|
[[/דף קג/]] | [[/דף קד/]] | [[/דף קה/]] | [[/דף קו/]] | [[/דף קז/]] | [[/דף קח/]] | [[/דף קט/]] | [[/דף קי/]] | [[/דף קיא/]] | [[/דף קיב/]] | [[/דף קיג/]] | [[/דף קיד/]] | [[/דף קטו/]] | [[/דף קטז/]]
===דף קי עמוד א===
לאו מי אוקימנא לההיא כגון שנפלו לה בשדה אתרת דלית ליה בארעא מידי וכליא קרנא וכי אמר אביי הכא פירא הוה דקרקע דיליה הוא והא קאי קרקע קמלה ולא כליא קרנא. הראב"ד.
מילתא דעבידא לאגלויי הוא. האי שינוייא לא קאי אלא אהא דפרכינן הילכתא אהילכתא אבל רב כהנא בכל ענין קאמר פירות בחזקת אוכליהן עומדין דלא מסתבר למימר דרב יהודה ורב כהנא בחשש טורח בית דין פליגי. וגם מדקאמר בחזקת אוכליהן עומדין משמע דחזקה גמורה היא עד שיוציאו מידו בעדים. הרא"ש.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: אסיקנא דהלכתא כוותיה דרב כהנא דאמר פירות בחזקת אוכליהן הן עומדין דכיון דעביד לאיגלויי בסהדי לא מטרחינן בי דינא תרי זימני הילכך אי מייתי סהדי דלתרתי שנין הוא דמשכנה גביה מהימני ולא שייך למימר הכא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כלון שעוים החתומים על השטר נושה כמי שנחקרה עדותן בבית דין דכיון דאיכא מילתא סתימא בשטרא ולא ידיעא לדייני סהדי אמאי חתמו בכל כהאי גוונא אין לן להימונינהו לסהדי וכהאי גוונא אמרינן גבי תנאי היו דברינו דנאמנין הילכך מפיק לה לארעא ולפירי מיניה דמלוה כשיעור מה שאכל בשנה שלישית ואף על גב דקא טעין מלוה דלא אכל כשיעור זוזיה בהנהו תרתי שנין אפילו הני לא מנכינן ליה מידי מהנהו פירי דשנה שלישית ונפקא ארעא מיניה בלא כסף. כן נראה וצריך עיון. ולא שייך לן הכא להימוניה למלוה בטענת מיגו דאי הוה נעי כביש ליה לשטר משכנתא והוה טעין לקוחה היא בידי כיון דקמה בידיה תלת שנין דהאי ודאי כיון דאיכא סהדי דבתורת משכונא אתת לידיה לא מהימן למימר לקוחה היא בידי אלא היכא דאכלה תלת שנין בתר דשלמו יומי משכנתא לפום סהדותייהו דסהדי כגון מלוה אומר חמש ולוה אומר שתים ואסהידו סהדי כדקאמר לוה ובכהאי גוונא הוא דאיכא למימר דאי טעין מלוה לחמש שנין אתנית בהדאי בלא סהדי דמהימנינן ליה בטענת מגו דאי בעי הוה אמר לקחתיה ממך בתר דשלמו ?מי משכנתא והא אחזיקו לי תלת שנין ואירכס שטרי.
והר"מ כתב בפרק ז' מהלכות שכירות. אכלה שלש שנים וכבש השטר ואמר לחמש שנים וכו' עד שהרי אכלה שלש שנים. ונראה לומר דבדליכא סהדי דבמשכנתא היא גביה הוא דקאמר הכי. מיהו האי דינא דאמרינן פירות בחזקת אוכליהם הן עומדים הא פרישנא טעמא דמילתא משום דעביד לאיגלויי בסהדי. הילכך היכא דמיתו סהדי דלא עביד לאיגלויי ואכלה שלש שנים ולוה קטעין דבתורת גזל אכל פירות של שנה שלישית אי ידיע לעלמא דודאי בתורת משכונה בא אותו הקרקע לידו ולא ידעי זימנא דקבעו אהדדי למיכל מלוה פירי בהא נראה לומר דקרקע בחזקת בעלים עומדת וכיון דאיהו נמי קא מודה דמשכנתא הוא בידיה מפיק לה מיניה מהשתא לארעא ולפירי דאכל טפי ומשתבע ליה דלתרתי שנין לחודייהו משכנה גביה. ואי טעין מלוה הא איכא סהדי במדינת הים דידעי דאודית לי דלתלת שנין משכנתא גבאי נראה לומר דטענתיה טענה ומחרמינן עליה אי טעין שיקרא וכי ליתו הנהו סהדי דאמר נשיילינהו ואי לא מסהדי מהדר ליה מלוה פירי ללוה. ואי לא ידיע ודאי דבתורת משכנתא אתת לידיה אלא דאיהו מודה בה וקטעין דלתלת שנין נחת לה למיכל פירי בהא כתיבנא לעיל דאיכא למימר דמהימנינן ליה בטענת מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וכביש ליה לשטר משכנתא עד כאן. ועיין בפסקי הרא"ש.
מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש. כתב הרמב"ן דבמשכנתא דסורא היא דאין לך משכנתא מותרת אלא משכנתא דסורא ודאמרינן הכא כיון דלגוביינא קאי מזהר זהיר ביה לגבות פירות הקרקע ולאכול במשכונתו קאמר. ולי לא נראה לי כן דאלו לענין דינא הא ברירנא בפרק איזהו נשך דמשכנתא בנכייתא משרא שריא ואפילו באתרא דמסלקי ורבינא אכיל ושמעתין דהכא נמי לא משמע לי במשכנתא דסורא חדא דבמקצת ספרים כתוב בהם אמר ליה הב לי שטרא כלומר תן לי השטר ואם במשכנתא דסורא וזה טוען שעוד יש לו לאכלה שתי שנים מאי קאמר ליה הב שטרא אלא דמשכונא בנכייתא היתה ואתרא דלא מסלקי ומשכונא בנכייתא תרתי אית בה מלוה ומכירת פירות באותה נכייתא ואלו רצה הלוה לפרוע עיקר מלותו תוך זמן המשכונא שרע כחוב דעלמא שאין אכילת הפירות תלויה כלל במלוה שאלו כן אסור משום רבית דשכר מעותיו עומד ונוטל הא אינו אוכל כלל אלא מחמת הנכייתא ונמצא שיש כאן מלוה ומכירת פירות ולפיכך זה מערים עליו ואומר אפילו אם כדבריך תן לי השטר ואפרע עיקר המלוה שאינו רוצה לעמוד בשעבוד המלוה ואכול הפירות עד זמנך בדמי אותה נכייתא ואמר לו הלה שטרא ארכס לי כלומר ואם תפרע אכתוב שובר. ואפילו לספרים דגרסי הכא שטרא מכל מקום לא משמע דאיירי במשכנתא דסורא דאם כן מאי קאמר ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה האי משכנתא דסורא דכתיב בהו וכו' אי כביש לשטר משכנתא מהימן והא אנן השתא במשכנתא הוה איירינן. אלא דעד השתא לא איירי אלא במשכנתא דלאו דסורא ובנכייתא ואקשי ליה משכנתא דסורא דתקינו רבנן כן נראה לי. והא דאקשי ליה רבינא לרב אשי ממשכנתא דסורא ולא אקשיה ממשכנתא דעלמא ובנכייתא איכא למימר משום דלרב אשי לא שריא אלא איהו כדברי מי שאומר כן דרב אשי לא אכיל משום דאסירא למאי דסבירי לן ואם תמצא לומר דרב אשי לא אכיל משום דמחמיר אנפשיה ולאו משום דלעלמא אסירא אפילו הכי קמקשה ליה מינה משום דאיהו הוא דאמר דתקינו רבנן משום צורבא מרבנן דלא אכיל אלא במשכנתא דסורא כדאיתא בפרק איזהו נשך.
הא דאקשי רבינא לרב אשי פירשו כל המפרשים דלרב יהודה קמקשה ואיני יודע מי הזקיקן לכך דאפילו רב זביד ורב עוירא לא פליגי עליה דרב יהודה בעלמא דאינהו מודו דנאמן בעלמא ומשום מגו וליכא מאן דפליג במקום מגו המגו דאורייתא הוא ועד כאן לא פליגי הכא אלא משום דכיון דלגוביינא קאי נזהר בו ומכבש כביש ליה להערמה והרי זה כמגו במקום עדים או במקום חזקה אלימתא דחשיבא כעדים הא בעלמא מודו.
וראיתי לרמב"ן שטרח להעמידה מפני שהריא"ף פסק כרב יהודה וכן רבינו חננאל וקא פריש רבינו חננאל טעמא משום דרב אשי קאי כותיה ולומר דמה שהקשה רבינא לא הקשה אלא לרב יהודה ורב אשי נמי לרב יהודה מתרץ. ואף על פי שטרח הרב להעמידה לא נתחוורו דבריו. אלא נראה לפי משמעות ההלכה דלכולי עלמא קשיא ליה לרבינא. ואלא מיהו איכא למידק מאי קא קשיא ליה לרבינא ומאי קסבר וכי מסבר סבר דאי כביש ליה לשטרא במשכנתא דסורא ואמר לקוחה היא בידי מעיקרא דלא מהימן אם כן בטלת כל החזקות ואפילו אמר אין מעיקרא משכונה היתה וחזרתי ולקחתיה ממך וליכא עדים כלל שלא יהא נאמן אם כן בטלת כל מגו. והראב"ד כתב דלא גרסינן הכי נמי דמהימן דאפילו רבינא נמי מודה הוא דהיכא דכבשיה מעיקרא ואמר לקוחה היא בידי מהימן וכי תקינו רבנן מילתא דאתי לידי פסידא ושואל בעלמא הוי מאי תקנתיה דאי אפשר דלית בה תקנתא דאי לא לא מתקני רבנן מילתא דאתי לידי פסידא. והדבר נכון אלו היו הגירסאות מודות לו. ואחרים אמרו דאפילו איכא עדים דבתורת משכונא ירד נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממך ובלבד אם החזיק בה שלש שנים אחר עבור זמן המשכונא או שאין שם עדים לכמה משכנה אצלו דודאי תוך זמן אינו נאמן ולא תעלה לו חזקה כל זמן המשך המשכונא. ולפי דבריהם נראה לי שזו היא שהקשה לו רבינא היאך אפשר לומר דמלוה נאמן דאם איתא משכנתא דסורא קלא אית לה דכל שטר יש לו קול ואפילו הכי קאמר רב יהודה דנאמן ורב זביד ורב עוירא נמי לא פליגי עליה אלא הכא ומשום דמוכחא מילתא דאיכא הערמה ואם כן היאך אפשר דתקינו רבנן מילתא דאתיא לידי פסידא ויש מקשים לדבריהם ואמרו דכל היורד ברשות אין לו חזקה דומה לאריס ושותף וכו' ולי נראה שאין מכל אלו קושיא עליהם כלל וכו' וכבר הארכתי בזה בפרק חזקת הבתים. הרשב"א. ועיין בנמוקי יוסף.
וזה לשון הרא"ש: רש"י פירש דפריך לרב יהודה ונראה דאף לרב זביד ולרב עוירא פריך דעד כאן לא קאמרי דלא מהימן לומר חמש שנין במגו דלקוחה אלא דהוי כמגו במקום עדים אבל אי טעין ואמר לקוחה היא בידי מהימן אף על גב דאידך קאמר בתורת משכנתא ירדת ומשני איבעי ליה למחויי. ופריך אי לא מחי מאי פירוש אמאי יפסיד שמא הוא סבור שלא תקנו מחאה במשכנתא ואפילו אם הוא יודע אין לו להפסיד כמו שאפרש. ומשני איהו הוא דאפסיד אנפשיה דודאי תקנו חכמים מחאה בכל ענין שיכול לבא לידי חזקה ואם לא מיחה איהו הלא דאפסיד אנפשיה. עד כאן.
וזה לשון תוספות שאנץ: אלא מעתה הני משכנתא דסורא כו'. לרב יהודה פריך דאמר דאי בעי אמר לקוחה היא בידי דנהי דלית ליה טעמא דרב זביד ורב עוירא דחשבי עליה במקום עדים מכל מקום היכי מצי למימר לקוחה היא בידי כיון דלוה אומר לפירות הורדת. אלא מעתה כיון דמצי טעין לקוחה ולא מהמניה לוה דטעין לפירות הורדתיו הך משכנתא דסורא כו' ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן אף על גב דטעין היאך לפירות ירדת והיכי תקינו מילתא דאתי בה לידי פסידא אלא ודאי אית לן למימר דלא מהימן ואף על גב דשאר אדם הבא בטענת חזקה נאמה הני מילי היכא דקא טעין שכנגדי בגזל בא לידך אבל היכא דטעין לפירות הורדתיו לא מהניא חזקה כמו שפירשתי הטעם וקשה לרב יהודה. ולרב זביד ולרב עוירא נמי תיקשי דלא פליג עליה דרב יהודה אלא משום דחשבי ליה מגו במקום עדים מטעמא דשטרא כיון דלגוביינא קאי אבל אי טעין לקומה משמע דמודה ליה לרב יהודה דנאמן אף על גב דקא טעין ליה לפירות הורדתיו. ומשני איבעי ליה למחויי. ואי לא מחי לפי שהיה סבור שלא נתקנה מחאה בענין זה מן הטעם שפירשתי מאי וכי יפסיד בכך. ומהדר ליה איהו דאפסיד אנפשיה ודאי יפסיד ויפסיד כי גם לזה נתקנה מחאה. והכי נמי יש לומר בפרק חזקת הבתים דקאמר אי טעין ואמר לפירות הורדתיו בתוך שלש נאמן אבל לא לאחר שלש ופריך התם רב אשי לרב כהנא אי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למעבד הרי בעל כרחו אכל הפירות שקנה ואיו בידו למחות על אכילת הפירות דלא דמי להיכא שהתובע טוען בתורת גזל באת לידך דודאי שם אין להאמינו שהחזקה מסייעה ללוקח שהרי אם בגזל באו היה לו למחות על אכילת הפירות. אמר ליה איבעי ליה למחויי פירוש גם בזה איבעי ליה למחויי ולומר מה שפלוני אוכל פירות קרקעי לא בשביל שתהא מכורה לו אלא לפירות הורדתיו דאי לא תימא הכי ותאמר דמהמנינן לאותו שטוען לפירות הורדתיו הני משכנתא דסורא דכתבין בה במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף אי כביש לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן היאך דלא טעין היאך לפירות הורדתיו וכי תימא הכי נמי תקינו בה רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא דהא לא שכיח שיטעון הנתבע לפירות הורדתיו שהרי כשטוען לו לקוחה היא בידי עונה לו לא היו דברים מעולם ואינו נזכר שיהא לו לטעון לפירות הורדתיך ונמצא שהוא מפסיד בחנם אלא ודאי היינו טעמא דלא חשו רבנן דלא ליתי לידי פסידא לפי שתקנו כאן מחאה ואי לא מיחה אפסיד אנפשיה הואיל ואין רגילות לשכח המחאה בשלש שנים אבל טענת לפירות הורדתיך רגילות לשכח שהרי על טענתו משיב לו כדפירשתי ואפילו לא יחשב חוזר וטוען כשיאמר לאחר זמן כשאמרתי לך לא מכרתיה מעולם מודה הייתי שאכלתה שני חזקה אבל לפירות הורדתיך מכל מקום יטעה ולא יטעון כך כי יהא סבור שלא יחשב בנך חוזר וטוען וכחו שפירשתי דבר זה צריך לפרשו כדי שלא יקשה: מאי קשיא ליה בשאלת דאי לא תימא הכי דאיבעי ליה למחויי הני משכבתא דסורא כו' עד תקינו רבנן מלתא דאתי לידי פסידאי אדרבה בשנאמר אי לפירות אחתיה מאי הוה ליה למעבד ויהא לכך נאמן לומר לפירות הורדתיו כל שכן שיתיישב שלא יבא הדבר לידי פסידא כי יאמר לו במשכנתא אכלת ואין זה חזקה שהרי יהא נאמן דמשכנתא היא מחמת הטעם שאמרנו דאי לפירות אחתיה מאי הוה ליה למעבד. וכן יש לפרש בשמעתא דהתם עלה דההיא דמאן דזבין דיקלא לחבריה קני ליה משיפולי עד תהומא ופריך התם ולימא כורכמא דרישקא זבני לך עקור כורכמא דרישקא וזיל כלומר שלא הורדתיך כי אם לפירות אלא אמר רבא בבא מחמת טענה שטוען לקוחה היא בידי והחזקתי בה על ידי אכילות פירות ופריך ואי לכורכמא זבין לה מאי הוה ליה למעבד ומאי טעמא נאמן האיך שבא מחמת טענה מכל מקום הוה ליה להימוני האיך דאמר לפירות הורדתיך דלא דמי לשאר חזקות שמוכר טוען לא היו דברים מעולם כמו שפירשתי לעיל. אמר ליה איבעי ליה למחויי ואם לא מיחה לא נאמיננו במה שאומר לפירות הורדתיך דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא דכתב בה וכו' הכי נמי דמהימן הא אף על גב דהאיך מצי טעין לפירות הורדתיך כדפירשתי לעיל ואין לתמוה במה שרב אשי הקשה לרב כהנא על ההיא דלאחר שלש אי לפירות אחתיה מאי הוה ליה למעבד ולקמיה בההיא דמאן דזבין דיקלא וכן בשמעתין דהכא קאמר רב אשי גופיה על הא קושיא איבעי ליה למחויי דבתר דשמעה מרב כהנא הוא דקא משני הכי מפי רבי. עד כאן.
וזה לשון הרמב"ן: לדעת הרי"ף ורבינו חננאל שמעתין הכי פירושו אמר ליה רבינא לרב אשי לרב יהודה דאמר במלוה נאמן כיון דליכא עדים שבתורת משכונא ירד בה שאלו היו שם עדים יבאו ויעידו אי שלש אי שתים. אלא מעתה הני משכנתא אלו כבשיה לשטר משכנתא ואמר מתחילה במשכונתא ירדתי ועכשיו לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן אדרבה הוה לן למימר כיון דבתורת משכנתא אתא לידיה אף על גב דאי בעי הוה כפר לא מהימן דאי לאו הכי הוה ליה תקנתא דרבנן לפסידא ואף על גב דאי כפר ואמר מעיקרא בתורת זביני אתא לידי על כרחך מהימן אין דנין אפשר משאי אפשר דהתם לא אפשר למעבד בה תקנתא ועוד דקלא אית לה למילתא ולא שכיחא דאמרי הכי אבל מכיון דמודה דבמשכנתא אתא לידיה לא מהימן דאמרי ליה כיון דמודית דמעיקרא בתורת משכנתא אתא לידך הוה לך לאיזדהורי בשטר זביני לאפוקה מחזקת משכונה וכל כהאי גוונא לא מהימן והאי דאקשי ממשכנתא דסורא משום דשאר כולהו אסירי ורב אשי לא אכיל. ויש אומרים דשטר נכייתא לא קשיא דהוה מצי למיבעי מיניה זוזא דנכייתא בכל שתא ושתא ולא נהירא לי. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: בשלמא באתרא דמסלקי ואכלי בנכייתא ליכא למיפרך דכיון דאי בעי פסיק ליה כל אימת דמייתי זוזי היכא דלא סלקיה מקמי דלימטי שני חזקה איהו דאפסיד אנפשיה אבל משכנתא דסורא דלא מצי מסלק ליה עד משלם שניא דפסקו אהדדי קשיא דאפשר דתקינו מילתא דאתי בה לידי פסידא. עד כאן.
