שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ד: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 9:
 
 
===דף מב עמוד א===
Daf 42a
 
<b> מאי קמ"ל וכו'. </b>פשיטא מדקא יהיב מפתה פירוש דאע"ג דבמפתה לא כתיב בהדיא לאביה ובג"ש הוא דיליף מאונס מכל מקום עיקר דינא פשיטא לן ממתניתין דקתני שהמפתה נותן דאי לעצמה אמאי נותן לה הא אחילתיה דבשת ופגם מיהת דממון הוא ניתן למחילה ולפי פי' דידן אפילו מקנס נמי גופה מחלה וכאומר קרע שיראין שלי והפטר. תנן התם אנסת ופתית את בתי וכולה מתניתין כשלא עמד בדין דאלו בשעמד בדין אפי' קנס משלם ע"פ עצמו לרבנן מיהת וקרבן שבועה נמי מחייב וכדאיתא לקמן ולקמן מפרש תלמודא במאי פליגי. הריטב"א ז"ל. לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה. ואע"ג דאיכא למימר דכי מחייבינן לעיל במפותה בקטנה דלא שייך בה מחילה וכרבנן דאמרי שיש קנס במקום מכר ומיהו פשטיה דמתניתין דלעיל משמע דקאי אאלו נערות דרישא. הרא"ש ז"ל:
שורה 17:
<b> הפלת את שני וסמית את עיני. </b>אע"ג דכולהו מיירי בשייחד לו כלי הכא לא בעי יחוד כלי שהרי הוא מוחזק בגופו ואין לך ייחוד גדול מזה והוא תובע את רבו שישחררנו דרבי שמעון סבר בפרק השולח היוצא בשן ועין צריך גט שחרור ועל תביעה זו הוא מוחזק בגופו. וא"ת היאך מחייב על גופו קרבן שבועה והא א"ר יוחנן בפרק שבועת הפקדון [לז ב'] דאפילו רבי אלעזר דמרבה קרקעות לענין שבועה לענין קרבן שבועה פוטר וה"ה בעבדים. וי"ל דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד אפשר דמחייב קרבן דהא רבי מאיר אע"ג דסבירא ליה דאין נשבעין על הקרקעות על העבדים פשיטא ליה דנשבעין כדאיתא בפר' השואל להכי איצטריך קרא.ע"כ הרא"ש ז"ל:
 
===דף מב עמוד ב===
Daf 42b
 
מאי לאו בשעמד בדין והא קמ"ל הכא דקנסא הוא בין לענין שבועה בין לשאר מילי לא בשלא עמד בדין א"ל א"כ קרא למה לי. ואיכא למימר איצטריך קרא לאנסת ופתית את בתי סד"א ממונא קא תבע קמ"ל קרא דומיא דפקדון מה פקדון כולו ממונא אף כאן שכולו ממון יצא האונס והמפתה דאיכא נמי קנסא והעיקר קנסא הוא. ואף על גב דאיכא בשת ופגם בתביעה כיון דעיקר קנסא הוא תובע דלא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ רחמנא פטריה מוכחש בעמיתו. וכיון דאפשר לאוקמי מתנייתא הכי מרישא עדיפא לאקשויי. ואי קשיא לך למאי דאוקימנא רישא רבנן וסיפא רבי שמעון אמאי קאמרי רבנן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וה' והמוציא שם רע ליפלוג עליה בהדיא באונס ומפתה ושלשים של עבד. ואיכא למימר באונס ומפתה פליגי רבנן ורבי שמעון אפילו בלא עמד בדין וה"ק רבי שמעון אונס ומפתה כשלשים של עבד מה התם אע"ג דעמד בדין דהא כוליה קנסא הוא אף אונס ומפתה ולהכי לא קתני תשלומי ד' וה' דאלו התם אי תבע ליה נמי סתם קא תבע דהא קיץ ורבנן מדמי לה לתשלומי ד' וה' מה התם תבע ליה סתם ולא שלם לו את הקרן אע"פ שלא עמד בדין חייב אף אונס ומפתה היכא דתבע קנסא בפי' אי עמד בדין אין אי לא עמד בדין לא אי נמי קנסא חשבי ואזלי ולאו דוקא. שאני התם דאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה וגו' לא זכתה תורה לאב עד שעת נתינה וה"ה למפתה דגמרינן מיניה. ומשמע דה"ה למוציא שם רע דהא כתיב ונתנו. ויש אומרים ונתן לחוד ונתנו לחוד דהתם לב"ד קאמר שיתנו לו וב"ד משבאו לידם זכו לו. הילכך ליכא למימר עד שעת נתינה דידיה אלא משעת עכשו זכה דהיינו העמדה בדין כנ"ל:<br>וכי קאמינא ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות פי' שקנס אינו ממון שלו שיהא יכול להורישו לבניו אלא א"כ עמד בדין. פי' וה"ה לרבנן דבעינן העמדה בדין בשאר קנסות להורישו לבניו דהא לא פליגי רבנן ורבי שמעון אלא גבי אנסת ופתית ואי ונתן דוקא או העמדה בדין כנתינה וגבי שבועה דרחמנא פטריה לדברי רבי שמעון מוכחש אבל בשאר מילי לא פליגי. והאי דקא משני ליה רבא ומחלף ממילתא למילתא איכא לפרושי דלא מטעמו קאי אלא מגו דאביי מילי טובא בעא מיניה העמדה בדין לרבי שמעון מי הוי ממון למודה בקנס חייב ולשבועה ובאנסת את בתי אהדר ליה איהו סתם קנס לאחר העמדה בדין ממון הוא אביי סבר מדקאמר ליה סתם אף בשבועה ואף בפתוי הבת ואקשי ליה ואהדר ליה והדר גלי ליה ואמר האי דאמרי סתם ממון הוי דממון הוי אף לשאר הדברים כגון להורישו לבניו אבל קרבן שבועה אינו תלוי בדין ממון דמעטיה רחמנא ועדיין טעו בדבריו שהיו סוברים שבפתוי הבת אמר לו עד שפירש רב יוסף דעתו של רבא ואמר שלא אמר ממון הוי להורישו אלא בשאר קנסות אבל זו לענין מודה חייב הוי ממון ולא להורישו. ולפיכך אמר רבא מעיקרא סתם העמדה בדין עושה ממון בכל קנס שבעולם אף לרבי שמעון אבל היכא דגלי רחמנא גלי והיינו קרבן שבועה בכולן והורישו לבניו בפתוי הבת וקנסא ורבה כיון דידע מעיקרא להנך חלוקין ומהדר לפום טענתיה דאביי בין דלא ידע להך חלוקין לאו מטעה טעה כלל דהא קאמר העמדה בדין משוי ליה ממון עד שיפרוט לך הכתוב שדינו בקנס כנ"ל. ואיכא דמותיב אשמעתין מהא דגרסינן בפרק מרובה [עא ב'] בעי מיניה רבא מרב נחמן וכו' אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. איתיביה רבא לרב נחמן גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואי ס"ד חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר הכא כיון דמת אביו זכה לו במנתא דידיה אמאי משלם אמר לו מתניתין בשעמד בדין ואקשיה אי הכי אימא סיפא (נמי) כו' אלמא סבירא ליה דבלא עמד בדין מוריש קנס לבניו ולא העמידו משנתנו בשעמד בדין אלא משום דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר ולבסוף נמי הדר ביה רב נחמן ואמר אפילו חמשה חצאי בקר לא צריך ליה לאוקמי בשעמד בדין ורבי שמעון נמי מודה בה בההיא דקתני עלה רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב אלמא לא פליג ברישא. ועוד דהא אמינא דליכא למימר דפליגי רבי שמעון ורבנן בהא דמנא תיתי. ואיכא למימר פלוגתא דאמוראי היא ורבא ורב נחמן סברי דאדם מוריש כל קנס לבניו בר מקנס דאנוסה ומפותה דתנן הרי הן לעצמה לפי שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבניו. וכיון שהיא עצמה אינה מן היורשין אף קנסה אינה שלהם. והא מיניה דאב נמי מפקע בבגרות והרי הן של עצמה אבל בתשלומי ד' וה' כיון שהבהמה של יורשים אף קנסא של יורשים. ואי קשיא הא דאמר רבא בפירקין דלעיל ופקע אב התם הוא משום שהיא לא זכתה מעולם ולא היתה ראויה לזכות בהן שהרי לא בגרה ואין בגר בקבר לזכות ממש שאין קנין למתים אבל שאר קנסות אדם מוריש לבניו קנס ואפילו לא עמד בדין. וללישנא קמא דהתם קס"ד דליכא חלוק בין שאר קנסות לזה לפיכך אמרו דבנה הוי אי נמי שאני קנס פתוי ואונס דגלי רחמנא ונתן לאבי הנערה לא זכה לאב אלא משעת נתינה ואפילו להורישו לבניו או משעת העמדה בדין שהיא כנתינה לרבנן וכן היא לא זכתה אלא משעת נתינה אבל בשאר קנסות אדם מורישו לבניו לרבא ולרב נחמן. וכל זה אינו מחוור לי דלגבי דידה קנס דאונס ופתוי כשאר קנסות הוא להורישו לאביה או ליורשיה כדאמרן לעיל דהתם כי קא ירית מדידה קא ירית אלא י"ל ללישנא קמא רבא כרב נחמן רביה סבירא ליה בקנסין דאדם מוריש לבניו ללישנא בתרא כרבה סבירא ליה ולדעתיה דרב נחמן מקשה ליה. ובירושלמי מצאתי כן דפלוגתא דאמוראי היא וה"ג התם [ה"א] קנס אימתי מתחייב רבי יונה אמר משעה ראשונה רבי יוסי אמר לבסוף פי' להורישו לבניו וכיוצא בו קא מיפלגי והותיב רבי יוסי לרבי יונה על דעתך דתימא משעה ראשונה והא תנינן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין ואמר ליה מטית בה לההיא דתני רבי שמעון בן יוחאי ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה. והך סברא דרבי יונה היינו סברא דרבא ורב נחמן כדפרישית ורבי יונה אותיב לרבי יוסי התם על דעתך דתימר בסוף והא תנינן בגרה הרי הן של עצמה ובוגרת יש לה קנס כלומר שהרי היא לא היתה ראויה להם מתחלה והיאך יכולה עכשו לזכות בדבר שאין הלה חייב בו. ומתרץ מטית בה לההיא דתני רבי חייא תחת אשר ענה לרבות שהיתה נערה ובגרה ואיתמר נמי התם אתיאן אילין פלוגתא כהיינין פלוגתא דתנינן תמן גנב משל אביו טבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם ארבעה וה'. מתיב ר' חגי לרבי יוסי על דעתך דתי' בעמידת ב"ד הדבר תלוי ניתני גנב משל אביו וטבח ומכר בחיי אביו ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וחמשה ותייה דרבי יונה כרבי חגי ורבי יוסי כדעתיה כו' שמעינן מינה דודאי פלוגתא נינהו ורבא ורב נחמן ורבי יונה ירושה אדם מוריש שאר קנסות לבניו אלא זה שבבתו משום קראי ולא מוקמי' להדיא מתני' בשעמד בדין ורב סבר אין אדם מוריש שום קנס לבניו והתם בשעמד בדין וכן סיפא נמי בשעמד בדין על הגנבה ולפי' משלם תשלומי כפל וכולה מתני' חד גוונא קתני דעמד בדין על כל מה שעשה בחיי האב. ואלמלא זה הענין שבירושלמי הייתי אומר שאף לדברי הכל אין אדם מוריש שום קנס לבניו אלא מצינו מקומות הרבה בתלמוד שהוא יכול לומר ולטעמיך ולא אמרו וכי הדר ואמר חמשה חצאי בקר לאו משום מתני' אלא משום דטעם בשרא דתורא וסברה אבל מתניתין בדמעיקרא מתוקמא בשעמד בדין וסיפא בשעמד בדין על הכפל ופטור מארבעה וחמשה משום דלא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא דאי לאו משום האי טעמא מחייב בחמשה חצאי בקר לאחין שירשו הקרן וכגון שאמרו חייב אתה ליתן לו ולא אמרו צא תן לו דהתם אפילו טבח בחיי האב פטור כדאיתא התם במרובה [סט א'] וזה הנכון לפי גמרתנו. וה"ר יצחק הלבן פי' דכל קנס היורש יורשו וכי קאמרה הכא להורישו לבניו ה"ק ממון הוי שאם מת והורישו לבניו והבן תבע אבי העמידך בדין וכפר ונשבע והודה חייב שאין עיקרו קנס לזה הבן דבשעה שזכה בו כבר היה ממון. והא דאמרינן כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית ואפי' פטור מוכחש משום דלא בעיקר קנס הוא ולא דמי לפקדון אבל לגבי יורש אחר דמי לפקדון וחייב קרבן שבועה. והא דאותביה ממתני' ה"ק אי אמרת מכיון שעמד בדין ממון הוי לחיובי עליה קרבן שבועה ונפקא ליה מתורת קנס דאחין בעי למיהוי אלא אע"ג דעמד בדין שמו עליו. הלכך אין אחין יורשין אותו שהיא קודמת אבל בשאר קנסות שדין היורשין לירש את אביהם ודאי יורשין כל זכות שתבא ליד אביהם. מה שאין כן בזה שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבניו ואם לא נעשה ממון לגמרי ויצא מתורתו ראשונה ודייק להאי פי' דהא אביי לענין קרבן שבועה בעא מיניה בהדיא ובענין קרבן שבועה אהדר ליה רבא וזה הפירוש עולה אבל לשון להורישו אינו מחוור לפי' דהוה ליה למימר כשהורישו לבניו. והפי' עצמו אינו אמת כמו שמפורש בירושלמי. עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין אכתוב בפרק מי שמת בס"ד. עד כאן הרמב"ן ז"ל:<br>וז"ל הרא"ש ז"ל מאי לאו בשעמד בדין וא"ת כיון דמסקי' בהזהב דלא מחייב קרבן שבועה אלא בנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו עלה דההיא קרא ומתניתא מסייעא לר"ל א"כ הכא נמי בהכי מיירי. וא"כ אמאי פטר רבי שמעון הואיל ועמד בדין ושוב נטלו וחזר והפקידו אצלו (אם) ממון גמור הוא אטו אם הביא לביתו וגזלו ממנו לא שייכא בה שבועה וי"ל דההיא דהזהב דבעינן שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו היינו דוקא לר"ל דס"ל דבעינן משיכה אבל רבי יוחנן דסבר מעות קונות והלכתא כותיה בייחוד כלי גרידא מחייב. וכל הני נמי מיירי בשייחד כלי לקנסא [דמקנא קני ליה, ומיהו דין קנס עליו לענין קרבן שבועה עד שיבא לידו, או א"נ אפי' לר"ל מצינא למימר בייחד לו כלי בתורת משכון לקנסו] ונטלו וחזר והפקידו אצלו והואיל ולא קנאו לגמרי בתורת פרעון לא הוי ממון בשביל כך. ופי' קשה מהפלת את שיני וסמית את עיני כיון שעמד בדין ופטרוהו ב"ד ויצא לחירות תו לא מיפטר בהודאתו. ואמאי לא מחייב קרבן שבועה. ושמא יש לומר כיון דמחוסר אכתי גט שחרור דאי מודה שסימא עינו והפיל את שינו אינו יוצא לחירות. איתיביה רבי שמעון אומר לא הספיקה וכו' הקשה רבי מאיר וכי רבה לא ידע לה למתניתין ותי' דודאי רבה נמי ידע לה אלא דהוה מפליג הא דקאמינא ממון הוי להורישו לבניו היינו היכא דמתה הנערה ולענין הא הוי ממונא שלא יפטר הנותן אלא ינתן לבניו אבל היכא דמת האב והיא חיה עדיין יש ליתן לה ולא לאחין כיון דליתיה לאב והיא קיימת והקנס בא ממנה היא זוכה בו. ואביי אותביה ממתני' ולא היה נראה לו לחלק כדמפליג רבה גם לבעל התלמוד אינו נראה חלוקא דרבה על כן לא נכתב בספר ומכל מקום רבה לא חזר בו לגמרי דהא לא קאמר תיובתא דרבה אלא הא מילתא קשו בה ולא חזר בו והיה אומר חלוק זה כדי ליישב קבלתו אע"פ שגם לעצמו היה נראה דוחק עד דיתיב ר"י ברישא ופרקיה והעמיד קבלתו בשאר קנסות. דאחין בעי מיהוי בשלמא לדידי דהוי קנס לענין כל דבר מדגלי רחמנא לענין קרבן שבועה שפיר אלא לדידך דאחין בעי מיהוי. ונתן אע"ג דבמוציא שם רע כתיב ונתנו לאבי הנערה וי"ל ונתנו לחוד דאב"ד קאי אי הכי ת"ל וכחש ונתן מיבעי ליה בשלמא לדידי דגלי רחמנא לענין שבועה דפטור ה"ה לכל מילי הוו קנס אף להורישו לבניו ומונתן לא גמרי' אלא כולי מלתא מוכחש דאין חלוק בין אונס למפתה לשאר קנסות אלא לדידך דילפת מונתן דלא הוו ממון עד שעת נתינה אע"ג דבעלמא ממונא הוי משעת העמדה בדין ונתן מיבעי ליה וליתניי' באפי נפשה. וא"ת לעיל דבעי לאוקמי בשלא עמד בדין לא מקשה ליה ת"ל וכחש אשר ירשיעון אלהים מיבעי ליה וכיון דשמעינן מהתם דאי מודה ביה מיפטר פשיטא דלא מחייב קרבן שבועה. וי"ל דלהכי לא מקשה ליה לעיל דאיכא למימר קרא אסמכתא בעלמא הוא כדמסמיך עליה דההוא קרא חבלת בי הדלקת גדישי בשבת פטור. והא אסמכתא בעלמא היא דטעמא דפטור משום דקים ליה בדרבה מיניה אבל הכא מקשה שפיר ונתן מיבעי ליה משום דוכחש הוי דוקא דמיירי בשעמד בדין ואיצטריך לגבי שאר קנסות. ומשמע דהוי נמי דוקא לגבי אונס ומפתה. כי איצטריך וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה וכו'. אף על גב דאי מודה ביה מחייב ביה השתא הואיל והוא ביד מי שלא בא לידו בתורת קנס ולא שייך למפטריה משום ונתן אפילו הכי פטור מקרבן שבועה מוכחש. והיינו דפריך יצאו אלו שהן קנס ממון הוא בשלמא אי לא אצטריך וכחש אלא בזמן שהוא ביד האשה שבא לידה מכח קנס אתי שפיר דקרי ליה קנס דהא אי מודה ביה הוה מיפטר אלא השתא דמוקמינן לה לקרא בכה"ג שעמד בדין ובגרה ומתה שהקנס עכשו ביד האב דלא בא לידו מכח קנס אלא מכח ירושה ומילתא דפשיטא היא אי מודה בה דמחייב. וממון נמי הוי להורישו לבניו אמאי קרי ליה קנס ממון הוא ואמאי פטור מקרבן שבועה תני יצאו אלו שעיקרן קנס ומיפטר מקרבן שבועה אע"ג דמתחייב בהודאתו:
שורה 23:
<b> איתיביה ר"ש אומר אם לא הספיקה כו'. </b>הא מילתא קשו בה רבה ורב יוסף כ"ב שנין ולא אפריק עד דיתיב רב יוסף ברישא ופרקה שאני התם דאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה לא זכתה תורה להאב עד שעת נתינה וכי קאמר רבה ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות. א"ל אם כן רבה גופיה אמאי לא פרקה הכי לאלתר והרי יתיב בה כ"ב שנין ולא פרק דהא מאי דפריק השתא רב יוסף אליבא דרבה פריק מדקאמר וכי קאמר רבה דאלמא רבה גופיה הכי ס"ל. ויש לומר דמאי דהוה ק"ל לרבה ורב יוסף כ"ב שנין היינו דלא ידעי לפרש מאי שנא בין קנס הבת לשאר קנסות בענין זה והיינו דאשכח רב יוסף טעמא משום דגזירת הכתוב הוא בקנס הבת דכתיב ביה ונתן אלא מעתה גבי עבד דכתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו הכי נמי דלא זכתה תורה לאדון עד שעת נתינה אליבא דר"ש. ואם תאמר מאי אלא מעתה דקאמר דמשמע דלדידיה משעת העמדה בדין הוי ממונא. ויש לומר דלדבריו דרבה פריך אמאי לא מפיק מינה אלא קנס הבת בלחוד דהא אית ליה לאפוקי נמי מכללא קנס שלשים של עבד. יתן לחוד ונתן לחוד. פרש"י ז"ל יתן משמע לשון צווי ונתן משמע דבר הנתון כבר. ואינו מחוור דבכמה מקומות משמע ונתן לשון להבא ולשון ציווי ונתן לכהן ואחריני טובא והנכון דמלישנא דקרא דייק דאיכא הפרש בינייהו ולישנא קלילא נקט והפי' שיתן משמע הכי נתינת ב"ד שאמרו לו תן לו דהא סמוך לנגיחת השור אם עבד יגח השור כסף שלשים שקלים יתן. אבל גבי קנס הבת כתיב ותפשה ושכב עמה ונמצאו דמשמע מציאה בב"ד שנתברר הדבר בב"ד וכ"ת ה"נ ונתן דהיינו נתינת אונס גופיה למימר דעד לאחר נתינה לא זכה האב ואיכא דכותא בתלמוד בההיא דאמרת אשר שברת יישר כחך ששברת ולא נפקא לן מהתם אלא מדכתיב ושמתם בארון וכדפרישנא התם וה"ק הכא ע"כ האי ונתן לחוד ויתן לחוד אי הכי ת"ל וכחש ת"ל ונתן מיבעי ליה פרש"י ז"ל אי הכי דשאני קנס הבת משאר קנסות דאפי' עמד בדין לאו ממונא הוא ת"ל וכחש בתמיה כלומר מאי אריא דנסיב ליה תלמודא לפטור מוכחש כי היכי דיליף שאר קנסות כלומר ולא דמי לתשומת יד (כלומר) דהוי עיקר תחלתו ממון ת"ל דהשתא נמי לאו ממונא הוא דרחמנא אמר ונתן לא זכתה תורה עד שעת נתינה עכ"ל. פי' לפי' דאף על גב דשאר קנסות דהוו טובא נפקי מוכחש כיון דאונס ומפתה לא נפיק מהתם לא הוה ליה לערובינהו בהדייהו כלל אלא דלנקוט שאר קנסות באנפי נפשייהו ולדרשינהו מוכחש ולנקוט אונס ומפתה באנפי נפשה ונפק ליה מונתן. ומיהו איכא למידק לפי' ז"ל דלפום פירושו משמע דאביי משמע ליה דהא דקתני תנא וכחש ה"ק ת"ל וכחש דבעינן דומיא דפקדון ותשומת יד שעיקרו לממון ואם כן כי קתני יצאו אלו שהן קנס בעי למימר יצאו אלו שעיקרן קנס ואם כן מאי האי דהדר פריך ליה א"ה יצאו אלו שהן קנס ממון הוא. ויש לומר דאביי השתא לא נחית ליה למפרך מלישנא דסיפא והשתא פריך ליה להכא לפום טעמיה והכי קאמר בשלמא לדידי כולהו קנסות שוים הם וכולהו מחד קרא נפקי וה"ק ת"ל וכחש מה אלו שהם ממון לכל דבר יצאו אלו שהן קנס למקצת הדברים כגון להורישו לבניו מיהת אלא לדבריך דשני לך בין קנס הבת לשאר קנסות אמאי ערבינהו כולהו כחדא ופריק ליה דכי אצטריך קרא וכו' הדר פריך ליה דאפילו לשיטתיה קשיא לישנא דסיפא דקתני יצאו אלו שהן קנס ואלו לדבריו ממון הוא. כנ"ל לפרש לפי שיטת רש"י ז"ל:<br>הקשו בתוספות מאי אי הכי דהא לדידיה כולהו קנסות ואפילו קנס הבת כי היכי דלענין קרבן לא הוה ממונא הוא הדין להורישו לבניו ושלא לשלם על פי עצמו ואם כן מה ת"ל וכחש תיפוק ליה דה"ל כפירת דברים ומאשר ירשיעון אלהים נפקא לן דכיון דכי מודה בה מיפטר ממילא ידעינן דלא מחייב ליה קרבן ת"ל אשר ירשיעון אלהים מיבעי ליה. ותירצו דלאביי לא קשיא דאף על גב דנפקא ליה מאשר ירשיעון נקיט וכחש בעמיתו לאסמכתא ומכל מקום שפיר פרכינהו כולהו כחדא. ועוד נ"ל לפי שיטה זו דאף ע"ג דכי מודה ביה מפטר אי לאו דכתיב וכחש בעמיתו אנא אמינא דאפילו על כפירת דברים חייבו רחמנא קרבן כיון שנשבע שלא כדין וחזר והודה דכל שכפר שום כפירה בב"ד ונשבע וחזר והודה חייבו הכתוב קרבן. וכבר כתבתי לעיל דברים אחרים דאשמועינן רבותא משום וכחש בין בקנס הבת ובין בשאר קנסות משום דפתיך בהו ממון. כי אצטריך וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ואחר כך מתה דכי ירית אב מינה דידה קא ירית פרש"י ז"ל דכי היכי דפליג ר"ש בלא הספיק לגבות עד שבגרה דלת"ק הוא של אב ולר"ש הוא של עצמה ואם מתה אחרי כן ירית אב מכחה והוו ממון אף על גב דלא מטא לידה דלגבי דידה לא שאני בין קנס הבת לשאר קנסות הילכך מונתן לה מצי למפטרה ונסב תלמודא מוכחש משום דעיקרו קנס ע"כ. ופי' ר"ש מקוצי ז"ל דדוקא שבגרה ואחר כך עמדה בדין קודם שבועה דאי עמדה בדין קודם שבגרה סוף סוף הויא ליה העמדה בדין בשביל אב ולא זכתה לה תורה אלא מיירי שבגרה מתחילה ואז הוי העמדה בדין בשביל הבת ובדידה לא כתיב ונתן עד כאן. ואינו מחוור אלא לעולם כפשוטא דגמרא אפילו עמדה בדין ולבסוף בגרה דכיון דבגרה זכתה תורה בהעמדה בדין דמעיקרא וכאילו עמדה בב"ד מדין עצמה ומהשתא הוי ממון להורישו לאביה. ולקמן פריך א"ה יצאו אלו שהן קנס ממון הא מכאן הקשו בתוספות על פי' רש"י ז"ל דלעיל מאי אי הכי דהא לדידיה נמי קשיא דהא אפילו אביי מודה דהעמדה בדין הוי ממון אפילו לר' שמעון לענין דאי מודה ביה משלם על פי עצמה ואם כן לדידיה נמי תקשי מאי יצאו אלו שהן קנס. ורש"י ז"ל נראה שרצה לה שמרמזה שפי' אי הכי דמשעמדה בדין מיירי כדאוקימנא אינו קנס אלא ממון נראה לכאורה דבעי לומר דלדידיה לא קשיא דמוקים ליה בשלא עמד בדין וזה תימה דהא אביי הא דאוקמיה למתני' כשעמד בדין ואכרח הכי לרבא מכח דרישא דמיירי בשעמד בדין ועל כרחין יש לנו לפרש דמרן ז"ל ה"ק דאביי מקשי השתא לפום שיטתיה דבשלמא למאי דקס"ד לתרוצי ליה מעיקרא דמתני' בשלא עמד בדין לא תקשי לן סיפא ולדידן נמי לא תקשי אבל השתא דאוקימתא דסברא דנפשאי דמיירי בשעמד בדין היכי מתרצא לן הא דקתני יצאו אלו שהן קנס. ואם תאמר מכל מקום לאביי גופיה היכי הוה ליה סיפא. ויש לומר דהא לא קשיא דאין הכי נמי דלדידיה לא דייק לישנא דמתני' שפיר [ולהכי שקיל וטרי בה קמיה רביה (דלישניה) [דלישני] ניהליה שפיר] ואותביה מעיקרא מעיקר הדין דקתני פטור מקרבן והשתא פריך ליה מלישנא דסיפא. והאי אי הכי לאו אי אמרת בשלמא הוא ויש כיוצא בו במסכת עבודה זרה ובשאר מקומות כנ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל. ועוד יש לי לפרש לפי שיטתו דאביי ה"ק בשלמא לדידי אף על פי דלשלם ממון על פי עצמו הוי ממון כיון דלהורישו לבניו הוי קנס שפיר קתני מה אלו שהן ממון לכל דבר יצאו אלו שהן קנס קצת דהיינו להורישו לבניו אלא לדידך דאמרת שאני להורישו לבניו הוי ממון א"כ מאי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא:<br>איתיביה ר"ש פוטר שאינו משלם על פי עצמו טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מחייב. מכאן הקשו לפר"י ז"ל דפריש לעיל דלאביי אף לענין הודאה מספקא ליה אם משלם על פי עצמו ואילו הכא משמע דפשיטא ליה דמשלם על פי עצמו. ויש לומר דלדבריו דרבה פריך ליה וה"ק הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו לדידך קרבן שבועה נמי מחייב. ואם תאמר והא לרבה נמי גבי קנס הבת אף על פי דעמד בדין אינו משלם ע"פ עצמו דרחמנא אמר ונתן לא זכתה ליה תורה כלל עד שעת נתינה. ויש לומר דאיהו לאו מקנס הבת מקשי אלא מדתלי תנא טעמא דידיה משום שאינו משלם קנס על פי עצמו דמשמע דכל היכא דמשכחת דמשלם על פי עצמו כגון שאר קנסות או קנס הבת דהוי דומיא דשאר קנסות קרבן שבועה נמי מחייב. ומיהו לרש"י ז"ל קשיא מאי קא מבעיא ליה לאביי לעיל מהכא משמע להדיא דכל דמשלם על פי עצמו לפי מה שפי' רש"י בבעיא דאביי לעיל. ויש לומר כדפרשינן לעיל דלאביי מתני' דלעיל דמס' שבועות הוה קשיא ליה אמתני' ובעי דלפרקינהו רבה ניהליה כתלמיד שהוא דן לפני רבו ורבו השיב ליה מתחילה מה שהיה מקובל אצלו מרב עיקר הדין ואחר כך מפרש ליה המעניות והכרחות מסברא וזו שיטת התלמוד בכמה מקומות ואף על גב דכולה סוגיין לר"ש היא ודאי ולא לרבנן וכדמוכח להדיא מכל מקום אגב אורחיה שמעינן דלרבנן לא הוי ממון להורישו לבניו אלא כשעמד בדין וכדאמרינן לעיל מרישא דמתני' בשבועות דאיירי ביה רבנן ואי דלא עמד בדין כפילא מי איכא דאלמא כל היכא דליכא העמדה בדין לא חשיב כפירת ממון אלא כפירת דברים ואי מודה ביה מיפטר וה"ה להורישו לבניו דחמיר טפי לפום סוגיין וההיא בכולהו קנסות הוא ולא בקנס הבת לחוד. ועוד דלר"ש הוא דמפליג רבא בין קנס הבת לשאר קנסות משום דכתיב ונתן אבל לרבנן ליכא הפרש בינייהו ובכולהו בעי העמדה בדין וכיון דכן שמעינן דלאביי ורבה אין אדם מוריש שום קנס לבניו אלא לאחר שעמדה בדין וההיא דפרק מרובה מבטבחו גנב גמר וטבח ואחר כך מת אביו דמשמע לפום פשטא דאדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין פליגא אסוגיא דהכא וההיא סוגיא דרבא ור"נ היא דאינון בתראי וסבירא להו דבשאר קנסות מיהת אדם מוריש קנס לבניו וכן נראה שהוא מחלוקת אמוראין בירושלמי בין ר' יונה ור' דוסא דר' יונה סבר דאדם מוריש שאר קנסות לבניו ומוקים ההיא דפרק מרובה כפשוטה בשלא עמד בדין ור' דוסא סבר שאין אדם מוריש אפילו שאר קנסות לבניו קודם העמדה בדין ומוקים לה ההיא דפרק מרובה כשעמד בדין וכן מפורש שם. ולפי שיטה זו הלכתא כרבא ור"נ דבתראי נינהו ופשטא דמתני' דפרק מרובה מסייע להו דבשאר קנסות לא בעינן העמדה בדין לרבנן ואף ע"פ שלא הזכירו המחלוקת הזה מפורש בגמרא דילן. הרבה סוגיות סתומות כזאת יש בתלמוד וזו שיטת הר"א ז"ל מיסודו של רבו רבי' הגדול הרמב"ן ז"ל ומיהו לפום מה דפרישנא בסוגיא דהתם בדוכתה בס"ד אפשר לומר דליכא פלוגתא כלל ואפילו לרבא ור"נ ההיא בהעמדה בדין היא וזה יותר נכון בעיני. הריטב"א ז"ל:
 
