שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ז: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יצירת דף עם התוכן "{{מפרשים למסכת בבא מציעא|שיטה מקובצת|ז}} {{תוכן עניינים שטוח|}} /דף פג/ | /דף פד/ | /דף פה/..."
 
אין תקציר עריכה
שורה 3:
 
[[/דף פג/]] | [[/דף פד/]] | [[/דף פה/]] | [[/דף פו/]] | [[/דף פז/]] | [[/דף פח/]] | [[/דף פט/]] | [[/דף צ/]] | [[/דף צא/]] | [[/דף צב/]] | [[/דף צג/]] | [[/דף צד/]]
 
 
 
===דף פג עמוד א===
השוכר את הפועלים למלאכתו סתם וריבה בשכרן יותר ממנהג שאר פועלי המדינה בסתם ואחר ששכרן אמר להם להשכים ולהעריב יותר ממנהג שאר פועלי העיר אינו יכול לכופן על כך. ונראה לומר דאף על גב דאודו ליה ועבדו הכי חד יומא מצו הדרי בהו למחר כפי המנהג. ואם התנה עמהן תחלה על כך אפילו במקום שלא נהגו תנאי ממון הוא ונראה לומר דיכול לכופן על כך וצריך עיון. הרמ"ך.
 
מקום שנהגו שלא להשכים וכו'. להשכים קודם זריחת השמש להעריב אחר שקיעת החמה. הראב"ד.
 
גמרא: פשיטא כיון דתני הכל כמנהג המדינה אנא ידענא דאינו יכול לכופן. הראב"ד.
 
===דף פג עמוד ב===
פועל בכניסתו משלו. יש מפרשים אם נכנס במלאכתו קודם זריחת השמש משלו הוא נותן לבעל הבית וביציאתו ממלאכתו עם הערב משל בעל הבית הוא שכן משפטו ויש מפרשים בכניסתו לערב לבית בשעות שלו הוא צריך ליכנס כלומר לאחר הערב לפי שהמהלך מן השדה לעיר אינו משתדל לבעל הבית אבל ביציאתו לעבודתו אינו יוצא ללכת אלא משהתחילו לו שעות של בעל הבית דהיינו משיזרח השמש לפי שאף כשהפועל הולך מן העיר לשדה בעבודת בעל הבית הוא מתעסק והיינו דכתיב תזרח השמש יצא אדם לפעלו ויעבוד בעבודתו עדי ערב וזה נכון. וכן נראה לי מן הירושלמי דגרסינן התם ערבי שבתות בין ההשכמה בין הערבה משל בעל הבית עד איכן כדי למלאת לו חבית של מים ולצלות לו דג ולהדליק לו את הנר. הרשב"א.
 
וזה לשון הריטב"א: פועל בכניסתו משלו וכו'. פירש רש"י פועל בכניסתו בערב לעיר צריך לוותר משלו אצל בעל הבית להחשיך אצלו וביציאתו למלאכתו לבקר משל בעל הבית שאינו צריך להקדים אלא שילך עם הנץ החמה. ובדרך אחר פירשו בתוספות לפי שטה זו פועל בכניסתו בערב משלו צריך לתת בחירתו שלא יכנס אלא לאחר צאת הכוכבים כי חורתו לצורך עצמו היא ואין לו לבא ביומו של בעל הבית אבל ביציאתו בבקר הליכתו לצורך בעל הבית היא וכיון שכן הולך לאחר הנץ החמה שהוא יומו של בעל הבית ואין לו להקדים קודם לכה ואחרים פירשו פועל בכניסתו למלאכה בבקר צריך לתת משלו שיקדים ללכת קודם הנץ החמה שיתחיל מלאכתו בשדה בשתנץ החמה וביציאתו מן המלאכה יטול משל בעל הבית שיצא מן השדה קודם צאת הכוכבים ויהיה בביתו כשיצאו הכוכבים ותקנו כן כדי שלא יכנס אחר צאת הכוכבים שיש סכנה ומכל מקום נלמוד מדבריו כי בבקר נוטל משלו וביציאתו נוטל מבעל הבית דאלמא זמן פועל הוא מהנץ החמה עד צאת הכוכבים וזה פירוש נכון וכן משמע במדרש תהלים ולעבודתו עדי ערב מכאן אמרו חז"ל שתהא היציאה של בעל הבית והכניסה של פועל. וצריך הפועל שתזרח לו השמש בשדה למלאכתו ושיהא בעל הבית משפיע את הפועל בעיר. עד כאן וכן אמרו בירושלמי. עד כאן.
 
וליחזי מהיכא אתו. פירוש דכיון דליכא מנהג הכא אית לן למיזל בתר אחרא דאתו מינה. ושמעינן מהכא שההולך ממקום למקום ופוסק שם על שום דבר סתם אם יש שם מנהג הולך אחר המנהג ואם אין שם מנהג הולך אחר מנהג מקומו. הריטב"א ז"ל.
 
בעיר חדשה. כתב. הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: לענין פסק בני העיר שנתיישבו מחדש קובעים מנהגותם כמנהגות העיר שיצאו משם. ואי לקוטאי נינהו הולכין אחר מנהג העיר החשובה הקרובה להם לא רצו אינם יכולים לכוף זה את זה אלא הולכין על דין תורה. מיהו נראה לומר דהיכא דאמרי מעיקרא נקבע לנו מנהג כדי שלא נהיה אגודות אגודות ואיכא אדם חשוב בהדייהו ומסכים בקביעת מנהגם עמהן יכולין הן לכוף זה את זה כדין ולהסיע על קיצתם שבני העיה כופין זה את זה וצריך עיון. עד כאן.
 
אמר להם תפסוהו. והא דדאין בלא עדים והתראה ושלא בזמן סנהדרין שאני הכא דשליחא דמלכא הוא ומדיני המלכות להרוג בלא עדים והתראה לייסר העולם כמו שראינו בדוד שהרג גר עמלקי ושלוחו של מלך כמותו. ומכל מקום במקום שאין כך למלך לעשות כן מחוקי המלכות אף הממונה שלו אינו רשאי ואם אמר לו המלך לעשות כן יהרג ואל יעבור. הריטב"א ז"ל.
 
אל ירע בעיניך הוא ובנו בעלו נערה המאורסה. ואם תאמר והלא דינם בסקילה ואמרינן בעלמא אף על פי שבטלו סנהדרין דין ארבע מיתות לא בטלו. יש לומר שלא בטלו שימות במיתה חמורה יותר אבל פעמים שהוא מת במיתה קלה יותר כשם שפעמים שימות על משכבו והכא להקל נשתנה דינו דתליה מענין חנק שהיא יותר קלה מסקילה לדברי הכל ויש אומרים דאתיא כמאן דאמר כל הנסקלין נתלין ואין צורך. הריטב"א ז"ל.
 
===דף פד עמוד א===
איבריה דרבי ישמעאל. יש מפרשים דאיבריה רצה לומר אכילתו תלמיד הר"פ. והריטב"א כתב איבריה וכו' הוא מקום הקיבורת של הזרוע או הירך שהוא עגול ושם בודקין האדם שהוא שמן ועב ופירוש רש"י אינו נכון. עד כאן.
 
יתיב אשערי טבילה. והא דאמרינן בפסחים האי מאן דפגע באתתא בעדנא דסלקא מטבילה אחזתו וכו' הני מילי באיניש דעלמא ולא ברבי יוחנן שיצרו בידו ודמיין עליו כקאקי חיוורין וזה פשוט. הריטב"א.
יהיבנא לך אחתאי לקמן מוכח שנשאה ולא חש לומר לשמא יאמרו בשביל זו חזר זה ולפי מה שפירשתי שמתחלה היה אדם גדול ניחא. הרא"ש.
 
===דף פד עמוד ב===
שורה 22 ⟵ 38:
 
===דף פה עמוד ב===
כי מטא ההיא שעתא לא מצאי כו'. אומר רבינו שבחלום הראהו ונראין דבריו. תוספות שאנץ.
 
אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה. מה שפירש לנו זוג הוא שהנמנע מלעלות לספר תורה הוא אסור והיו תלמידי חכמים רובם קשה עליהם התנועה לעלות לספר תורה והיו נמנעין מלעלות. והנראה לי בפירוש דבר זה הוא בהפך והוא שהדבר האסור הוא היות איש תלמיד חכם נמצא שם ועולה לפניו כהן עם הארץ או מי שהוא גרוע ממנו בחכמה וקורא תחלה ולהיות שהם מיעטו כבוד תורה ואין קורין תחלה בתורה אלא קורא אחר פחות מהן לקו רובם שאין תורה יוצאה מבניהם לפי שמה שאמרנו כהן ראשון וכו' אין כל זה אלא בשויה וממה שיסייע את הפירוש הזה הוא היות בעל המאמר הוה רב ובפירוש אמרו רב קרא בכהני לפני שמואל. הרמב"ם בתשובת שאלה מועתק מלשון ערבי.
 