עוד כתב הרמב"ן וזה לשונו: התם תקינו ליה רבנן דכריא כריא ויהיה טסקא וכו'. הילכך פירוקיה דרב אשי מסייע ליה לרב יהודה והילכתא כוותיה כנזכר לעיל. ובפרק חזקת הבתים גבי מחאה אמר ליה רב אשי ליב כהנא דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא שטה אחרת לומר דמחאה מהניא בהכי ושם אפרש. ובתוספות ראיתי שמפרשים את כולן לומר דמיכא דטעין ואמר לפירות הורדתיו קא סלקא דעתך דלא מהניא חזקה למחזיק. ודברים רחוקים ודחוקים הם. עוד נראה לי לפרש דהא דאמר ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה לאו פירכא אלא קמתמה אמאי דקאמרינן מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי דלא עשו בה שום היכירא ושום תקנה שלא יהא יכול לטעון כך הני משכנתא דסורא דכתיב בהו במשלם שניא אילין ולא שיימי בהו פירי ולא שקיל בה בעל קרקע כלום אלו כביש לשטר משכנתא וטעין לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן והיכי אפשר דלא מינכרא מילתא בכלום דמשכונא היא וכי מתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא ואמר ליה התם תקינו ליה רבנן טסקא וכריא וכי קאמרינן אנן דאי בעי אמר לקוחה בדלא עבדו הכי דלא הוה משכנתא דסורא. ובעינא ארעא דלית לה טסקא וכריא מאי ומהדר איבעי ליה למחויי. ומה שמסייע לזה הלשון דלא קאמרינן אמר ליה אין אלא אמר ליה התם תקינו רבנן דאלמא לא מסתפקא ליה אי מהימן אי לא אלא תמיהא ליה היכי אפשר דלא ליהוי מילתא דמשכונא דליפסיד בה הימנותיה. ולפי לשון זה אין ראיה מכאן לפסוק כרב יהודה דרב זביד ורב עוירא לא אפליגו אטוען לקוחה היא בידי אלא אמיגו פליגי וראיתי בנוסחא של רבינו הגדול מוגהת בכתב ידו והיה כתוב בה איכא מאן דפסק כרב יהודה ואיכא מאן דפסק כרב זביד ורב עוירא והעביר עליו קולמוס והגיה כרב יהודה כמו שכתוב בהלכות ולזה הלשון שפירשתי שיטה דפרק חזקת והך דהכא חד גוונא וחד עניינא הוא. וכן אותה שאמרו שם ואי אמר לכורכמא רשקא זביני לך מאי הוה ליה למעבד ואמר ליה איבעי ליה למחויי דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא וכו' ההיא נמי תמיהא לתקנתא היא ולא פליגי אטוען הכי. וכן הא דאמרינן במעשה דפרדיסא בפרק הרבית ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי מעיקרא קאמר דלא אכלה אלא תלת שנין בלחוד. עד כאן.
וזה לשון רבינו חננאל: וסוגיא דשמעתתא כרב יהודה דרב אשי קאי כוותיה. ואף על גב דאמר רב ספרא רב זביד ורב אושעיא לא סבירא להו הא דרב יהודה ורבינא נמי מקשה ליה לרב אשי אלא מעתה משכנתא דסורא דכתבי הכי במשלם שניא אילין וכו' אי כביש לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי נאמן. הא שני ליה בכל מאי דאקשיה ואסיקנא איבעי ליה ללוה למחויי ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה. ויש אומרים כיון דרב זביד ורב עוירא ויש אומרים רב זוטרא ורבינא חולקים על רב יהודה ורב אשי הולכים אחר הרוב ולא עוד אלא רבינא דהוא בתרא פליג. עד כאן.
וזה לשון הר"ן: אמר ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה הני משכנתא דסורא. פירוש דכולי עלמא הוא דמקשה דהא כולהו סברי להו דאי אמר מעיקרא לקוחה היא בידי נאמן וכדכתיבנא ומשום הכי קמתמה כיון דודאי מהימן ובהא מילתא ליכא לאפלוגי הני משכנתא דסורא דתקון רבנן היכי תקנינהו ולא חשו לה להך פסידא דבשלמא שאר משכנתא אינשי הוא דעבדי להו אבל היאך אפשר שלא יהיה מתוקן מאי דתקון רבנן והיינו דמתרץ ליה התם תקינו רבנן כלומר הא קמו רבנן במילתא ותקון בה הכי. ואף על גב דכתיב בנוסחי הכי נמי דמהימן דמשמע דדינא קא קשיא ליה ובעי למימר דלא מהימן. הכי קאמר הכי נמי דמהימן כלומר ודאי הכי הוא דבהא ליכא ודאי לאפלוגי והיכי תקנו רבנן מילתא דאתי לידי פסידא. וכך הוא בודאי שאלו היה רבינא מסתפק על הדין בעצמו היה כתוב בגמרא אמר ליה אין שכך היא דרך התלמוד בבל מקום אלא ודאי משמע דבעיקר דינא ליכא מאן דפליג כלל דאי אמר לקוחה היא בידי נאמן. ע"כ.
כתוב בתוספות הקשה ה"ר אלחנן וכו'. וזה לשון הרא"ש: ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן אלא ודאי לא מהימנינן ליה. ואם תאמר כל מחזיק לא יהא נאמן דאיכא למימר במשכנתא דסורא אתא לידיה. ויש לומר ודאי היכא שהמערער טוען במשכנתא אתא לידך מהימן אבל אי טעין גזולה היא בידך אין לנו לומר במשכנתא אתא לידיה כיון שהוא אינו טוען. ואם תאמר יהא נאמן לומר בגזלה היא בידיה במגו דאי בעי אמר במשכנתא אתא לידיה. ויש לומר דהוי מגו במקום עדים דאנן סהדי דאין אדם מניח קרקע ביד חבירי שלש שנים בלא מחאה אם לא שמכרה כי ידוע לכל שתקנו חכמים שחזקת שלש שנים עומדת במקום שטר כי אין אדם יכול לשמור שטרו לעולם וגם תקנו. כנגדה שהמחאה מבטלת החזקה היכא שמחזיק בה בגזל אבל משכנתא הוא סבור שלא תקנו בה מחאה ואפילו יודע שתקנו בה מחאה מסתבר דלא יפסיד בשביל שתיקתו כי אומר בלבו למה אמחה כי בודאי לא יגזול הקרקע שלי אבל אם הוא טוען שהחזיק בה בגזל היה לו למחות ומדלא מיחה הפסיד ולא מהימן במיגו. עד כאן.
ורב נחמן אמר הכל כמנהג המדינה. ומי שמוציא עצמו מן המנהג עלי להביא ראיה הן האריס הן בעל הבית ולית ליה לרב נחמן האי מיגו משום דשכירו ולקיטו קלא אית ליה. ה"ר יהונתן. ועיין בנמוקי יוסף.
כתב הרמ"ך וזה לשונו: אריס שירד לשדה חברו ברשות אריס אומר למחצה ירדתי ובעל הקרקע אומר לשליש הורדתיך הולכים אחר מנהג המדינה בענין הורדת אריסין לשדות הדומין לזה. ואין מדמין עדית לבינונית וזיבורית דבעדית מוזלי אריסין טפי. צריך עיון. עד כאן.
===דף קי עמוד ב===
ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא. ובדשויה ניהליה באפותיקי מפורש היא הא לא שווייה אפותיקי מפורש על בעל חוב להביא ראיה דלאו לגוביינא קיימא דאי בעו יתומים מסלקי ליה בזוזי לכולי עלמא. ומהא שמעינן דכל דשויה באפותיקי מפורש אפילו יתומים לא מסלקי ליה בזוזי דכמכר היא דכיון דלא פריק לה האב ולא פקיד דלפרקיה איאושי מיאש מינה ושבקיה ניהליה לפרעון ואפילו יורש דכרעא דאבוה הוא לא מצי פריק. וכן כתב הראב"ד והכי נמי בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הוא הא לאו הכי אפילו השביח האב אינו גובה וכל שכן הוא דכל שהשביח האב אינו גובה בעל חוב אלא כשיעור חובו לבד הא למה הדבר דומה למי שעשה אפותיקי שדה שוה אלף זוז במנה שאינו גובה את הכל אלא שיעור חובו. והא דנקט לה ביתומים היינו משום דהפרש יש בין יתומים ללוקח דאלו בלוקח בין השביח מוכר בין השביח לוקח בעל חוב גובה את השבח כולו בלא הוצאה שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וביני אינון ועמליהון ואמרינן נמי דמעשים בכל יום ומגבי שמואל את השבח והוא שעשאה אפותיקי מפורש ואסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ואפילו לא אסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא נוטל את הכל ויהיב ליה ללוקח הוצאה כנגד שבח ואלו דין יתומים כדין מקבל מתנה ולעולם בעל חוב אינו גובה את השבח שהשביחו יתומים ואפילו באפותיקי מפורש ואפילו אסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אלא גובין מבעל חוב הוצאת שיעור שבח דעד כאן לא גבי מלוקח אלא משום תנאי של מוכר שכתב לו אינון ועמליהון אבל במקבל מתנה ויורש לא דמימר אמרי ליה שבחאי גבי דידך הוא. והיינו דאקשינן הכא ובכל דוכתא ולוקח מי אית ליה שבחא ולא אקשינן ולוקח ויתומים מי אית להו שבחא.
ומדברי הר"מ במז"ל נראה שאינו גובה לא מיתומים ולא ממתנה כלום ומשבח שהשביחו בהוצאה אלא מקבל מתנה ויתומים נוטלין כל השבח ואין לו לבעל חוב אלא שיעור מה שהיה שוה מתחלה קודם שהשביחוהו הם וזה לשונו: מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה.
עוד כתב אבל מתנה שאין שם תנאי זה אינו גובה מן השבח שהשביח בהוצאתו כלום אבל אם שבחו הנכסים מאיליהן גובה השבח כולו. ולענין שבחא דממילא כתב הריא"ף בפרק קמא דמכילתין דגובה אפילו ממתנה אלמא מדינא גבי ליה ומינה דמיורש נמי גבי ליה. ורש"י כתב דבעל חוב אינו גובה שום שבח מן היתומים. ויש מקשים עליו מדתנן בבכורות פרק יש בכור הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ואמרינן עלה בגמרא ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ואקשי לא האשה בכתובתה והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח אמר רבי אבא מקולי כתובה שנו כאן. ולא הבנות במזונותיהם תנאי כתובה ככתובה ובודאי מאי דקאמר ולא הבנות מן היורש קאמר דאלו מן הלקוחות מאי שנא שבח דאפילו מגופה של קרקע אין להם דמזון האשה והבנות אינו נגבה מן המשועבדים. אלמא בעל חוב דעלמא גובה את השבח אפילו מן היתומים ואלא מיהו הוצאה כנגד שבח שקלי כשהשביחו הם דלא גרעי מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות. ורש"י נשמר שם מקושיא זו ופרשה במזון בת אשתו שהיא כבעלת חוב אחר שקבל עליו לזונה ובשבח שהשביח לוקח קאמר. והרמב"ן הקשה עליו שאין לשון בנות במזונותיהן אמור סתם בכל מקום אלא על בנן נוקבן דיהווין לה מיניה. ועוד שמזון בת אשתו שקבל עליו לזונה אינה מתנאי כתובה אלא כבעל חוב אמר דעלמא הוא ומשבח הלקוחות ליגבו. ואפשר דכיון דמחמת נישואין הוא מתנה לזון את בתה הרי הוא כתנאי כתובה דכל מה שהבעל מוסיף ונותן לה הוי תנאי כתובה וכדאיתא ריש פרק אף על פי והוא הדין למה שהוא מוסיף ונותן לבתה מחמתה בשעת נישואין. הרשב"א.
אבל הראב"ד כתב וזה לשונו: קשיא לן מה הפרש יש בין מה שהשביחו הם למה שהשביח אביהן שהרי בלוקח אין בו הפרש לא במסיק ביה ארעא ושבחא לדלא מסיק ולא בעשאו אפותיקי ללא עשאו אפותיקי בין שהשביח מוכר להשביח לוקח. וה"ר יצחק ז"ל השוה דין יתומים לדין לוקח מעתה קשיא לן לדבריו מהו טענתן של יתומים כשהם אומרים אנו השבחנו. לאחר ימים רבים מצאתי טעם והעמדתי דברי הרב כי בודאי אין הפרש בין יתומים ללוקח בכל מה שאמרנו אבל יש ביניהם הפרש דלא כתב ליה דאקנה והשביח מוכר אחר הלואה וכן אם השביח אבי יתומים אחר ההלואה דלגבי יתומים משתעבד ליה למלוה וגבי ליה לשבחא אפילו מיתמי דאף על גב דמלוה על פה היא לגבי שבחא הא קיימא לן מלוה על פה גובה מן היתומים וכיון דהוה משעבד ליה מחיים דאבוהון כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה. ואלו גבי לוקח כיון דמלוה על פה בין השביח מוכר אחר ההלואה בין השביח לוקח לא גבי ליה מלוה הילכך לא מפטרי יתמי מהאי שבועה אלא אם כן יאמרו אנו השבחנו וגבי לוקח נמי אם אמר לאחר ההלואה השביח תו לא צריך. מיהו על הלוקח להביא ראיה כמו שעל היתומים להביא ראיה אלא שתפסו בעלי הגמרא טענה פשוטה כי היתומים אין להם טענה אלא באמרם אנו השבחנו ובעל חוב כשיאמר אביכם השביח בין קודם הלואה בין אחר הלואה ואין לחלק בהם כמו שיש לחלק בלוקח כמו שפירשתי ומשום הכי איירי ביתומים ולעולם דין יתומים ודין לוקח שוין הן בדין בין דכתב ליה דאקנה או דלא כתב ליה חוץ ממה שפירשתי בשהשביח מוכר אחר ההלואה דביתומים גבי ומלוקח לא גבי אבל בין מסיק ביה ללא מסיק. ביה ובין שויא ניהליה אפותיקי ללא שוייה ובין להעלות אותם בדמים דינם שוה כמו שכתב הרב בשמועה זו. ומה שכתב בזו השמועה והני מילי דשויה ליה אפותיקי ולא מסיק ביה כשיעור ארעא. הא מילתא לאו אשמעתא דהכא כתב לה דהכא בין דכתב ליה דאקני בין דלא כתב ליה דאקני אפילו מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא נמי לא גבי ליה כשהשביחו יתומים או השביח לוקח אלא אשמעתא דרב נחמן אמר שמואל שלשה שמין וכו' ועלה קמפרש כדאוקימנא פרק הגוזל רבה וכדכתב לה פרק שנים אוחזין. הנה העמדנו דברי הרב. אלא שיש מקשים הא דאקשי כאן דשמואל אדשמואל ובפרק הגוזל וכן בפרק שנים אוחזין אקשי היכי אמר שמואל דיהיב בעל חוב דמים דהא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ושני ליה הא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק ביה ולישני ליה הא דכתב ליה דאקנה הא דלא כתב ליה. ואיכא למימר גמירא גמיר לה דהא דאמר שמואל שלשה מעלין אותם בדמים אפילו בדאמר ליה דאקנה קאמר אבל יש לומר דהיכא דלא כתב ליה דאקנה אי לא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא משקל שקיל בעל חוב לארעא ושבחא מיהו יהיב דמי דאלו שבחא דלוקח ולא שקיל לוקח מידי מיניה דמוכר ובעל חוב לא שקיל לשבח היתרה על ההוצאה ברווחא כדקתני בברייתא בשלמא היכא דכתב ליה דאקנה אמרינן כיון דשעבדה ליה ארעא ושבחא והדר ובין ללוקח הדר לוקח עליה דמוכר בשבח היתר על ההוצאה דאיהו פשע ביה ובעל חוב לא יהיב אלא הוצאה בלבד ושקיל לשבחא ברווחא אבל היכא דלא כתב ליה דאקנה מאי עביד מוכר דליקנסיה והוה ליה נמי כמאן דשייר בארעא ובעל חוב נמי אמאי שקיל ליותרא דשבחא ברווחא ומסתייה דשקיל ליה ויהיב דמי דללוקח משתעבד ולבעל חוב לא משתעבד. הילכך מתניתא דקשיא עליה דשמואל דקתני נוטל את ההוצאה מבעל חוב ושבח מבעל קרקע לא מתרצא ליה אלא בדכתב ליה דאקנה ובדלא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא משקל שקיל ליה לכוליה דהא ארעא ושבמא משעבדא ליה דאי משתדפא ארעא או מכספא ומצטרכא היא ושבחא להאי מלוה קשקיל לה לכולה מיהו השתא דלא מכספא דמי שבחא יהיב מוכר ללוקח ומפסיד דהוא פשע בזביני והוצאה שקיל מבעל חוב דהא מתהני ביה ושבחא יתירה שקיל ליה בעל חוב ברווחא דארעא דידיה אשבחה וכיון דבהאי קושיא דאקשיה עליה ממתניתא אצטריך לתרוצי הכי גם הכי בקושיא דידיה אדידיה נמי תריץ לה הכי הא דמסיק ביה הא דלא מסיק ביה. עוד יש להקשות כיון דקיימא לן לוה ומכר וחזר וקנה יחלוקו ומאי בעל חוב גובה את השבח דקאמר חצי שבח אם כן לישני ליה הכי דהא דאמר שמואל מעלין אותם בדמים בהאי חצי שבח דקמטי ליה ללוקח קאמר והא דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח באידך פלגא קאמר ולעולם תרווייהו בדכתב ליה דאקני וכדמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא. ולאו קושיא היא חדא דאיכא למימר כמהדורא קמא דרב אשי. עד כאן נמצא מלשון הראב"ד בספר אחד מחדושיו.
ובספר אחר מחדושיו שאנה השי"ת לידי מצאתי כתוב וזה לשונו: יתומים אומרים אנו השבחנו וכו'. קשיא לי למאי נפקא מינה אי מסיק בהו כשיעור ארעא ושבחא אפילו השביחו יתומים נוטל את הכל בעל חוב נוטל את השבח בלא שום דמים ואי לא מסיק בהו כשיעור ארעא ושבחא אפילו השביח אביהן נמי שקלו הוצאה מבעל חוב ואי איכא טופייאנא דשבחא או שוייה ניהליה אפותיקי ההוא טופייאנא שקיל ליה בעל חוב בלא דמים ואפילו השביחו יתומים ואי לא שריה אפותיקי יהיב להו דמי או גריוא דארעא שיעור שבחיה והוצאה דאפיק ביה ואפילו השביח אביהן והכי נמי דינא דלוקח בהדי בעל חוב אם כן מה בין השביחו הם להשביח אביהן. ומסתברא דלגבי יתומים אפילו מסיק בהו כשיעור ארעא ושבחא אי אשביחו יתומים לא שקיל בעל חוב לההוא שבחא בלא דמים ולא דמי ללוקח דלוקח לורד שלא ברשות דלא איבעי ליה למזבן לה ואלו יתומים ירושה ממילא הויא וברשות קא נחתי הילכך שקלי ליה לכולי שבחא אי שויה אפותיקי שקלי דמי ואי לא שקלי בארעא. והרב לא חלק בין לוקח ליתומים ולא ידענא מאי טעם לפום הדין שמעתתא. עוד יש טעם יפה שאין דין היתומים כדין הלוקח לפי שהלוקח יש לו על מי שיחזור ולא יפסיד כלום אבל היתומים אם לא יטלו מבעל חוב יפסידו משום הכי שקלי מיניה. עוד יש לומר דיתומים ולוקח כי הדדי נינהו לכל מילי כמו שכתב הרב שלא מצינו ביניהם הפרש כי אם לענין מלוה על פה והא דאמרינן הכא יתומים אומרים אנו השבחנו וכו' הוא הדין ללוקח שיש הפרש בין השביח הוא להשביח המוכר ונפקא מינה להיכא דלא כתב ליה דאקנה והשביח מוכר אחר ההלואה וכן אם השביח אבי יתומים אחר ההלואה דלגבי יתומים משתעבד ליה למלוה וגבי ליה לשבחא מיתמי ואף על גב דמלוה על פה היא לגבי שבחא הא קיימא לן מלוה על פה גובה מן היתומים וכיון דהוא משתעבד ליה מחיי אבוהון כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה ואלו גבי לוקח כיון דמלוה על פה היא בין השביח מוכר אחר ההלואה בין השביח לוקח לא גבי ליה מלוה הילכך לא מיפטרי יתמי מההוא שבחא אלא אם כן אמרו אנו השבחנו וגבי לוקח נמי אם אמר אחר ההלואה השביח תו לא צריך. מיהו על הלוקח להביא ראיה. והנה דברי הרב קיימין. ואביכם השביח דקאמר קודם הלואה קאמר. ויתומים אמרו אנו השבחנו טענה ודאית נקט. וכיון דאסיקנא דעל היתומים להביא ראיה כל שכן על הלוקח. ובסוף המסכת כתבתי פירוש טוב מזה. עד כאן.