===דף מג עמוד א===
Daf 43a
 
<b> אלא בשאינה ניזונת מן האחין אבל ניזונית היא מן האב דאי לא דאב נמי לא הוי. </b>ומהדרינן בשאינה ניזונית כו' מאי למימרא דמתניתין גופה לא אצטריכא לן דהא פשיטא דאי משום דיוקא דטעמא בחיי האב הא לאחר מיתת האב לעצמה בשאינה ניזונית הא נמי פשיטא דבשאינה ניזונית אפילו אב נמי לא זכי בהו. איתמר נמי אמר רב יהודה אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה פירוש בין מדרבנן בין מדאורייתא. מדרבנן דלית ליה דרב ששת דלעיל דרבי אבינא דאיבעיא ליה מדרבנן קא מיבעיא ליה כדמוכח לישנא וסבר לה רב כותיה דלא דמי לאלמנתו. ומדאורייתא נמי לית לה כדפרישנא טעמא משום קרא דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבנו דהלכתא כוותיה דרב. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל: <br>וז"ל הרא"ש. לא בשאינה ניזונת. פי' מן האחין אבל מן האב היתה ניזונת. ומילתא דפסיקא היא שהאב זן את בתו אבל לא האחין ופריך מאי למימרא פשיטא דלאחר מיתת האב היא לעצמה ומשום דמת האב הרי הן של אחין נמי לא אצטריך דפשיטא דכגבוי דמי. יש ספרים דגרסי אי בשאינה ניזונית אמאי ולא גרסי מאי למימרא וכן עיקר. ומיירי השתא בשאינה ניזונת לא מן האב ולא מן האחין ופריך אמאי אם מת האב הרי הן של אחין הא אפילו האב עצמו אין לו מאחר שאינה ניזונת ממנו ע"כ:
שורה 37:
<b> ואימא בפיתוי הבת וכו'. </b>אבל מעשה ידיה דשכיח וחסרי בה מזוני דהא מתזנא מינייהו אימא דידהו הוי. חבלות צער דגופא הוא פרש"י ז"ל וצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא דתניא בפרק החובל [פז ב'] בבנו ובתו הקטנים יעשה להם סגולה ומסתברא דלישנא בעלמא הוא דפרכינן היאך איפשר לאוקמי קרא בהכי אבל אכתי קיימא אתקפתא דרבא בדוכתיה דדילמא קרא בפתוי הבת ושאר קנסותיה ולא בחבלות ולא במעשה ידיה. ואם תאמר ולוקמא לענין שהוי כאב בחייו ואשמועינן קרא שאינו לאחין ויש לומר דהא ליתא דאם איתא דמעשה ידיה לאחין ודלא כרב אמאי לא הוי שבת שלהן דהא בכל מקום שבת במקום מעשה ידיה קאי. הריטב"א ז"ל. ול"נ דעיקר אתקפתיה היינו דדילמא בחבלות הכתוב מדבר אלא משום דלא בעי לאוקמי קרא בדבר אחד פרטי דמשמע מיעוטא דולא בנותיכם לבניכם דממילי טובא אמעיט להכי פריך בהדי חבלות פיתוי הבת וקנסות ומיהו עיקר מיעוטא איצטריך לחבלות ועוד דדומיא דאותם לבניכם דמיירי במידי דעבדות ובמידי דממון כי אמעיט נמי ולא בנותיכם לבניכם בהכי נמי מיירי הא אין לך לומר אלא דבמעשה ידיה או בחבלות הכתוב מדבר ולא אתא כולי קרא לפיתוי הבת ולקנסות בלחוד. ועוד משמע לי דעיקר אתקפתיה היינו מכח הברייתא דתני רב חנינא כדלקמיה ולהכי פריך תלמודא חבלות צערא דגופא הוא וצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא כדתניא החובל בבנו וכו' וכדפרש"י ז"ל וכיון שכן כי היכי דלא קיימא הך ברייתא במאי דאוקי קרא בחבלות הכי נמי לא מתוקמא במאי דלא אוקי קרא במעשה ידיה ומשבשתא היא ולית לן לאוכחא מינה מידי ומשני שפצעה בפניה. ואין להקשות ומנלן דאפילו פצעה בפניה היא דאב דילמא דידה הויא וכדאית ליה לרב ור"ל בפרק החובל ומאי קא מתקיף עליה דרב ויש לומר דמכח הברייתא אחריתי וכיון דמצינן לאוקמא במידי דלית לן לשיבושא מכח ברייתא אחריתי הדרינן לאותבה מינה וכדכתיבנא. ומיהו קשיא להו לתוספות דרב אמר תרי מימרי חדא הא דהכא דאין אדם מוריש מעשה ידי הבת לאחין ומותבינן עליה מהך ברייתא וכדכתבינן ואית ליה נמי בפרק החובל דפצעה בפניה לא הוי דאב וכיון שכן כי היכי דפרכינן עליה דרב מהך ברייתא אמאי לא אקשינן נמי עליה דרב מהך ברייתא במאי דקאמר פצעה בפניה דלא הויא דאב דהא מהך ברייתא משמע להדיא דהויא דאב אלא דממעטינן מקרא דאין האב מוריש זכות זה שבבתו לבנו ותירצו בתוס' שני תירוצין עיין בתוספות ובגליון תוספות תירצו בענין אחר וז"ל וריצב"א מפרש דאף ע"ג דפליגי בפצעה בפניה קצץ לה ידיה מודה כ"ע דהויא לאב ומוקי הך ברייתא דהכא בחבלות וסברי נמי דאין מוריש מעשה ידיה לאחין. עד כאן:<br>וז"ל הריטב"א ז"ל כגון שפצעה בפניה פרש"י ז"ל דאפחתה מכספא דאילו איתיה לאב דידיה הוי דהא יש לו בה מכר והקשו בתוספות ומאי שנא פצעה בפניה משאר חבלות דאע"ג דאפחתה מכספא לא הוי לאב ותירצו דהתם כיון דאיכא צער ובושת דלא שקיל האי נמי לא שקיל ועוד הקשו דהתם אפליגו ר"ל ורבי יוחנן בפצעה בפניה דר"ל אמר דאפילו פצעה בפניה לא זיכתה תרה לאב אלא שבח נעורים בלבד ורבי יוחנן אמר פצעה בפניה לאב ואם כן הכא ניחא לרבי יוחנן אלא לר"ל מאי איכא למימר ותירצו דע"כ לא פליג ר"ל התם אלא כשפצעה בפניה פציעה רבה שאינה מתרפאת עד שבגרה דלדידה נמי איכא פחיתה דר' יוחנן אמר כוליה לאב כיון דבשעת חבלה ברשותיה קיימא ור"ל סבר שלא זכתה תורה לאב אלא שבח נעוריה בלבד ושקיל אב מנתא דידיה ושקלא איהי מנתא דידה דאפחתה מכספא משום בגרות אבל הכא כשפצעה בענין שתתרפא בנערותה דכוליה פחתה דאב הוא. ועי"ל דקושיין הכא מדר' יוחנן ואליבא דידיה פרכינן לרב דאילו רב כריש לקיש ס"ל כדאיתא התם בהדיא ומשום דפרכינן ואימא בחבלות הכתוב מדבר והוה משמע דבכל ממון דחבלות אמרינן פרכי' אאתקפתין ואמתנית' דכלהו חבלות היכי הוו דאב דהא צערא לאו דידיה הוא לכ"ע ואין צריך לומר ריפוי דההוא דרופא הוא ושבת נמי במקום מעשה ידיה קאי ומהדרינן דלא איירי אלא בנזק בלחוד. וכ"ת היכי נקטינן חבלות סתם מיירי בפצעה בפניה דליכא אלא נזק בלחוד והתם נמי נקטינן פלוגתא דר"ל ורבי יוחנן בפצעה בפניה דלית בה אלא נזק בלחוד כנ"ל.וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל וכדפרישית בדוכתה בפרק החובל בס"ד ע"כ. וגבי הא דפריך תלמודא חבלות דידה נינהו האריכו נמי התוספות ע"ש:<br>וז"ל הרא"ש ז"ל חבלות דידה נינהו תימה מאי קא פריך וכי קטעה ידיה או רגליה לא תהיה חבלה לאב הרי הפסידו לו מעשה ידיה ואמרי' נמי בהחובל הקוטע יד עבד עברי של חבירו נותן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב ורב אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ויש לומר דפשיטא ליה למקשה דכיון דרבא בעי למימר דמעשה ידיה לאחין ע"כ חבלות דקאמר בחבלות קטנות איירי דאי באותן שיש בהן הפסד דמעשה ידיה הוו כמו מעשה ידיה והלכך פריך חבלות דידה נינהו. ע"כ:
 
===דף מג עמוד ב===
Daf 43b
 
<b> מתני' המארס את בתו וגרשה אירסה וכו'. </b>השיאה וגרשה השיאה ונתארמלה וכו' לא ידענא אמאי נקט כל חדא תרי זימני דבחדא זימנא ידעינן שפיר פלוגתא דרבנן ורבי יהודה ואי משום דיוקא דגמרא למידק כרבי הא ליתא דלא דייק בגמרא אלא אגב דנקט תרי זימני ונקט בכה"ג אבל לא משמע דתנא לישנא יתירא למיסתם כרבי. הרא"ש ז"ל. ולקמן בגמרא אכתוב בזה בס"ד:<br>כתובתה שלו י"מ דהכא בדכתב לה כתובה מיירי ולהכי ליכא למפשט מהכא אי ארוסה יש לה כתובה או לא וכן כתבו התו' לקמן דיבור המתחיל והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין ומיהו רש"י ז"ל כתב דקסבר האי תנא יש כתובה לארוסה. והיינו דאצטריך למתני כתובתה שלו דס"ד באירוסין תצא מרשות האב קמ"ל דכתובה שהיא גובה משני אירוסין אלו הויא של אב אבל אי ס"ל לתנא דארוסה אין לה כתובה והכא מיירי בדכתב לה פשיטא דהויא שלו דכתובתו הוא שגרמא למיתב כתובה והלכך פשיטא דלדידה בעי למיהביה ומיהו כי קתני השיאה וגרשה וכו' ע"כ מיירי בדכתב לה וס"ל לרבנן דאזלינן בתר גוביינא ולא בתר כתובה ור' יהודה אזיל בתר כתובה וכדמפרש טעמא בגמרא ואם תשאל אכתי למה לן לאוקמי רישא בדלא כתב לה וס"ל לתנא דמתניתין דארוסה יש לה כתובה וסיפא בדכתב נוקי רישא נמי בדכתב דומיא דסיפא והא קמ"ל דארוסה אין לה כתובה. תשובתך ע"כ מסוגיית הגמ' משמע דרישא דמתני' מיירי בדלא כ' דמ"ה שיילינן בגמ' מאי טעמא דר"י משום דאיכא לפרושי דטעמא דר"י משום דמשעת אירוסין זכה בהן או משום דברשותו נכתבה אבל אי רישא דמתני' מיירי בדכתב לה וארוסה אין לה כתובה ע"כ טעמא דרבי יהודה משום דברשותו נכתבה דבאירסה אין שום זכות לאב כנ"ל.ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל הראשונה של אב. טעמא מפרש בגמרא. ע"כ ואיכא למידק הא כבר כתב רש"י ז"ל ובתר גוביינא אזלינן וגוביינא בתר הכי הוא ולא אזלינן בתר כתובתה לומר הואיל כו' ע"כ. וכיון שכן הרי מפורש טעמו של ר' יהודה דאיהו אזיל בתר כתובה ולמה ליה לרש"י ז"ל שוב למימר טעמא מפרש בגמרא ובמאי דכתיבנא ניחא דוק ותשכח כנ"ל. עיין תשובות ריב"ש ז"ל סי' רל"ג:<br>אמרו לו אם משהשיאה אין לאביה רשות בה ובקצת משניות לא גרסי' אם ומשמע לי דהכי קא מהדרו ליה דר' יהודה מודה לרבנן במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואח"כ נשאת שאין לאביה רשות בה והלכך קא מהדרי ליה רבנן כיון דקא מודית לן דמשעת אירוסין לא זכה כיון שנשאת דאם נתארסה ולא כתב לה ונשאת נמי בדלא כתב לה וכגון באתרא דלא כתבי כתובה מודה רבי יהודה דכיון דנשאת אין לאביה רשות בה הכי נמי בדכתב לה לא אזלינן בתר כתובה אלא בתר נשואין כנ"ל:
שורה 47:
<b> ולטעמיך תגבי חמש מאות כולהו כלומר ולטעמיך ולשבושך דלא ידעת טעמא דידי הוה לך לאקשויי אמאי לא גביא חמש מאות כולהו אלא ודאי דלא הא קשיא ולא הא קשיא דחמש מאות כולהו טעמא דלא גביא משום כיון דלא כתב לה וכו'. </b>כלומר דאנן סהדי דמסתמא אין אדם מתחייב בשתי כתובות לאשה אחת וכשחוזר ומוסיף לה שום דבר אינו אלא כעין חליפין שאם הורע כחה בדבר אחד שיפה כחה בדבר אחר והכא נמי הוסיף לה מאה דינרין אם תמחול שעבודה הראשון שלא תוכל לטרוף אלא מזמן שני ואם לא תמחול שעבודה נתרצה לגבות כתובתה הראשונה מזמן הראשון שלא תזכה בשום דבר מכל מה שכתב לה עכשו ולא היה לו לפרש כן ודברים שבלב כל אדם הן שעל מנת כן כותב שאין אדם דעתו לחזר ולחייב חיוב אחר אחר חיבת חופה ונשואין ואם דעתה להוסיף זכות על הראשון היה לו לפרש. הריטב"א ז"ל:
 
===דף מד עמוד א===
Daf 44a
 
הכא נמי הא אוסיף לה פי' שכתב בכתובה שניה יותר מן הראשונה ואדעתא דכן כתב לה דאם באת לגבות ראשונה גובה מזמן ראשון באת לגבות שניה גובה הכל מזמן שני אבל אין לפרש אוסיף לה שכתב צביתי ואוסיפית לך דאם כן היתה גובה שתי כתובות כדאמרינן לעיל. הרא"ש ז"ל. הקשה הריטב"א ז"ל דהא מדקאמר ולאו מי איתמר עלה מכלל דמאן דקרי לא ידע לה להא וא"כ מאי קארי לה. ותירץ דאיהו סבר דוקא דאוסיף דקלא בפירוש שאמר בשטר השני מכרתי לך שדה פלוני עם הדקל שבתוכו דלהכי אדכריה בהדיא לגלויי דמשום ההוא תוספת הדר וכתביה אבל אם לא הזכירו בפירוש אף על פי שהוא בכלל השדה אמרי' בטל שני את הראשון ודכותא בהא שכתב שלש מאות סתם. והשתא משנינן דכל שהוסיפו במכר אף על פי שלא הזכירו בפירוש לתוספת כתביה ולא אמרינן בטל שני את הראשון. עד כאן:
שורה 59:
<b> ולא מאה סלע. </b>פי' שהמוציא שם רע עליה אינו משלם מאה סלע וה"ה נמי שאינו לוקה ונקט חדא והוא הדין לאידך דהא כי הדדי כתיבי ויסרו וענשו. והיינו דפרכינן עלה בגמרא מלקה נמי לילקי ומאה סלע נמי לשלם. הריטב"א ז"ל. וה"ה נמי כשאין לה אב ולא פתח בית אב וכדמסיים ואזיל לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה כן נראה לי:
 