אדמוקימנא ליה לאברהם. תימה והלא בכל יום היה עושה כך. הרא"ש.
על מה שכתבו בתוספות שאין הקב"ה מחיה את המתים אלא על ידי טל. וכתב הרמב"ן וזה לשונו: כדאמרינן בכמה דוכתי באגדות שעתיד הקב"ה להוריד טל ובו מחיה את המתים וקרא כתיב ימיו מתיך וגו' כי טל אורות וגו'. ואמרינן נמי באגדה כשנתן הקב"ה תורה לישראל בדיבור ראשון יצאה נשמתן והחיה אותן בגשם ועליהם אמר הכתוב גשם נדבות וגו'. ואי קשיא וכי רבי חייא ובניו לא היו מתפללין שמונה עשרה ברכות ומאי שנא האידנא. לא קשיא יחיד על הצבור שאני ותענית צבור שאני שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר וגו' והכי נמי אמרינן התם בתעניות ולשמואל שליח צבור דמיעני היכי משכחת לה כגון דאמר משיב הרוח נשב זיקא אמר מוריד הגשם אתא מיטרא. ע"כ.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: כי מטא לתחיית המתים רגש עלמא. ואף על גב דמקמי הכי אדכר תחיית המתים בראש הברכה אתה גבור וכו' מחיה המתים. ההיא אינה אלא להחיות מתים שהגיעו לשערי המות אבל תחית מתים העתידה היא של סוף הברכה וכדאמרינן באגדה שאין הקב"ה מחיה מתים לעתיד אלא על ידי הטל דכתיב יחיו מתיך וגו'. אמר מוריד הגשם אתא מיטרא. פירוש וזמן ימות הגשמים היה שאלמלא כן לא היו אומרים אלא מוריד הטל ואף על פי שצריכים לגשמים. וכי תימא וכי רבי חייא ובניו לא היו מתפללים שמונה עשרה כל יום ויום ומאי שנא האידנא. לאו מילתא היא דשאני דתענית צבור ושאני יחיד המתפלל על הצבור כי תפלתו מקובלת יותר. עד כאן.
 
===דף פו עמוד א===
והדר פרצופיה לאחוריה. והא דאמרינן בפרק ערבי פסחים אורח אין בו משום זוגות היינו טעמא התם משום דהוי כנמלך שאינו יודע כמה יתנו לו לשתיה אבל הכא כמו בעל הבית היה כי כל צרכו יתנו לו לשתות. הרא"ש.
 
שמע דפליגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן וכו'. ספק הקב"ה אומר טהור וכלהו אמרי טמא. פירוש נראה לו כעין חלום ששתי כתות של צדיקים ברקיע חולקות והכת הקרובה לזו השכינה היתה אומרת טהור וכל שאר הכתות אומרות טמא ואמרו מי יוכיח ונתרצו ברבה בר נחמני הראו לו בחלום הדברים הללו כדי שיצא מן העולם בישוב נחת רוח. רבינו חננאל ז"ל.
 
למה נקוד על איו שבאליו בבראשית רבה אל"ף יו"ד וא"ו נקוד למ"ד אינו נקוד אמר רבי שמעון בן אלעזר כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב וכאן שהנקודה רבה וכו'. ככתוב בתוספות. וכתוב בגליון תוספות ועל זה יש שום טעם למה לא נקד על למ"ד והיינו דורשים הכתב. עד כאן.
 
===דף פו עמוד ב===
שורה 31 ⟵ 57:
 
===דף פז עמוד א===
פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן. פירוש דנפקא מינה לענין דאי אמרת פת וקטנית תנן (אין) מערבין בה דלא איקרי פת. הריטב"א.
 
הא דאמרי רבנן בשוכר את הפועל כאחד וכשנים מבני העיר משמנין ביניהם שמעינן מינה דכל כהאי גוונא לא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה אלא כל היכא דתרווייהו היה להם לפרש אי נמי תרווייהו לא היה להם לפרש משמנים ביניהם וכן במוכר כדשיימי בי תלתא וכו'. ככתוב בנמוקי יוסף. הרמב"ן ז"ל.
לאתויי הא דתנו רבנן השוכר את הפועל והיינו דקאמרי במתניתין הכל כמנהג המדינה כלומר לוקחים השני מנהגים והולכים אחר המנהג הגדול ואחר המנהג הקטן וזה פירוש הירושלמי שהביא הריא"ף מנהג מבטל הלכה אף על פי שהלכה רווחת היא המוציא מחברו עליו הראיה וכן השוכר טוען בפחות שבשכירות רצית לומר הבינותי מדבריך והפועל אומר לא נתכוונתי אלא על הגדול שבשכירות היה לנו לומר המוציא מחברו עליו הראיה ולא יתן לו אלא כפי הפחות לפיכך בא המנהג שבדרך בעלי בתים לפעמים לשכור ביוקר ועל כן היה לו לבעל הבית לפרש דבריו ולא עשה יפסיד חצי טענתו וכל פועל שמנהגו לפרקים להשכיר עצמו בפחות משאר פועלים ולא פירש דבריו יפסיד הוא חצי טענתו כיון ששניהם היו יודעים המנהג. אי נמי יש לפרש זה הירושלמי על משנתנו שאומרת מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב כלומר שאין יוצאין הפועלים למלאכתן אלא עד אמר חצי שעה לזריחת השמש ושיוצאין ממלאכתן קודם שעה אחת לשקיעת החמה עושין ואף על פי שפועל הכתוב בתורה הוא מזריחת השמש עד שקיעת החמה דמנהג מבטל הלכה. ה"ר יהונתן.
וזה לשון הרמ"ך: ירושלמי זאת אומרת מנהג מבטל הלכה שבכל מקום המוציא מחברו עליו הראיה חוץ מזו שמשמנים ביניהם מפני המנהג ולא אמרינן דדעתו דבעל הבית אתרעא זילא אף על גב דאמר להו הרי אני שוכר אתכם כשנים ושלשה מפועלי העיר ואין הכי נמי אי תפסו טפי מממונו דבעל הבית אית לאהדורי ניהליה ההוא טופיאנא וצריך עיון. עד כאן.
 
וחכמים אומרים משמנין ביניהם. פירוש מחשבין הגדול שבשכירות והפחות שבשכירות וכולל זה עם זה ונותן לו חציו של שניהם וזהו בינוני. רבינו חננאל ז"ל.
והריטב"א פירש בענין אחר וזה לשונו: משמנין ביניהם כלומר שנותן שכר הבינונים ואי איכא תרי בינונים או תלתא נותן מן האמצע. עד כאן.
 
וזה לשון הראב"ד: משמנים ביניהם. כלומר מן הבינונים ולא מן היתרים ולא מן הפחותים וזהו הכל כמנהג המדינה כלומר שתופסין המנהג השוה שבמדינה. עד כאן.
וכתב הרא"ש די וידש וזה לשונו: כן נראה מסברא שאם נוהגים במדינה קצתם בבינונים וקצתם למעלה או למטה שראוי לידבק בצד השוה שבהם אבל אין זה הוראת לשון הכל כמנהג אבל מצד שעוזב אותו למנהג יש לנו להתנהג על דרך זה במקום שיהיה המנהג על דרכים שונים. עד כאן. ויש מפרשים שמין ביניהם את המלאכה אי שויא ביותר שבשכירות. הראב"ד.
בירושלמי אמרו לענין הפוסק על הפירות הנותן מעות לחבירו ליתן לגורן חייב להעמיד לו שער בינוני איזהו שער בינוני היו לו פירות משמונה מתשעה מעשרה נותן לו מתשעה. עד כאן. ודוקא בהא אבל המוכר שור או בית סתם ויש לו שוורים ובתים הרבה מראהו גרוע שבהם וכדאמר התם בית בביתי אני מוכר לך שור בשוורי אני מוכר לך מראהו מת מראהו נפול ולאו דוקא באומר בית בביתי ושור בשוורי אלא אפילו באומר שור או בית סתם וכדמשמע במסכת נדרים. ומיהו הא דאמרינן פרדס אני מוכר לך אף על מי שאין בו רמונים הגיעו ההיא משום דקאי בגווה כדאיתא בפרק המקבל. ובשכירות פועלים נמי דוקא לפי שאמר כאחד וכשנים הא לאו הכי אין לו לתת לו כפחות שבהן כדכתיבנא בריש פירקין. הריטב"א.
מתניתין: אלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה פירוש בשעת לקיטת הפירות שהוא נותן לכליו של בעל הבית ולאפוקי עודר ומנכש וכל שאר המלאכות שהם קודם לקיטת הפירות. והעושה בתלוש בדבר שלא נגמרה מלאכתו. כלומר שלא נגמרה מלאכתו לקבעו לתרומה ומעשר דלבתר הכי לא זכי ליה רחמנא וטעמא מוכח בגמרא וזו לא נצרכה אלא היכא שהיה רוצה לעשר ולאכול או בזמן שאין המעשר נוהג דאי לא פשיטא דאפילו בעל הבית אינו אוכל עד שיעשר. הריטב"א.
 
כתוב בתוספות משום דאיירי מעיקרא בפועלים וכו'. ומיהו בסוף פרקין משמע דנקט הכא מן התורה משום דקתני סיפא שומרי גנות ופרדסין אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה גיליון תוספות.
 
===דף פז עמוד ב===
גמרא. מה לכרם שכן חייב בעוללות מה לקמה שכן חייבת בחלה. פירוש לאו למימרא דהא קולא היא דאדרבה חומרי נינהו אלא בתורת טעמא אתא מה להני שכן יש בהן קולא לממונא של בעל הבית שחייבו הכתוב לתת לאחרים חלה ועוללות וכשם שזיכה לאחרים בכך זיכה בו לפועל. הריטב"א ז"ל.
וכן כתב רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו: מה לכרם שכן חייב בעוללות שנאמר וכרמך לא תעולל וכשם שנתחייב בעל הכרם להניח עוללות לעניים כך חייב להניח הפועל לאכול מן הענבים אבל שאר הדברים שאין בהם לעניים כלום מנין. עד כאן.
 