וזה לשון הרמב"ן: יש אומרים שדין היתומים כדין הלקוחות וגבי בעל חוב מינייהו שבחא אפילו דמחמת הוצאה כדמשמע במתניתין דבכורות כפשטא והא דאמרינן בשמעתין יתומים אומרים אנחנו השבחנו מוקמינן לה בדלא כתב ליה אבוהון לבעל חוב דאקנה דלא טריף בעל חוב שבחא אלא בדכתב ליה דאקנה כדברי רוב המפרשים ומשום הכי אומרים יתומים אנו השבחנו ואין לך בשבח ובעל חוב דקאמר אבוכון השביח רצה לומר קודם שלוה ממני ואיני צריך לדאקנה והוא הדין דמצי למימר בלקוחות בכהאי גוונא ולא דאיק לן משום דיתמי דמו למתנה דכיון דלא כתיב בה אנא איקום ואשפי וכו'. לא טריף מינה שבחא דמחמת הוצאה הכי נמי בדיתמי לא טריף. ומיהו שבחא דממילא טריף בתרווייהו כדברי רבינו הגדול. ואי אשבח אבוהון ולא מסיק אלא שיעור ארעא הוה ליה כמאן דאשבח נותן או מוכר והכא והתם שקלי כוליה שבחא דמאן דאשבח ברשות אשבח ובדידיה אשבח ולא דמי להני דירדו לתוך שאינו שלהם ונטעו שלא ברשות. נמצאת אומר פעמים שהיתומים אומרים אבינו השביח ובעל חוב אומר אתם השבחתם.
והוי יודע כי מה שכתוב ברוב נסחי ההלכות בשמועה זו אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי אף על פי דמסיק ביה בלוה שיעור ארעא ושבחא לית ליה למשקל שבחא דאשבח יורש או לוקח טעות הוא בנוסחאות שכבר חזר בו רבינו הגדול ואף בפרק שנים אוחזין כתב ומחק והגיה ובזקנותו כתב שם הדברים על עיקרם כמו שכתוב שם בנוסחאות המדוקדקות וכן בכאן תמצא נוסחאות הרבה שאין כתוב בהם הך לישנא דלא שוייה ניהליה אפותיקי ומסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וכו'. עד כאן.
ונראה לי דעיקר נוסחאת הריא"ף היא כך אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי כין דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא לית ליה למשקל שבחא וכו'. וכן הוא בהלכות שלי. שיטה.
ורבינו חננאל ז"ל כתב לענין פסק וזה לשונו: אייתי יתמי ראיה דאינהו אשביחו סוגיא דשמעתא דיהיב להו גריוא בארעא שיעור שבחייהו. ואי שויוה אבוהון ניהליה אפותיקי דאמר ליה הכי לא יהא לך פרעון אלא מזו מעלה בעל חוב ליתומים בדמים וכן דין הלוקח עם בעל חוב בעידנא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלחוד אבל אי שוייה ניהליה אפותיקי מעלהו בדמים ולית ליה ללוקח שבחא אפילו שבח המגיע לכתפים פירוש כמון שהגיעו הענבים לבצור ולישאם על כתפו לא אמרינן כבצורות דמיין אלא בעל חוב טורף ארעא ושבחא בלא דמים. ולא מתוקמא הא דרב נחמן שלשה שמין להם את השבח בכור לפשוט כמשמעו כיון שהשביח הפשוט בנכסים נותן הבכור לפשוט דמי מה שהשביח ונוטל פי שנים בנכסים אבל בעל חוב ליתומים ובעל חוב ללוקח בזמן שאין מסיק בו אלא שיעור ארעא בלחוד אלא שקלי גריוא דארעא שיעור שבחייהו. עד כאן.
וזה לשון הרמ"ך ז"ל: האי מאן דמסקי ביה זוזי ומית לוה ושבק ארעתא דיליה לירתיה ואשבחו יתמי הנהו ארעתא לא מצי בעל חוב למשקל מידי בההוא שבחא היכא דלא שוייה ניהליה אפותיקי. והיכא דקא טעני יתמי אנו השבחנו ומלוה קא טעין אבוכון אשבח על היתומים להביא ראיה דאינהו אשבחו כיון דארעא לגוביינא דבעל חוב קיימא ואי לא מייתו ראיה משתבע האיך דאבוהון אשבח אי מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא ושקיל לה לארעא בהדי שבחא. ואי מייתו יתמי ראיה דאינהו אשבחו יהיב להו מלוה שיעור ההוא שבחא כוליה בארעא כיון דלא שוייה ניהליה אפותיקי. ואי לא בעו יתמי גריוא דארעא ואית להו זוזי מצו מסלקי ליה לבעל חוב בזוזי מכוליה ארעא לגמרי. אבל היכא דשוייה ניהליה לההיא ארעא אפותיקי אף על גב דקא מודה מלוה דיתמי אשבחו אי מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שקיל לה לארעא ולשבחא והוו להו יתמי כיורד לשדה חברו שלא ברשות ונטעה דשמין לו וידו על התחתונה ואי הוי שבח יתר על ההוצאה נוטלים הוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח נוטלים כשיעור השבח במעות מבעל חוב. ואי לא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אלא שיעור ארעא בלחוד כיון דשוייה ניהליה אפותיקי בהא נמי שקיל לה בעל חוב ולשבחא דילה ויהיב להו ליתמי שיעור הוצאה או שיעור שבח דידן על התחתונה ומסלק להו בזוזי דארעא קניא ליה למלוה והוה ליה יתמא משבח בארעא דלאו דיליה. ועיקרא דהא מילתא ברירנא בפרק קמא. שלשה שמין להן מה שהשביחו ומעלין אותם בדמים בכור לפשוט היכא דאשבחינהו פשוט לנכסי דאבוהון קודם חלוקה יהיב ליה בכור שבחיה כשיעור הוצאה הפחותה מן השבח במעות והדר פלגי ושקיל בכור פי שנים בכולהו נכסים. ובעל חוב נמי ליתומים בדשוייה אבוהון ניהליה אפותיקי. וכן נמי בעל חוב ללקוחות כדאיתא התם. ויורד לתוך שדה חברו שלא ברשות נמי כי האי גוונא דיינינן ליה. עד כאן.
סבר רבי חנינא למימר בארעא מסלקינן להו. תימה כיון דטעמא דעל היתומים להביא ראיה וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דרבי חנינא ידע דברי רבי יוחנן דאמר על היתומים להביא ראיה אבל לא ידע דברי התלמוד דמפרש ארעא כיון דלגוביינא קיימא. הרא"ש ז"ל.
אי נמי ביורד לשדה חברו ונטעה בההיא גופא הוה סלקא דעתיה דבארעא הוה מסלקי ליה. תוספות שאנץ.
מתניתין: המקבל שדה מחברו לשבש שנים בשבע מאות דינרין אין שביעית מן המנין דמדאמר ליה שבע שנים הראויות לזריעה קאמר ליה. אבל אם אמר שבוע אחת בשבע מאות דינרין שביעית מן המניה דשמטה בכלל שבוע הוא ואף על גב דלא חזיא שביעית לזרעה מכל מקום חזיא למשטח בה פירי ומשום הכי הזכיר לו שבוע ולא אמר לשבע שנים שאף בשנה של שביעית רוצה שתעמוד לפניו אף על פי שאינו יכול לזרעה. ה"ר יהונתן.
גמרא: מלמד שאינו עובר אלא בקר ראשון בלבד. ונראה לי דדוקא לאיסור בל תלין הוא דאינו עובר עליו מבקר ראשון ואילך אבל לשאר חיובי דשכירות ואף לא תבא עובר לעולם הואיל ולא כתיב בהו ייתור למעוטינהו מיום ראשון ואילך. שיטה.
והר"ן חולק בזה שכתב וזה לשונו: שלא יעבור עליו אלא בקר ראשון בלבד. וכן נמי אם הוא בענין שאינו ראוי לעבור עליו שוב אינו עובר כשוקאי דסורא. והוא הדין לשכיר לילה שאינו עובר משום ביומו תתן שכרו אלא ביום ראשון בלבד. עד כאן וכן כתוב בנמוקי יוסף משמו. וכן דעת הרמ"ך וזה לשונו: אינו עובר משום לא תלין ומשום לא תבא עליו השמש אלא בקר ראשון וערב ראשון אבל משם ואילך עובר משום בל תשהה דאל תאמר לרעך וגו'. עד כאן.
===דף קיא עמוד א===
לא צריכא דאמר להו שכרכם על בעל הבית. ואי אוגרינהו סתמא נראה לומר דאינו עובר אפילו השליח כיון דלא אמר להו עלי שכרכם אלא דאמר להו באו עשו מלאכה בשדה פלוני בכך וכך שכר ליום ולא אמר מי יתן שכרם מיהו איהו פרע להו. כן נראה.
ואפשר לומר דכיון דאמר להו מלאכה של פלוני הוא אינהו אפסידו אנפשייהו דלא שיילוהו שכרם על מי ולא שקלי אגרייהו אלא מבעל הבית שמלאכתן אצלו כיון שהשליח שכרם ברשות. הרמ"ך.
אמר ליה לשמעיה זיל אגיר לי פועלים. לא משום שהיה דעתו לדחות וכו' ככתוב בתוספות. או שמא אין איסור כל כך בבל תשהה כמו בבל תלין הרא"ש.
הני שוקאי דסורא לא עברי משום בל תלין שהן בעלי חנויות שאין מעות מצויות אצלם אלא ביום השוק. אבל משום בל תשהה עוברים אם שכרם סתם ולא אודעינהו דאיומא דשוקא ליפרעו. ואי לית להו זוזי. תימה לי אמאי עובר משום בל תשהה. ונראה לומר דליתא להלכתא ומהאי טעמא שבקה מרנא זק"ל. הרמ"ך.
כתוב בספר המאור כתב הרב רבי אברהם. רב סביר שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה דכיון וכו'. ולי נראה וכו' עד והיינו כרב אסי דאמר אפילו לא שכרו וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם ואיך למדנו טעמא דשמואל מהכא ולמה גובה כל הלילה וכל היום והלא שכיר שעות דלילה הוא ויכול לפרוע שברו בלילה במה שנשאר בו ויעבור על לא תלין כמו שאמר רב ומה צורך לנו שכיר שכיר אטו שכיר שנה שכיר שבוע שלוצא בלילה ומאליו הוא נושא נפקא ליה לתנא דידן והלא כמה אשכולות וכמה כרמים בצר והרי הוא בכלל לא תעשק את רעך ולא תגזול הכתובים אצל לא תלין מעתה יעבור עליו בבקר על לא תלין. ועוד כי הדמיון אשר הוא מדמה שכיר שעות לאשכול אחד אינו דומה לו כלל כי כששאל רבי יוסי ברבי יהודה האי לא תלין אתך מאי קעביד ליה ואמר מיבעי ליה לכדרב אסי לימא ליה מיבעי ליה לשכיר שעות אלא ודאי האי לחוד והאי לחוד ושכיר שעות בכלל שכיר הוא הילכך אין לנו טעם לשמואל כי אם כאשר פירש אדוני הרב שהיום והלילה אחת הם ויש בו משום ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. ואפשר עוד לומר כי כשיגיע לבקר יעבור משום בל תלין שהרי עדיין בקר ראשון אלא דקשיא ליה מאי דאמרינן בגמרא הני דאיתנהו ביממא ליתנהו בליליא ודאיתנהו בליליא ליתנהו ביממא. ואי קשיא לך כיון דשכיר שעות בכלל שכיר הוא למה ליה קרא יתירה לכדרב אסי. הא לא קשה דהא דרב אסין מלאכה ידועה היא וכעין קבלנות אבל שכיר שעות ודאי בכלל שכיר אחרינא הוא דלא כתיב ביה יום בתורה וטעם יפה הוא זה דאי לאו הכי רב אסי מאי אתא לאשמועינן.
מכאן אמרו כל הכובש שכר שכיר. פירוש מאחר דאפילו בשכר שעות עובר אם כן בכל שכירות שבעולם הוא עובר על חמשה שמות. הר"ן.
בחמשה שמות. פירש הראב"ד חמשה שמות בין עשה בין לא תעשה ואינו מונה לאו כפול כי אם השמות החלוקים. ורש"י פירש חמשה לאוין ולאו דלא תעשוק כפול הוא מונה וכלשונו מצאתיה בתוספתא דתניא התם הכובש שכר שכיר עובר בחמשה לאוין משום בל תעשוק ובל תגזול ובל תלין פעולת שכיר ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. הרשב"א.
ונראה שרש"י גורס בחמשה שמות ועשה דהיינו ביומו תתן שכרו וכן הוא בגמרות שמכתיבת יד. גליון.
שם שכירות אחת היא. לא שיהיו כולן במקום אחד אלא משום דשכירות אחת היא כלל אותם התנא בכלל אחד. הראב"ד ז"ל.
אי זהו עשק ואי זהו גזל ששניהם בשכר שכיר וכדאמרינן באיזהו נשך. והא דומיא דפקדון בעינן דקא כפר ליה ממונא כדכתיב וכחש בעמיתו בפקדון. מתקיף ליה אביי איזהו גזל האמור בתורה וכו' כלומר כיון שאתה אומר יש לך בידי ואיני ניתן לך זהו גזל דמשמע לן לשון גזל שהוא בא בכח כעין ויגזול את החנית אבל כפירה אינה לשון גזל אם כן גזל דכתב רחמנא גבי שבועת הפקדון בכהאי גוונא נמי מחייבינן ליה קרבן דהא גזל מיקרי והא דומיא דפקדון בעינן דכפר ליה ממונא. אלא אמר אביי לא שכרתיך מעולם זהו עשק נתתיו לך זהו גזל. ולא ידענא טעמא אבל נראה לי כל לשון עשק הוא מגזרת חשק כדכתיב הן עשקה לי ערבני כאלו אמר חשקה לי ובלשון רבותינו ויסתבל החגב אלו עגבות כאלו אמר העגב והחשק אינו אלא לשעה אבל לשון גזל משמע לעולם לפיכך לא שכרתיך מעולם סופו להודע ואינו אלא השמטה לשעה אבל נתתיו לך אין סופו להוודע והוא לעולם. הכי השתא בשלמא הכא או בגזל כתיב בגזל דכחש השתא מכלל דאודי ליה מעיקרא וכחש בגזל שכבר היה הגזל ועכשיו כחש בו וזהו יש לך בידי ואיני נותן לך כחש בו לגמרי אבל הכא לא כתיב או בעשק או עשק כתיב שעשקו כבר ובמה בכחש בו דומיא דפקדון נמצא כי העשק עצמו ענין כפירה הוא. רבא אמר זהו עשק זהו גזל וכו' כדאיתא באיזהו נשך. הראב"ד.
ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. ולא גרסינן ולהכי אפקינהו בתרי לישני דאף אי הוו תרווייהו בלשון אחד הכי נמי דעבר בשני לאוין. ואיסור לאו קאמר אבל מלקות אין כאן דהוי לאו הניתק לעשה. ומיהו קשה עשק וגזל הכתובים באשם גזלות למה חלקן הכתוב. ור"מ פירש לאשמועינן משיכה קונה מדלא אהדריה לתשומת יד ואהדריה לעשק כדאמר רבא גופא לעיל פרק הזהב. הרא"ש.
נראה דגזל דגבי אשם הוי גזל ממש ולא בעושק שכר שכיר דדוקא הכא דלא איצטריך לאו דגזל מוקמינן מעניניה דקרא. עד כאן גליון.
===דף קיא עמוד ב===
מאחיך פרט לאחרים. תימה אמאי איצטריך וכו' ועוד תימה אמאי איצטריך למכתב גר צדק וכו' ככתוב בתוספות. ור"מ תירץ ומצינו בשעריך אגר צדק דלתיב ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך. ולא נהירא לי דההוא שעריך איצטריך לומר דחצר קובעת וקאי נמי אלוי יתום ואלמנה. ונראה לי דדרשא דגר צדק אסמכתא בעלמא היא ולאו דרשא גמורה היא דגרך אשר בשעריך חדא מילתא היא ואין לעשות ממנו שתי דרשות ולא דמי לגר ותושב דגבי רבית דתרי מילי נינהו. וגבי עבד עברי הכי קאמר ולא לגר צדק אם לא נכתב תושב ולהכי כתיב תושב לומר שסופו לימכר אף לגר תושב. הרא"ש.
מגרך זה גר צדק. תימה אמאי איצטריך וכו' ויש לומר דשאני הכא דכתיב מאחיך וכו' ככתוב בתוספות. וקשיא לי דאם כן לישתוק קרא ממ"ם דמאחיך ומגרך. וכן קשה גבי רבית דכתיב גר צדק וכן בכל מקום דכתיב לאזרח ולגר מאי איצטריך פשיטא דגר צדק בכלל ישראל הוא לכל המצות אפילו היכא דלא כתיב גר. וצריך לומר דלשום דרשא נכתב. הרא"ש ז"ל.
כל שבארצך. ולא דרשינן ליה למעוטי חוץ לארץ וכו' ככתוב בתוספות. ור"מ כתב דשכירות קרקע אינו עובר עליו דדרשינן כל שבארצך ולא ארצך. ומסתבר טעמיה דלא מרבינן אלא בהמה וכלים שעושים בהם מלאכה דומיא דשכיר. הרא"ש.
ורבי יוסי בר יהודה לא יליף שכר שכיר. ואף על גב דבפרק קמא דקידושין לא משכח תנא וכו' ככתוב בתוספות. אי נמי שכיר דעבד גמיר בהדיא דאותו דוקא ניתן לידרש בגזרה שוה. הרא"ש.
לעולם לא יליף שכיר שכיר. אומר מהר"ח דהוא הדין דמצי למימר לעולם יליף שכר שכיר וגר תושב ממעט מרעך. ולי נראה דניחא ליה למימר לא יליף דאין סברא שיחלוקו בגזרה שוה אלא לכולי עלמא לא ילפינן ותנא קמא דמאחיך נמי לא יליף. ולפי המסקנא ידרוש מאתך גר תושב ובהמה וכלים ורעך למעוטי גוי וכן משמע מדקא בעי בסמוך ורבי יוסי האי אהך מאי עבידנא משמע דלתנא קמא דיליה אתי שפיר דדריש אתך לכדפירשתי. אבל לפירוש תוספות ה"ר אלחנן דאשכיר בעי לא יתיישב. גליון ע"כ.
ותנא קמא דמאחיך האי רעך מאי עביד ליה. בדין הוא דלימא נמי לרבי יוסי בר יהודה כיון דלא יליף שכיר שכיר למה לי דגר תושב ממילא מימעיט. אלא אולמי אלים לקושייה משום דלתנא קמא דמאחיך קשיא ולרבי יוסי בר יהודה לא קשיא אלא דמייתר ליה ואיכא למימר דרעך גלי דלא ילפינן שכר שכיר. הרמב"ן ז"ל.
