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני דומיא דהא דהכא דאמרינן מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין ופרישנא טעמא דשאני ההיא ותו לא קשיא ולא מידי והא דאמרי' דהוה ליה למכתב לה צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים או מאה אמאתים כלומר דכתב לה הכי בהדי' אמאתים קמאי אבל היכא דלא כתב לה הכי בהדיא אלא שכתב לאשתו כתובה שניה אחר נשואין כלשון כתובות שלנו וכתב לה ואוסיפית לך כך וכך לאו הכי קאמרינן בין תוספת בכלל לתוספת בפרט ולא אמרינן אלא דכתב לה אמאתים קמא בהדי' ופשוט הוא ואינו צריך לפני' וזהו הנכון. ע"כ:<br>וז"ל תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל. מגבא מאימת גביא. למאי דקתני במתניתין השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה קאי והכי קא מבעיא ליה כיון דארוסה יש לה כתובה משעת אירוסין נאמר שתטרוף לקוחות ג"כ משעת אירוסין דמאותה שעה חל השעבוד או נאמר שלא תטרוף אלא משעת נשואין דמשעת אירוסין עד שעת נשואין דיינינן ליה כמלוה על פה ומלוה על פה אינה טורפת לקוחות. ולמאן דס"ל דארוסה אין לה כתובה מפרשין לה לאבעי' בשפסק בשעת אירוסין לתת לה כתובה ומבעי ליה אם תטרוף משעת אירוסין או משעת נשואין. אמר רב הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין כלומר מנה מאתים שהוא עיקר כתובה ונשתעבד לה מיד בתקנת חכמים טורפת מזמן האירוסין אבל התוספת שהוא מוסיף ומשעבד עצמו אליה אינה טורפת אלא מזמן הנשואין שבאותה שעה קנו מידו ונשתעבד לה. ואית דמפרשי' דמיירי כשפסק שיעור התוספת בשעת האירוסין והא קמ"ל שאף על פי שפסק בשעת האירוסין אינה טורפת אלא מזמן הנשואין שכתב. והרב מורי נר"ו אמר דהא קמ"ל שלא נאמר בשכתב התוספת בשעת הנשואין דאחולה אחליה לשעבודא ולדעת זה כתב לה התוספת שאם תרצה התוספת תניח מנה מאתים ותטרוף התוספת משעת נשואין ואם תרצה מנה מאתים תטרוף מזמן האירוסין המנה מאתים בלבד ותניח התוספת אלא אמרינן תגבה זה וזה ותטרוף מנה מאתים משעת אירוסין ותוספת מן הנשואין. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין פרש"י ז"ל דכיון שלא כתב לה כתובה מן האירוסין אינה טורפת אלא משעת הנשואין ואילך שנכתב כתובה. ונראה מדבריו שאם היה כותב לה כתובה משעת אירוסין היה מודה רב אסי שהיתה טורפת מנה מאתים מן האירוסין. והקשה רבינו צרפתי ז"ל דהא קי"ל דכתובה אף על פי שלא כתב כמי שכתב לה דמי ולמה נחלק בין כתב ללא כתב. ולפיכך פירשו דטעמי' דרב אסי דאמר דאינה טורפת מנה מאתים אלא מן הנשואין דבשעה שכתב לה בשעת נשואין כתובה ותוספת אחולי אחלתיה לשעבודא קמא ונתרצתה שלא תטרוף אלא משעת נשואין אבל אם גרשה מן האירוסין ודאי טורפת מזמן האירוסין ואף על פי שלא כתב לה דהשתא ליכא למימר אחולי אחלתיה כיון שלא הגיע לנשואין. ורבינו שרירא גאון ז"ל ורוב הגאונים ז"ל אומרי' דלא מבעיא בשלא כתב לה שאינה טורפת אלא אפילו כתב לה אם נתאלמנה מן האירוסין אינה טורפת ממשעבדי כלל וגם רבינו משה ז"ל כן כתב ויש לתמוה על דבריהם דאי בשכתב לה אחריות למה לא תטרוף מן הלקוחות על כן נראה למורי הרב נר"ו להעמיד דבריהם בשלא כתב לה אחריות ואכתי קשיא דאפ"ה למה לא תטרוף דהא קי"ל שאע"פ שלא כתב לה אחריות כמי שכתב דמי דאחריות טעות סופר הוא ולא מצית לדחויי ולמימר דלא איתמר לגבי כתובה דהא חזינן בהדיא דגבי כתובה נחלקו בדין האחריות רבנן ורבי מאיר דרבנן ס"ל דאמרינן אחריות טעות סופר הוא זהו כשנכתבה מן הנשואין דתקנת שמעון בן שטח דכל הנכסים יהיו אחראין וערבאין לכתובה בנשואין תקן ובזה היו חולקין רבי מאיר וחכמים דרבנן ס"ל דכיון שתקן דכל נכסיו יהיו אחראין וערבאין אע"פ שלא כתב בה אחריות כמי שכתב דמי ורבי מאיר סבר דמפני התקנה די כשנכתב האחריות בפי' שנדון אותו אבל כל זמן שלא נכתב לא אמרינן דטעות סופר הוא. וע"כ לא פליגי אלא בנשואין שבזה היתה התקנה אבל כשנכתבה באירוסין ד"ה ס"ל שאם לא נכתב בפי' האחריות לא אמרינן דט"ס הוא ואינה טורפת לקוחות ויש סיוע לזה מדאמרי' לקמן אמר רב נחמן שני שטרות היוצאין בזה אחר זה בטל שני את הראשון בשטרי דקרקעות ובמאי דדמי לה מיירי דאי בשטרי הלואות אי אפשר כדמפרש ואזיל הריא"ף ז"ל וטעם דבטל שני את הראשון משום דאמרינן דכשנכתב שטר המכר האחרון אחולי אחליה לשעבודא קמא ונתבטל כח השטר הראשון ואינו טורף לקוחות אלא מזמן השטר השני אבל אם בשטר המכר האחרון שכתב שהיה מוכר לו אותו הקרקע בעצמו הוסיף במכירה אפילו דקלא לא נאמר בזה בטל שני את הראשון אלא אמרינן דמפני תוספת הדקל נכתב השטר האחרון ויזכה בכל ויש לשאול למה זוכה בכל והא אמרינן הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות אמר רב הונא באת לגבות מאתים וכו' אלמא אף על גב דהוסיף בכתובה שניה לא נאמר שתגבה מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני אלא אם תרצה בתוספת לא תזכה בכתובה ראשונה כלל והכא נמי הוה לן למימר שאם ירצה בדקל לא יזכה מזמן ראשון כלל. ותירץ הריא"ף ז"ל בתשובותיו דהכא נמי מאי דאמרינן דאי אוסיף ביה דקלא לתוספת כתביה אינו רוצה לומר שיזכה בקרקעו' מזמן ראשון ובדקל מזמן שני אלא שאם ירצה לזכות בכח השטר השני בקרקע ובדקל יזכה ויתבטל כח השטר הראשון ואם ירצה להניח הדקל ולזכות בקרקע לבדו מכח השטר הראשון כי ירא כי שמא המוכר לקח מעות בהלואה בין זמן ראשון לזמן שני ואם יזכה בכח השטר השני יבא בעל חובו ויטרוף ממנו הרשות בידו. והר"י בר ברוך הספרדי ז"ל תירץ דלא דמו אהדדי דכתב שדרך העולם כשמוסיפין על עיקר כתובה שכותבין ואוסיף לך כך וכך והשתא לא עבד הכי אלא שכתב שתי כתובות סתם ולא הזכיר באחרונה לשון ואוסיפית כמנהג העולם מוכחא מלתא שלא נתכוון להוסיף על המנה הראשון אלא לזכות בזה שיתבטל הראשון ולפיכך דין הוא שלא תזכה אלא או בזו או בזו אבל במכר שאין דרך בני אדם שמוכרין לכתוב ואוסיפית כשכתב לשון מכר על הקרקע שמכר מתחלה ועל הדקל אע"פ שלא כתב ואוסיפית מוכחא מילתא דמפני תוספת בלבד נכתב השטר האחרון ולא נתבטל השטר הראשון ויזכה בקרקע מזמן הראשון ובדקל מזמן שני. עכ"ל תלמידי הר"י ז"ל:
<b> הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים פרש"י והיא מוקדמת דדוקא כסדר נקט. </b>ולי נראה דהיינו טעמא דרש"י דאם היתה של שלש מאות קודמת היתה גובה שתיהן דהא דלא גבה תרווייהו משום דה"ק לה אי מזמן ראשון גבית גבי מאתן וכו' והא לא שייך למימר אם קדמה של שלש מאות. הרא"ש ז"ל:
<b> ולטעמיך תגבי חמש מאות כולהו כלומר ולטעמיך ולשבושך דלא ידעת טעמא דידי הוה לך לאקשויי אמאי לא גביא חמש מאות כולהו אלא ודאי דלא הא קשיא ולא הא קשיא דחמש מאות כולהו טעמא דלא גביא משום כיון דלא כתב לה וכו'. </b>כלומר דאנן סהדי דמסתמא אין אדם מתחייב בשתי כתובות לאשה אחת וכשחוזר ומוסיף לה שום דבר אינו אלא כעין חליפין שאם הורע כחה בדבר אחד שיפה כחה בדבר אחר והכא נמי הוסיף לה מאה דינרין אם תמחול שעבודה הראשון שלא תוכל לטרוף אלא מזמן שני ואם לא תמחול שעבודה נתרצה לגבות כתובתה הראשונה מזמן הראשון שלא תזכה בשום דבר מכל מה שכתב לה עכשו ולא היה לו לפרש כן ודברים שבלב כל אדם הן שעל מנת כן כותב שאין אדם דעתו לחזר ולחייב חיוב אחר אחר חיבת חופה ונשואין ואם דעתה להוסיף זכות על הראשון היה לו לפרש. הריטב"א ז"ל:
===דף מד עמוד א===
הכא נמי הא אוסיף לה פי' שכתב בכתובה שניה יותר מן הראשונה ואדעתא דכן כתב לה דאם באת לגבות ראשונה גובה מזמן ראשון באת לגבות שניה גובה הכל מזמן שני אבל אין לפרש אוסיף לה שכתב צביתי ואוסיפית לך דאם כן היתה גובה שתי כתובות כדאמרינן לעיל. הרא"ש ז"ל. הקשה הריטב"א ז"ל דהא מדקאמר ולאו מי איתמר עלה מכלל דמאן דקרי לא ידע לה להא וא"כ מאי קארי לה. ותירץ דאיהו סבר דוקא דאוסיף דקלא בפירוש שאמר בשטר השני מכרתי לך שדה פלוני עם הדקל שבתוכו דלהכי אדכריה בהדיא לגלויי דמשום ההוא תוספת הדר וכתביה אבל אם לא הזכירו בפירוש אף על פי שהוא בכלל השדה אמרי' בטל שני את הראשון ודכותא בהא שכתב שלש מאות סתם. והשתא משנינן דכל שהוסיפו במכר אף על פי שלא הזכירו בפירוש לתוספת כתביה ולא אמרינן בטל שני את הראשון. עד כאן:
<b> גופא אמר רב נחמן שני שטרות וכו'. </b>פרש"י ז"ל שטרות של מכר או של מתנה כלו' דבשטרי של הלואה שניהם קיימים לעולם ואפילו הם ביום אחד וכ"כ רבינו אלפסי ז"ל והביא ראיה מהא דאמרי' בפרק גט פשוט דמאן דנקיט תרי שטרי חמשין חמשין ואמר שויוה ניהלי חד בר מאה וכו' וטעמא דמילתא לפי שאין דרך לכתוב שני שטרי מכר או של מתנה על שדה אחת אלא כשיש שום יפוי כח בשטר האחרון אבל אדם עשוי ללוות ולחזור וללוות ושטרי כתובה כשטרי מכר הם דאשה כשדה דמיא ואחר שכנסה בכתובה אחת אין דרך לחזור ולכתוב כתובה אחרת ובירושלמי אמרו לית הדא אמרה מאן דאוזיף והדר יזיף צריך למכתב ליה בר מקמסיא קמא דאית לי עלך אורחא דאיתתא מימר אבד פורנא דידי עביד לי אוחרי אורחא דבר נש מימר אבד קרטיסא דידי עבד לי אוחרא בכל זה אפשר יודי ליה וה"פ דמעיקרא אמרינן דמהכא שמעינן דשני שטרי מלוה צריך לכתוב באחרון שזה תוספת על ההלואה הראשונה וקס"ד דמשורת הדין קאמרינן ופרכינן דלא דמי לפי שבשתי כתובות אדם כותב כתובה שנית כשאבד הראשון מה שאין כן בהלואה ומהדרינן דלא בשורת הדין אמרינן אלא דלשופרא דשטרא ומשום ב"ד טועין טוב וכשר הדבר שיזכיר החוב הראשון בשטר השני וזה הפירוש מסכים לדעתו של רבינו אלפסי ז"ל. הריטב"א ז"ל:<br>וז"ל הרא"ה ז"ל כתב הרי"ף ז"ל. דהא דאמרי' שני שטרות היוצאין כו' דוקא בשטרי מכר כו' אבל בשטרי הלואה לא דעביד איניש דיזיף והדר יזיף וכי היכי דבדלא שוו אהדדי הא ודאי ליכא למימר אי בעיא בהאי גביא וכו' בדשוו אהדדי נמי ליכא למימר בטל שני את הראשון דאיכא למימר שתי הלואות הן והביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' התם בבבא בתרא האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין וכו' והא התם דשוו הדדי ואמרינן דגבי ליה תרווייהו דאיכא דדחי לה דילמא ההיא כגון שיוצאין ביום אחד בעדי שטר ראשון וליתא דנהי דליכא למימר אחליה לשעבודא דמאי מחיל אבל ודאי איכא למימר טעמא דאודויי אודי ליה דסהדי ההיא שעתא הוו פסולין או גזלנין ובההוא יומא הדרו להו בתשובה א"נ שטרא זייפא הוא ואיהו גופיה זייפיה מיהו איברא דאי משום ההיא לא איריא דהתם במאי עסקינן כגון שכתוב בכל אחד מהן שהעדים עצמן ראו המלוה כשמנה לו המעות ושהיו הלואות חלוקות כגון שכתוב בזו בא' בניסן ובזו בשני בניסן וכתיב ביה בזמניה כתבנוהו א"נ כגון שכתוב בשטר שני חוץ מן השטר הראשון דלא איכפת לן אי כתבי הכי דלא פסיד מידי דהא אפילו פרעי' לשטר ראשון והדר מפיק ליה להאיך וכתיב ביה חוץ מהשטר הראשון אינו גובה אלא חמשים אלו אא"כ מוציא שטר ראשון ואין כאן בית מיחוש. ובירושלמי אמרו לית הדא אמרה האי מאי דיזיף מן חבריה צריך למכתב ליה בר מן קרטיסא קמא דאית לך עלי אורחא דאיתתא למימר אבד פורנא עבד לי אוחרי אורחא דב"נ למימר אבד קרטיסא עבד ליה אוחרי דכי לא פשר יודי ליה ואינו מוסכם עם הגמרא שלנו בטעם שהרי לפי אותו ירושלמי הטעם בין שני שטרות או שתי כתובות הוא בשביל שאבד הראשון ולא משום דאחליה לשעבודא ולא דאודי ליה אבל עולה כדברי רבינו ז"ל וכן הדין נותן כ"ש שאין דבריו צריכין חזוק. ע"כ:<br>ומודה רב נחמן דאי אוסיף לה דקלא לתוספת כתביה פרש"י ז"ל לתוספת כתביה ולאו לבטוליה לשטרא קמא אלא דאי מזמן שני אתי למגבי לקני עיקר ותוספת ואי מזמן ראשון ניחא ליה משום דקדים לא לגבי תוספת ע"כ. והצריכו לפרש כן דהא לעיל מדמינן לה לההיא דרב הונא דהוציאה שתי כתובות ואמרינן לאו מי איתמר עלה ומודה רב נחמן דאי אוסיף לה דקלא לתוספת כתביה הכא נמי הא אוסיף לה וכן פירש רבינו מאיר הלוי ז"ל שאינו גובה שדה בשטר ראשון ודקל בשטר שני אלא או שדה לבדו בשטר ראשון או שדה ודקל בשטר שני אבל הרב בעל הערוך ז"ל פירש דלא אתינן לדמינהו לעיל אלא לענין דלא נימא בטל שני את הראשון דכיון דאוסיף ביה דקלא לתוספת כתביה לא לבטל אבל לא דמיא לשטרי כתובה לומר אי בעיא בהאי גביא ולעולם גובה עיקר קרקע מזמן ראשון ודקל מזמן שני. הריטב"א ז"ל:<br>פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא פי' דהוה סבר דכביש ליה לשטר מכר ומפיק ליה לשטר מתנה וקי"ל מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא אבל כל היכא דמפיק ליה לשטר מכר אית בה משום דינא דבר מצרא דאפילו במתנה גרידא אי אית בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא דאמרינן איערומי קא מערים. ואם תאמר כי כביש לה לשטר מכר נמי טעין ליה דמכר הוה ואיערומי מערים ומבעי ליה אשתבועי על טענת ברי או לאחרומי באנפיה על טענת שמא וי"א דכיון דמצרנות אינו אלא משום הישר והטוב אין לנו עליו כלום אלא בדבר מבורר בעדים או בשטר וכל שאין שם ראיה אין להשביעו ולא להחרים בפניו שאין זה הישר והטוב וכן היה אומר מורי רבינו בשם רבינו הרמב"ן ז"ל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שמשביעין אותו ולדבריו ז"ל י"ל דהכא לפי דעתו של לוקח אנו מדברין כי הוא סבור כי כשיוציא שטר מתנה לחוד לא יערערו עליו או יתפשר עם בן המצר בכדי וכל דאיכא למתלי תלינן ולא אמרינן בטל שני את הראשון. הריטב"א ז"ל:
<b> וכ"ש אם השטר הראשון במתנה וכו'. </b>דלא אמרינן בטל שני את הראשון אלא אמרינן דלתועלת הלוקח נתכוון וכו' ויש לשאול ואפילו אם היינו אומרים בטל שני את הראשון מה היה מפסיד הלוקח בזה דכיון שאין במתנה אחריות לא יוכל לטרוף אלא מזמן שטר המכר ואילך ויש אומרים דנפקא מינה לענין פירא שאם אירע הדבר שהמוכר לקח הפירות מזמן שטר המתנה עד שעת המכירה ואכלם לא היינו מחייבין אותו להחזירם דאמרינן בטל שטר המכר לשטר המתנה והואיל וכבר אכלם לא נחייב אותו להחזירם אבל השתא דאמרינן דליפות כחו נתכוון יחזיר הפירות שאכלם ואף ע"פ שאינם בעין ואף על פי שדבר זה אינו ברור כל כך אומרם מודה הרב נר"ו שיש לו מעט סיוע מלישנא דאמרינן בסמוך ומכנס פירי דמשמע שהפירות שעומדים בעין בלבד יש לו להחזיר. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:<br>טעמא מאי רפרם אמר אודויי אודי ליה פרש"י ז"ל אודויי אודי ליה שהשטר הראשון מזויף היה ונתרצה על האמת לקנות מזמן שני רב אחא אמר אחולי אחיל לשעבודיה יש שפירשו אחולי אחליה לאחריות דהוה ליה עליה דאילו לגופא דארעא לא מהניא מחילה אלא כשקנו מידו דמגופה דקרקע קנו מידו וכדאיתא לקמן בריש הכותב והכא מסתמא אמרינן דאחליה. ואין פירושו נכון חדא דא"כ הא דרב אחא לא אתיא אלא במכר דאית ביה אחריות. ועוד מאי מרווח בשטר שני זה דאחליה לשעבודא קמא דהא לא כתב שום תוספת בבתרא ולאו אודויי מודי דשטרא קמא פסיל לכך י"ל דה"ק אקנויי אקנייה ניהליה מעיקרא ולהקנאה קרינן אחולי כההיא דאמרי' בפרק חזקת [מא א'] אחולי אחיל לי דאתא וסייע בגודא בהדאי דבעי לומר אקנויי אקנייה ליה והכא חיישינן דמשום דבתר דזבנה מיניה הדר אקנייה ניהליה בקנין או בשטר הדר השתא וקבליה במתנה או זבניה מיניה. הריטב"א ז"ל:<br>וכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל רב אויא אמר אימר אחולי אחליה לשעבודא פירוש נ"ל דרב אויא אוסופי מוסיף לפרושי ביה טעמא אחרינא ולא פליג אאודויי אודי דהא שניהם במתנה בטל שני את הראשון וליכא למימר ביה אחוליה אחליה לשעבודא דאילו לענין קרקע עצמו כיון דברשותו הוא לא מהניא מחילה ובטול השטר ואפי' החזירו נמי לא חזרה מתנתו כדאיתא בגט פשוט [קסט ב'] אלא לענין שעבוד שבו בדין האחריות קאמרינן ומתנות דלית בהו אחריות ליכא למימר בהו הכי אלא ע"כ אודויי אודי קאמרינן ורב אויא ה"ק כל היכא דאיכא למימר אחולי אחיל לא אמרינן דאודי ולא מורעינן סהדי ולא משלם פירי ופרע טסקא וטעמא דאחולי אחיל עדיף לענין הלכתא דלא מורעי סהדי ומבטלין שטריה בלא ראיה ומה דאמרינן איכא בינייהו אורועי סהדי פירושא דמילתא דאי אית ליה להאי גברא שטרי אחריני מחתימות ידייהו דהני סהדי לא מגבינן ליה בהו דהא אודי דשקרי נינהו וכגון דקאמרי סהדי חתימות ידינו היא זו דאי לא אמרינן איהו צייריה הילכך האי גברא דפסיל לשטרא סהדי נמי פסיל ומהימן לגבי נפשיה ולא כדברי הראב"ד. ומיהו דוקא ללוקח אבל למוכר לא מורעינן סהדי דאיכא למימר מוכר לאו מידי אודי אלא משום דליהדר ליה לוקח פירי ולמחול שעבוד ראשון הוא דמשמע ליה ומשמע לי דאיכא בינייהו טובא דהיכא דנמצאו עידי שטר שני קרובין או פסול ומוכר אינו מכיר בהן ובא לידון בו בב"ד דודאי אודויי אודי בפסול ראשון ומוכר אינו מודה בשני דפסול הוא הילכך תחזור שדה לבעלים ולמ"ד אחולי אחיל שעבודא אחיל וקרקע ברשותו הוא. ותו נמי איכא בינייהו כגון דכתב ליה בשני חצי שדה שבראשון דלמ"ד אודויי אודי ליה לא קני מיניה אלא חצי שדהו ולמאן דאמר אחולי קני כוליה אלא הא דלא אמרינן איכא בינייהו הוי משום דשני שטרות כשהם שוין היוצאין זה אחר זה קאמר רב נחמן. ובתוספות מפרשין אחולי נמי לענין גופה של קרקע ואינו מתחוור בדינם לפי שאי אפשר במחילה להוציא קרקע מידו כדפרישית. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל:<br>וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו וז"ל. ותו איכא בינייהו היכא דאשתכחו סהדי דשטרא אידך קרובין או פסולין למ"ד אודויי אודי ליה אם כן הדרא לה ארעא למוכר דהא ליכא שטרא למ"ד אחולי אחליה לשעבודא שעבודא הוא דאחיל מזמן ראשון עד השתא אבל ארעא דידיה הוא ובדידיה קיימא בשטרא קמא אי נמי כגון דבשטר ראשון איכא כוליה שדה וכו' אבל בגמרא לא אמרינן אלא מאי דאיכא בינייהו בעדים כשרים ושני שטרות שוין והיכא דעידי שטר שני היינו עדי שטר ראשון היינו נמי בפלוגתא דלמ"ד אודויי אודי ליה הכא נמי איכא למימר הכי דאף על גב דהא הדר זבנא וכו'. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל:
<b> וכתב עוד הריטב"א כו'. </b>נראין דברי האומרים דאף על גב דסהדי קמאי גופייהו חתימי בשטרא בתרא אמרינן נמי אודויי אודי ליה כי בתחלה שלא כדין חתמו או שום פסול היה בהם אלא שחזרו בתשובה וחזר והחתימם בשטר שני בהכשר וריעי עליה לכל שטרא דנפיק מידיה דחתימי ביה קודם שטר זה השני דאי לא הוה לן לומר דאיכא בינייהו דסהדי דשטרא קמא חתימי בשטרא בתרא דאמרינן אחולי אחיל ולא אמרינן אודויי אודי ליה אלא ודאי כדאמרי'. עד כאן:<br>לשלומי פירי ולטסקא פרש"י ז"ל דלמאן דסבר אודויי אודי ליה הילכך שטרא קמא לאו שטרא הוא ולוקח שלא כדין אכלה עד השתא וחייב לשלומי פירי למוכר וכיון דמוכר נקיט פירי משלם נמי טסקא דאף על גב דלוקח לא מהימן אלא אנפשיה ולא לחוב על האחרים וכיון שכן לאו דינא דמהימן גבי טסקא לחיובי מוכר לשלומי ליה שאני טסקא דהכי דינא דמלכותא דמאן דאכיל פירי משלם לה ומיהו דוקא בשוו פירי טפי מטסקא אבל אי טסקא טפי לא מהימן. הרא"ה ז"ל. והרי"ף ז"ל גריס למכנס פירי ולטסקא:
וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל איכא בינייהו למכנס פירי ולטסקא דלמ"ד אודויי אודי ליה שהשטר מזוייף אם כן כל הפירות שבין השטר הראשון והשטר השני יהיו של מוכר ואפי' אותם שהם בעין והוא גם כן יפרע הטסקא של אותו הקרקע ולרב אחא דאמר דטעמא משום דאחוליה וכו'. זוכה הלוקח בפירות מזמן השטר הראשון והוא יפרע הטסקא כיון שזוכה בפירות נמי שאוכל הפירות חייב לשלם הטסקא ופירוש טסקא מס ידוע שפורעים בעבור הקרקעות ומדקאמרי לישנא דמכנס פירי ולא אמר ולפירי משמע דדוקא הפירות שהן בעין יחזיר המוכר ללוקח אבל הפירות שאכל כבר אפשר דאפילו לטעמיה דרב אחא ישארו אצלו ולא נחייב אותו לשלם אותם ללוקח. עד כאן:<br>וז"ל הריטב"א ז"ל א"נ לשלומי פירי ולטסקא פי' דלמ"ד אודויי אודי ליה שטרא קמא כמאן דליתיה דמי וקרקע בחזקת מוכר קיימא והדר ליה פירי דקודם שטר שני ואיהו נמי משלם טסקא למלכא דמאן דאכיל פירי יהיב טסקא ולמ"ד אחולי אחיל ארעא ופירי בחזקת לוקח ואיהו יהיב טסקא ולא מבעיא למאן דמפרש דלא אוחיל אלא לאחריות בלחוד אלא אפילו למאי דפרישנא דאקנויי אקניה ניהליה כיון דלא ידעין אימת אני אומר היום מכרה וחזר ולקחה דכיון שהשטר הראשון שריר וקיים על זה להביא ראיה אימת קנייא דאקנייה ניהליה והלכתא כרב אחא. ע"כ:<br>שניהם במכר כתוב בהשלמה שניהם במכר פי' אם מכר המוכר קרקעות בין ניסן לתשרי ונמצאת שדה שאינה שלו לא טריף מיניה לוקח זה ואי שניהם במתנה איכא לעיוני למאי הלכתא בטל שני את הראשון שאם נמצאת שדה שאינה שלו או שבא ב"ח של מוכר וטרפה כיון דמתנה היא לא טריף לוקח מן קרקעות של מוכר לא מניסן ולא מתשרי ואי אמרת דאהני כשביטל שני את הראשון שאם לוה המקבל בין ניסן לתשרי ולא כתב ליה דאקני דאי אמרת לא ביטל שני את הראשון טורף אותו המלוה משדה זו ואי אמרת ביטל לא טורף משדה זו אם מכרה המקבל דהא לא כתב לוה דאקני הא לא מצית אמרת דהא טעמא דבטל משום אודויי אודי ליה וכיון שחב לאחרים אין הודאתו הודאה. ואי אמרת דאי זבין ליה מוכר לאיניש אחרינא בין ניסן לתשרי שהמכר קיים התינח למ"ד אודויי אודי ליה אלא למ"ד אחולי אחיל השתא הוא דאחיל גביה ולמ"ד נמי אודויי אודי ליה אימור קאמר וספק הוא ואמאי מפקינן ליה מיניה ואי אמרת דאי יזיף נותן בין ניסן לתשרי וכתיב ליה דאקנה אם לא בטיל לא טריף אותו המלוה משדה זו הא לא מצית אמרת דהא אימר קא אמרינן וספיקא היא ואוקי ממונא בחזקת מריה ואמאי מפקינן ליה מיניה ומסתברא דהאי אימור בודאי הוא דאשכחינן אימור שהוא בודאי כההיא דאלו טרפות ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא וכההיא דמסכת חגיגה בתולה שעיברה כשרה לכהונה אימור באמבטי עיברה הכא נמי כגון שכתב לו שני שטרות על שדה אחת למאי הלכתא כתב ניהליה שני שטרות בודאי אודויי אודי ליה או אחולי אחליה דאי אמרת שטרא קמא אירכס ופייס מיניה דלכתוב שטרא אחרינא לא הוה עביד להו (לוקח) [מוכר] הכי דילמא טריף והדר טריף. והראב"ד ז"ל דחיק אנפשיה לאוקמי בשבח כמו שכתוב בפירושיו הא דאמרינן אימור אודויי אודי ליה ונפקא מינה לאורועי סהדי כגון דאיכא אחרינא בהדיה אי נמי כגון דמפיק האי מקבל או האי לוקח שטרא דחתימי ביה שטרא קמא וכיון דאודי איהו גופיה דחתימי בהאי שטרא ריעא הודאת בעל דין כמאה עדים. ע"כ השלמה. ואפשר לומר דטעמא דאחולי אחליה לשעבודא גבי שניהם במתנה נפקא מינה למתנה באחריות. אי נמי משום שניהם במכר נקט ליה. עד כאן לשון הרמב"ש המעילי ז"ל:
<b> מאי הוי עלה דכתובה ת"ש וכו'. </b>ולעיל לא ידעינן לה להאי ברייתא ולהכי לא אמרינן דתנאי היא. הריטב"א ז"ל:
<b> והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין. </b>תימה לר"י דהשתא מסקינן דאחד זה וכו' ככתוב בתוספות. ועי"ל דמיירי כולה שמעתין בדכתב לה והא דאמר רב אסי אחד זה ואחד זה מן הנשואין היינו כשהיא באה לגבות התוספת דס"ל לרב אסי אף על גב דכתב לה צביתי ואוסיפית לך בטל שני את הראשון כשהיא באה לגבות התוספת ומיהו מודה רב אשי כשהיא רוצה לגבות רק מנה או מאתים מן האירוסין ולא בטל שני את הראשון וכן מילתא דרב נחמן דקאמר אי אוסיף לה דקלא מיירי שכתב צביתי ואוסיפית דקל זה על השדה הראשון ואמרינן דלתוספת כתביה ואי בעי גבי השדה מזמן ראשון או הדקל עם השדה מזמן שני והא דפסיק הכא הלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין היינו כשבאה לגבות התוספת. כן נראה לי ומצאתי קצת סעד בשם הר"מ מאיברא. הרא"ש ז"ל. וכבר האריכו המפרשים בכל זה לעיל וכדכתיבנא:
<b> מתניתין הגיורת שנתגיירה בתה עמה כו'. </b>פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וז"ל וזנתה ר"ל שזנתה והיא נערה המאורסה ולא נמצאו לה בתולים מיתתה בחנק כמו כל אשת איש שזנתה לפי שאינה בחזקת בתולה מפני שהיא גיורת ובעלה אינו חייב מאה סלע אם הוציא עליה שם רע ואפילו נתפרסם שקרו דמאמר הכתוב כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וזו אינה בתולת ישראל. ע"כ:<br>וכן פירש ה"ר יהונתן הכהן ז"ל בפי' על ההלכות דבנתגיירה הבת יתירה מבת שלש שנים ויום אחד מיירי וסוגיא דשמעתא דלקמן לא משתמע הכי וכדבעינן למכתב בס"ד והנכון כמו שפירשו רש"י ז"ל ותוספות ז"ל דבפחותה מבת שלש שנים ויום אחד מיירי דבחזקת בתולה היא .וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל הא דתנן הגיורת שנתגיירה בתה עמה ה"ה דהוה מצי למתני הגיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אלא דאיידי דאיירי סיפא באמה כדקתני הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה דהיינו קדושת האם איירי רישא נמי באמה שנתגיירה לאחר שילדה. ע"כ:<br>אין לה פתח בית אב פירוש שאינה צריכה פתח בית אב ואפילו למצוה כבת ישראל וכן פרש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל והתוספות. (וא"ל) [וז"ל] אין לה פתח בית אב כלומר דכי כתב רחמנא על פתח בית אביה לא נאמר אלא בסקילה וזו כיון שאין מיתתה בסקילה אין לה פתח בית אב. ועוד דאין לה אב דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ע"כ. ובלקוטי הגאונים ז"ל כתוב היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה אין לה פתח בית אב דהא אין לה אב שאינה מיוחסת אחר אביה כיון שהוא ע"ג והיא יהודית ולאו משום שלא יהא לע"ג יחס דכתיב מרודך בן בלאדן. עד כאן:
<b> ולא מאה סלע. </b>פי' שהמוציא שם רע עליה אינו משלם מאה סלע וה"ה נמי שאינו לוקה ונקט חדא והוא הדין לאידך דהא כי הדדי כתיבי ויסרו וענשו. והיינו דפרכינן עלה בגמרא מלקה נמי לילקי ומאה סלע נמי לשלם. הריטב"א ז"ל. וה"ה נמי כשאין לה אב ולא פתח בית אב וכדמסיים ואזיל לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה כן נראה לי:
===דף מד עמוד ב===
<b> גמ' מה"מ לא קאי לא ארישא ולא אסיפא דא"כ מאי קא מהדר ליה אמר קרא ומתה כו'. </b>אלא אמציעתא קאי דקתני היתה הורתה שלא בקדושה כו' איכא למידק דמ"ש דקא בעי טפי אמציעתא מאינך דהא אאינך נמי הוה מצי למבעי וכדבעי תוב תלמודא לקמיה ואימא לרבות הורתה ולידתה בקדושה וכו' ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה. ויש לומר דברישא ובסיפא דליכא חילוק בין המיתה ומאה סלע לא בעי ומיהו באמצעיתא דקתני הרי זו בסקילה ואין לה פתח בית אב ולא מאה סלע להכי בעי מנא ה"מ דהרי היא בסקילה כיון דאין לה פתח בית אב ולא מאה סלע דהיה לנו להשוות הדינין ומשני אמר ר"ל דאמר קרא ומתה וכו' פי' כיון דומתה נתרבתה מעתה דוקא למיתה נתרבתה ולא לקנס וכדמפרש ואזיל תלמודא בלשון שקלא וטריא ודיוקא נמי דנקיט תלמודא לשון מנא הני מילי דתרי מילי קא בעי והכא נמי תרי מילי קא בעי דקתני הרי זו בסקילה ואין לה פתח בית אב ולא מאה סלע וכדפרישנא כנ"ל ואפשר דלהכי כתב רש"י מנא הני מילי. שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה בסקילה. ע"כ. פי' אמאי היא בסקילה כיון דאין לה פתח בית אב ולא מאה סלע. ולשון אי הכי מילקא וכו' לא דייקא להאי שיטתא והנכון כמו שפירשו התוספות ז"ל דמ"ה קא בעו עלה דאמציעתא דבשלמא רישא ניחא דהא בישראל כתיב וסיפא נמי ניחא דישראל מעליא הוא אבל במציעתא כיון דהורתה שלא בקדושה אמאי בסקילה והא בישראל כתיב וזהו שכתבו התוס' ז"ל מה"מ. משום דכתיב בישראל קא בעי. ע"כ. אי נמי קשיא להו לתוספות ז"ל דמאי קא בעי עלה דמציעתא דאדרבא עלה דרישא הוה ליה לפרש למבעי דכיון דאיירי בפחותה מבת שלש שנים ויום אחד והרי היא בתולה אמאי אשתני קטלא דמה לי הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה או הורתה ולידתה שלא בקדושה כיון דבתולה שלמה היא. ותירצו בתוספות דמשום דכתיב בישראל קא בעי:<br>וז"ל הרא"ש ז"ל מנא הני מילי דהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה ידע שפיר דכתיב בקרא בישראל לכך מצריך ריבוי ע"כ. כי הא ודאי כולי עלמא ידעי דכתיב בישראל ואפילו דרדקי דבי רב בקיאי בקרא אלא דאיכא למימר דכי כתיב כי עשתה נבלה בישראל לאו דוקא דהיא עצמה מישראל אלא כיון דבאת לכלל יהדות ושם ישראל עליה ועשתה נבלה זאת הרי פגמה שם ישראל ובישראל נעשתה תועבה זו וגם הנואף הרי היה ישראל והרי אנו מקיימין בו כי עשתה נבלה בישראל. ומיהו אכתי ביותר בישראל הוא דהא ודאי בישראל נעשתה הנבלה אלא ודאי למיעוטא אתיא ולהכי קא בעי מנא הני מילי וכדכתיבנא. ולשיטת התוספות והרא"ש ז"ל אתיא שפיר לישנא דתלמודא דאסיק אם כן בישראל מאי אהני ליה דאלמא מעיקרא נמי אהכי שקיל וטרי. ודוק. כנ"ל:<br>וגם לשון רש"י ז"ל יש לפרשו כן דהכי קא בעי מנא הני מילי שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה בסקילה הרי כיון שהורתה שלא בקדושה לא קרינן בה בישראל:<br>וז"ל (הריטב"א) [הרשב"א] ז"ל מה"מ דהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה נדונת בסקילה אמר רבי שמעון בן לקיש דאמר קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה ואף על גב דכתיב בישראל הא איכא לידתה בישראל. ע"כ:
עוד יש לפרש דהכי קא בעי דהא ודאי משום הכי אין לה פתח בית אב ולא מאה סלע משום דכתיב בתולת ישראל מעתה נימא דאכוליה פרשה קאי וכל דינין שבפרשה אינן נוהגין אלא בבתולת ישראל ולא בבת גרים אפילו לידתה בקדושה כיון דהורתה שלא בקדושה ומיהו בישראל לא אסיק אדעתיה דאתא למעוטי וכדפרישנא ומשני אמר ר"ל דאמר קרא ומתה וכו'. פי' ואין במשמעות לשון זה דאתא לרבויי הורתה שלא בקדושה אלא מקרא יתירה דרשינן לריבויא וכן פירש רש"י ז"ל וז"ל והאי. ומתה קרא יתירה הוא. ע"כ. ולהכי קא פריך אי הכי מלקא נמי לילקי וכו' פי' דמכיון דקרא יתירא הוא דריש אלמא לכוליה פרשה מדריש ורבי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לכל הדינין שבפרשה. (והרשב"א) [והריטב"א] ז"ל כתב וז"ל אמר קרא ומתה פי' דלישנא יתירא הוא ורבתה תורה מיתות הרבה:
<b> אי הכי מלקא נמי לילקי וכו'. </b>פי' דלדידי אורחא דקרא הוא ולאו לדרשא אתא כדכתיב וסקלתו באבנים ומת אי נמי לדרשא אחריתי אתא ע"כ. [הריטב"א ז"ל]. והא דבעי מנא הני מילי הוה יכילנא לתרוצי דכי כתיב בתולת ישראל אמאה כסף בלחוד קאי ולא קאי אמיתה ומדאצטריך למעוטי בת גרים ממאה כסף אלמא דהסברא נותנת דלידתה בקדושה שוה לבת ישראל הגמורה ואצטריך בתולת ישראל למעט וכי אמעיט מקנסא הוא דאמעיט אבל ממיתה לא אמעיט ובדינה קיימא כשאר בנות ישראל כיון דבתולה הויא אבל השתא דתירץ ליה דומתה אתא לרבות אי הכי מלקא נמי וכו'. פירוש דבתולת ישראל ממעיט הורתו ולידתו שלא בקדושה ומתה קא רבי לידתו בקדושה בין לענין מיתה בין לענין מלקות וקנס ואפשר דר"ל גופיה בעי מנא הני מילי וכמו שכתבו התוספות ז"ל בכמה דוכתי בריש פרק אלו מציאות גבי וכמה אמר ר' יצחק וכו' כנ"ל:
<b> אי הכי מלקא נמי לילקי וכו'. </b>הא פרישנא בסמוך מאי אי אמרת בשלמא איכא ויש לדקדק קצת ל"ל למנקט בקושיא ענין מלקות כלל כיון דלא הוזכר במשנה ובשינויא לא נקט אלא קנס וכדקאמר למיתה נתרבתה ולא לקנס ואילו מלקות לא אדכר. ויש לתרץ דמאה סלע הויא מידי דהנאתה ונוגע לה והמלקות לא מטי לה הנאה מיניה מידי דמה לה אם ילקה הוא הילכך כי פריך בעי למפרך לרבות דאפילו מלקא נמי לילקי דלכל מילי רבי לה רחמנא וכי משני דאמעיט לה רחמנא קא אשמועינן רבותא דאפילו קנס לא יהבינן לה דלמיתה נתרבתה ולא לקנס ולהכי במתני' לא נקט אלא מאה סלע ולא איירי בענין המלקות כלל דקא מרמז לן תנא הדרשא כנ"ל. וכבר כתבתי לעיל במשנה מה שכתב הריטב"א ז"ל:<br>ואימא פי' השתא דאמרת דהך ריבויא הויא נמי מיעוט לרבות הורתה ולידתה בקדושה לגבי קנסא מעתה אימא לרבות הורתה ולידתה בקדושה דכי אקשית לי למה לי ריבויא פשיטא דמהי תיתי למעוטינהו עד שהוצרך לרבויינהו הא ודאי כיון שהורתו ולידתו בקדושה כישראל מעליא הוי ומשנינא לך כי אצטריך קרא היינו למעוטינהו מקנסא ומשני ההוא כישראל מעליא הוא וליכא למימר דמעוטינהו מקנסא. והקשו בתוספות דהא בפרק מצות חליצה אמרי' גבי חליצה ב"ד של ישראל ולא ב"ד של גרים שנאמר ונקרא שמו בישראל ודרשינן עד שיהא אביו ואמו מישראל אלמא מבישראל ממעטינן אפילו הורתו ולידתו בקדושה וליכא למימר דמיתורא דקרא הוא דממעטינן הורתו ולידתו בקדושה משום דמקרב אחיך ידעינן דבעינן גבי דין מקרב אחיך וממעטינן הורתו שלא בקדושה עד שתהא אמו מישראל ואייתר ליה בישראל למדרש עד שיהא אביו ואמו מישראל דאכתי איכא לאקשויי אימא דבישראל אתי לאפוקי הורתו שלא בקדושה דלא מצי דאין אפילו גרים דמקרב אחיך לא דרשינן אלא למפסליה בדין ישראל אבל חברו מצי דאין. ותירצו דחליצת גרים לא משכחת לה אלא בהורתן ולידתן בקדושה וכיון דישראל מעליא הוא קרינן ביה שום תשים עליך מלך מקרב אחיך דאף עליו אין לשום שימה אלא ממובחר שבאחיך אם כן בלאו קרא הנקרא שמו בישראל שמעינן שפסול גר לחליצת גרים עד שתהיה אמו מישראל ולא אצטריך בישראל אלא לאשמועינן דבעינן לחליצה עד שיהא מישראל. וכ"כ הרא"ש ז"ל:<br>ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה פי' דמשמע לן דלגבי הא אי מפקא להא אית לך לאפוקי נמי כשהורתה שלא בקדושה ואי מעיילת להא עיילינהו תרווייהו כיון שנתגיירה פחותה משלש שנים דקיימא בחזקת בתולה ושקולות הן ויבא שתיהן מחדא יתורא ופרקינן דא"כ בישראל יתורא מאי אהני ליה. הריטב"א ז"ל:<br>וכן כתבו בתוספות דס"ד דמקשן דכיון דמרבי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה גלי לן קרא דבישראל לאו דוקא אם כן ממילא נתרבית אפילו לידתו שלא בקדושה. ע"כ:<br>ולפי דרכנו יש לפרש דהכי פריך דכיון דאמרת דהורתה ולידתה בקדושה דישראל מעליא הוא וליכא למימר דמעטינהו מקנסא ואיכא קמן תרי מיעוטי חד בתולת ישראל ואידך מיעוטא דשמעינן מגו ריבויא דומתה דע"כ קרא אתא לריבויא ולמיעוטא מדאפקיה לריבויא בלשון ומתה ולא אפקיה בלישנא אחרינא והילכך איכא למימר דמיעוטא דבתולת ישראל אתא להורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה למפטריה מקנסא וריבויא דומתה אתא להורתו ולידתו בקדושה ואין לך לומר דלהורתו ולידתו שלא בקדושה אין סברא לרבות דהא מדאצטריך קרא למעטינהו אלא דהסברא היתה נותנת לאשוויינהו לבת ישראל ועדיפא טפי למימר דמעוטא דבתולת ישראל אתיא להורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה וריבויא ומעוטא דומתה אתא להורתה ולידתה שלא בקדושה דבהכי לא מחלקין בינייהו כלל ומיהו השתא דאמרינן דבתולת ישראל אתיא להורתה ולידתה שלא בקדושה ורבויא דומתה אתיא ללידתה בקדושה הרי אתה מחלק בינייהו ואינה סברא וכמו שכתב הריטב"א ז"ל דשקולות הן והכי מסתבר מדאצטריך בתולת ישראל למעטיה כנ"ל:
<b> אם כן בישראל מאי אהני ליה. </b>הקשו בתוספות דנימא אהני שלא ילקה ולא ישלם מאה כסף. ותירצו בתוספות דסברא הוא שיהנה לכל הכתוב בפרשה. עוד תירצו דלענין מלקות ומאה כסף לא אצטריך למעוטי מבישראל דמבתולת ישראל ולא בתולת גרים ממעטינן לה והשתא נמי שפיר דלא תקשי אמאי אצטריך בתולת ישראל ולא בתולת גרים ת"ל מבישראל ואע"ג דלגבי מיתה כתיב מ"מ גמרינן מינה קנס כדמשמע בסמוך דקאמרינן טעמא דכתב רחמנא נערה הא לאו הכי ה"א אפילו קטנה והא כתיב אם אמת כו' אלמא דילפינן קנס ממיתה ולעיל נמי דקאמר אי הכי מלקא נמי לילקי אלא ודאי אי לא כתיב בתולת ישראל ה"א דאפילו הורתה ולידתה שלא בקדושה הוה מרבינן וכו' ככתוב בתוספות ז"ל:<br>ואיכא למידק דמאי קשיא להו הא כי מרבינן מיתה להורתה ולידתה שלא בקדושה ממילא אמעיט קנסא וכדאמרינן למיתה נתרבתה ולא לקנס והילכך בישראל מאי אהני. ותירץ הרא"ש בתוספותיו דכי אמרינן למיתה נתרבתה ולא לקנס ה"מ כל כמה דלא מרבינן אלא הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הילכך כיון שאין אנו מרבין הורתה ולידתה שלא בקדושה גם במה שרבינו יש לנו לרבות המועט שנוכל הילכך למיתה נתרבית ולא לקנס אבל אי מרבינן אף הורתה ולידתה שלא בקדושה אם כן אין חלוק בין גיורת לישראל מעתה יש לנו לומר דגם לקנס נתרבה אי לא כתוב בישראל. ע"כ:<br>עוד יש לי להקשות על התירוץ האחרון של התוספות דאכתי הקושיא במקומה עומדת דדילמא תרווייהו מיעוטי בתולת ישראל ובישראל אהני שלא ילקה ולא ישלם מאה כסף וחדא בהורתה ולידתה שלא בקדושה וחדא בהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה ומיהו ומתה בא לרבות סקילה אפילו להורתו ולידתו שלא בקדושה ולהכי איצטריכו תרי מיעוטי לענין מלקות ומאה כסף דלא גרמי להו למיתה ונימא כי היכי דלענין מיתה שוו לבת ישראל אפילו הורתו ולידתו שלא בקדושה הכי נמי נשוה לענין מלקות ומאה כסף לכך מיעט וחזר ומיעט למעוטי תרווייהו ואין זה מיעוט אחר מיעוט דהרי הוא לרבות כיון דאצטריכו תרוויהו. וכתב הרמ"ה ז"ל בחדושיו לסנהדרין פרק נגמר הדין וז"ל אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות פי' למיעוטא לא צריך דהא נפקא ליה ממיעוטא קמא אם אינו ענין למיעוט תנהו ענין לרבות ואיכא לפרושי כיון דמיעוטא בתרא לא אצטריך למיעוטא דנפקא ליה ממיעוטא קמא איכא למימר דלגלויי עליה דמיעוטא קמא הוא דאתא לאשמועינן דכי היכי דמיעוטא בתרא לא אתא למעוטי מיעוטא קמא נמי לא אתא למעוטי אלא דוגמא בעלמא נקט ומאחר שטרח קרא ואשמועינן דלא למעוטי ההוא מדעם קאתי ממילא שמעינן דדעתיה לרבויי ויש לפרש אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות כלומר המיעוט השני ממעט מן המיעוט הראשון ונמצא מרבה בעיקר והכי נמי איכא לפרושי גבי אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט כי הני תרי טעמי דכתיבנא וטעמי מעלי אינון. ע"כ:<br>הלכך שפיר איכא למימר דבתולת ישראל אתא למעוטי הורתו ולידתו שלא בקדושה ובישראל בלידתו בקדושה וכולהו אהנו לענין מאה כסף וכדכתיבנא והדרא קושיית התוספות לדוכתא. ונראה דקושיא זו מתרצת קושיית הרא"ש ז"ל ואין אנו צריכין לתירוצו ז"ל דהא ודאי ומתה מיעוט גמור הוי לגבי קנסא מדאפקיה רחמנא לריבויא בלשון ומתה והכי קשיא להו לתוספות ז"ל דמאי קא מהדר תלמודא אם כן בישראל מאי אהני ליה דילמא לעולם לגבי מיתה נתרבתה אפילו הורתה ולידתה שלא בקדושה וממילא אמעיט לגבי קנסא ובישראל אהני למעט מקנסא אפילו הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה. ותירץ ר"י בלישנא בתרא דאיכא נמי מיעוטא אחרינא בתולת ישראל והרי לנו תלתא מיעוטי והלכך בישראל לענין מלקות ומאה כסף לא אצטריך דהרי לנו תרי מיעוטי למעט בין הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה בין הורתה ולידתה שלא בקדושה ממלקות ומאה כסף ולא אצטריך בישראל אלא למעט הורתה ולידתה שלא בקדושה דאינה בסקילה אלא בחנק כנ"ל פי' לפירוש התוספות ז"ל וקל להבין. ורש"י ז"ל תירץ בקוצר כדרכו קושיית התוספות ז"ל שכתב וז"ל בישראל. כי עשתה נבלה בישראל. ע"כ. פי' לפי' ע"כ נצטרך לומר דלגבי מיתה אהני ולא לענין מאה כסף דהא כתיב כי עשתה נבלה בישראל אלמא כשעשתה נבלה בעינן לממעטיה ולא כשלא עשתה כנ"ל ודוק. ועוד משמע מלשונו ז"ל דמעיקרא כי בעי מנא הני מילי לאו משום דכתיב בישראל קא בעי דהא השתא מורה לנו הפסוק דאלמא עד השתא לא איירינן ביה וקל להבין. ועל תירוץ האחרון של התוס' כתוב בגליון אבל קצת קשה דכי פריך אי הכי מלקא נמי לילקי וכו' הוה ליה לשנויי מיד דמבתולת ישראל נפקא כיון דהשתא אהא סמיך ע"כ. ואפשר דפשיטא ליה הך מיעוטא ולא אתיא לשנויי אלא דבכלל מאי דמשני אמר קרא ומתה כל מאי דאיכא לאקשויי עלה ולשיטתנו דפרישנא לעיל ניחא דוק ותשכח:
<b> המוציא שם רע על היתומה וכו'. </b>תימה דתקשי ליה ממתניתין דקתני וכו'. ויש לומר דמוקי מתני' אליבא דר"ע דאמר לעיל נערה שנתארסה וכו' ככתוב בתוספות ז"ל וכתוב בגליון תוס' ומיהו לפי' משמע דלא דריש רבי עקיבא הא אורסה לעצמה אלא משום דאשר לא אורסה אתי לג"ש הא אי לאו הכי הוה דריש ליה נמי הא אורסה אין לה. ע"כ:<br>וז"ל הרא"ש ז"ל בתוספותיו בבא עליה ואחר כך נתייתמה תימה היכי מצי למימר דר' יוסי בר חנינא ס"ל יתומה מעיקרא אין לה קנס הא קתני מתני' היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה אין לה פתח בית אב ולא מאה סלע משמע טעמא דגיורת היא הא ישראלית כה"ג יש לה דהיינו יתומה מעיקרא. ועוד תנן בפרק אלו נערות הבא על הגיורת וכו' שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים וזו יתומה מעיקרא הואי שהרי אף לידתה שלא בקדושה ע"כ. פירוש מתניתין איכא לדחויי דדילמא מתני' הכי קאמר הרי זו בסקילה אף על פי שאין לה פתח בית אב ולא מאה סלע דהרי היא יתומה ולאו דאתא לאשמועינן דאין לה פתח בית אב וכו' כי היכי דתידוק מינה הא ישראלית גמורה דכותא וכו' אלא עיקר מאי דאתא לאשמועינן מתניתין היינו דהרי היא בסקילה ומכל מקום ש"מ דכיתומה חשיבא אף על פי שאביה קיים דהא דאין לה פתח בית אב וכו' משום דאין לה אב ומעטה מאידך מתניתין דפרק אלו נערות דקתני הבא על הגיורת וכו' ואין לדחות דדילמא שניא היא יתומה גמורה שמת אביה מהגיורת דמכל מקום הרי יש לה אב. וזה שכתבתי מדוייק בלשון התוספות שכתבו ולעיל נמי תנן דגיורת פחותה מבת שלש וכו' ולא נקטי ועוד תנן וכו' אלמא דבהכי שני המשניות כחדא קשיא דוק ותשכח:
והרא"ש ז"ל האריך בלשון התוספות ועוד כתב הרא"ש ז"ל ויראה לפרש דדוקא אליבא דרבי יוסי הגלילי אמרה רבי יוסי בר חנינא למילתיה דקסבר לאבי הנערה דכתיב גבי קנס דוקא ה"ה לאבי הנערה למוציא שם רע דוקא אבל ר"ע דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה אלמא לאו דוקא וה"ה נמי הך דמוציא שם רע ולא ממעטין מיניה יתומה והשתא מתני' דהכא ומתני' דאלו נערות כר"ע ופריך (והאמר) רבי יוסי בר אבין וכו'. דברי רבי יוסי הגלילי וה"ג בפירוש ר"ח ומדר' יוסי הגלילי אדר' יוסי הגלילי פריך לדברי רבי יוסי בר חנינא כדפרישנא ומשני בבא עליה ואחר כך נתייתמה וכן נמצא בירושלמי דגרסינן התם א"ר יוסי בר חנינא האונס והמפתה היתומה פטור אמר ר' אבא בר ממלא מחלוקת כר' יוסי הגלילי פירוש חילוק זה שמחלק ליתומה לשאינה יתומה כרבי יוסי הגלילי אבל לר"ע יש לה קנס אמר ר' מתנה מתני' אמרה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ולא יתומה היא ותניא תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס דברי רבי יוסי הגלילי אמר ר' אחא שבא עליה קודם מיתת אביה ומת אביה כבר נראה ליתן לאביה ומן הירושלמי מוכחא גרסינן הכא רבי יוסי הגלילי והא דמסיק רבא אמר חייב מדתניא אמאי לאו מדתני אמאי מייתי סייעתא דדילמא ר"ע היא אלא מקרא מייתי סייעתא משום דמשמע ליה האי בתולת ישראל ליכא למדרש אלא בדדריש אמאי. ע"כ הרא"ש ז"ל:
<b> מתיב רבי יוסי בר אבין וכו'. </b>ואם מאן ימאן אביה לרבות יתומה לקנס פירוש ואם אינו ענין למפותה דיתומה מפותה אין לה קנס תנהו ענין לאנוסה. ואם תאמר ואכתי דילמא דאונס הוא משום דגלי ביה קרא אבל מוציא שם רע פטור מדכתיב ביה לאבי הנערה וכ"ת ניליף מיניה קנסא מקנסא לא ילפינן. יש לומר דהא דתניא לרבות יתומה לקנס במוציא שם רע קאמר דאונס נמי לא נפיק לן מהאי קרא דבספרי דריש ליה מתחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס ואם מאן ימאן אם אינו ענין לאונס תנהו ענין למוציא שם רע והרי זה כאילו הקשה ממוציא שם רע עצמו ותדע לך דאי לאו הכי ליתבי מדתנן בפרק אלו נערות יתומה שנתארסה ושנתגרשה האונס חייב אף על גב דכתיב ביה לאבי הנערה אי נמי מדתנן אלו נערות שיש בהן קנס הבא על הגיורת ועל השפחה שנפדו כו' אף על גב דביתומה נינהו אלא משום דקנסא מקנסא לא ילפינן והכא ממוציא שם רע קא פריך. הראב"ד ז"ל. ומיהו לאו ראיה היא דאינהו מתניתין דאלו נערות אליבא דרבי עקיבא תני להו ולר"ע ודאי לאבי הנערה כי היכי דאשר לא אורסה לאו דוקא אלא לא אורסה לאביה הא אורסה לעצמה ה"ה נמי במוציא שם רע בין איתיה לאב בין ליתיה לאב חייב דכי קא אמרינן הכא פטור אליבא דרבי יוסי הגלילי וכו' ומה פריך ליה מהא ברייתא דאם מאן ימאן אביה דרבי יוסי הגלילי וכו' והכי איתא בכולהו נסחי דוקני ופירושי ר"ח ז"ל. ואפילו למקצת ספרים דגרסי בה ר' יוסי בר יהודה איכא למימר בשיטת רבי יוסי הגלילי אמרה כך תירצו בתוספות והכי איתא בהדיא בירושלמי דפרק אלו נערות וכו' ורש"י ז"ל פירש בענין אחר. הרשב"א ז"ל:<br>והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ה"ג וכן כתוב בעיקר נוסחי דוקאני ופירוש ר"ח ז"ל ובהלכות הנגיד ז"ל ואם מאן ימאן אביה לרבות יתומה לקנס דברי רבי יוסי הגלילי ופרש"י ז"ל [אע"ג] דכתיב באונס ונתן לאבי הנערה ואונס ומפתה מהדדי גמרינן מחייב קנס איתומה קשיא ליה לרב ז"ל ודילמא שאני הכא דרבי רחמנא וניחא ליה דמריבויא לא משתמע מיניה יתומה אלא דבין היא ובין אביה יכולין לעכב ויתומה לא אתרבי הכא אלא דס"ל לתנא דלאבי הנערה לאו דוקא. נראה מכלל דברי הרב ז"ל דהא דאצטריך למימר אם מאן ימאן דאי לאו הכי הוה אמינא אביה יכול לעכב ולא היא הילכך יתומה אין לה קנס דאי אביה קיים דילמא יהיב לה ניהליה. וק"ל הא מילתא דהא גבי מפותה ליכא למימר הכי דהא יתומה מפותה אין לה קנס הואיל ומדעתה עבד לפי דברי רש"י ז"ל ואי אמרת יתומה אנוסה קאמרינן שאם אינו ענין למפותה תנהו ענין לאנוסה. אם כן אי סבירא ליה לתנא דלאבי הנערה לאו דוקא למה לי ריבויא דאם מאן ימאן הרי האונס נותן מיד ואפילו תנשא לו. ותו דאנוסה דמציא לעכב מולו תהיה לאשה נפקא לן ואיכא דמפרשי לה הכי דהא ודאי רבויא ממש הוא דמרבינן יתומה ואם אינו ענין לאונס דהא כתיב תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס דהכי תניא בספרי תנהו ענין למוציא שם רע ביתומה בקנס וקנס דמוציא ש"ר קאמר דאילו מאונס קאמר תקשי ליה ממתניתין דתנן האונס חייב א"נ מדתנן אלו נערות שיש להן קנס וכו' ואע"ג דכיתומות נינהו אלא ש"מ לאו מאונס מקשינן דהתם איכא למימר שאני התם דרבי רחמנא וכ"ת ניליף מינה קנסא מקנסא לא ילפינן א"נ כדקאמר התם גלי בה רחמנא בהדיא ואין זה נכון דבשלמא בקרא אית לן למימר אם אינו ענין למפתה ואונס תנהו ענין למוציא ש"ר אלא הא ברייתא גבי מפתה תנא ולא גבי אונס ולמוציא ש"ר ולדברי מי שאומר דיתומה מפותה יש לה קנס דלא כל הימנה שתמחול ניחא דמפרשינן לה כדפירש רש"י ז"ל א"נ משכחת לה ביתומה קטנה מפותה שאם כנס אינו נותן לה קנס דהא כתיב בה נערה וקטנה במשמע ואפילו יתומה יש לה קנס אם לא כנסה שאין כאן לומר שמחלה לו שאין מחילתה מחילה וה"ק תנא אם מאן ימאן מגיד לך הכתוב שאפי' היא יכולה לעכב שאם אינה יכולה לעכב קטנה מפותה אין לה קנס שאלו היה אביה קיים שמא לא היה מעכב וכיון שלמדנו שהיא עצמה יכולה לעכב למדנו לקטנה יתומה מפותה שיש לה קנס ואע"ג דכתיב בה לאבי הנערה דכיון דכתיב באונס כמאן דכתיב במפתה דמי כדפרש"י ז"ל. וברייתא זו לא מצינו עיקרה היכן היא שנויה ופשפשנו אחריה ומצינו דתניא במכילתין בסדר' דנזיקין ואם מאן ימאן אין לי אלא שיש לה אב אין לה אב מנין ת"ל אם מאן ימאן מ"מ דברי רבי יוסי הגלילי ומכלל ברייתא זו נתרבתה יתומה מפותה לקנס שאם פיתה לשום אישות אמאי יכולה למחות אלא ודאי שפיתה שלא לשם אישות וכיון שכן למה לי קרא אלא לומר לך שמשלם קנס כמפותה כדאיתא בפרק האיש מקדש [מו א'] ומכלל למדת שעיקר הדבר כמו שפרש"י ז"ל דמקרא לא שמיע לן אלא שהיא עצמה יכולה לעכב ויש קנס לאביה שאם אמר אביה רוצה אני והיא אמרה איני רוצה משלם קנס לאביה אבל כשאין לה אב אין ללמוד ממקרא זה אלא שדעת התנא הוא שאין חלוק בזה דאביה דכתב רחמנא לאו דוקא וההוא תנא דתני תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס דהיינו באונס לא סבר לה הכי ואמסקנא לא קשיא דלאבי הנערה דוקא הוא לכ"ע אלא שנתרבו כל אחת מקרא יתירא והשתא לא חיישינן לה א"נ שנתארסה קא מרבי והכי קתני לה ודקא קשיא לך תקשי מגיורת ומדתנן יתומה שנתארסה ונתגרשה וכו' דאלמא יתומה יש לה קנס איכא למימר התם באונס ומשום דרבייה רחמנא אבל לא במפתה ולא במוציא ש"ר ובירושלמי מצאתי עיקר תירוצו של דבר דאמרינן התם דלרבי עקיבא דאמר בנערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לעצמה לאבי הנערה לאו דוקא שהרי מצינו קנס לעצמה הילכך אי אקשי ליה ממתניתין דאלו נערות דקתני גיורת הוה אמר ליה מתני' רבי עקיבא היא דסבר דאבי הנערה דכתיב גבי אונס לאו דוקא וכ"ש ממתניתין דיתומה שנתארסה ונתגרשה שנאמרה בשטת רבי עקיבא ומ"ה אקשינן מברייתא דרבי יוסי הגלילי ונסחי דכתיב בהו רבי יוסי בר יהודה משתבשין. ע"כ:<br>וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו וז"ל. ואם מאן ימאן אביה לתתה לו לרבות יתומה לקנס דברי רבי יוסי הגלילי פי' אלמא לאביה לאב דוקא וכ"ת מאי קושיא דאביה דהתם כתיב גבי מיאון והא אפשר דאף על גב דיתומה יהא לה קנס אבל הכא דבקנס גופיה כתיב ונתנו לאבי הנערה אפשר דממעטינן יתומה פרש"י ז"ל דהאי קרא במפותה כתיב ובמפותה לא כתיב לאבי הנערה מיהו באנוסה כתיב וגמרי מהדדי ולהכי איצטריך קרא לרבויי יתומה מפותה וקשיא ליה אכתי מאי קושיא שאני התם דרבי ביה קרא בהדיא וניחא ליה הא ודאי יתומה לא מתרביא מהכא דהא אפיקניה לעיל דדרשינן מיניה דבין היא בין אביה יכולין לעכב אלא ודאי האי תנא לאו מרבויא דקרא הוא דקא מייתי לה אלא דס"ל דלאבי הנערה לאו דוקא. וכי היכי דאמרי' בההוא קרא דלאו דוקא הוא הדין להאי דמוציא ש"ר והיא קושיין דכ"ת אם כן אמאי נקט ליה תנאי האי קרא דאם מאן ימאן דמשמע דמיניה אתיא לן י"ל דאיצטריך דאי לאו ואם מאן ימאן הוה אמינא דהיא אינה יכולה לעכב אלא אביה ואם איתא ודאי אפי' תימא דלאבי הנערה לאו דוקא האי זמנין דלא משלם קנס כגון שהיא ממאנת לישא אותו דיכול למימר דילמא אילו איתיה לאביה קיים הוה יהיב לה ניהליה ותו לא משלם קנס ולדידה נמי ליכא למימר דכייפינן לה ומסבינן לה ניהליה על כרחה כיון דקיימא לן דאינה יכולה לעכב דהא לא אפשר דקדושין בע"כ לא אשכחן ביתומה אבל השתא דילפינן מקרא דבין היא בין אביה יכולין לעכב איתרבי לן יתומה לקנס גמור כנערה בעלמא כיון דקי"ל לאבי הנערה לאו דוקא זהו תורף פירושו של רש"י ז"ל. וקשיא לן יתומה מפותה היכי אפשר דאית לה קנס והא מדעתה עבדה וכ"ת דבין במפותה בין באנוסה קאמר דהא גמרי מהדדי ומפותה ראויה ליטול ואין לה דהא מחלה ואנוסה כיון דלא קא מחלה שקלא. שתי תשובות בדבר חדא דכיון דמקרא לא מתרביא ליה אלא דשמעינן מינה דבין היא בין אביה יכולין לעכב למה לן למיתי עלה מהאי קרא דהא אנוסה בהדיא כתיב בה ולו תהיה לאשה מדעתה דהכי אמרינן לעיל בהדיא. ותו אנוסה למה לי טעמא דבין היא בין אביה יכולין לעכב דהא קי"ל האונס נותן מיד בין כנס בין לא כנס. וי"מ בענין אחר דהא ודאי הא דהכא רבויא ממש הוא דמרבינן מקרא ואע"ג דדרשינן מיניה לעיל דבין היא בין אביה יכולין לעכב א"כ לכתוב קרא אם מאן ימאן אביה למה לי ואם מאן ימאן ודאי שמעת מינה נמי דמרבינן יתומה לקנס ולמאי אי לאנוסה קרא אחרינא כתיב דמרבינן לה מיניה כדאיתא בספרי תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס אי למפותה נמי מפותה לית לה דהא מדעתה עבדה וכיון דכן אם אינו ענין לא לאנוסה ולא למפותה תנהו ענין למוציא ש"ר. ולא נהירא דאם כן הוה ליה למתני בהדיא האי טעמא במתניתין כיון דאמרת דאמוציא ש"ר קאמר ולימא בהדיא אם אינו ענין למפותה תנהו ענין למוציא ש"ר ומחוורתא כרש"י ואמפותה ממש קא אמרינן וכ"ת מפותה הא מדעתה עבדה י"ל בקטנה ואליבא דרבנן דלאו בת מחילה ומ"מ ש"מ דלאבי הנערה לאו דוקא ובהא לא שני בין רבנן לרבי מאיר א"נ בשוטה ומפותה ואליבא דכ"ע תדע דהאי פירושא מחוורתא דהא במכילתין בנזיקין דאיתיה לעיקרא דהא מתניתא תנינן לה הכי ואם מאן ימאן אין לי אלא שיש לה אב אין לה אב מנין ת"ל ואם מאן ימאן מ"מ פי' אין לי שהיא יכולה לעכב אלא בחיי האב אין לה אב מנין שתהא יכולה לעכב ת"ל ואם מאן ימאן מ"מ ש"מ דעיקר דרשא דההיא קרא לא מפקי' ליה אלא לעכבה דידה לומר שהיא יכולה לעכב בין בחיי האב בין לאחר מיתת האב וכי קא מרבי יתומה סברא דנפשיה הוא דלאבי הנערה לאו דוקא והתם דקא מרבי עכבה דידה אחר מיתת האב אפשר דמייתי לה מריבויא דה"ל למכתב אם מאן וכתב ואם מאן א"נ אפשר דהתם נמי אתינן עלה משום דקסבר דמאי דכתיב לאביה לאו דוקא וכ"ת א"כ למה לי ריבויא כלל לעכבה דידה נימא לאביה לאו דוקא יש לומר שניא הא דכיון דהיא ברשות אביה לקבל בה קדושין לכל מי שירצה הייתי סבור שכן הוא יכול לעכב ולא היא אבל כיון דגלי רחמנא דהיא יכולה לעכב בחייו ממילא אית לן תו דלאביה לאו דוקא וכן הדין אחר מיתתו כי היכי דקיימא לן נמי דלאבי הנערה לאו דוקא ולדידן השתא האי תנא לית ליה דרשא דספרי דדריש תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס ולדידן לא צריך קרא לרבויי. ומיהו אמסקנא לא קשיא דודאי אמרינן דלאבי הנערה דוקא אלא מוציא ש"ר אתרבי מדכתיב בתולת ישראל כדתני ר' אמי ואנוסה מדכתיב תחת אשר ענה ומפותה משום דגמרי מהדדי ומיהו איצטריך אם מאן ימאן לרבויי דהיא יכולה לעכב דאילו לא היתה יכולה לעכב מפותה לית לה קנס כדפרישנא. ומיהו אכתי קשיא לן דלפום האי פירושא אמאי לא אקשי ממתניתין דאלו נערות וכו' ככתוב בלשון הרמב"ן ז"ל משום הכי אקשי ליה מדרבי יוסי הגלילי דהא רבי יוסי הגלילי דאית ליה בנערה שנתארסה ונתגרשה דאין לה קנס ואפ"ה אמר דיתומה מפותה יש לה קנס אלמא קסבר לאבי הנערה דאונס ומפתה לאו דוקא דמוציא ש"ר נמי לאו דוקא ומפרקינן בבא עליה ואחר כך נתייתמה כלומר דודאי אמרינן לאבי הנערה דוקא הוא ונוקי ליה ההוא מתניתין בבא עליה ואחר כך נתייתמה דודאי לאבי הנערה קרינן ביה כיון שהיה קיים בשעה שבא עליה ומרבי לה מדאתרבי איהי לומר שיכולה לעכב דאילו לא היתה יכולה לעכב פטור אע"ג דלא ממעטא משום דאבי הנערה כדפרש"י. ולפי' דידהו אית להו למימר דודאי משום דאבי הנערה ממעטה בא עליה בחייו ונתייתמה ולפום הכי איצטריך רבויא לרבויא מדכתיב ואם ולא כתב אם וגמרינן מינה נמי למוציא ש"ר לבא עליה ואח"כ נתייתמה אבל בא עליה אחר מיתת האב זו אין לנו דהא אמעיטא מדכתיב לאבי הנערה ותו לא אתרבי לה וליתיה כדאמרן. ע"כ:
<b> רבא אמר חייב מדתני ר' אמי בתולת ישראל ולא בתולת גרים תמיה לי למה לא דייק לה ממתניתין דקתני גיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה וכו'. </b>אין לה פתח בית אביה ואינו נותן מאה סלע הא דכוותה גבי ישראל נותן מאה סלע וזו ביתומה היא וי"ל דאדרבה הייתי אומר דטעמא דגיורת שהיא כיתומה וה"ה לכל יתומה ובירושלמי דייק מינה הכי דגרסינן התם מתניתא אמרה כן אין לה פתח בית אביה אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע ולא כיתומה היא כלומר ומ"ה פטור וכן ליתומת ישראל אבל מהא דתני ר' אמי שמעינן לה בהדיא אי נמי יש לומר דהא דתני רבי אמי עדיפא ליה דקרא קא דריש דמדאיצטריך קרא למעוטי בתולת גרים מכלל דבתולת ישראל דכוותה משלם כנ"ל. הרשב"א ז"ל:<br>בתולת ישראל ולא בתולת גרים וא"ת אמאי איצטריך אם מאן ימאן לרבות יתומה לקנס כיון דשמעינן מהשתא דלאבי הנערה לאו דוקא אפילו לרבי יוסי הגלילי וי"ל אי לאו דמרבי' יתומה מאם מאן ימאן אלא ה"א לאבי הנערה דוקא לא הוה דרשי' בתולת ישראל ולא בתולת גרים כיון דלגופיה לא איצטריך דמונתנו לאבי הנערה נפקא ולא הייתי דורש המקרא לענין שגוף הדרשא לא צריך אלא למידק הא בישראל כה"ג חייב אבל השתא דמרבי' יתומה אלמא לאבי הנערה לאו דוקא איצטריך לגופיה למעוטי גרים. לשון הרא"ש ז"ל:
<b> הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה והכתיב ואם אמת היה וכו'. </b>התוספות לעיל תירצו בשם ר"י שני תירוצים גבי הא דמשני תלמודא א"כ בישראל מאי אהני ליה ולתירוץ בתרא ניחא דאיצטריך בתולת ישראל ומיהו לתירוץ קמא דתירץ ר"י קשיא גם לעיל בסוף פרק אלו נערות דמייתי נמי הך שמעתתא הוקשה לו לר"י דמאי אתקיף הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה וכו' דמה בכך אם קרא איירי בבת עונשין מ"מ מצינו למימר דהיא קטנה דהא בא על הקטנה מאורסה בסקילה לרבנן בפרק ד' מיתות ב"ד אע"ג דההיא פרשה דנערה המאורסה בבת עונשין כתיבה ונדחקו בתירוץ קושיא זו ככתוב בתוספות לעיל ועתה בא ר"י ז"ל לתרץ הכל ביחד לפירושא רויחא וז"ל התוספות נראה לר"י דלא בעי רב אדא למילף קנס ממיתה דכל היכא דלא מחייב מיתה לא מחייב קנס ולא בעי למימר נמי הואיל וקרא איירי בגדולה כל דינין שבפרשה אין נוהגין אלא בגדולה. ע"כ. פי' לפי' איברא דשפי' מצינו למילף קנס ממיתה דדומיא דנער דכתיב במיתה הויא נמי משמעות נער דכתיב בקנס ומיהו לא ילפינן קנס ממיתה דכל היכא דלא מחייב מיתה לא מחייב קנס דהא קמן קטנה מאורסה לרבנן בסקילה אע"ג דאיהי פטורה והשתא ק"ו הדברים ומה במיתה גופה לא ילפינן מיתה דידיה ממיתה דידה לומר דכל היכי דלא מחייב איהי מיתה לא יתחייב נמי הוא כ"ש דלא ילפינן קנס דידיה ממיתה דידה. ואם תשאל מצינן למימר דרב אדא ה"ק דא"כ למה ליה לאורוכי ולמימר הא כתיב ואם אמת היה הדבר הזה וכו' הוה ליה למנקט בקוצר והא קטנה לאו בת עונשין היא. תשובתך אפשר דרב אדא נמי בעי לאוכוחי מלישנא דקרא דהואיל וקרא איירי בגדולה כל דינין שבפרשה אין נוהגין אלא בגדולה ורב אדא אמר תרתי בחדא אתקפתא. וזו שכתבו התוס' ולא בעי למימר נמי הואיל וקרא וכו' פי' תרווייהו כחדא פריך להו וחד פירושא הוי וקל להבין:<br>וז"ל הרא"ש ז"ל. הא לאו הכי הוה אמינא וכו' דלאו מעונשין קא פריך רב אדא למילף לגמרי דכל היכא דלאו בת עונשין היא לא מחייב קנס דא"כ תיקשי ליה מהבא על הקטנה מאורסה כדפרי' לעיל שלהי אלו נערות אלא ה"פ טעמא דכתב רחמנא נערה הא לאו הכי אפילו קטנה במשמע משום דחסרון הה"א מוציא הנערה ממשמעותיה דמשמעות דנערה גדולה משמע והכתיב ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה וקטנה לאו בת עונשין היא אלא דחסרון ה"א לא מבטל משמעות נערה אלא כאן נערה כלומר לאו משום דחסרון הה"א מבטל ממשמעות נערה דהא חזינן הכא אע"ג דכתיב נער חסר איירי דוקא בגדולה אלא הכי דייק ר"ל למה נכתב כאן ה"א יתירה אלא ללמדנו כל מקום שנאמר נער אפי' קטנה במשמע דע"כ יתרון הה"א לדרשה אתא לומר דבכל מקום דכתיב נער אפילו קטנה במשמע בר מהכא משום דקטנה לאו בת עונשין היא ואיפכא ליכא למימר דנערה מלא איירי אפילו בקטנה ונער איירי דוקא בגדולה דכיון דאיכא למימר הכי ואל"ה מסתבר להעמיד כל הפרשה בענין אחד והשתא לא תקשי מנא להו לרבנן דהבא על הקטנה חייב סקילה דמלתא דפשיטא היא דאע"ג דקרא כתיב בבת עונשין ה"ה קטנה לגבי הבעל דהכא לא ממעטינן קנס בקטנה מדכתיב קרא בבת עונשין אלא להכרח בעלמא כיון דאיכא למ"ה ואל"ה ולא תקשי נמי לעיל דתפוק ליה קנס מבישראל דהא גבי סקילה כתיב ולא ילפינן להו מהדדי. ע"כ הרא"ש ז"ל. ובזה נתחוורו דברי התוספות ז"ל:<br>הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע ומהכא ילפי רבנן באונס ומפתה ורבי מאיר סבר דאפילו נערה גדולה משמע והא דאיצטריך קרא דלו תהיה בשילהי פרקין דלעיל היינו לאפוקי מהך דרשא לרבנן. לשון הרא"ש ז"ל. והתוספות וז"ל הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע ורבי מאיר נמי הוה דריש הכי אי לאו משום דלו תהיה לאשה דדריש לעיל במהוה עצמה וא"ת הואיל ומסתבר למדרש דכל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע כרבנן נימא לר"מ דוקא באונס ומפתה וכו' ככתוב בתוספות פי' לפירוש' ס"ל ז"ל דרבי מאיר נמי דריש הכי כאן נערה כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע ולהכי כתב רחמנא ה"א יתירה דאי לאו ה"א יתירה הוה דרשינן ולו תהיה לאשה במהוה עצמה וכו' דוקא באונס ומפתה אבל בכל מקום נדרוש דאפילו קטנה במשמע ואילו בפרק ד' מיתות אמרינן עלה דמתני' דתנן הבא על נערה מאורסה אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסה וכו' אמרי' עלה אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים נערה מאורסה אפילו קטנה במשמע ופרש"י ז"ל התם וז"ל זו דברי ר"מ דאמר בכתובות באלו נערות קטנה אין לה קנס וכו' ע"כ. אלמא דמאונס ומפתה גמרינן לכל דוכתא ואי לאו ה"א יתירה הוה אמרינן היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי והשתא דכתיב ה"א יתירה דמשמע מינה כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע אילו הוה בעי קרא למימר דכי כתיב ולו תהיה לאשה במהוה עצמה דדוקא באונס ומפתה הוא דאמרינן הכי ובשאר מקומות נדרוש אפילו קטנה במשמע למה ליה לרבויי בלשון ולו תהיה כיון דלא אהני אלא לדוכתיה לכתוב נערה מלא כדכתב במוציא שם רע אלא ודאי מדאפקיה בלשון ולו תהיה לאשה בא ללמד דבכל מקום שנאמר נער כמו הכא במהוה עצמה איירי ואי לא הוה כתיב נערה מלא בשום דוכתא לא הוה דרשינן האי דכתיב ולו תהיה לאשה הכי אלא הוה אמרינן היכא דגלי גלי דמהיכא תיתי לן לאקשויי דלכתוב נערה מלא ה"א אין לנו לאקשויי דלכתוב הדרשה בלשון אחרת אם לא שמצינו בלשון הזה בדוכתא אחריתי ועוד דדילמא הוה אמרינן דנערה מלא משתמע קטנה וכמו שהקשה הרא"ש ז"ל כדכתיבנא לעיל. ומיהו השתא דכתיב נערה מלא בדוכתא אחריתי וע"כ אית לן למדרש ביה כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע מעתה איכא למימר מדשני קרא לישניה ואפקיה למיעוטא דקטנה בלשון ולו תהיה לאשה ולא אפקיה בלשון נערה בה"א אלמא דהיינו כדי לאשמועינן דכל מקום שנאמר נער כמו הכא במהוה עצמה ואם לא היה כותב התורה לא ה"א דנערה ולא קרא דולו תהיה לאשה הוה אמינ' דנער אחת גדולה ואחת קטנה במשמע והשתא דאמעיט קרא קטנה בתרי דוכת' ושני בלישניה שמענו דבכל מקום דכתיב נער דוקא גדולה במשמע כנ"ל:
<b> תני שילא שלש מדות בנערה וכו'. </b>אע"ג דאכתי איכא מדות טובא כגון אין לה פתח בית אב וכגון עיר שרובה ע"ג מ"מ במיתת נערה מאורסה פי' חלוקין התלוין במיתתה אינם אלא ג' דאילו אין לה פתח בית אב ועיר שרובה ע"ג אינו תלוי בנערה אלא במקום ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל שלש מדות. במיתת נערה המאורסה. ע"כ:
<b> באו לה עדים בבית חמיה וכו'. </b>משמע לי דלדעת רש"י ז"ל מיירי בין במוציא ש"ר בין שלא הוציא ש"ר. הריטב"א ז"ל כתב וז"ל באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גדולים שגדלתם פי' זהו דין מש"ר שבאו לה עדים אחר שנכנסה לחופה או בנבעלה או בלא נבעלה בפלוגת' דר' אליעזר ורבנן דלקמן וכדמוכחי קראי להדיא ואקרב אליה והזנות היה בבית אביה קודם שנכנסה לחופה כדכתב קרא בהדי' לזנות בית אביה וסקילתה על פתח בית אביה כדאיתא בקרא בהדיא והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה כלומר ראו גדולים שגדלתם כלומר מכאן יצא סרחון זה שלא יהו העולם סבורים שזנתה בבית חמיה לפי שבאו העדים שם וכן פרש"י ז"ל והא דקתני באו לה עדים דברים כפשוטן אפי' באו מאיליהן שלא בהוצאת ש"ר והכי תניא לקמן לא אמר לעדים בואו והעידו והם באים ומעידין אותו מאיליהן הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע היא וזוממי' מקדימין לבית הסקילה וההיא דברי הכל היא דלא אשכחן מאן דפליג עלה. ע"כ:<br>וכתב רש"י ז"ל סוקלין אותה על פתח בית אביה. דהכי כתיב והוציאו את הנערה אל פתח וגו' וההיא בבאו עדים בבית חמיה כתיב דהא במוציא ש"ר כתיב דמפר' ביה קרא ואקרב אליה אלמא כשנשאת. עד כאן. ויש לדקדק קצת למה ליה לאתויי מדכתיב ואקרב אליה דמיירי כשנשאת הוה ליה לאתויי מדכתיב כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה דכתיב ברישא. וי"ל דאי מרישא הוה אמינא דבא עליה עודה ארוסה אבל מדכתיב ואקרב אליה אלמא דמיירי כשנשאת ולהכי קאמר בפני ב"ד ואקרב אליה ובלשון נקיה לשון קריב' דמיירי בבא עליה בעודה ארוסה לא היה מעיז פניו לומר שבא על ארוסתו בבית חמיו וקרא לא היה מגיד הדבר בלשון חוצפה אבל מדכתיב ובא אליה דהיינו לישנא דקרא ליכא ראיה דמיירי בשנשאת כדכתיבנא. ומ"מ משמע מלשון רש"י ז"ל דרישא מיירי בין הוציא ש"ר בין לא הוציא רק שנשאת דכיון דמשנשאת באו עדים שזנתה באירוסין סוקלין אותה על פתח בית אביה דזיל בתר טעמא דהיינו כלומר ראו גדולים וכו' שלא יהו העולם סבורים שזנתה בבית חמיה הילכך לא שנא ולקמן נכתוב עוד בזה בס"ד:<br>וז"ל הרא"ה ז"ל באו לה עדים בבית חמיה כו' פי' היינו מוציא ש"ר דכתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה דלא שני לן בין שהוא על ידי הוצא' ש"ר בין באו עדים מאיליהן אלא לענין מאה סלע שחייב הבעל לשלם כשהוא גורם אבל היא בין כך ובין כך היא בסקילה כדאיתא לקמן בהדיא לא אמר לעדים בואו והעידוני והם מעידין אותו מאיליהן הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע היא וזוממיהן כו' ע"כ:
===דף מה עמוד א===
ג"ה והיא גרש"י באו לה עדים בבית אביה שזנתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא פי' זהו דין נערה המאורסה כדכתיב כי יהיה נערה בתולה מאורסה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא וכיון שהכל יודעים שזנתה בבית אביה רצתה תורה לפרסמה לידון על שער העיר ההיא. ויש שגורסין באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית חמיה ופירשה הראב"ד ז"ל שזינתה כשהיתה הולכת לבית חמיה ליכנס לחופה אבל עדיין לא נכנסה לחופה ולכך אמר בה הכתוב ומצאה איש בעי' ומפני כן נדונית בשער העיר שאילו זינתה בבית אביה ממש בבית אביה היתה נדונית כדין מוציא ש"ר דהא קרינא בה לזנות בית אביה ולרבות' נקטא קרא כשבאו עדים בבית חמיה ולהכי נקטא תנא בהכי כלישנא דקרא ולא קתני סתם כל שזינתה בבית אביה. ואין לשון זה נכון חדא דלא דייק שפיר דקתני שזנתה בבית חמיה ותו שלא מצינו דין מוציא ש"ר אלא כשבאו עדים אחר שנכנסה לחופה ואין לנו לחדש דינין מסברתנו ויש גורסין והיא גרסת הרמב"ם ז"ל באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית חמיה סוקלין אותה על שער העיר ההיא. וליתא שאין דין זה כתוב בתורה כלל שהרי אין זה לא דין נערה המאורסה שהכל בבית אביה ולא דין מוציא ש"ר דההיא ליתיה אלא כשבאו עדים אחר שנכנסה לחופה אבל הזנות בבית אביה וכדכתיב לזנות בבית אביה ולא עוד אלא דההוא דינא בפתח בית אביה וגרש"י ז"ל היא עיקר והיא גירסת התוס' ורבינו מאיר הלוי ז"ל. הריטב"א ז"ל. והרב המגיד ז"ל כתב בפ"ג מהלכות איסורי ביאה וגרסת הרמב"ם ז"ל באו לה עדים בבית אביה שזנתה בבית חמיה עיין שם. וכתב הרשב"א ז"ל באו לה עדים בבית אביה לאו דוקא אלא אפילו בגרה קודם שתכנס לחופה סוקלין אותה אל שער העיר ההיא. ע"כ:
'''סרחה ולבסוף בגרה תדון בחנק''' פי' אסיפא קאי דמיירי בדין נערה המאורסה דאילו רישא דמיירי בדין מוציא ש"ר אפי' בגרה תדון בסקילה כדמעיקרא וכדאיתא בברייתא בסמוך ואמרינן עליה מוצי' שם רע קאמרת שאני מוציא שם רע וכו'. וטעמא דשמא בהא משום דס"ל דסברא הוא דניזיל בתר השתא וכיון שאילו זינתה השתא דינה בחנק כדכתיב כי יהיה נערה ודרשינן בפרק ד' מיתות נערה ולא בוגרת ה"ה לסרחה ולבסוף בגרה שתדון בחנק שהכל הולך אחר שעת גמר דין והיינו דהדר כתב קרא את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר לאשמועינן שתהא נערה בשעת הדין גם כן ומשום דמשמע ליה שכן הדין נותן כי פרכינן ליה לקמן ממוציא ש"ר אמרינן שאני מוציא ש"ר דחדוש הוא ומנא ליה דההיא חדושא הוא אדרבה אמינא דההוא דינא הוא ונגמר מינה אלא ודאי כדאמרן והיינו דכי דחינן לה להאי דשילא ואמרינן תני תדון בסקילה פריך תלמודא והא הנערה כתיב ופרקינן הנערה שהיתה כבר דאלמא מעיקרא ס"ל דהנערה דהשתא משמע דהיינו דפרכינן למימרא דכל היכא דאשתני גופה אשתני קטלא כלומר דניזיל בתר השתא שתדון כאלו זינתה השתא. הריטב"א ז"ל:
<b> למימרא דכל היכא דאישתני גופה וכו'. </b>הא כתיבנא בסמוך מאי דפריש הריטב"א ועוד היה נראה דמאן דפריך ס"ד דכי קתני סרחה ולבסוף בגרה קאי נמי אריש' דקתני באו לה עדים בבית חמיה וכו' דהיינו נמי מוציא ש"ר ולהכי רמי מתנייתא אהדדי ואהדר ליה מוציא ש"ר קאמרת וכו' כלומר לא תתני סרחה ולבסוף בגרה אלא אסיפא דבאו לה עדים בבית אביה וכו' דאילו ארישא בגרה נמי תדון בסקילה וליתא להאי פירושא כלל דלישנא דלמימרא לא משמע הכין כלל אלא דברייתא דשילא לא מיירי אלא בנערה המאורסה בלחודא אלא דאנן בעינן למידק מסברא דנפשין דה"ה בכל דוכתא והיינו דקאמר ליה רבא מוציא ש"ר קאמרת כו' דאלמא דאיהו קאמר הכין ולא הברייתא ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל לקמן מוציא ש"ר קאמרת. לאותובי אסרחה ולבסוף בגרה דתני תנא דאיירי בבאו לה עדים בבית אביה. ע"כ כנ"ל:<br>מקדימין לבית הסקילה פי' רש"י ז"ל ישכימו לבקר לשם כי אין להם ניסה והמלט' מן המיתה הזאת ובתוספות פירשו היא מיתה הקודמת להם ולאפוקי שאם אין אנו יכולין להמיתו במיתה הכתוב' בו שממיתין אותו בכל מיתה שיכולין להמיתו ובספרי מפיק לה מדכתיב ובערת הרע מקרבך והא דדרשינן ליה בפרק ד' מיתות מדכתיב מות יומת המכה תירץ הר"י טוב עלם דאי מובערת הרע הוה אמינא דדוקא לדונו באחת מארבע מיתות ואשמועינן קרא ברוצח ועיר הנדחת דה"ה בכל מיתה שבעולם אם אי אפשר במיתה הכתובה בו. הריטב"א ז"ל:<br>היא וזוממיה ס"ד אלא או היא או זוממיה והיינו יכולין לתרץ בענין אחר דהיינו זוממי זוממיה ועתה לא תקשי מתניית' אהדדי דלהכי קתני בהך מתניתין דהיא בסקילה משום דהא ודאי אע"ג דלגבי דידה אשתני גופ' ואשתני קטלא מ"מ העדים שהעידו עליה שזנתה בעודה נערה ארוסה ונמצאו זוממין כיון דלא אשתני גופייהו ואינהו קא מחייבי קטלא אההיא שעתא דקא מסהדי הא ודאי דאינה בסקילה וכיון שכן זוממין זוממיה כחדא הילכך שלא לחלק במיתתן אנו דנין אותן בסקילה אבל כשאנו דנין אותה לבדה תדון בחנק וכדתני שילא כך היינו יכולים לחלק דהדוחה דוחה בקש כי היכי דלא נשבש הא דתני שילא לכך תלמודא מתרץ לישנא דמתניתין דהיא וזוממיה פירושו או היא או זוממיה ואין לתרץ דהיינו זוממי זוממיה דהא משמע דמאחר דיצא הדבר באמת לא הוה שם שום ערעור כדי שנאמר שהיה שקר עד שיהיו שם זוממים וזוממי זוממים לכך עדיף טפי לשנויי או הוא או זוממיה. ואין להקשות דמאי פריק דאו קתני דהא קתני נמי הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע היא וזוממיה וכו' וע"כ או קתני הוא אינו לוקה וכו' אם שקר, היא וזוממי' וכו' אם אמת היה הדבר די"ל דמאחר שהיה אמת אין לומר שהיה שקר וזה שכתב רש"י ז"ל היא וזוממיה ס"ד. אם אמת היה אין שקר. והילכך מאחר דקתני היא אין לומר זוממיה ואם תשאל דהוה ליה לתנא לאקדומי זוממיה בהדי מאי דקתני הוא אינו לוקה לכך כתב רש"י ז"ל הוא אינו לוקה. אם כחש. פי' ואם היה תני בהדי אינו לוקה וזוממיה הוה משתמע דהמלקות היה בא לו על ידי עדיו שהוזמו והא ודאי ליתא דמפני שעדים הוזמו לאו בר מלקות הוא דאפשר שאמת היו דבריו אלא שהעדים הוזמו אבל לא הוכחשו לכך בעינן שיכחיש הוא עצמו את דבריו הראשונים. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות נערה לא כתב כן שכתב וז"ל כיצד הוצאת שם רע הוא שיבאו לב"ד וכו' ואם הביא האב עדים והוזמו עדים שהביא הבעל ונמצאו שהעידו שקר יסקלו וילקה הוא ונותן מאה סלעים וכו' ע"כ. ואפשר לומר דבעינן תרווייהו שיזימו העדים שהביא הבעל וגם שהבעל עצמו יודה ששקר דבר ובהזמ' העדים לא סגי דהרי הוא צווח ואומר שזינתה תחתיו ואע"ג דעדיו הוזמו הרי לא הוכחשו והיום או למחר יביא עדים אחרים ואין ללקות על הספק אבל מאחר שהוזמו עדיו וגם הוא מכחיש דבריו הרי הדבר שקר בודאי לכך לוקה ויש לדייק כן מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל ונמצאו שהעידו שקר וכו' והרי לשון זה מיותר אלא ודאי כדכתיבנא. וזהו שכתב רש"י ז"ל הוא אינו לוקה. אם כחש. פירש שכחש דבריו הראשונים ולא בעי למימר שדבר שקר דאם כן הוה ליה למנקט אם שקר ודוק כנ"ל:
<b> אמר רבא מוציא ש"ר קאמרת כו'. </b>ה"פ למאי דתני שילא דכל היכא דאשתני גופא אשתני קטלא דבדהשתא דיינין לה. כל מוציא ש"ר דאמר רחמנא בסקילה לאחר שנכנסה לחופה הוא דהא אפי' מוציא ש"ר שלא בעל נמי אילו השתא זנאי בחנק וכי זנאי מעיקרא בסקילה אלמא לאו בתר השתא אזלינן הכא נמי אי בגרה לאו בתר השתא אזלינן אבל באו עדים בבית אביה דלא חדית בה רחמנא מידי אם בגרה בתר השתא אזלינן ובחנק ולאו למימרא דלדידן חידוש הוא אלא ס"ל לשילא דחידוש הוא וכי היכי דלא אותבת עליה מדאמר רחמנא מוציא שם רע בסקילה לא תותביה מברייתא ואקשינן ודילמא כי חדית רחמנא וכו' כלומר מנא לך הא דילמא שני התם דלא אשתני גופא ודינא הוא ותידון כדמעיקרא אבל היכא דאישתני גופא לא אמר רחמנא הכי ולא חדית במוציא ש"ר כלום. א"נ לעולם חידוש הוא וכי חדית ביה רחמנא בשלא נשתנה הגוף אבל לא חדית כל כך דאפילו נשתנה הגוף לא ישתנה הדין וליכא למגמרה מהדדי וכיון דהכי הוא האי תנא דסבר כדמעיקרא דיינינן לה אפילו בלא הוצאת ש"ר נמי אית ליה הכי דהא כי הדדי נינהו להך מלתא דלא חדית בה רחמנא מידי כך פירש רש"י ז"ל. אבל יש לדקדק אם כן מאי טעמא דמקשה אמאי לא אקשי ליה ממוציא ש"ר גופיה דאמר רחמנא בסקילה אי אמרת דס"ל שאני התם דלא אשתני גופא אם כן היינו דרב יהושע ולא קשיא דס"ל למקשה דמוציא ש"ר גופיה לשילא ודאי חידוש הוא ואין ללמוד מחידוש אפילו בדבר כיוצא בו ורבא אמר כיון דחידוש הוא גמרינן מיניה כל דבר דבתר מעיקרא אזלינן ביה ורב הונא אמר אפילו תימא דבר שכיוצא בו למדין ממנו שלא כדברי המקשה מיהו זו אינה דומיא לזו. אי נמי איכא לפרושי הכי בהדיא דקס"ד דמקשה טעמיה דשילא משום דאישתני גופא הוא וליכא למקשה מוציא ש"ר וחידוש נמי לאו חידוש הוא וא"ל רבא טעמא דשילא משום דאזיל בתר ידיעה הוא הלכך מוציא ש"ר חידוש ואין הדין נותן אלא בהוצאת ש"ר וא"ל רב הונא בריה דרב יהושע אפילו לדידך שאמרת משום דאזיל בתר ידיעה הוא ומ"ה אמר חידוש הוא דילמא כי חדית רחמנא וכו' וזה נכון. ורבינו הגדול ז"ל כתב שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא דהא נערה מאורסה בעלמא בסקילה ואם נכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק אע"ג דהשתא נמי נערה בתולה היא כדמעיקרא כיון דאתיא לה לרשות הבעל אשתני דינא ואילו מוציא ש"ר אחר כניסתה לחופה אע"ג דאתיא לה לרשותיה לא דיינינן לה כדהשתא וכו' כדכתיב בהלכות ופי' לדברי הרב ז"ל כיון דקי"ל דנכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק ואף על גב דהשתא נערה בתולה היא אשתכח דרשות הבעל משוי לה כאילו אשתני גופה והוה לה כמי שבגרה ומשני קטלא, וכיון שכן מוציא ש"ר היכי משכחת לה לעולם אפילו מוקמת ליה דוקא בשלא בעל נימא רשות הבעל משנה והוה ליה כמי שבגרה ותדון כדהשתא לתנא דבי שילא דאית ליה אשתני גופה אשתני קטלא אלא ש"מ חידוש הוא וכדפירש רש"י ז"ל. ויש בהלכות הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל בשמועה זו פירושים רבי' בשם גאוני עולם ז"ל ולא נתנו ליכתב ועליהם אמר רבינו הגדול ז"ל דליכא חד פירושא דסליק כהוגן. הרמב"ן ז"ל:<br>וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו. מוציא ש"ר קאמרת שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא וזינתה בחנק ואילו מוציא ש"ר בסקילה פירוש שאני מוציא ש"ר דאילו אליבא דשילא מוציא ש"ר לא משכחת לה בלא חידוש דכיון דקסבר שילא דהכי דינא דכל היכא דאשתני גופא אשתני קטלא כל מוציא ש"ר נמי הא אשתני דינא דכיון דנכנסה לחופה הא אשתני דינא דהויא בחנק אפילו לא נבעלה ואפ"ה לא אשתני קטלא והיא בסקילה כי בגרה נמי לא אשתני דינא והויא בסקילה אף ע"ג דבעלמא דינא הכי דכל היכא דאשתני גופא אשתני קטלא שאני הכא דגלי ביה רחמנא וקשיא לן ומאי דקא איירי לה אמאי מקשה לה ממתני' ליקשי ממוציא ש"ר גופיה דאורייתא. וי"ל דהמקשה ס"ל דמוציא ש"ר דאורייתא לאו קושיא דהא שילא לא אמר אלא היכא דאשתני גופא אבל אשתני דינא מודה שילא דאפ"ה לא אשתני קטלא ואפילו בעלמא הלכך מוציא שם רע דאורייתא לאו חידוש הוא דהא הכי דינא אפילו בעלמא והיינו דמקשי ממתני' דקתני בהדיא בגרה ורבא אתא למימר דלאו הכי הוא אלא שילא בין באשתני דינא בין באשתני גופא אית ליה דהכי הוא דינא דאשתני קטלא הלכך מוציא ש"ר גופיה דלא אשתני קטלא חידוש הוא דהא אשתני דינא וכיון דכן הוא הדין נמי לאשתני גופא וא"ל רב הונא בריה דרב יהושע אפי' לפי דבריך דמוציא שם רע חידוש הוא אכתי היכי מצי למגמר מינה תנא לבגרה דילמא כי חדית רחמנא היכא דלא אישתני גופא היכא דאישתני גופא לא חדית רחמנא והיכי מצי תנא למגמר חדושא רבה מחדושא זוטא אלא טעמא ע"כ משום דאע"ג דאשתני גופא לא אשתני קטלא ותיובתא דשילא. אבל מתוך דברי הרי"ף ז"ל נראה שהוא מפרש מוציא ש"ר חידוש הוא דכיון דקי"ל דנכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק ואע"ג דהשתא נערה בתולה היא אשתכח [דרשות הבעל משוי לה כאלו אישתני גופה וה"ל כמי שבגרה ומשתני קטלא וכיון שכן מוציא שם רע היכי משכחת לה] לעולם אפילו מוקמת לה דוקא בשלא בעל נימא רשות הבעל משנה והוה ליה כמי שבגרה ותדון כדהשתא לתנא דבי שילא דאית ליה אשתני גופא אישתני קטלא אלא לאו ש"מ חידוש הוא כדפרש"י ז"ל אבל אין לשונו מכריע יפה והנכון כלשון הראשון ומן התימה במה שכתב הרמב"ם ז"ל שנערה שזנתה אחר כניסתה לחופה ובאו עדים מאליהן בחנק הביא הבעל עדים הרי היא בסקילה ונראה שהוא מפרש דברים כפשטן ואילו מוציא ש"ר כי הא דאמרינן דהיינו נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בסקילה וזהו חידוש שבמוציא ש"ר וזה תימה ומאי קאמר וכי חדית בה האי חידושא מאי הוי אטו משום דחדית ביה רחמנא בחדא מילת' אית לן לחדותי בה במילי אחריני אדרבה אית לן למימר אין לך בו אלא חידושו ותו דאי לא אשכחן דשני לן במוציא ש"ר בין הביא הבעל עדים לבא מאיליהן אלא לענין מלקות ולשלם מאה סלע אבל לא לענין מיתתה כלל ותו הא לזנות בית אביה דממעטינן מיניה לקמן מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה לומר שהיא בחנק במוציא ש"ר כתיב וליתא. עד כאן:<br>וז"ל הריטב"א ז"ל. אמר רבא מוציא ש"ר קאמרת שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא דהא נערה המאורסה דעלמא שזינתה בסקילה נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בחנק ואילו מוציא ש"ר בסקילה ופי' ז"ל דברי' כפשוטן דאם נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בלא הוצאת ש"ר דינה בחנק כא"א ואם הוציא עליה בעלה ש"ר אע"פ שזינתה אחר שנכנסה לחופה דינה בסקילה וזה ודאי חדוש גדול מפני הוצאת ש"ר וה"ה לסרחה ולבסוף בגרה שתדון בחנק. ואם תאמר וכי מפני שחדשה תורה דין א' נחדש בו דין שני אדרבה אין לך אלא חידושו בלבד. י"ל דכוליה חד חידוש הוא שגזרת הכתוב שכל דין מוציא ש"ר בסקילה וכן נראה שמפרש אותה הרמב"ם ז"ל ממה שכתב בספר קדושה פ"ג דין חדש יש בהוציא ש"ר וכו'. ואין פירוש זה נכון שאין דין מוציא שם רע לעולם אלא כשזנתה בבית אביה וכדאיתא בקרא בהדיא לזנות בית אביה ואמרינן לקמן פרט לנכנסה לחופה ולא נבעלה ואמרינן נמי פרט למסר האב לשלוחי הבעל וגם לא מצינו בדין מוציא ש"ר שיהא חלוק בין שהוציא ש"ר או שבאו עדים מאיליהן לענין דינא וכדתניא לקמן לא אמר לעדים בואו והעידוני וכו' ועוד כי לפי זה לא היה צריך לומר כאן דהא נערה המאורסה בעלמא שזנתה בסקילה אלא דלימא הכי דהא נכנסה לחופה וזנתה וכו' לכך הנכון כדפי' רש"י ז"ל שאני מוציא שם רע דחידוש הוא דחזינן בה דאע"ג דאשתני דינא בין חטאת לקטלא לא אשתני קטלא שהרי נערה המאורסה שזינתה בסקילה ואם זנתה לאחר שנכנסה לחופה בחנק ואילו בדין מוציא ש"ר שזינתה כשהיא מאורסה ונכנסה לחופה ובאו עדים נדונת בסקילה כדמעיקרא ואע"ג דאילו זינתה השתא בחנק אלמא אע"ג דאישתני דינא לא אישתני קטלא ולפי דברי שילא היה לנו לומר כיון דאשתני דינא לשתני קטלא אלמא גזרת הכתוב הוא במוציא ש"ר למיזל בתר מעיקרא ולפיכך דנו בה דאע"ג דאשתני גופא לא אשתני קטלא ותדון בסקילה כדמעיקרא והא דאמרינן ואילו מש"ר בסקילה לאו דוקא אלא דין מש"ר אמרינן ואפי' באו עדים מאיליהן. ושמעינן מהכא דבעילה לא חשיב שינוי הגוף דאי לא לייתי לה מנכנסה לחופה ונבעלה וזינתה בעלמא שהיא בחנק ואילו בדין מוציא ש"ר בסקילה כדכתיב ואקרב אליה וש"מ דאשתני גופא לא אשתני קטלא אלא ודאי כדאמרן דבעילה לא חשיב שינוי הגוף ובדין הוא דמצי למנקט לה לענין שנוי דינא כשנכנסה לחופה ונבעלה שזהו דין מוציא ש"ר לדברי הכל דאילו כשלא נבעלה פלוגתא דר' אלעזר ורבנן היא והא דנקט בשלא נבעלה משום דלא תסוק אדעתין דמשום שינוי הגוף נקיט ליה למימרא דנבעלה חשיב דאשתני גופא ואף ע"ג דאשתני גופא לא אשתני קטלא א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ודילמא כי חדית רחמנא היכא דלא אשתני גופא אבל היכא דאשתני גופא לא פי' דמשום דחדית דאשתני דינא דלא לישתני קטלא לא הוה לן למימר ביה דאשתני גופא לא אשתני קטלא אם איתא דבעלמא אשתני גופא אשתני קטלא דשינוי גופא עדיפא משינוי דינא אלא ודאי מדין מש"ר שמעינן דאשתני גופא לא אשתני קטלא כ"ש וכו' והקשו בתוס' כיון דסבירא לן דאשתני גופא לא אשתני קטלא כ"ש דאישתני דינא לא אשתני קטלא ואם כן היכי אמרינן דחדית רחמנא במש"ר היכא דאשתני דינא דהא לא חדית ביה רחמנא מידי ותירצו דלדבריו דרבא קאמר לדידך דחשבת לה חדוש לא חדית רחמנא אלא היכא דלא אשתני גופה:<br>וז"ל הרשב"א ז"ל. ורמינהו נערה המאורסה וכו' אבל מדידיה אדידיה לא קשיא דאף על גב דתני שילא באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה וכו' כדמעיקרא השתא לא משמע ליה דכניסה לרשות הבעל הוי שינוי לשילא אלא שינוי הגוף לבד וא"ל רבא מוציא ש"ר קא רמית עליה דשילא, לשילא כל מוציא שם רע חדוש הוא דמדינא כל מוציא ש"ר אפילו לא בעל היה לן למימר שתדון כדהשתא ובחנק דכניסה לרשות בעל הוי שינוי ומשני קטלא דהא נערה המאורסה בעלמא בסקילה ואילו נכנסה לחופה ולא נבעלה וזנתה השתא בחנק אע"ג דלא אשתני גופה כלל דמעיקרא נערה בתולה והשתא נמי אכתי נערה היא אלמא כניסה לרשות הבעל חשבינן כבגרות ומשני קטלא ואפ"ה ע"י הוצאת ש"ר תדון בסקילה כדמעיקרא אלמא חדוש הוא ואי לאו חדוש הוא הוה קשיא לדתני שילא מרישא לסיפיה ומיהו לדתני שילא הוה חידוש אבל לדידן לאו חידוש הוא כלל דלעולם בתר מעיקרא אזלינן:<br>אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ודילמא כי חדית רחמנא כלומר אף כשת"ל דמוציא ש"ר חידוש הוא אכתי לא חדית לן אלא בדלא אשתני אבל היכא דאשתני גופה לא חדית ומחידוש לא גמרינן והלכך כשזינתה ומשבגר' הוציא עליה ש"ר אם איתא דבעלמא אזלינן בתר השתא הכא נמי הוה לן למימר דתדון בחנק כדהשתא. ע"כ [הרשב"א ז"ל]:
ודע דהתוספות פירשו דלא שני לן בין אשתני גופא לאשתני דינא ובהכי פליגי דהמקשן סבור דהא דתניא משבגרה הוציא עליה ש"ר וכו'. היא וזוממיה וכו' היינו מסברא ומשני רבא דחידוש הוא וקשיא להו כל מאי דמקשי ורש"י ז"ל לא פירש כן וניחא לשיטתו כל הקושיות ועל שיטת התוספות כתוב בגליון תוספות והא דקאמר ואילו מוציא ש"ר אף על גב דהכל איירי במוציא ש"ר ה"פ ואילו במוציא ש"ר על האירוסין דאיירי קרא דהוי בסקילה. ע"כ:<br>עוד כתוב בגליון תוספות אבל ק"ק דתניא בשמעתין לא אמר לעדים בואו והעידוני והם מעידין מאיליהן היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה אלמא אפילו בלא הוצאת ש"ר לא אמרינן הואיל ואשתני דינא אשתני קטלא וקשיא לרבא מיהו יש לתרץ דאע"ג דלא אמר לעדים דמכל מקום הרי הוציא ש"ר וחדית ביה רחמנא ע"כ. ויש לי להאריך בשיטת רש"י ז"ל והתוספות ז"ל אבל אין הפנאי מסכים ועוד אחזור על זה בעזר העוזר האמיתי:<br>אלא אמר רב נחמן בר יצחק אשתני ולא אשתני תנאי היא הקשו בתוספות והא הכא ליכא אלא שינוי דינא והיכי מייתי לאשתני גופא דלעיל ותירץ הרשב"א ז"ל דמינויין כאשתני גופא הוא וכן פי' רש"י ז"ל ומיהו אכתי יש לחלק בין אשתני גופא דמינויין לאשתני גופא דבגרות ומשמע לי דהא ודאי תנא דשילא ותנא אחריתי תנאי הוה ומצינו למימר דפלוגתא דתנאי היא אפי' דלא אשכחן דפליגי תנאי אחריני בהכי אלא דמ"מ בעינן לאשכוחי תנאי דפליגי בכיוצא בזה כי היכי דלא נחדש פלוגתא חדשה בין התנאים ולכך מהדרינן לאשכוחי דפליגי תנאי באשתני קטלא מיהא אע"ג דלא שוו בענין דהא (לא דמיא) אשתני דינא והא אשתני גופא ממש הא אשכחינן דפליגי מיהא באשתני ולא אשתני וכיון שכן איכא למימר דתנא דשילא ותנא אחריתי פליגי נמי באשתני גופא אי אשתני קטלא ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל וז"ל אלא א"ר נחמן בר יצחק. הא דתני שילא תדון בחנק הואיל ואשתני גופא אשתני קטלא ותנא אחריתי סקילה ואע"ג דאשתני גופא לא אשתני קטלא תנאי היא. אשתני ולא אשתני. אי אמרת אשתני קטלא או לא אשתני קטלא תנאי היא. ע"כ דוק ותשכח בקצת פירושים כתיבת יד אין כתוב זה הלשון האחרון אשתני ולא אשתני אי אמרת אשתני קטלא וכו' ונוסחת פירושים הוא מדוייק כדכתיבנא כנ"ל:<br>וז"ל הרא"ה ז"ל אשתני כלומר אי אזלינן בתר השתא אי בתר מעיקרא תנאי היא דרבי שמעון ורבנן דרבנן סברי בתר מעיקרא ור"ש אזיל בתר השתא. ע"כ:<br>והריטב"א כתב וז"ל. אמר רב נחמן בר יצחק אשתני ולא אשתני תנאי היא פי' אשתני גופא אי אמרינן אשתני קטלא או לא אשתני תנאי היא דתנן חטאו עד שלא נתמנו כו' פי' וכיון דאמרו רבנן הרי הן כהדיוטות כדמעיקרא אלמא סבירא ליה דאשתני דינא אשתני חיובא דידהו ור"ש דאמר משנתמנו פטורין ס"ל דאשתני דינא אשתני חיובא ופירשו בתוספות דמדרבנן לא מוכיחין מידי דדילמא אע"ג דאשתני דינא לא אשתני חיובא אשתני גופא אשתני חיובא אלא סייעתא לשילא מייתינן דר"ש סבירא להו כוותיה דאפי' (לא) אשתני דינא אשתני חיובא וכ"ש אשתני גופא וברייתא דלעיל פליגא אדרבי שמעון וסבר לה כרבנן דהכא ולא מפליגי בין שינוי דינא לשינוי גופא א"נ תנאי ממש קאמר ולפום סברא דרבא דלעיל דחשיב אליבא דשילא שינוי דינא כשינוי גופא. ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל תנאי היא דתנן חטאו וכו'. תימה היכי מייתי תנאי מאשתני דינא לאשתני גופא דלעיל וי"ל הא דמפליג כן היינו דוקא לרבא דהוה בעי למימר דחדית רחמנא במוציא ש"ר מה שאינו סברא וגם אינו נוהג בשאר חייבי מיתות הלכך פריך ליה רב הונא הואיל ואמרת דחדש רחמנא אע"ג דלאו סברא הוא אם כן יש לך להעמיד האי חידוש בפחות שתוכל והיינו בלא אשתני גופא אבל רב נחמן דמתרץ לה לברייתא ומוקי לה כתנאי והתנא דאית ליה לא אשתני קטלא מסברא קאמר ולאו מחידושא אין לחלק בין אשתני דינא לאשתני גופא הלכך מייתי שפיר תנאי. א"נ י"ל דמדר"ש מייתי ראיה הואיל וס"ל אשתני דינא אשתני קטלא כ"ש אשתני גופא הא אשכחן תנא דאית ליה ההיא דשילא אבל מדרבנן לא מייתי שום ראיה וגם אין אנו צריכין דההיא דשילא הוא דמשבשינן לה משום דלא מיתני' בר' חייא ורבי אושעיא ותדע דהא במסקנא קאמר לה רבי יוחנן להך תנא תני תדון בסקילה. ע"כ:
===דף מה עמוד ב===