אתיא קמה קמה וכו'. קשיא וכי אדם דן גזרה שוה מעצמו. ועוד דהא לא קיימא הך גזרה שוה. ואיכא למימר מפני שיד פועל על התחתונה גמרינן להך קמה מההיא בבנין אב אלא דגלי רחמנא בדוכתא אחרינא דבכל קמה אוכל. הראב"ד ולהלן תמצא עוד בזה.
 
ואם תאמר ונילף מקמה דניזקין דכתיב ונאכל גדיש או הקמה ודרשינן בהכונס לרבות כל בעלי קומה. ויש לומר דמסתברא למדרש בקמת מבקמת ולא מהקמה. אי נמי ילפינן קמה האמורה אצל חרמש מקמה האמורה אצל חרמש. מה להצד השוה שכן יש בהם צד מזבח. אף על גב דכוסמין ושבולת שועל ושיפון אין בהם צד מזבח מכל מקום צד דגן מקרו. ואתי נמי זית במה הצד. תימה אמאי לא קאמר מה להצד השוה שבהם שיש בהם פרט ולקט מה שאין כן בזית כדאיתא פרק הזרוע. ויש לומר דניחא ליה לעשות הצד השוה בצד מזבח שהוא שוה בזה כמו בזה אבל פרט ולקט אינם שוים בשמם. ועוד יש לומר דאהני קרא דכרם זית לרבותא דפועל אוכל בו במה הצד שיש בו צד מזבח אבל אי לא כרם זית הוה אמינא אותו צד דפרט ולקט למעוטי זית. הרא"ש ז"ל. ועיין בתוספות ריש פרק כיצד מברכין.
 
וחרמש לרבות כל בעלי חרמש. פירוש דהאי קרא יתירה הוא ואתא לדרשא. ואם תאמר והא איצטריך לגופיה שלא יקטוף ויאכל בכליו ואף על גב דהא כתיב וקטפת מלילות בידך איצטריך וחרמש לעבור עליו בלא תעשה. יש לומר דאם כן לימא קרא וכלי לא תניף אי נמי לא תאכל אלא בקטיפה. ועוד דכל היכא דאיכא למדרשה לא מוקמינן בלאו כיון דאיכא עשה בר מהכי. והראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל.
 
אימא דבר חרמש אבל וכו'. ואם תאמר אמאי לא נילף מחרמש וכו'. ויש לומר דלהכי לא ילפינן מחרמש משום דהוי להו שני כתובין וכו' ככתוב בתוספות. וכתוב בגיליון תוספות אך קשה דטפי הוה לן למידרש מהלכותיו מלשני כתובים הבאין כאחד וכן בשיטת רבינו ברוך. עד כאן.
 
ואכתי מיבעי ליה דבר חרמש אכול דלאו בר חרמש לא. כלומר דבר שנלקט ביד לא תיכול. ואין לשון מיבעי ליה האמור כאן נאמר בדקדוק דהא קיימא לן דאפילו מוסק וגודר ביד אוכל והכי הוה ליה למימר ודילמא הכי קאמר קרא דבר חרמש אכול וכו' והכי פירושו אלא לא תילף מחרמש בלחוד נילף מחרמש ומקמה תרווייהו שבא זה ולימד על זה וכדמפרש ואזיל. ומאן דלא גריס אלא הכי נמי פירושה. הריטב"א.
וזה לשון הרשב"א: ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש אכול דקרא הכי קאמר כי תבא בקמת רעך למלאכה וקטפת מלילות בידך לאכול אבל חרמש שהוא בידך לקצור לצורך בעל הבית לא תניפנו אפילו על המלילות שאתה נוטל לאכול. ואם תאמר אמאי דרשי ליה הכי לימא ללאו הוא דאתא ולא לשעת חרמש. ויש לומר דנפקא לן מדכתיב וחרמש לא תניף דמשמע וחרמש שהוא בידך לא תניפנו על קמת רעך לצרכך ואי ללאו בלחוד הוה ליה למימר וקטפת מלילות בידך ולא תניף חרמש על קמת רעך. עד כאן.
 
וזה לשון הרמב"ן: הא דאמרינן ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש וכו'. הכי משתמע קרא וקטפת מלילות בידך לאכול ולא תהא קוצר במגל לצורך אכילה שאם נתו דעתו על המלילות האלו לאכלן אינו רשאי לקצרן במגל אלא קוטפן בידו וכן אם קצרן במגל לצורך בעל הבית שוב אינו רשאי לאכלן דהוה ליה תלוש והוא עושה במחובר והעושה במחובר אינו אוכל בתלוש ומדלא כתב רחמנא ולא תקצור בחרמש משמע ליה וחרמש שאתה קוצר בו לא תניף לצורך עצמך על קמת רעך והכי נמי מדריש ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית ממיעוט דכליך. אי נמי משום דתרווייהו קראי יתירי נינהו דמרישא דקרא משמע ואכלת ולא שתוליך בידך וקטפת ולא שתקצור במגל אף על גב דמיבעי לן לעבור בלאו כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמי ללאו בלחוד והיינו דתניא בסיפרי כי תבא בקמת רעך יכול לעולם תלמוד לומר וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית מכלל שנאמר רעך פרט לאחרים רעך פרט לגבוה. וקטפת בידך שלא תהא קוצר במגל. וחרמש בשעה שאתה מניף חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תאכל והיינו רישא דברייתא דקתני יכול לעולם תלמוד לומר וכו'. והכי נמי תניא אידך התם כי תבא יכול לעולם תלמוד לומר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית והדר דריש כוליה ומהדר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית כלומר אותה שעה אתה אוכל ולא בשעה שאין אתה נותן כדאמרן בגמרין לאפוקי שאינו גמר מלאכו דהיינו עודר ומקשקש או מנכש בעשבים והוצרכתי לפרש זה מפני שראיתי לר"ם הספרדי שאמר העושה במחובר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו. וכמדומה לי שטעה בפירוש ברייתא זו שבספרי אלא קרא למאי דכתבינך אתא ואכילת פועל במחובר באכילתו בתלוש אוכל בשעה שהוא עושה ודומיא דבהמה דאוכלת בשעת מעשה דקרא כתיב לא תחסום שור בדישו. אלא דאשכחן בתוספתא העושה בכל גופו אוכל בכל שעה שירצה רבי יהודה אומר אינו אוכל אלא בשעה שפורק ובשעה שטוען מפני גזל מלאכתו של בעל הבית ופירושה העושה בכל גופו בין בידיו בין ברגליו אפילו בכתפו אוכל בכל שעה שירצה ורבי יהודה פליג שאינו אוכל אלא בשעה שאינו מתבטל ממלאכתו דהיינו בשעה שפורק וטוען דקסבר רבי יהודה תקנת חכמים היא שלא לאכול בזמן מלאכה כל זמן שאפשר לו לאכול שלא בביטול מלאכה כגון פורק וטוען ובהשבת אבדה דמתניתין פליגי דרבי יהודה סבר תקנו שיאכל בשעה שחוזרין מן הגת ולא יאכלו בשעת מלאכה ורבנן סברי. תקנו שיאכלו כן כדי שלא יאכלו בשעת מלאכוע ולא שאסרו עליהם כלום והלכתא כרבנן. ובנוטת משנתנו של רבינו ז"ל גרסינן וכולם לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה כגון פורק וטוען כלומר בשעת מלאכה שהיא גמר אבל לא קודם מלאכה ולאחר גמר מלאכה ממש אבל מפני השבת אבדה לבעליה אמרו אוכלין בהליכתם מאומן לאומן אף על פי שהוא קודם מלאכה ובחזרתן מן הגת אף על פי שהוא לאחר גמר מלאכה. ובשאר כל הנוסחאות גרסינן וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה ודא ודא אחת היא. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: ומצינו להר"ם במז"ל שכתב העושה במחובר אינו אוכל עד שיגמר מלאכתו והמבטל ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה שמענו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יאכל. עד כאן. ויש אומרים דנפקא ליה הא מילתא למרן ז"ל מדתניא בסיפרי כי תבא יכול לעולם תלמוד לומר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית והדר דריש כוליה קרא ומסיק ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית ומשמע ליה למרן ז"ל דכיון דדריש ליה מעיקרא ודריש ליה לבסוף דתרתי קתני ומעיקרא דריש ליה שלא יאכל פועל במחובר אלא כשהוא גמר מלאכה ולבסוף דריש ליה שלא יאכל אלא אחר שיגמור מלאכתו והכי נמי תניא התם כי תבא יכול לעולם תלמוד לומר וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית עד כאן. ומפרש לה מרן ז"ל שלא יניף לאכילתו בשעה שהוא עוסק במלאכתו. וזה תימה גדול דבכוליה פרקין מוכח דפועל אוכל בשעה שעוסק במלאכתו ומפני השבת אבדה לבעלים אמרו ז"ל שיאכל פועל כשהולך מאומן לאומן ובכוליה פרקין לא דרשינן הני קראי אלא למעוטי העושה במחובר בשעה שאינו גמר מלאכה והני מתנייתא דספרי הכי נמי מתפרשי ותרתי דרשי דחרמש לא תניף חדא מילתא היא והתם אורחין הוא לפרושי מעיקרא ולמהדר לפרושי לבסוף ובהדיא גרסינן בתוספתא העושה בכל גופו אוכל וכו'. והילכתא כרבנן ואפילו רבי יהודה לא קאמר אלא מדרבנן מפני השבת אבדה לבעלים עד כאן. עיין לקמן בדבור המתחיל וכולן לא אמרו וכו' בלשון הר"ן.
 