וזה לשון הראב"ד: הנה קראי דשכיר הכי כתיבי בסדר קדושים לא תעשוק את רעך ולא תגזול ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. ובסדר כי תצא לא תעשוק שכר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא וגו' ומאן דיליף שכיר שכיר יליף האי שכיר דקדושים משכיר דכי תצא דכלהו כתיבי התם גר צדק וגר תושב ובהמה וכלים כדאיתא בגמרא כדברי תנא קמא דמאחיך ורבי יוסי בר יהודה ותנא דידן לא ילפינן שכיר שכיר הילכך לא מיחייב אלא ממאי דכתיב בההוא לאו בלחוד. ומאי דקפריך בשמעתא ותנא קמא דמאחיך ואית דגרסי נמי ורבי יוסי בר יהודה האי רעך מאי עביד ליה לתנא קמא דמאחיך קשיא ליה רעך דהא גר תושב לאו רעך ואמאי עבר עילויה משום לא תגזול ולא תלין ורבי יוסי בר יהודה קשיא ליה דלא הוה צריך רעך למעוטי דהא לא יליף שכר שכיר. ולא נהירא דאי לא כתיב רעך והוה כתיב סתמא הוי אמינא אכלי שכיר קא קפיד קרא דהא כתיבי כולהו בדוכתא אחריתי וכיון דכתבי כולהו בדוכתא אחריתי והכא כתיב סתמא כלהו איתנהו. ותו אקשינן ולרבי יוסי בר יהודה וכו' ואית דגרסי נמי ותנא קמא דמאחיך האי פעולת שכיר אתך מאי עביד ליה לרבי יוסי בר יהודה קשיא ליה דהא אמר בהמה וכלים אין בהם אלא משום בל תעשוק כלומר מאי דכתיב בהו בלחוד ופעולת שכיר אתך משמע כל שפעולתו אתך אפילו בהמה וכלים אבל לתנא קמא דמאחיך לא קשיא ליה אלא דלא הוה צריך למכתב אלא פעולת שכיר דהא יליף שכיר ובמשנה תורה כלהו כתיבי. והא דאמר רבי אמי אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד עובר עליו קשיא לי רבי אמי מאי אתא לאשמועינן. אטו שכיר שעות מי לא תנן ליה במתניתין. ואיכא למימר דאפילו פחות משוה פרוטה נמי אשמועינן וכיון דשמעינן שכיר כל דהו שכיר מיקרי תו לא איצטריך גזרה שוה למגמר הני לאוי מהני לאוי ושאר שמעתא פשוטה היא. עד כאן.
והר"ן כתב וזה לשונו: ותנא קמא דמאחיך האי רעך מאי עביד ליה פירוש דבשלמא לרבי יוסי בר יהודה כיון דלא יליף שכיר שכיר איצטריך רעך למעוטי גוי כי היכי דמצריך בקרא דמשנה תורה מאחיך פרט לאחרים דהא לא ילפי מהדדי אבל לתנא קמא דמאחיך דיליף שכיר שכיר רעך למה לי דליכא למימר למעוטי גר תושב דהא איהו מרבה ליה בהדיא ולמעוטי גוי לא איצטריך דמאחיך נפקא וכיון דיליף שכיר שכיר כל חד וחד מחבריה גמר. ומהדר ליה דלמעוטי גוי אתא ומקשי מאחיך נפקא כלומר לתנא קמא דיליף שכיר שכיר אבל לרבי יוסי בר יהודה אתי שפיר.
ורבי יוסי בר יהודה האי אתך מאי עביד ליה. הוא הדין דהוה מצי למפרך לתנא קמא דמאחיך אתך למה לי דלבהמה וכלים לא איצטריך דמבארצך נפקא כיון דיליף שכיר שכיר אלא כיון דלתנא קמא דמאחיך לא קשיא ליה אלא ייתורא ולרבי יהודה קשיא ליה לגמרי ניחא ליה למפרך לרבי יוסי בר יהודה מלאקשויי לתנא קמא.
והקשה הרמב"ן והאי אתך מיבעי ליה לשלא תבעו ולשאין לו ולהמחהו אצל חנוני וכדתניא לקמן. ויש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי הכי אלא כיון דהשתא דרשינן אתך לרבויי אליבא דתנא דידן ניחא ליה למדרשיה בהך גווני נמי אליבא דרבי יוסי בר יהודה ולא ניחא ליה לאוקמי בהני דרשי דלקמן דמיעוטי נינהו. ע"כ.
ואידך מאליו הוא נושא את נפשו. ותימה לי אמאי איצטריך למדרש מאליו הוא נושא את נפשו דאף על גב דלזו מופנה הוא מצי גמר גזרה שוה. תוספות שאנץ.
האי דכתיב ואליו הוא נושא את נפשו דרשו אותו כאלו אמר ועליו הבורא הוא נוטל את נפשו פירוש על אותו עון וחלקו בו רב הונא ורב חסדא חד אמר נפשו של גזלן וכו'. פירשתיו בבבא קמא תלמוד לומר אתך לדעתך ולא לדעתו שאם לא תבעו אף לדעתו הוא. הראב"ד.
כתוב בתוספות ובפוטרו בהדיא פשיטא דאינו חוזר וכו'. וכתוב בגליון וההיא דחנוני על פנקסו דחוזר ונוטל מבעל הבית מיירי לרב ששת כגון שפירש בפירוש שיחזור עליו. וכתוב בתוספות וכן משמע בפרק קמא דקדושין דמחילה וכו'.
וכתוב בתוספות שאנץ וההיא דקידושין קשה לרבינו אמאי לא מהני בה כי אמר באפי תרי זיל בלא שטר דאפילו בעבד כנעני מהני הפקר לפוטרו ממעשה ידיו. ויש לומר דוקא בלשון הפקר משתחרר ופטור ממעשה ידיו אבל בלשון שחרור שכותבין בגט שחרור שמשמעותו לשון מחילה ולא לשון הפקר בזה אומר שלא מועיל בעל פה לפי שעבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול והכי קא פריך למה לי שטרא בזה הלשון הכתוב בשטר שחרור שהוא לשון מחילה בלא שטר יכול למחול בזה הלשון עצמו ועל זה מתרץ שגופו קנוי ולא מהני ביה לשון שחרור בעל פה דלא שייכא מחילה בדבר שגופו קנוי ובמה שהיה יכול לפוטרו על לידי הפקר אין להקשות למה לי שטר יפקירנו כי אף על פי שיכול לפוטרו על ידי הפקר בלא שטרא יש להו ללמדנו שבלא הפקר הוא לשון טוב לפוטרו שהרי אף בעל פה מועיל יש לפוטרו בשטר גם בלשון גרוע שאינו מועיל בעל פה דהיינו לשון שחרור שהוא כעין מחילה דלא מהני ביה משום דגופו קנוי דהיינו נמי טעמא דאיצטריך למכתב גט שחרור בתורה גבי שפחה כנענית אף על גב דמהני הפקר בעבד כנעני לשמואל ולרבי שמעון בן אלעזר דקאי שמואל כוותיה בהחולץ דאי לא הוה כתיב הוה אמינא דלא מהני בשטר יותר מבעל פה. עד כאן. וכתוב בתוספות ולהני צריך קנין דאלים טפי. וכתוב בגליון אף על גב דקנין בטעות נמי לאו כלום הוא מכל מקום אלימא טפי בקנין מבלי קנין.
===דף קיב עמוד א===
בעי מיניה מרב ששת קבלנות עובר וכו'. הא דאמרינן הכא אומן קונה והלואה היא ובפרק הגוזל אמרינן עשה לי שיראים ונזמים וטבעות כיון שעשאם ונתנן לידה מקודשת וכו' סבריה דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והלואה היא והמקדש במלוה אינה מקודשת ורבי מאיר דאמר כיון שנתנם בידה מקודשת ולא בעינן ממון אחר סבר אומן קונה בשבח כלי ולאו הלואה היא אלא מתנת תכשיטין היא אלמא מאן דאמר אומן קונה בשבח כלי מפיק ליה מתורת הלואה. לא קשיא מידי דודאי חזרת השיראין והנזמים לידה הם מתנת הכלים עצמן לידה לתורת קידושין הם הקידושין ולא הספיק לשבח זה להיותו הלואה כי מיד שנתנן לה ונתחייבה ליתן את דמיו נתקדשה אבל לענין בל תלין כיון שנתן טליתו לבעלים ונתחייב לו דמי השבח ההוא מיד נעשית עליו הלואה ולא שכירות. הראב"ד.
נתנה לו בחצי היום מששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין. נראה לי דבל תלין דהכא לאו דוקא דמשום לא תבא עליו השמש הוא דשייך בה אלא אגב שיטפא דבל תלין דרישא דברייתא ושכיר יום דשייך ביה בל תלין הוא המצוי נקט ליה נמי בסיפא בל תלין. שיטה.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: וקבלנות עובר נמי משום בל תלין ובשאר כל השמות דסבלנות כשכירות היא ואין אומן קונה בשבח כלי. ודוקא בתר דאהדריה לבעל הכלי הוא שעובר עליו כיון ששקעה עליו חמה כדאמרינן נמי גבי שכיר שבוע וכו' דאם יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל הלילה והוא זמנו לעבור בכל השמות האלו. מיהו צריך עיון היכא דאמר ליה גמרתיו בא וטול אותו והבא מעות אי אמרינן דכמאן דאהדריה ניהליה דמי או דילמא כיון דלא שקליה לא עבר עליה כלל דהא הוי איהו עליה שומר חנם כל היכא דאיתיה בביתיה אף על גב דאמר ליה גמרתיו ואף על גב דאמר טול כליך והבא מעות דלא קרינא ביה פעולת שכיר אתך שהרי אין פעולתו אצלו כן נראה וצריך עיון. עד כאן.
וזה לשון ה"ר יהונתן: קבלנות דלא הוי לא שכיר יום ולא שכיר לילה אלא שיאמר לו שמתקן לי טלית זו בכך אימתי שירצה יתקן אותה וכשיחזירנו לו והלה עובר בשכירות משום בל תלין. אומן קונה בשבח כלי כלומר זוכה בו במה שהשביחו ומשום קבלנותו יוצא לו שכשמחזירו לו הרי הוא לו כמוכר שבח שהיה לו והלואה הוא ולא שם שכירות עליו ובהלואה לא שייך בל תלין או דילמא שם שכירות עליו ועובר משום בל תלין או אינו עובר משום בל תלין אף על פי שנתן לו רשות שיטלנה מביתו ויוליכנה לביתו שאינו רוצה לעכבה בשביל שכירותה אפילו הכי כל זמן שיש משכון תחת ידו אינו עובר משום בל תלין אבל אם נתנה לו בחצי היום תיכף נתחייב בשכירותו וכיון ששקעה עליו חמה ולא פרעו עובר משום בל תלין אלמא קבלנות כשכירות דמיא ואין אומן קונה בשבח כלי. עד כאן.
===דף קיב עמוד ב===
עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו. לאו למימרא דמעיקר דינא מיחייב בעל הבית דהא אכתי לא התקינו שבועה היסת וכו'. אלא הכי קאמר דהכא ודאי הוה להו לרבנן שישבע בעל הבית משום דאלימא טענתיה דשכיר הואיל ואיכא עדים ששכרו ונתחייב לו ועדיין הוא בתוך זמנו ועוד דשכיר דאיק טפי ובעל הבית לא דאיק כולי האי או משום טרדא או משום שהשכיר נושא את נפשו על שכרו והוה להו לרבנן לתקוני שישבע בעל הבית והוי כעין שבועה דאורייתא ואפילו הכי עקרוה רבנן מבעל הבית ששורת דין של תקנה עליו לישבע ולא ישלם משום כדי חייו דשכיר. ואקשיה ומשום כדי חייו דשכיר קנסינן ליה לבעל הבית היה לנו לומר שישבע נעל הבית ודיו שנחמיר עליו שבועה. ומפרקינן אלא בעל הבית טרוד בפועליו. הרמב"ן ז"ל.
עוד נראה לי דלהכי נקט עקרוה לאשמועינן דאפילו היכא דבעל הבית מודה מקצת דמחוייב שבועה דאורייתא עקרוה רבנן מינלה ושדיוה אשכיר שלא תאמר כי תקינו רבנן דמשתבע ושקיל דוקא בכופר בכל שהוצרכו בו לתקן דאלו מדינא היה בעל הבית פטור לגמרי בלא שבועה ושכיר הולך לו בפחי נפש וכיון שהוצרכו לתקן שדיוה אשכיר משום כדי חייו ועוד דבאומר נתתי שכיחא מילתא דאמר ולא דאיק אבל במודה מקצת סלקא דותך אמינא כיון דבעל הבית מחייב שבועה אין כאן צורך לתקנה ואוקמוה אדיניה ועוד דכל כהאי גוונא כיון דמתחזיא מילתא דדאיק ואמר דהא אודי במקצת סלקא דעתך אמינא לישתבע בעל הבית כדיניה קמשמע לו דאפילו כהאי גוונא עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית. וכך מטין דברי רש"י שכתב תקנות קבוצות ראוי לעשותן קבע ולעקור עליהן דבר מן התורה דמדאורייתא מי שעליו לשלם הוא נשבע דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם והכא שקלוה לשבועה מבעל הבית ושויוה אשכיר. ואסיקנא אלא בעל הבית טרוד בפועליו הוא כלומר דלאו משום כדי חייו כלל הוא אלא שראו חכמים לתקן שבועה על בעל הבית מפני שהשכיר מוסר נפשו על שכרו וכיון דטרוד בפועליו הוא לא רצו להטילה עליו ושדיוה אשכיר. הר"ן.
הא דאמרינן סתם קציצה מידכר דכירי לה אינשי. לאו למימר דפטור אלא לומר שאינו נשבע ונוטל אלא בעל הבית נשבע ולא משלם והכי נמי אוקימנא בשבועות להא דקתני המוציא מחברו עליו הראיה לצדדין קתני או יביא ראיה ויטול או ישבע בעל הבית ויפסיד פירוש דתקינו ליה רבנן שבועה אפילו היכא דליכא מודה מקצת דאורייתא כגון דפרעיה אי נמי אמר ליה הילך והיינו משום כדי חייו כדפרישנא וכך הסוגיא מוכחת שם וכן פירש הרב רבי יוסף הלוי. ותמהני על רבינו הגדול שכתב כאן סתם המוציא מחברו עליו הראיה והא לצדדין קתני כדפרישית והתם כתב בזו ישבע בעל הבית ויפסיד ולדידיה משמע דלא חדיתו הכא מידי אלא כדין כל מודה מקצת דעלמא ולפיכך כתבה סתם. ואין זה נכון כמו שפירשתי שאם כן למה הקשו שם ואמאי ישבע בעל הבית ויפסיד וכי תעלה על דעתך דמודה מקצת לא ישבע. ושמא קסלקא דעתך דרבנן האמינוהו לבעל הבית כמאן דהוא דכיר משום דאלימא להו חזקה דידיה ושכיר נמי לא ניחא ליה להביא אותו לבית השבועה כי היכי דליגרוהו ולמאי דלא קאי במסקנא לא דייקינן טפי. אי נמי אקציצה מדכר דכירי לה אינשי פרכינן דקא סלקא דעתך דמודה מקצת בקציצה פטר רבה בר שמואל שאין מוסרין שבועה לבעל הבית משום דטרוד הוא ולא ראה לומר בקציצה נשבע ונוטל דליכא בקציצה משום כדי חייו דהא שקיל כדי חייו דשכר אומנות מידע ידיעי ולא שכיחא דכפר ביה בעל הבית בפחות מחייו דשכיר כן נראה לי. והא דאקשיה וכי שכיר עובר משום בל תגזול איכא למידק כיון דאמרת רמי אנפשיה ומדכר דכיר הדר דינא אדאורייתא ופטור. ולפי פירושנו אין זו קושיא דהכי קאמר כיון דאיכא נמי חזקה גבי שכיר נימא שישבע בעל הבית משום כדי חייו דשכיר אף על פי שאינו טרוד אלמה תנן שאין אחד מהם נשבע אלא פטור לגמרי. ומפרקינן משום דגבי בעל הבית איכא תרי חזקה ולא חיישינן לכדי חייו דשכיר. ואי קשיא גבי בעל הבית נמי איכא בל תגזול. לאו מילתא היא דאפושי לאויה לאו חזקה הוא אלא חזקה אחרת בעינן דהיינו שאין שכיר משהה שכרו. הרמב"ן. עיין בהר"ן פרק כל הנשבעין.
אי הכי אפילו עבר זמנו נמי. הכי פירושו אי אמרת בשלמא דהא דעקרוה רבנן לשבועה שהיה להם לתקן על בעל הבית מפני שהשכיר מסר נפשו על שכרו וכו' כמו שכתוב בפרק כל הנשבעין בפירוש ההלכות. ומשני חזקה אין בעל הבית עובר משום בל תלין. פירוש וכיון שכן כי היכי דאמרינן בעבר זמנו דאינו נשבע ונוטל הכי נמי דבעל הבית לא מיחייב שבועה כלל דכיון דחזקה דאינו עובר משום בל תלין אין כאן מקום לתקנה כלל. ומקשינן וכי שכיר עובר משום בל תגזול. כלומר דנהי דליכא למימר דליעקרו רבנן שבועה מבעל הבית ולשדיוה אשכיר כיון דליכא הכא טרדת פועלים דרמי אנפשיה ומדכר דכיר מכל מקום הוה לן לתקוני מיהת דלישתבע בעל הבית דלא מצית אמרת דבעל הבית ודאי פרע דחזקה אינו עובר משום בל תלין דהכי נמי איכא חזקה גבי שכיר דאינו עובר משום בל תגזול וכיון שטענות הללו שקולות הן הוה לן למימר דלישתבע בעל הבית שבועת התקנה. ומשני גבי בעל הבית איכא תרי חזקה וכו'. זהו דרך שנראה לי מחוור בהלכה זו. וכללא דמילתא דבכל האי שקלא וטריא מודינן דשבועת בעל הבית מפני שהשכיר מסר נפשו על שכרו היא ולא שקלינן וטרינן אלא במאי דעקרוה לשבועה מיניה ושדיוה אשכיר אי משום כדי חייו או משום דטרוד בפועליו ובזה השמועה עולה יפה אף על פי שלא נראה כן בדברי הראשונים.
נמצא עכשו לענין הלוה דבעבר זמני לא תקנו חכמים כלום אלא הרי הוא כשאר הטענות של ממון. אבל בקציצה אף על פי שבעל הבית כופר בכל נשבע ואינו משלם אבל אין השכיר נשבע עליה ונוטל וכך הם דברי הרמב"ם בפרק י"א מהלכות שכירות. הר"ן.
כתוב בתוספות וברייתא כולה בדליכא עדים איירי ורישא דקתני נשבע ונוטל הכי פירושו וכו'. ואם תאמר לפירוש זה למה לי למתני סיפא כלל כיון דמיירי בדליכא עדים כלל פשיטא שעליו הראייה להביא עדים שאפילו מעיקר השכירות הוא צריך להביא עדים קודם שיהא נאמן בשבועה כדפירש רישא. יש לומר דסלקא דעתך אמינא דכיון שהוא מודה שקצץ אחת ומודה שאחת חייב לו הוה ליה מודה מקצת הטענה ולא יצטרך עדים לקציצה אלא כיון שיש כאן שבועה על בעל הבית והפכה על השכיר ויהא נאמן השכיר ליטול בשבועה ולא תהא השבועה על בעל הבית משום דטריד בפועליו הוא ושוכח גם הקציצה קמשמע לן דקציצה ודאי מידכר דכירי אינשי. ועל זה אין להאמין השכיר ליטול בשבועה. מפי רבי. תוספות שאנץ.
===דף קיג עמוד א===
אבל מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר דחזקה שאין בעל הבית עובר משום בל תלין. ואי קשיא לך מקמי דלימטי זמן חיוביה נמי ליתקון שבועה אבעל הבית ורמי אנפשיה ומדכר משום שבועה. איכא למימר דלא מידכר אלא ממאי דרמי אנפשיה מנפשיה כגון מחיוב בל תלין דכבר ידע ליה דמסיק אדעתיה אבל מחיוב שבועה הבאה עליו פתאום ולא אסיק אדעתיה לא דכיר. שיטה.
וכי שכיר עובר משום בל תגזול ואם תאמר והא חזקה דבל תגזול איכא נמי גבי בעל הבית. ויש לומר דגבי בעל הבית אין כאן כל כך בל תגזול שאם לא יתן היום מחמת שכחה יתן למחר אבל שכיר אם יטול שלא כדין עובר מיד משום בל תגזול. ואם תאמר מכל מקום גבי בעל הבית איכא חזקה דבל תלין ואוקי חזקה לבהדי חזקה ואוקי ממונא בחזקת מאריה דהוה ליה ברי וברי. ונראה לי דכל הני פרכות ליתנהו והכי פירושו וכי שכיר עובר משום בל תגזול כלומר כיון דבעל הבית טרוד בפועליו ושכיר אין לי טרדה אית לן למימר דשכיר אינו עובר בבל תגזול ובעל הבית מרוב טרדא שכוח מעיקרו הוא ולא נזכר כשהגיע זמן חיובא. ומשני גם חזקת השכיר מסייע לבעל הבית דאין שכיר משהה שכרו ובעל הבית נזכר יפה ושכיר שקרא קטעין. הרא"ש.