===דף מד עמוד ב===
Daf 44b
 
<b> גמ' מה"מ לא קאי לא ארישא ולא אסיפא דא"כ מאי קא מהדר ליה אמר קרא ומתה כו'. </b>אלא אמציעתא קאי דקתני היתה הורתה שלא בקדושה כו' איכא למידק דמ"ש דקא בעי טפי אמציעתא מאינך דהא אאינך נמי הוה מצי למבעי וכדבעי תוב תלמודא לקמיה ואימא לרבות הורתה ולידתה בקדושה וכו' ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה. ויש לומר דברישא ובסיפא דליכא חילוק בין המיתה ומאה סלע לא בעי ומיהו באמצעיתא דקתני הרי זו בסקילה ואין לה פתח בית אב ולא מאה סלע להכי בעי מנא ה"מ דהרי היא בסקילה כיון דאין לה פתח בית אב ולא מאה סלע דהיה לנו להשוות הדינין ומשני אמר ר"ל דאמר קרא ומתה וכו' פי' כיון דומתה נתרבתה מעתה דוקא למיתה נתרבתה ולא לקנס וכדמפרש ואזיל תלמודא בלשון שקלא וטריא ודיוקא נמי דנקיט תלמודא לשון מנא הני מילי דתרי מילי קא בעי והכא נמי תרי מילי קא בעי דקתני הרי זו בסקילה ואין לה פתח בית אב ולא מאה סלע וכדפרישנא כנ"ל ואפשר דלהכי כתב רש"י מנא הני מילי. שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה בסקילה. ע"כ. פי' אמאי היא בסקילה כיון דאין לה פתח בית אב ולא מאה סלע. ולשון אי הכי מילקא וכו' לא דייקא להאי שיטתא והנכון כמו שפירשו התוספות ז"ל דמ"ה קא בעו עלה דאמציעתא דבשלמא רישא ניחא דהא בישראל כתיב וסיפא נמי ניחא דישראל מעליא הוא אבל במציעתא כיון דהורתה שלא בקדושה אמאי בסקילה והא בישראל כתיב וזהו שכתבו התוס' ז"ל מה"מ. משום דכתיב בישראל קא בעי. ע"כ. אי נמי קשיא להו לתוספות ז"ל דמאי קא בעי עלה דמציעתא דאדרבא עלה דרישא הוה ליה לפרש למבעי דכיון דאיירי בפחותה מבת שלש שנים ויום אחד והרי היא בתולה אמאי אשתני קטלא דמה לי הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה או הורתה ולידתה שלא בקדושה כיון דבתולה שלמה היא. ותירצו בתוספות דמשום דכתיב בישראל קא בעי:<br>וז"ל הרא"ש ז"ל מנא הני מילי דהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה ידע שפיר דכתיב בקרא בישראל לכך מצריך ריבוי ע"כ. כי הא ודאי כולי עלמא ידעי דכתיב בישראל ואפילו דרדקי דבי רב בקיאי בקרא אלא דאיכא למימר דכי כתיב כי עשתה נבלה בישראל לאו דוקא דהיא עצמה מישראל אלא כיון דבאת לכלל יהדות ושם ישראל עליה ועשתה נבלה זאת הרי פגמה שם ישראל ובישראל נעשתה תועבה זו וגם הנואף הרי היה ישראל והרי אנו מקיימין בו כי עשתה נבלה בישראל. ומיהו אכתי ביותר בישראל הוא דהא ודאי בישראל נעשתה הנבלה אלא ודאי למיעוטא אתיא ולהכי קא בעי מנא הני מילי וכדכתיבנא. ולשיטת התוספות והרא"ש ז"ל אתיא שפיר לישנא דתלמודא דאסיק אם כן בישראל מאי אהני ליה דאלמא מעיקרא נמי אהכי שקיל וטרי. ודוק. כנ"ל:<br>וגם לשון רש"י ז"ל יש לפרשו כן דהכי קא בעי מנא הני מילי שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה בסקילה הרי כיון שהורתה שלא בקדושה לא קרינן בה בישראל:<br>וז"ל (הריטב"א) [הרשב"א] ז"ל מה"מ דהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה נדונת בסקילה אמר רבי שמעון בן לקיש דאמר קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה ואף על גב דכתיב בישראל הא איכא לידתה בישראל. ע"כ:
שורה 74:
<b> באו לה עדים בבית חמיה וכו'. </b>משמע לי דלדעת רש"י ז"ל מיירי בין במוציא ש"ר בין שלא הוציא ש"ר. הריטב"א ז"ל כתב וז"ל באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גדולים שגדלתם פי' זהו דין מש"ר שבאו לה עדים אחר שנכנסה לחופה או בנבעלה או בלא נבעלה בפלוגת' דר' אליעזר ורבנן דלקמן וכדמוכחי קראי להדיא ואקרב אליה והזנות היה בבית אביה קודם שנכנסה לחופה כדכתב קרא בהדי' לזנות בית אביה וסקילתה על פתח בית אביה כדאיתא בקרא בהדיא והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה כלומר ראו גדולים שגדלתם כלומר מכאן יצא סרחון זה שלא יהו העולם סבורים שזנתה בבית חמיה לפי שבאו העדים שם וכן פרש"י ז"ל והא דקתני באו לה עדים דברים כפשוטן אפי' באו מאיליהן שלא בהוצאת ש"ר והכי תניא לקמן לא אמר לעדים בואו והעידו והם באים ומעידין אותו מאיליהן הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע היא וזוממי' מקדימין לבית הסקילה וההיא דברי הכל היא דלא אשכחן מאן דפליג עלה. ע"כ:<br>וכתב רש"י ז"ל סוקלין אותה על פתח בית אביה. דהכי כתיב והוציאו את הנערה אל פתח וגו' וההיא בבאו עדים בבית חמיה כתיב דהא במוציא ש"ר כתיב דמפר' ביה קרא ואקרב אליה אלמא כשנשאת. עד כאן. ויש לדקדק קצת למה ליה לאתויי מדכתיב ואקרב אליה דמיירי כשנשאת הוה ליה לאתויי מדכתיב כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה דכתיב ברישא. וי"ל דאי מרישא הוה אמינא דבא עליה עודה ארוסה אבל מדכתיב ואקרב אליה אלמא דמיירי כשנשאת ולהכי קאמר בפני ב"ד ואקרב אליה ובלשון נקיה לשון קריב' דמיירי בבא עליה בעודה ארוסה לא היה מעיז פניו לומר שבא על ארוסתו בבית חמיו וקרא לא היה מגיד הדבר בלשון חוצפה אבל מדכתיב ובא אליה דהיינו לישנא דקרא ליכא ראיה דמיירי בשנשאת כדכתיבנא. ומ"מ משמע מלשון רש"י ז"ל דרישא מיירי בין הוציא ש"ר בין לא הוציא רק שנשאת דכיון דמשנשאת באו עדים שזנתה באירוסין סוקלין אותה על פתח בית אביה דזיל בתר טעמא דהיינו כלומר ראו גדולים וכו' שלא יהו העולם סבורים שזנתה בבית חמיה הילכך לא שנא ולקמן נכתוב עוד בזה בס"ד:<br>וז"ל הרא"ה ז"ל באו לה עדים בבית חמיה כו' פי' היינו מוציא ש"ר דכתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה דלא שני לן בין שהוא על ידי הוצא' ש"ר בין באו עדים מאיליהן אלא לענין מאה סלע שחייב הבעל לשלם כשהוא גורם אבל היא בין כך ובין כך היא בסקילה כדאיתא לקמן בהדיא לא אמר לעדים בואו והעידוני והם מעידין אותו מאיליהן הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע היא וזוממיהן כו' ע"כ:
 
===דף מה עמוד א===
Daf 45a
 
ג"ה והיא גרש"י באו לה עדים בבית אביה שזנתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא פי' זהו דין נערה המאורסה כדכתיב כי יהיה נערה בתולה מאורסה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא וכיון שהכל יודעים שזנתה בבית אביה רצתה תורה לפרסמה לידון על שער העיר ההיא. ויש שגורסין באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית חמיה ופירשה הראב"ד ז"ל שזינתה כשהיתה הולכת לבית חמיה ליכנס לחופה אבל עדיין לא נכנסה לחופה ולכך אמר בה הכתוב ומצאה איש בעי' ומפני כן נדונית בשער העיר שאילו זינתה בבית אביה ממש בבית אביה היתה נדונית כדין מוציא ש"ר דהא קרינא בה לזנות בית אביה ולרבות' נקטא קרא כשבאו עדים בבית חמיה ולהכי נקטא תנא בהכי כלישנא דקרא ולא קתני סתם כל שזינתה בבית אביה. ואין לשון זה נכון חדא דלא דייק שפיר דקתני שזנתה בבית חמיה ותו שלא מצינו דין מוציא ש"ר אלא כשבאו עדים אחר שנכנסה לחופה ואין לנו לחדש דינין מסברתנו ויש גורסין והיא גרסת הרמב"ם ז"ל באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית חמיה סוקלין אותה על שער העיר ההיא. וליתא שאין דין זה כתוב בתורה כלל שהרי אין זה לא דין נערה המאורסה שהכל בבית אביה ולא דין מוציא ש"ר דההיא ליתיה אלא כשבאו עדים אחר שנכנסה לחופה אבל הזנות בבית אביה וכדכתיב לזנות בבית אביה ולא עוד אלא דההוא דינא בפתח בית אביה וגרש"י ז"ל היא עיקר והיא גירסת התוס' ורבינו מאיר הלוי ז"ל. הריטב"א ז"ל. והרב המגיד ז"ל כתב בפ"ג מהלכות איסורי ביאה וגרסת הרמב"ם ז"ל באו לה עדים בבית אביה שזנתה בבית חמיה עיין שם. וכתב הרשב"א ז"ל באו לה עדים בבית אביה לאו דוקא אלא אפילו בגרה קודם שתכנס לחופה סוקלין אותה אל שער העיר ההיא. ע"כ:
שורה 83:
<b> וז"ל הרא"ש ז"ל תנאי היא דתנן חטאו וכו'. </b>תימה היכי מייתי תנאי מאשתני דינא לאשתני גופא דלעיל וי"ל הא דמפליג כן היינו דוקא לרבא דהוה בעי למימר דחדית רחמנא במוציא ש"ר מה שאינו סברא וגם אינו נוהג בשאר חייבי מיתות הלכך פריך ליה רב הונא הואיל ואמרת דחדש רחמנא אע"ג דלאו סברא הוא אם כן יש לך להעמיד האי חידוש בפחות שתוכל והיינו בלא אשתני גופא אבל רב נחמן דמתרץ לה לברייתא ומוקי לה כתנאי והתנא דאית ליה לא אשתני קטלא מסברא קאמר ולאו מחידושא אין לחלק בין אשתני דינא לאשתני גופא הלכך מייתי שפיר תנאי. א"נ י"ל דמדר"ש מייתי ראיה הואיל וס"ל אשתני דינא אשתני קטלא כ"ש אשתני גופא הא אשכחן תנא דאית ליה ההיא דשילא אבל מדרבנן לא מייתי שום ראיה וגם אין אנו צריכין דההיא דשילא הוא דמשבשינן לה משום דלא מיתני' בר' חייא ורבי אושעיא ותדע דהא במסקנא קאמר לה רבי יוחנן להך תנא תני תדון בסקילה. ע"כ:
 
===דף מה עמוד ב===
Daf 45b
 
אימור דשמעינן ליה לר"ש דאזיל אף בתר ידיעה פי' דבעי חטאה וידיעה בתר גופא דאזיל בתר ידיעה דהשתא ולא בתר חטאה דמעיקרא מי שמעת ליה אם כן ליתו קרבן כי השתא משיח פר ונשיא שעיר וקשה לי דהא ודאי פירכא רבה היא והיכי ס"ד לומר דר"ש דאמר כשילא וי"ל דאיהו סבר דמאי דלא ליתו קרבן כי השתא גזרת הכתוב דבעינן אשר נשיא יחטא ואם הכהן המשיח יחטא והשתא פרכינן דאם איתא דכללא הוא דאשתני דינא אשתני חיובא ודיינינן ליה כי השתא הכא נמי אי אזלינן בתר ידיעה דהשתא הוה לן למידייניה כאילו חטא השתא וקרינן ביה אשר נשיא יחטא כנ"ל. הריטב"א ז"ל. והתוספות ז"ל הקשו להפך דמאי פריך מכל מקום מייתי שפיר מדר"ש דתדון בחנק לכל הפחות כיון דבחטאה מחייב בסקילה ובידיעה מחייב חנק מידי דהוה אנחנקין שנתערבו בנסקלין דנידון בחנק כיון שאינו יכול לקיים בו מצות סקילה ולא דמי לקרבן כיון דלא ידע אי קרבן לייתי פטור דלא שייך למימר דיביא קטן שבהם ואפילו יביא גדול לא יתכפר אם הוא מחוייב קטן ונמצא מביא חולין לעזרה ע"כ. כתוב בגליון תוספות חטאה מחייבי ביה כשבה או שעירה שהוא קרבן קטן וידיעה לפר למשיח שהוא קרבן גדול ע"כ . מכל מקום שמעינן דבקושית התוספו' מיתרצא שפיר קושיית הריטב"א ז"ל מיהו צריך לתרץ קושיית התוספו'. וכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואשתני ולא אשתני תנאי היא פירש"י ז"ל אי אמרינן אשתני גופא אשתני קטלא דמ"ד הכא אשתני דינא כל שכן בדשילא ואקשי' אימר דשמעת ליה לר"ש וכו' דאזיל (אף) בתר ידיעה לחודה מי שמעת ליה פי' דאילו לא אזיל ר"ש בתר חטאה היה לך לומר כאן תדון בחנק אבל ר"ש בתר חטאה אזיל אלא לגבי קרבן כיון שא"א לו להביא קרבן עד שיודע לו ולא נודע לו אלא לאחר שהוא משיח או נשיא אינו מביא קרבן כדמעיקרא דהשתא הוא דחייל עליה חיוב קרבן אבל גבי נערה שזינתה משעה שזינתה נתחייבה בסקילה הילכך נדון באותה מיתה החמורה. זהו תורף הפירוש. עד כאן:<br>וע"פ דרך זה משמע לי לפרש דרב נחמן סבר דהיינו תנאי דפליגי מיהא באשתני ולא אשתני דכי היכי דתני שילא תדון בחנק משום דאזיל נמי בתר השתא ולהכי תדון בסקילה מיהא דהיינו חנק הכי נמי קא פטר ר"ש מקרבן משום האי טעמא דאזיל נמי בתר השתא ולא ידעינן הי קרבן ניתי ולהכי פטור וכמו שהקשו התוספו' ז"ל. והיינו משום דסבירא ליה לרב נחמן דמטעם דאשתני גופא הוא דקא פטר ר"ש ולהכי איכא למימר כיון דטעמיה היינו משום דאשתני גופה ומ"ה קא פטר ר"ש מטעמא דכתבו התוספו' ז"ל וכדכתיבנא דהילכך גבי קטלא דלא שייך למימר הכי אלא אדרבה קי"ל דהנחנקין שנתערבו בנסקלין דנדון בחנק אזלינן בתר השתא ותידון בחנק וזהו שכתב רש"י ז"ל פטורין. לגמרי אלמא דמשום דאשתני גופא אשתני קרבן. ע"כ. פי' כיון דאשתני גופ' ע"כ אשתני קרבן ולא ידעי' מאי ניתו הלכך פטורין לגמרי וכדכתיבנא. ואפשר היה לפרש לשון רש"י ז"ל בענין אחר דה"ק דכיון דמשום דאשתני דינא קא פטר היכא דאשתני גופא יחייב קרבן כדהשתא דמינוי לא חשיב שינוי הגוף לגמרי וליתא אלא הנכון כדכתיבנא. ופריך עלה אימור דשמעת ליה לר"ש וכו' פי' דטעמא דקא פטר ר"ש לאו משום דאשתני גופא בלחודה כי היכי דנילף מקרבן לקטלא אלא משום דגבי קרבן בעינן ידיעה דאי אפשר לו להביא קרבן עד שיודע לו וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל הילכך ליכא למגמר מקרבן לקטלא ואילו הוה קאמר ר"ש דליתי כדהשתא משוח פר ונשיא שעיר הא ודאי דהוה שמעי' מיניה הא דתני שילא דתדון בחנק דאלמא משום דאיכא שינוי הגוף אזיל בתר ידיעה ולא בתר חטאה דלא חשיב שעת חטאה כיון דאשתני גופא אבל השתא דקא פטר לגמרי מקרבן לאו משום דחשיבא ליה שינויא דגופא אלא טעמא דידיה משום דבעי ידיעה וחטאה בחד גופא פי' דאין קרבן בלא ידיעה והרי הידיעה בשעה שהוא נשיא הויא אבל גבי נערה דכל חיובא אתיא לה משעה שזינתה אין לנו לילך אלא בתר מעיקרא ושינוי הגוף לא חשיב ולא מידי כנ"ל.והכל הוא מובן בלשונו של רש"י המאיר עינינו בתורה דוק ותשכח:<br>וז"ל הרא"ה ז"ל. אימר דשמעת ליה לר"ש דאזיל אף בתר ידיעה דאזיל בתר ידיעה ולא אזיל בתר חטאה מי שמעת ליה אם כן כלומר דאזיל לגמרי בתר השתא ליתי קרבן כדהשתא משיח פר ונשיא שעיר כשילא דאזיל לגמרי בתר השתא אלא ודאי ר"ש בתר מעיקרא לגמרי קא אזיל אבל שאני קרבן דלא חייל חיוביה אלא בחטאה ובידיעה הלכך בתר מעיקרא לא אזלינן דלא הות ידיעה בתר השתא נמי לא דלאו דינא הוא דניזול בתר בסוף אבל בההיא דשילא כוליה חיובא בשעתא דזנאי הוה וכיון דכן אזלינן בתר מעיקרא. עד כאן. ובשיטת רבו הרמב"ן ז"ל אמרה:
שורה 92:
<b> לוקה מכת מרדות דרבנן. </b>פירש בעל הערוך ז"ל דמכת מרדות מכין אותו עד שתצא נפשו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות פסחים גבי האוכל מצה בערב הפסח ובפי' המשנה למסכת נזיר פירש שמכין אותו לפי אומד ב"ד. וכן כתב הרמ"ה ז"ל שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה ונראין הדברים דכל מכת מרדות שהיא על עבירה נמשכת ויש בו לחוש להבא מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו כראוי דברי חכמים וכל שהיא על עבירה שאינה נמשכת אלא לייסרו לשעבר דנין אותו באומד ב"ד ובפחות ממלקות של תורה ונראין דברי האומרים שאין לדקדק במכת מרדות ברצועה של מלקות האמורה במסכת מכות. הריטב"א ז"ל:
 
===דף מו עמוד א===
Daf 46a
 
<b> ת"ר וענשו אותו זה ממון כו'. </b>ואיכא למידק אמאי הפך סדריה דקרא דכתב ויסרו קודם וענשו. ועוד מאי אתא לאשמועינן במאי דקאמר וענשו אותו זה ממון והא מקרא מלא הוא דכתיב וענשו אותו מאה כסף. ועוד מאי קאמר בשלמא וענשו זה ממון וכו' מאי דוחקיה פשיטא דהכי כתיב ונ"ל דמאי דכתיב וענשו אותו מאה כסף וכו' מצינו לפרושי דה"ק וענשו אותו ומהו עונשו שיתן מאה כסף לאבי הנערה וגם שלו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. ואם נפרש כן הא ודאי דלא מצית לפרש ויסרו אותו זה מלקות שאם היה שום עונש אחר מלבד אלו שני העונשין שהזכיר הכתוב בתר הכי הוה ליה למנקטיה לבתר מאי דכתיב וענשו אותו דהא עונשי קא מני ואזיל וכדכתיבנא לכך קאמר וענשו אותו זה ממון פי' דלא קאי וענשו אלא אממון לבד מעתה שפיר מצינן לפרושי ויסרו זה מלקות. ופריך תלמודא בשלמא וענשו זה ממון פי' ממון לבד כי היכי דלא תיקשי לן דהיכי מצינן לפרושי ויסרו זה מלקות שפיר וקרא מכרעא הכי דכתיב וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה ואי קאי אדלקמיה אמאי דכתיב ולו תהיה לאשה וגו' לא הוה ליה למכתב אלא וענשו ונתנו לאבי הנערה מאה כסף וגו' אבל השתא דכתיב וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה אלמא משמע דאין וענשו אלא ממון לבד ולא קאי אדלקמיה ומעתה לא תקשי אמאי דאמרינן ויסרו זה מלקות אבל מכל מקום קשיא מנלן דויסרו זה מלקות דאף על גב דאין שום קושיא על זה ומיהו בעינן הכרעה למילתא כנ"ל: <br> למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן וכן פרש"י ז"ל בשמעתין כתיב הכא ויסרו אותו וכתיב גבי סורר ומורה ויסרו מה להלן בן עמו אף כאן בן עמו והיינו ויסרו דהכא מויסרו דהתם והדר יליף בן דאייתי הכא מבן והיה אם בן הכות מה התם מלקות אף הכא מלקות ע"כ. וכן כתוב ברש"י ז"ל ובפרק בן סורר ומורה גרסינן מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא כדר' אבהו דאמר רבי אבהו למדנו יסרו מויסרו וכו' ופרש"י ז"ל התם למדנו ויסרו דמוציא ש"ר דכתיב ביה ולקחו זקני העיר ההיא את האיש ויסרו אותו מויסרו אותו דבן סורר ומורה וההיא ויסרו דבן סורר ומורה למדנו בן מבן דכתיב גביה בן וההוא בן למדנו מבן והיה אם בן הכות הרשע ע"כ. כן נמצא בספר כתיבת יד מדויק:<br>ומה שפירש ז"ל בפרק בן סורר נראה דהוא הנכון דלמה לי למילף מויסרו דבן סורר לאתויי הכא נילף ויסרו מויסרו דבן סורר ויסרו דבן סורר מבן הכות הרשע וכמו שפירש בפרק בן סורר ומורה. וכן כתב הרא"ש ז"ל וזה לשונו למדנו יסרו מויסרו ויסרו מבן גזרה שוה גמורה היא והכי פירושו ויסרו מויסרו ומנא לן דויסרו דהתם מלקות מבן שכתוב אצלו דילפינן בן מבן והיה אם בן הכות הרשע ולא דמי להאי דלעיל גמר פתח מפתח ופתח משער דההיא אסמכתא בעלמא היא. בשם רבינו מאיר הלוי ע"כ. ולכך כתב רש"י ז"ל כאן בן ולא פי' הכא כמו שפירש בפרק בן סורר משום דהתם בפרק בן סורר שאלנו מלקות בבן סורר היכא כתיבא ומשני כדרבי אבהו דאמר רבי אבהו וכו' אלמא משמע דלא שקיל וטרי תלמודא אלא לאשכוחי מלקות בבן סורר דאילו במוציא שם רע פשיטא ליה דאית ביה מלקות ואם הפירוש כמו שכתב הרא"ש ז"ל ורש"י ז"ל התם הרי ע"כ שמעינן נמי מלקות לבן סורר ומאי בעי מלקות בבן סורר היכא כתיבא אלא ודאי דמעיקרא הוה משמע דמאי דאמר רבי אבהו למדנו יסרו כו' הוי פירושא כמו פתח מפתח וכו' דלעיל וכמו שפירש ז"ל הכא בשמעתין והיינו משום דלא הוה משמע ליה דיש מלקות בבן סורר כלל דהא פירש קרא עונשיה להדיא ורגמוהו כל אנשי עירו וכו' ואינו במשמע ויסרו לשון מלקות כלל דה"ק קרא ויסרו אותו ולא שמע אליהם פי' לשון מוסר דברים או הכאה שאביו ואמו מייסרין אותו ולא מלקות ב"ד ולהכי בעי תלמודא התם מלקות בבן סורר היכא כתיבא ומשני כדרבי אבהו וכו' והפירוש הוא הכין דג"ש גמורה היא וכדפרש"י ז"ל התם כנ"ל ולא תקשי על רש"י ז"ל מדידיה אדידיה. ואפשר נמי דלא נתקבלה הג"ש אלא בן ויסרו מבן ויסרו דהיינו דומיא דבן הכות ולא בן מבן לבד ולא ויסרו מויסרו לבד ולהכי פירש"י ז"ל הכא מאי דפריש ויתיישב קצת בזה מה שכתוב בספרי הדפוס בפרש"י ז"ל דוק ותשכח:<br>רבי יהודה אומר אינו חייב עד שישכור עדים אין להקשות דאם כן הוה ליה לאו שיש בו מעשה דהיינו השכירות. ותקשי לרש"י ז"ל ולתוספות ז"ל למאי דכתבו לעיל דעיקר המלקות על דיבורו קא אתיא דאין לו מעשה כנ"ל:<br>אתיא שימה שימה לאו גזרה שוה ממש היא אלא גלוי מילתא בעלמא היא דפריש שימה דהכא כשימה דהתם דאי מג"ש ממש היא מאי קא מבעיא ליה לקמן שכרן בקרקע מהו בפחות משוה פרוטה מהו פשיטא דלא מחייב דומיא דרבית ואין לך לומר דברבית נמי קא מספקא לן ומבעיא ליה הכא גבי עדים וה"ה דאיכא למבעי נמי הכין גבי רבית דהא ברבית פשיטא דאין רבית בקרקע דמכלל ופרט וכלל ממעטא ליה בפרק איזהו נשך וכן פחות משוה פרוטה וכו' וכמו שכתוב בתוספות ז"ל:<br>וז"ל הריטב"א ז"ל אתיא שימה שימה פי' דלהכי שני קרא וכתב הכא ושם לה עלילות דברים כלומר הוצאת שם רע הבאה על ידי שימת ממון בעי ר' ירמיה שכרן בקרקע מהו בפחות משוה פרוטה מהו פרש"י ז"ל שכרן בקרקע מהו כיון דמרבית גמר כסף או אוכל בעינן דהוה מטלטלין כדכתיב לענין רבית או דילמא לממון הוא דגמר גזרה שוה ואפילו מקרקעי ומכאן למדו בתוספות שהנותן קרקע ברבית מלוה אין בו משום רבית דאורייתא ואף על גב דכתיב נשך כל דבר אשר ישך ההוא לרבות כל מטלטלין הדומין לפרט אבל לא עבדים וקרקעות ושטרות והא דאמרינן בערכין [לא א'] גבי בתי ערי חומה הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה התם משום דזוזי דזביני חשיבי כהלואה ופירי דאכיל הוי שכר מעותיו וכן אמרינן השתא בנותן קרקע בשכר מעותיו וכן למדו מכאן דפחות משוה פרוטה אין בו משום רבית של תורה וכן נראה ממה שאמרו בריש פרק איזהו נשך למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית ואם איתא הא בעי לאו ברבית לפחות משוה פרוטה שאינו בגזל אלא ודאי כדאמרן ומיהו רבית דרבנן יש אפילו בקרקע ופחות משוה פרוטה דרבנן בכל מילי גזור. ע"כ:<br> הוציא שם רע על נשואין הראשונים מהו פי' כגון שכנסה ולא הוציא שם רע וגרשה והחזירה ואחר כך הוציא עליה שם רע לא מצאתי בתולים בנשואין ראשונים וכן פרש"י ז"ל והכי דייק לישנא דהוציא שם רע על נשואין הראשונים ודכוותה איכא לפרושי אידך דמייתי בהדה על נשואי אחיו מהו שכנסה אחיו ומת בלא בנים ויבמה זה והוציא שם רע כי זינתה תחת אחיו ולא מצא לה אחיו בתולים דאילו בשטוען כי הוא לא מצא לה בתולים לא חשיב ש"ר על נשואי אחיו. ויש מקשין על נשואי אחיו מאי קא מבעיא לן דהא לא קרינא ביה ואקרב אליה ויש אומרים דבעיין למ"ד ואקרב אליה בדברים והא דתני יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם אליבא דידיה הוא ודלא כרבי אליעזר. הריטב"א ז"ל:
שורה 98:
<b> דברים ככתבן. </b>יש שפירשו דלאו ככתבן ממש אלא שראוי לכך לומר דמיירי כשבעל ובירושלמי פירשו ככתבן ממש שבעל וטען טענת בתולים ובאו עדים וכל הפרשה ככתבה. הריטב"א ז"ל. והא כתיבנא בסמוך לשון הרמב"ן ז"ל:
 