ההוא מואל כליך נפקא. תימה מנין לן בקמה דבעינן גמר מלאכה דמכרם לא ילפינן שכן פטור מחלה וחייב בעוללות. ויש לומר דמסתבר לדמויי כל האכילות יחד שיהיו דוקא בשעת גמר מלאכה. הרא"ש ז"ל.
 
והא אמרת קמה קמה לגזרה שוה. ואם תאמר והא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו עד הלכה למשה מסיני וכיון דלא קיימא היכי הוו דרשי לה מעיקרא. יש לומר דלא היו דנין לה בגזרה שוה ממש אלא כעין מה מצינו דכיון שמצינו קמה דמחייבת בחלה אף אני אומר דלא זכתה לו תורה לפועל אלא כעין אותה קמה ויד פועל על התחתונה. ורש"י כתב שהמקשה אומר גזרה שוה זו כדי להקשות ולומר דגזרה שוה דקמה קמה ודאי מקובלת היתה בידם מסיני אלא דלא ידיע להו למאי אי להא אי למילתא אחריתי שכל הגזרות שוות כך נמסרו לנו ממשה רבינו עליו השלום קמה קמה לגזרה שוה אבל אינו ידוע לנו בפירוש מאי זו מהם נאמרה ועל כן נחלקו בהם בתלמוד בכמה מקומות ואלו היו כן מקובלות מסיני בפירוש לא תפול בהם המחלוקת. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.
 
וזה לשון הריטב"א: אתיא קמה קמה. פירוש אפשר דהאי מקשה גמרא גמיר לה להאי גזירה שוה ולהכי פריך בה להדיא דאי לא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו. אי נמי דלאו גזרה שוה קפריך אלא בילמד סתום מן המפורש. עד כאן.
 
אמר רבא להלכותיהן. תימה דמכל מקום למה נכתב כרם וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר כיון דבעי למכתב ענבים לדרשא אורחיה למכתב כרם תחלה. ותימה קמה נמי דכתיב וקטפת מלילות אורחיה למכתב קמה. ויש לומר הא כתיב חרמש ועליה שייך למכתב מלילות. הרא"ש.
 
הניחא למאן דאמר גזל גוי אסור. פירוש איכא למימר דהכא נמי לא יאכל דאחשביה רחמנא כגזל כיון דאיהו לאו בר מצוה הוא אלא למאן דאמר גזלו מותר מאי איכא למימר. הריטב"א.
 
כתוב בתוספות תימה למאן דאמר גזל הגוי מותר מאי עביד ליה לקרא דוחשב עם קונהו וכו'. ואפילו תאמר שלא ידרוש ידקדק עם קונהו מכל מקום מפשטיה דקרא תיקשי ליה שאין העבד יכול להפקיע עצמו מתחת ידי הגוי עד שיגיע היובל ועל כרחך איירי כשידינו תקיפה וכו' ויש לומר דאפילו למאן דאמר גזל הגוי מותר היינו דוקא היכא דליכא חילול השם כגון מחשב עמו בלא דקדוק או כגון שציערו הגוי או פועל שנותן לכליו אבל היכא דאיכא חילול השם אסור דאי לא תימא הכי בזמן שהיתה יד ישראל תקיפה על אומות היאך היה נשאר ביד גוי פרוטה הילכך כיון שהגוי בתן מעות לישראל וקנאו לעבד והאמין בו שיעבדנו וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש.
 
רעך ולא הקדש. כלומר שיצטרך הגזבר לפדות קצת מן הענבים כדי שיאכל הפועל כדי שבעו להכי בא רעך למעט הקדש דלא זכתה לו תורה. ה"ר יהונתן ז"ל.
אבל הריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: רעך ולא הקדש. ואם תאמר הקדש למה לי קרא למיסריה והלא יש בו מעילה מן התורה כיון שתלשו. יש לומר דאתיא אפילו כשהתנה שלא יחול עליו הקדש אלא בדמיו וכההיא שאמרו בונין בחול ואחר כך מקדישין. ולמאן דאמר גזל גוי אסור תרתי שמעת מינה רעך ולא של גוי ושל הקדש דלאו רעך הוא. עד כאן.
על מה שהקשו בתוספות דלמה לי רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה מדישו, כתב הרא"ש ושמא לא הוה דרשי דישו הראוי לו אי לאו דאשכחן רעך למעוטי הקדש. ור"מ תירץ דאלו לא כתיב אלא דישו לא הוה מוקמינן ליה אלא במידי דמאכל אדם דבמידי דאדם אכיל בהמה נמי אכיל אבל פרה הדשה בכרשינין אימא לא אכלה וכל שכן אי לא כתיב אלא כרם רעך והוה אמינא דוקא במאכל אדם להכי אייתר דישו למימר דאף במידי דלאו מאכל אדם עובר בבל תחסום. עד כאן.
 
ואכלת ולא מוצץ. כלומר אסור לפועל שיאכל הענבים בשעה שאינו תאב להם שאינו יכול לאכול החרצנים והזג אלא מוצץ היין מן הענבים וזורק הקליפה החיצונה דבודאי הוא אוכל אותה באכילה גסה ואין זה כנפשך שבעך לפי שיותר משבעך הוא. אי נמי יש לפרש שאף על פי שהוא תאב להם אסרה עליו תורה משום שלא יפסיד יותר מן הענבים לבעל הכרם ועל כרחך צוהו שיאכל הכל גם הקליפה. ה"ר יהונתן.
 
כנפשך כן נפשו של פועל. קשיא לי והלא בפועל עצמו הכתוב מדבר. ואיכא למימר רעך כנפשך קא דריש וכיון דרעך כנפשך אף נפשך כרעך דלמאי הלכתא איתקש רעך לנפשך אלא ודאי לאקושי נפשך לרעך. הראב"ד.
 
והריטב"א כתב וזה לשונו: ויש מקשין היכי דרשינן כנפשך גבי בעל הבית גופיה דהא קרא בנפש פועל מיירי. ולא קשיא דאנן הכי דרשינן ואכלת ענבים בכאן כאלו היו משל נפשך. ע"כ.
שבעך ולא אכילה גסה המזקת לך כדאמרינן בעלמא כי יאכל קדש בשגגה ודרשינן כי יאכל פרט למזיק שכל אכילה שהיא יותר על כדי שבעו מזקת לו לאדם. ה"ר יהונתן ז"ל.
 
===דף פח עמוד א===
אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית. ובסוגיין מוכח להדיא דלא ממעט ראיית חצר בלחוד אלא כל דבר ממעט ואפילו מקח ומירוח וכיוצא בו. ובמסקנא אמרינן דמודה רבי ינאי בחטים ושעורים דבני גרן נינהו שמתחייבין בגרן ובמירוח. ולמאי דסלקא דעתין השתא דלרבי ינאי מירוח אינו קובע קשיין כמה מתניתין דמודו דמירוח קובע. יש לומר דמוקי להו רבי ינאי דרבנן. אי נמי דהתם בשהכניסן לבית במוץ שלהן שאין ראיית פני הבית קובע אלא בפירות מדוגנים וחזר ועשה מהם גרן בביתו שהוא קובע. ורבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת ואם תאמר והיאך אפשר דלרבי ינאי חצר אינה קובעת והלא משנה מפורשת היא במסכת נדה אי זו היא חצר שקובעת למעשר כל שהכלים נשמרים לתוכה. ויש לומר דמוקי לה רבי ינאי דההיא דרבנן. ואם תאמר אם כן ניחוש דילמא מפריש מהן על פירות שבבית או מפירות שבבית עליהן וקא מפריש מן הפטור על החיוב או מחיוב על הפטור דהכי פרכינן בפרק קמא דיומא דגרסינן התם הכל שוין בבית שאינה עשויה לימות הגשמים דלא שמיה בית ופרכינן סוכת החג בחג רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים וקתני עלה רבי יהודה מחייב במזוזה ובעירוב ובמעשר וכי תימא מדרבנן ניחא עירוב ומזוזה אלא מעשר אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. תירץ רבינו תם דהתם בית בבית מיחלף ומפריש מזה על זה אבל חצר בבית לא מימלף ולא אתי לאפרושי מזה על זה. הריטב"א.
 
וזה לשון הרשב"א: ורבי ינאי הא כתיב בשעריך ההוא מיבעי ליה דמעייל ליה דרך שער ורבי יוחנן דילמא תרתי שמע מינה ואם תאמר לרבי ינאי קשיא מתניתין דפרק ג' דמעשרות וכו'. ככתוב בתוספות. יש לומר דההיא מדרבנן שגזרו עליו כדי שלא יגע בשל בית והכין איתא עלה דההיא בירושלמי דגרסינן התם רבי שמואל בשם רבי יוחנן כלהון מן הבית למדו. ועוד אמרו שם רבי יוחנן אמר מקח חצר ושבת אינה תורה אלמא כלהו מודו דחצר קובעת מיהא מדרבנן אלא שהחליפו שם בירושלמי והעמידו רבי יוחנן בשיטתיה דרבי ינאי. עד כאן.
 