גבי בעל הבית איכא תרי חזקה וכו'. קשיא לי מאי טעמא לא חשיב חזקה דממונא. ונראה לי משום דההיא חזקה מקלש קלישא הכא דהא מידע ידיע דהאי שכיר עביד ליה עבידתיה ואיחייב ליה אגרא דהוה ליה כחזקה ומשום הכי לא חשיב לה. הראב"ד.
כנגד אותו היום של תביעה. רבינו חננאל הביא דמיון זה הלשון שומרת יום כנגד יום. תוספות שאנץ.
כנגד אותו יום של תביעה. פירוש יום אחד אותו יום שתבעו כל זמנו. כן פירש הראב"ד. וכתב שכן מפרש לה בירושלמי דגרסינן התם אמר רבי בון על ידי שבעל הבית טרוד בעסקיו תקנו בשניר שישבע ויטול ודכותה תקנו לבעל הבית שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול תנא רבי חייא לסיועיה אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו אחר שנה נשבע ונוטל אמר רבי יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד. ונראה לי דאותו היום בלבד דקאמר כעין גמרא דילן. ואמרו עוד בירושלמי אמר רבי מונא פעמים שתבעו אחר זמן ונעשה נתוך זמנו היך עבידא תבעו ואמר לו לא אמרתי לך מאותו היום נתתי אותו נעשה כמי שהוא אתמול נותנין לו שיעור אחר. וזה יוכיח על אותו העם בלבד שאמרו למעלה בדברי רבי יוסי שאינו אלא יום הסמוך ליום התביעה כאשר פירשנו שהרי כמו שהוא אתמול קאמר כלומר כאלו היה זמנו אתמול ותבעו כל זמנו עד כאן לשון הרב. הרשב"א.
וקרוב אני לומר שכל שתובעו שכיר לבעל הבית כל זמנו אף על פי ששהה אחר כך זמן מרובה נשבע בעל הבית שבועת התקנה דכיון דליכא למימר חזקה אין בעל הבית עובר משום בעל תלין שהרי תובעו כל זמן אין לפטור בעל הבית משבועת התקנה ונתבאר לך ממה שכתבנו למעלה וכי תימא חזקה אין שכיר משהה שכרו איכא נמי חזקה דאין שכיר עובר משום בל תגזול וכל ששקולות הן נשבע בעל הבית מן התקנה וכמו שכתבנו למעלה. הר"ן.
כתוב בספר המאור אלא אמר אביי שתבעו כל זמנו וכו'. בעלי הפירושין פרשו לה יום אחד לאחר זמנו וכו'. וכתב עליו הראב"ד זה לשונו: אמר אברהם הכניס בעל המאור הזה ראשו בין מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי השנוי בירושלמי אמר רבי בון וכו' עד אמר רבי יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד והרב פסק כרבי יוסי מפני שהסכים עם הפירוש שאנו מפרשים בכאן כנגד אותו יום של תביעה וכדברי רבי בון דסבירא ליה כרבי יוסי והלשון של כנגד מוכיח לא אמר על אותו יום של תביעה אלא כנגד אותו יום. ועוד כיון דקיימא לן שאם לא שכרו בעדים אינו נשבע ונוטל דאמרינן ביה מגו הכי נמי נימא מיגו דאי בעי אמר פרעתי אחר כך יהא נאמן לומר פרעתי בזמני. ואם תאמר והרי אותו שכנגד יום תביעה שהוא נשבע ונוטל ולא אמרינן ביה מגו. התם כיון דאישתדיר בהדיה כל זמנו אכתי לא רמי אנפשיה ולא אדכר אבל בזמן ארוך הכי נמי דאמרינן מיגו. ואולי מן הירושלמי למדה שאמרו אמר רבי זעירא פעמים שתבעו אחר זמן וכו' עד נעשה כמי שהוא אתמול. אבל מכל מקום אין זה הפירוש כנגד יום של תביעה שהרי אלו ולעולם לא פרע לו והיה לו לומר כנגד אותו יום של תביעה. ועוד אם אינו על אותו היום היה לו לומר ולפרש וליתן זמן עד כמה ישבע ויטול מיום תביעה ואילך ועל כרחו מפורש הוא בירושלמי שאין נותנין לו אלא יום כנגד יום שהרי אמרו בירושלמי שכתבנו אותו היום נעשה כמי שהוא יום אתמול כלומר כאלו היה אתמול יום התביעה אלמא אין נותנין לו אלא יום כנגד יום. עד כאן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: ונראה לומר וכן כתב בעל המאור ז"ל דכל היכא דקא טעין בעל הבית בזמנו פרעתי אי מייתי שכיר סהדי דתבעיה כל ההוא יומא קמא ובההוא יומא קמא נמי הוה טעין פרעתיך משתבע שכיר ושקיל אפילו אחר זמן מרובה כיון דקא טעין דפרעיה בזמניה בשעת טרדתו לית לן להימוניה לבעל הבית על ההוא יומא כיון דהוא טריד בפועליו והאי קא מודה דלא פרעיה בתר זימניה ולית לן להימוניה משום מגו דהא לא הוה יכול למימר פרעתיך אחר זמני כען דטען מעיקרא דבזימניה הוא דפרעיה. אבל אי לא תבעיה בזימניה וכי תבע ליה בתר זימניה אמר פרעתיו בזמנין מהימנינן ליה בטענת מגו דהא אין בעל הבית עשוי לעבור על לא תלין. על דרך זה הלך הרז"ה ז"ל וצריך עיון.
מתניתין: המלוה את חבירו לא ימשכנו ולא יכנס לביתו ליטול משכונו. פירשה שמואל בגמרא דאפילו שליח בית דין לא יכנס לביתו אלא לוה נכנס לביתו ומוציא לו. הכי גרסינן היו לו שני כלים נוטל אחת ומחזיר אחת וכן הוא בפירושי רש"י ז"ל. וקשיא לי מאי קאמר דאי סבירא ליה לתנא קמא דמתניתין דמסדרין לבעל תוב הא משמע דכל שבית דין מסדרין ומניחין ללוה בשעת גוביינא אין שליח בית דין ממשכן אלא מניחו לו וכדתניא בברייתא שליח בית דין הבא למשכן יכנס לביתו וממשכנו ולא ימשכנו דברים שעושים בהם אוכל נפש ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר ומפץ לעני ואם כן למה נוטל לו מאלו השנים כלל והלא כשמסדרין אם הוא אומן מניחין לו שני כלים מכל מין ומין כדאיתא בערכין פרק שום הדיינים ואי סבירא ליה לתנא דאין מסדרין וכן כשממשכנין ממשכנין את הכל ומחזיר לו בשעה שראוי לעשות בהם מלאכה כגון מחרישה ביום מאי קאמר היו לו שנים נוטל אחת ומחזיר אחת לא היה לו לומר אלא נוטלן ומחזיר לו אחד. ונראה שרש"י פירש היו לו שני כלים שאינם שוים בתשמישן אלא אחת של יום ואחת של לילה כדמפרש ואזיל מחזיר לו את הכר ביום ואת המחרישה בלילה והכי קאמר כשהוא צריך של יום נוטל מלוה של לילה המחזיר לו של יום ובלילה נוטל של יום ומחזיר של לילה. ואינו מחוור בעיני חדא דהיו לו שני כלים ממין אחד משמע. ועוד דאם כן לא הוה ליה למיתני נוטל אחד ומחזיר אחד אלא נוטל אחד ומחזירו לו ונוטל את השני. והראב"ד ז"ל תירץ כשבית דין יורדין לנכסיו ופורעין את המלוה מניחין לו שתי מטות ושני כלי אומנות אבל מתניתין דהכא בזמן שהלוה מוציא לו משכונות אי נמי שנכנס הוא ומשכנו שאפילו הוציא לו כל ביתו או משכנו כל ביתו קנה הכל בחשבון ואינו מניח אצלו כלום אבל מחזירו לו בשעת מלאכה וכסות יום ביום וכסות לילה בלילה. וגם זה אינו מחוור בעיני דאם כן מאי נלוטל אחד אדרבה נוטל הכל ומחזיר לו אחד. ובהלכות הריא"ף ז"ל נוטל אחד ומניח אמד וכן הוא במקצת הספרים. וגם לפי גירסא זו קשה למה נוטל אחד. ונראה לי דשני כלים ממין אמד קאמר ואחד צריך לו ואחד אין צריך לו כלומר דאינו משתמש בעודן בידו אלא באחד מהם נוטלם שניהם וכשמחזיר לו מחזיר לו לעולם את האחד שהוא משתמש בו והשני נוטלו ואינו מחזירו לו לעולם. וכן מצאתיה בתוספתא משכנו בשני כלים אחד שצריך לו ואחד שאין צריך לו זה שצריך לו נוטלו ומחזירו וזה שאין צריך לו נוטלו ואינו מחזירו ואם מחזירו מחזירו עד עולם כלומר עד עולם כל ימי הלוה כתנא קמא דמתניתין ודלא כרבי שמעון בן גמליאל. ועוד שנינו שם היו לו חמשה מחרשיות אין למשכן אפילו אחד מהן אם אינו עושה מלאכה אלא באחד מהן אין חייב אלא משום על אותה בלבד וזה מוכיח כמו שאמרתי. ועוד יש לי לפרש דלאו בכלי אומנות קאמר אלא בשני כלים כגון שני כרים או שתי מצעות וכיוצא באלו שאין נותנין לו אלא אחד אף כשבית דין מסדרין לו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: ואם משכנו חייב להחזיר לו. פירוש אם עבר ונכנס לבית ומשכנו חייב להחויר לו כלים הצריכים לו כדמפרש ואזיל מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום. והני מוכח בפרק קמא דתמורה דאם עבר ומשכן קאמר דפליגי אביי ורבא התם בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועבד אי מהני או לא ופרכינן התם לרבא דאמר לא מהני והרי משכון דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו לעבוט וגו' ותנן אם משכנו וכו' מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום דאלמא מהני דאי לא מהני יחזיר הכל מיד. ומתרצינן שאני התם דאמר קרא השב תשיב לו את העבוט מכל מקום כלומר שהתורה רבתה כאן בין משכנו ברשות בין משכנו שלא ברשות להשבה אחת דהיינו כסות יום ביום וכסות לילה בלילה. היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד. פירוש היו לו שני כלים כגון כר ומחרישה ומשכנן שתיהן ואף על פי שאין לך שעה שיהא רשאי למשכנן כאחת זה עבר ומשכנן אי נמי לא משכנן כאחת אלא משכן את הכר שהוא כלי של לילה ביום שניתן לחבל ביום ובא למשכן מחרישה בלילה שאף כלים שעושים בהם אוכל נפש יכול למשכנן בשעה שאין עושין בהם מלאכה וכן מפורש בירושלמי קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום משום הכי קאמר שאי אפשר לו למלוה לעכב שני כלים הללו כאחת בביתו אלא אם כן משכן הכר ביום ויש ללוה מחרישה בביתו בערב מחזיר לו מלוה הכר ונוטל מחרישה. וסיפא פירושא ורישא היא דלעולם בסדר הזה היא נוטל ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום. ואם תאמר בשלמא כר למדנו שחייב להחזירו כדתניא במכילתא כי היא כסותה לבדה זו טלית היא שמלתו לעורו זה חלוק במה ישכב להביא עור מצע דאלמא צריך להחזיר לו כלי מטתו בלילה אבל כלים שעושים בהם אוכל נפש כגון מחרישה היכן מצינו שרבתה אותן תורה לחזרה ויש לומר דגמרינן לה מקל וחומר ומה שאר כלים כגון כסות ומטה שלא הקפידה תורה במשכונתו חייבה בחזרתן כלים שעושין בהם אוכל נפש שהקפידה במשכונתן לא כל שכן שהוא חייב להחזירן. ואין זה מחוור בעיני דאם כן לרבא דאמר דמילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני הוה לן למימר בכלים שעושין בהם אוכל נפש שאם משכנן שיחזירם לגמרי ולא יטלבה ממנו לעולם ואלו אנן תנן ואת המחרישה ביום ומדקתני טתמא משמע דאפילו משכנו שלא ברשות דהיינו ביום אין מחייבין אותו להחזירה לעולם אלא ליטול ולהחזיר. לפיכך נראה לי שאף זו בכלל קושיין היא דמקשינן לרבא התם בפרק קמא דתמורה והרי משכון וכו' ותנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ובין מכר ובין ממחרישה פרכינן דכיון דמשכנן שלא ברשות למה נוטל ומחזיר כסדר הזה יחזיר לעולם. ומפרקינן אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא השב תשיב לו כלומר ונתרבו להשבה כל הכלים בין שעושין בהן אוכל נפש בין שאין עושין שאם משכנן בין ברשות בין שלא ברשות כל שהוא צריך להם שאינו עשיר צריך להחזירם כסדר הזה ולאביי נמי השב תשיב כי האי גוונא דריש ליה כדאיתא התם דוק ותשכח. ומכאן למדנו השבת משכון לכלים שעושין בהם אוכל נפש וזו היא ששנינו ואת המחרישה ביום ולקמן נמי אמרינן זיל אהדר לוה דהוה ליה דבר שעושין בו אוכל נפש. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א: ומחזיר את הכר בלילה. ואם תאמר והלא מחרישה כלי שעושין בו אוכל נפש ואין ממשכנין אותן וכדתניא כשהוא ממשכנו וכו'. פירש הראב"ד בשעבר ומשכנו דאף על גב דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני בהא לכולי עלמא כדאיתא פרק קמא דתמורה. ולפי זה הא דאמר ליה אביי לההוא דחבל סכינא דאשכבתא זיל אהדר ליה דהוה ליה כלי שעושין בו אוכל נפש לא להחזירו לו לעולם קאמר אלא להחזירו לשעה בימים ולא בלילות. ועוד יש לומר דהכא בשמשכנו בלילה שאינו זמן מלאכת המחרישה ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות בה מלאכה וכן אמרו בירושלמי דגרסינן התם קרדום המחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום. עד כאן.
ומפרש רבינו תם מחרשה מגרדת שעשויה להתגרד בבית המרחץ ודרך רחיצה ביום וכן משמע בכתובות פרק מציאת האשה דקתני היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף וכו'. ומוקי לה במחרשתא דכספא דלא מצי למימר לא מקבל עלי ומיהו זה שחורש במחרישה של זהב ועוד לא שייך למימר לא מקבל עלי אלא בדבר שגופו משתמש בו אלא ודאי היינו מגרדת כדאיתא בפרק תולין וכו'. הרא"ש.
כתוב בספר המאור כתב ה"ר אברהם איכא דקשיא ליה הא דתנן מחזיר את המחרישה וכו'. עד ולי נראה אי משום הא לא איריא וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אמת הוא זה שהוא רשאי לקבל ממנו אבל מאין לו שהוא חייב להחזיר הואיל ומדעתו נתן לו שהרי משכנו בשעת הלואתו כיון שמדעתו נתן לו אינו חייב להחזיר לו ושמא כמו כן שלא בשעת הלואתו דמאי שנא אלא אין לך אלא מה שפירש אדוני ועוד אני אומר אם כן דקרא בהיתרא משכחת לה מנא להו לאביי ורבא ולכל בעלי הגמרא דאי עבד באיסורא מהני דילמא לא היא. והיא אינה קושיא דהא אמרינן בפרק אלו מציאות השב תשיב אין לי אלא שמשכנו ברשות משכנו שלא ברשות מנין תלמוד לומר השב תשיב מכל מקום והא ודאי לא קשיא דבהדיא כתוב בסדר ואלה המשפטים אם חבל תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו והוא כסות לילה מכלל דביום אחד אינו מחזיר עד כאן. וסליק מה שהשיג הראב"ד על בעל המאור בהדין מסכתא.
רבי שמעון בן גמליאל אומר אף לעצמו אינו מחזיר עד שלשים יום מכאן ואילך מוכרן בבית דין. פירוש דלרבי שמעון בן גמליאל לית ליה סידור כדמסקי בגמרא ומשום הכי אין לו חזרה במשכון אלא כל שלשים יום שהוא זמן בית דין אבל לאחר שלשים יום מוכרן אבל לתנא קמא דאמר יחזיר לעולם היינו טעמא משום דסבירא ליה מסדרין שאם לא כן למה מחזיר לעולם שאלו משום השבת משכון בשלשים יום סגי שהוא זמן בית דין אלא ודאי סבירא ליה לתנא קמא דמסדרין. אבל בתוספות פירשו דאפילו סבירא ליה לתנא קמא דאין מסדרין הני מילי כגון שבא מלוה לגבות נכסי לוה בתורת גוביינא דבכהאי גוונא גובה את כולן ואין משיירין לו כלל למאן דאמר אין מסדרין אבל הכא כשמשכנו בתורת משכון עסקינן ולא בתורת גוביינא ומשום הכי לתנא קמא נוטל ומחזיר לעולם שזו היא תורת חזרה ורבי שמעון בן גמליאל סבר שאף של פי שבתורת משכון בא לידו משלשים יום ואילך מוכרן בבית דין. ואם תאמר ולתנא קמא מלוה למה הוא ממשכן שיצטרך ליטול ולהחזיר ירד לנכסי לוה בתורת גוביינא. יש לומר כגון שהוא רוצה ליפרע מן הלוה במעות או בקרקע ובין כך הוא ממשכן כדי שלא תהא שביעית משמטתו. הר"ן ז"ל.
===דף קיג עמוד ב===
תא שמע אם חבל תחבול שלמת רעך וגו' בשליח בית דין הכתוב מדבר שהוא רשאי לחבול או אינו אלא אפילו בבעל חוב כשהוא אומר לא תבא אל ביתו לעבוט וגו' הרי בעל חוב אמור הא מה אני מקיים אם חבל תחבול בשליח בית דין אבל בעל חוב לא אלמא שליח בית דין מיהא ממשכן.
כתבתי זאת הברייתא כולה משום דקשיא לי עילוה מאי דגרסינן בריש תמורה אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד מהני. דאי לא מהני אמאי לקי ורבא אמר לעולם לא מהני ואמאי לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. ואקשינן והרי משכון דאמר רחמנא לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום אלמא קני ליה למשכון. ושני ליה שאני התם דאמר רחמנא עד בא השמש תשיבנו לו. משמע התם דתרווייהו סבירי להו דהאי אם חבל אפילו בבעל חוב והכא לא אשכחן תנא דאמר הכין אלא ההוא תנא דסבירא ליה כשמואל. ולהאי תנא דמוקי ליה בשליח בית דין וקסבר שליח בית דין ממשכן מנא ליה דבעל חוב אף על גב דעבר עליה בלאו מהני ליה מאי דעבד וכסות יום שקיל בליליא וכסות לילה ביום דילמא לא הדר ושקיל כלל. ואיכא למימר דסבירא ליה כאביי דאמר דאי עבד מהני והכי נמי מסתברא דהא האי תנא אחרינא דאידך ברייתא כי האי תנא סבירא ליה דשליח בית דין ממשכן ואפילו הכי אמר לא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש.