אימור דשמעינן ליה לר"ש דאזיל אף בתר ידיעה פי' דבעי חטאה וידיעה בתר גופא דאזיל בתר ידיעה דהשתא ולא בתר חטאה דמעיקרא מי שמעת ליה אם כן ליתו קרבן כי השתא משיח פר ונשיא שעיר וקשה לי דהא ודאי פירכא רבה היא והיכי ס"ד לומר דר"ש דאמר כשילא וי"ל דאיהו סבר דמאי דלא ליתו קרבן כי השתא גזרת הכתוב דבעינן אשר נשיא יחטא ואם הכהן המשיח יחטא והשתא פרכינן דאם איתא דכללא הוא דאשתני דינא אשתני חיובא ודיינינן ליה כי השתא הכא נמי אי אזלינן בתר ידיעה דהשתא הוה לן למידייניה כאילו חטא השתא וקרינן ביה אשר נשיא יחטא כנ"ל. הריטב"א ז"ל. והתוספות ז"ל הקשו להפך דמאי פריך מכל מקום מייתי שפיר מדר"ש דתדון בחנק לכל הפחות כיון דבחטאה מחייב בסקילה ובידיעה מחייב חנק מידי דהוה אנחנקין שנתערבו בנסקלין דנידון בחנק כיון שאינו יכול לקיים בו מצות סקילה ולא דמי לקרבן כיון דלא ידע אי קרבן לייתי פטור דלא שייך למימר דיביא קטן שבהם ואפילו יביא גדול לא יתכפר אם הוא מחוייב קטן ונמצא מביא חולין לעזרה ע"כ. כתוב בגליון תוספות חטאה מחייבי ביה כשבה או שעירה שהוא קרבן קטן וידיעה לפר למשיח שהוא קרבן גדול ע"כ . מכל מקום שמעינן דבקושית התוספו' מיתרצא שפיר קושיית הריטב"א ז"ל מיהו צריך לתרץ קושיית התוספו'. וכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואשתני ולא אשתני תנאי היא פירש"י ז"ל אי אמרינן אשתני גופא אשתני קטלא דמ"ד הכא אשתני דינא כל שכן בדשילא ואקשי' אימר דשמעת ליה לר"ש וכו' דאזיל (אף) בתר ידיעה לחודה מי שמעת ליה פי' דאילו לא אזיל ר"ש בתר חטאה היה לך לומר כאן תדון בחנק אבל ר"ש בתר חטאה אזיל אלא לגבי קרבן כיון שא"א לו להביא קרבן עד שיודע לו ולא נודע לו אלא לאחר שהוא משיח או נשיא אינו מביא קרבן כדמעיקרא דהשתא הוא דחייל עליה חיוב קרבן אבל גבי נערה שזינתה משעה שזינתה נתחייבה בסקילה הילכך נדון באותה מיתה החמורה. זהו תורף הפירוש. עד כאן:<br>וע"פ דרך זה משמע לי לפרש דרב נחמן סבר דהיינו תנאי דפליגי מיהא באשתני ולא אשתני דכי היכי דתני שילא תדון בחנק משום דאזיל נמי בתר השתא ולהכי תדון בסקילה מיהא דהיינו חנק הכי נמי קא פטר ר"ש מקרבן משום האי טעמא דאזיל נמי בתר השתא ולא ידעינן הי קרבן ניתי ולהכי פטור וכמו שהקשו התוספו' ז"ל. והיינו משום דסבירא ליה לרב נחמן דמטעם דאשתני גופא הוא דקא פטר ר"ש ולהכי איכא למימר כיון דטעמיה היינו משום דאשתני גופה ומ"ה קא פטר ר"ש מטעמא דכתבו התוספו' ז"ל וכדכתיבנא דהילכך גבי קטלא דלא שייך למימר הכי אלא אדרבה קי"ל דהנחנקין שנתערבו בנסקלין דנדון בחנק אזלינן בתר השתא ותידון בחנק וזהו שכתב רש"י ז"ל פטורין. לגמרי אלמא דמשום דאשתני גופא אשתני קרבן. ע"כ. פי' כיון דאשתני גופ' ע"כ אשתני קרבן ולא ידעי' מאי ניתו הלכך פטורין לגמרי וכדכתיבנא. ואפשר היה לפרש לשון רש"י ז"ל בענין אחר דה"ק דכיון דמשום דאשתני דינא קא פטר היכא דאשתני גופא יחייב קרבן כדהשתא דמינוי לא חשיב שינוי הגוף לגמרי וליתא אלא הנכון כדכתיבנא. ופריך עלה אימור דשמעת ליה לר"ש וכו' פי' דטעמא דקא פטר ר"ש לאו משום דאשתני גופא בלחודה כי היכי דנילף מקרבן לקטלא אלא משום דגבי קרבן בעינן ידיעה דאי אפשר לו להביא קרבן עד שיודע לו וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל הילכך ליכא למגמר מקרבן לקטלא ואילו הוה קאמר ר"ש דליתי כדהשתא משוח פר ונשיא שעיר הא ודאי דהוה שמעי' מיניה הא דתני שילא דתדון בחנק דאלמא משום דאיכא שינוי הגוף אזיל בתר ידיעה ולא בתר חטאה דלא חשיב שעת חטאה כיון דאשתני גופא אבל השתא דקא פטר לגמרי מקרבן לאו משום דחשיבא ליה שינויא דגופא אלא טעמא דידיה משום דבעי ידיעה וחטאה בחד גופא פי' דאין קרבן בלא ידיעה והרי הידיעה בשעה שהוא נשיא הויא אבל גבי נערה דכל חיובא אתיא לה משעה שזינתה אין לנו לילך אלא בתר מעיקרא ושינוי הגוף לא חשיב ולא מידי כנ"ל.והכל הוא מובן בלשונו של רש"י המאיר עינינו בתורה דוק ותשכח:<br>וז"ל הרא"ה ז"ל. אימר דשמעת ליה לר"ש דאזיל אף בתר ידיעה דאזיל בתר ידיעה ולא אזיל בתר חטאה מי שמעת ליה אם כן כלומר דאזיל לגמרי בתר השתא ליתי קרבן כדהשתא משיח פר ונשיא שעיר כשילא דאזיל לגמרי בתר השתא אלא ודאי ר"ש בתר מעיקרא לגמרי קא אזיל אבל שאני קרבן דלא חייל חיוביה אלא בחטאה ובידיעה הלכך בתר מעיקרא לא אזלינן דלא הות ידיעה בתר השתא נמי לא דלאו דינא הוא דניזול בתר בסוף אבל בההיא דשילא כוליה חיובא בשעתא דזנאי הוה וכיון דכן אזלינן בתר מעיקרא. עד כאן. ובשיטת רבו הרמב"ן ז"ל אמרה:
<b> האמר ליה רבי יוחנן לתנא תני כו'. </b>ואיכא למידק לפי מאי דפרישנא לעיל דכי קאמר אשתני ולא אשתני תנאי היא ולא משום דצריכינן לאשכוחי תנאי דפליגי בהכי הוא דאמרינן דתנא דשילא ותניא אחריתי תנאי היא דבלאו הכי נמי שפיר מצינן למימר תנאי היא דהא אינהו גופייהו תנאי הוו אלא משום דבעי' לאשכוחי פלוגתא קצת בכה"ג כי היכי דלא ליהוי פלוגתא חדשה מעתה תקשי אתו' משום דלא אתיא ר"ש כותיה דשילא משבשינן לדשילא דלמא הא דתני שילא הויא תנא בפני עצמו דס"ל הכין ופליגי תנאי בהכין ויש לומר דלהכי כתב רש"י ז"ל האמר ליה כו'. שינויא הוא. פי' כלומר שינויא בעלמא הוא דבפ' בן סורר משום קושיא אחריתי צריכין אנו להגיה כן בדשילא ולהכי אמרינן הכא נמי הכין ודייקא נמי דקאמר הא אמר ר' יוחנן וכו' אע"ג דהוי הודאת הקושיא ולא תירוצא כנ"ל. ואכתי איכא למידק היכי מצינן למתנייא להא דשילא כלל והא אי תנינן בסקילה אין כאן אלא שתי מדות בנערה ולא שלש ואפשר ולבסוף בגרה תדון בבית הסקילה ולא בשער העי' ולא בפתח בית אביה שהרי היא בוגרת לפנינו נשתנה מיהא מקום סקילתה כנ"ל:
<b> ואמאי נערה המאורסה וכו'. </b>הא כתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל דדעת המקשן מעיקרא הויא דהכל הולך אחר גמר דין ולהכי כי דחינן להא דשילא ואמרינן תדון בסקילה פריך תלמודא והא הנערה כתיב ועוד יש לי לפרש שמעתין בענין אחר דמעיקרא פריך למימרא דכל היכא דאשתני גופא כו' פי' ואפילו במוציא ש"ר מדקתני רישא באו לה עדים בבית אביה וכו' דאלמא דלא אשתני אלא מבית אביה לבית חמיה פי' שנשאת אבל גופה לא אשתני כלל דאלו אשתני גופה כגון סרחה ולבסוף בגרה תדון בחנק וכדקתני סיפא ואפילו במוציא ש"ר הדין כן ולהכי פריך מדתניא נערה המאורסה שזינתה ומ"ש בגרה הוציא עליה ש"ר וכו' ומיהו אי הוה שמיע ליה דבנערה המאורסה דוקא תני כן ולא במוציא ש"ר לא הוה קשיא ליה ולא מידי אלא עיקר רומייה אמוציא ש"ר וכדכתיבנא ומשני רבא מוציא ש"ר אמרת וכו' פי' דבעית למידק מדתני שילא באו לה עדים בבית חמיה וכו' דבמוציא ש"ר נמי אמרינן דאי בגרה אשתני קטלא שאני מוציא ש"ר וכו' ולעולם במוציא ש"ר לא אשתני קטלא ולהכי נקט באו לה עדים בבית חמיה וכו' משום דבעי לאשמועינן טעמו של דבר דהיינו מאי דקאמר רבא דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה וכו' הלכך תנא דברייתא נמי קאמר הכין אלא שקצר ופריך עלה רב הונא בריה דרב יהושע דאין זה טעם הדבר דדילמא כי חדית וכו' והלכך הדרינן לדיוקן דמעיקרא דמדקתני באו לה עדים בבית חמיה וכו' אלמא דבמוציא ש"ר אילו בגרה תידון בחנק ומשני אלא אמר רב נחמן וכו' ופרכינן עלה אימור דשמעת ליה לר"ש וכו' ומהדרינן האמר ליה רבי יוחנן וכו' פי' ואפילו נערה המאורסה נמי בלא מוציא ש"ר תדון בסקילה ולא היינו צריכין לשבושי כולי האי אלא דנימא שמוציא ש"ר דוקא הוא שתדון בסקילה אבל בנערה המאורסה דכתיב בהדיא נערה המאורסה אית לן למימר דסרחה ולבסוף בגרה תדון בחנק אלא משום דבדוכתא אחריתי צריכין אנו לשנויי הכין משבשינן לה ה"נ הכין וכדכתיבנא ולהכי פריך ואמאי נערה המאורסה וכו' דבשלמא לדידי לא הוה רמינן אלא ממוציא ש"ר למוציא ש"ר ומיהו בנערה הוה ניחא דתדון בחנק אבל לדידך דתרצת לי דבנערה המאורסה נמי תדון בסקילה והא נערה המאורסה כתיב. כנ"ל:<br>אמר קרא הנערה הנערה שהיתה כבר פרש"י ז"ל דכתיב והוציאו את הנערה ולא כתיב והוציאוה וקשה דהא במוציא ש"ר כתיב ודילמא במוציא ש"ר חדית רחמנא דהכי נמי חדית ביה חדושא אחרינא דנכנסה לחופה ולא נבעלה וכו' וכדקאמר רבא לעיל ותירצו בתוספות דכיון דדרשינן הנערה שהיתה כבר לומר דבתר מעיקרא אזלינן הלכך מהכא שמעינן דבכל דוכתא אמרינן הכי דכל היכא דאשתני גופא לא אשתני קטלא ואילו לא הוה שמעינן לה אלא מהדין הכתוב בה הוה פרכינן שפיר ודילמא כי חדית רחמנא וכו' וכדפרי' רב הונא לעיל בכיוצא בזה אבל השתא דמקשינן לה מייתורא דקרא דכתיב הנערה דמשמע דנזיל בתר מעיקרא וכדכתיבנא הלכך יש ללמוד כן בכל דוכתא כנ"ל:<br> וז"ל הרא"ש ז"ל אמר קרא הנערה הנערה שהיתה כבר ומהאי ילפינן בכל מקום דכל היכא דאשתני דינא לא אשתני קטלא. ע"כ:<br>אי הכי מלקא נמי לילקי ומאה סלע נמי לישלם יש לפרש דה"ק בשלמא למ"ד דמוציא ש"ר חידושא הוא כדשנינן אליבא דשילא לא קשיא ליה הא דבדידה חדית רחמנא בדידיה לא חדית רחמנא אלא לדידך דאמרת דינא הוא אמאי. הריטב"א ז"ל:<br>על פתח ב"ד פי' סמוך לב"ד ולא בפתח ב"ד ממש דהא בעינן לרחוקיה כי היכי דתהוי ליה הצלה ע"י רוכב הסוס כדאיתא בסנהדרין. הריטב"א ז"ל:<br>וכתבו התוספות ז"ל ריש פרק נגמר הדין כהאי טעמא דכי היכי דתיהוי ליה הצלה א"נ דלא מתחזו ב"ד רוצחין דאמרינן התם בפרק נגמר הדין לא קיימינן אלא אמאי דמרחיקין רחוק מב"ד בית הסקילה אבל חוץ לב"ד מקרא מלא הוא דכתיב הוצא את המקלל וכדדרשינן התם במתניתין וכיון שכן הכא דבעינן ע"כ שיהא על פתח ב"ד טעמא דהצלה לא שייך הכא דמפתח ב"ד ממש לסמוך לפתח לא שייך טעמא דהצלה דהצלה פורתא לא שמה הצלה. ומיהו טעמא דלא לתחזו ב"ד רוצחין שייך נמי הכא דעל הפתח ממש מתחזו ב"ד מתפארין ברציחה אבל סמוך לפתח לא מתחזו כולי האי ולהכי כתבו התוספות לאו דוקא על פתח ב"ד אלא חוץ לב"ד כי היכי דלא ליתחזי בית דין רוצחין כדאמרינן בפרק נגמר הדין אמילתא אחריתי ע"כ. ומיהו איכא למימר דכיון דכתיב שעריך ולא אפשר משום דרובא ע"ג שערי ב"ד מקרו שעריך וכל כמה דמצינן לקיומי מאי דכתיב שעריך טפי עדיף והלכך על פתח ב"ד ממש בעי מיהוי ומ"ה נמי לא בעינן דליהוי חוץ לשלש מחנות אע"ג דכל הנסקלין ילפי' מפרים הנשרפים דצריכין ליסקל חוץ לג' מחנות כדאיתא בפרק נגמר הדין. וכ"ת תינח היכא דכתיב שעריך כגון בעבודת כוכבים אבל בנערה המאורסה דלא כתיב שעריך אדרבה אית לן למילף מפרים הנשרפים דליהוי חוץ לשלש מחנות ואמאי הויא על פתח ב"ד ומסתמא בית דין לאו חוץ לשלש מחנות יתבי דהא דגמרי' לקמן פתח מפתח כו' אינו אלא אסמכתא בעלמא וכדפי' רש"י ז"ל לקמן כדי ללמד שעריך ולא שערי ע"ג ומשום הך אסמכתא לא סמכינן דרשא גמורה דפרים הנשרפים. וי"ל דגבי נערה המאורסה נמי הכתיב על פתח בית אביה דהיינו תוך שלש מחנות וכשאין לה פתח בית אב פתח שער העי' במקום פתח בית אב קאי והיינו דקתני אין לה פתח בית אב סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא והכי איתא בספרי דוקני וכן גרסי התוספות ז"ל פי' ולהכי נקט שער העיר ההיא לומר דהרי היא במקום פתח בית אב ובעיר שרובה ע"ג פתח בית דין הויא במקום פתח בית אב ומעתה לא תיקשי אמאי לא הויא חוץ לשלש מחנות כשאר הנסקלין לא כנערה המאורסה ולא כעו"ג וכדכתיבנא:
ומיהו התוספות ז"ל לא פירשו כן וקשיא להו דאמאי נסקלת על פתח בית דין והא חוץ לשלש מחנות בעינן ותירצו בעיר שרובה ע"ג בטלה קדושת היקף חומה ככתוב בתוספות והא דקתני סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא לא בעי למימר שער העיר ההיא שהאב בתוכה אלא שאין לו בית ונמצא דפתח שער העיר במקום פתח בית אב קאי וכדכתיבנא אלא להכי קתני ההיא לאורויי דהיינו עיר שסרחה בו והוה ליה כהאי דתני גבי ע"ג על שער שעבד בו ולכל מאי דתני הכא גמרינן מע"ג ולא לענין עיר שרובה ע"ג לבד וכיון דלא קפדינן שתהא נסקלת על שער העיר שהאב בתוכה אלמא לאו במקום פתח בית אב קאי ומעתה תקשי אמאי לא הויא חוץ לשלש מחנות ואין לתרץ משום דכתיב שעריך וכמו שתירצו התוספות בפרק נגמר הדין דהא נערה המאורסה לא כתיב שעריך וכדכתיב' הא אין לך לתרץ אלא כמו שתירצו התוספות ז"ל דבעיר שרובה ע"ג בטלה קדושת היקף חומה כנ"ל ודוק שהפכו התוספות הדיבורים דמעיקרא נקטו על ב"ד ושוב נקטו סוקלין אותה על פתח שער וכו'. וקל להבין אבל רש"י ז"ל כתב וז"ל שעריך. בעו"ג כתיב והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו וגו'. ע"כ. ומשמע לי דס"ל ז"ל דדוקא בע"ג בעינן על שער שעבד בו כדקתני בברייתא אבל בנערה המאורסה לא בעינן דדוקא ממלת שעריך גמרינן לנערה המאורסה ומיהו מאי דבעינן שער שעבד בו גמרינן מדכתיב אשר עשו אצל שעריך ומאי דגמרי' בסמוך נאמר שעריך למטה ונאמר שעריך למעלה וכו' היינו לומר בשעריך קאי אצל מאי דביני שעריך דלמטה ולמעלה והלכך לא גמרי' מיניה לנערה המאורסה אבל מאי דילפינן ממלת שעריך לבד דהיינו שעריך ולא שערי ע"ג ילפינן נמי מינה לנערה המאורסה כנ"ל:<br>גרש"י ז"ל גמר פתח מפתח ופתח משער ושער משעריך ויש גורסין גמר פתח מפתח שער ושער משעריך והכל דרך אחד. הריטב"א ז"ל. ג"ה תנו רבנן המוציא שם רע לוקה ונותן מאה סלע רבי יהודה אומר וכו' ולא גרסינן בין בעל בין לא בעל דהא בסמוך אוקימנא כשבעל דוקא והיינו נמי דאמרינן באוקמתא קמייתא הכי קאמר המוציא ש"ר לוקה ונותן מאה סלע בין בעל בין לא בעל אלמא אוקמתא הוא דעבדינן לברייתא ולא למתניא הכי בהדיא. הריטב"א ז"ל:
<b> רבי יהודה אומר ללקות לוקה מכל מקום וכו'. </b>כרבי אליעזר בן יעקב פרש"י ז"ל כראב"י. דאמר לקמן לא נאמרה פרשת מוציא שם רע אלא כשבעל הילכך מאה סלע לא מחייבינן ליה אלא כשבעל אבל מלקות דמשום אזהרת לא תלך רכיל הוא לקי ואפילו לא בעל דהא הלך רכיל ואי משום דהוי לאו שאין בו מעשה ר' יהודה לטעמיה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו במסכת מכות וכו'. והוא שבעל. כראב"י וקסבר ת"ק אליבא דראב"י לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ומלקות דמוציא שם רע חידוש הוא דמויסרו אותו נפקא וההיא קרא כשבעל כתיב. רבי יהודה אומר ללקות לוקה מכל מקום. דמלקות משום אזהרת לא תלך רכיל הוא ולאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ע"כ:<br>והקשו עליו דלקמן בעי תלמודא אזהרה למוציא שם רע מנין מלא תלך רכיל משמע בתר דילפינן מלקות מויסרו מהני האי לאו לאזהרה אבל למלקי לא. ועוד כל אדם שיחרף את אשתו מזנות לילקי ועוד אמאי אצטריך ויסרו לרבי יהודה. ותירץ רשב"א דאי לא כתיב ויסרו לא הוה מוקמינן לא תלך רכיל לאזהרה דמוציא שם רע אבל השתא דשמעינן דלקי מויסרו אנו צריכין למצוא אזהרה ומוקמינן ליה לאזהרה דלא ענש אלא אם כן הזהיר. ובזה נתרץ הכל דס"ל לרש"י ז"ל דכיון דלמלקות צריך לקרא מבחוץ ולא סגי במאי דכתיב גבי מוציא שם רע ויסרו כדי להלקותו הילכך לא אמרינן ביה דברים ככתבן דדוקא למאי דעניש קרא להדיא במוציא שם רע ואין אנו צריכין לקרא אחרינא מבחוץ הוא דקאמרינן ביה דברים ככתבן כגון מאה סלע אבל מלקות אף על גב דכתיב ביה נמי ויסרו הרי אי לאו אזהרה דלא תלך רכיל לא הוי לקי הילכך לא אמרינן ביה דברים ככתבן אלא בין בעל בין לא בעל לוקה ושאר כל אדם שמחרף אשתו כיון דלא כתיב ביה ויסרו לא לקי כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל אבל מלקות דמשום אזהרת לא תלך רכיל הוא וכו'. פי' כיון דאין המלקות אלא על ידי אזהרת לא תלך רכיל אף על גב דעיקר המלקות משום ויסרו דכתיב גבי מוציא שם רע מכל מקום הרי אינו לוקה אלא משום אזהרת לא תלך רכיל הילכך לא שאני לן בין בעל בין לא בעל ולא אמרינן ביה דברים ככתבן ולכן שני ליה בין מלקות למאה סלע כנ"ל. ומיהו אכתי קשיא ליה להרא"ש ז"ל דבכל סוגיא דלעיל פריך תלמודא אי הכי מלקא נמי לילקי ומאה סלע נמי לישלם משמע דלכ"ע אין זה בלא זה. ועוד הקשה על מה שפירש ז"ל דמוציא שם רע הוי לאו שאין בו מעשה דא"כ לחשבינהו גבי הנך דתנא בפ"ק דתמורה דתני תנא קמיה דרבי יוחנן כל לא תעשה שבתורה לא עשה מעשה פטור חוץ מנשבע וממר ומקלל חברו בשם. ונראה לר"ת דלכ"ע אין מלקות אלא כשבעל אליבא דרבי יהודה ולא שני ליה בין מלקות למאה כסף כיון דעיקר המלקות כתוב ביה דהיינו ויסרו דלא תלך רכיל לא הויא אלא אזהרה בעלמא ולוקה היינו מכת מרדות לכ"ע ואפילו לדעת המקשן ורב פפא והכי קשיא ליה והתניא רבי יהודה אומר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה פי' קס"ד דאינו לוקה כלל קאמר דאין לו לשנות אינו לוקה הואיל ומדרבנן מיהא לקי ומשני אמר רב נחמן ה"ק בעל לוקה מדאורייתא לא בעל אינו לוקה מדאורייתא אבל לוקה מכת מרדות מדרבנן והא נמי דקתני ללקות לוקה מכל מקום היינו מלקות מדרבנן והא דקאמר רב פפא מאי לוקה ממון לא אתא לאפלוגי אהא דמפרש דלוקה היינו מכת מרדות וכו' ככתוב בתוספות. כנ"ל לפרש שיטת התוספות ז"ל דהמקשן נמי הוה ס"ל דמלקות מדרבנן דאי ס"ד דמקשן דמלקות דאורייתא קאמר ורמי מתנייתא אהדדי וכדבעינן לפרושי לשיטת רש"י ז"ל הרי גם לשיטת ר"ת ז"ל צריך ליישב דעת המקשן ובהכי נמי ניישב כולה שמעתתא ומאי קשיא ליה לר"ת על שיטתו של רש"י ז"ל:<br>ושוב מצאתי להריטב"א ז"ל שכ"כ וז"ל. רבי יהודה אומר ללקות לוקה מכל מקום פרש"י ז"ל לוקה משום לא תלך רכיל בעמך דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין. והקשו עליו בתוספות דא"כ אפילו המוציא שם רע על הבוגרת ועל כל אשה נמי ועוד לא תלך לא אדכריה תלמודא אלא לאזהרה בלחוד ומלקות מויסרו נפקא דאי לא לר' יהודה ויסרו אותו למה לי לכך נראה להם כמו שפירש ר"ת ז"ל דמלקות דרבנן קאמר והא דפרקי' לקמן לוקה מכת מרדות דרבנן לאו למימרא דהשתא סבירא לן דמלקות דאורייתא קאמר אלא משום דקתני לא בעל אינו לוקה ומשמע אינו לוקה כלל להכי פרקינן דלעולם לוקה מכת מרדות דרבנן. ע"כ:<br>והרא"ש ז"ל כתב וז"ל. ונראה כפי' ר"ת ז"ל שפירש דלוקה דקתני היינו מכת מרדות והאי דלא ניחא ליה לרב פפא תירוצא דרב נחמן לאו משום דפליג עליה דלדידיה נמי הוי פירושא הכי כדפרשינן אלא אהא מהדר רב פפא דקבל רב נחמן הקושיא מההיא הברייתא דתניא בעל לוקה לא בעל אינו לוקה ומשום אותה קושיא תירצו לוקה מכת מרדות מדרבנן וקא"ל רב פפא מהא ברייתא לא קשיא מידי דע"כ לוקה דקתני בברייתא היינו ממון דלא מסתבר שיניח התנא לשנות מאה סלע דכתיבי בקרא בהדיא וישנה מלקות דרבנן דלא כתיבא בהדיא דבכולהו מתני' דלעיל לא קתני מלקות גרידא אלא בהדי מאה סלע. ועוד קשה לרב פפא דאין לו לשנות אינו לוקה בברייתא בתרייתא כיון דמדרבנן מיהא לוקה מכת מרדות ע"כ. לא ביאר הרב ז"ל מה היה דעת המקשן. ולכאורה משמע מדבריו ז"ל דמאן דרמי מתנייתא אהדדי לא אסיק אדעתיה דלוקה מכת מרדות מדרבנן קאמר והנכון מה שכתבתי. ומכל מקום קשיא להו לתוספות ז"ל על שיטת ר"ת ז"ל דהא אפילו לרבנן דס"ל בעלמא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הכא במוציא שם רע סבירא ליה דלוקין כשבעל אף על גב דהויא ליה לאו שאין בו מעשה דעל דיבורו הוא דלקי וכיון שכן לרבי יהודה כיון דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו לא הוה לן לפלוגי הכא במוציא שם רע בין בעל ללא בעל דהוה לן למימר דאהני לן מאי דס"ל בעלמא דלוקין על לאו שאין בו מעשה דלא נימא לגבי מלקות דברים ככתבן אלא דילקה אפילו לא בעל דאף על גב דלא תלך רכיל לא הויא אלא אזהרה בעלמא מכל מקום כיון דכתיב ביה ויסרו ואזהרתיה מלא תלך רכיל ובכל מקום לוקין על לאו שאין בו מעשה לרבי יהודה הוה לן למימר דילקה אפילו לא בעל:<br>ותירצו בתוספות דלא אהני מידי מאי דסבירא ליה בעלמא לאו שאין בו מעשה לוקין כיון דלא איירי קרא אלא דוקא כשבעל הרי גלה הכתוב כאן דלא לקי אלא כשבעל דדברים ככתבן בעינן אבל מאי דכתיב בפרשה ועיקר מלקות מויסרו נפקא דלא תלך רכיל לא אתא אלא לאזהרה בעלמא. ועוד תירצו בתוספות דאילו הוה ידעינן מעלמא דלוקין על לאו שאין בו מעשה אין הכי נמי דהכא נמי הוה אמרינן דלוקה אף על פי שלא בעל וכדכתיבנא ומיהו מהכא הוא דקיימא ליה לרבי יהודה דלוקין על לאו שאין בו מעשה וכיון שכן יש לנו לומר דברים ככתבן אפילו לגבי מלקות ותקשי נמי לשיטת רש"י ז"ל מהכא דהיכי מצינן למימר דטעמיה דרבי יהודה דלוקה מכל מקום משום דהוי לאו שאין בו מעשה והרי מהכא הוא דקיימא ליה לרבי יהודה הכין. ודע שבקצת נוסחאות מהתוספות כתוב ואם תאמר לרבי יהודה דאמר לוקין על לאו שאין בו מעשה אמאי אצטריך והיה אם בן הכות הרשע וגו'. ויש לומר דלרבי יהודה איכא לשנויי משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ע"כ. וזה גליון תוספות ואינו מהפנים ועל קושיא זו נמי קאי הא דקאמר ועוד דהא דלוקין לאו שאין בו מעשה וכו' ועיין בתוס' סנהדרין פ"ק דף י':
<b> לוקה מכת מרדות דרבנן. </b>פירש בעל הערוך ז"ל דמכת מרדות מכין אותו עד שתצא נפשו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות פסחים גבי האוכל מצה בערב הפסח ובפי' המשנה למסכת נזיר פירש שמכין אותו לפי אומד ב"ד. וכן כתב הרמ"ה ז"ל שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה ונראין הדברים דכל מכת מרדות שהיא על עבירה נמשכת ויש בו לחוש להבא מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו כראוי דברי חכמים וכל שהיא על עבירה שאינה נמשכת אלא לייסרו לשעבר דנין אותו באומד ב"ד ובפחות ממלקות של תורה ונראין דברי האומרים שאין לדקדק במכת מרדות ברצועה של מלקות האמורה במסכת מכות. הריטב"א ז"ל:
===דף מו עמוד א===