אבל לוקח חייב כלומר דמדאיצטריך רחמנא למפטר אלמא לוקח חייב שהמקח קובע ואפילו בשדה דומיא דשעל. ופריק רב פפא בתאנה העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר. ואי קשיא והא אינו חייב אלא דרך שער והא לאו דרך שער הוא. ויש מי שפירש בשהנוף נכנס דרך שער ולא דרך גגות. והראב"ד דחה דשאינו כן דאי משום הא אפילו דרך חצר לא דהא נכנס במוץ שלו. אלא אמרו דרך שער ולא דרך גגות אלא במה שגדל בחוץ אבל תאנה זו שהנוף גדל בחצר ופירות נלקטין בחצר אין לך ראיית פני הבית גדול מזה. ועוד כתב הרב ואם כן למה ליה דנקט עומדת בגנה לוקמה בעומדת כולה בחצר. ותירץ דאין הכי נמי אלא משום דבעי למימר וכו' ככתוב בתוספות. ואיכא למידק כיון דאנן בדאויייתא איירינן דאילו מדרבנן כולהו מודו דאפילו חצר קובעת וכדאמרן אם כן מאי קאמר רב פפא בתאנה הנוטה לחצר והא תאנה אינה תורה דדגן תירוש ויצהר כתיב ואף על פי ששנינו כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל ונשמר וכו' ומייתי לה בסיפרי מדכתיב ראשית דגנך וגו' מה אלו מיוחדין אוכל וגדולו מן הארץ וכו' הני מדרבנן קאמרי וקרא אסמכתא בעלמא וטובא איכא דכוותה בסיפרי דמייתי להו מקרא ולאסמכתא בעלמא ותדע לך דהא תנן בנדרים פרק הנודר מן הירק הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי וכו' ואקשי בגמרא לתנא קמא למימרא דדגן כל דמידגן משמע מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר וכו' ואמר אביי לאיתויי פירות האילן וירק אלמא מילתא פשיטא דפירות האילן וירק אינן תורה. ובריש פרק קמא דביצה אמרינן גבי ליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית דאפילו בדרבנן כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. אלא יש לומר דהכא לדוגמא נקטיה דהשתא לא נחתינן למילתא במינין המחוייבין מדרבנן או מדאורייתא אלא בדין המקומות הקובעים מדאורייתא וכי אתי לדקדוקי במינין שחייבין מדאורייתא אוקמה בדלית העומדת בגנה ונוטה לחצר. ואני תמה מי גרם לו לרב פפא למנקט לה בתאנה וכי אינו מצוי כן בדלית כמו בתאנה אדרבה יותר מצוי הוא בדלית לימא בדלית. ועוד קשה דהא משמע דרב חנניה דמותיב מכנפשך כך נפשו של פועל ורב פפא דמתרץ ליה תרווייהו טעו וסברי דלוקח דאורייתא וטעו בהא דהא אנן השתא בדאורייתא איירינן ופלוגתייהו דרבי ינאי ורבי יוחנן בדאורייתא היא כדאמרן והיאך אפשר דרבנן כי הני טעו בהא. על כן נראה לי דכלהו ודאי מידע ידעי דלוקח מדרבנן הוא אלא הכי קמותיב אי אמרת בשלמא מדאורייתא לא בעינן בית או חצר אלא אפילו גורן בשדה קובע משום הכי החמירו חכמים חדא חומרא בלוקח ועשו את שאינו חייב כחייב אלא אי אמרת דשדה מדאורייתא אין לה קביעות אם כן היאך החמירו שתי חומרות בלוקח לעשות שאינו חייב כחייב ומקום שאינו קובע כקובע. והיינו דקא מקשה נמי לקמן מקשואין ודלועין דכולי עלמא מעשרותיהם מדרבנן ולא קמשני התם מדרבנן וטעמא כדאמרן ורב פפא נמי דמוקי לה בתאנה בדווקא נקיט לה ולומר דתאנה דרבנן כשנופה נוטה לחצר או לבית ליכא אלא חדא חומרא לעשות את שאינו חייב כחייב הואיל ובמקום קביעות הוא והא דאמרינן ולוקח מדאורייתא מי מחייב לאו קושיא היא דאקשיה לרב חנניה חוזאה ולרב פפא דאינהו נמי לא טעו בה וכמו שאמרתי אלא לברורי מאי דתניא בברייתא כנפשך כך נפשו של פועל דמינה משמע לכאורה דלוקח אסור דלאו דרשא גמורה היא דאסמכתא בעלמא היא ולוקח (חסר) לפי שאין המקח קובע דבר תורה דאדרבה פוטר דלא חייבה תורה אלא מאי דאית ליה לבעל הבית שלא מכרו שנאמר עשר תעשר ואכלת ולא מוכר וכנפשך כך נפשו של פועל לחסימה הוא דאתא ודרך הגמרא לברר דרך קושיא ותירוץ כן נראה לי. הרשב"א.
וזה לשון הרמב"ן: איכא מאן דפריק דרב פפא אמסקנא סמיך דאסיקנא דמדרבנן קאמר ומיהו הוה קשיא ליה לוקח אמאי חייב הואיל והוא בשדה ולא ראה פני הבית דהא כל היכא דלא ראה פני הבית כשם שהוא פטור מן התורה כך הוא פטור מדבריהם דלא תקון ביה רבנן מידי דכל דתקון כעין דאורייתא הוא. ופריק רב פפא בתאנה העומדת בגנה וכו' אבל בשדה פטור לגמרי אף מדבריהם כל זמן שלא ראה פני הבית ולא פני חצר. תדע דאקשינן מהנך מתנייאתא בסמוך ולא מפרקינן בחדא מינייהו דמדרבנן קאמר וקישואין ודלועין דרבנן הוא. וכי אקשינן ולוקח מדאורייתא מי מחייב לאו אדרב פפא אלא אעיקר ברייתא דסלקא דעתין מדאורייתא קאמר ומתוקמא לרבי ינאי בענבים כגון דלית העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר וכיוצא בה ודומיא דרב פפא אבל עיקר תירוציה אמסקנא סמיך. ואין זה נכון דבמסכת מעשרות בפרק ב' משמע שהמקח קובע ואף על פי שלא ראה פני הבית ולא פני חצר וכן בדין שהרי קודם שגמר מלאכתן וקביעותן של מעשרות אסורין הן באכילת קבע מדבריהן ובמקח מתורת קבע גזרו עליו אבל נחלקו שם במסכת מעשרות אם מקח קובע קודם גמר מלאכתם או אינו קובע אלא לאחר גמר מלאכתם וקודם שהוקבעו למעשרות אבל עיקר הטעם בשאלה זו דרב פפא השתא לא איכפת ליה בתאנה אם מעשר שלה הוא מדאורייתא אי לא דאיהו לתרוצי לברייתא נתכוון ולא ללמד על החייבים במעשרות בא כאן ואי דייקת בה כולי האי ואמרת והא תאנה לאו דאורייתא לוקמה בגפן ואיהו לאו דוקא תאנה נקיט אלא ללמוד ממנה לכיוצא בה לדבר שחייב במעשר מן התורה תדע דהא אמר ולמאן דאמר לבית ואי מדרבנן לכולי עלמא לחצר כדכתיבנא. וכיוצא בזה יש בתלמוד הרבה שלא שנאן לעצמו אלא ללמוד בהן בכיוצא בזה. עד כאן לשונו.
 