ורבנן מחזיר את המחרישה ביום ומתניתין דברי הכל היא אלמא אף על גב דעבר עלה בלאו מהני ליה וקני. ואי קשיא לך הא דתניא לענין סדור נותן לו מטה ומטה ומצע לעשיר מטה ומטה ומפץ לעני ובמשנת ערכין גרסינן ומטה מוצעת לעשיר משמע מוצעת בכל צרכה בכר הכסת ושאר בגדים הצריכים לה כדאמרינן בעלמא מטה מוצעת לתלמיד חכם ובמנחות גרסינן הציעה שבע מטות וגרסינן נמי נותנים לו שני כלי אומנות מכל מין ומין והכא במתניתין היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד ומחזיר את הכר בלילה ושני כלים משמע אפילו שני כלי אומנות וקאמר נוטל אחד וכן מחזיר את הכר בלילה וכיון דמטה מוצעת מניחין לו כר למה ליה לא קשיא מידי דהתם בסדור בית דין כשבית דין יורדין לנכסיו ופורעין את המלוה מניחין לו שתי מטות ושני כלי אומנות ואין שם חורת יום ולא חזרת לילה וכן הא דתניא הכא נותן לו מטה ומטה וכו' סדור בית דין הוא דהא בשליח בית דין קמיירי ואין שם עוד מצות חזרה והא דקאמר לא ימשכננו דברים שעושים בהם אוכל נפש הכי קאמר שלא ימשכננו אלא אם כן יניח לו מה שצריך לון דהיינו שני כלים. אי נמי רישא לא איירי בסדור וסיפא איירי בסדור במי שהוא חייב כשיעור כל נכסיו ובאין בית דין גובין ומסדרין. אי נמי כולה ברייתא שלא בסדור והאי נותן לו מטה ומטה דקתני מחזיר לו בלילה קאמר דשתים צריכות לו בלילה האחת בכר מכסת והשנית ריקנית לאכול עליו בהסבה כדרכו אבל מתניתין דהכא בזמן שהלוה מוציא לו משכונו אי נמי שנכנס הוא ומשכנו שאפילו הוציא לו כל ביתו או משכנו כל ביתו קנה הכל במשכון ואינו מחזיר לו כלום אבל מחזירו לו בשעת מלאכה וכסות יום ביום וכסות לילה בלילה. ובמקום שבית דין מסדרין שוב אינו חייב להחזיר אף על פי שאין נותנין מטה לאשתו ובניו אינו נזקק להם. כן נראה לי. הראב"ד.
תנאי היא דתניא שליח בית דין הבא למשכן וכו'. ואם תאמר ולהאי תנא קרא דאם חבל תחבל דמשמע מתוך הבית מאי עביד ליה וכי תימא דקרא איירי בשעבר ומשכן אם כן תפשוט מינה בכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ואלו בתמורה לא גמרינן לה מהאי קרא אלא מדכתיב השב תשיב מכל מקום. יש לומר דאפשר דמוקי לה לשכר כתף ופונדק ודיוקני בממשכן אפילו מתוך הבית כדאיתא לקמן. אי נמי סבירא ליה להאי תנא דאפילו נתחו הוציאו בחוץ מיקרי חבלה. הר"ן.
ונותן לו מטה ומטה וכו'. הא דלא חשיב הכא נמי כלי אומנות תנא הני והוא הדין לבל הנך השנויים בערכין ופרט אלו ואחר כך תנא הנך דרך כלל לקצר וכדתנא בסיפא כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב. והרמב"ם פסק כמאן דאמר מסדרין ואפילו הכי כתב שאין שליח בית דין מניח לו אלא כלים שאי אפשי לו בלא הם כגון מטה ומצע ובגדיו שהוא לבוש. ונראה לי שהזקיקו לומר כן מה שראה כאן גבי שליח בית דין שמניח לו אלו ולא מנה כל שאר הכלים שמסדרין לו בית דין. ואינו מחוור כלל כמו שאמרנו. הרשב"א.
תני תנא קמיה דרב נחמן וכו'. פירוש שמניחין לו כלים כדי חייו שאין בית דין מוכרין אותן להגבות לזה חובו ואין שליח בית דין הבא למשכן ממשכן אותם כלים אבל מלוה אם משכן הכל מהני ליה ונוטל ומחזיר. אמר ליה בעל חוב זבוני מזבנינן ליה לאותם כלים שמשכן המלוה ממנו לאחר שלשים יום אף על פי שהם כלים הצריכים לו כגון כסות יום וכסות לילה סדורי מסדרינן ליה על כרחך כיון שמוכרן לאחר שלשים כסות עם וכסות לילה ואף על גב דליכא ביני ביני כגון כר בינוני שמע מינה אין מסדרין. ואקשינן ומי מזבנינן ליה והא קתני מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום אלמא לעולם מחזירין וכיון שמחזירין לעולם שמע מינה מסדרין שאלו משום מצות השבת עבוט בשלשים יום סגי שהוא בתורת משכון אבל הבא לגבות בבית דין לאמר ומן בית דין אין מחזירין אלא מדין סידור שאם אתה אומר אין מסדרין בא מלוה לגבות נוטל כל מה שיש לו משכנו על ידו או על ידי שליח בית דין מחזיר לעולם אלא ודאי מינה שמעינן מסדרין. ומפרקינן תנא כרבי שמעון בן גמליאל תנא קמיה דאמר מכאן ואילך מוכרן אלמא אין מסדרין. ואקשינן ודילמא עד שלשים יום מחזירן בעינייהו משום דכתיב השב תשיב לו מכאן ואילך מזבין מאי דלא חזי ליה כלומר שאם היה לו כר וכסת של משי וכלי מילת מוכרן ולוקח לו כר וכסת של כל אדם ולתנא קמא מחזירין לעולם בעינן משום דסבירא ליה כל ישראל בני מלכים הם ומסדרין ומשום דין סדור מחזירין לעולם כדפרישית ולתרווייהו מסדרין. ומיהו למאי דסלקא דעתין השתא דרבי שמעון בן גמליאל במחרישה דכספא לתנא קמא ודאי לא מחזיר בעינא דליכא מלכות אלא לכלי תשמישו והכי נמי מוכח בפרק מציאת האשה דליכא למימר במחרישה דכספא לא מקבלא עילוה אלא בדידה אלא הכי תנן מחזיר את הכר ואת המחרישה לעולם אמר רבי שמעון בן גמליאל משלשים יום ואילך אם יש מותר ביניהן מוכרן ולתנא קמא לית ליה מותר בראוי לון כגון כר וכסת ולעולם לתרווייהו מסדרין. ומפרקינן שאי אפשר לומר כן כדמפרש ואזיל. כך הוא פירוש השמועה וכך נראה מפירוש רש"י.
ושוב ראיתי בתוספות שהם נסכמים לפרש דלרבנן אם משכנו בתורת משכון בין על ידו בין על ידי שליח בית דין מחזיר לו לעולם דרחמנא אמר השב ואפילו מחרישה דכספא וזו היא תורת חזרא ואינו בכלל סידור אבל אם מתחלה בא לגבות נכסי לוה בתורת גוביינא גובה את כולן לדברי האומרים מסדרין מניח מטה ומטה וכו'. ורבי שמעון בן גמליאל סבר אף על פי שבתורת משכון בא לידו משלשים יום ואילך מוכרן בבית דין. ולפי לשון זה רבנן דמתניתין לא מוכחי אי סבירא להו מסדרין או לא. ואם תשאל לרבנן וכי בשביל שנטלו בתורת משכון הפסיד אין הכי נמי דרחמנא אמר השב את העבוט אלא אם רצה מחזיר את הכר אפילו ביום וירד לבית דין ויגבוהו חובו. ואם תשאל אם כן למה ממשכנין. פעמים שבית דין נותנין לו זמן או שהמלוה מתירא שמא יבריח נכסיו ומצאו בשוק ומנתחו או שהוא רוצה ליפרע ממנו מעות או קרקע ובין כך ובין כך ממשכן שלא תהא שביעית משמטתו ולשון הגון הוא. הרמב"ן.
וזה לשון הר"ן: ודילמא עד תלתין יומין מהדר ליה וכו'. עד מאי דחוי ליה. כלומר אבל לתנא קמא אפילו מאי דלא חזי ליה מחזיר לעולם משום דסבירא ליה דכל ישראל בני מלכים הם. ואם תאמר וכיון דאסיקנא במחרישה דכספא היכי אפשר דלתנא קמא מחזיר לעולם דהא בפרק מציאת האשה מוכח דלא שייך למימר לא מיקבלא עילואי במחרישה דנספא וליכא למימר בני מלכים בכהאי גוונא. ויש לומר דאין הכי נמי והכי קתני מחזיר את הכר ואת המחרישה בראויין לו לעולם ומשכחת לה בכר אפילו חשוב ביותר דכיון דכלי תשמישו הוא שייך למימר ביה בני מלכים ומחרישה משכחת לה דוקא בכדרכה ורבי שמעון בן גמליאל סבירא ליה ששניהם שוין ובין בזה ובין בזה מזבין מאי דלא חזי ליה ומהדר ליה מאי דחזי ליה ובמחרישה משכחת לה במחרישא דכספא. ולפי מה שכתבנו במשנתנו בשם התוספות אין אנו צריכין לכל זה דלתנא קמא משכחת לה דמחזיר לעולם אפילו במחרישה דכספא ולאו משום דכל ישראל בני מלכים הם אלא שכיון שבתורת משכון בא לידו מחזיר לעולם אבל אם בא לגבות גובה כדינו. עד כאן.
מתקיף לה רב חגא ולימא ליה וכו'. למאן דאמר מסדרין מקשים דלימא ליה לאו עלאי דידי רמית טפי מכולי עלמא. איברא אין דבר ברור הוא דעליה דידיה רמא רחמנא דכתיב ולך תהיה צדקה כלומר ועליך הצדקה הזאת לעשותה וכמו שהטיל עלי צדקת החזרה כך צדקת הסידור מוטלת עליו לבקש לו שותפים. הראב"ד.
כללא דשמעתא קיימא לן כשמואל דאמר מלוה לא ימשכן ולא ינתח ושליח בית דין לא ימשכן אבל ינתח דאף על גב דפליגי בהא תנאי הא פסק שמואל כמאן דאמר אפילו שליח בית דין לא יכנס ולא אשכחן אמורא דפליג עליה. ואין שליח בית דין נוטל מה שבית דין מסדרין ומניחין ללוה ומה הן הכלים שמסדרין בגדים שהוא לבוש אם ראויין ואם לאו כגון שהוא לבוש איצטליתא דמילת מפשיטין אותה ממנו ומוכרין אותה ולוקמין מתוכה איצטלית הראויה לו וכן כסות יום וכסות לילה ולא כולן אלא נוטל אחד ומניח אחד. ואם כלי אומנות הם מניח לו שנים שנים מכל מין ומין. ואם שליח בית דין ממשכן כך מניח לו זולתי שאינו מוכר עכשיו בשעת משכונא כלום אלא מניח לו בגדיו שהוא לבוש וכליו כמו שהן כר וכסת ואפילו מוזהבת עד שיבא לגבות ובית דין מגבין מה שאינו ראוי לו ומניחין מה שראוי לו. וכן כששליח בית דין ממשכן לא ימשכן כלים שעושין בהן אוכל נפש ואפילו הן מאה והוא שצריך לכולן אבל אם אינו צריך לכולם מניח לו את שהוא צריך ונוטל השאר. ודוקא בשעת משכונא אבל בשעת גבייה גובין מהן כמו שגובין משאר כלים דלא אמרה תורה אלא לא תחבול ריחים ורכב אבל לגבות מהן לא אסרה אלא שמסדרין לו בהן כבשאר כלי אומנות וזהו ששנינו ומחרישה ביום רבי שמעון בן גמליאל אומר אף לעצמו אינו מחזיר וכו' ולא פליגי רבנן אלא בחזרה דמשכון ואמרו שמחזיר לעולם ולא אמרו דברים שעושין בהם אוכל נפש אלא בכלים כגון מחרישה וצמד של פרות וסכין דאשכבתא אבל פרה החורשת וחמור וספינה וכיוצא בזה לא דנכסים נינהו וכל אלו שאמרנו שאין ממשכנין הני מילי בשעה שהם ראוים לה וכשמחזירן מחזירן לעולם כל ימי חיי הלוה כתנא קמא דמתניתין. וכל אלו שאמרנו שאין ממשכנין אם נתנן לוה מעצמו נוטלן ומחזירן כסות יום ביום וכסות לילה בלילה והוא הדין לכלים שעושין בהן אוכל נפש. משכנו חייב להחזירו לו לעולם כמו שאמרנו ואם בא לגבות מחזירו אצל בעלים כסות יום אפילו בלילה הכסות לילה אפילו ביום ויורד לבית דין ומגבין לו חובו כיצד נותנים זמן לבעל חוב שלשים יום שהוא זמן בית דין הביא מעות פורע ואם לאו מגבין לו מהם את תובו כלים שאין עושים בהם ממש אוכל נפש כגון כוסות וצלוחיות ואף על פי שהם צריכים לו וכן סכינים ממשכנים אותם וגובים מהם ואין מניחים לו מהם כלום ואם משכן ממתין שלשים יום ומוכרם בבית דין ואינו מוכרם מיד דהרי זה כמלוה על המשכון סתם וסתם מלוה שלשים יום וכן כתב הרמב"ם. ערב ממשכנין אותו וכן לשכר כתף וכו' ואם זקפן עליו במלוה הרי הם דמלוה. וכל אלו שאמרנו במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו נוטל ואינו מחזירן ונוטל ממנו אפילו דברים שעושים בהם אוכל נפש. הרשב"א ז"ל.
===דף קיד עמוד א===
איבעיא להו מהו שיסדרו לבעל חוב. הלכה או אין הלכה קמיבעיא ליה דהא פלוגתא היא דתנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל כמו שכתבנו במשנתנו. ודכוותה בגיטין בפרק המגרש מי בעינן ודין או לא. ובפרק קמא דכתובות נמי מהו לבעול לכתחלה בשבת. ולפי מה שכתבנו בשם התוספות גם כן הכי מיבעיא ליה דהא תנא דברייתא דלעיל אמר בהדיא דמסדרין. הר"ן.
תא שמע דשלח רבין וכו'. מה שלא הביא ברייתא דלעיל דמסדרין שמא לא שמיע ליה. ואידך ההוא לנידון בכבודו הוא דאתא ואם תאמר והא אין היקש למחצה וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דבהכי פליגי אמוראי מר סבר דההקש מבטל הקל וחומר ומר סבר כיון דיש לדרוש ההקש לדבר אחר נאמר גם הקל וחומר וכיוצא בזה מצינו בפרק קמא דזבחים ובפרק כל הבשר. הרא"ש.
ורבי יוחנן נדון בכבודו יליף מדרשא אחריתה וכן מרגלית לקלין ולא איצטריך היקש דהכא אלא למסדרין. גליון תוספות.
מה ערכין נדון בכבודו. יש מי שגורס בכבודו כלומר בצרכין כל אחד לפי כבודו כך בהקדש אם יאמר דמי עלי שמין לפי כבודו. ומשנה שלימה שנינו יש בערכין להקל ולהחמירן כיצד אחד שהעריך את הנוה שבישראל ואחד שהעריך את הנעור שבישראל נותן עשרים סלעים אמר הרי דמי עלי נותן את שוויו. הנה בפירוש אין דין זה כדין זה. ויש מי שגורס בכבדו וזה פירושה גמר נדר נדר מערכין מה בערכין נדון כולו בכבדו כלומר אם יאמר ערך כבדי עלי הקדש נדון בכולו כך אם ידור נדר ויאמר דמי כבדי עלי הקדש נותן דמי כולו דתנן בפרק האומר משקלי עלי ערך ראשי עלי וערך כבדי עלי נותן ערך כולו זה הכלל כל דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו. רבינו חננאל.
ומה ערכין שאין מחזירין מסדרין בעל חוב שמחזירין אינו דין שמסדרין. ואם תאמר והיכי משכחת לה שיהא חמור הדיוט מהקדש לענין חזרה אי בכלי סדור הא בערכין אין ממשכנין אותן כלל וכדמוכחא מתניתין דפרק שום היתומים וכמו שכתבנו למעלה ואי בשהיו לו שני כרים או שתי כסתות שממשכנין לו אחת ואין מחזירין אם כן היכי אמרינן בבעל חוב שמחזירין דהא דכוותה אף בבעל חוב אין מחזירין דהוה ליה עשיר ואמר רחמנא שכב ועבוטו אצלך. יש לומר דמשכחת לה באיצטלית בת מאה מנה שממשכנין אותה דלאו בת סידור היא ואין מחזירין דליכא בערכין מצות חזרה ואלו בבעל חוב מחזירין דהא עני הוא ואפילו למאן דאמר אין מסדרין כל שלשים יום שהוא זמן בית דין חייב להחזיר וכן לעולם כל שלא מכרה. ובתוספות פירשו בשם רבינו תם ז"ל דכולה שמעתין בתורת משכון איירינן ולא בתורת גבייה וסדור לא שייך אלא כשנוטל בתורת גבייה אבל בתורת משכון לא ומשום הכי קאמר דבנוטל בתורת משכון בבעל חוב מחזירין ובערכין אין מחזירין אלא שאם בא לגבות מסדרין. הר"ן ז"ל.
הא דאמרינן בסוגיין לכולי עלמא דערכין אין מחזירין אבל מסדרין וכן הקדש לרבי יוחנן אי קשיא כיון שמסדרין שמניחין לו כדי סדור המפורש במשנה בערכין בפרק שום היתומים וכשנוטלים ממנו לצורך הקדש מניחים לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש ומטה מוצעת וכלי אומנות שלו שאותם אין נוטלים ממנו כלל כסותו לא של מום ולא של לילה והוא הדין כר ומחרישה דמאי שנא ובכלל מטה מוצעת ישנו כר היינו יכולים לדחוק ולומר שאחר שנים עשר חדש משעת סדור יש לו כסות שעליו ושוב לא יחזירוהו. אבל דוחק לומר כן דהא משמע שאחר שיגבו ממנו ויסדרו לו שוב לא יזדקקו לו לשום דבר. אלא נראה כדברי רבינו יעקב שמחלק כן כשבאין עליו ליטול ממנו בתורת פרעון דהתם לא שייכא השבה אבל סדור שייך התם היכא דאיתיה כגון בערכין והיכא דליכא סדור כגון בבעל חוב נוטלין ממנו הכל ואין מחזירין כיון דבתורת גבייה ופרעון שקלי הימנו ולא בתורת משכון דלא שייכא השבה אלא בעבוט דהיינו משכון והיכא דשקלי מיניה בתורת משכון לבטחון שלא יפסידו בו ולא לגביית פרעון שייכא השבה בבעל חוב ובערכין לא שייך התם סדור ואף על גב דמוקמינן קרא דהשבת העבוט דוקא במשכון ולא בפרעון לענין ללמוד זבורית ופחות שבכלים מוציא אליך את העבוט החוצה. לפיכך זבורית אף לענין גביית פרעון וראוי ליתן טעם בדבר. תוספות שאנץ.
עד שיהיה במכותו מתחלתו ועד סופו. פירש הקונטרס כגון עני והעשיר קודם שיעריכנו הכהן וכו' ולא דק דלישנא דעד סופו לא משמע כן אלא כדאמרינן התם לאפוקי עני והעשיר והעני. תלמיד הר"פ ז"ל.
כתוב בתוספות ועוד דפסק רב בשמונה שרצים וכו'. ואף על גב דהתם הלכתא כרבי שמעון ולא מטעמיה היינו דוקא אליבא דרב דפסק בהלכות שבת כרבי יהודה אבל רבי יוחנן ושמואל דפסיק כרבי שמעון וקיימא לן דהלכתא כוותייהו סבירא להו דהלכתא כרבי שמעון מטעמיה. תוספות שאנץ.