===דף מו עמוד ב===
Daf 46b
 
<b> מתני' האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף וכו'. </b>להכי בקדושיה בכסף לאשמועינן דאפילו נערה שקבלה היא עצמה כסף קדושיה הויא של אביה ובגמ' שקיל וטרי בה וכדבעינן למכתב בס"ד כנ"ל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל בקדושיה בכסף. שכסף קדושיה שלו. ע"כ. ולא הוה סגי במאי דהוה תני בקדושיה דהא כבר תני בהדיא בריש קדושין הנהו קדושין אלא משום דאיכא לאפלוגי בינייהו ואינן דומין זה לזה וכדפרש"י להכי פריט ותני בכסף בשטר ובביאה כנ"ל:
שורה 111:
<b> איבה וכו'. </b>התוס' ז"ל האריכו ולאפס פנאי כעת לא יכולתי לפרש דבריהם וכתוב בגירסת תוספות נערה נמי חשיב לה קטנה כלומר כשאינה בוגרת ע"כ. עוד כתוב בגליון תוספות וטעמא דהתם דתלי בסמוך על שלחן אביו הוי ידו כיד אביו אבל אם סמוך על שלחן אחרים אין מציאתו שלהם כמו שפירשו התוספות בב"מ ובעירובין ע"כ. עוד כתוב בגליון תוס' ז"ל ובירושלמי אמרו טעם אחר שלא תגנוב משל בעלה ותאמר מצאתי ע"כ. ובעזר העזר האמיתי עוד אשוב לבאר גליונות אלו עם התוספות ז"ל בס"ד:
 
===דף מז עמוד א===
Daf 47a
 
<b> הא דזכי ליה רחמנא וכו'. </b>כתב הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן כי זכי ליה רחמנא לממסרה לחופה פרש"י ז"ל דכתיב את בתי נתתי כל נתינות במשמע ואין צורך לכך דאי ס"ד לא מצי מסר לה לחופה כסף קדושי' היכי זכי להו הרי על מנת לכנסה נתנו לה. ע"כ: <br>וכן כתב הרשב"א ז"ל דהיינו משום דכסף קדושיה דאב ואי ס"ד לא מצי מסר לה לחופה כסף קדושיה היכי זכי בהו הרי על מנת לכנסה נתן לו. ע"כ:<br>והתוספות ז"ל פירשו כפרש"י ז"ל וקשיא להו דדילמא נתתי כשהיתה קטנה קאמר כדפי' לעיל ותירצו בתוספות דמאחר דכבר למדנו שיש לו כח לקדשה תו לית לן לאוקמה קרא בקטנה דוקא. א"נ דתנן הכי ילפינן את בתי נתתי כל נתינות שבה במשמע לקדשה ולמסור אותה לחופה ומאחר דלמדנו דנתינה דקדושין אפילו בעודה נערה במשמע הלכך גמרי' חופה מקידושין ולמאי דפריש רש"י ז"ל לעיל דזנתה אחר החופה לא הויא בסקילה ניחא שפיר ואין אנו צריכין לדחוק כלל דע"כ חופה הויא בנערות מדנסקלת על זנות בית אביה דאי בקטנה וזינתה קודם נשואין לאו בת עונשין היא ואי זנתה לאחר נשואין כי גדלה מיתתה בחנק ומיהו קשיא להו לתוס' על זה דאם כן למה ליה לתלמודא לעיל למהדר בתר ילפותא למגמר דקדושיה לאביה אמאי לא גמרינן קידושין מחופה. ותירצו בגליון תוספות דלהכי לא גמרינן לפי שיש ממון בקידושין ובחופה אין ממון כלל:<br>דמסר לה בשבתות וימים טובים אף על גב דאמרי' במ"ק [ח ב'] ושמחת בחגך ולא באשתך ודרשא גמורה היא כדאמרינן בחגיגה פ"ק אפשר דמן התורה בנשואין בלא סעודה שרי דליכא שמחה כולי האי דמדרבנן הוא דאסור אפילו נשואין בלא סעודה כדאיתא במועד קטן כן כתבו בתוספות:<br>אלא קטנה לא צריכה קרא פי' דמשום קטנה לא הוה צריך למכתב לאמה דהוי יתירה דכי כתב רחמנא וכי ימכר איש את בתו לחוד הוה ילפינן מעשה ידיה מקל וחומר וכי כתיב לאמה לנערה איצטריך. הריטב"א ז"ל:
שורה 118:
<b> כתב לה פירות וכו'. </b>פירש"י ז"ל בארוסה ומ"ה לא זכה בהן הבעל שלא כתב לה האב אלא על מנת לכונסה משום רבי נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו דמשום אחתוני הוא והא איחתנו להו פי' שכבר נקרא חתנו ורוצה הוא ליתן במה שיקרא חתנו והרי נקרא. ואם תאמר והא קי"ל לאשתו ארוסה אם מתה אינו יורשה אם כן קשיא אפילו לת"ק דאמר לא זכה הבעל משום שלא כתב אלא ע"מ לכונסה והא מדינא נמי לא זכה הבעל בירושתה וכ"ש דקשיא לר' נתן דאמר זכה הבעל בדברים הללו. וי"ל דהתם בנכסי מלוג שלא כתבן הבעל עליו אבל נכסי צאן ברזל שקבלן הבעל בכתובתה ושמאן וקבלן על עצמו הרי זכה בהן הבעל משעת כתיבה ואם מתה יורשה לדעת ר' נתן ולרבנן לא משום אומדן הדעת וקי"ל כת"ק דאמר לא זכה הבעל בדברים הללו דפשטיה קאי כר' אלעזר בן עזריה דאיפסיקא הלכתא כותיה לקמן בדוכתא ואפילו כתובתה בבית בעלה אביה יורשה והיינו ברייתא דקתני לקמן הלך האב עם שלוחי הבעל אע"פ שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה ואתיא כת"ק ודלא כר' יונתן דהיינו לא חש הריא"ף ז"ל להביא פלוגתא דת"ק ור' נתן בהלכות כלל לפי שסמך על אותה ברייתא שכתב ולת"ק נמי אתיא שפיר הא דתנן בפרק מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה לתת וכו' ומקשו בירושלמי ולא דברים הנקנין באמירה הן ומשני פוסק ע"מ לכנוס כלומר כל הפוסק ע"מ לכנוס הוא ומיהו לר' נתן לא מצי לאקשויי מינה דאפשר לומר דההיא בשלא כתבן לה הבעל עדיין בכתובתה אבל משעה שכתב גמר האב והקנאן לו. ור"ת ז"ל פירשה בנשואה אלא שכתובה עדיין בבית אביה ומ"ה אמר ר' נתן דזכה בהן הבעל משעת כניסה לחופה ות"ק סבר שלא כתב לה אלא ע"מ שתתקיים עמו עד שיבאו נכסים הללו לידו והביא ראיה משום דמייתי' לה בפסקא דנשאת ועוד מדאמרינן משום אחתוני הוא והא איחתנו להו ואי בארוסה לא מקרי חתון אלא קרוב דעת ועוד דאפי' ת"ל כל קרובי דעתה קרי הכא חתוני היכי אמרינן אפי' לרבי אלעזר בן עזריה מודה ר"א דמשום אחתוני הוא והא איחתנו להו דהא אמרי' לקמן בריש אע"פ דראב"ע לית ליה כי האי סברא אלא עד דאחתנו להו לגמרי ולפי פירושו הא דתניא לקמן אף על פי שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה והעמידוה בתוס' בשגבאן הבעל ואחר כך הפקידן בבית אביה וזה אינו מחוור דמאי אפילו כיון שכבר גבאן וחזר והפקידן ואפשר שלפי דבריו אתיא כרבי נתן.ומיהו עיקר פירושו אינו מחוור דאי אמרת אומדן הדעת הוא שלא כתב לו אלא ע"מ שתתקיים עמו עד שעה שיגבה אותן נכסים בחייה הגע עצמך זו שנכנסה אמש והביאה עמה נכסיה ומתה היום הבעל יורשה וזו שהזקינה עם בעלה אין הבעל יורשה אומדן הדעת כזה לא שמענו. ועוד דא"כ מאי קאמר מ"ד לא זכה הבעל כרבי אב"ע ומ"ד זכה הבעל דלא כראב"ע אדרבא מ"ד זכה הבעל אתיא שפיר טפי לראב"ע דהא לראב"ע הכל הולך אחר כניסה לחופה וכיון שנכנסה לחופה כבר זכה בהן הבעל. ועוד למאי איצטריך לפלוגי בין לדידיה לדידה וביו מדידה לדידיה לימא ולמ"ד זכה אמר לך הכל הולך אחר כניסה לחופה וכיון שנכנסה לחופה זכה הוא בדידה וזכתה איהי בדידיה ובהכי ניחא טפי. ותו דאיכא לאקשויי עליה מדתנן בפ' מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך וכו' ומקשו בירושלמי וכו' ומשני פוסק על מנת לכנוס וכו' ואמאי והא לת"ק דר' נתן לא זכה בהן הבעל עד שעת גוביינא וזה לא הספיק לגבות עד שמת ואנן קי"ל כת"ק דר' נתן וקשיא הלכתא אהלכתא ובזה י"ל דהכא שאני שהבת קיימת כו' ומה שאמר הר"מ ז"ל אם בארוסה למה הביאוה בפסקא נשאת יתר עליו הבעל כו' יש לומר דטעמו של דבר משום דהא דתנן נשאת יתר עליו הבעל משום שאין הבעל זוכה בכתובה כלל ואפי' במה שכתב לה מו האירוסין וקבל על עצמו ואינו אוכל פירות עד שעת כניסה לחופה קמ"ל הכא דפלוגתא דתנאי היא ומתניתין כת"ק דר' נתן. ומיהו לא נתחוור לי זה דאם כן ה"ל מתניתא דלא כר' יונתן אלא איכא למימר דפירושא דמתניתין אתא לאשמועינן ולומר דמתני' בפירות ואליבא דכ"ע אבל נכסי צאן ברזל פלוגתא דתנאי היא דהא דקאמר משום אחתוני ולא אמר משום אקרובי דעתא לא קשיא דמדידיה לדידה שייך למימר אקרובי ואחתוני אבל במה שפסק האב להכניס לו אקרובי דעתא היינו אחתוני דידה לומר שיקרא הוא חתנו והרי נקרא חתנו משעת אירוסין וראב"ע נמי כי לית ליה לאקרובי דעתא היינו מדידיה לדידה דעל מנת לכנסה ושתהא לו לאשה לשמושו כתב לה ולא משום קרוב הדעת לבד אבל מדידה לדידיה משום אקרובי דעתא ואחתוני שיקרא חתנו הוא כותב לה כמו שאמרנו ולקמן נמי בפרק הנושא גבי עמדו וקדשו אמרינן בההיא הנאה דקא מיחתנו אהדדי גמרי ומקנו אהדדי הרי שקראו חיתון משעת האירוסין. ע"כ [הרשב"א ז"ל]:
 
===דף מז עמוד ב===
Daf 47b
 
שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה תימה דהכא ובכמה מקומות בתלמוד אנו אומרים כסברא זאת ואם כן הלוקח פרה מחבירו ונטרפה אנן סהדי דע"מ כן לא קנאו וי"ל דלא דמי דהתם באותו ספק הוא רוצה ליכנס בשעת מקח ואם היו אומרים לו שמא תטרף לא היה נמנע בשביל זה ליקח שכן דרך לוקח בהמות אינן נמנעין ליקח בשביל ספק טרפות והכא אנו הולכין בתר אומדן דעתו דאנן סהדי שלא היה כותב לה אם היה חושש למות קודם הכניסה. לשון הרא"ש ז"ל. ועיקר החילוק היינו דבלוקח פרה אע"ג דנטרפה מ"מ הרי נהנה מהמקח אלא שמפסיד ודרך הלוקחים ליכנס על ההפסד והריוח אבל אם מת קודם הכניסה הרי לא נהנה מהמקח כלל ובכה"ג אנן סהדי שלא היה כותב לה אם היה חושש למות קודם הכניסה וכן זבין ואיצטריכו ליה זוזי דמשום דהיה דחוק לזוזי הוא דזבין וכיון דאין כאן דוחק דלא איצטריך ליה זוזי אנן סהדי דלא הוה זבין. עוד כתב הרא"ש ז"ל והא דפריך תלמודא בשלהי הגוזל קמא יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ואע"ג דמסתברא דמחמת אותו ספק לא היתה נמנעת מלינשא לו לא קשיא מידי דבלאו הכי האי שמועה תמוה היא אמאי לא פריך אם נעשה בעלה בעל מום תצא בלא גט דהא אדעתא דהכי לא נתקדשה לו וגם נמי אמאי לא מקשה כל מקח יבטל אם יארע בו שום אונס הלכך נראה דלא פריך התם אלא דומיא דנתן הכסף לאנשי משמר ומת שהוא שלהן ומסיק התם ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר לימא אדעתא דהכי לא יהיב דסברא היא הואיל והכפרה אינה תלויה אלא בזה הנותן את הכסף יש לנו לומר דאזלי' בתר דעתי' הואיל ובו תלוי הדבר לא היה לו לפרש ולא דמי ללוקח חפץ דאין לומר אדעתא דהכין לא זבין דהא איכא כמו כן דעת המקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא שפיר' הלכך לא מקשינן התם אלא במה שתלוי בדעתו ואין אחר מעכב על ידו כגון חטאת שמתו בעליו שתלוי בו להקדישו לפי דעתו וכן היבמה שנפלה למוכה שחין פריך שפיר דלא היה לו לפרש דברור לנו שלא היה הוא מעכב בשביל אונס שיארע אחרי מיתתו שלא יחוש במה שיהיה אחריו ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום דאותו תנאי ודאי היה מעכב. ע"כ לשון הרא"ש ז"ל:<br>תנו רבנן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה פי' ולפום האי גירסא מעשה ידיה עיקר תקנה ואם אמרה איני נזונת ואיני עושה אין שומעין לה אבל לקמן בפרק אע"פ פליגי בה אמוראי ואיכא מ"ד דמזונות עיקר ומהפך לה הגירסא דמתני' דה"ק תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ולההיא סברא אי אמרה איני נזונת ואיני עושה שומעין לה והכי סוגיין בתלמודא ומיהו בין למר ובין למר הוא אינו יכול לומר לה איני זן ואיני נוטל מעשה ידיה בשלא סיפקה שאין רצון חכמים שתהא היא אופה ומבשלת ומניקה ותמות ברעב אבל אם ספקה יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיינו דלא נקיט תלמודא בשום דוכתא דאיכא בינייהו הא והכי משמע בריש פרק המדיר דאוקימנא למתני' דהתם באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ופרכינן אי הכי פרנס למה לי ופרקינן בדלא ספקה וכן בפ"ק דגיטין דאמרינן דכותה גבי אשה דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אמאי לא ופרקינן כשלא ספקה. הריטב"א ז"ל:<br>ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל. תקנו מזונות וכו' האי לישנא לאו דוקא דמהאי לישנא משמע מע"י עיקר ותקנו מזונות במקום מע"י ואינו כן דודאי מזוני עיקר שהם מן התורה דכתיב שארה כסותה וגו' ודרשינן שארה אלו מזונות דכתיב ואשר אכלו שאר עמי רוצה לומר שגזלו אותם ואכלו מזונותיהם ותקנו מעשה ידיה תחת מזונות תדע מדאמרי' כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו כו' ושיילינן מאי כגון זו כגון הא דאמר רב יהודה אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת כו' הנה נראה מכאן שהמזונות הם עיקר ומעשה ידיה תקנתא דרבנן הילכך האי דקאמר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ה"ק תקנו מעשה ידיה תחת מזונות. ע"כ:
שורה 129:
<b> ואיפוך אנא פי' בשלמא אי הוה אמינא דקושטא דמילתא הוא דאנוחי נינחינהו לפירות כל זמן שיש לו להתפרנס ממקום אחר (ולפיכך) ולהכי קתני ולפיכך וכו'. </b>לאשמועינן דלא נימא דלעולם לא יאכל פירי גופייהו ואפי' לא יהא לו במה להתפרנס אלא נינחינהו שיהו הקרן שלהן קיים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות קמ"ל שהבעל אוכל פירות פי' פירות גופייהו ולא פירי פירות ומיהו דוקא בשלא יהיה לו במה להתפרנס מעתה לא תקשי דניפוך דהיכי מצינן למימר דתקנו מזונות תחת פירות והמזונות בכל יום והפירוק שכנגדם לא הוו אלא עד שלא יהא לו במה להתפרנס אבל השתא דקא מפרישנא דיאכל הפירות להדיא ולא יונחו כלל דהיינו תקנתא דידה הילכך שפיר מצינן למימר דתקנו מזונות תחת פירות כנ"ל. וטרחתי לכתוב בו לפי הכלל המסור בידינו ממרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל והמפרשים דכל מקום דפריך תלמודא פירכא בוא"ו הוא כמו אי הכי וצריך לפרשו בדרך בשלמא:<br>ואיפוך אנא כתב רש"י ז"ל ואיפוך אנא. מזונות תחת פירות ופרקונה תחת מעשה ידיה ונפקא מינה דאי אמרה איני נזונית ואיני עושה לאו כלום קאמרה. פי' לפי' דאי אמרינן מזונות תחת פירות לא מציא אמרה איני נזונת ואיני נותנת פירות משום דפירות ידו כידה וזוכה בגוף הקרקע וכמו שכתבו התוספות וכן נמי אי אמרינן פרקונה תחת מעשה ידיה לא מציא אמרה איני נפדית ואיני נותנת מעשה ידי שלא תטמע בין הע"ג וכמו שכתבו התוספות אבל השתא דאמרינן מזונות תחת מעשה ידיה מציא אמרה איני נזונית ואיני עושה ואע"ג דתני' תקנו מזונות תחת מעשה ידיה הא תריצנא לה לקמן בפרק אע"פ והוה ליה כאילו קאמר מעשה ידיה תחת מזונות כיון דמתלא תליא הא בהא הוה ליה כאילו קאמר זה תקנו תחת זה ולאו דוקא דמעשה ידיה עיקר וכדכתיבנא לה לעיל. ודע שהתוספות לקמן בפירקין גבי הא דאמרינן והיו מבקשין עד עשרה בדמיה ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה. כתבו ז"ל וז"ל רצה פודה פ"ה דלא תקינו רבנן אלא חד פדיון משמע מתוך פירושו דאם נשבית פעם שנית דאינו פודה כלל אפי' בדמיה וקשה דלעיל מסקינן תקנו מצוי למצוי דמשמע דפירות ופרקון מצויין יותר מכתובה וקבורה לפי שאלו אינם אלא פעם אחת כל ימיה אבל פירות ופירקון אפשר להיות כמה פעמים וצ"ל לפי' דאדרבה פירות ופירקון אינו מצוי אבל וכו' ע"כ. משמע דבעו לפרושי דכי פריך הכא ואיפוך אנא אכולהו בבי קיימי אקבורתה תחת כתובתה נמי קא בעי ואיפוך אנא דפרקונה תחת כתובתה ומשני אכולהו תקנו מצוי למצוי וכו'. וא"נ אע"ג דלא פריך אלא אמזונות ופירקונה מ"מ מסקנא דשינויא אכולהו קאי וכן משמע מלשון תלמידי רבינו יונה ז"ל וז"ל והטעם שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולא תקנו תחת פירות מפני שתקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי כלומר מעשה ידיה שהם מצוים בכל יום תקנו כנגד המזונות שגם כן צריכין לה בכל יום ופרקונה דאינו דבר מצוי תקנו כנגד פירות נכסי מלוג שאינו מצוי שיפלו לה נכסי מלוג תדיר. וקבורתה שאינו אלא פעם אחת כנגד ירושת הכתובה שאינה אלא פעם אחת ע"כ. ומיהו רש"י ז"ל כתב וז"ל איפוך אנא. מזונות תחת פירות ופרקונה תחת מעשה ידיה ונפקא מינה דאי אמרה איני נזונת ואיני עושה לאו כלום קאמרה מזונות ומעשה ידיה מצויין שבויה ואשה שיש לה נכסי מלוג לא שכיחי. ע"כ. משמע דבעי לפרושי דלא פרכינן ואיפוך אנא אלא אמזונות ופרקונה דאילו אקבורה וכתובה לא קשיא ולא מידי דפשיטא ודאי דמתקנינן מידי דאתיא מחמת מיתה למידי דמחמת מיתה הילכך קבורה אכתובה שייכי בהדי הדדי דכיון דהוא זוכה באותם הנכסים מיד שמתה דין הוא שיקברה נמי ולא קרובי' כיון דהוא יורשה ועוד לא פרכינן אלא אמזונות משום דנפקא מינה דאי אמרה איני נזונת ואיני עושה דלא אמרה כלום אבל אקבורה למה לן לאפוכה ומאי נפקא לן מינה דהא לעולם לא מציא אמרה איני נקברת ואיני מורשת וכמו שכתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל לעיל ומעתה צ"ע מאי קא מקשי התוספות ז"ל לקמן על פירושו של רש"י ז"ל והא כפי שיטתו ז"ל לא קשיא ולא מידי ולקמן בדוכתי' בתוספות ניישב זה בעזר העוזר האמיתי כנ"ל:<br>האי תנא סבר מזונות דאורייתא מסתברא דלאו דמפיק בודאי מהך תנא דלעיל דאפילו להאי תנא דאית ליה מזונות דאורייתא ודאי אית ליה דהך תנא דלעיל ומהפכינן לה כדמפכינן לה לקמן לרב הונא אלא לתנא דלעיל לא מכרע אי אית ליה מזונות דאורייתא. הרא"ה ז"ל:<br>וכן הוא אומר אם תענה את בנותי וא"ת אדרבה מהאי קרא משמע דענוי זו אינה תשמיש דבפרק בתרא דיומא מוכח מהאי קרא דמניעת תשמיש איקרי עינוי נפש דדריש קרא הכי אם תענה את בנותי היינו שימנע מהן תשמיש וי"ל דהכא נמי דריש הכי אמר קרא ועונתה לא יגרע שהוא עינוי לה כשמונעין ממנה דהיינו תשמיש לא יגרע. לשון הרא"ש ז"ל וכן תירץ הריטב"א ז"ל דה"ק וכן הוא אומר אם תענה וגו' כלומר ולשון עונתה דבר המענה אותה כשימנע ממנה. ע"כ:
 