וזה לשון הריטב"א ז"ל: הכא בתאנה העומדת בשדה עסקינן וכו'. פירוש לאו דוקא נקט תאנה בהדיא במסכת בכורות ובפרק קמא דיום טוב אמרינן גבי ליטרא קציעות שתרומתן דרבנן ואף על גב דבסיפרי מייתי פירות אילו מן המקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא ואלו הכא בדאורייתא עסקינן אלא ודאי לא דק ולדוגמא נקט תאנה כלומר גפן תרומה לתאנה שהוא עומד לאכילה דאלו העומד למשקה בתירוש וביקב תלה רחמנא וקודם לכן אינו מתחייב במעשר מן התורה אלא ודאי כדאמרן. והא דאמרינן ונופה נוטה לחצר או לבית פירוש שהנוף סמוך לפתח הבית או לחצר וכאשר מלקטו מבפנים ומכניסו איכא ראיית פני הבית או פני החצר דאלו כשנוטה מלמעלה דרך ראשי הכותל אין כאן כניסה אלא דרך גגות דלא שמה כניסה ואינה קובעת אלא ודאי כדאמרן. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: הא דאמרינן ונופו נוטה לחצר או לבית היינו מפרשים בשנכנסה דרך הפתח שאם אתה אומר מעל הכותל היינו דרך גגות. ולא היא שאפילו נכנסה דרך הפתח הרי היא כתבואה שהכניסה במוץ שלה מיהו גבי לוקח כיון דאיכא שם מקח דקבע מדרבנן ואיכא שם חצר דאית ביה קביעות בכדרכה מן התורה אהני גבי לוקח דלא אכיל כלל אפילו אחת אחת משום דעיניו במקחו וכמי שהכניסה בתוך הבית כדרכה דמי. אבל גבי בעל תאנה ופועל לא קבע לגמרי אלא אחת אחת אוכל משום דעיניו בתאנתו ואם צירף שתים שתים חייב ואם היתה כולה בחוץ בעל הבית אוכל כדרכו ופטור והכי איתא במסכת מעשרות סוף פרק ג'. מיהו קשיא לי למה ליה למימר בתאנה העומדת בגנה והלא אפילו עומדת כולה בחצר כך דינה כדאיתא התם ובתרווייהו אחת אחת אוכל שתים שתים לא יאכל דבתר נופה אזלינן ואהני בהו שם חצר אף על גב דלא נכנסו דרך הפתח דשתים שתים לא יאכל ואם תאמר רבותא קאמר דאפילו עומדת בגנה גבי לוקח חצר קבעה לה מכל מקום הא דאמרינן בעל הבית עיניו בתאנתו קשיא דהא כי קיימא בחצר נמי הכי דינא. ואיכא למימר היכא דאיכא לוקח ודאי לגבי בעל תאנה חד דינא אית להו מיהו כיון דאיכא לוקח אי קיימא תאנה בחצר וליכא לאיפלוגי בין בעל תאנה ללוקח כי היכי דקבע לגבי לוקח קבע נמי גבי בעל תאנה ואפילו אחת אחת לא יאכל. אי נמי כי קיימא בחצר נמי עיניו בתאנתו והוא עיקר אצלו ולקיטתו בחצר אינה אצלו ראיה בחצר ולא ראיית פני הבית והא דאוקמה בעומד בגנה משום דבעי למימר לבית לבית וזה עיקר אבל גבי לוקח כיון שעומדת לגנה ונופה נוטה לחצר בין שעומדת כולה בחצר אחר לקיטתו הוא הולך והרי מקחו בחצר או בבית באיזה ענין שנכנס בהן ואפילו מעל גבי הכותל הילכך אפילו אחת אחת לא יאכל. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: ומדלא אוקמה בתאנה העומדת בחצר יש למדים דחצר אינה קובעת לפרי שהיה בתוכה במחובר ואפילו לאחר שנתלש כיון שלא נכנס שם תלוש מבחוץ דאי לא לוקמה בתאנה העומדת כולה בחצר. ויש דוחין בתוספות דודאי במחובר לא קבעה אבל כשתלשה חצר קובעת לאלתר ומשום דבעי למימר ולמאן דאמר בית בית ואין דרך תאנה להיות בבית לא נקטה נמי כשעומדת בחצר. עד כאן.
 
מתיב רב חנינא חוזאי מאי לאו בשדה. אלמא מקח נמי קובע למעשר ואת אמרת דאין מתחייב בראיית פני הבית והחצר. אבל פירוש רש"י לא נהירא שפירש מאי לאו בשדה ומקח לא עדיף מגמר מלאכה. ולפירות חשיב להו לא נגמרה מלאכתם מדקא מפרש מקח לא עדיף מגמר מלאכה ואם כן מאי פריך בסמוך אי הכי בעל הבית נמי לחייב והלא לא נגמרה מלאכתו ולוקח הוא דחייב משום דהמקח חשוב כגמר מלאכה אבל בעל הבית למה יתחייב בראיית פני הבית בלא גמר מלאכה הא מוכח בכוליה תלמודא דמכניס תבואתו לבית במוץ שלה לא נקבעה למעשר אף על גב דלאיבעית אימא לקמן בשמעתין פירש רש"י דלית ליה דרבי אושעיא השתא מיהא אית ליה כי למה יחלוק עליו. ועוד קשה דהא אמרינן בביצה בסוף פרק המביא כדי יין דשבת וחצר ומקח אינן קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן ואם כן הכא נמי לא קבע מקח תאנה אלא היכא דאיכא גמר מלאכה אלא הכא פירושו כדפירשתי. ואף על גב דאיכא תנא דאמר התם בהמביא כדי יין שקובעין מקח וחצר אפילו שלא נגמרה מלאכתו מכל מקום אמוראי דהתם לא מחייבי אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ולא פליגי אמוראי אלא בשבת ומשמע נמי התם דלא פליגי תנאי אלא בהכי אי מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו דאיכא דאמר דלא קבע אלא אם כן נגמרה מלאכתו אבל בגמר מלאכה לא פליגי דליכא מאן דאמר דקבע בלא מקח וחצר ושבת אלא משמע דבמקח ושבת ודדמי להו דחשיב התם פליגי אבל בגמר מלאכה לחודה לא קאמר אי דפליגי תלמודא. ועוד כי פריך לקמן מאי לאו שפיקסו בשדה ומאי לאו מלאכת הכנסת בשדה ומאי קושיא לוקמה כמאן דאמר בהמביא כדי יין דמקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתה דלדידיה כל שכן גמר מלאכה דקבע לדברי רש"י מפי רבי. מיהו בזה הועוד יש לדחות ולומר דניחא ליה טפי לאוקמה אליבא דהלכתא אי נמי לאוקמה ככולי עלמא. והקשו לרבינו והא תנן בפירקין נתפרקו עיגולין הרי אלו לא יאכלו ומוכח בגמרא דאם לא נעשו העיגולין כלל עדיין היו אוכלין דהוי דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר. התם מיירי כגון שמתחלה דעתו לעשות עיגולין. תוספות שאנץ.
 
אי הכי בעל הבית נמי. נראה לי דלא מתפרש באי אמרת בשלמא דאף למאי דסבירי לן דשדה מקום קביעות למעשרות הוא איכא נמי למפרך כי האי נמי בעל הבית ליחייב ואף על פי שיש לפרשו באי אמרת בשלמא בקושיא. הרשב"א.
 
ותלמיד הר"פ כתב וזה לשונו: בעל הבית עיניו בתאנתו. ואם תאמר והא אמרינן במסכת מעשרות דשנינן בכהאי גוונא העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר אפילו בעל הבית נמי ויש לומר דהתם מיירי שאין דעתו של בעל הבית ללקט עכשיו כלום. ומכל מקום קשה דמשמע דעד השתא דהוה סלקא דעתיה דמיירי בשדה לא הוה ידע האי חילוק דבעל הבית עיניו בתאנתו ולוקח עיניו וכו' ואם כן תיקשי ליה מאי שנא בעל הבית מלוקח. ויש לומר דאז ודאי דאיכא לשנויי דבעל הבית עיניו בתאנתו דכיון שהוא שדה ודאי לא יניחנה שם אבל השתא דמיירי בתאנה העומדת בגנה הוה סלקא דעתיה דהוי שפיר גמר מלאכה ומשום הכי פריך שפיר אי הכי בעל הבית נמי ומשני דמכל מקום בעל הבית עיניו בתאנתו ולא הוי גמר מלאכה. ואם תאמר אמאי לא תנא תאנה עומדת בחצר. ופירש הקונטרס דלא הוה מצי למנקט הכי דאם כן בעל הבית נמי חייב דהא השתא הוא רואה פני הבית. ולא נהירא דהא לא אשכחן בשום דוכתא שתהא ראיית פני הבית במחובר מועלת לקבוע מעשר. לכך נראה דודאי הוה מצי למימר הכי אלא נקט בכהאי גוונא דיכול להיות תאנה בבית אבל אי הוה נקט תאנה עומדת בחצר לא היה יכול לומר כמו כן תאנה עומדת בבית דאין רגילות להיות תאנה בבית אבל השתא דנקט תאנה עומדת בגנה ונוטה נופה לחצר מצי שפיר לומר כן ונופה נוטה לבית. עד כאן.
 
ולוקח מדאורייתא מחייב. כלומר וכי מקח קובע מן התורה דאיצטריך קרא למפטר פועל דלא ליקבע כלוקח אדרבה לוקח לא מיחייב במעשר כלל דתניא עשר תעשר ואכלת וכו'. והקשה רבינו תם מהא דאמרינן בבכורות מנין ללוקח תבלין מן הגוי שפטור במעשר שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר לוקח מישראל חייב לוקח מגוי פטור והתם מדאורייתא קאמר ולא מדרבנן ותירץ דהכא בשנתמרחו כבר ברשות מוכר וכיון דמוכר פטור לוקח נמי פטור והתם בשמרחן לוקח הילכך לוקח מישראל חייב ולוקח מגוי פטור. ואם תאמר אם כן מאי פריך הכא לוקמה לההיא דלעיל דלוקח חייב שלקחן קודם גמר מלאכה ואלו לוקח ודאי אינו חייב אלא כשלקחן קודם מירוח ומרחן דהכי אוקימנא ההיא דבכורות בדמרחינהו לוקח והא דאמרינן תבואת זרעך ולא מוכר לומר שהמוכר אף על פי שמרח פירותיו או שראו פני הבית פטור לעשר. והרמב"ן פירש דדוקא בשמרחן על דעת למכור דבאותו מירוח לא נתחייבו וקרינא ביה ואכלת ולא מוכר ולוקח לא מיחייב כיון שכבר נפטרו בשעת מירוח שהיה עונתן אבל מרחן המוכר על דעת לאכול חל עליהם חובת מעשר לאלתר ואף על פי שנמלך למכרן חייב והלוקח ממנו חייב לעשר ויפה כיון. ותדע שהרי גזרו חכמים על הלוקח דמאי של עם הארץ ואמאי דהא. כיון דמוכר לא מיחייב לעשורי אין כאן חיוב תורה וכיון דרוב עמי הארץ מעשרים למה גזרו עליהם משום חיוב מעשר דרבנן אלא ודאי כדאמרן. ומיהו ליכא לפרושי ההיא דבכורות בלוקח פירות ממורחין מבעל הבית שמרחן לאכילה דההיא בשמרחן לוקח כדפירש רש"י התם וכדכתיבנא לעיל נמצאת למד דהלוקח מחייב בשמרחן הוא או כשמרחן מוכר לאכילה. והאי דאמרינן עשר תעשר ואכלת משמע דהאי ואכלת באכילת שאר פירות קאי וקשה דהא קרא לא מיירי אלא באכילת מעשר בירושלים כדכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך. ויש לומר דהתם בספרא דריש מדסמיך ואכלת דקרא לעשר תעשר דהאי ואכלת אכולה תבואה קאי עשר תעשר ואכלת בביתך מעשר שני בירושלים ושאר תבואה המתוקנת בכל מקום. הריטב"א.
 