מהו שיסדרו בבעל חוב וכו'. כתוב בתוספות ורבנן דמתניתין נמי מצו סברי דאין מסדרין וכו' דאי לא תימא הכי אמאי לא מייתי ראיה אבעיא דלעיל מרבנן דמתניתין דסברי מסדרין כפירוש רש"י ז"ל אלא ודאי של כרחך דמצו סברי שאין מסדרין ומתניתין לא איירי בסידור אלא בהשבת העבוט. ואם תאמר ומדרבי שמעון בן גמליאל אמאי לא מייתי ראיה דאין מסדרין. יש לומר דתלמודא לא הוה ידע דלית ליה הך סברא דלעיל דשקיל מאי דלא חזי ליה ויהיב ליה מאי דחזי ליה כמו למעלה שלא היה יודע התלמוד אף על פי ששנינו רבי שמעון בן גמליאל מתיר בלוף אי לאו דאמר אביי אמרו דבר אחד ומדרבי עקיבא ורבי ישמעאל דאמרי כל ישראל ראויים וכו' אין להוכיח דסבירא להו וכו' ככתוב בתוספות. עד אבל בתורת גבייה לא יסדר כלל דאי לא. תימא הכי תיקשי דרבי עקיבא אדרבי עקיבא דבנדרים פרק רבי אליעזר אומר פותחין בכבוד אביו ואמו שמע מינה קסבר רבי עקיבא אין מסדרין לבעל חוב ודחי ליה ולמאי דסלקא דעתין מעיקרא תיקשי לך אדרבי עקיבא דהכא אמר מסדרין אלא ודאי איכא למימר דסבירא ליה אין מסדרין. ומההיא דרבנן ורבי יהודה לא בעי לאיתתי הכא משום דסוגיא דגמרא הוא דמפרש טעמא דרבי יהודא ואינה לא משנה ולא ברייתא. הרא"ש.
כתוב בתוספות בסוף הדבור ואמר להם וכו'. אני מבני בניה של רחל. וכבר שמעתי בשם רבי יעקב מימים רבים שעל מדרש שדורש ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם על אליהו הנביא שמזכיר זכות אבות בשעה שמבקש הקדוש ברוך הוא ויתמלא עליהם רחמים יישר הפייט בזמר שלו מהר מבשר לעם נלחם את אליהו בן ירוחם כי משה היה יודע שנקרא אליהו הנביא אליהו בן ירוחם ולא הייתי יודע איפה המדרש הזה עד שראינוהו בבראשית רבה נראה לומר דהך ראיה דערכין שהבאתי משם רבינו אינה ראיה דדילמא דרשינן מיניה הוא ולא לאשתו וכו' ככתוב בתוספות. וגם מה שהזכיר ששמואל ורבי יוחנן סבירא להו כרבי שמעון משמע דבהלכות מוקצה קאמר דאית ליה לרבי יוחנן כרבי שמעון דקיימא לן בסוף שבת כרבי שמעון ואין נראה לומר למאי דפריך רב כרבי שמעון בשמן מר לאו דוקא נקט ההיא פלוגתא דמייתי התם דאותה דוקא גבי דבר שאין מתכוון בבכורות ובכתובות כדפריך התם ואם כן לא היה לו להזכיר רבי יוחנן שהרי רב לא פסק כלום בדבר שאין מתכוון. ושמא לכך הזכיר רבי יוחנן דאיהו נמי אית ליה כרבי שמעון בדבר שאין מתכוון מתוך משנה של נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק כדמשמע בשילהי המוציא בשבת. ומיהו אין נראה שבשביל זה אומר כן כי משם אין להוכיח שיסבור רבי יוחנן בכל דבר שאין מתכוון כרבי שמעון רק בהשרת נימין ואם בכל דבר שאין מתכוון רוצה התלמוד להוכיח משם לפי שאינו סובר חילוק בין דבר מתכוון לאחר אם כן על כרחך אינו רוצה להוכיח שיסבור כן רבי יוחנן דהכי נמי יש משניות בביצה כרבי יהודה אלא בא להקשות למה מניח רבי יוחנן סתמא דנזיר בשביל סתם אמר דמאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא. ואין נראה שרצה רבינו לומר אלא כפירוש רש"י דהוו שמונה שרצים שרוצה לומר דמאן דסבר כרבי יהודה או כרבי שמעון במקצת מילי דשבת יש לומר דסבר לה כוותיה. בשארא. לרבי. תוספות שאנץ.
המקבל
רבינו תם פסק דאין מסדרין ומייתי ראיה דהא רבי שמעון בן גמליאל דמתניתין וכו'. ככתוב בתוספות. ואין ראייתו ראיה דההוא כללא לאו דוקא הוא ובכל מקום אין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל ואפילו במשנתנו אלא היכא דמוכחא מילתא לפום גמרא וכן כתב רבינו הגדול. ודע דהא בפרק המפקיד אקשינן מינה ומפרקי אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן והתם נמי קיימא לן דליתא לדרבי שמעון בן גמליאל. ובפרק המדיר נמי גרסינן איכא דאמרי אמר רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון בן גמליאל ואקשינן ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן והתם נמי קיימא לן שאין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל. ובפרק זה בורר רבה בר רב הונא פליג עליה דכללא והלכתא כבתראי. ובפרק קמא דמגלה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון בן גמליאל אף ספרים לא הותרו שיכתבו אלא יונית פליג רבי אבהו נמי אכללא כרב אחא בר יעקב ואין דבריו של רבה בר בר חנה במקום שנים. ואשכחן טובא מרבנן אחריני דפסקי בכמה דוכתי הלכה כרבי שמעון בן גמליאל בחדא וכההיא דאמר במסכת ביצה רבי שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין דאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכא כרבי שמעון בן גמליאל ובפרק בתרא דעבודה זרה אמר רבה הלכתא כרבי שמעון בן גמליאל הואיל ותנן סתמא כוותיה והוינן בה פשיטא ומתרצינן מהו דתימא ולא אתינן עלה כלל משום פסקא דהאי כללא. ובפרק יש נוחלין בענין כותב נכסיו לאחרים סוגיא מוכחת דליתא לדרבי שמעון בן גמליאל במשנתנו ושמע מינה מכלהו דבכל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל אין הלכה פסוקה כמותו אלא עד דאיכא טעמא כדברי רבינו הגדול ז"ל. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.
ועוד הביא ראיה מדתנן בערכין פרק השג היה עני והעשיר וכו'. רבי יהודה אומר אפילו עני ומעשיר וחזר והעני וכו' ואמרינן התם מאי טעמא דרבי יהודה וכו' ככתוב בתוספות. וגם זו אינה ראיה דלאו למימרא דרבנן דרשי ליה להוא ולא לבעל חובו אלא דרבי יהודה דריש ליה לשיהא עני מתחלה ועד סוף ורבנן דרשי לשיהא עני בתחלתו ובסופו אף על פי שהעשיר בינתיים ודרשי הוא פרט לעשיר והעני ועני והעשיר וכי האי דאיפליגו איהו ורבנן בענין מציאה באשר תאבד ממנו ומצאתה שרבי יהודה סבר עד שתהא שוה פרוטה משעת אבדה עד שעת מציאה פרט להוקרה והוזלה וחזרה והוקרה ורבנן סברי אף על פי שהוזלה בינתיים כיון דאיכא שיעור בשעת אבדה ובשעת מציאה חייב כדאוקי רבא פלוגתייהו התם. והא דאמרינן הכא מתחלתו ועד סופו לאפוקי עני והעשיר קאמרינן וכן פירש רש"י ומאן דדריש הוא ולא בעל חוב תרתי שמע מינה. הרמב"ן והרשב"א.
ותו סייעיה רבינו תם למימריה ואמר שהרי מספר כתובה נלמד מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. והא ודאי לאו ראיה היא דשאני התם דאתני ואפשר דמהני ליה האי תנאה ואפשר דלא מהני ליה דמגלימא דעל כתפיה שאינה ראויה לו קאמר כגון שהוא לבוש איצטלא של מאה מנה שמפשיטים אותה ממנו. ואם תאמר אפילו בלא תנאי נמי לדידך מי ניחא אלא שופרא דשטרי הוא ודקאמרינן בגמרא לעיין מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה הכי נמי קאמר כשאינה ראויה לו אי נמי גוזמא בעלמא אלא כמו שהסכימו הגאונים עיקר והקבלה נקבל. הרמב"ן.
ואני תמה אי סמכינן אדאליהו כי תנינן נמי במתניתין דלא כרבי יהודה הא שמעינן מדאליהו דהלכתא כרבי יהודה ואף על גב דסתים במתניתין דלא כוותיה ואי לא סמכינן עלה טפי ממתניתין ומאמוראי אפילו כי אמרוה משמיה דאליהו ורבא נמי דסבירא ליה הכין הא איכא אמוראי טובא דאמרי דרך פשיטותא דאין מסדרין בבעל חוב רבי יעקב ורבי פדת מרבי ירמיה משמיה דאילפא ורבין נמי דמשמע ליה הכין מדאמר ברם כך היתה שאלה ורבי יוחנן נמי לכאורה משמע דאית ליה כותייהו בהא דלא פליג אקל ומומר דידהו אלא דאתי מאנפי אחרינא לסדר בנדר כבערכין דנדר בערכך כתיב. ובדברי רבינו תם היה נראה כמו שאמרתי אלא שדברי הגאונים דברי קבלה הם ולהם שומעים וכל שכן שלא להוציא ממון אלא בראיה ברורה. הרשב"א.
===דף קיד עמוד ב===
לאו כהן מר. תמה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה וכו' כמו שכתוב בתוספות. ויש לומר דלא מת ממש אלא נתעלף והיינו דכתיב עד אשר לא נותר בו נשמה. ולמאן דאמר כהן אסור בגוסס צריך לומר כיון שהיה סופו לחיות כחי דמי. ובפרק הבא על יבמתו מפורש דאותו תינוק משיח בן יוסף היה. תלמיד הר"ף.
והרא"ש כתב ושמא על פי הדיבור היה עד כאן לשונו. הכי גרסינן דתניא רבי שמעון בן יוחאי אומר ולא גרסינן דתנן דאינה משנה וגם לא היה אומר על משנה בארבעה לא מצינו כי במשניות היו בקיאין כולה כדאיתא בשבת בפרק תולין עתידה תורה שתשתכח מישראל. הרא"ש.
הא עשיר ישכב ועבוטו אצלו. קשה מדתניא בספרי אם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו אין לי אלא עני עשיר מנין תלמוד לומר אם איש אם כן מה תלמוד לומר עני שממהרין ליפרע מן העני יותר מן העשיר. ויש לומר דהתם איירי בעשיר מקרקעות ולא ממטלטלין והכא בעשיר ממטלטלין שאינו צריך לאותו כסות. ואם תאמר אם כן מאי קאמר התם אם כן מה תלמוד לומר עני והא אצטריך למעוטי עשיר כדקאמר הכא. ויש לומר דעשיר ממעטין מדכתיב ושכב בשמלתו וברכך ועני דנקט הכא לישנא קלילא. תלמיד הר"ף והרא"ש.
תנו רבנן המלוה את תברו אינו רשאי וכו'. מאי קאמר מאחר שאינו חייב להחזיר אמאי עובר. אמר רב ששת הכי קאמר אין רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר לו ואם לא החזיר עובר בכל השמות הללו עד בא השמש תשיבנו השב תשיב לו את העבוט בבא השמש ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו יש מהן בכסות יום ויש מהן בכסות לילה. ואם משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו והיינו דקתני ואינו חייב להחזיר לו. ורבא אמר הכי קתני המלוה את חברו אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר לו במה דברים אמורים בשמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואה אינו חייב להחזיר לו ועובר בכל השמות הללו ארישא. ולא פליגי מידי אלא דרב ששת מוקים להאי עובר בכל השמות אמאי דסמיך ליה ואינו חייב להחזיר לו על משכנו בשעת הלואתו כאלו תנא הכי המלוה את חברו שלא בשעת הלואתו אינו רשאי למשכנו אבל בשעת הלואתו שהוא רשאי אינו חייב להחזיר לו ואם משכנו שלא בשעת הלואה חייב להחזיר לו ועובר בכל השמות ורבא דייק הכי כיון דאכתי לא תנא רישא שלא בשעת הלואה שיהא חייב להחזיר היכי אקדים ותנא דבשעת הלואה אינו חייב להחזיר ומשום הכי האי תוספת דמוספי בה מוטב לאוסופיה ברישא דברייתא ואף על גב דמפסקינן בין חייב להחזיר לעובר בכל השמות הללו ואין ביניהם שום מחלוקת אחרת אלא בזה התוספת בלבד דמר מוסיף לה ברישא ומר מוסיף לה בסיפא כדפרישנא דוק ותשכח דהא לא אקשיה רבא לרב ששת והא אינו חייב להחזיר לו קתני שמע מינה כדפרישית דרב ששת נמי מוסיף ליה אלא דמוסיף ליה בסיפא דברייתא. הראב"ד.
שומטו מעל בניו. נראה לומר דשומטו מעל גבי בניו סתמא קאמר ואפילו לביתו מותר לו ליכנס ולשמטו מעל מטתו דהא דמלוה הוא וכפקדון דמי דשלו הוא נוטל דטעמא מאי אמור רבנן דאין שליח בית דין נכנס לבית לוה כדי שיהא הלוה רשאי להוציא הפחות שבכלים אבל הכא ההוא כסות ידיע הוא להאי מלוה ודיליה הוא דקא שקיל מיניה ולא צריך שליח בית דין כלל דהא נפק ליה מתורת הלואה כן נראה וצריך עיון. הרמ"ך.
===דף קטו עמוד א===
למה ממשכנין מעיקרא. ואם תאמר ולמה חוזרין וממשכנין דכיון שמשכנו פעם אחת שוב אינו נעשה מטלטלין אצל בניו. ויש לומר כדי שלא לוכל הלוה לכפור וכו' ככתוב בתוספות הרא"ש.
אבל אתה נכנס לביתו של ערב. דכיון דלא רצה להלוות לו אלא על ידי ערב כאלו משכנו בשעת הלואתו דמי. הרב רבי יהונתן ז"ל.
ונראה לומר דאפילו שלא בבית דין עביד דינא לנפשיה אי שביק ליה האיך לאפוקי משכונא מרשותיה וכן נמי שרי ליה לנתוחי משכונא מיניה אפילו שלא בבית דין אי משכח ליה בשוקא וכלים בידו או בהמה לפניו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק ג' מהלכות מלוה. הרמ"ך ז"ל.
ואם לאו הרבה עליו רעים. דריש ורהב הפוך במקום הרבה. אי נמי ורהב שתגדיל רעיך ותודה לו במעלתו עליך כדכתיב עבד לוה לאיש מלוה. ה"ר יהונתן ז"ל.
תלמוד לומר משאת מאומה. פירוש כאלי אמר כל מאומה כלומר כל משאת שבעולם אף על פי שאינו משאת מעיקרא כיון דהשתא משאת היא לא תבא אל ביתו. ה"ר יהונתן.
ונראה שהיה גורס תלמוד לומר משאת מאומה כל מאומה וכן מצאתי בנוסחא אחת מכתיבת יד. וזה לשון הראב"ד: דאמר מאומה ואמר כל מאומה. פירושא דמילתא היא עד כאן. וכן מצאתי בנוסחא אחרינא בגמרות מכתיבת יד תלמוד לומר כי תשה ברעך משאת מאומה אמר מאומה ואמר כל מאומה. עד כאן.
אבל רבינו חננאל כתב וזה לשונו: אבל זקפן אינו רשאי שנאמר כי תשה ברעך וזה משא הוא. עד כאן.
בהלכות תנן בערכין וכו'. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט אין אומרים למכור את המרובה וליקח לו מן המועט אלא נותנין לי שני מינין מן המרובה וכל שיש לו מן המועט עד כאן והיכא דאית ליה מחד מיני או מתרי מיני טפי וממינא אחרינא דצריך לההיא אומנותא לית ליה כלל נראה לומר דיהבי ליה מההוא מינא תרי מאני דאי לא תימא הכי אדאשמועינן במין אחד מרובה ומין אחד מועט לשמעינן בהאי דאף על גב דלית ליה מההוא מינא כלל לא יהביה ליה אלא ודאי מוכר מן המין שיש לו ממנו הרבה ולוקח שני כלים מאותו המין שאין לו כלל וכן נראה וצריך עיון. הרמ"ך.
היכא דלא בעי מלוה לאפרועי ממקרקעי אלא מזוזי או ממטלטלי ולא צאית לוה דינא ושמתיה מעיקרא כדין סרבן ועברו ליה תשעים יומין עדיין יעמוד באותו נדוי ובאותו חרם על שיטרח וימכור קרקעותיו ויפרענו מעות או מטלטלין כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ואף על פי שעומד בנידויו עדותו כשרה כיון שלא נתנצה על פיסול אחר. עד כאן.
וכתב רבינו הגדול בתשובה ואיכא מאן דאמר דדוקא בדידוע לן דזוזי אית ליה וקא מערים ותלי להו בגוי או באחר הוא דאמרינן הכי אי נמי דאית ליה מטלטלי ולא בעי למיתב ליה. הרמ"ך.
מתניתין: אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין וכו'. במה דברים אמורים בשלא בשעת הלואה דלא תחבול כתיב וחבול שלא בשעת הלואה הוא. והרמב"ם ז"ל שכתב בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה וכן בדברים שעושין בהם אוכל נפש אינו מחוור כלל וזו אחת מתשובותיו של הראב"ד ז"ל. ואני אומר שהזקיקו לרב ז"ל לומר כן מפני שאסרה תורה לחבול בגד אלמנה ולמה אם מפני החשד הא אפילו עשירה שאין צריך להחזיר לה אין ממשכנין וכיון שכן מה בין שעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה הא אינו אלא מפני שאסור ליטול ממנה משכון כלל וכן מדין לדברים שעושין בהם אוכל נפש למה אסרה תורה ליטול מהם כלום ואפילו הן מאה. ומכל מקום אינו שלא אסרה לגבות מהן ולא ליקח אותן מהם ומשכנו בשעת הלואה הרי הוא כמכרו לו ולא אסרה תורה אלא לחבול מתוך ביתו דכתיב לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו ואלמנה ודברים שעושים בהם אוכל נפש לעבור עליהם בשני לאוין וכדאיתא לעיל. הרשב"א ז"ל.
אלמנה בין עניה בין עשירה. ואם תאמר אמאי לא פריך מהכא לשמואל וכו' ככתוב בתוספות. וליכא למימר דהכי קאמר אין ממשכנין אותה משום לאו דלא תחבול הא אחרים לית בהו לאו דלא תחבול דאם כן הוה ליה למימר אלמנה בין עניה בין עשירה יש בהן משום לא תחבול ולא הוה ליה למימר אין ממשכנין דמשמע מיניה הא אחרים ממשכנין. ועוד היכי קאמר רבי שמעון עשירה ממשכנין אותה הא איכא לאו דלא תבא אל ביתו. וליכא למימר נמי דהאי אין ממשכנין היינו אין מנתחין וכו' כבתוב בתוספות עד ומנלן לאסור נתוח דאפילו מדרבנן ליכא למימר דאסור לשליח בית דין משום גזרת משכון דהא שמואל לא גזר אלא דוקא בבעל חוב שהוא להוט אחר ממונו אבל שליח בית דין לא ישמע לו ליכנס לבית הלוה ואי משום דאיכא תרי לאוי באלמנה לא מסתבר להחמיר לותר דכל שכן שנזהר יותר מליכנס לביתה. ויש לומר דלהכי לא פריך מיניה משום שהיה יכול לדחוק בדוחק דאין ממשכנין דאיכא לא תחבול הא אחרים ליכא לא תחבול וכל שכן דחלק בין עניה לעשירה בניתוח קאמר. ונראה לפרש דלא יחבול ריחים ולא תחבול בגד אלמנה אליביה דשמואל בא לאסור נתוח המותר במקום אחר ואף על גב דסתם חבלה בבית משמע אם אינו ענין לחבלה בבית שאסור במקום אחר משום לא תבוא אל ביתו תנהו ענין לניתוח והכי מסתבר טפי לאוקמי באם אינו ענין מלאוקמי בדבר האסור במקום אחר ולאפושי לאוי ומכל מקום ניחא לעיל דאתי לטפויי לאוי על חבלת בית אף על גב דאצטריך לגופיה לאסור נתוח מדאפקוה בלשון חבלה ולא כתיב בהדיא ניתוח. הרא"ש ז"ל.