===דף מח עמוד א===
Daf 48a
 
<b> רבי אליעזר בן יעקב אומר שארה כסותה לפום שארה כן כסותה וכו'. </b>גרש"י ז"ל רבי אליעזר אומר לפום שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה וכו' כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה שלא יתן לה חדשים בימות החמה וכו' כלומר לפי זמנה שעומדת בו תן כסותה ור"ח ז"ל גורס בהפך לפום שארה תן כסותה שלא יתן חדשים בימות החמה וכו' כלומר לפי מה שיוכל לסבול שארה דהיינו גופה כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה כלומר לפי שניה שלא יתן של ילדה לזקנה והכל ענין א'. הריטב"א ז"ל. לכאורה משמע דרבי אליעזר בן יעקב סבר דמזונות דרבנן דהא דריש כוליה קרא לענין כסותה בלחוד וכי קאמר רבא האי תנא סבר מזונות דאורייתא היינו ת"ק ורבי אליעזר ומיהו בירושלמי פרושו שאף מזונות ועונה לרבי אליעזר בן יעקב מן התורה דמייתי להו מק"ו ומה דברים שאין בהם חיי נפש וכו' דרך ארץ מנין אמרת ק"ו ומה דברים שאינה נשאת עליהן מתחילה אינו רשאי למנוע דברים שנשאת עליהן מתחילה כו' וכן כתבו בתוספות והלכך הא דקאמר רבא האי תנא סבר מזונות דאורייתא אכולה מתני' קאמר והקשו בתוספות דא"כ הא דקתני לעיל תקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמשמע דמזונות דרבנן כמאן אתיא וכתב הרא"ה ז"ל דאפשר דאית ליה כרבי אליעזר בן יעקב ולית ליה ק"ו א"נ דאפשר דסבר כי הא דתני רב יוסף שארה כמשמע' קרוב בשר שלא ינהוג בה מנהג פרסיים וכו' ומוקים שאר לקרוב בשר ומוקים כסותה לבגדי מטה שלא ישמש מטתו אלא במטה מוצעת ופסקו כל המפרשים האחרונים ז"ל דמזונות דרבנן ורבא האי תנא סבר קאמר וליה לא ס"ל:
שורה 141:
<b> אלא האומר אם מת הוא אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו. </b> כלום דהא דקאמר האומר אם מתה אשתו אל תקברוה מנכסיו שומעין לו לאו משום גופא אמרה אלא משום אידך דוקי' א"נ משום אידך דאיתמר בהדה שהאומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו והא דמספקא לן במסכת סנהדרין [מו ב'] דמ"ד לא תקברוני' לההוא גברא אם שומעין לו אם לאו מסתב' לי דלא דמו כלל דהתם הוא דאמר דלא לקברוהו כלל ואי קבורה משום כפרה הוא לא קברי' ליה דהא לא ניחא ליה בכפרה וכי קברינן ליה לא הוה ליה כפרה אבל הכא רוצה הוא בקבורה וכפרה אלא שאומר שלא יקברוהו מנכסיו ולפי' אין שומעין לו (אלא) שלא כל הימנו שיפיל עצמו על הצבור כדי שיעשיר את בניו. הריטב"א ז"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל בקיצור לשונו ורוב חכמתו לא תקברוהו מנכסיו. אלא מן הצדקה. ע"כ:<br>מתניתין לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ל"ג לרשות הבעל לחופה או לרשות הבעל לנשואין דלשון זה משמע עד שימסור האב לשלוחי הבעל כדמוכח בגמרא אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא הבא על אשת איש כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין קתני מיהא נכנסה לרשות הבעל בעלמא אף על גב דלא נכנסה לחופה ומתניתין דהכא מוקמינן בגמרא לענין תרומה לאפוקי ממשנה ראשונה מדקתני לעולם א"כ מאי פריך בגמרא ממתניתין לרב אסי דאמר דמסירתה מועלת לתרומה אדרבה מתני' דייקא כוותיה דעל ידי מסירה אוכלת בתרומה והוי תיובתא דרב. ומיהו נראה דאפילו גרסינן לרשות הבעל לחופה לא משמע מסירת האב לשלוחי הבעל מדקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לחופה דמשמע עד גמר הכניסה דהיינו חופה ובגמרא דייק רב נחמן מדקתני כיון משמע תחלת כניסה לרשות הבעל דהיינו מסירה. הרא"ש ז"ל:<br>וז"ל הריטב"א ז"ל ה"ג לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ואיכא דגריס עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין. וקשה להאי גירסא כי אותבינן לרב אסי דאמר מסירתה אף לתרומה מהא מתני' מאי קושיא נימא כניסתה לרשות הבעל זו היא מסירתה. ויש לומר דמדקתני לישנא יתירה שתכנס לרשות הבעל לנשואין הוה משמע דלנשואין גמורין דהיינו כניסתה לחופה ע"כ. וקשה דהא בההיא דר"נ בר יצחק דלקמן בגמרא קתני נמי לרשות הבעל לנשואין ואפילו הכי דייק רב נחמן בר יצחק נכנסה לרשות הבעל בעלמא אף ע"ג דלא נכנסה לחופה וכמו שכתבנו. ומכל מקום כתב הריטב"א ז"ל דהגירסא הראשונה היא המצויה ברוב הספרים והיא המחוורת:
 
===דף מח עמוד ב===
Daf 48b
 
מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל וק"ל למ"ד שאין מסירתה מועיל לתרומה עד שתכנס לחופה קשיא הני בבי ארישא דרישא משמע כי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה והדר קתני מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. ויש לומר דה"פ לעולם היא ברשות האב או לכל הדברים או למקצתן עד שתכנס לחופה. ומיהו כיון שמסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל למקצת דברים הלך האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל לכל הדברים. הריטב"א:<br>מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל כגון ששלח אותה האב עם שלוחיו ופגעו בשלוחי הבעל שהיו באין בעבורה ומסרוה להם וחזרו לדרכם הרי היא ברשות הבעל ודוקא כשנתן להם האב רשות לתת אותה לשלוחי הבעל אבל אם לא נתן להם רשות לא מהניא מסירה זו דידהו להוציאה מרשות האב. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ומלשון רש"י ז"ל לא משמע כן אלא אפילו לא נתן להם רשות הרי היא ברשות הבעל:<br>גמרא מאי לעולם כלומר למה שינה לשון לעולם היא יכול לומר כל זמן שלא נכנסה לחופה הרי היא ברשות האב. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
שורה 156:
<b> היינו בתולה ולא בעולה. </b>הקשו בתוספות אימא ולא נשואה שנכנסה לחופה ונבעלה שלא כדרכה דאכתי בתולה היא כדאמרינן בפרק קמא דקידושין באו עליה עשרה וכו'. ותירצו בתוספות דקא אמרינן התם דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה. ומיהו הריטב"א כתב שם דהיינו טעמא דכ"ע עושה אותה בעולה שלא כדרכה דכיון דאהניא ביאתו לקנותה אהניא לעשות ביאה גמורה ולדונה כבעולה אבל ביאת אחר לא עביד לה בעולה שלא כדרכה לרבנן ע"כ. משמע דדוקא כשמקדשה בעל בביאה שלא כדרכה הוא דאהניא לעשות ביאה גמורה אבל מאחר שכבר קנאה בעל ונכנסה לחופה ושוב בא עליה שלא כדרכה לא שני לן בין בעל לאחר והתוספות לא שני להו דכל לגבי בעל הויא בעולה אף על גב דהתם בקדושין לא איירי אלא בקניית האשה ע"ש:
 
===דף מט עמוד א===
Daf 49a
 
<b> ואימא היכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא ה"ג רש"י ז"ל ופי' ז"ל דאמתני' קאי דקתני מסר האב הרי היא ברשות הבעל ואימא היכא דהדרא וכו'. </b>ולאו קושיא ממש היא דדילמא מתניתין בדלא הדרא למילתא קמייתא אלא בעיא בעלמא היא משום דמתניתין קתני סתם הרי היא ברשות הבעל ומשמע לכאורה אפילו היכא דהדרא לבי נשא ולא בעי אמתני' דתנא בסמוך מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק דאההיא ליכא בעיא כלל דאין במשמעה כלל דמיירי אפי' היכא דהדרא דאדרבה כפשטה משמע דבעודה ביד שלוחי הבעל זנתה ולא חזרה מן הדרך לבית אביה. ומיהו מהיכא דנפקא לן דבמסירת שלוחין הוי בחנק מינה נמי שמעינן למתני' דלכולהו אינך מילי נמי הויא ברשות הבעל ולא ברשות האב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והילכך כיון דלא נפקא לן מסירת שלוחין אלא מקרא יתירה דבית אביה אימא היכא דהדרא בית אביה קרינן בה ואם זנתה תהא בסקילה והשתא ניחא דנטר למבעי כה"ג עד הכא ולא בעא אמתניתין מיד דאמתניתין ליכא למבעי דדילמא משום דס"ל דמסירה זו היא כניסתה לחופה ופשיטא ודאי דלאחר שנכנסה לחופה לא הדרא תוב למילתא קמייתא אבל השתא דאמרינן דהיינו טעמא משום דכתיב לזנות בית אביה איכא למימר דכל דהדרא בית אביה קרינן בה ומיהו אברייתא זו לחודא אי לאו מתניתין ליכא למיבעי דאיכא למימר דאה"נ דדוקא היכא דלא הדרא וכו' ולכך תפס רש"י ז"ל החבל השני בשני ראשים אמתניתין ואההיא ברייתא דקתני הרי זו בחנק והיינו מדכתיב לזנות בית אביה כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל:
שורה 165:
<b> וז"ל הרא"ה ז"ל בחידושיו ליבמות בפ' יש מותרות דתנא דבי רבי ישמעאל ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה וגו' מה ת"ל והלא מוצאת מכלל אב ומכלל בעל אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל וכו'. </b>ונתאלמנה בדרך או נתגרשה היאך אני קורא בה בית אביה של זו כלומר לכך יצא המקרא הזה לומר לך כיון שיצאה שעה אחת מרשות האב שוב אינו יכול להפר. ע"כ:<br>נכנסה לרשות הבעל בעלמא לא קתני נכנסה לחופה אלא נכנסה סתם דכל היכא דנכנסה לרשות הבעל לנשואה קא חשבי' לה ובחנק היא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>מתניתין בכרם ביבנה בתוך הישיבה ביבנה משנה היא בפ' דייני גזרות ורבי אלעזר בן עזריה דריש לה הבנים יירשו והבנות יזונו. שתי תקנות הללו חכמים תקנו זו דומה לזו מה הבנים אינן יורשין וכו' דממקום אחד העמידו חכמים את שתיהן. רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>גמרא הכי גרסינן אי ר"מ האמר בנים מצוה אי רבי יהודה האמר בנים נמי מצוה ויש לפרש דלהכי שינה תלמודא בלשונו דגבי רבי יהודה נקט בנים נמי מצוה לאלומי פירכיה גבי ר' יהודה וה"ק אם ר"מ האמר בנים מצוה וממתני' שמעי' דמזונות בנו חייב וכדדייקינן ואי רבי יהודה קשיא טפי דאפי' לגבי מצוה גריעא מצות הבן טפי ממצות הבת דמצות הבת עדיפא משום זילותא וממתניתין שמעי' דגבי הבן חובה נמי איכא והיינו דנקט תלמודא בנים נמי מצוה פי' הבנים טפלים לגבי הבנות במצוה זו כך היה נראה לפרש. ומיהו רש"י ז"ל כתב וז"ל האמר בנים נמי מצוה. ולא חובה. ע"כ. אלמא לא בעי לפרושי הכין והדין עמו דאי הכי הרי התירוץ מובן בלשונו של המקשן דכיון דגריעי הבנים במצוה לגבי הבנות אם כן בקל יש לתרץ דלהכי נקט בתו לאשמועי' דאפי' גבי הבת ליכא חיובא ומעתה איכא לאקשויי ודקארי לה מאי קארי לה לכך פרש"י ז"ל דה"ק בנים נמי מצוה פי' דגבי הבנים נמי הוצרך ללמדך דמצוה הוא דאיכא ולא חובה דה"א דחובה לזון הבן והבת קמ"ל דמצוה הוא דאיכא ולא חובה. כנ"ל:
 
===דף מט עמוד ב===
Daf 49b
 
כשהן קטנים פי' רש"י ז"ל עד שיביאו שערות. ואיכא למידק דהאמורא דרכו לפרש והלכך הוה ליה למתני' למתני שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו עד שיביאו שערות ותירצו בתוספו' דלהכי נקט כשהן קטנים לדיוקי דקטני קטנים חייב לכ"ע כדאמרי' בסוף אעפ"י כנ"ל:<br>הלכתא כותיה כלו' יש לסמוך על דברי ר' אילא שכך התקינו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>יארוד ילדה ואבני מתא שדיא פי' ירוד תנין כדמתרגמי' מעון תנים מדור ירודיא ופי' בתוספות הירוד הזה הוא אכזר וכמעט שהוא אוכל את בניו לולי שהקב"ה נותן לו רחמנות בלבו והופך פניו מלראותם כדי שלא יחשוב לאוכלם וחולץ שד ומניק הה"ד גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן והיינו דקאמר הכא ירוד ילדה שהוא אכזר ולבסוף מניקו וזה אכזרי יותר דשדי בניו אבני מתא והלשון הזה דחוק לפי' זה וכך י"ל אותו לפי' זה, זה האיש ירוד היולדת ואינה מניקה מה שאין כן ברוב הירודים שהם מרחמים בסוף על בניהם. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב במהדורא קמא יארוד י"מ שהוא עוף אכזר. תלמידי הר"י ז"ל וז"ל פירוש יארוד חיה טמאה ועל שם שהיא אכזרית כמו תנין שהוא אכזר קורא אותה כך, התרגום תנין יארוד ולפיכך אומרים לו זהו אכזר כמו היארוד שמטיל בניו על אנשי עירו. ע"כ:<br>הא בחיוורי הא באוכמי פרש"י כי כשהוא קטן הוא לבן ואביו ואמו בדלין ממנו כסבורין שאינו שלו עד שמשחיר ובתוספות פירשו כי שני מיני עורב הם לבנים ושחורים והמין האחד אוהב את בניו וכדאמרי' בפרק אלו טרפות למינו זה עורב העמקי ומאי עמקי לבן כדאמרי' כמראה חמה עמוקה מן הצל ולשון הגמרא מוכח יותר כפירוש זה. הריטב"א ז"ל. פי' דלשיטת רש"י ז"ל לא הוה ליה למימר אלא הא בזוטרי הא ברברבי דלשון בחיוורי באוכמי משמע דשני מינין הן ולי פירושו של רש"י נראה יותר דאי מיירי במין שאוהב את בניו מאי רבותיה דעורב דקאמר עורבא בעי בני וכו' והא הכי נמי הוי מצי למנקט כל עופות שבעולם ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דה"ק עורבא בעי בניה אף ע"ג דמתחילה הרחיקן שוב מקרבן והאי גברא איפכא דבקטני קטנים היה זן אותם וכדאמרי' לעיל דלכ"ע חייב לזון אותם והשתא דהגדילו לא בעי אותם. כנ"ל:
שורה 174:
<b> וז"ל הרא"ה ז"ל קשיא לן דהא התם מבעי לן הא מילתא דהיינו לותה כשהיא פנויה ונשאת בעל אי לוקח הוי אי יורש הוי ואסיקנא לבעל שויוהו רבנן כיורש וכלוקח כל היכא דאיכא פסידא לאחריני שויוהו רבנן כיורש ומפרשי' דהיינו טעמא דההיא דרבין משום דשויוהו כיורש משום פסידא דאלמנתו אוקמוה אדיניה דמעיקרא דיניה יורש הוא וכיון דכן מאי ראיה איכא תו להא דהכא דאושא דהוא מקבל מתנה גמורה ועיקר הדין נותן (כל) שלא יזונו מהם ואיצטריכא ודאי להכי תקנת אושא ואילו בההיא דרבין מדינא הוי יורש גמור וכי אמור רבנן באלמנתו ה"ה בכל מלוה על פה דעלמא דלותה כשהיא פנויה דגביא מבעל וכיון דכן מאי קושיא שאני התם דהא הכי דינא בכל מלוה על פה נמי דעלמא ואלמנתו כחד מינייהו מה שאין כן בזו בכותב נכסיו לבניו דאילו מלוה על פה דעלמא לא גבי מיניה דבכל דוכתא מתנה כמכר לענין שעבוד ומחוורתא דמילתא מסתברא דהכא בסוגיון דשמעתא וקושיין לא קי"ל סברא דהתם דרב אסי דאמר דבעל לא תקון רבנן דהוי לוקח במקום דאיכא פסידא דאחריני אלא כדקס"ד התם מעיקרא דמספקא לן בעל אי הוי כלוקח גמור דעלמא והיינו דמקשינן הכא דהא בעל דהוי דיניה כלוקח גמור דעלמא דהא פשיטא דמלוה על פה לא גביא מיניה ובמקום מזונות אלמנה אפקוה מדיניה ועבדוה כיורש אלמא דאחמור רבנן במזוני כל שכן הכא במתנת בנו דהוי דיניה דלשויוהו כיורש גבי אשתו וקושיין מאשתו הוא ולאו מדידיה דהא ודאי אע"ג דשמעי' בעלמא דאיהי נזונת לא שמועינן מינה לדידיה דשאני הוא דלא מחלה כלל אבל הוא דיהיב מדעתא אימא לא ומהדרינן מ"ד התם הוא דליכא איניש דטרח אבל הכא נטרח לדידיה ולדידה קמ"ל ואיצטריך לאשמועינן תרווייהו דאיהו לא אתי מינה ואיהי לא אתי מיניה דאי מיניה הוה אמינא איהו דיהיב מדעתא דנפשיה ומסתמא שיורי שייר אבל איהי לא ואי איהי הוה אמינא איהי הוא דאית לה מזונות דמן הדין אבל איהו לא ופשטינן דליתא לתקנת אושא וסתמא קא אמרינן דליתא בין לדידיה בין לדידה ואע"ג דקי"ל דאיתא לדרבין ואמרי' הכא דגדולה מזו הוא ומשמע מינה דאם איתא לההיא כל שכן הא דהכא י"ל דהשתא אמסקנא אית לן טעמא דרב אשי דהתם דרבנן ולא שויוהו לבעל לוקח אלא במקום דליכא פסידא דאחריני אבל כל היכא דאיכא פסידא אוקמוה אדיניה ואילו מדינא בעל יורש הוי וכיון דכן תו ליכא למקשי מהא לתקנת אושא דשאני הכא דאילו מדינא יורש הוי וכל היכא דאיכא פסידא דאחריני מוקמינן ליה אדיניה אבל בההיא דאושא מן הדין מקבל מתנה הוא והרי הוא כלוקח ודינא הוא דלא גביא איהי מיניה כלל כלוקח אחר וכיון דכן לא מפקינן ליה מדיניה ולא תיקשי לך א"כ מאי טעמא לא פירשו לה הכא במסקנא בהדיא לההיא דרב אשי כיון דמינה דידה הוא דאתיא לן דאילו הוה דחינן לה לההיא דאושא ממימרא או משמעתתא בדין הוא דמרווחינן לה ומייתינן לה לההיא דרב אשי אבל הכא עובדא אמרינן דאשכחן דלא דנו הכי אלמא ליתא לתקנת אושא ותו לא פירשו עלה אי איתא להא דרבין או ליתא ואי שייכן אהדדי ואנן כיון דקי"ל כרב אשי דהתם אתיא לן שפיר דסברינן לה להא דרבין ולית לן לההיא דתקנת אושא דהא לא שייכן אהדדי כלל כדפרישנא וקי"ל הכי דהיינו נמי הוי סברא דרבי יונתן דעבד עובדא דלא כתקנת אושא דאית ליה לרבין וכדאמרן והשתא דאתינן להכי דאמרינן דאם לותה על פה ואכלה ונשאת דגביא מיניה דבעל דשויוה רבנן כיורש במקום פסידא וה"ה לוה האב ע"פ ואכל ומת והניח בת ונשאת ומכ"ש לותה בשטר ואכלה ונשאת ואיכא לעיוני היכא דלותה כשהיא פנויה ונשאת ולותה אחר שנשאת ונפלו לה נכסי מלוג דהא מלוה ראשון אתי ומפיק מידה דבעל משום דקדים קודם נשואין והדר מלוה שני מפיק פלגא מיניה דההוא ראשון משום טעמא דלוה ולוה ואחר כך קנה וכל שכן היכא דמלוה של ראשון מלוה על פה ושני מלוה בשטר דאתי ראשון מפיק מיניה דבעל משום דקדים ליה קודם נשואין ושויוה לבעל גביה כיורש והדר אתי מלוה שני דהוא בשטר מפיק לגמרי מידא דמלוה ע"פ דמלוה בשטר ומע"פ מלוה בשטר קודם כדאיתא לקמן במכילתין והדר אתי בעל מפיק מידא דהאי דמלוה בשטר משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא הוה ליה למיזף לאתתא דיתבא תותי גברא והוה ליה בעל כלוה ואי אפשר לב"ח לטרוף כיון דאינו מוקדם לו ותו דלא חשבינן ליה זוכה מידה כדפרשי' לעיל והדר אתי מלוה על פה גביא מיניה דבעל וחוזרין חלילה ונראה בודאי דמלוה על פה זכה דמלוה בשטר לגמרי פקע זכותיה גבי בעל והדר מע"פ גבי מיניה דבעל ול"מ למה דתקון באושא דבעל מוציא מיד הלקוחות דאפילו ליתא לתקנת אושא דקי"ל דלקוחות זוכין ה"מ אחר מיתתה אבל בחייה ובחיי הבעל בעל אוכל פירות דכיון דכשנשאת משועבד לו קרקע זה לפירות והרי הוא מוקדם ללקוחות לענין פירות בחייה כדאמרינן בהדיא האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה כו'. </b>אלמא דאינהו לא איצטריכו לתקוני אלא לאחר מיתתה דלענין הפירות הוה ליה כמקבל מתנה שהיא כנותנת לו גוף הקרקע כל ימי חייה וכיון שכן אחר נשואין אינה יכולה למכור זכות הבעל שיש לו בחייה שהרי הוא מוקדם שזכה בהם משעת נשואין ומיהו ה"מ בשעבוד שנשתעבדה היא אחר נשואין שכבר זכה הבעל בנכסים אבל שעבוד ששעבדה קודם שנשאת ואפי' מלוה על פה ודאי לאלתר גביא לה ואפי' בחייה ומפסיד ממנו פירות שאין נכסיה אצל הבעל לשעבוד הקודם לבעל כמשועבדין אלא כבני חורין בין לחיים בין לאחר מיתה וכיון שכן ראוי הוא שהקודם לו זכה תדע דהא קיימא לן גבי אלמנתו דנזונת הבת מנכסיו בין אחר מיתת הבעל בין בחייו וסתמא קאמרינן בין בגופה של קרקע בין מן הפירות ולא עוד אלא דפשיטא לן מילתא בחייה טפי מאחר מיתתה דלעולם עדיף לו זכותו אחר מיתתה לפי שנתרוקנו הנכסים אצלו לגמרי ומפרשים טעמא התם בפרק יש נוחלין משום דגבי אלמנתו כיון דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה אוקמוה רבנן אדיניה דליהוי כיורש ואע"ג דלא גביא ממשעבדי דעלמא אלמא דבנכסי דאשה גבי בעל במקום דאיכא פסידא דאחריני כל היכא דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה לא חשבינן להו משעבדי אחר מיתת אשתו וכ"ש בחייה דקליש זכותה לגבי מוקדמין כדמוכח בהדיא בסוגיין ול"ש אלמנתו ול"ש מלוה אחריתי בעלמא דהתם בב"ב משוינן להו לכולהו וחד טעמא לכולהו משום דכל היכא דאיכא פסידא לאחריני שויוה רבנן כיורש כל היכא דליכא טעמא דאיהו הוא דאפסיד כלומר שקדמה הלואתו לנשואין וכן בדין שלא ייפה זכותו בחייה מאחר מיתתה במה ששעבדה קודם שנשאת וכו'. ע"כ הרא"ה ז"ל:
 