וזה לשון הרשב"א: ולוקח מדאורייתא מי מחייב והתניא וכו'. תבואת זרעך ולא לוקח. פירש רבינו תם דהכא איירי בלוקח אחר מירוח וכו' והיינו דתניא בפרק קמא דבכורות מנין ללוקח טבלים ממורחים מן הגוי שפטור מתרומת מעשר שנאמר ואל הלוים תדבר תקחו את המעשר מאת בני ישראל טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומה ומעשר וכו' אלמא לוקח מישראל חייב והיינו בשמרחן ישראל הלוקח דומיא דלוקח מן הנכרי וההיא ודאי בשמרחן ישראל הלוקח דאי בשמרחן הגוי למה לי קרא דואל הלוים תדבר תיפוק ליה משום דגון גוי אלא טבלים ממורחין שהם ממורחין עכשיו קאמר שמרחן ישראל לאחר לקיחה וכאידך דאיתמר הלוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מעשרם והם שלו וכו' ככתוב בתוספות. ואם תאמר והא אמרינן בעירובין בפרק בכל מערבין גבי אם בא חכם למזרח עירובי למזרח דקסבר רבי יהודה יש ברירה ואקשינן מדתנן הלוקח יין מבין הכותים ערב שבת עם חשכה וכו' ופרקינן כי לית ליה ברירה בדאורייתא אלמא אפילו לוקת יין חייב דבר תורה. ליתא דהכי קאמר בדבר שעיקרו דאורייתא לית ליה ברירה כן תירץ רבינו תם. ויש מקשין לדבריו דאם כן למה גזרו על הדמאי והלא לדבריו אפילו לא עשרן עם הארץ המוכר אינם חייבין מדאורייתא והילכך הוה ליה ספק בדרבנן ולקולא וכל שכן דרובן מעשרים הן. ויש לומר דשאני התם משום דאיכא למיגזר משום דזימנין דאוכלים על שלחנו ועוד דפעמים שהוא מוכר טבלים במוץ שלהם ואומר שהקדים מעשרותם בשבולין לפיכך גזרו אפילו על הממורחים שהוא מוכר. עוד יש לומר דכשהוא ממרח לאכול בביתו בין מוכר בין לוקח חייבין שכבר נתחייבו במעשר משעת גמר מלאכתם ומעתה מיפטרו ולוקח ומוכר שפטרם התורה הוא שמרח להוליכן לשוק וכן דעת הרמב"ם ועם זה עלה לנו תירוץ אף לאותה של לוקח יין מבין הכותים. והרמב"ן הקשה וזה לשונו: אם כן לוקח דומיא דפועל שלקח פירות מחוברין ותלשן ליחייב מדאורייתא והיכי אקשינן מדאורייתא מי מחייב הא לוקח תאנים בתאנה חיובי מחייב מדאורייתא. ויש לומר דפועל שאינו אוכל אלא בזכות תורה אינו זוכה עד שיאכל ומכיון שלקט תאנה בבית בגמרה מלאכתה נמצא בלוקח לאחר גמר מלאכה ובעל הבית על מנת שיאכל הפועל ממה שירצה שכרו הרי שפירות הללו נגמרה מלאכתן למכור ואחר כך מכר ומן הדין פטורין עד כאן. ואין דרך תירוץ זה מחוור בעיני כל הצורך לפי שאין פועל אוכל ממה שלקט לבעל הבית אלא ממה שהוא קוטף בידו לאכול ואם כן הרי הוא נוטל מן השבולין וכנגדו בלוקח אסור דבר תורה. ומסתברא לי שעיקר קושיא זו אינה לפי שלא התירו לא לפועל ולא לבעל הבית לאכול לאחר שנמרחו ונגמרה מלאכתם למעשר וקודם לכן הוא שבעל הבית ופועל אוכל בו ומעיקרא מסבר סברו דלוקח בכענין זה חייב שהמקח קובע ולפיכך חזרו ואמרו שהמקח לבדו אינו קובע עד שימרח או שילקט דבר שחייב מדאורייתא בחצר כגון דלית שנוטה לחצר אינו חייב דבר תורה שאין מקח קובע ואדרבה פוטר. ואס כן פועל מותר בשלקט לו בעל הבית ונותן לו דכשלוחו הוא ודכוותה בלוקח דאורייתא פטור שהרי לא לקחם אלא לאחר שנתלשו. כן נראה לי. עד כאן.
 
כתוב בתוספות אבל לוקח קודם מירוח כי התם וכו'. וממורחין דקאמר התם היינו שהן ממורחין עתה. גליון תוספות ועיין שם בבכורות בתוספות.
 
אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. פירוש אלא קאמרי דלאו כדמשנינן לעיל דלעולם לוקח נמי פטור מדאורייתא וכל שכן פועל דמאי דדרשינן דפועל פטור ולוקח חייב אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. הריטב"א ז"ל.
 
===דף פח עמוד ב===
מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור. פירש רש"י אם קצצת דמים שלא יאכל פטור מלאו דלא תחסום ולא תילף לחייבו בקל וחומר דבהמה כדלקמן ע"כ. ונראה מדבריו דבבהמה לא מהניא בה קציצה והכי איתא במתניתין שאינו קוצץ על ידי בהמתו וכן הלכה. ויש לפרש עוד אם חסמת פטור אף על פי שלא קצץ ולומר שהוא פטור ממלקות אלא שחייב לשלם מה שהיה אוכל וכדאמרינן בחוסם את הפרה שמשלם ארבעה קבין והכא דכולי עלמא חייב לשלם בדיני אדם כיון שאינו לוקה. הריטב"א.
 
מאי לאו משיפקסו אפילו בשדה פירוש אלמא מצינו חיוב מעשר בשדה כיון דאיכא גמר מלאכה. ואם תאמר מאי קושיא דהא רבי ינאי מדאורייתא קאמר והא דפיקוס מדרבנן הוא שהרי אין חיוב תרומה בקישואין ודלועין מן התורה. ויש לומר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואם אין מירוח קובע מן התורה בדגן הא ודאי אינו קובע מדרבנן מהקישואין ודלועין. הריטב"א.
 
לא משיפקסו בבית. תימה כיון דהכניסן לבית קודם גמר וכו' מאי שנא ממכניס תבואה במוץ שלה וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דודאי חטים ושעורים שדרכן למרחן בשדה וכו' ככתוב בתוספות מידי דהוה אתאנה העומדת בחצר דאסור לאכול ממנה שתים לפי שעומדה בחצר ורגיל להיות גרן שלה בחצרו. הרא"ש.
ותלמיד הר"ף תירץ דהתם ליכא ראיית פני הבית כלל שהיא בתוך המוץ אבל הכא כי לא פקסו נמי איכא שפיר ראיית פני הבית דאין הפקס מכסה הקישואין והדלועין אלא הוא סביב להם. עד כאן. עיין בפרק קמא דמעשרות בפירוש ה"ר שמשון.
ורבינו חננאל פירש וזה לשונו: פירוש משיפקסו השער הצומח בקישואין ובדלועין כמו נוצה כשהן קטנים וכשמתגדלין נושר ואותה הנשירה נקרא פיקוס. עד כאן.
 