גמרא: רבי שמעון אומר עשירה ממשכנין אותה וכו'. קשיא לי והא עבר בלא תבא אל ביתה ואם תאמר מאי ממשכנין שהאיש מוציא לו את העבוט מכלל דרבי יהודה אפילו כהאי גוונא נמי לא מאי טעמא לא. ועוד דאין ממשכנין אם נכנס לביתה משמע בכולה מוגיא דשמעתא. ואיכא למימר דרבי יהודה סבר דשליח בית דין ממשכנין שאר בני אדם אבל אלמנה בין עניה בין עשירה לא ורבי שמעון סבר עשירה ממשכנין אותה עניה לא מיהו סתם מתניתין לא אשמועינן אלא דאית בעשירה לאו יתירה דאלמנה כרבי יהודה. הראב"ד ז"ל.
מתניתין: וחייב משום שני כלים פירוש אפילו בהתראה אחת וכו'. דאי מיירי בזה אחר זה ובשתי התראות אפילו רחים ורחים וכו'. ואין לומר דלעולם איירי בשתי התראות וקמשמע לן דרחים ורכב אינם כלי אחד ולא יתחייב עליהם שתים כמו אוכל כזית שאינו חייב אלא אחת אף על פי שהפסיקוהו בין חצי זית ראשון לחצי זית שני בהתראה שניה. דאם כן הוה למה למיתני התובל את הרחים או את הרכב עובר בלא תעשה. וממילא הוה ידענא דבשתי התראות חייב שתים כמו ברחים וריחים דלא אצטריך למתני בהו דבשתי התראות חייב שתים וכן משמע בהדיא בגמרא וכו' דעל כרחך הא דאמר רב הונא חבל ריחים ורכב לוקה שלש היינו בהתראה אחת דאי בשתי התראות ילקה שתים על ריחים ושתים של רכב ולפנים נפרש למה חייב שתים בהתראה אחת. ולפירוש דפריש חייב שתי מלקיות בהתראה אמת קאמר בגמרא בהדיא דלוקה. ויש תימא הא דקאמר אביי זיל אהדריה וכו' אמאי קאמר ליה לאהדורי אי משום שלא יעבור וינתק בהשבת לאו דלא יחבול כמו לאו דגזל שמנתק הלאו על ידי השבה אמאי לוקה הא לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו וכי תימא לעולם אמר ליה אהדריה משום לאו המנותק לעשה מכל מקום לוקה עליו כגון ששבר את הריחים ואת הרכב דהשתא אינו יכול שוב לנתק הלאו שאינו יכול להחזיר את הריחים ולהכי לקי כדאמרינן בשילוח הקן וכו'. ואין לומר לעולם בששבר ולא רמי לההיא דמכות דהתם חייב להחזיר את הגזלה אבל כאן אין לו להחזיר כלום שאותו חייב לו שוה הריחים ואין לומר יחזיר לו ריחים אחרים ויגבה את חובו שהרי אינו חייב להחזיר אלא אותם ריחים אם הם בעין דהא גבי לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו קאמר נמי התם כיון דאיתיה בתשלומין לא לקי אלמא אם נאבד אותו עבוט לא יחזיר אחר והואיל וכן יחזיר נמי הכא ריחים אחרים ליפטר מן הלאו. ועוד דלא אשכחן במכות בטלו וכו'. תוספות שאנץ.
שנאמר לא יחבול ריחים ורכב. כתוב בתוספות ויש לומר דזג וחרצן שני שמות נינהו וכו' עד שם מעשר אחד הוא. תדע דכי מתרו משום זג וחרצן ושאור ודבש ונא ומבושל וריחים ורכב צריך להזכיר כל אחד בשמו אבל התם אין צריך להזכיר כי אם שם חלב ומעשר וחדש. הרא"ש.
והרמב"ן כתב דרך אחרת במה שהקשו התוספות בספר המצות שלו. ודעת התוספות נראה יותר מחוור. הר"ן ז"ל.
גמרא: אמר רב הונא חבל ריחים לוקה שתים. פירוש לוקה משום שני שמות. משום לא יחבול ריחים ומשום לא יחבול כי נפש הוא חובל כלומר דברים שעושין בהן אוכל נפש וכן הרכב. ואם חבל שתיהן לוקה שלש. ורב יהודה אמר כי נפש הוא חובל לא מייתר דנוקמיה אשני שמות אלא לשאר דברים שעושין בהן אוכל נפש הוא דאתא דלא תימא ריחים ורכב דוקא אמר רחמנא. ואי אמרת נכתוב רחמנא כי נפש הוא חובל ריחים ורכב למה לי. הא לאו קושיא היא דאי מההוא לא לקי כלל דלאו שבכללות הוא כתב רחמנא ריחים דלילקי עלייהו ושאר דברים ילפינן לחו מריחים ורכב למלקי עלייהו. אי נמי לשני כלים שעושין מלאכה כאחת שלוקין עליהן שתים דאי מכי נפש הוא חובל חדא הוה לקי והשתא ילפינן שאר כלים למלקות כעין ריחים ורכב והכי איתא לקמן.
נימא אביי ורבא בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה קמיפלגי. כלומר רב הונא ורב יהודה כי היכי דפליגי הכא פליגי בנא ומבושל בפלוגתא דאביי ורבא דפליגי בני אם צלי אש אי לקי עליה משום שם בפני עצמו או לא. אמר לך רבא אנא דאמרי אפילו לרב יהודה עד כאן לא אמר רב יהודה התם אלא משום דכי נפש הוא חובל לא משמע ליה לריחים ורכב כלומר לא מייתר לחיובי בשני שמות על ריחים ורכב דהא לשאר דברים אצטריך כדקא פריש איהו אבל הכא כי אם צלי אש למאי אצטריך כיון דנא ומבושל לא אכיל תו ליכא גוונא אחרינא דניכליה אלא צלי אש הא ודאי ללאו הוא דאתא. ואביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לרב הונא כלומר דרב הונא מודה ליה בנא ומבושל שאינו לוקה משום צלי אש דעד כאן לא קאמר רב הונא התם אלא דכי נפש הוא חובל מייתר דכולהו מריחים ורכב אתו בבנין אב וכיון דמייתר שדיה נמי אריחים ורכב כלומר וכי תימא מלתא דאתיא בבנין אב טרח וכתב לה קרא היינו דקאמר דכיון דמייתר וכו' כלומר הא קא מודית דמילתא יתירתא היא הילכך כיון דמייתר שדיה נמי אריחים ורכב לחיובא עליהם משום זה השם אבל כי אם צלי אש למילתא אחריתי אתא בשעה שישנו בקום אכול וכו' מיהו רב הונא הוא דמודה לאביי בענין נא ומבושל אבל אביי לא מודה לרב הונא בכי נפש הוא חובל דהא טעמא דאביי משום לאו שבכללות אל תאכלו כי אם צלי אש כלל בו נא ומבושל ואין לוקין עליו וכן כי נפש הוא חובל כלל בו ריחים ורכב וכל דבר שעושין בו אוכל נפש ואינו לוקה ולקה אבל רב הונא מיהא אפשר דמודה ליה לאביי בנא ומבושל משום דלא מייתר ליה למשדייה אשמות יתירי אלא לדרשא אחריתי אתא. והא דאמרינן בפסחים לדעתיה דאביי איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהא לקי איכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאוי כלאו דחסימה בשלמא להך לישנא דאמר תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי הלכא דאכל נא או מבושל קאמר ולא לקי משום צלי אש משום דכי אם צלי אש הוי לאו שבכללות אבל נא ומבושל לא הוי לאו שבכללות משום דמייתרי דלכתוב רחמנא אל תאכלו כי אם צלי אש הילכך האי דפרט בהו רחמנא לייחודי לאוי לכל חד וחד אבל כי אם צלי אש מיהת לאו שבכללות הוא וכן לענין זג וחרצן דפליגי בה אביי ורבא חדא ארחא וחד טעמא נינהו אלא להך לישנא דאמר אפילו חדא נמי לא לקי דאי אכיל נא לחודיה ומבושל לחודיה או אפילו תרווייהו לא לקי משום דהוי לאו שבכללות הך ברייתא דהכא קשיא להו דהא תני חבל ריחים ורכב לוקה שתים. וההיא ברייתא דכריתות אכל חלב שור וכשב ועז חייב על כל אחד ואחד דברי רבי ישמעאל וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחד והוינן בה נימא דבהא קמיפלגי רבי ישמעאל סבר לוקין על לאו שבכללות ורבנן סברי אין לוקין ומתרץ דכולי עלמא אין לוקין והיינו טעמא דרבי ישמעאל משום דמייתרי קראי וכו' ורבנן סברי לא מייתרי הילכך אין לוקין אלא אחת הא אחת מיהא לקי וקשיא לאביי לההוא לישנא בתרא. ואיכא למימר דהיכא דאכל נא ומבושל ואתרו ביה משום אל תאכל ממנו נא לכולי עלמא לוקה שתים משום דנא ומבושל יתירי נינהו אלא היכא דאכל תרווייהו בבת אחת ולא אתרו ביה אלא משום צלי אש בהא פליגי דרבא סבר דכיון דמייחדי להו לאוי אף על גב דלא אם צלי אש חד לאו הוא כיון דכולהו איתנהו ביה מחייב אכולהו ואביי סבר כיון דכי אם צלי אש גופיה לאו שבכללות הוא לא הויא התראה כלל וכן לענין זג וחרצן חד טעמא נינהו. ולא מחוור. אלא אביי לא תנא בהו לוקה אלא חייב כלומר חיוב שני לאוין אבל מלקות ליכא. ונראה לי דרבא גופיה לא פליג על לאו שבכללות דעלמא כגון לא תאכלו של הדם וכגון לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו כין דלא מייתרי להו לאוי בעלמא והאי כללא נמי מייתי ומשום הכי לקי עליה. הראב"ד.
הא דאמרינן חבל ריחים לוקה אחת בשחבלן מתוך ביתו קאמר שאם מצאו בשוק ונתחו אינו לוקה דלא יחבול כתיב ומתוך ביתו משמע כדאמרינן לעיל ואם תאמר ילקה נמי משום לא תבא אל ביתו וגו'. איכא למימר אין הכי נמי אלא דחיובו דריחים קא מני ואורחא דקרא נקט דקאמר לאו בריחים. ותריצנא לעבור עליו בשני לאוין אבל לא תבא אל ביתו דאיתיה בשאר כל הדברים לא קחשיב ולמאן דאמר שליח בית דין נכנס לביתו למשכנו משכחת לה בשליח בית דין שנכנס לביתו. הרמב"ן ז"ל.
===דף קטו עמוד ב===
לימא אביי ורבא וכו'. הגירסא הפוכה בפרק שלשה מינין ומחליף אביי ורבא. אבל סמי אותה גירסא מקמי תלת הך דהכא והך דפרק כל שוה והך דכל המנחות באות מצה וכן יש כמה גרסאות הפוכות בתלמוד. ורבינו מאיר תירץ כולן שאינן הפוכות והמה בתשובות בחדושיו. הרא"ש ז"ל.
אמר לך רבא אנא דאמרי וכו'. תימה אי גבי זג וחרצן נמי נחלקו וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דודאי כי נפש הוא חובל לא משמע לאו כי אתא לשאר דברים שאין במשמעותו לשון לאו אלא נתינת טעם בעלמא אבל כל אשר יעשה מגפן היין כיון דבלשון לאו נאמר אף על גב דלשאר דברים אתא יש להעמידו ללאו גם לזג וחרצן. ועוד יש לפרש דיחוייא דרבא הכי אבל הכא כי אם צלי אש למאי אתא טפי שפיר מלנא ומבושל דנוקמיה ביה ונפיק הני כך יש במשמעות נא ומבושל כמו דברים אחרים. וכן יש לומר בזג וחרצן למאי אתא מכל אשר יעשה מגפן היין דנוקמיה טפי מזג וחרצן ולא דמי לריחים ורכב דמשמו טפי לשאר דברים מריחים ורכב דודאי אי הוה כתיב כל שנפש הוא חובל הוה משמע שיהיו ריחים ורכב כמו שאר דברים אבל השתא דכתיב כי נפש הוא חובל לא משמע אלא נתינת טעם לריחים ורכב ולומר שמטעם זה יש לאסור שאר כלים שעושין בהן אוכל נפש. עוד כתוב בתוספות ויש לומר דלא נפרש כפירוש הקונטרס וכו'. שאין הלשון משמע כפירושו דמשמע דיתירא הוא ולא אצטריך לשום דרשא ומשום הכי צריכין למשדייה אריחים ורכב. הרא"ש.
כתוב בתוספות בדיבור המתחיל אמר לך רבא וכו'. אבל לטעמא דמפרש כאן אביי אליבא דרב הונא דכי אם צלי אש לכדתניא אפילו חדא חדא לא לקי. והא דלא דחי עד כאן לא קאמר רב הונא אלא בלאו דליתיה בכללות אבל בלי אם שלי אש מודה משום דהוי לאו שבכללות. היינו משום דכי נפש הוא חובל נמי הוי לאו שבכללות ואפילו הכי מחייב רב הונא ובודאי פליג רב הונא אאביי בלאו שבכללות. והא דקא בעי למימר דאביי כרב הונא עד כאן לא קאמר רב הונא וכו'. לא מהדר למימר דלא פליג רב הונא כלל אאביי דהא ודאי בלאו שבכללות בזג וחרצן פליגי אלא בהא דכי אם צלי אש קא מהדר למימר דמצי סבר רב הונא כאביי דלא לקי כלל משום כי אם צלי אש כמו שאומר אביי לפי אותו לשון שאומר בפרק כל שעה דחדא נמי לא לקי ואף דלא מטעמא דלאו שבכללות יפטור רב הונא ואביי יפטור מטעם וה אפילו לא יהיה מטעם אחד שפיר מיהא דחי שיוכל לסבור בזאת רב הונא כאביי מאיזה טעם שיהיה. לרבינו. משאנץ.
לשאר דברים הוא דאתא. ואם תאמר לרב הונא שאר דברים מנא לן. ויש לומר אף על גב דאיתא לשאר דברים משתמעי נמי מיניה שפיר ריחים ורכב כדפירש רש"י לקמן. אי נמי יש לומר דילפינן שאר כלים מריחים ורכב ואף על גב דבמתניתין דריש ליה מכי נפש הוא חובל לסימנא בעלמא נקטיה. הרא"ש.
אבל כי אם צלי אש למאי אתא וכו'. כתוב בתוספות ואם תאמר והא אכתי אצטריך כי אם צלי לחי ומבושל בחמי טבריא וכו'. תריץ התם אינו לוקה אלא נענש כשאכלו חי או מבושל בחמי טבריה כדקתני התם בברייתא יכול יהא לוקה תלמוד לומר נא ובשל נא ובשל אמרתי לך ולא חי ומכל מקום הכא קאמר למאי אתא למאי אסמכיה ללאו ליענש בחי וחמי טבריה משום לאו לא סמכו דבלאו הכי היה נענש בעשה ולאו הבא מכלל עשה עשה אלא ודאי ללקות אתא לאשמועינן מלקות הילכך מסתמא אית לן למימר היכא דאשכחן לאו בהדיא דהוי בנא ומבושל אבל חי ובחמי טבריא דלא אשכחן שום לאו בהדיא לית לן למימר דלהני סמכיה רחמנא לאו ללקות בחי ובחמי טבריה אלא בנא ומבושל כיון דכי אם צלי אש בלשון עשה אמור. ואף על גב דכל הלכא דאיכא למידרש לא מוקמי בלאו יתירי ואית לן טפי לאוקמיה לעשה יתירא מללאו מהאי טעמא דפרישית אבל כי נפש הוא חובל בלשון לאו אמור יותר ולכך אף על פי שצריך לשאר דברים אתי נמי למלקות בשאר דברים דכי נפש הוא חובל מזכיר העבירה שעושה כשהוא חובל אבל בכי אם צלי איני מוכיר שום איסור. השתא משמע דאפילו לרבא אין לוקין אחי ומבושל וכו' ומכאן קשה על פירוש הקונטרס שפירש בפסחים וכו' ככתוב בתוספת. ומיהו לא קשה כולי האי דאיכא לפרושי למאי אתא כדפרישית לעיל למאי אתא דתיתי לן שפיר טפי מאי מוקמינן ליה לנא ומבושל ולהכי מצינן למימר דלרבא לוקה על חי ומבושל בחמי טבריא משום כי אם צלי אש דאתא כי אם צלי אש לכולהו. ועוד קשה דאם כן בנזיר פרק שלשה מינין ובפרק קמא דכריתות ובתמורה כי פריך לאביי ורבא התם הוה ליה לאקשויי לרבא מההיא ברייתא דפסחים. ומהאי טעמא נמי קשה למאי דפירש התם על מאי דקאמר אביי אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהא לקי דפירש היכא דאוכל נא אינו לוקה משום כי אם צלי אש אלא משום נא בלבד וכן כשאוכל מבושל אבל כשאוכל דבר שאין בו אלא משום כי אם צלי אש כגון חי וחמי טבריה לוקה ונראין בזה שדבריו סותרין זה את זה דמפרש בברייתא דהתם דאתיא כאביי דאמר אין לוקין וכו' ובתרתי לא לקי מפרש דאפילו לאביי לוקה. על כן מפרש רבינו תם תרתי לא לקי וכו' ככתוב בתוספות על סוף הדיבור. תוספות שאנץ.
אלא דכי נפש הוא חובל יתירה הוא. פירש רש"י לאו דוקא אלא לומר שאינו בא למעט כלום בדין ריחים ורכב כמו כי אם צלי אש דמיעט שעה שאינו בקום אכול אלא מיותר הוא להביא שאר כלים בלאו וכמו דיתירה הוא ללאו וכתביה סתם שדייה נמי אריחים ורכב שאין להוציאם ממשמעות כי נפש. ונראה לי דלרב הונא בשאר דברים אפילו על שני כלים ממש כגון סכין של שחיטה ומחרישה אינו לוקה אלא אחת בדלא לקי בריחים ורכב אלא אחת משום כי נפש הוא חובל שאם לא כן כשחבל ריחים ורכב לילקי ארבע שתים משום ריחים ושתים משום רכב ומאי טעמא משום דכי נפש הוא חובל חד לאו וחד שם הוא למה זה דומה לאוכל כזית נבלת שור וכזית נבלת כשב שאינו ללוקה אלא אחת והכי איתא בכריתות. וכל שכן בשני כלים שעושין מעין מלאכה אחת כגון שני כלים ושתי מחרישות וכן נמי שני ריחים ושני רכב אינו לוקה בהן אלא ככלי אחד ולרב יהודה כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא לעשותן כריחים נכרכב ולוקה עליהם משום ריחים ומשום רכב הילכך הנך תרתי מתניאתא דתני בזוג ובצמד חייב שתים כל חדא מינייהו מסייעי לרב יהודה וכן דעת רבינו בהלכות ואין דברי רש"י נוחין בזה. הרמב"ן.
===דף קטז עמוד א===
הא דתניא בברייתא אבל זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת זה בעצמו או זה בעצמו קאמי. הראב"ד.
הא דתניא חבל זוג של ספרים וצמד של פרות פירוש החובל הצמד שהן כלים רבים וכולן עושין מלאכה אחת ואפילו הכי חייב על כל אחת ואחת לפי שהם למדים מריחים. וזוג של ספרים לא ידעתי למה שהן אינן כלי אוכל נפש גם לקמן למאן דמפרש סכינא דאשכבתא כמו דאשכפתא כלומר סכין של הרצענים גם הוא אין עושין בו אוכל נפש למה מחזירו. הרשב"א.
אבל הר"ן כתב שזה עולה לפי מה שכתבנו למעלה שכלי אומנותם של אומנים דינן ככלי שעושין בהן אוכל נפש. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: וצמד של פרות פירוש בצמד יש בו כלים הרבה וצריכין זה לזה באותה מלאכה. יכול לא יהא חייב אלא אחת שהרי מכי נפש הוא חובל נפקי כלהו ולא פרט בהו רחמנא כי היכי דפרט בריחים ורכב. הדר אמר כולם למדים מריחים ורכב מה ריתים ורכב מיוחדין שהן שני כלים וכו' וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כדפרישית לעיל משום דמייתרי אף כל שאר דברים הבאים מכי נפש חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
;סליק פרק תשיעי המקבל
| 