===דף נ עמוד א===
Daf 50a
 
אי אמרת בשלמא לאו דינא מ"ה עשיתינהו אלא אי אמרת דינא עשויינהו בעי פרש"י ז"ל הא דקאמר עשיתינהו לפנים משורת הדין קאמר דאי בדינא עבד אמאי הוה מנשק ליה אכרעיה ויפה פירש ולפי פירושו בניחותא גרסינן ליה דאי אמרת דינא הא עשויינהו בעי ולמה החזיק לו טובה ואחרים פירשו דעשיתינהו בדברים בעלמא קאמר וי"מ גם כן בתמיה משום דעשויינהו משמע שכפאן בנדוי וכיוצא בו לפנים משורת הדין עד שנתן מעצמו דאי דינא הוא הוה ליה למימר חייבתינהו ולמה ליה לעשויה ליחות לנכסיה וליפוק ליה מזונות מיניה. הריטב"א ז"ל: <br>ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל ועשיתינהו הכרחתיה לזונה ועכשו מבקש ממני שלא לכופו עוד. ע"כ:<br>וז"ל הרשב"א ז"ל אלא אי אמרת דינא עשיתינהו בעי פי' בתמיה דלא הוה ליה למימר עשיתינהו אלא חייבתינהו ועשוי משמע לפנים מן השורה ואיכא דמפרש בניחותא כלומר כך היה לו לעשות ומה זה טובה שהיה מחזיק לו וכי כל דן את הדין לאמתו מחזיקין לו טובה ונושקין רגליו. ע"כ:<br>המבזבז כתב רש"י ז"ל המבזבז. לעניים. ובמהדורא קמא כתב המבזבז. נכסיו להקדש. ע"כ. ואמרו במדרש רבות פרשת בהר רבי טרפון יהב לרבי עקיבא שית מאה קנטרין דכסף א"ל כו' עד א"ל אית בר נש יהב מגן אפוכי דידה הן היא א"ל גבי דוד מלך ישראל דכתיב ביה פזר נתן לאביונים וצדקתו עומדת לעד ע"כ. ומשמע לי דה"פ אית בר נש דיהיב מגן פי' שאין לו ונותן כל אשר לו דהא המבזבז לא יבזבז יותר מחומש ופירוש מגן בחנם כלומר על לא דבר נותן אפוכי דידה הן היא פי' שכרו היכן הוא ומשני ליה מדכתיב פזר נתן לאביונים וגו' פירוש אע"ג דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש מ"מ אם עבר ופזר צדקתו עומדת לעד פירוש דלעולם יהיה לו ממון כדי לעשות צדקה ולא יחסר לו. ויש לנו לחלק דלא אמרינן הכי אלא לתלמוד תורה וכמו שעשה רבי עקיבא אבל לחלק לעניים לא וזהו שכתב רש"י ז"ל הכא לעניים. ועוד יש לי לפרש המדרש בענין אחר ואין להאריך כנ"ל. וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל המבזבז אל יבזבז וכו' פי' אל יבזבז לצדקה יותר מחומש בבת אחת ואח"כ יעשה צדקה כפי השגת ידו וה"מ מחיים אבל בשעת מיתה יכול לבזבז ולעשות כרצונו כדחזינן בעובדא דמר עוקבא שעשה צדקות הרבה בחייו ובשעת פטירתו מנה הכל ואמר זוודין קלילין ואורחא רחיק' מני ובזבזינהו לכולהו נכסי. ואפילו בשעת מיתה נראין הדברים שאע"פ שיכול לבזבז יותר מחומש, מ"מ אין לו לבזבז הכל לגמרי אלא שיניח קצת ליורשיו ע"כ:
שורה 184:
<b> וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו הבעל מוציא מיד הלקוחות מוציא מיד זכותן קאמר א"נ מוציא ממש וכגון דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן דקי"ל דאינו אוכל פירות והחזיקו הלקוחות בנכסים לאלתר וכשמתה בא הבעל ומוציא מידן ובלא דמים כלל דלא חיילא עלייהו שעבוד מכירה כלל קא אמרינן ראיה לדבר מהא דאמרינן התם בב"ק דשמעינן מינה דאיתא לתקנת אושא דקתני מעיד אני באיש פלו' שגירש את אשתו ונתן לה כתובתה והרי היא תחתיו ומשמשתו ונמצאו זוממין אין אומרין משלמין לה כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה כמה אדם רוצה וכו'. </b>ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא אמאי אם מתה יירשנה בעלה כו' ואם איתא להאי סברא דבעל מהדר דמי ללקוחות אם כן ההיא דהתם אפילו תימא איתא לתקנת אושא קשיא אמאי לא משלמי עדי' זוממין אלא בכדי טובת הנאת כתובתה דהא לדידה טפי שוו לה דהא אי איכא אלו דרחים לה ומזבין מינה הני נכסי מלוג הוו כולהו דמי דידה ולאו דבעל כלל ואם איתא דמתה היא בחיי הבעל אית ליה לבעל לאהדורי זוזי להאי א"כ עדים זוממין אשתכח דכולהו דמי דנכסי מלוג קא מפסידי מינה אלא לאו ש"מ כדפרישית. ותו איכא ראיה להאי סברא מהא דאמרינן התם בבבא בתרא [קלט ב'] דבעל כל היכא דאיכא פסידא מיניה גבי אחריני שויוהו רבנן כיורש ומקשי' עלה הא דרבי יוסי בר חנינא דאיכא פסידא דלקוחות ומהדרי' התם אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא הוה להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא ואם איתא דבעל מהדר דמי מאי קושיא מדרבי יוסי ברבי חנינא דהא ליכא פסידא אלא לאו ודאי כדאמרן וכתב הרי"ף דאילו איתנהו להנהו זוזי הדרי ללוקח והא קושטא דבעל בהנהו זוזי לא זכי ולא מידי דחד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן וכדאמרינן נמי התם ואם איתא דליתא לתקנת אושא תיזבון לנכסי מלוג דידה ותיתב ליה אלמא דאילו מזבנא לית ליה לבעל רשות בהו כלל ואם איתא דאכיל פירי כי מזבנא מאי הוי הא הוי לבעל ואכיל פירי אלא ודאי דלית ליה לעולם אלא חד פירא וכיון דכן כי איכא נמי לתקנת אושא לית ליה זכות בהנהו זוזי כלל אלא דאי איתנהו הדרי ללוקח א"נ דאיכא מידי מינייהו או דאית ליה לאתתא מידי לעצמה שלא יהא לבעלה רשות בו כלל משתלם מיניה וזה ברור. ומיהו צ"ע היכא דמכרה נכסי מלוג וקבלה על עצמה אחריות מהן הנהו ודאי לית ליה היכא דנפלו לה לאחר מכאן נכסי מלוג מאי הוי ואיכא דאמרין דחולקין דהוו ליה כלוה ולוה ואח"כ קנה דקי"ל יחלוקו והא ליתא דלא דמי דהתם הוא דכי קני ליה להאי ארעא הא מקמי הכי חל שעבודא דהני תרי מלוים מדידיה עליה אבל הכא זכותא דבעל לא אתי עד דאתו לנכסי מלוג ואידך קדים ליה ודינא הוי דלוקח שקיל ליה לכוליה מיהו מסתברא דרבנן אלמוה לזכותיה דבעל וכיון דאינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא אלמוה רבנן לזכותיה וכי נפלו השתא לאו איהי הוא דקא זכיא ובעל זכיא מינה אלא איהו הוא דזכי מנפשיה ולא מדידה וכדאמרינן לקמן ידו כידה א"נ ידו עדיפא מינה א"נ אפילו היכא דהוי להו שוין נמי לגמרי לוקח ובעל דינא הוא דלא טריף לוקח אחריות דידיה מיניה דבעל דכיון דהוי בעל כלוקח והוו להו שוין ולא חזינן בשום דוכתא ב"ח דטריף מלוקח אלא מוקדם. עד כאן:<br>וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא שמכרה בנכסי מלוג מכר' הקרקע של נכסי מלוג שהיה בעלה אוכל ממנה את הפירות ומתה הבעל מוציאה מן הלקוחות דלוקח ראשון היה הבעל בחיי אשתו והיתה קנוי' לו לפירות וקנין פירות כקנין הגוף דמי לפי' נמי לאחר מיתה שהוא יורשה טורפה מן הלקוחות וכך היתה תקנת אושא שיהא אדם לוקח בנכסי אשתו לטרוף לקוחות (ובפ"ק) [ובב"ק] מפרש אי הלכתא כי הך תקנתי'. אוכלוסא דאושא ששים רבוא. זה הזן בניו וכו' משום דאיירי לעיל ממזונות בנים נקיט הך. רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים והוא דלא אמיד אבל אי אמיד אין עושה צדקה בכל עת דמפני כבודו הוא עושה. מפי מורי הרב נר"ו. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:<br>הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד צדקה שהוא עושה מעשה עומדת ונראית לעולם היכי משכחת לה אלא זה הלומד ומלמד ושני מקראות הללו כתובי' במזמור אחד ודריש להו הכא כי הדדי. וראה בנים לבניך משום דר' שמואל בר נחמני נקט ליה דאיירי נמי לעיל. רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>שלום על דייני ישראל דלא ליתו לאנצויי פרש"י ז"ל כי כשאין לו בן יש קטטה בין הקרובים זה אומר אני יורש קרוב יותר וזה אומר אני קרוב יותר והקשו בתוספות דכי איכא ברתא נמי היא היורשת וליכא קטטה דקרובים לכך פרש"י ז"ל כי כשיש בנים לבניו מניח הירושה לבניו בשוה אבל כשהאחד יש לו בן והאחד אין לו בן הוא מרבה למי שיש לו בן ובאין לידי קטטה. ור' יחיאל ז"ל פירש שלום לדייני ישראל דלא אתו לאנצויי בהדי צדוקין שהיו אומרים שהבת תירש עם בת הבן מק"ו ומה בת בני הבאה מכח כחי תירשני בתי הבאה מכחי לא כל שכן וכדאיתא בפרק יש נוחלין וכשיש בן לבן הכל מודים שלא תירש הבת עם בן הבן. הריטב"א ז"ל:
 
===דף נ עמוד ב===
Daf 50b
 
<b> הא דאמרינן יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב וכו'. </b>דמשמע שרב המנונא גדול מרב יוסף קשיא להו בתוספות בפ"ק דקידושין בעובדא דסבי גזייתא דלא אתו לפרקיה דרב חסדא משמע דרב המנונא קטן מרב חסדא שהיה חבירו של רב יוסף ופירשו דתרי רב המנונא הוו וזה שבכאן היה גדול מרב יוסף והיינו דאמר ליה רב יוסף מר דגברא רבה ידע מאי קאמינא. הריטב"א ז"ל:
שורה 190:
<b> דילמא כתובת בנין דכרין וכו'. </b>האריך רש"י ז"ל לפרושי דין כתובת בנין דכרין משום דהוקשה לו דאמאי פשיטא לך דכתובת בנין דכרין מן הקרקע טפי ממזונות ולהכי מייתי הא דרבי שמעון ותוב הוקשה לו דדילמא ר"ש לא בעי קרקע אלא אדינר דיותר על שתי הכתובות וכדקתני עד שיהא שם נכסים שיש להם אחריות מותר על שתי הכתובות דינר אבל כתובת בנין דכרין גופיה ירתי אפילו מהמטלטלין להכי האריך הרב ז"ל עוד וכתב והתם מפרש להלכתא בנין דכרין דתנן וכו' פי' וכיון דמאי דבעינן מותר דינר היינו כדי שיתקיים ירושה דאורייתא היכי מצינן למימר דהמותר יהיה קרקע ושאר הירושה אפי' מטלטלין ודע דלקמן בפ' מי שהיה נשוי כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו דמודו רבנן לר"ש דבעינן מקרקע שעור שתי כתובות דתני כתובה ככתובה ולא פליגי רבנן ור"ש אלא במותר דינר דלר"ש בעינן שיהא המותר נמי מקרקע ולרבנן המותר דמקיים בהם נחלה דאורייתא אפי' הוי מטלטלין סגי וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל לקמן בפרק מי שהיה נשוי דפלוגתא דר"ש ורבנן הויא בהכי דר"ש ס"ל דבעינן שהניח בקרקעי שיעור שתי כתובות ומותר דינר ולרבנן ס"ל דכיון שמניח שתי כתובות בקרקעי לא ניחוש אם יניח הדינר במטלטלי דמותר דינר לא איצטריכוהו אלא כי היכי דלא מיעקרא נחלה דאורייתא וכי היכי דלא מיעקרא כשחולקין אותו ממקרקעי ה"נ לא מיעקרא כשחולקין אותו במטלטלי ע"כ. ואפשר דלהכי נקט רש"י ז"ל סברת ר"ש משום דלר"ש דס"ל דאפילו מותר דינר בעיא שיהא במקרקעי מתרצא שפיר טפי לישניה דרב המנונא דקאמר כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע כו' דמשמע דבירושה דאורייתא קא מיירי. ויש לי לפרש לשון רש"י ז"ל על דרך זה ואין להאריך כנ"ל:<br>וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא. כתובת בנין דכרין דקתני בהאי פרקין בנין דכרין די יהויין ליכי מנאי וכו' שאם נושא אשה ומתה בחייו ונשא אחרת ומת הוא שנייה קודמת ליטול כתובתה מפני שהיא בעלת חוב וחוזרין בני הראשונה ונוטלין כתובת אמן אם נשתייר שם כתובת אמן ועוד מותר דינר שיהו חולקין בשוה כי היכי דלא מיעקרא נחלה דאורייתא ואע"פ שאביהן לא היה חייב כתוב' לאמן שהרי בחייו מתה והוא יורשה תקנת חכמים שיהו הם יורשין כתובת אמן וטעמא מפרש לקמן כדי שיקפוץ אדם וכו' ואותה כתובת בנין דכרין אינה נגבית אלא מן הקרקע כשאר כתובה כדתנן בפרק מי שהיה נשוי ר"ש אומר אע"פ שיש שם נכסים שאין להם אחריות אינן כלום ליטול כתובת בנין דכרין עד שיהו שם נכסים שיש להם אחריות מותר על כתובות דינר וליכא דפליג עליה והיינו דקאמר רב המנונא כשם שאין יורשין כתובת בנין דכרין אלא מן הקרקע וכו'. ע"כ:<br>לפרנסה שמין באב פרש"י ז"ל ואפילו להוסיף על עשור נכסי ומשמע דלהכי קרו ליה עילויא דאב ואפילו תימא דמשום דיהבינן אפילו מן המטלטלין קרו ליה עילויא מ"מ שמעינן מינה דכי היכי דמעלינן לה בהא משום אומדנא דאב דהוא הדין להוסיף על עשור נכסי דהא ע"כ כל היכא דיהבי' אפילו מטלטלין תוספת על עשור נכסי הוא דדין עשור נכסי אינו אלא בקרקעות וכן פירשו בתוספות וכן עיקר ושלא כדברי ר"ח ז"ל שכתב שאין מוסיף על עשור נכסי משום אומדנא דאב. הריטב"א ז"ל:<br>ולפירוש ר"ח ז"ל קשה דאמרינן הכא מאי עילוי דאב כדשמואל משמע דשמואל לעילוי אמרה וי"ל דה"פ מאי עילויא כלומר מה שזן אותם בחיטי היינו מעילויא דאב וכדשמואל דשמואל תרתי קאמר ששמין באב לעילויא להגבות ממטלטלין ולהור' כחה לענין שומא דלא שיימין יותר אלא לפחות. לשון הרא"ש ז"ל:<br>לימא למזוני וכדר' יצחק בר יוסף תימא מאי אולמי' הא דשמואל יותר מההיא דרבי יצחק בר יוסף דמבעיא לן אי אמר רב כוותיה אי לא וי"ל משום דשמואל עבד עובדא מייתי מיניה אף על גב דהשתא נמי מצינא למימר דרב פליג עליה י"ל דאין צריך התלמוד להביא אלא סעד בעלמא דמשמעותי' דמילתיה דרב דאמר זן משמע מזונות ממש והא דמבעיא ליה היינו משום דלא ניחא ליה למימר שיחלוק רב על המשנה דאית ליה דמזון הבנות הויא כירושת בנין דכרין ומייתי ראיה משמואל דעבד עובדא ואיהו נמי לא פליג אמתניתין אלא מאי אית לך למימר כי חכמי הדורות של אחר המשנה שנו התקנה ומיהו תימא מאי מייתי מהאי לישנא דא"ל שמואל זיל זון הא רבי חייא בר יוסף קאמר רב זן ומבעיא לן וי"ל דר' חייא בר (רב) יוסף היה שונה קבלתו ולא דקדק כל כך בלשונו אבל שמואל שפסק הוראה בבית המדר' מסתמא דקדק בלשונו שלא יטעה אדם בדבריו. לשון הרא"ש ז"ל. ולהאי קושיא בתרייתא יש לי לתרץ בשלמא בלישנא דרב חייא בר יוסף איכא לספוקי משום דקתני מחיטי דעליה אי עילוי דאב קאמר אבל בלישנא דשמואל דלא קאמר אלא זיל זון פשיטא ודאי דמזונות דאילו פרנסה הוה ליה לפרושי כמה יתן לפרנסה ומשני התם לפרנסה הוא ושמואל לטעמיה כו' פירוש וכיון דלטעמיה אזיל לא הוצרך לפרש כמה יתן. כך היה נראה לתרץ ומיהו לא מכרעא כולי האי כדי למפשט דשמואל חולק על המשנה ולהכי לא סגי להו לתוספות ז"ל הך תירוצא. ויש לי לפרש שמעתין בענין אחר דרב המנונא לאו היינו מתניתין דהמשנה לא השוה התקנות אלא לענין שיזונו הבנות לאחר מיתה ומיהו לענין מטלטלי יש לחלק דבשלמא כתובת בנין דכרין הרי היא במקום הכתובה עצמה דוקא ירית כתובת אמן וכי היכי דהכתובה אינה נגבית אלא מן מקרקעי הכי נמי כתובת בנין דכרין אבל מזונות הוי מלתא באפי נפשה ואיכא למימר שיזונו אף מן המטלטלים אע"ג דכתוב' אינה נגבית אלא ממקרקעי והילכך איכא לפרושי בעיין דהכי קא מבעיא ליה אמר ר' חייא בר יוסף רב זן מחיטי דעלייה אבעיא להו פרנסה וכו' פירוש ולא תקשי מרב לרב המנונא או דילמא מזוני ממש הוה ותקשי לרב המנונא מרב דמרב ושמואל מקשינן לכולהו אמוראי משום דרב גוברייהו וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בחידושיהם במסכת בתרא בפ"ק וכן כתב רש"י ז"ל במסכת קמא דף ל"ג דמאדם חשוב כרב או רבה פרכינן כאילו הוא כתוב בברייתא או במשנה ועיין רש"י ז"ל בפ"ק דביצה ובתשובות מהר"י קולון ז"ל שורש נ"ד ופשיט מדשמואל דקאמר ליה זיל זון משמע דמזונות קאמר מדקתני זיל זון סתמא וכדכתיבנא ומרב ושמואל פרכינן לכולהו אמוראי וכדכתיבנא ולהכי פרכינן מינייהו ולא מר' יצחק בר יוסף דלא מפורסם כולי האי כדי לאקשויי מיניה כנ"ל:
 
===דף נא עמוד א===
Daf 51a
 
<b> סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי וכו'. </b>והא דתנן בפרק שבועת הדיינין [מב ב'] עשר גפנים מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש וכו' ואמר רבי יוסי בר חנינא עלה ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו ר' מאיר סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לא כבצורות דמיין שאני התם דלאו למבצרינהו מסרינהו ניהלי' והילכך כל שהן מחוברין בקרקע באותה שעה כקרקע דמו והא דתנן בפרק המוכר את הבית [סח ב'] מכר את השדה מכר את התבואה המחוברת לקרקע ופרישנא בגמרא אע"ג דמטא למחצד התם משום אומד הדעת הוא דכיון דמחוברת לקרקע ה"ל לשיורה והא דקי"ל דב"ח גובה את השבח אפילו שבח המגיע לכתפים התם טעמא משום דארעא בחזקת בעל קאי ולא בחזקת לוקח וכל שלא החזיק לוקח בפירות ממש ולא תלשן הרי הן של ב"ח וכן כתב הריא"ף בפרק קמא דמציעא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח שבח אין פירות לא פירוש פירות דלא גבי להו ב"ח פירות דאכל להו אי נמי פירות דתלישי אבל פירות דאיתנהו האידנא מחוברי' בארעא גבי להו בעל חוב והיינו דאמרי והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים והם פירות שהגיעו ליבצר והרב בעל המאור ז"ל חולק עליו שם לומר דאין ב"ח גובה את הפירות ופי' שבח המגיע לכתפים הבא מחמת טרחו ועמל ידיו והוא הפירוש הנכון וכן פירש רבינו האיי גאון ז"ל וכן כתב ר"ת ז"ל והכין מוכח בפרק יש נוחלין גבי זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו. הרשב"א ז"ל:
שורה 205:
<b> וז"ל הריטב"א ז"ל אתאן לרבי יהודה וכו'. </b>ואם תאמר אדרבה כיון דקתני מפני שהוא תנאי ב"ד מכלל שזהו המחייבו ולא משום דאחריות טעות סופר. ויש לומר דמשום דס"ד דבכתובה הקלו שיהא צריך אחריות מפורש לכך אמר שזה אינו דאדרבה כתובה תנאי ב"ד הוא ואע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ועדיפא מחוב דאמרי' ביה אחריות טעות סופר הוא אי נמי דכי קתני מפני שהוא תנאי ב"ד לאו משום אחריות נקטי אלא למימרא שחייב לתת לה מאתים אע"פ שלא היה שוה אלא מנה מפני שכתובה תנאי ב"ד. ע"כ:
 