<b> ת"ר וענשו אותו זה ממון כו'. </b>ואיכא למידק אמאי הפך סדריה דקרא דכתב ויסרו קודם וענשו. ועוד מאי אתא לאשמועינן במאי דקאמר וענשו אותו זה ממון והא מקרא מלא הוא דכתיב וענשו אותו מאה כסף. ועוד מאי קאמר בשלמא וענשו זה ממון וכו' מאי דוחקיה פשיטא דהכי כתיב ונ"ל דמאי דכתיב וענשו אותו מאה כסף וכו' מצינו לפרושי דה"ק וענשו אותו ומהו עונשו שיתן מאה כסף לאבי הנערה וגם שלו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. ואם נפרש כן הא ודאי דלא מצית לפרש ויסרו אותו זה מלקות שאם היה שום עונש אחר מלבד אלו שני העונשין שהזכיר הכתוב בתר הכי הוה ליה למנקטיה לבתר מאי דכתיב וענשו אותו דהא עונשי קא מני ואזיל וכדכתיבנא לכך קאמר וענשו אותו זה ממון פי' דלא קאי וענשו אלא אממון לבד מעתה שפיר מצינן לפרושי ויסרו זה מלקות. ופריך תלמודא בשלמא וענשו זה ממון פי' ממון לבד כי היכי דלא תיקשי לן דהיכי מצינן לפרושי ויסרו זה מלקות שפיר וקרא מכרעא הכי דכתיב וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה ואי קאי אדלקמיה אמאי דכתיב ולו תהיה לאשה וגו' לא הוה ליה למכתב אלא וענשו ונתנו לאבי הנערה מאה כסף וגו' אבל השתא דכתיב וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה אלמא משמע דאין וענשו אלא ממון לבד ולא קאי אדלקמיה ומעתה לא תקשי אמאי דאמרינן ויסרו זה מלקות אבל מכל מקום קשיא מנלן דויסרו זה מלקות דאף על גב דאין שום קושיא על זה ומיהו בעינן הכרעה למילתא כנ"ל: <br> למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן וכן פרש"י ז"ל בשמעתין כתיב הכא ויסרו אותו וכתיב גבי סורר ומורה ויסרו מה להלן בן עמו אף כאן בן עמו והיינו ויסרו דהכא מויסרו דהתם והדר יליף בן דאייתי הכא מבן והיה אם בן הכות מה התם מלקות אף הכא מלקות ע"כ. וכן כתוב ברש"י ז"ל ובפרק בן סורר ומורה גרסינן מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא כדר' אבהו דאמר רבי אבהו למדנו יסרו מויסרו וכו' ופרש"י ז"ל התם למדנו ויסרו דמוציא ש"ר דכתיב ביה ולקחו זקני העיר ההיא את האיש ויסרו אותו מויסרו אותו דבן סורר ומורה וההיא ויסרו דבן סורר ומורה למדנו בן מבן דכתיב גביה בן וההוא בן למדנו מבן והיה אם בן הכות הרשע ע"כ. כן נמצא בספר כתיבת יד מדויק:<br>ומה שפירש ז"ל בפרק בן סורר נראה דהוא הנכון דלמה לי למילף מויסרו דבן סורר לאתויי הכא נילף ויסרו מויסרו דבן סורר ויסרו דבן סורר מבן הכות הרשע וכמו שפירש בפרק בן סורר ומורה. וכן כתב הרא"ש ז"ל וזה לשונו למדנו יסרו מויסרו ויסרו מבן גזרה שוה גמורה היא והכי פירושו ויסרו מויסרו ומנא לן דויסרו דהתם מלקות מבן שכתוב אצלו דילפינן בן מבן והיה אם בן הכות הרשע ולא דמי להאי דלעיל גמר פתח מפתח ופתח משער דההיא אסמכתא בעלמא היא. בשם רבינו מאיר הלוי ע"כ. ולכך כתב רש"י ז"ל כאן בן ולא פי' הכא כמו שפירש בפרק בן סורר משום דהתם בפרק בן סורר שאלנו מלקות בבן סורר היכא כתיבא ומשני כדרבי אבהו דאמר רבי אבהו וכו' אלמא משמע דלא שקיל וטרי תלמודא אלא לאשכוחי מלקות בבן סורר דאילו במוציא שם רע פשיטא ליה דאית ביה מלקות ואם הפירוש כמו שכתב הרא"ש ז"ל ורש"י ז"ל התם הרי ע"כ שמעינן נמי מלקות לבן סורר ומאי בעי מלקות בבן סורר היכא כתיבא אלא ודאי דמעיקרא הוה משמע דמאי דאמר רבי אבהו למדנו יסרו כו' הוי פירושא כמו פתח מפתח וכו' דלעיל וכמו שפירש ז"ל הכא בשמעתין והיינו משום דלא הוה משמע ליה דיש מלקות בבן סורר כלל דהא פירש קרא עונשיה להדיא ורגמוהו כל אנשי עירו וכו' ואינו במשמע ויסרו לשון מלקות כלל דה"ק קרא ויסרו אותו ולא שמע אליהם פי' לשון מוסר דברים או הכאה שאביו ואמו מייסרין אותו ולא מלקות ב"ד ולהכי בעי תלמודא התם מלקות בבן סורר היכא כתיבא ומשני כדרבי אבהו וכו' והפירוש הוא הכין דג"ש גמורה היא וכדפרש"י ז"ל התם כנ"ל ולא תקשי על רש"י ז"ל מדידיה אדידיה. ואפשר נמי דלא נתקבלה הג"ש אלא בן ויסרו מבן ויסרו דהיינו דומיא דבן הכות ולא בן מבן לבד ולא ויסרו מויסרו לבד ולהכי פירש"י ז"ל הכא מאי דפריש ויתיישב קצת בזה מה שכתוב בספרי הדפוס בפרש"י ז"ל דוק ותשכח:<br>רבי יהודה אומר אינו חייב עד שישכור עדים אין להקשות דאם כן הוה ליה לאו שיש בו מעשה דהיינו השכירות. ותקשי לרש"י ז"ל ולתוספות ז"ל למאי דכתבו לעיל דעיקר המלקות על דיבורו קא אתיא דאין לו מעשה כנ"ל:<br>אתיא שימה שימה לאו גזרה שוה ממש היא אלא גלוי מילתא בעלמא היא דפריש שימה דהכא כשימה דהתם דאי מג"ש ממש היא מאי קא מבעיא ליה לקמן שכרן בקרקע מהו בפחות משוה פרוטה מהו פשיטא דלא מחייב דומיא דרבית ואין לך לומר דברבית נמי קא מספקא לן ומבעיא ליה הכא גבי עדים וה"ה דאיכא למבעי נמי הכין גבי רבית דהא ברבית פשיטא דאין רבית בקרקע דמכלל ופרט וכלל ממעטא ליה בפרק איזהו נשך וכן פחות משוה פרוטה וכו' וכמו שכתוב בתוספות ז"ל:<br>וז"ל הריטב"א ז"ל אתיא שימה שימה פי' דלהכי שני קרא וכתב הכא ושם לה עלילות דברים כלומר הוצאת שם רע הבאה על ידי שימת ממון בעי ר' ירמיה שכרן בקרקע מהו בפחות משוה פרוטה מהו פרש"י ז"ל שכרן בקרקע מהו כיון דמרבית גמר כסף או אוכל בעינן דהוה מטלטלין כדכתיב לענין רבית או דילמא לממון הוא דגמר גזרה שוה ואפילו מקרקעי ומכאן למדו בתוספות שהנותן קרקע ברבית מלוה אין בו משום רבית דאורייתא ואף על גב דכתיב נשך כל דבר אשר ישך ההוא לרבות כל מטלטלין הדומין לפרט אבל לא עבדים וקרקעות ושטרות והא דאמרינן בערכין [לא א'] גבי בתי ערי חומה הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה התם משום דזוזי דזביני חשיבי כהלואה ופירי דאכיל הוי שכר מעותיו וכן אמרינן השתא בנותן קרקע בשכר מעותיו וכן למדו מכאן דפחות משוה פרוטה אין בו משום רבית של תורה וכן נראה ממה שאמרו בריש פרק איזהו נשך למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית ואם איתא הא בעי לאו ברבית לפחות משוה פרוטה שאינו בגזל אלא ודאי כדאמרן ומיהו רבית דרבנן יש אפילו בקרקע ופחות משוה פרוטה דרבנן בכל מילי גזור. ע"כ:<br> הוציא שם רע על נשואין הראשונים מהו פי' כגון שכנסה ולא הוציא שם רע וגרשה והחזירה ואחר כך הוציא עליה שם רע לא מצאתי בתולים בנשואין ראשונים וכן פרש"י ז"ל והכי דייק לישנא דהוציא שם רע על נשואין הראשונים ודכוותה איכא לפרושי אידך דמייתי בהדה על נשואי אחיו מהו שכנסה אחיו ומת בלא בנים ויבמה זה והוציא שם רע כי זינתה תחת אחיו ולא מצא לה אחיו בתולים דאילו בשטוען כי הוא לא מצא לה בתולים לא חשיב ש"ר על נשואי אחיו. ויש מקשין על נשואי אחיו מאי קא מבעיא לן דהא לא קרינא ביה ואקרב אליה ויש אומרים דבעיין למ"ד ואקרב אליה בדברים והא דתני יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם אליבא דידיה הוא ודלא כרבי אליעזר. הריטב"א ז"ל:
<b> בשלמא לראב"י היינו דכתיב ופרשו השמלה. </b>תימא ע"כ קרא מיירי שיש עדים שזינתה דבדיבורו לא מחייבי לה סקילה וכן רבי יהודה דס"ל כראב"י לעיל קאמר אינו חייב עד שישכור עדים ואם תאמר למה פרישת שמלה פשיטא דעדים לא מתכחשי בהכי דיש לתלות דהנואף הטה. ויש לומר דודאי מיירי בשיש עדים והאב הביא עדים והזימו לעדי הבעל ואפילו הכי סבר ראב"י דלא מחייב אלא כשהסודר מלא דם והוא מחציף לשנות את הידוע. לשון הרא"ש ז"ל:<br>וז"ל הרשב"א והלא הוצאת שם רע אינו אלא בעדים ובמקום עדים פרישת שמלה מאי עבידתא אטו בפרישת שמלה מכחישין את העדים. ותירץ דלא באו המקראות אלא להראות שנבעלה ויביא האב השמלה כדי לחזק טענתו ולחזק עדות המזימין עדי הבעל. ע"כ:<br>וז"ל הריטב"א ז"ל הקשו בתוס' שמלה זו מה טיבה לרבי אליעזר דאי איכא עדים שזינתה אע"ג דאיכא דם מקטלא דדילמא ממקום אחר הוא ואי ליכא עדי זנות כי ליכא דם בשמלה לא מקטלא דדילמא ראה ואבד. ותירצו דאפילו הכי מהניא שמלה לחוצפא דבעל וחוצפא דעדים ולא קנסו הכתוב אלא היכא דאיכא חוצפא טובא ויש שפירשו בשלמא לראב"י היינו דכתיבא שמלה כלומר שראוי לשמלה ומסתמא עביד הכי אביה לתת הוכחה לדבריו אף על פי שאינו בירור גמור בעיקר הדין. ע"כ:<br>וכתב הרמב"ן ז"ל ראב"י אומר דברים ככתבן שמלה ממש פירוש קסבר ראב"י שאינו חייב אא"כ בעל והוציא סודר לבית דין להוציא עליה שם רע דטענת בתולים להפסידה כתובתה או לאוסרה עליו ואחר כך נשתרש בחטא והלך והביא עדים לקיים דבריו לומר שזנתה בבית אביה הא לא בעל אף על פי שהביא עדים פטור לפי שאין דרך הארץ להוציא שם רע אלא כשבעל וידע בה וכן אם בעל ולא טען טענת דמים ופתח פתוח פטור אף על פי שהביא עדים והוזמו לפי שאין דרך הוצאת שם רע אלא כן והיינו ופרשו השמלה ויש לפרש דכל שבעל חייב אף על פי שלא טען הוא טענת דמים וכן מדתני יונה ולא ליבם שאין במשמע שיטעון טענת דמים על נשואי אחיו ופרשו השמלה לאשמועינן דכשבעל הוא וללשון ראשון נ"ל דלזה ולא ליבם לרבנן הוא ולראב"י לא משמע ליה. ע"כ:<br>דברים ששם לה פירוש לא דדריש הכי לשון שמלה שזה רחוק הוא ועוד דהא קתני בברייתא כשמלה חדשה אלא לישנא בעלמא נקט משום דכתיב ושם לה עלילות דברים ודריש ופרשו לשון ופרשו שיפרשו ויבררו דברים ששם לה כשמלה חדשה. הריטב"א ז"ל. וכן פירשו בתוספות:
<b> דברים ככתבן. </b>יש שפירשו דלאו ככתבן ממש אלא שראוי לכך לומר דמיירי כשבעל ובירושלמי פירשו ככתבן ממש שבעל וטען טענת בתולים ובאו עדים וכל הפרשה ככתבה. הריטב"א ז"ל. והא כתיבנא בסמוך לשון הרמב"ן ז"ל:
===דף מו עמוד ב===
<b> מתני' האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף וכו'. </b>להכי בקדושיה בכסף לאשמועינן דאפילו נערה שקבלה היא עצמה כסף קדושיה הויא של אביה ובגמ' שקיל וטרי בה וכדבעינן למכתב בס"ד כנ"ל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל בקדושיה בכסף. שכסף קדושיה שלו. ע"כ. ולא הוה סגי במאי דהוה תני בקדושיה דהא כבר תני בהדיא בריש קדושין הנהו קדושין אלא משום דאיכא לאפלוגי בינייהו ואינן דומין זה לזה וכדפרש"י להכי פריט ותני בכסף בשטר ובביאה כנ"ל:
וז"ל ה"ר יהונתן הכהן ז"ל האב זכאי בבתו בכסף כלומר שכסף קדושיה שלו בשטר אם כתב לו על הנייר דבתך מקודשת לי יכול האב לקבל ממנו השטר ומקנה אותה לו בו וכן מקבל הכסף מידו והיא נקנית לו בו בביאה זכאי למסרה לו לבא עליה לשם נשואין ואם אומר לו הילך עשרים דינרים ומסור לי בתך להתקדש בביאה הרי היא שלו ובפ"ק דקידושין מפרש דבכל הני מתקדשת וכו'. ע"כ:<br>זכאי במציאתה להכי חזר ותנא זכאי במציאתה משום דמדינא לית ליה בגווה זכות במציאתה אלא משום איבה אי נמי כי היכי דליתני עליה נשאת יתר עליו הבעל וכו' פי' דמלבד שהבעל זוכה בכל השנויים למעלה יתר עליו הבעל וכו' ואי לא הוה תני זכאי במציאתה הוה משתמע דקאי נמי אבקידושיה בכסף וכו' והא ודאי לא שייך לגבי בעל להכי פתח ואמר נמי וזכאי במציאתה והשתא שפיר קתני נשאת יתר עליו הבעל וכו' וכדכתיבנא כנ"ל:<br>ומקבל את גיטה פי' בנתגרשה מן האירוסין אבל מן הנשואין כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה. הרשב"א ז"ל:<br>ואינו אוכל פירות בחייה ומשום איבה נמי לא תקינו רבנן פרי לפי שהאב לא יהיה קפיד עמה בדבר גדול כזה. ה"ר יהונתן הכהן ז"ל. ולא תטעה לומר דלהכי תנא בחייה לומר דבחייה דוקא הוא דאינו אוכל ושוב לאחר מיתתה יאכל פירות דהא ודאי ליתא דהגוף נמי יורש דהאב יורש את בתו אלא ה"ק בחייה דאילו מתה הרי הוא יורשה מכל וכל וכן פרש"י ז"ל בחייה. אלא אם כן מתה והוא יורשה. ע"כ. ולא הוה צריך למתני בחייה אלא משום דבעי למתני נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה להכי תנא נמי גבי אב בחייה. ואין להקשות אמאי לא תנא נמי האב זכאי בירושתה דהא לא קתני אלא מאי דזכאי בבתו בקטנות ובנערות דאילו ירושתה אפילו בבוגרת נמי איתיה ומכל מקום האריך התנא קצת דקתני בחייה לאורויי נמי דזכאי בירושתה כנ"ל:<br>וחייב במזונותיה לקמן בגמרא אמרינן דפרקונה תחת פירות והלכך קשה קצת דהוה ליה לאקדומי פרקונה לאסמוכי אמאי דתני יתר עליה הבעל שאוכל פירות בחייה. ויש לומר דפרקונה לא שכיח דאפשר שלא תשכח לעולם ומיהו מזונות שכיח ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל וחייב במזונותיה ובפרקונה. אם נשבית שהוא תנאי ב"ד וכו'. ואם תשאל אם כן הוה ליה לאקדומי קבורתה דודאי אתי דאילו שבייה אפשר דלא אתיא לעולם. תשובתך להכי אקדים פרקונה שהוא תנאי ב"ד כדתנן במתניתין דאילו קבורתה לא תנן במתניתין אלא דאמרינן לקמן קבורתה תחת כתובתה וכו' וכן כתב רש"י ז"ל. ועוד דפרקונה תחת פירות ופירות שכיחי וקבורתה תחת כתובתה דהיינו נדוניה ואשה שיש לה נכסי מלוג לא שכיחי הילכך אקדים פרקונה אף על גב דדילמא לא אתאי משום דקבורתה הויא תחת מידי דלא שכיח וכדכתיבנא כנ"ל. ודוק ותשכח בלשון רש"י ז"ל:<br>גמרא הך שמעתתא עיקרה בקידושין ולכך נקצר כאן:<br>ואימא לדידה הוי פירש"י ז"ל וקרא כי אתא לאשמועינן אתא שהיא נקנית לבעל בקידושי כסף והכי מדרשא אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ולעולם דידה הוי. ע"כ:<br>וכתבו תלמידי הרשב"א ז"ל בפ"ק דקדושין וז"ל אין כסף ביציאה זו לא לה ולא לאדון אבל יש כסף ביציאה אחרת לדידה. ואם תאמר כי נפקא מאדון זה נמי יש כסף לדידה דהיינו הענקה וי"ל אין היציאה תלויה באותו כסף אלא צדקה בעלמא אבל יציאתה מאביה תלויה היא בכסף. וא"ד ואימא לדידה וה"ק כשיוצאה מאדון זה אין לה כסף מאביה שהיא נכנסת ברשותו אבל יש לה כסף ביציאה אחרת מבעל שנכנסת לרשותו. ואם תאמר אי לדידה ג"ש דקיחה קיחה למה לי דבשלמא כי אמרינן לאביה אצטריך כי יקח דלא תימא דיהבה איהי לאביה וקדשה נפשה בשטר ובביאה אבל לא מקנייא בכסף לבעל אלא אי אמרת דלדידה הוא דיש כסף הא ודאי למקנייא ביה הוא דיהיב לה בעל כי יקח למה לי ויש לומר רב לית ליה ג"ש דקיחה קיחה תדע דאמרינן לקמן ותנא מייתי לה מהכא כי יקח וגו' משמע דלא מייתי לה מהכא מיהו תנא ודאי אצטריכא ליה דרב דלא תימא קידושין דידה הוו ואצטריכא ליה ג"ש דכי יקח דלא תימא דיהבא איהי לאבוה וכו' כדלקמן וכי אמרינן ותנא מייתי לה מהכא לאו למימרא דתנא לא דריש דרב דהא מצרך צריכא ליה כדכתיבנא אלא למימר דרב לית ליה הך ג"ש דהאי תנא. ע"כ:<br>והקשו עוד בתוספות ז"ל היכי מצי פריך הכא שיהא שלה הא אמרי' בריש קידושין אצטריך למכתב כי יקח ואצטריך למכתב ויצאה חנם דאי כתב רחמנא כי יקח הוה אמינא קידושין דידה הוו כתב רחמנא ויצאה חנם. ותירצו דהתם מיירי אליבא דמסקנא דשמעתין דאמרינן מסתמא יציאה דכוותה קא ממעט אבל אם לא היה שום משמעותא מן הפסוק שיהיו של אב מייתורא לא הוה אמרינן שיהו שלו דאטו בשביל שאין אנו יודעין לדרוש הפסוק נאמר דאתא קרא יתירא ליתן ממון ראובן לשמעון ע"כ. כן כתב הרא"ש ז"ל. ונ"ל דאיברא דהך צריכותא דתלמודא היינו למסקנא דשמעתין כמו שכתבו התוספות ומיהו לא מייתרא קרא דאי מכי יקח הוה אמינא דלא מקנייא בכסף אלא אשה דברשות עצמה דמקדשה נפשה לבעל אבל נערה או קטנה ברשות אביה אימא דלא מקנייא בכסף דכדי להוציאה מרשות אביה לא סגי בכסף אלא בביאה להכי אצטריך ויצאה חנם אין כסף אפילו דלדידה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ואימא לדידה וקרא כי אתא לאשמועינן אתא שהיא נקנית לבעל בקדושי כסף וכו'. אם כן יש לפרש דהכי פריך דאימא לדידה פירוש דפשיטא דכי מקדש לה דדידיה הוי ומיהו אימא דגם היא תוכל לקדש עצמה ומהוי לדידה כשמתקדשת היא את עצמה וכן יש לדייק מלשון רש"י ז"ל דכתיבנא ולקמן נאריך בזה בס"ד:
<b> השתא אביה מקבל קידושיה וכו'. </b>הקשו בתוספות למאי דס"ד השתא אמאי אצטריך ויצאה חנם דמקדשה בכסף שמעינן מכי יקח ומאת בתי שמעינן דלא הוי לדידה ושמא אי לאו ויצאה הוה אמינא דיפה כח האב דמקדשה בנתינה לבד ואינו צריך אפילו כסף וכדכתיב את בתי נתתי והא דכתיב כי יקח וילפינן קיחה קיחה היינו כשהיא מקדשת את עצמה כנ"ל:
<b> ואימא הני מילי קטנה וכו'. </b>הקשה רש"י ז"ל דהא גבי מוציא שם רע כתיב וההיא נערה כתיב התם כדכתיב ואמר אבי הנערה וגו' את בתי נתתי לאיש וגו' והמוציא שם רע על הקטנה פטור ומעונשין לא קשיא ליה דהא כתיב והוציאו את הנערה וגו' וסקלוה דאיכא לשנויי דהא ע"כ קרא מיירי נמי אף על גב דהשתא בוגרת דסרחה ולבסוף בגרה בסקילה דכתיב הנערה שהיתה כבר וכדאמרי' לעיל וכיון שכן איכא למימר נמי דסרחה כשהיתה נערה ונתקדשה כשהיתה נערה. ומיהו ממוציא שם רע דכתיב ואמר אבי הנערה איכא לאקשויי שפיר דע"כ קרא איירי בנערה דוקא דאילו הוציא עליה שם רע שזנתה כשהיא נערה ועכשיו היא בוגרת הרי הוא פטור דהא לא מצית מקיימה ונתנו לאבי הנערה. ותירץ רש"י ז"ל דה"ק קרא את בתי נתתי לו בקטנותה ועתה נערה פירוש לפירושו להכי קאמר האב דנתתי לו בקטנותה ועתה נערה לומר דהרי היא ברשותו מתחלה ועד סוף דאפילו עתה הרי היא נערה ועדיין רשותו עליה דאפילו תימא שהיא יכולה לקדש עצמה מכל מקום אביה נמי יכול לקדשה ושתי ידים זוכות בה וכיון דמתחלה נתתיה לו כשהיא קטנה אף על גב דעתה היא נערה מכל מקום לא יצאה מרשותו לגמרי ומיהו אילו נתנה לו כשהיא נערה דילמא אינו הדין כן ולא ינתן מאה כסף לאבי הנערה דנערה יש לה יד ואיהי מקדשת נפשה ואיהי תשקול כספה כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל. והתוספות הקשו בענין אחר דקרא בבת עונשין איירי והיכי פריך תלמודא ואימא הני מילי קטנה והילכך לא מצי לשנויי דקרא ה"ק את בתי נתתי כשהיא קטנה ועתה היא נערה דגבי עונשין לא בעינן שתהיה נערה עכשיו בשעת סקילתה דאף על גב דהרי היא בוגרת מכל מקום הרי היא בסקילה דהכתיב הנערה שהיתה כבר ואף על גב דעתה היא בוגרת וכיון שכן ע"כ לא מצי לשנויי אלא דקרא ה"ק את בתי נתתי כשהיא קטנה בלחוד וקשיא להו לתוספות על זה דאם כן כיון דלא אתא קרא אלא לקטנה בלחוד אמאי אצטריך קרא השתא זבוני מזבין לה כסף קדושיה מבעיא. ולשיטת רש"י ז"ל כפי מאי דפרישנא ניחא ולהכי נדו התוספות משיטתו של רש"י ז"ל משום דלא מכרעא טובא ההיא דמוציא שם רע כדי לאקשויי מיניה דדילמא ס"ל למקשה דמוציא שם רע על הקטנה חייב והכי פריך ואימא הני מילי קטנה וכו' פי' דמוציא שם רע על הקטנה חייב ומיהו מעונשין מקשו שפיר דפשיטא ודאי דלכ"ע קטנה לאו בת עונשין היא כנ"ל. וכל זה כתבתי לפי דרכנו שאין דרך התוספות לפרש כפירושו של רש"י ואין מזכירין את שמו ז"ל לכך צריך לחלק בכיוצא בזה בין מה שכותב רש"י ז"ל למה שכותבין התוספות ז"ל:
ומיהו הריטב"א ז"ל כתב וז"ל ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד אבל נערה וכו'. והקשה רש"י ז"ל דהא ע"כ קרא בנערה מיירי דקטנה לאו בת עונשין היא. ותירץ דה"ק דדילמא כי כתיב את בתי נתתי בשקדשה בעודה קטנה והגדילה וזנתה. והקשו בתוספות דהא לקמן אמרינן בהדיא שיכול האב למסרה לחופה בעודה נערה והיינו משום דכתיב את בתי נתתי כפירש"י ז"ל לקמן ואמאי לא פרכינן דדילמא קרא בקטנה מיירי לכך פירשו דה"ק דדילמא ה"מ קטנה דלית לה יד כי עכ"פ זכאי האב בקדושיה והוא הדין לנערה כשהאב מקדשה אבל כשהיא מקדשת עצמה היא תשקול כספה והיכי פסיק ותני האב זכאי בבתו בקדושיה.ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל ואימא הני מילי קטנה אף על גב דקרא בבת עונשין איירי ה"ק את בתי נתתי לאיש הזה כשהיתה קטנה ואם תאמר הא קטנה לא אצטריך קרא דהשתא זבוני וכו'. ובכה"ג פריך לקמן גבי מעשה ידיה לאו פירכא היא דמה ענין כסף קדושיה למעשה ידיה דשאני התם דמעשה ידיה הוא מפקיע במכירה זו אף על גב דקדושין נמי מפקיע במכירה שיכול האדון ליעדה התם אין האב מקבל ממון תחת הקדושין אלא שהאדון מייעדה בכסף קנייתה ועוד קרא דאת בתי נתתי וגו' לאו להכי הוא דאתא שמקבל קדושיה דאם כן במסקנא דדרשינן אפילו נערה למאי אצטריך אלא עיקר קרא אצטריך לכדאמר רב הונא מנין לאב שנאמן לאסור את בתו כדאמרינן לעיל בפרק האשה והא דדרשינן מיניה דאביה מקבל קדושיה היינו מפשטיה דקרא את בתי נתתי לאיש הזה. ע"כ:<br>וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל בקדושין. ואם תאמר קטנה אמאי צריכה קרא השתא זבוני מזבין לה קדושיה מבעיא לא היא דמאי קא מדמית קדושין דאסר לה איסור עולם לזבוני שאין מוכר בה אלא מעשה ידיה עד ימי שעת נערות שעדיין כי נפקא לה מאדון תיקום ברשותה עד ימי בגרות מיהו מעשה ידי קטנה ודאי איכא למילף ממכירה דהשתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא דכי לא זבנה מעשה ידיה כשהיא קטנה שלו כדאיתא בפרק נערה. ואם תאמר לרבי יוסי בר יהודה דאמר מעות ראשונות לקדושין נתנו קדושי קטנה אמאי צריכי קרא. יש לומר שאני קדושי ייעוד דכיון דעיקר מעות מדזכי ליה רחמנא לזבונה מגו דחיילי זביני בההוא כספא חיילי בה נמי מת האדון ולעולם הוה אמינא שאין האב זוכה בקדושין עוד יש לומר דאף על גב דלקדושי קטנה לא אצטריך קרא דאת בתי נתתי לאשמועינן דזכי לה רחמנא לאב למסרה לחופה קא אתי דהא ע"כ למסקנא דאמרינן יציאה דכוותה קא ממעט את בתי נתתי למגמר חופה קא אתי. ע"כ. נמצא בו מקומות מטושטשות:<br>כל שבח נעורים לאביה פי' מדזכי ליה רחמנא בהפרת נדרים שהיא איסורא ילפינן דלקדושיה נמי זכי לה וכיון דאיהו מקבל קדושיה ודאי איהו שקיל כספא. תלמיד הרשב"א ז"ל בפ"ק דקדושין. ורש"י ז"ל כתב שם וז"ל בנעוריה בית אביה. הכי דריש לה כל זמן שבנעוריה היא של אביה דכל שבח הבא לה לאביה הוא. ע"כ. ומשמע לי דייתורא דקרא קא דריש דהא כתיב ואשה כי תדור וגו' בבית אביה בנעוריה ואם הניא אביה אותה ביום שמעו וגו' וכיון שכן למה לי למכתב תו בסוף הפרשה בנעוריה בית אביה אלא למדרש דבעלמא הכי דריש לה כל זמן שבנעוריה היא של אביה וכו' וכדפרש"י ז"ל כנ"ל:
<b> אלא ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב. </b>ואם תאמר אם כן קרא יתירה למה לי והא כתיב ואם הניא אביה כו' וכדכתיבנא. ויש לומר דמסקנא דקושיא היא וה"ק דע"כ לרב הונא הכי אית לך למימר וכיון שכן לרב הונא כסף קדושיה בנערה מנלן דלאביה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל אלא ההיא בהפרת נדרים כתיב. מסקנא דקושיא היא ולא שינוייא הוא. ע"כ. ודוק דלקמן בגמרא דילפינן הפרת נדרים מדכתיב בנעוריה בית אביה הוקשה לו לרש"י ז"ל דהא בהדיא כתיב כי הניא אביה אותה. ותירץ ז"ל וכדאיתא לקמן ואילו הכא לא הוקשה לו ז"ל כלל וקל להבין. ועוד היה נראה לפרש שמעתין דמעיקרא קא דריש דבנעוריה כל שבח נעוריה לאביה פי' מייתורא דקרא קאמר הכי כל זמן שבנעוריה היא של אביה כלומר ללמדך אבעלמא כל שבח נעורים לאביה ולכך פריך שפיר מהא דרב הונא דמעשה ידיה נמי נילף מהתם ושוב מהדרינן אלא ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב פי' לא מייתרא קרא לומר דכל שבח נעורים לאביה אלא אתא קרא למילף דומיא דהפרת נדרים דהיינו איסורא מאיסורא ולהכי לא ילפינן אלא קדושין דאביה יכול לקדשה דהיינו איסורא וכמו שפי' תלמיד הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא. וכן הקשו בתוספות וממילא שמעינן דכספא דאביה הוי כדאמרינן לעיל השתא אביה מקבל קדושיה וכו' ומיהו מעשה ידיה לא ילפינן מהפרת נדרים דהיינו ממונא מאיסורא וכדמפרש ואזיל תלמודא ולהאי שיטתא כוליה שקלא וטריא דבתר הכי וכ"ת נילף מקנסא וכו' לא קאי אקידושין אלא אמעשה ידיה וכן פירשו תוספות ריד התם בפרק קמא דקדושין וכדבעינן למכתב בס"ד וקשיא טובא לשיטה זו דאם כן מאי קא מסיק אלא מסתברא דכי ממעט רחמנא יציאה דכוותה וכו' והא שפיר משנינן לה במאי דאמרינן אלא ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב וכדפרכינן ויש לפרש דהיינו קושיא מעיקרא דכי משנינן אמר קרא בנעוריה וכו' כל שבח נעורים וכו' אכתי הוה צריכנא לדרשא דמעיקרא ויצאה חנם וכו' דאכתי הוה אמינא דדילמא שבח דמגופה הויא לאביה כגון מעשה ידיה וחבלתה אבל קידושין דמעלמא קא אתי לה כדאמרינן בפ"ק דקדושין לאו בכלל שבח נעורים איתיה ולא הוי אלא ביה ולכך אצטריך ויצאה חנם וכו' וכדשניא מעיקרא אלא כדי לאכרוחי דלא נימא הני מילי קטנה כו' וכדאקשינן מעיקרא הוא דמשני מבנעוריה בית אביה ועיקר סמוכי אדרב יהודה אמר רב דמייתי לה מויצאה חנם וכו' והיינו דלא קאמר אלא אמר קרא בנעוריה כו' ומיהו אי ילפינן לה מהפרת נדרים וכדאסיק ומשני דהויא איסורא מאיסורא וכדכתיבנא ולא אתא למעשה ידיה כלל מעתה אין אנו צריכין לדרשא ויצאה חנם והכי קא פריך תלמודא אלא ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב פי' וממה נפשך תיקשי דאי בעית למימר דבהפרת נדרים הוא דכתיב ולא תילף מינה מידי מעתה תיקשי קושיין דמעיקרא בכסף מנלן ואי בעית למימר דשפיר נילף מהפרת נדרים לענין קדושין וכדכתבינן אם כן תקשי למה לי לדרשא דויצאה חנם כלל ושקיל וטרי תלמודא ומסיק אלא מסתברא כו' פי' ולעולם לא ילפינן מהפרת נדרים כלל אלא מויצאה חנם כן נראה לפרש שמעתין ורש"י ז"ל לא פי' כן וזהו שכתב ז"ל אלא ההיא בהפרת נדרים הוא דכתיב. מסקנא דקושיא היא ולא שינויא הוא. פי' ולא פריך בדרך ממה נפשך כלל וכדפרישנא וקל להבין:<br>ממונא מאיסורא לא ילפינן הקשו בתוספות נילף שיוכל אביה לקדשה מהפרת נדרים דקדושיה נמי הוי איסורא וממילא שמעינן דכסף דאביה הוי כדאמרינן לעיל אביה מקבל קדושיה ואיהי שקלא כספא. ואין לתרץ דבשלמא כדאתיא מייתורא דקרא דיכול לקדשה עבידנא ק"ו דאביה זכתה לו תורה דמקבל קידושין ואיהי שקלא כספא אבל כי ילפינן לה מהפרת נדרים דוקא לענין איסורא הוא דילפינן לה ולא לענין ממונא כלל דהא כי אמרינן הכי לעיל היינו כדילפינן לה מאת בתי נתתי והא קאמרינן לעיל דעיקר קרא לאסור את בתו קא אתיא וכמו שכתבו התוספות לעיל ואפ"ה עבידנא ק"ו ואמרינן השתא אביה מקבל קידושיה וכו' והדרא קושיין לדוכתא ותירצו בתוספות דכיון דע"כ נפיק דינא דממונא מהאי איסורא דבע"כ איהו שקיל כספא הלכך לא ילפינן דלא ילפינן מאיסורא גרידתא איסורא דאית בה ממונא:<br>והרא"ש ז"ל תירץ דלעולם פשיטא ליה דיכול האב לקדשה מקרא דאת בתי נתתי וגו' כדלקמן דזכי ליה רחמנא לאב לממסרה לחופה וע"כ בנערה איירי דאי בקטנה וזינתה קודם נשואין לא בת עונשין היא ואי זינתה לאחר נשואין כי גדלה מיתתה בחנק וכמו שיכול למוסרה לחופה הכי נמי יכול למוסרה לקידושין והא דמבעיא ליה כסף קדושיה אי דידיה הוו אי לאו ה"פ לעיל כשהיא מתקדשת עצמה יהו הקידושין שלה. ע"כ:
<b> וכ"ת נילף מבושת ופגם שאני בושת ופגם וכו'. </b>ואם תאמר והא בושת ופגם מקידושין ילפינן כדאיתא בפירקין דלעיל היכי מוכחין קידושין מינה ויש לומר לתירוץ התוספות דלכ"ע יכול האב לקדשה אף כשהיא נערה ושפיר ילפינן מינה לבושת ופגם שבידו לביישה למוסרה למנוול ומוכה שחין ואנן השתא לכסף קידושיה הוא דבעינן למילף מכסף בושת ופגם ולפי' רש"י ז"ל יש לפרש דבשת ופגם יליף מקדושי קטנה שהיה בידו לקדשה למנוול ומוכה שחין כשהיא קטנה שמביישה ופוגמה גם בנערות. הריטב"א ז"ל:<br>וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל בפ"ק דקידושין. וכ"ת נילף מבושת ופגם ק"ל והא בושת ופגם לא קי"ל דלאבוה הוו אלא משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין דאכתי לא קי"ל דאביה מקבל קדושיה ושמעתי בשם רבינו האי גאון זל"ה דבושת ופגם דנערה אתיא מקדושי קטנה דאיבעי מסר לה כשהיא קטנה למנוול ומוכה שחין בשתה עליה בימי נערותה. וכ"ת אם כן בושת ופגם דבוגרת נמי להוו דאב שאני בוגרת דנפקא לה לגמרי מרשות אב ומתוך שאין לו רשות בה לא זכי ליה רחמנא נמי בושת ופגם. והקשה מורי נר"ו על זה נילף מקידושי קטנה גופייהו דאי בעי הוה מקדש לה כשהיתה קטנה והוה שקיל כסף קידושיה והוה מתסרא השתא בהנהו קידושין ולא הוי מצי לדחויי ליה שאני בושת ופגם דאבוה נמי שייך בה צערא בגווה. ור"י ז"ל פי' שאני בושת ופגם דאבוה נמי שייך בה דאי בעי מסר לה למנוול וכו' נראה דלפרוקי קושיין קא אתי הרב וה"ק לא נפקא לן בשת ופגם דלאביה אלא משום דאיהו שייך בה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין והשתא דלא קמו לן קדושי בשת ופגם נמי לא קמו לן וצ"ע. ע"כ:<br>וז"ל הרמב"ן ונילף מבשת ופגם פי' מבשת ופגם דאי בעי מסר לה השתא כשהיא קטנה למנוול ומוכה שחין דהא האב זכאי בבתו בקידושי' כשהיא קטנה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה כדאמרן לעיל וכדפרכינן באידך פירקין ודחינן שאני בושת ופגם דאבוה נמי שייך בהו דאיהו נמי אית ליה בושת ופגם בדידה ואי קשיא לך אלא מעתה ביישה בעני בן טובים הכי נמי דיהיב בושת לבני משפחה איכא למימר שאני התם דלאו בגופה הוא אבל בתו בגופיה ואם תאמר אי הכי ניתיב לדידה ולדידיה כדעביד באשתו אנן הכי קאמרינן ליכא למילף קדושין דלא שייך ביה כלל מבושת ופגם דשייך ביה א"נ שאני התם דאביה שייך ביה כלומר דאיהו מצי מסר לה למנוול ומוכה שחין ומצי לפגמה ולביישה כך פירש"י ונכון היה הדבר אלא שבמסכת קדושין אמרינן בהדיא דאביה נמי אית ליה צערא בגווה והכי איתא בכולהו נסחי:<br>והרא"ה ז"ל כתב וז"ל שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך ביה מסתברא דה"ק דאביה נמי אי"ל בושת ופגם ולא למימרא דמ"ה ליהוי דידיה דשקיל ליה דאפי' בבעל דהקי"ל דהוי כאשתו אמרינן לקמן דלא שקיל ליה לכוליה בשתה אלא הכי קאמרינן כיון דשמעינן ליה לבושת ופגם דהוי דידיה מתוך שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין כדאיתא לעיל ליכא למגמר מיניה דשאני התם דאיכא חומרא שכן אף הוא יש לו בושת ופגם. אבל רבינו שלמה ז"ל פירש דה"ק שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך ביה דמהאי טעמא שמעינן ליה דהוו דאב מתוך שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין וכיון שכן תו ליכא למגמר מיניה דשאני התם דאיכא האי טעמא דאמרן מיהו במסכת קידושין בכולהו נוסחי גרסינן שאני בושת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגויה והאי לישנא אתיא כלישנא קמא:<br>וז"ל הריטב"א ג"ה והיא גרש"י ז"ל שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בה כלומר שבידו לביישה ולפגמה ולמסרה למנוול ומוכה שחין ויש גורסין שאני בושת ופגם דאבוה נמי אית ליה צערא בגויה ויש שפי' כן בגרסא הראשונה לומר דאבוה נמי שייך בבשתה ובפגמה שיש לו בושת ופגם בזה ויש מקשים דמטעם זה למה יהיה שלו דהא בעל לגבי אשתו דאית ליה בשת בבושתה ואין לו אלא שליש כדאיתא בפ' החובל ויש לומר דזכות אב שאני שיפה כחו בכמה דברים וכיון דשייך בקצת זכי ליה רחמנא כוליה והגירסא הראשונה ופירושה הוא הנכון. עד כאן:<br>אלא מסתברא דכי ממעט קרא יציאה דכותה ממעט ק"ל דהא גבי אב לא ממעט קרא מידי אדרבה רבי ביה קרא שיש לו כסף וי"ל דמיעט מתורת אדון ומשפטו קאמרינן כן פרש"י ז"ל ועוד י"ל דאעיקר קרא קיימינן דכי כתב רחמנא גבי אדון אין כסף מיעט אותו מדין אב שלא יהא לו כסף ביציאה זו כמו שיש לאב ביציאה שלו כנ"ל. הריטב"א ז"ל:<br>יציאה דכוותה קא ממעט פי' סברא הוא דלגמרי קא ממעט מדין הך יציאה דהתם דאין כסף לאדון זה ביציאתה אבל יש כסף לאדון אחר ביציאתה ממנו להכי נמי גמרינן מההיא יציאה מה התם בנערה הכא נמי להאי אדון מרבינן כסף בנערה דהא דכוותא מתמעט לגמרי דאל"כ לא ידענא דבנערה איירי וכן פר"ח וכיון דשמעינן דכסף קידושיה שלו ממילא שמעינן דמקבל קדושיה דסברא איהו שקל כספא ואיהי מקבלה קידושין:<br>התם לגבי אדון נפקא ליה מרשות אדון לגמרי דשוב אין לו רשות במעשה ידיה הלכך דין הוא שאם היה שם כסף יהיה של אדון אבל הכא אכתי מחסרא מסירה לחופה ולא יצאה מרשות האב כלל ואינו מפסיד כלום בקידושין הללו א"כ למה יהיה הכסף שלו ומשני בהפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותיה הלכך הוא מפסיד ביציאה זו הלכך דין הוא שיהא הכסף שלו ולהכי נמי לא משני לענין אכילת תרומה מיהא נפקא ליה מרשותו ואם היא בת כהן ונתארסה לישראל אינה אוכלת בתרומה כדאיתא ביש מותרות משום דבעי לאשכוחי שהאב נפסד ביציאה זו שאינו יכול להפר נדרים דומיא דיציאת האדון א"נ אשמועינן דין השוה בכל הנשים. הרא"ש ז"ל:
<b> מהפרת נדרים מיהא נפקא ליה דתנן נערה המאורסה כו'. </b>כלומר הלכך הך נמי נפקא ליה מרשותיה דאב אבל רב חננאל ז"ל גריס מהא מילתא הא נפקא לה לגמרי דאמר מר אין אדם מוכר את בתו לשפחה אחר אישות והא אתיא לה שפיר דהשתא הויא לה האי יציאה כי הך. הרא"ה ז"ל:<br>וז"ל הריטב"א ז"ל והא לא דמיא כו' עד להפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותיה דתנן וכו' וכן גרש"י פי' וכיון דאיכא יציאה זו שפיר איכא למימר אין כסף ביציאה זו לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ביציאה שלו ואע"ג דלא דמו יציאות לגמרי ויש גורסין לגבי הא מילתא נפקא ליה מרשות האב לגמרי וכן ר"ת ז"ל גרסתו ופירושה דכיון שקדשה ויצאה מרשותו שאינו יכול שוב למכרה אפילו בעודה קטנה וכדאמרינן שאין אדם מוכר בתו לשפחה אחר אישות ע"כ:<br>מציאתה משום איבה כלומר משום דמתזנא מיניה ולא תהא לה איבה ולא יהיב לה מזוני אבל מדינא לית ליה דלא דמיא למעשה ידיה שהן באין מחמת גופה ושבחא דגופה זכי ליה רחמנא ולקדושין נמי לא דמי דאינהו נמי מחמת שבח גופה הן אבל מציאתה דלאו מחמת שבח גופה הן דידה הוו אלא דרבנן תקון ליה משום איבה. הרשב"א ז"ל:
<b> איבה וכו'. </b>התוס' ז"ל האריכו ולאפס פנאי כעת לא יכולתי לפרש דבריהם וכתוב בגירסת תוספות נערה נמי חשיב לה קטנה כלומר כשאינה בוגרת ע"כ. עוד כתוב בגליון תוספות וטעמא דהתם דתלי בסמוך על שלחן אביו הוי ידו כיד אביו אבל אם סמוך על שלחן אחרים אין מציאתו שלהם כמו שפירשו התוספות בב"מ ובעירובין ע"כ. עוד כתוב בגליון תוס' ז"ל ובירושלמי אמרו טעם אחר שלא תגנוב משל בעלה ותאמר מצאתי ע"כ. ובעזר העזר האמיתי עוד אשוב לבאר גליונות אלו עם התוספות ז"ל בס"ד:
===דף מז עמוד א===
<b> הא דזכי ליה רחמנא וכו'. </b>כתב הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן כי זכי ליה רחמנא לממסרה לחופה פרש"י ז"ל דכתיב את בתי נתתי כל נתינות במשמע ואין צורך לכך דאי ס"ד לא מצי מסר לה לחופה כסף קדושי' היכי זכי להו הרי על מנת לכנסה נתנו לה. ע"כ: <br>וכן כתב הרשב"א ז"ל דהיינו משום דכסף קדושיה דאב ואי ס"ד לא מצי מסר לה לחופה כסף קדושיה היכי זכי בהו הרי על מנת לכנסה נתן לו. ע"כ:<br>והתוספות ז"ל פירשו כפרש"י ז"ל וקשיא להו דדילמא נתתי כשהיתה קטנה קאמר כדפי' לעיל ותירצו בתוספות דמאחר דכבר למדנו שיש לו כח לקדשה תו לית לן לאוקמה קרא בקטנה דוקא. א"נ דתנן הכי ילפינן את בתי נתתי כל נתינות שבה במשמע לקדשה ולמסור אותה לחופה ומאחר דלמדנו דנתינה דקדושין אפילו בעודה נערה במשמע הלכך גמרי' חופה מקידושין ולמאי דפריש רש"י ז"ל לעיל דזנתה אחר החופה לא הויא בסקילה ניחא שפיר ואין אנו צריכין לדחוק כלל דע"כ חופה הויא בנערות מדנסקלת על זנות בית אביה דאי בקטנה וזינתה קודם נשואין לאו בת עונשין היא ואי זנתה לאחר נשואין כי גדלה מיתתה בחנק ומיהו קשיא להו לתוס' על זה דאם כן למה ליה לתלמודא לעיל למהדר בתר ילפותא למגמר דקדושיה לאביה אמאי לא גמרינן קידושין מחופה. ותירצו בגליון תוספות דלהכי לא גמרינן לפי שיש ממון בקידושין ובחופה אין ממון כלל:<br>דמסר לה בשבתות וימים טובים אף על גב דאמרי' במ"ק [ח ב'] ושמחת בחגך ולא באשתך ודרשא גמורה היא כדאמרינן בחגיגה פ"ק אפשר דמן התורה בנשואין בלא סעודה שרי דליכא שמחה כולי האי דמדרבנן הוא דאסור אפילו נשואין בלא סעודה כדאיתא במועד קטן כן כתבו בתוספות:<br>אלא קטנה לא צריכה קרא פי' דמשום קטנה לא הוה צריך למכתב לאמה דהוי יתירה דכי כתב רחמנא וכי ימכר איש את בתו לחוד הוה ילפינן מעשה ידיה מקל וחומר וכי כתיב לאמה לנערה איצטריך. הריטב"א ז"ל:
<b> השתא זבוני מזבין לה וכו'. </b>הקשה ר' יעקב מאורלינש דבמסכת ערכין פרק בתרא [כט ב'] גבי הא דפליגי רב ושמואל במוכר שדהו בשעת היובל אמרינן מ"ט דשמואל ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ופריך תלמודא ולרב לא אמרינן ק"ו כה"ג והתניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר וקשיא דלמה לי למילף מהאי ק"ו דאין אדם יכול למכור את בתו כשהיא נערה דמשמע דלא עדיף האי ק"ו כולי האי מדפריך תלמודא ולרב לא אמרינן ק"ו כה"ג וכו' תפוק ליה מהכא מדאיצטריך לאמה דאי יכול למוכרה מה צריך קרא פשיטא דהשתא זבוני מזבין לה מעשה כו' ותירצו בשם הר"ם דמהכא נמי לא ידעי' אלא מכח ק"ו דהשתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה וכו' פי' והאי ק"ו נמי דמיא לאידך ק"ו דערכין דלא עדיף כולי האי כיון דלא גמרינן מעניינא לעניינא דהני קלי וחמורי דמי לסברא ואינו כעין ק"ו דשאר דוכתי דיש לבעל דין לחלוק ולומר דאה"נ דמכורה כבר יוצאה ואפ"ה תמכר מחדש דכן גזר הכתוב וה"נ איכא למימר דמצי מזבין לה ואפ"ה מעשה ידיה שלה דהכי גזר הכתוב ושאר כל הקלין וחמורין דבכל התורה אנו לומדין מק"ו שיהא הדין כאן כן כמו שמצינו בדוכתא אחרינא ומיהו כי האי ק"ו לא מצינו אלא בהני דוכתי כנ"ל. עוד תירץ ה"ר אליעזר משוך דאי לאו ק"ו דהתם הוה אמינא דהוה מצי מזבין לה והוה דרשינן מלאמה דמעשה ידיה לאביה אפילו בבגרות ובזה מתרצא פירכא אחריתי דמאי איצטריך אין כסף ויצאה חנם חד לבגרות וחד לנערות לכתוב חדא וע"כ מוקמי לה בנערות דאי בבגרות אמאי איצטריך לאמה אלא ע"כ דהוה מוקמינן ליה בבגרות והוה דרשינן מלאמה דמעשה בוגרת לאב. ובגליון תוספות תירצו עוד דאי לאו ק"ו דערכין ה"א מצי מזבין לה ולאמה איצטריך לנערה שנתארסה ונתגרש' דאינו יכול למוכרה דכיון שפירש טליתו עליה שוב אינו יכול למוכרה והקשה הר' ידידיה ממצכפורק דא"כ אמאי צריך ק"ו דע"כ לא מצי מזבין לנערה דאי מצי מזבין אמאי איצטריך לאמה דע"כ לנערה איצטריך ולא לנתארסה ונתגרשה מדאיצטריך בבגדו בה ומיהו אין זה כ"כ פשוט לכך נקט ק"ו דהתם בפשיטות ע"כ בגליון תוספות. ורש"י ז"ל כתב וז"ל כי איצטריך קרא לנערה. אע"ג דעיקר קרא בקטנה כתיב מיהו קרא יתירה דכתיב לאמה לאקושי בת לאמה להיקשא דנערה אתי. ע"כ. פי' לפי' הוקשה לו ז"ל דהאי לישנא יתירא הוא דלמה ליה לאורוכי כולי האי דלא הוה ליה למימר כי איצטריך קרא לנערה ותירץ דהוקשה לו לתלמודא דעיקר קרא בקטנה וכו' וכמו שהקשה רש"י ז"ל ותירץ התלמוד כדתריץ רש"י ז"ל. ומ"מ כיון דקרא יתירה הוא אי לאו ק"ו דערכין שמא הוה ילפינן מקרא יתירה דהאב יכול למכור את בתו אפי' כשהיא נערה אבל השתא דידעינן מק"ו דאינו יכול למוכרה ע"כ ק"ו לא אתיא אלא למעשה ידיה כנ"ל:<br>בנעוריה בית אביה כתב רש"י ז"ל גבי הפרת נדרים כתיב והכי קאמר בנעוריה ברשות אביה היא וכ"ת הא בהדיא כתיב כי הניא אביה אותה אי לאו האי הוה אמינא בקטנה משתעי ע"כ. ואין זה מספיק דהא איכא קרא אחרינא דכתיב ואסרה איסר בבית אביה בנעוריה והנכון דאורחא דתלמודא דנקיט חד מתרי קראי ההוא דמרגלא בפומא טפי. הריטב"א ז"ל. ונראה פי' לפי' רש"י ז"ל דמתחלה הוקשה לרש"י דהא קרא דבנעוריה בית אביה בסוף הפרשה כתיב ומשמע דקאי נמי אבעלמא ללמדך דבנעוריה ברשות אביה היא לכל דבר ותירץ רש"י ז"ל דגבי הפרת נדרים כתיב ועל זה קשיא ליה עוד דאמאי לא אייתו לה ממאי דכתיב בהדיא בהפרת נדרים גופא דכתיב כי הניא אביה אותה ותירץ דהא בקטנה משתעי פירוש והא דכתיב ואסרה איסר בבית אביה בנעוריה ה"א דאסרה איסר בבית אביה בנעוריה בעודה קטנה ושוב נעשית נערה כששמע בנדרה אבל מדכתיב בנעוריה בית אביה משמע דאסרה איסר בנעוריה. ועוד היה נראה לחלק בין הקמה להפרה ולא נהירא כנ"ל:<br>בלאו הכי נמי פריק לה אינו ר"ל שיחייבו אותו ב"ד לפדותה דכיון שאינו אוכל פירות אין מחייבין אותו לפדותה אלא מדרך רחמנות קאמר שאין דרך בני ישראל להיות אכזרים ולהניח זרעם בין הע"ג. תלמידי הר"י ז"ל:
<b> תנו רבנן כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה וכו'. </b>רש"י ז"ל פירשה בארוסה שפסק לה אביה כלים הללו בנדונייתה שתכניס לבעלה וכותבין לה מן האירוסין ומתה מן האירוסין דרבנן סברי לא זכה הבעל בדברים הללו ור' נתן סבר זכה ואף ע"ג דבארוסה בעלמא אמרינן לקמן שאע"פ שכתובתה בבית בעלה אם מתה אביה יורשה התם הוא לפי שעדיין לא כתבן הבעל עליו אבל הכא מיירי שכתבן הארוס עליו מן האירוסין בתוך הכתובה שכתב לה והא דקתני שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה לא שהתנה כן בפי' דא"כ מ"ט דר' נתן אלא לישנא דתלמודא הוא וה"ק כתב לה פירות כסות וכלים שיהו לה בנדונייתה שתנשא בהם ואשמועינן תנא אגב אורחיה שעדיין עתידין לבא עמה שעדיין לא כנסה. ואמרינן לימא בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קא מפלגי דתנן אע"פ שאמרו וכו' מאן דאמר לא זכה כר' אלעזר בן עזריה שכשם שהיא זוכה מן האירוסין בתוספת אע"ג שכתבו בשטר הכתובה דמסתמא לא כתב אלא על דעת לכונסה כך הוא אין זוכה בכלי נדונייתה אע"פ שכתובין בשטר הכתובה סתם ומ"ד זכה כרבי יוחנן שכשם שתוספת הארוס קיים לה מן האירוסין לפי שכתוב בשטר הכתובה ואם מת הוא זכתה היא מן האירוסין כך הוא זוכה בנדונייא אם מתה מן האירוסין כיון שכבר כתבוהו בכתובה ומהדרינן דכ"ע כרבי אלעזר בן עזריה שהלכה כמותו ומאן דאמר זכה אמר לך ע"כ לא אמר רבי אלעזר בן עזריה אלא מדידיה לדידה דאנן סהדי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה משום חיבת חופה אבל מדידה לדידי' אפילו רבי אלעזר מודה דמשום אחתוני הוא והא איחתנו לה ומעתה גמר האב והקנה לארוס כלים אלו שיזכה בהם משעת כתיבה דאע"ג דאין ארוס יורש ארוסתו הכא לאו מכח ירושת ארוסה הוא זוכה אלא מכח האב שהקנה לו מעכשו בהנאת חתון דאיחתנו בהו. זו שיטת רש"י ז"ל. ור"ת ז"ל הקשה לפירושו חדא דאם כן דבארוסה מיירי היכי מייתי לה הכא אפסקא דנשואין ועוד דלישנא דאיחתוני לא שייך אלא (איקרבא ליה ועוד נימא דגמר האב והקנה לבתו כלים אלו משום דאיחתנו) והוה ליה למימר משום אקרובי דעתא דהאי לישנא אמרי' לקמן עליה בפ' אע"פ דרבנן סברי משום אקרובי דעתא הוא והא איקריבא ליה ועוד נהי דגמר האב והקנה לבתו כלים אלו משום דאיחתנו להו מכל מקום כשמתה יירשנה אביה כי אין הבעל יורש את אשתו אלא מן הנשואין כדאיתא במתניתין ולקמן ובכל דוכתא. לכך פירש ר"ת ז"ל דמתניתין בנשואה ואפי' הכי אמרי רבנן שלא זכה הבעל בהם ואעפ"י שנכנסה לחופה ונכתבה כתובה דאומדן דעתא הוא שלא הקנם האב אלא ע"מ שיבאו עמה לבית בעלה ותהנה בתו בהם שעה אחת בבית בעלה וכיון שמתה קודם לכן שוב לא תהנה והא דאמרינן לקמן נכנסה עמו לשם נשואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה ההיא דר' יונתן היא א"נ אפילו לרבנן דהכא והתם הוא שפסק האב כלים מסויימין שאינם מחוסרין שומא ולא שום גוביינא דכיון דפסק קננהו באמירה בכל מקום שהם אבל הכא מיירי שלא סיים לה עדיין כלים ידועים אלא שפסק סך ידוע של כלים אלא שעדיין הם מחוסרין גוביינא ושומא ולפיכך לא זכה בהם הבעל. והא דמדמינן לה להאי פלוגתא לפלוגתא דרבנן ור' אלעזר בן עזריה דאיירו בשמת הוא מן האירוסין הא לא קשיא דאנן הכי אמרינן דמ"ד לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה דכי היכי דהתם אזיל ר' אלעזר בן עזריה בתר אומדנא ולא בתר כתובה הכי נמי לרבנן דהכא אזלינן בתר אומדן דעתא דאף שלא עלה על דעתו ליתנם אלא כדי שתהנה בתו בהם וע"מ כן נתנם אע"פ שלא פי' דהא אומדנא דמוכח הוא ולא דברים שבלב ור' נתן דאמר כרבנן דאזלי בתר כתובה שכתב סתם ולא התנה דאמרינן מהשתא גמר והקנה ואמרי' דכ"ע כר' אלעזר בן עזריה דהלכתא כותיה ומ"ד לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה וכדאמרן. ומ"ד זכה אמר לך ע"כ לא אמר רבי אלעזר אלא מדידיה וכו' וכ"ת ולמה לי כולי האי לימא מ"ד זכה כרבי אלעזר בן עזריה דאיהו קאמר שלא כתב אלא ע"מ לכונסה והרי כנסה. י"ל דאה"נ אלא דתלמודא מפרש לה ואמר לה דטעמא דלית לן למעבד הכא אומדנא אחרינא לגבי אב אלא דנימא דעל מנת לכונסה הוא והרי כנסה דכל מדידיה לדידה משום אחתוני הוא והא אחתנו להו ושוב אין דעתו להקפיד עד שתהנה בתו בהם זו שיטת ר"ת ז"ל. ופסק הוא הלכתא כרבנן דהא להדיא אוקימנא מ"ד לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה דאיפסיקא הלכתא כותיה בפ' אעפ"י ואף ע"ג דדחינן דכ"ע כרבי אלעזר בן עזריה ההיא דחיה היא אבל פשיטא דרבנן כר"א בן עזריה ומיהו ע"כ לא אמרי רבנן אלא שעדיין לא באו לבית הבעל אבל אם באו לבית הבעל אע"ג שמתה לאלתר שנכנסה לחופה אפילו רבנן מודו דבעל יורשה. ומיהו אומרין בתוספות שהחרים ר"ת ועשה תקנה דכל שתמות תוך שנתה שתחזור פורנא לבית אביה אבל אין דנין כתקנתו בדורות האלו שלא תקן אלא לדורו ויש שהוקשה להם פי' ר"ת ז"ל הא אמרי' לקמן בפרק האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן ואמרי' עליה בירושלמי ולא דברים הנקנין באמירה הם ומשני פוסק הוא ע"מ לכונסה דאלמא כל שכנס נותן הוא לאחיו שכבר זכה בהם הבעל. וזו אינה קושיא דשאני התם שעדיין בתו קיימת וראויה ליהנות בהם ולפיכך אפי' ר' נתן מודה שנותן לאחיו בגין שכבר כנסה. אבל עם כל זה הגאון ר"ח ז"ל ושאר כל הגאונים ז"ל פירשו דבארוסה כפשוטא דשמעתין אבל בנשואה דכ"ע זכה הבעל לאלתר משנכנסה לחופה ואף על פי שכתובתה בבית אביה וכמתניתא דלקמן. ומה שהקשה ר"ת ז"ל היכי מייתי לה בגמרא על פסקא דנשאת יתר עליו הבעל וכו'. ויש לומר דעל כרחיה איצטריך תלמודא למעבד הכי משום דבמתניתין לא איירי כלל לענין זכות הארוס בארוסתו אלא לגבי אביה בלחוד וקתני נשאת יתר עליו הבעל וכו' ומשמע דס"ל לתנא דמתניתין שאין הבעל זוכה בשום דבר מכל הדברים ההם אלא לאחר נשואין לכך הוצרכו להביא בגמרא מחלוקת רבנן ור' נתן לאשמועינן דמתני' כרבנן ומסתמינן לה סתימי דלא אמרינן דמתניתין דלא כר' נתן משום דאיכא למדחי דמתניתין כשלא כתב לה כן בכתובתה דמן האירוסין וזה דעתו של רבינו אלפסי ז"ל שהביא משנתינו ולא הביא מזה המחלוקת של חכמים ור' נתן כלום דס"ל ז"ל דמתני' רבנן היא והלכתא כותייהו דקיימי כרבי אלעזר בן עזריה והא דנקט לישנא דאחתוני הכי נמי אשכחן לישנא דחתון באירוסין בלחוד כדאמרינן התם גבי כמה אתה נותן לבנך כך וכך עמדו וקדשו קנו דבההיא הנאה דמיחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי וזהו כללו של דבר דכל היכא דמיירי במידי דאבי חתן ואבי כלה או אחד מהם נקיט לישנא דאיחתוני וכי מיירי במידי דבין ארוס לארוסה כההיא דרבנן ור' אלעזר בן עזריה נקיט לישנא דאיקרובי דעת' וכיון דאפריקו להו קושייתו דר"ת ז"ל נקטינן כפירושו דרש"י ז"ל וכולהו רבוותא ז"ל דפשטא דשמעתתא הכי רהטה דמדמינן לה לפלוגתא דרבנן ורבי אלעזר בן עזריה ותו לא מידי. הריטב"א ז"ל:<br>וז"ל גליון תוספות. פי' מכח אלו הקושיות דפירוש הקונטרס עיקר והא דקבעי אמתני' משום דרבנן לא זכה משום דלא נשאת והא דקתני שיבאו עמה לא שכתב בשטר כן אלא נתינת טעם למילתיה דת"ק דטעם דלא זכה לפי שלא כתב אלא ע"מ שיצאו עמה לבית בעלה ולישנא דאחתוני הוי כמו דכתיב לא תתחתן בם. ע"כ:
<b> כתב לה פירות וכו'. </b>פירש"י ז"ל בארוסה ומ"ה לא זכה בהן הבעל שלא כתב לה האב אלא על מנת לכונסה משום רבי נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו דמשום אחתוני הוא והא איחתנו להו פי' שכבר נקרא חתנו ורוצה הוא ליתן במה שיקרא חתנו והרי נקרא. ואם תאמר והא קי"ל לאשתו ארוסה אם מתה אינו יורשה אם כן קשיא אפילו לת"ק דאמר לא זכה הבעל משום שלא כתב אלא ע"מ לכונסה והא מדינא נמי לא זכה הבעל בירושתה וכ"ש דקשיא לר' נתן דאמר זכה הבעל בדברים הללו. וי"ל דהתם בנכסי מלוג שלא כתבן הבעל עליו אבל נכסי צאן ברזל שקבלן הבעל בכתובתה ושמאן וקבלן על עצמו הרי זכה בהן הבעל משעת כתיבה ואם מתה יורשה לדעת ר' נתן ולרבנן לא משום אומדן הדעת וקי"ל כת"ק דאמר לא זכה הבעל בדברים הללו דפשטיה קאי כר' אלעזר בן עזריה דאיפסיקא הלכתא כותיה לקמן בדוכתא ואפילו כתובתה בבית בעלה אביה יורשה והיינו ברייתא דקתני לקמן הלך האב עם שלוחי הבעל אע"פ שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה ואתיא כת"ק ודלא כר' יונתן דהיינו לא חש הריא"ף ז"ל להביא פלוגתא דת"ק ור' נתן בהלכות כלל לפי שסמך על אותה ברייתא שכתב ולת"ק נמי אתיא שפיר הא דתנן בפרק מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה לתת וכו' ומקשו בירושלמי ולא דברים הנקנין באמירה הן ומשני פוסק ע"מ לכנוס כלומר כל הפוסק ע"מ לכנוס הוא ומיהו לר' נתן לא מצי לאקשויי מינה דאפשר לומר דההיא בשלא כתבן לה הבעל עדיין בכתובתה אבל משעה שכתב גמר האב והקנאן לו. ור"ת ז"ל פירשה בנשואה אלא שכתובה עדיין בבית אביה ומ"ה אמר ר' נתן דזכה בהן הבעל משעת כניסה לחופה ות"ק סבר שלא כתב לה אלא ע"מ שתתקיים עמו עד שיבאו נכסים הללו לידו והביא ראיה משום דמייתי' לה בפסקא דנשאת ועוד מדאמרינן משום אחתוני הוא והא איחתנו להו ואי בארוסה לא מקרי חתון אלא קרוב דעת ועוד דאפי' ת"ל כל קרובי דעתה קרי הכא חתוני היכי אמרינן אפי' לרבי אלעזר בן עזריה מודה ר"א דמשום אחתוני הוא והא איחתנו להו דהא אמרי' לקמן בריש אע"פ דראב"ע לית ליה כי האי סברא אלא עד דאחתנו להו לגמרי ולפי פירושו הא דתניא לקמן אף על פי שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה והעמידוה בתוס' בשגבאן הבעל ואחר כך הפקידן בבית אביה וזה אינו מחוור דמאי אפילו כיון שכבר גבאן וחזר והפקידן ואפשר שלפי דבריו אתיא כרבי נתן.ומיהו עיקר פירושו אינו מחוור דאי אמרת אומדן הדעת הוא שלא כתב לו אלא ע"מ שתתקיים עמו עד שעה שיגבה אותן נכסים בחייה הגע עצמך זו שנכנסה אמש והביאה עמה נכסיה ומתה היום הבעל יורשה וזו שהזקינה עם בעלה אין הבעל יורשה אומדן הדעת כזה לא שמענו. ועוד דא"כ מאי קאמר מ"ד לא זכה הבעל כרבי אב"ע ומ"ד זכה הבעל דלא כראב"ע אדרבא מ"ד זכה הבעל אתיא שפיר טפי לראב"ע דהא לראב"ע הכל הולך אחר כניסה לחופה וכיון שנכנסה לחופה כבר זכה בהן הבעל. ועוד למאי איצטריך לפלוגי בין לדידיה לדידה וביו מדידה לדידיה לימא ולמ"ד זכה אמר לך הכל הולך אחר כניסה לחופה וכיון שנכנסה לחופה זכה הוא בדידה וזכתה איהי בדידיה ובהכי ניחא טפי. ותו דאיכא לאקשויי עליה מדתנן בפ' מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך וכו' ומקשו בירושלמי וכו' ומשני פוסק על מנת לכנוס וכו' ואמאי והא לת"ק דר' נתן לא זכה בהן הבעל עד שעת גוביינא וזה לא הספיק לגבות עד שמת ואנן קי"ל כת"ק דר' נתן וקשיא הלכתא אהלכתא ובזה י"ל דהכא שאני שהבת קיימת כו' ומה שאמר הר"מ ז"ל אם בארוסה למה הביאוה בפסקא נשאת יתר עליו הבעל כו' יש לומר דטעמו של דבר משום דהא דתנן נשאת יתר עליו הבעל משום שאין הבעל זוכה בכתובה כלל ואפי' במה שכתב לה מו האירוסין וקבל על עצמו ואינו אוכל פירות עד שעת כניסה לחופה קמ"ל הכא דפלוגתא דתנאי היא ומתניתין כת"ק דר' נתן. ומיהו לא נתחוור לי זה דאם כן ה"ל מתניתא דלא כר' יונתן אלא איכא למימר דפירושא דמתניתין אתא לאשמועינן ולומר דמתני' בפירות ואליבא דכ"ע אבל נכסי צאן ברזל פלוגתא דתנאי היא דהא דקאמר משום אחתוני ולא אמר משום אקרובי דעתא לא קשיא דמדידיה לדידה שייך למימר אקרובי ואחתוני אבל במה שפסק האב להכניס לו אקרובי דעתא היינו אחתוני דידה לומר שיקרא הוא חתנו והרי נקרא חתנו משעת אירוסין וראב"ע נמי כי לית ליה לאקרובי דעתא היינו מדידיה לדידה דעל מנת לכנסה ושתהא לו לאשה לשמושו כתב לה ולא משום קרוב הדעת לבד אבל מדידה לדידיה משום אקרובי דעתא ואחתוני שיקרא חתנו הוא כותב לה כמו שאמרנו ולקמן נמי בפרק הנושא גבי עמדו וקדשו אמרינן בההיא הנאה דקא מיחתנו אהדדי גמרי ומקנו אהדדי הרי שקראו חיתון משעת האירוסין. ע"כ [הרשב"א ז"ל]:
===דף מז עמוד ב===
שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה תימה דהכא ובכמה מקומות בתלמוד אנו אומרים כסברא זאת ואם כן הלוקח פרה מחבירו ונטרפה אנן סהדי דע"מ כן לא קנאו וי"ל דלא דמי דהתם באותו ספק הוא רוצה ליכנס בשעת מקח ואם היו אומרים לו שמא תטרף לא היה נמנע בשביל זה ליקח שכן דרך לוקח בהמות אינן נמנעין ליקח בשביל ספק טרפות והכא אנו הולכין בתר אומדן דעתו דאנן סהדי שלא היה כותב לה אם היה חושש למות קודם הכניסה. לשון הרא"ש ז"ל. ועיקר החילוק היינו דבלוקח פרה אע"ג דנטרפה מ"מ הרי נהנה מהמקח אלא שמפסיד ודרך הלוקחים ליכנס על ההפסד והריוח אבל אם מת קודם הכניסה הרי לא נהנה מהמקח כלל ובכה"ג אנן סהדי שלא היה כותב לה אם היה חושש למות קודם הכניסה וכן זבין ואיצטריכו ליה זוזי דמשום דהיה דחוק לזוזי הוא דזבין וכיון דאין כאן דוחק דלא איצטריך ליה זוזי אנן סהדי דלא הוה זבין. עוד כתב הרא"ש ז"ל והא דפריך תלמודא בשלהי הגוזל קמא יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ואע"ג דמסתברא דמחמת אותו ספק לא היתה נמנעת מלינשא לו לא קשיא מידי דבלאו הכי האי שמועה תמוה היא אמאי לא פריך אם נעשה בעלה בעל מום תצא בלא גט דהא אדעתא דהכי לא נתקדשה לו וגם נמי אמאי לא מקשה כל מקח יבטל אם יארע בו שום אונס הלכך נראה דלא פריך התם אלא דומיא דנתן הכסף לאנשי משמר ומת שהוא שלהן ומסיק התם ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר לימא אדעתא דהכי לא יהיב דסברא היא הואיל והכפרה אינה תלויה אלא בזה הנותן את הכסף יש לנו לומר דאזלי' בתר דעתי' הואיל ובו תלוי הדבר לא היה לו לפרש ולא דמי ללוקח חפץ דאין לומר אדעתא דהכין לא זבין דהא איכא כמו כן דעת המקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא שפיר' הלכך לא מקשינן התם אלא במה שתלוי בדעתו ואין אחר מעכב על ידו כגון חטאת שמתו בעליו שתלוי בו להקדישו לפי דעתו וכן היבמה שנפלה למוכה שחין פריך שפיר דלא היה לו לפרש דברור לנו שלא היה הוא מעכב בשביל אונס שיארע אחרי מיתתו שלא יחוש במה שיהיה אחריו ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום דאותו תנאי ודאי היה מעכב. ע"כ לשון הרא"ש ז"ל:<br>תנו רבנן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה פי' ולפום האי גירסא מעשה ידיה עיקר תקנה ואם אמרה איני נזונת ואיני עושה אין שומעין לה אבל לקמן בפרק אע"פ פליגי בה אמוראי ואיכא מ"ד דמזונות עיקר ומהפך לה הגירסא דמתני' דה"ק תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ולההיא סברא אי אמרה איני נזונת ואיני עושה שומעין לה והכי סוגיין בתלמודא ומיהו בין למר ובין למר הוא אינו יכול לומר לה איני זן ואיני נוטל מעשה ידיה בשלא סיפקה שאין רצון חכמים שתהא היא אופה ומבשלת ומניקה ותמות ברעב אבל אם ספקה יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיינו דלא נקיט תלמודא בשום דוכתא דאיכא בינייהו הא והכי משמע בריש פרק המדיר דאוקימנא למתני' דהתם באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ופרכינן אי הכי פרנס למה לי ופרקינן בדלא ספקה וכן בפ"ק דגיטין דאמרינן דכותה גבי אשה דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אמאי לא ופרקינן כשלא ספקה. הריטב"א ז"ל:<br>ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל. תקנו מזונות וכו' האי לישנא לאו דוקא דמהאי לישנא משמע מע"י עיקר ותקנו מזונות במקום מע"י ואינו כן דודאי מזוני עיקר שהם מן התורה דכתיב שארה כסותה וגו' ודרשינן שארה אלו מזונות דכתיב ואשר אכלו שאר עמי רוצה לומר שגזלו אותם ואכלו מזונותיהם ותקנו מעשה ידיה תחת מזונות תדע מדאמרי' כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו כו' ושיילינן מאי כגון זו כגון הא דאמר רב יהודה אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת כו' הנה נראה מכאן שהמזונות הם עיקר ומעשה ידיה תקנתא דרבנן הילכך האי דקאמר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ה"ק תקנו מעשה ידיה תחת מזונות. ע"כ:
<b> וקבורתה תחת כתובתה. </b>כתב רש"י ז"ל דהיינו תחת הנדונייא שהכניסה לו פירוש לפירושו מ"ה קרי לה כתובה משום דהיא כתובה בשטר הכתובה ולהכי לא מצינן לפרושי דהיינו כתובתה ממש מנה מאתים דמשמע בעי להוציא עליה צרכי קבורתה תחת מה שהכניסה לו ואי מנה מאתים מדידיה יהיב לה ומה הנאה הגיע לו ממנה ומה ירש ממנה עד שנאמר קבורתה תחת כתובתה אבל התוספות ז"ל פירשו דלהכי לא מצינן לפרושי תחת מנה מאתים דהא אמרינן לקמן דארוסה אין לה קבורה. ע"כ. ואילו הוה אמרינן תחת מנה מאתים הוה לן למימר דארוסה נמי יש לה קבורה דהא ארוסה יש לה כתובה ומדאמרינן דארוסה אין לה קבורה ש"מ דאינו אלא תחת הנדונייא ואילו לא הכניסה לו נדונייא אפשר דאינו חייב בקבורתה דומיא דארוסה ולפרש"י ז"ל כיון שכבר תקנו זה תחת זה אפילו לא הכניסה נמי הדין כך והר' יהונתן הכהן ז"ל פי' וז"ל וקבורתה תחת כתובתה שמסתלק החוב מעליו. ע"כ:<br>וז"לתלמידי ה"ר יונה ז"ל וקבורתה תחת כתובתה האי כתובתה לאו מעיקר כתובה אלא מנדונייתה קאמר שאותם הנכסים היה ראוי שיהיו ליורשיה והוא זוכה בהם מיד שמתה ולפיכך תקנו שיהיה חייב בקבורתה במקומם אבל אין לפרש תחת עיקר כתובתה דעיקר כתובתה אינה ראוי להיות לקרוביה שהרי בכתובה היה כתוב לכשתנשאי לאחר תטלי כתובתך וזו כיון שמתה לא קרינן בה לכשתנשאי לאחר ונפסד זכות כתובתה. ע"כ:<br>פירות מאן דכר שמייהו כלומר כיון שעדיין לא הזכיר תחילה שם ענין שתקון כנגד אכילת פירות כמו שמצינו שתקנו כנגד כתובתה למה אמר לפיכך הבעל אוכל פירות. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
<b> מאי לפיכך שאמר ופרקונה תחת פירות מאי איצטריך למימר לפיכך. </b>הרא"ש ז"ל וכן פירשו תלמידי הר"י ז"ל דהכי פריך כיון שאמר תחלה שחייב לפדותה מטעם שאוכל הפירות למה היה צריך לחזור ולומר לפיכך בעל אוכל פירות ע"כ. ולי אי משום יתורא שפיר מצינן לשנויי דלהכי חזר ותני לפיכך הבעל וכו' לאשמועינן דאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות דאי מרישא דקתני ופרקונה תחת פירות הוה משמע דמציא למימר כך לכך הדר ותני לפיכך הבעל אוכל פירות ומ"מ לישנא דלפיכך לא אתיא שפיר והיינו קושיא דתלמודא דוק ותשכח כנ"ל:
<b> מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו אנוחי נינחינהו. </b>הקשו בתוספות א"כ מה הועילו חכמים בתקנה זו ומה זכות יש לו בפירות ההם ותירצו דה"ק מיכל לא לכלינהו לפירי אלא אנוחי נינחינהו שיהו הקרן שלהם קיים וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. הריטב"א ז"ל. והתוס' שלנו תקנו דהכי קאמר אנוחי נינחינהו כל זמן שיש לו להתפרנס ממקום אחר:
<b> קמ"ל דהא עדיפא וכו'. </b>כלומר לפיכך חזר ואמר דבעל אוכל פירות להודיענו שיאכל אותם לאלתר ויותר טוב הוא לה שיאכל אותם ושיתחייב לפדותה משיהיו מוצנעים כי פעמים שלא יהיה שיעור בפירות ולא ירצה להשלים אבל עכשיו שנתחייב לפדותה אע"פ שלא יהיה שיעור בפירות שאכל כשיעור הפדיון ישלים מביתו. והא דקאמר ופרקונה תחת פירות אומר מורי הרב נר"ו שאינו רוצה לומר שהפירות עיקר ופרקונה תקנה שזה אי אפשר דאם איתא שהפירות עיקר היכי קאמר מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו וכיון שמן הדין הפירות שלו היאך יעלה על דעת שום אדם לומר שלא יוכל לאכלם אלא ודאי פרקונה עיקר והוי כאילו אמר ופירות תחת פרקונה א"נ דתרווייהו בהדי הדדי אתקון ולא קדים זכותא דחד מנייהו אחבריה. ומפורש בירושלמי אע"ג דגבי מזונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה גבי פירות אינו כן שאינה יכולה לומר לא תקח פירות ולא תפדה אותי דלאו כל הימנה שתאכל הפירות וכשישבו אותה תשאר בין הע"ג בחזקת הפקר. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:<br>וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דתניא ופרקונה תחת פירות לאו למימרא דפירי עיקר דהא כולה סוגיין פרקונה עיקר כדאמרינן מיכל לא ניכלינהו וכו' ולעיל נמי אמרינן בהדיא בשלמא בעל תקינו ליה רבנן פירי דא"כ ממנע ולא פריק וטעמא דרבי יוסי בר יהודה נמי מוכחא דאף לאב יהיב פירי משום פרקונה ותנן נמי מפני שהוא תנאי ב"ד וכל תנאי ב"ד איהו עיקר אלא מדבעי למתנא סיפא לפיכך בעל אוכל פירות אלמא פרקונה עיקר משום הכי לא קפיד א"נ מתהפכא סיפא כדמפיך רב הונא מעשה ידיה תחת מזונות לקמן באידך פירקין ויש במשמע לפום מאי דאמרן שאם אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות רשאה היא וכן דעת מקצת מחכמי הדורות אלא לדידי מסתברא דתנאי פרקונה לתרווייהו ניחא להו ואף על גב דתקנתא דידה עיקר לדידיה נמי אית ליה תקנתא דמילתא שהרי קנה שפחה לשמשו וצריך הוא לפדותה לפי' יכול הוא לומר אוכל אני ופודה דאי אכלת להו את זימנין דלא מלו ורמית עלאי לפרוקך ונראה שכן דעת הגאונים ז"ל שלא פירשו שתהא אשה רשאה לומר לא תאכל פירות וכן בקבורתה שתחת כתובתה אין אחד מהם יכול לומר איני רוצה בתקנת חכמים כגון זו שהירושה עיקר ואינו יכול לבטל כדאיתא לקמן בהכותב וכ"ש היא אלא ע"כ קובר ויורש ע"כ:
וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו ז"ל הא דקתני פרקונה תחת פירות לאו למימרא דפירות עיקר דהא ליתא כדאמרינן לעיל בשלמא בעל תקינו להו פירי דא"כ ממנע ולא פריק כו'. והכא נמי משמע הכי במאי דאמרינן מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו אנוחי נינחינהו דא"כ ממנע ולא פריק ואי אמרת דפירות עיקר א"כ הא לא הויא אלא עצה טובה בעלמא דאמרינן לה נינחינהו והא היכי תיסק אדעתין אי בעיא תינח אי בעיא תיכול אלא ודאי דפרקונה עיקר ותקנתא דידיה ודידה היא שאף הוא צריך שפחה לשמשו והיינו דאמרן מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו שלא יהא הבעל רשאי לאכלן אבל יהא יכול לכופ' שאף לא תאכלם אלא שיניחו אותם ואם אולי תצטרך לפדיון יפדו אותה מהן דא"כ ממנע ולא פריק כלומר דא"כ כדאמרינן דאכיל להו אתי לאמנועי שיבא לעכב שלא יהא רוצה לפדות ואין הדבר מצוי לכופו בכל שעה בב"ד והא עדיפא לה דקיימי בעין ומזמנא מלתא קמ"ל דאדרבא הכי עדיפא לה דאי כדקאמר' קא מנחינן להו זמנין דלא מלו מדידה ואם איתא דלא אכיל להו כיון דלא אהניתיה איהי איהו נמי ממנע ולא פריק אבל השתא כיון דאכלינהו ודאי מפרק פריק. ותו איכא ראיה דאמרינן לעיל בשלמא בעל תקינו ליה וכו' ומדקא מהדר רבי יוסי בר יהודה אב נמי ממנע ולא פריק ומדאמרינן במתניתין דפרקונה הוי תנאי ב"ד והא דקתני הכי אפשר דלא איכפת ליה מדקא בעי למתני בסוף לפיכך בעל אוכל וכו' א"נ דמפרקי' לה וכו' והשתא דאתינן להכי היכא דאמרה איהי איני נפדית ואיני נותנת פירות אע"ג דפרקונה עיקר אשכחן להו לגאונים ז"ל דלאו כל כמינה דהא תקנתא דידיה נמי היא כדפרישנא שאף הוא רוצה שפחה לשמשו וכל זמן שזו קשורה בו אינו מוצא אחרת דומיא דקבורתה תחת כתובתה דודאי מסתברא דלא תליא מילתא בחד מינייהו לא ברשותיה ולא ברשותה שהוא אינו יכול לומר איני יורש ואיני קובר כדמוכח לקמן שאינו יכול להפקיע ירושתו שהוא יורשה אחר שנשאת אלא בעודה ארוסה וכן היו נראין הדברים שאינה יכולה לומר שלא יירשנה ולא אמרו אלא במזונות ע"כ:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל קמ"ל דהא עדיפא לה דזמנין כו'. וכתבו התוס' דמהא שמעינן דתקנת פרקונה לטובת האשה הוא ולהכי מהדרינן בסוגיא עדיפותא דידה וש"מ דפרקונה עיקר ואין הבעל יכול לומר איני אוכל פירות ואיני פודה והכי משמע ממתניתין דתנן להדיא לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד דאלמא תנאי מוחלט הוא כשאר תנאי כתובה והא דקתני בברייתא פרקונה תחת פירות דמשמע דפירות עיקר נקט הכי לאשמועינן דאף פירות עיקר תקנה ואין האשה יכולה לומר איני רוצה שתפדה ולא תאכל פירות אלא תקנת שניהם קיימא הוא אוכל פירות על כרחה והוא חייב לפדותה בעל כרחו ואין אחד מהם יכול לעקור שום דבר מן התקנות הללו וטעמא דמילתא משום דלא תהא משוקעת בין ע"ג כשתהא נשבית ויהא לה פדיון על כל פנים. ע"כ:<br>והתוספות והרא"ש ז"ל כתבו דודאי תקנתא דידה היא ואפ"ה אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת לך פירות וצריך ליתן טעם בדבר דכיון דתקנתא דידה היא מ"ש ממעשה ידיה למ"ד מזוני עיקר וי"ל דשאני התם דלא מפקעא תקנת מעשה ידיה לגמרי שאם אמרה איני נזונת היום ואיני עושה היום למחר תעשה ואית לה מזונות אבל הכא מיד שאמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות מפקעת תקנת פירות דפירות כל ימיה הן תחת פרקונה ואפילו את"ל שיכול' לגמרי להפקיע מעשה ידיה ולומר איני נזונת לעולם ואיני עושה לעולם אכתי מצינו למימר דפרקונה היינו טעמא כדי שלא תטמע בין הע"ג א"נ שאני פירות משום שהוא זוכה בגוף הקרקע לפירות אבל מעשה ידיה לא שייך למימר שיזכה בהם בגוף הידים. עכ"ל הרא"ש ז"ל וכן בתוס':
'''ואיפוך אנא''' פי' בשלמא אי הוה אמינא דקושטא דמילתא הוא דאנוחי נינחינהו לפירות כל זמן שיש לו להתפרנס ממקום אחר (ולפיכך) ולהכי קתני ולפיכך וכו'. לאשמועינן דלא נימא דלעולם לא יאכל פירי גופייהו ואפי' לא יהא לו במה להתפרנס אלא נינחינהו שיהו הקרן שלהן קיים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות קמ"ל שהבעל אוכל פירות פי' פירות גופייהו ולא פירי פירות ומיהו דוקא בשלא יהיה לו במה להתפרנס מעתה לא תקשי דניפוך דהיכי מצינן למימר דתקנו מזונות תחת פירות והמזונות בכל יום והפירוק שכנגדם לא הוו אלא עד שלא יהא לו במה להתפרנס אבל השתא דקא מפרישנא דיאכל הפירות להדיא ולא יונחו כלל דהיינו תקנתא דידה הילכך שפיר מצינן למימר דתקנו מזונות תחת פירות כנ"ל. וטרחתי לכתוב בו לפי הכלל המסור בידינו ממרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל והמפרשים דכל מקום דפריך תלמודא פירכא בוא"ו הוא כמו אי הכי וצריך לפרשו בדרך בשלמא:<br>ואיפוך אנא כתב רש"י ז"ל ואיפוך אנא. מזונות תחת פירות ופרקונה תחת מעשה ידיה ונפקא מינה דאי אמרה איני נזונית ואיני עושה לאו כלום קאמרה. פי' לפי' דאי אמרינן מזונות תחת פירות לא מציא אמרה איני נזונת ואיני נותנת פירות משום דפירות ידו כידה וזוכה בגוף הקרקע וכמו שכתבו התוספות וכן נמי אי אמרינן פרקונה תחת מעשה ידיה לא מציא אמרה איני נפדית ואיני נותנת מעשה ידי שלא תטמע בין הע"ג וכמו שכתבו התוספות אבל השתא דאמרינן מזונות תחת מעשה ידיה מציא אמרה איני נזונית ואיני עושה ואע"ג דתני' תקנו מזונות תחת מעשה ידיה הא תריצנא לה לקמן בפרק אע"פ והוה ליה כאילו קאמר מעשה ידיה תחת מזונות כיון דמתלא תליא הא בהא הוה ליה כאילו קאמר זה תקנו תחת זה ולאו דוקא דמעשה ידיה עיקר וכדכתיבנא לה לעיל. ודע שהתוספות לקמן בפירקין גבי הא דאמרינן והיו מבקשין עד עשרה בדמיה ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה. כתבו ז"ל וז"ל רצה פודה פ"ה דלא תקינו רבנן אלא חד פדיון משמע מתוך פירושו דאם נשבית פעם שנית דאינו פודה כלל אפי' בדמיה וקשה דלעיל מסקינן תקנו מצוי למצוי דמשמע דפירות ופרקון מצויין יותר מכתובה וקבורה לפי שאלו אינם אלא פעם אחת כל ימיה אבל פירות ופירקון אפשר להיות כמה פעמים וצ"ל לפי' דאדרבה פירות ופירקון אינו מצוי אבל וכו' ע"כ. משמע דבעו לפרושי דכי פריך הכא ואיפוך אנא אכולהו בבי קיימי אקבורתה תחת כתובתה נמי קא בעי ואיפוך אנא דפרקונה תחת כתובתה ומשני אכולהו תקנו מצוי למצוי וכו'. וא"נ אע"ג דלא פריך אלא אמזונות ופירקונה מ"מ מסקנא דשינויא אכולהו קאי וכן משמע מלשון תלמידי רבינו יונה ז"ל וז"ל והטעם שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולא תקנו תחת פירות מפני שתקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי כלומר מעשה ידיה שהם מצוים בכל יום תקנו כנגד המזונות שגם כן צריכין לה בכל יום ופרקונה דאינו דבר מצוי תקנו כנגד פירות נכסי מלוג שאינו מצוי שיפלו לה נכסי מלוג תדיר. וקבורתה שאינו אלא פעם אחת כנגד ירושת הכתובה שאינה אלא פעם אחת ע"כ. ומיהו רש"י ז"ל כתב וז"ל איפוך אנא. מזונות תחת פירות ופרקונה תחת מעשה ידיה ונפקא מינה דאי אמרה איני נזונת ואיני עושה לאו כלום קאמרה מזונות ומעשה ידיה מצויין שבויה ואשה שיש לה נכסי מלוג לא שכיחי. ע"כ. משמע דבעי לפרושי דלא פרכינן ואיפוך אנא אלא אמזונות ופרקונה דאילו אקבורה וכתובה לא קשיא ולא מידי דפשיטא ודאי דמתקנינן מידי דאתיא מחמת מיתה למידי דמחמת מיתה הילכך קבורה אכתובה שייכי בהדי הדדי דכיון דהוא זוכה באותם הנכסים מיד שמתה דין הוא שיקברה נמי ולא קרובי' כיון דהוא יורשה ועוד לא פרכינן אלא אמזונות משום דנפקא מינה דאי אמרה איני נזונת ואיני עושה דלא אמרה כלום אבל אקבורה למה לן לאפוכה ומאי נפקא לן מינה דהא לעולם לא מציא אמרה איני נקברת ואיני מורשת וכמו שכתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל לעיל ומעתה צ"ע מאי קא מקשי התוספות ז"ל לקמן על פירושו של רש"י ז"ל והא כפי שיטתו ז"ל לא קשיא ולא מידי ולקמן בדוכתי' בתוספות ניישב זה בעזר העוזר האמיתי כנ"ל:<br>האי תנא סבר מזונות דאורייתא מסתברא דלאו דמפיק בודאי מהך תנא דלעיל דאפילו להאי תנא דאית ליה מזונות דאורייתא ודאי אית ליה דהך תנא דלעיל ומהפכינן לה כדמפכינן לה לקמן לרב הונא אלא לתנא דלעיל לא מכרע אי אית ליה מזונות דאורייתא. הרא"ה ז"ל:<br>וכן הוא אומר אם תענה את בנותי וא"ת אדרבה מהאי קרא משמע דענוי זו אינה תשמיש דבפרק בתרא דיומא מוכח מהאי קרא דמניעת תשמיש איקרי עינוי נפש דדריש קרא הכי אם תענה את בנותי היינו שימנע מהן תשמיש וי"ל דהכא נמי דריש הכי אמר קרא ועונתה לא יגרע שהוא עינוי לה כשמונעין ממנה דהיינו תשמיש לא יגרע. לשון הרא"ש ז"ל וכן תירץ הריטב"א ז"ל דה"ק וכן הוא אומר אם תענה וגו' כלומר ולשון עונתה דבר המענה אותה כשימנע ממנה. ע"כ:
===דף מח עמוד א===
| 