===דף נא עמוד ב===
Daf 51b
 
<b> חמשה גובין מן המחוררין ואלו הן כו'. </b>פי' חמשה גובין מן המחוררין אף על פי שהן כתובין בשטר והיינו דלא קתני מלוה על פה ומזון האשה והבנות לפי שאינם כתובים. הריטב"א ז"ל:<br>והמקבל עליו לזון את בת אשתו. פי' רש"י ז"ל והא דתנן בפרק הנושא והיא נזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב אוקימנא התם כשקנו מידו:<br>וגט חוב שאין בו אחריות פי' והא פליגא אדשמואל דאמר בפ"ק דמציעא אומר היה ר"מ שטר שאין בו אחריות אינו גובה לא מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים והא דלא אותביה התם מינה משום דמצי למדחי דלעולם רבנן היא ומאי גט חוב שאין בו אחריות שמפורש בו שלא יהא בו אחריות דהכי נמי דחי התם חדא מתניתא אי נמי דלא שמיעא להו התם מתניתא דהכא והא אתותב התם ממתניתא אחריתי ודכוותה בתלמודא. הריטב"א ז"ל:
שורה 214:
<b> וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו הא במלכות אחשורוש וכו'. </b>פרש"י ז"ל וכו' וקשיא וכו' ור"ח פירש דבמלכות אחשורוש הן כשבויות ומותרות לפי שהן אנוסות מן הסתם ואפילו סבורות לינשא לו שכל אשה מן הסתם אנוסה היא לעבירה ואין לחלק בין עני לעשיר אלא אם כן מחשבתה ניכרת מתוך מעשיה לפיכך במלכות אחשורוש אפילו הן שותקות כשלוקחין אותם אין לחוש אחריהן שהיו יודעות שאפילו צווחות אינו מועיל להם כלום ואפשר שמסכנות בעצמן לפיכך הן בחזקות אנוסות ומותרות אבל במלכות בן נצר דין הוא שאסורות מכיון שהן שותקות שבן נצר לא היה מלך אלא אדם נכבד ונשוא פנים כהמן בחצר אחשורוש והיו עבדיו תוקפין נשים ומביאין אותם אליו בפרהסיא ולא בצנעא שגנאי היה לו ולפיכך חוששין אחריהן שמא מתרצות מתוך שאינן צווחות כי אילו היו צווחות היו מצילות אותן מידו כי לא היה הוא האדון והיינו דלגבי אחשורוש קרי ליה ליסטים ולא משום חשיבותא דאחשורוש אלא לגבי כל מלך נמי ליסטים מקרי כדפרשינן דלאו מלך הוא אלא גבי ליסטים דעלמא מקרי מלך והיינו דקרי ליה התם באידך ברייתא מלך דתני שבויי מלכות אינן כשבויין שהן אסורות שחוששין שמא מתרצות מן הטעם שפירשנו והכא קרי ליה ליסטים דתני גנובי ליסטים אינן כשבויין ואידך מתניתא דתני גנובי ליסטים הרי הן כשבויין לומר שהן מותרות מיירי בליסטים בעלמא משום דליסטים מטמר מאינשי ובצינעא הן לוקחין אותן במקום שידם תקיפה עליהן שאילו היו צווחות מסכנות בעצמן שמא הורגין אותן והוא נכון. ע"כ:<br>וז"ל הריטב"א ז"ל הסכימו רוב המפרשים ז"ל דבן נצר אינו נבוכדנצר חדא דבשום דוכתא לא קרי ליה בן נצר ותו דאמרינן דבן נצר לגבי אחשורוש לסטים הוא ואין לומר כך במלך נבוכדנצר. ופרש"י ז"ל וכו'. והקשו עליו בתוספות דודאי חזקת בנות ישראל כשרות ומשום הבטחת נשואין שתנשא לו אינן נבעלות ברצון. ועוד אמאי נקט אחשורוש טפי משאר מלכים שהם חשובים והרבה פירושים נאמרו בזה והמחוור שבכלם דמלכות אחשורוש לאו דוקא אלא הוא וכיוצא בו שהיה אוהב נשים וכל שאונס אשה במלכותו לא היה מקפיד אבל בן נצר היה ליסטים שמלך כדפרש"י ז"ל ומכל מקום היה מקפיד מאד על הזמה והיה בזה דומה לנבוכדנצר שהיה מכריז במלחמותיו הזהרו וכו' הילכך שבויי אחשורוש הרי הן כשבויות דחזקתן נבעלו באונס ומה שלא צווחו מפני שלא היה להן מצילין אבל בבן נצר אסורות שאילו צווחו היה להן מצילין וכיון שכן ברצון נבעלו וליסטים בעלמא מותרות דחזקה שאין גונבין נשים אלא במקום שאין מצילין. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל פירשו כפרש"י ז"ל. וכתב עוד וז"ל ויש ששואלין נהי דאסתר בפעם הראשונה היתה אנוסה ולא היה ראוי לאוסרה לבעלה הרי בפעמים האחרות היתה נבעלת ברצון והאיך היתה מותרת לבעלה למרדכי יש לתרץ דכיון שמצינו באסתר שלא היתה שואלת תמרוקין כמו שאר הנשים דכתיב לא בקשה דבר מוכחא מילתא שלעולם לא נבעלה ברצון. עוד נוכל לומר שאני אסתר שהיה בעלה עמה כמו שאמרו במדרש חזית שהיתה הולכת מחיקו של אחשורוש לחיקו של מרדכי וכיון שהיה בעלה עמה ודאי אינה מתרצה. מפי מורי הרב נר"ו. עכ"ל תלמידי הר"י ז"ל:
 
===דף נב עמוד א===
Daf 52a
 
<b> לא הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה איהו פרש"י ז"ל אי באיסור ד"א שלא על ידי נדר אי נמי בכהנת על ידי נדר דכ"ע או כאביי או כרבא והכא באשת ישראל וכו'. </b>כדכתיבנא בפירושו פירוש לפירושו לאו מכלל דבכהנת על ידי נדר איכא פלוגתא בין אביי לרבא דהא למ"ד הוא נתן אצבע בין שיניה לאו כאיסור דבר אחר גורם לה הוא דאי הכי רבי אלעזר מאי טעמיה נהי נמי דאיסור אחר הוא מכל מקום לא קרינא ביה ואותבינך לי לאנתו ודר' יהושע נמי קשיא טעמא דהיא נתנה אצבעה בין שיניה הא לאו הכי פודה ואי באשת ישראל בלחוד אמאי הא לא קרינא בה ואותבינך לי לאנתו ולכ"ע באיסור דבר אחר אינו חייב לפדותה אלא ה"ק אי באיסור דבר אחר א"נ בכהנת דוקא על ידי נדר ליכא לאוקמה דאי הכי חשבת נדר כאיסור דבר אחר דמשום הכי מוקמת לה בכהנת דוקא ואם כן תנאי היא אלא אף באשת ישראל היא ונדר לא כאיסור דבר אחר דמי ולא פליגי ביה אביי ורבא אלא בנדרה היא וקיים איהו קמפלגי ובסברא בעלמא דרבי אליעזר סבר הוא נתן אצבע בין שיניה והואיל וכן אפילו באשת ישראל חייב לפדותה שהוא פשע ולא כל הימנו להפסידה תנאיה ור' יהושע סבר היא נתנה. ולא מחוור לן דאי באשת ישראל אמאי אצטריך לפרושי טעמיה דרבי יהושע משום דהיא נתנה אצבע בין שיניה וקשיא ליה כתובה מאי עבידתיה לימא דכאיסור ד"א דמי ובאשת ישראל אינו חייב לפדותה. ואיכא למימר משום דסבר השתא דאיסור הבא מעצמו לאו כאיסור הבא מאליו דמי לענין פדיון ע"כ או הוא גורם או היא גרמה ואי הוא גורם הא אמרת פודה הילכך לר' יהושע ע"כ היא גרמה וכיון שכן אמאי נותן כתובה ולא משום חיוב פדיה הוא דאצטריך למימר הכי. ואיכא מקצת נוסחי דלא כתוב בהן ור' אליעזר סבר הוא נותן אצבע בין שיניה ופירשו לה באשת כהן ולרבא ודאי תנאי היא ורבי אליעזר סבר פודה דלא כרבא דהא איסור דבר אחר גורם לה הוא ואביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לר' יהושע וטעמיה דרבי יהושע משום דקסבר היא נתנה אצבע בין שיניה וזה הפי' היה נכון אלא שלשון הגמרא קצר ביותר לפי הפירוש. ויש עוד מפרשים דמעיקרא קס"ד לאוקמה באשת כהן בלחוד ובפלוגתא דאביי ורבא משום דקס"ד דאיסור נדר כאיסור ד"א הוא ודחינן אי בשהדירה הוא דכ"ע פודה כיון דאיהו גרם האיסור ובאיסור ד"א ככ"ע או כאביי או כרבא והכא בין באשת כהן בין באשת ישראל פליגי ובנדרה היא וקיים לה איהו ורבי אליעזר סבר אפילו באשת ישראל נמי פודה דאיהו פשע וכמי שהדירה הוא דמי ואיסור הבא מעצמו ומעצמו של בעל לאו איסור הוא ורבי יהושע סבר היא נתנה אצבעה בין שיניה לאביי דאמר באשת כהן חייב לפדותה הכא כיון דאיהי נדרה אבדה זכותה והאי טעמא לאביי אצטריך דאלו לרבא אף על גב דאיסור ד"א הוא אינו חייב לפדותה ואקשינן לאביי אי הכי כתובה נמי הפסידה ואמאי קתני נותן לה כתובה אי נמי לרבא גופיה נמי אקשינן כיון דאמרת דסבר רבי יהושע שהוא לא נתן ע"כ סבר דהיא נתנה אצבעה בין שיניה אם כן דין הוא דתפסיד כתובתה ואף על גב דהכא לא שמעי' ליה בהדיא דאמר הכי מכללא שמעינן ליה כדפרישית לעיל והדר אסקינן דאפילו נדר הוא נמי כאיסור דבר אחר דמי אלא משום דאזלינן בתר מעיקרא. הרמב"ן ז"ל:
שורה 223:
<b> וז"ל הרא"ש ז"ל רצה פודה וכו'. </b>מצינא לפרושי יותר על כדי דמיה אבל בכדי דמיה חייב לפדותה אבל רש"י ז"ל לא פי' כן אלא אינו חייב לפדותה כלל דלא תקנו לאשה אלא פדיון אחד ולפירושו הא דאמרינן לעיל תקנו קבורתה תחת כתובתה ופרקונה תחת פירות איפוך אנא בשלמא אי חייב לפדותה בכל פעם שנשבית אז ניחא דפרקונה ופירות מצויין אבל אם אינו חייב בפרקונה אלא פעם אחת איפוך אנא וי"ל אפ"ה ניחא דתקנו מצוי למצוי שרוב נשים יש להם קבורה שממהרות יותר למות מן האיש שרוב נשים יש להן נדוניא ורוב נשים אינן נשבות ואין להם פירות. ע"כ:
 
===דף נב עמוד ב===
Daf 52b
 
<b> רשב"ג אומר אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן אין לפרש דרשב"ג קאי אמאי דקתני נמי בסיפא מכאן ואילך רצה פודה כו'. </b>דמשמע דאילו רצה פודה אפי' עד עשרה בדמיה ואתא רשב"ג לאפלוגי דאפי' אי רצה נמי אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן דהא ודאי ליתא דבפרק השולח תנן אין פודין את השבוין יתר על כדי דמיהן כו' ואיבעיא לן עלה טעמא מאי אי משום דוחקא דצבורא או משום דלא ליגרו בהו ונפקא מינה כגון דאמר חד אנא פריקנא ליה דאי משום דוחקא דצבורא ליכא ואי משום דלא ליגרו בהו איכא ולא איפשיטא בעיין התם ואי רשב"ג קאי אסיפא וכדכתי' אמאי לא פשטוה מהכא ואין לפרש דבהכי פליגי תנאי דת"ק סבר דמשום דוחקא דצבורא הוא והכא כיון דבעל לחודיה פריק לה ליכא משום דוחקא דצבורא ולפי' פודה ורשב"ג סובר דטעמא משום דלא ליגרו בהו ולכך אינו פודה והתם הלכתא כמאן הוא דמבעיא לן דלישנא דהתם לא דייק הכי כלל אלא הנכון דרשב"ג ארישא קאי ואמאי דקא מחייבי רבנן לפדות עד עשרה בדמיה קא פליג רשב"ג ושפיר מצינן לפרושי דטעמיה משום דוחקא דצבורא וה"ק שאינו חייב לפדותה דחיישי' לדוחקא דיליה כי היכי דאין פודין צבור את השבויין יותר על דמיהן משום דוחקא דצבורא ומיהו אם רצה פודה ולא אתא רשב"ג אלא לאפוקי מדרישא דת"ק דאמר שהוא פודה על כרחו. וכן כתבו בתוספות אין פודין את השבויין וכו' ארישא קאי כנ"ל ורבנן נמי מצי סברי דטעמא משום דלא ליגרו בהם ואפ"ה כל לגבי נפשיה דמפריק בממוניה לא חיישי' להכי ופריק נפשיה כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואשתו כגופו דמיא וכן תירצו בתוספות. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל תירצו דס"ל לרשב"ג דתקנת חכמים היא שלא יפדו לעולם השבויים יותר מכדי דמיהן מפני שרוב הפעמים הצבור פודין אותם עשו התקנה בכולם ואפילו באותם שאין על הצבור לפדותן ע"כ. ורש"י ז"ל כתב וז"ל מפני תקון העולם. שלא ירגילו להעלות על דמיהן. ע"כ. פירש ז"ל טעם דסובל נמי טעמא דדוחקא דצבורא דכיון דרוב הפעמים הצבור פודין לא רצו לחייב לבעל להעלות על דמיה שלא ירגילו בכך וידחקו הצבור בזה שלא יוכלו להתאפק לראות בצרת אחיהם אשר בשביה והוא קרוב למה שתירצו תלמידי ה"ר יונה ז"ל:<br>וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מפני תיקון העולם שיהו השבאין מעלין את השבויין לדמים יקרים לפיכך אין מלמדין להם לפדות שבוים מידם יותר מכדי דמיהם. ע"כ:<br>תרי קולי כדי דמיה וכדי כתובתה אבל טפי מדמיה אף על גב דבציר מכתובתה א"נ טפי מכתובתה אע"ג דבציר מדמיה לא פריק לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>הרי הן כמזונות פי' דבר זה הלכו בו חכמים לחייב את היתומים ע"מ לזכות להם שכיון ששנינו ומעשה ידיה שלהן לפי' אמרו יוציאו היתומים עליה ההוצאה עד שתתרפא ותעשה מלאכה ויקחו מעשה ידיה. לקוטי הגאונים ז"ל:
שורה 236:
<b> בת בין הבנים נמי תירות אם יש לו בת מהאשה הראשונה ומהשניה בנין תירת נמי הך בת כתובת אמה כיון דטעמא כדקאמרת כדי שיקפוץ אדם דהשתא נמי אי לא שקילא לה קא חשיב איניש דילמא לא יהוי ברא לברתא דלירות כתובתה ולא יהיב לה מידי ואמטי הכי קאמר תנא דמתני' בנין דכרין אבל בנין נוקבן לא כנחלה שויוה רבנן כדקתני מתניתין אינון ירתין כסף וכו'. </b>ונחלה אינה בבנות. רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>כנחלה שויוה רבנן כמו שבשאר נחלות אין האב יכול להוריש את הבת בין הבנים גם בכאן אין הבת של זו האשה יורשת כתובת אמה ותוספת כיון שיש לו בנים מאשה אחרת הראויין לירש ממונו מדין תורה ומקשינן בת בין הבנות תירות כלומר היכא שיש לו בת מזו האשה ויש לו שתים או ג' בנות מאשה אחרת ואין לו בן לא מזו ולא מזו נאמר שזו הבת הא' תירש כתובת אמה והתוס' שכתב אביה לאמה ושאר הבנות יורשות גם כן כתובת אמן ומהדרינן לא פלוג רבנן כלומר לא רצו חכמים לחלק בתקנתם ולומר דבת בין הבנים לא תירש ובת בין הבנות תירש אלא כיון דבת בין הבנים לא תירש גם כן בת בין הבנות אינה יורשת דאי אמרת בת בין הבנות תירות אמה כי ירתא מכח אמה הוא דקא ירתא וכי מתרמיא נמי בת בין הבנים כגון דהוו ליה בת מחדא ובנים מאחריתי אתי למימר נמי תירות הבת כתובת אמה וכי קא ירתא מכח אמה קא ירתא לפיכך אמור רבנן אפילו בת בין הבנות נמי לא תירות בת כי היכי דלא ליתי למירת בין הבנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:<br>ותיגבי ממטלטלי כלומר כיון דאמרת כנחלה שויוה רבנן תגבי אף ממטלטלי דנחלה הא איתא בין ממקרקעי בין ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן כלומר כיון דמכח כתובת אמן קא ירתי לא עדיפי מכתובה עצמה וכי היכי דכתובה אינה גובה ממטלטלי הכי נמי כתובת בנין דכרין לא גביא ממטלטלי. תלמידי הר"י ז"ל:<br>וז"ל הרשב"א ז"ל תגבה ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן פירוש דכיון דתנאי כתובה היא ומשום שיקפוץ אדם לבתו כבנו די לה אם תהיה ככתובה עצמה. ע"כ:<br>תטרוף ממשעבדי כיון דאמרת דככתובה שויוה רבנן כמו שכתובה תטרוף לקוחות כתובת בנין דיכרין נמי תטרוף לקוחות ואמאי תנן בפרק מי שהיה נשוי שניה ויורשיה קודמין ליורשי א' דמשמע שאין יורשי ראשונה יכולין לטרוף מבני שניה ומתרצינן ירתון תנן כלומר אע"ג דככתובה שויוה רבנן עיקר תקנתא לא הוה אלא למהוי כירוש' ושיגבו מכל תרי דלהכי נקט לישנא דירתון ולא נקט לישנא דיסבון לאשמועינן דהוי כירושה וכמו שהיורשין לא טרפי ממשעבדי כתובת בנ"ד נמי לא טרפי ממשעבדי. תלמידי הר"י ז"ל:<br>תטרוף ממשעבדי ירתון תנן המקשה עצמו היה יודע נמי דירתון תנן מדפריך תטרוף ממשעבדי אלמא פשיטא ליה דלא טרפא ממשעבדי ולקמן בפרק אע"פ אמרינן דמ"ד דלא טרפה ממשעבדי קתני ירתון אלא בלשון קצר השיב לו כלומר לא רצה ליתן להם אלא דין ירושה הואיל וגובה ירושת אמו ומ"ה ירתון תנן ולעיל דקא משני כנחלה שויוה רבנן לא שני ירתון תנן משום דבעי לשנויי אפילו למ"ד יסבון תנן. לשון הרא"ש ז"ל. נמצא עכשו דמאי דאמרינן ככתובה שויוה רבנן וכירושה שויוה רבנן לא אמרינן אלא להקל כלומר להפסד יותר כתובת בנין דכרין שלא תטרוף ממשעבדי ושלא תירש הבת בין הבנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:<br>למכתב לה כתובה לידע כמה הוא נותן לבתו לנדונייתה וכנגדה יוסיף בנו ויכתוב בכתובתה אתחזי ליה לרב פפא משום כבודו. ממהדורא קמא של רש"י ז"ל:
 
===דף נג עמוד א===
Daf 53a
 
<b> מכרה כתובתה לבעל' יש לה כתובת בנין דכרין וכו'. </b>כתב רש"י ז"ל או אין לה. מי אמרי' כיון שמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירושת אביה מלהוריש נדוניא שלה לבני בתו שהרי מכרה ואין כל הירוש' באה מעכשו אלא מכח הבעל ויחלקו כל בנים בשוה בני שתי נשיו. ותבעי לך מוחלת. שהוא דבר מצוי מן המכר ואי משום דלא מטא הנאה לידה מ"מ פקעה זכותה בחייה. השתא מוכרת מבעיא לי. כלומר מי סברת דמשום הנאה דמטא לידה תיסק אדעתא דפקעה זכותה. השתא מוכרת. דאנוסה היא ס"ד דפקעה זכותה ומבעיא כ"ש מוחלת דלא אניסא. ע"כ. פי' לפי' מעיקרא דקא מבעיא ליה עיקר מאי דחדית לן בעל הבעיא היינו לומר דאין לה דמאי דפשיט לן היינו דיש לה אע"ג דמכרה כתובתה לבעלה דהא כי ירית לה נמי כתובתה והרי היא שלו עקרוה רבנן מיניה ויהבו' לבנין דכרין הילכך כי מכרה נמי יש לנו לומר דאכתי כח בנין דכרין בדוכתי' קאי אלא דהא מסתפקא ליה לרב יימר סבא דמי אמרינן כיון שמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירושת אבי' ואין הירושה באה אלא מכח הבעל ויד כל בניו שוים בה ופריך עליה רבא ותבעי לך מוחלת פי' אי לא הוה שום חילוקא בין מוכרת למוחלת אלא שזה מצוי טפי לא הוה קשיא ליה דאפ"ה איכא למימר חדא מינייהו נקט ואדרבא כדי להודיעך חריפותו המציא מציאות חדש ושאל בעייתו בדבר שאינו מצוי כיון דליכא למטעי לחלוקי בינייהו אבל השתא דיש חילוקא בינייהו במוכרת מטא הנאה לידה ומוחלת לא מטא הנאה לידה הילכך איכא למטעי ולחלוקי בינייהו דדוקא במוכרת סבר דדילמא פקעה זכותה בחייה אבל מוחלת לא פקעה ולהכי קשיא ליה דהא ודאי ליכא לחלוקי בינייהו משום הכי דאע"ג דלא מטא הנאה לידה מ"מ פקעה זכותה בחייה מעתה תבעי לך מוחלת כי היכי דלא נטעי ואי הוו שניהן מצויין לא הוה נמי קא פריך דבודאי ליכא למטעי בהכי כלל וחדא מינייהו נקט אבל השתא דמוחלת מצוי טפי ולא מטא נמי הנאה לידה ושבקת מלמבעי מוחלת ובעית מוכרת אלמא משום דסבירא לך דבמוחלת פשיטא דלא פקעה זכותה בחייה משום דלא מטא הנאה לידה להכי לא קא בעיא לה והא ודאי ליתא וכדכתיבנא דאי סבירא לך דבמוחלת נמי תיבעי אלא דחדא מינייהו נקט תיבעי מוחלת דליכא למיטעי ומשני השתא מוכרת וכו' פי' מי סברת דמשום דמטא הנאה לידה איכא למימר דפקעה זכותה טפי אדרבא איפכא מסתברא משום דמטא הנאה לידה איכא למימר טפי דלא פקעה זכותה משום דאנוסה היא מעתה אין כאן אלא דמוחלת מצוי טפי ומ"ה ליכא לאקשויי וכדכתיבנא וכל שכן דבמוכרת איכא רבותא טפי דאפילו דמטא הנאה לידה ואיכא למימר דאנוסה הויא אע"פ כן איכא למבעי דדילמא פקעה זכותה ועיקר מאי דחדית לן הוא הצד האחרון שאין לה וכדכתיבנא ומיהו בין במוכרת בין במוחלת קא מבעיא ליה ואין לפרש דמעיקרא לא פריך אלא משום דמוחלת מצוי טפי ואהדר ליה דאע"ג דמוחלת מצוי טפי מ"מ נקט מוכרת כדי לאשמועינן הך רבותא דאף על גב דאיכא למימר זוזי אנסו' מ"מ פקעה זכותה בחיי' והא אמרינן דהצד האחרון היינו עיקר מאי דחדית לן בעל הבעיא ואהכי מהדר לאשמועינן רבותא דהא ודאי ליתא דלישנא לא משמע הכין כלל דהוה ליה לאהדורי אע"ג דזה מצוי טפי מ"מ נקט מוכרת כדי לאשמועינן הך רבותא ולמה ליה למעבד ק"ו ממוכרת למוחלת דבהאי ק"ו מאי קא מהדר ליה דשביה מצוי ושכיח טפי ונקיט מידי דלא שכיח כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל והתוספות ז"ל לא פירשו כן אלא דעיקר פירכיה היינו דאבעיא ליה למנקט בעייתו במוחלת דשכיח טפי. וקשה דא"כ מאי קא משני השתא מוכרת וכו' אכתי הקושיא במקומה עומדת דכי היכי דאיכא רבותא טפי במוכרת בצד דאין לה איכא נמי רבותא טפי במוחלת בצד שיש לה והרי שניהם שוין מעתה הדרא קושיא לדוכתיה דתבעי מוחלת דמצוי טפי ועוד למה לי למעבד ק"ו ממוכרת למוחלת לישני בקוצר דמשום רבותא דזוזי אנסוה נקט מוכרת. ותירצו בתוס' דלאו שנוייא הוא אלא מסקנא דאסיק דדעתו נוטה דאפילו במוכרת הפסידה אע"ג דאיכא למימר דזוזי אנסוה וכ"ש מוחלת דפשיטא ודאי דלית לה כתובת בנין דכרין הילכך לא בעי אלא מוכרת אבל במוחלת פשיטא ליה והלשון מגומגם ועוד דה"ל לאהדורי בקוצר דמוחלת לא קא מבעי ליה כיון דאין כאן אונס זוזי ולשיטת רש"י ז"ל ניחא טפי. וא"ת בשלמא לשיטת התוס' היינו דרבא גופיה לבתר הכי פשיטא ליה דמוחלת אין לה כתובת בנין דכרין דלבתר דשמעה מרב נחמן רביה קבלה מיניה אבל לשיטת רש"י ז"ל קשיא דמעיקרא פריך רבא דתבעי לך מוחלת ואהדרו ליה דאה"נ דמבעיא ליה מוחלת וחדא מינייהו נקט וכדכתיבנא ושוב איהו גופיה פשיטא ליה מוחלת. וי"ל דמעיקרא כי קא בעי רב יימר סבא מכרה כתובתה וכו' לאו במוכרת בטובת הנאה בלחוד קא מבעיא ליה דאפילו מכירה גמורה וקבלה רוב דמיה או כל דמיה הוה קא מבעיא ליה דדילמא אכתי יש לה דהא כי ירית לה בעל נמי עקרוה רבנן מיניה ויהבוה לבנין דכרין או דילמא אין לה דכיון דמכרה לבעלה פקעה לה תורת ירוש' וכו' וכדפרישנא ולהכי קא פריך עליה רבא דהני צדדין גופייהו איכא נמי במוחלת ותיבעי נמי מוחלת ומיהו רבא בעי בגונא אחריתי מכרה לבעל בטובת הנאה בעלמא שאם מת הוא לא תגבה אבל אם מתה היא אינו ענין במכירתה כלל הלכך איכא למימר כיון דלא מת הוא אלא היא מתה כח בנין דכרין בדוכתיה קאי שהרי כשמתה היא אין כאן שום מכירה כלל דומיא דמוכרת לאחרים או דילמא כיון דבידו הכתובה והוקל בעיניה להחליטה כמוחלת דמי וכדפרש"י ז"ל לקמן הילכך במוחלת לפי צדדי בעייתו אין בה ספק כלל כנ"ל. והיינו דהוצרך רבא להקדים פשיטא לי מוכרת וכו' כדי למבעי בעייתו וקל להבין: <br>ובמהדורא קמא פרש"י ז"ל וז"ל יש לה כתובת בנין דכרין דהא כי ירית לה נמי כתובתה והרי היא שלו עקרוה רבנן מיניה ויהבוה לבנין דכרין השתא נמי לא שנא דילמא זכות בניה מכרה לבעלה וחולקין אותה הבנים לגמרי בשוה ונהי דאם מת הוא בחייה או אם בא לגרשה אינה נוטלת כתובתה דהא מכרה והכא נמי מבעיא לן מוכרת יותר לאשמועינן השתא מוכרת מספקא אי מכירתה מכירה אף על גב דאיכא למימר דודאי לא מכרה לפי שלא גמרה לעקור זכות בניה ולמכור תנאי כתובתה דהיינו תקנת כתובת בנין דכרין אלא כתובתה בלבד כגון מנה מאתים שהיא מוכרת מתוך אונסה ודוחק' דדמי' עליה כמאן דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא (עוכלי בסטונייר עוכלא משקל בהמוכר את הספינה) כאילו מכין אותה מאה חבטות במשקל א' של אבן מוחלת דמדעתה עבידא לא חיישינן לזכות את בניה שהרי מעצמה ומחפצה גומרת למחול את תנאי כתובה וכתובה מבעיא דהא ודאי לא כלום שיירה ואין לה כתובת בנין דכרין. כ"ש. ולמאן דפריש זוזי אנסוה ומכירת אונס לא כלום הוא קשיא ליה הא דאמר בפרק חזקת הבתים תלוהו וזבין זביניה זביני. אמר רבא פשיטא לי וכו' רבא אזיל ובעי נמי מאי דבעי רב אויא סבא. מוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה שהרי אם מתה היא בחיי בעלה יירשנה בעלה ויפסידו את ממונם ועל הספק נותנין את ממונם שמא ימות הוא בחייה או יגרשנה ונוטלין כתובתה מ"ט זוזי אנסוה לא גרסינן הכא דהא ודאי פשיטא לן דיש לה כתובת בנין דכרין שאע"ג שמכרה לאחרים היה הבעל יורש' כשמתה ושקלי לה בנין דכרין כמוכרת לאחרים דמי ויש לה כתובת בנין דכרין משום דזוזי אנסוה ומשום אונס לא גמרה דעתה למכור לבעל זכות בניה. עכ"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ומה שנ"ל פי' לפי' במהדורא בתרא כתבתי:<br>והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מוכרת כתובתה לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין או לא פי' מוכרת כתובתה בטובת הנאה דאי בכל דמיה היינו נפרעת ופשיטא דליכא כתובת בנין דכרין וק"ל היאך יכולה למכור זכות בניה דהא אינהו מכח תקנתא דרבנן אתו ואין זכותם אלא כשמתה היא בחיי בעלה דפקע זכותה בב"ד וי"ל דמ"מ לא תקנו חכמים כתובת בנין דכרין אלא כשלא נתפרעה מכתובתה ולהכי מספקא לן אי הויא מכירה זו כפרעון או לא ותבעי לך מוחלת פרש"י ז"ל ותבעי לך מוחלת שהוא דבר מצוי מן המכר ולא נהירא ואחרים פירשו ותבעי לך מוחלת נמי דקס"ד דדוקא במוכרת מספקא ליה משום דמטי לה הנאה אבל מוחלת דלא מטי לה הנאה פשיטא ליה דלא מחלה זכות בניה אלא טובת הנאה שלה ולהכי אמר ליה דהכי נמי איכא למבעי מוחלת דהא אי לא דעבד נייח נפשה לא הוה מחלה ואהדר ליה דאדרבא במוכרת הוא דמספקא ליה משום דאיכא למימר דבאונסא הוא דזבנא אבל מוחלת פשיטא ליה דפרעון הוי דאחולי אחילתיה והריני כאילו התקבלתי והיינו דהדר רבא גופיה ואמר דפשיטא ליה דמוחלת אין לה כתובת בנין דכרין דאחולי אחילתיה דשמעה רבא מרב נחמן רביה וקבלה מניה. ורבינו יוסף איש ירושלים ז"ל פירש ותבעי לך מוחלת דממוחלת ידעינן מוכרת דאי אמרת מוחלת דלא מטו זוזי ליד' יש לה כתובת בנין דכרין כ"ש מוכרת דיש לה ואי אמרת מוחלת אין לה ממילא שמעינן דמוכרת דקבילא זוזי יש לה דאי אין לה מרתח רתח השתא מוכרת אין לה מוחלת מבעיא. וא"ת הכי נמי נימא איפכא דממוכרת שמעי' למוחלת ואי במוכרת אמר אין לה כ"ש מוחלת דאין לה ואי אמרת מוכרת יש לה אבל מוחלת אין לה דאי יש לה מרתח רתח השתא מוחלת יש לה מוכרת דקבילא זוזי מבעיא ותירץ דלחומרא לא רתח דאף על גב דהויא ממונא דליכא קולא וחומרא מ"מ כל היכא דאמרת יש לה דמקיימא טפי מצות פרנסת הבת ליכא רתחא ואין צורך לכל זה כי הפירוש שכתבנו נכון ופשוט. ע"כ:
שורה 245:
<b> וז"ל הריטב"א שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי וכו'. </b>איכא דקשיא ליה דהא ב"ה לית להו מדרש כתובה זה כדאיתא לקמן במכילתין וביבמות אלא דהכא לאו מפני מדרש כתובה ממש אלא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל לדברי הכל ולישנא בעלמא נקט הכא ויש מתרצין דב"ה לית להו מדרש כתובה ליפות כחה בכך כגון האשה שבא עד א' שמת בעלה שנשאת ואינה גובה כתובתה לב"ה אבל הכא שהוא להורע כחה שלא תגבה אפי' ב"ה מודו ואין לתירוץ הזה טעם בעצמו אלא שהוא מתפרש עם מה שכתבנו. ע"כ:<br>וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן זיל קבור או הב לה כתובתה קס"ד דקבורתה תחת עיקר כתובתה תקינו לה וזה שכתב לה מן האירוסין ראוי הוא מן הדין לפרוע לה כתובתה אלא לא יפו חכמים כחה יותר מן הנשואה שאם רצה לקבור יקבור ולא יתן והיינו דאקשינן עלה טעמא דמת הוא הא מתה היא אין לה כתובה דאי כדאמרת לעולם דינה לגבות אלא שאם אמר לקבור יפטר בכך ואסקינן דכל דלא קרינא בה לכשתנשאי לאחר תטלי לית לה עיקר וכי תקינו רבנן קבור' לנשואה תקון ותחת נדונייתה שהוא יורש דההיא ליתא בכלל מדרש לכשתנשאי לאחר תטלי דהא ארוסה אינו יורשה. וקשה לי כיון דכי שקול בעל נדוניא ירושה היא היכי אמרינן קבורתה תחת כתובתה והלא אף נכסי מלוג הוא יורש ועוד למ"ד ירושת הבעל תור' היא היאך תקנו להחזירה במקצת. ואיכא למימר דה"ק כיון דכתובתה לבעל אי מדאורייתא אי מדרבנן במה תקבר והלא קרובים כיון דאיהו קירית לה קריא ולא ענו לה לפיכך תקנו לה קבורה ממנו שלא נשאת ע"מ להשליכה לכלבים ולפי' לא אמרו תחת ירושת נכסי מלוג שתקנו מצוי למצוי אבל נכסי מלוג אינו מצוי כלל כנ"ל. ע"כ:<br>וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו זיל קבור או הב לה כתובה פי' קסברי קבורתה תחת עיקר כתובתה דהיינו מנה מאתים וכתוב' ניתנה לגבות אפילו אחר מיתתה ואע"פ שאין אדם יורש ארוסתו סבורים לומר שכך היתה התקנה מתחילה כשאמרו קבורתה תחת כתובתה שאם מתה קובר ופטור אם ירצה קובר ופטור מכתובתה וסתרינן לה דליתא שלא נתנה כתוב' לגבות אלא במיתת הבעל וכיון שכן ממילא אית לן למימר דקבורתה תחת כתובתה לאו תחת עיקר כתובתה קא אמרינן דהא אמרינן דלית לה אלא ודאי תחת עיקר נדוניא קאמרינן וכי תימא כיון שהבעל יורש בכל מה שיש לה למה אמרו תחת נדונייתה יאמרו תחת ירושתה י"ל תקנו מצוי למצוי. ומיהו קשיא לן ולמה לי למתקן הא פשיטא דהא כולהו יורשין דעלמא הכי הוו שהם חייבים לקבורת המוריש י"ל דהא עדיפא דאפילו כשאין שם ירושה כלל הוא חייב בקבורתה אע"פ שיש שם קרובים אחרים ולהכי אהני לן תקנתא וזה נכון. ע"כ:
 
===דף נג עמוד ב===
Daf 53b
 
<b> כבר תרגמא רב הושעיא לפי שאין אני קורא בה וכו'. </b>רש"י ז"ל במהדורא קמא:<br>רב תני עד דתילקחן פי' במתני' כמו שהיא שנויה עכשו במשנתינו ולוי תני במתני' עד דתיבגרן וכי אקשינן ולרב אע"ג דבגרה ה"ה דקשיא לן למתני' דקתני הכין אלא משום דאכתי לא ידעי' דיוקא דמתני' הכי לא מצינו לאקשויי עלה כנ"ל ואיכא מאן דמפרש דפלוגתא דידהו היא אבל במתני' לכ"ע עד דתלקחן תניא והאי דלא אקשי למתני' מאי דאקשי לרב משום דאיכא למימר דמתני' חדא מנייהו נקט ולא דוקא דתלקחן אבל רב ולוי משמע דפליגי אהדדי. ואינו מחוור בעיני דאם כן הוו להו לאקשויי ממתני' ללוי ולישני ה"מ לבגר וחדא מנייהו נקט. הרשב"א ז"ל:
שורה 255:
<b> שוב מצאתי רש"י ז"ל במהדורא קמא שכתב וז"ל בת יבמה שיבם את אשת אחיו והוליד ממנה בת יש לה לאותה בת מזונות אצל האחין בנכסי האב או לא כיון דאמר מר בהחולץ כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון הואיל ואין לה כתובה על השני תנאי כתובה ככתובה כדלקמן בפרק אף על פי ואף על גב דנכסי קמה קמי יבם שהרי הוא קם לנחלה אפילו הכי אין על הבנים של יבם לזון בת היבמה שהרי הראשון לא כתב לה בנן נוקבן דיהויין ליכי מתזנן מנכסי אלא ליכי מנאי הוא דאתני בהדה או דילמא כיון דלית לה מראשון שלא הניח נכסים שיעור כתובתה דתקינו לה משני כדמפרש טעמא בהחולץ כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הילכך תנאי כתובה נמי כגון מזון הבת יש לה על השני ויש לה מזונות אצל הבנים והאי דלא מבעיא ליה ביבמה גופה כה"ג משום דגבי יבמה ודאי פשיטא לן דאין לה מזונות מנכסי יבם אצל הבנים שהרי מכח נשואי ראשון נזדקקה ליבם וכשמת היבם נתארמלה זו עכשיו מנשואי ראשון והרי אלמנת ראשון היא וקורא אני בה מה שהתנה הוא עמה ואת תהא יתבת וכו'. </b>לפיכך מזונותיה על נכסי בעלה הראשון ואם אין לו נכסים אין לה מזונות ע"כ. וזכיתי להסכים לדעתו קצת. והשתא ניחא דהך בעיא דבת יבמה הויא דומיא דבעיא דבת שניה ממש דשניה גופה לית לה מזונות ומבעיא ליה בבתה. ותוספות ז"ל לא פירשו כן אלא דביבמה גופה פשיטא דיש לה מזונות. ועוד פירשו דבין בדלית ליה בין בדאית ליה לראשון קבעי ואף על גב דלדידה פשיטא דאית לה מזונות אפילו בדלית ליה אפילו הכי מבעיא בעי בבתו ואפילו בדאית ליה דלגבי דידה אין חילוק בין אית ליה בין לית ליה וכמו שהאריכו התוס' ז"ל:<br>ואי בעיין הויא בדלית ליה פשיטא דליכא למבעי לענין כתובת בנין דכרין דהא כתובת בנין דכרין מכח נדוניא דהכניסה לבעל הא' קאתי והרי אין כאן נכסים אלא ליבם אבל אי בעיין הויא נמי כדאית ליה וכמו שפירשו התוספות ז"ל הילכך צ"ע אי הוה מצי למבעי נמי לענין כתובת בנין דכרין ואפשר דכיון דבבת ארוסה לא מצי למבעי לענין כתובת בנין דכרין לכך כולהו בעי להו לענין מזונות. וי"מ דדוקא בדאית לה קא מבעיא אבל לית לה פשיטא דיש לה מזונות. ועיין הר"ן על ההלכות:<br>וז"ל הריטב"א ז"ל בת יבמה יש לה מזונות או לא פי' כשהיו נכסים לראשון שכתובת יבמה עליו דאי לית ליה נכסים לראשון הרי כתובתה על השני ואית לה נמי עליו כל תנאי כתובה ובמזונות יבמה גופה לא מבעיא ליה דהא פשיטא דמהיכא דאית לה כתובה אית לה מזונות אבל בבתה איכא למבעיא משום דלגבי ראשון דכתובתה עליו לא קרינן ביה בנן נוקבן דיהוו ליכי מנאי להכי מבעיא ליה אי תיקן לה תנאי כתובה מן השני כיון דמראשון לית לה ולא איפשיטא הילכך לית לה ופירש הרב בעל העיטור ז"ל דה"ה דמבעיא לן לגבי כתובת בנין דכרין דהא שייך בה טעמא כדי שיקפוץ ויתן לבתו כבנו דמסיק אדעתיה שפיר דנפל לפני יבם ותפסיד כתובת בנין דכרין וממנע ולא כתב. ע"כ:
 
===דף נד עמוד א===
Daf 54a
 
בת ארוסה כלומר אדם שבא על ארוסתו וילדה ממנו בת ומת בעודה ארוסה מי אית לה מזוני מן האחין או לא מי אמרינן דכיון דאית לה לארוסה אית לה לבת מזוני מנכסי אביה עד שתבגור או עד שתתארס או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת נשואין לית לה לבת מזוני תיקו וה"ה דהוה מצי למבעי בארוסה גופה אי אית לה מזוני. ויש לשאול דמעיקרא קאמר אית לה כתובה ואחר כך אמר דלא תקינו לה רבנן כתובה. ויש לתרץ דה"ק כיון דלא תקינו רבנן למכתב כתובה עד שעת נשואין ודוחק הוא דהל"ל כיון דלא תקינו רבנן למכתב אמאי אמר כיון דלא תקינו רבנן כתובה סתם, ע"כ נראה למורי הרב נר"ו דה"ק או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן אחריות עד שעת נשואין מזוני נמי לית לה דשמעון בן שטח שתקן כל הנכסים אחראין וערבאין לכתובה לא תיקן אלא משעת נשואין כי מתחלה ודאי היו כותבין כתובה אבל לא היו כל הנכסים אחראין עד שבא שמעון בן שטח ותיקן אחריות והוא לא תיקן אלא משעת נשואין ואילך. ולמאן דס"ל דארוסה אין לה כתובה נצטרך לפרש דמאי דאמרינן דכיון דאית לה כתובה אית לה תנאי כתובה היכא דכתב לה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ויש לפרש בעיין בגוונא אחריתי ולא תיקשי ולא מידי בת ארוסה פי' כגון שבא על ארוסתו וילדה ממנו בת ושוב נשאה מי אמרינן כיון דסוף סוף הרי נשאה ויש לה כתובה למפרע חיילא שעבוד כתובה זו לגבי בת זו שנולדה לו בעודה היתה ארוסה לו או דילמא כיון דבשעה שנולדה לא היתה כתובה לאמה שוב אין לה תנאי כתובה וכן פירש הראב"ד ז"ל ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל:
שורה 269:
<b> וז"ל הריטב"א ז"ל ההוא דאמר ליה נדוניא לברתא כו'. </b>פי' וש"מ היה דמקנה באמירה וכלים של נדוניא הרגילים היו ידועים ובשעה שצוה עליהם היו נמכרים ביוקר בשוק ובתר הכי זל נדוניא והיתה היא תובעת העודף מן המעות ההם כי לפי אותה שעה של צואה הקנה לה אביה ואמר רב אידי פורנא ליתמי שלא נתכוון האב אלא שיתנו לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול וה"ה דאי איקר דיוקרא ליתמי. ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטרך לכך ואם מתה אין ליורשיה כלום אבל האומר תנו מאתים זוז לפלונית לנדוניא חייבים לתת לה ר' מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוי ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא זכו בהן יורשיה דכה"ג לאו קפידא הוי אלא כמראה מקום וכההיא דפרק השוכר בנותן דינר לעני ליקח בו חלוק שרשאי ליקח בו טלית. וכן דעת הרשב"א ז"ל. ע"כ:
 
===דף נד עמוד ב===
Daf 54b
 
ארבע מאה זוזי מן חמרא יין שיעור ארבע מאות זוזי נתן לו ואותה שעה נקחין ק' מדות של יין בארבע מאות זוז לסוף נתייקרו ועמדו השלשה מדות בארבע מאות זוז. רש"י במהדורא קמא:<br>רווחא ליתמי פירוש וה"ה לזילא וה"ה אם נשפך מקצת היין או החמיץ שלא להפסידו כלום דכוליה חמרא משתעבד להכי וכדאמרינן בגיטין בעובדא דגנבה מחמרא כדי ליפות את כחו ושם פירשנו בארוכה בס"ד. הריטב"א ז"ל:<br>וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל רווחא ליתמי וה"ה אם הוזל דהיה ההפסד עליהם דהכי אמרינן בכיוצא בזה במסכת בתרא בפרק מי שמת לא כתב לה מחמרא אלא כדי ליפות כחה שהראה מקום שיהיו המעות מזומנים אבל ודאי כוונתו היה שאם יפסד היין שלא יפסיד הוא. מפי מורי הרב נר"ו. ע"כ:
<b> מפסדא מזוני לא היתה חוששת לשמור מזונות שבבית ומאבדתן וסומכת על הבנים שיספיקו לה מזון כל צרכה. </b>אמרו ליה לאבוכון גוסס היה שנייחד לה ארעא למזונא נייחד לה קרקע שיעור מזונותיה שממנה תיזון ולא תסמוך עליכם ולא תפסידו אותן. כל שכן שריבה לה מזונות לקמן מפרש. רש"י במ"ק. ותלמידי הר"י כתבו וז"ל דהוה קא מפסדא מזוני כלומר היה דרכה בחיי אביהם לבזבז הממון ולהוציא יותר מדאי והיו יראים שתעשה כך אחר מיתת אביהם כי חייבין היתומים לזון את האלמנה על השפע ועל ההנהגה שהיתה נזונת עם בעלה ולפיכך נתן להם ר' יוחנן עצה לייחד לה אביהם קרקע ידוע למזוניה בשעת מיתתו כדי שאח"כ לא תוכל לבקש ענין אחר ולא תבזבז ממונא וכשבא המעשה לפני ר"ל אמר דלא מהני מידי דכ"ש שריבה לה מזונות ונוכל לומר דמפני שהכיר בה שהיתה מוציאה הרבה ושיקפידו היתומים אם תוציא כל כך נתן לה זה השדה להעדפה. ע"כ:<br>דנייחד לה ארעא למזונותיה פרש"י ז"ל שתצוה כן בפניה אולי תקבל עליה דאפילו לכתובתה תנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה ר' יוסי אומר אם קבלה אף על פי שלא כתב לה ע"כ. ודוקא כשפיחת מן הראוי לה בעינן שתקבל עליה אבל כשנותן לה כראוי אלא שלא תוכל להרבות מזונות שלא לצורך אפילו שלא בפניה נמי ואיכא דקשיא ליה אמאי לא אמר ר' יוחנן הכא עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ולא קשיא שהרי אינו עושה כדי לפחות מו הראוי לה ואם פיחתו מן הראוי לה אינו מועיל אלא כשקבלה עליה ונתרצית בדבר. הריטב"א ז"ל. ובפרש"י ז"ל כתיבת יד מצאתי וז"ל והא דלא אמר רבי יוחנן הכא עשינו עצמנו כעורכי הדיינין כמו שאמר לעיל משום שזה המעשה היה תחלה ואחר כך היה אותו המעשה ולאחר כל הדברים אמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינין. כך שמעתי:<br>למזונות ריבה לה מזונות דכי קאמר לה הילך קרקע זו למזונות משמע דלרווחא הוא דקאמר דאי לא ספקא במאי דיהבי לה יתמי הא ארעא להשלמת מזונות. לישנא אחרינא למזונות ריבה לה מזונות פירוש תקח זו והשאר מכדי ספקא משאר נכסיו. למזונות קצץ לה מזונות אם אמר אותו גוסס קרקע פלוני יתייחד ליך במזונותיך משמע בשביל מזונות שאני חייב הילך קרקע זו וכגון שהיה בה כדי מזונותיה. לא קצץ לה מזונות וייחד לה מזונותיה בקרקע זו שוב אינה נזונת מנכסי יתומים. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
<b> ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל למזונות ריבה וכו'. </b>פרש"י ז"ל כשאמר במזונות רצה לומר בעבור המזונות ונמצא שבזה קצץ לה הכל אבל כשאמר למזונות לא נתכוון אלא להעדפה כדאמרן והסכימה דעת המפרשים דמיירי במחלק לפניה והיא שותקת כדאמרינן בפרק מי שמת כתב לה קרקע כל שהוא איבדה כתובתה ומוקמינן לה במחלק לפניה ושותקת הכא נמי לא איבדה מזונותיה אלא בכה"ג. ונראה למורי הרב נר"ו להעמידה אפילו בשלא חילק לפניה ומאי דאמרינן גבי כתובה שלא איבדה כתובתה אלא במחלק לפניה והיא שותקת מיירי בשלא כתב אלא קרקע מועט ולפיכך אם לא היה לפניה לא איבדה כתובתה דלאו כל כמיניה להפסיד כתובתה בדבר מועט אבל הכא מיירי כשייחד לה קרקע הראוי למזונות אשה בינונית ולפיכך כשאמר במזונות מוכחא מילתא שקצץ לה במזונות ואין בה כח לבקש מהם העדפה אח"כ ואע"פ שלא אמר בפניה כיון שנתן לה דבר הראוי לאשה בינונית:<br>סליק פרק רביעי