וזה לשון הריטב"א: לא משיפקסו בבית. פירוש דכיון שנכנסו בפיקוס שלהן לא נתחייבו בראיית פני הבית דהוה ליה כמכניס תבואתו במוץ שלה. ואם תאמר אם כן היאך יתחייבו בבית והאמר רבי אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניס אותה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר והא ודאי קיימא לן דפטורה לגמרי ואפילו לאדם ואפילו חור ודיגנו למאכלו וכדפירש רש"י ז"ל וגם בתוספות. ולית לן למימר דלית לן דרבי אושעיא כדפירש רש"י ז"ל בסמוך דהא דרבי אושעיא הלכה פסוקה היא לדברי הכל כדאיתא פרק אין עומדין להתפלל. ויש מתרצין בתוספות דהתם לפי שנכנסה במוץ שלה אבל בזו שלא נכנסה בפיקוס בעלמא נהי דליכא ראיית פני הבית מכל מקום לא נפטרה לגמרי וכשעשה פיקוס חייב לעשר וכן פירשו בתוספות. ומסיים בתוספות שאנץ ודמיא לההיא דקתני במשנה תאנה העומדת בחצר אם צירף שתים חייב אף על גב שלא ראה פני הבית לפי שלעולם גדל בחצר ורגיל חיוב גורן שלו לעשות שם בחצר הכא נמי כיון שדרך להביאם בבית קודם תיקון חייבים במעשר שאין צריך ראיית הבית אלא בדרך רגילותו. מפי רבי. עד כאן.
אבל מרי בשם הרמב"ן פירש דההיא דרבי אושעיא בשהכניס תבואתו בשבלים וחזר ודיגן ולא העמיד כרי ולא מרח שאלו חזר ומרח מיחייב שכן אמרו בירושלמי מירחן בעינן ואפילו בראש גגו. עד כאן.
ואם תאמר והא אמרינן בעבודה זרה פרק רבי ישמעאל קולט מן הגת העליונה ושותה כמו שכתבו בתוספות שם. ואם תאמר אמאי לא מייתי מההיא דביצה דמאכילין לחיה ולעופות עד שימריחו ולפרוך מאי לאו בשדה כדפריך מההיא דמייתי. ויש לומר דודאי הוה ידו שפיר דאיכא לשנויי לא בבית דהכי משמע עד שימרח אבל מההיא דמייתי סלקא דעתיה דליכא לשנויי הכי מדקתני משיפקסו כדפריך בתר כן. ואם תאמר היכי מצי למימר משיפקסו בבית והא קתני סיפא במה דברים אמורים במוליך לשוק אבל מוליך לביתו אוכל מהם אכילת עראי קודם שיגיע לביתו אלמא דשלא בבית קתני רישא. ויש לומר דלעולם מיירי בבית וכגון שהיה לו מגורה בשדה והכניסם שם וקאמר ברישא דפיקוס קובע למעשר וגם איתא ראיית בית ועל זה קאמר במה דברים אמורים במוליך לשוק פירוש כשדעתו להוליכם למכרם ואם כן אינם עומדים להיות להם ראיה אחרת כי אם דהאי גרן ועוד דשמא ימצא לוקחים במקומם הילכך קבען בעל הבית אבל אם היה בדעתו להוליכן לביתו אם כן אין נשארים שם בהאי גרן הילכך ראיית פני הבית לא חשיבא לקבעו למעשר אלא אם כן עומדים לישאר שם באותו בית והכי נמי איתא במסכת מעשרות פרק ב' המעלה פירות מגליל ליהודה אוכל מהם עד שמגיע למקום שהולך ואף על פי שראו פני הבית כבר בכמה מקומות כיון דאינם עומדים לישאר שם וגם לפי מאי דסלקא דעתיה מעיקרא צריך לומר דסבירא ליה הכי כדפרישנא דאם לא כן תיקשי ליה הכא הא דקאמר התם אבל במוליך לביתו אוכל מהם אכילת ארעי עד שמגיע לביתו אלא שמע מינה דסבירא ליה דהכי פירושו במה דברים אמורים במוליך לשוק ולהכי חשיב הדש בשדה לקבעם אבל במוליך לביתו שאין עומדין לישאר בשדה אז לא חשבינן דש בשדה לקבעם. תלמיד הר"ף.
 
כי קאמר רבי ינאי בתאנים וענבים. יש ספרים דגרסי הכי. ואיכא למידק היכי עריב תאנים עם ענבים ורבי ינאי ורבי יוחנן בדאורייתא קמיירי ומעשר תאנים אינו תורה וכמו שכתבנו למעלה. ויש לומר דתאנים בגררא דענבים נקטינהו לפי שהם רגילין להזכירם יחד הביאו לפניו תאנים וענבים שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שאיני אוכל תאנים וענבים ועל כן לא נמנעו מלהזכירם יחד אפילו במקום שדברו בו לדבר תורה. ודכוותה גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ורש"י גורס זתים וענבים והיא הנכונה וכן היא בנסחאות הישנות. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד: ונראה לי דכל שבעת המינים שהם חייבים בבכורים חייבים בתרומה ומעשרות דגמר ראשית ראשית מראשית כל פרי האדמה וראשית דגנך תירושך ויצהרך. מיהו ענבים דאמרינן הכא שיטפא בעלמא היא איידי דאמר תאנים נקט ענבים כי אחים הם ולא היא תאנים מדרבנן וענבים מדאורייתא. ובענבים דקיימי לאכילה חצר קבעה מדאורייתא ויקב נמי קבע ובתאנים חצר קבע מדרבנן וחטים ושעורים נמי אי נמרחו שלא בגרן חצר קבעה להו. עד כאן.
 
פירש רש"י כי קאמר רבי ינאי דבית קובע בזתים וענבים העומדין לאכילה ואף הם בכלל תבואה ומעשר שלהם מן התורה וכו'. דחקיה לרש"י לפרושי דבעומדים לאכילה מיירי דאם עומדים למשקים אף הם ביקב תלנהו רחמנא ומכל מקום מה שכתב וטעמא משום דבכלל תבואה הם קשה דהא אמרינן בפרק הנודר מן הירק אין תבואה אלא חמשת המינים וכמו שכתבנו למעלה דשאר פירות האילן וירק מדרבנן הם חייבין במעשר. ויש לומר זתים וענבים תירוש ויצהר שמעשר שלהם דאורייתא ואינם חייבים אלא בראיית פני הבית מדכתיב בערתי הקדש מן הבית ואף על גב דתלנהו רחמנא ביקב ביקב שבבית תלאן כלומר שאינם חייבין במעשר אלא אם עשאן יקב בבית דכבר ראה פני הבית דומיא דתאנה הנוטה לחצר או אם עשאן יקב בחוץ משיראה פני הבית אבל דגן בגרן תלייה רחמנא ואין גרן אלא בשדות ולא בבית הילכך אין תלוים בבית כלל דהא כתיב מגרנך ומיקבך אלמא משעת גרן חייבין במעשר וזהו בשדה ואינו נכון. ואפשר דאפילו זתים וענבים שחשבן לאכילה חייב במעשר דבר תורה אלא מיהו לא מפני שהם בכלל תבואה אלא דכיון דתירוש ויצהר חייב אף הן חייבין שהרי לתירוש ויצהר הם עומדים ואף על פי שחשב עליהם לא נפטרו מן המעשר ועל זה אמרו בתרומות משקין היוצאין מהן כמותן ולוקין עליהם ביין ושמן כדאיתא פרק העור והרוטב וליכא לפרושי כשהפריש יין ושמן דמאי משקין היוצאין מהן עיקר תרומה הוא דתירוש ויצהר כתיב אלא כשהפריש ענבים ועשה מהם יין והכי פרישנא לה בדוכתה ושמע מינה דתרומת ענבים דאורייתא היא שהרי אמרו משקין היוצאין מהן כמותן ולוקים עליהם. וליכא למימר נמי דהתם כשדעתו לעשות מהן יין והקדים תרומתן בענבים כדרך שמקדימין תרומת דגן בשבולים דההיא נמי עיקר תרומה לתירוש ויצהר היא ולא מיקרו משקין היוצאין מהן. הרמב"ן.
 
וזה לשון הריטב"א: איבעית אימא כי קאמר רבי ינאי בזתים וענבים דלאו בגרן נינהו. ויש גורסים בזתים ותאנים. ולאותה גירסא לאו דוקא תאנים אלא לומר בזתים דומיא דתאנים שעומדין לאכילה ולא למשקה וכדפרישית לעיל ואם תאמר ומנא לן דמחייבי כלן מדאורייתא ואפילו (מדאורייתא) בראיית פני הבית כיון דלא קיימי למשקה והא קרא לא איירי בזתים וענבים אלא בתירוש ויצהר. ויש לומר כיון דהאי קרא דבערתי הקדש ליכא לאוקומה בחטים ושעורים ותבואה דבני גורן וליכא לאוקומה בתירוש ויצהר על כרחך אתא לזתים וענבים שאינם באים לידי תירוש ויצהר שיהא חייב במעשר בבית והיינו דאמרינן בפרק העור והרוטב זתים וענבים של תרומה שזבו משקה היוצא מהן כמותן משמע דכל שכן שלוקה אם אכל מן הענבים והזתים עצמן אלמא הוקבעו לתרומה קודם שיהו תירוש ויצהר והיינו כשעומדין לאכילה. וליכא למימר כשעומדין למשקה עיקר חיובם מן התורה בתירוש ויצהר אלא שהקדימו בענבים כמי שמקדים תרומה בשבולים. דאם כן היכי עביד מן הענבים והזתים בעינייהו עיקר לומר משקה היוצא מהן כמותן אלא ודאי כדאמרינן. וכן פירש רש"י בזתים וענבים שעומדים לאכילה שגם הם בכלל תרומה ומעשר שלהן מן התורה וכיון דלאו בני גרן נינהו כניסתם לבית קובעתם שאין להם גרן אחר וזה מבואר כדברינו וליכא למנדא מינה. עד כאן.
 
ועוד כתב רש"י ודאמרינן בעלמא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות מעיקרא אימור דלא טביל כרבי אושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו לית ליה האי תירוצא וכו'. ותמיהא לי אי הכי היכי אמרינן בפרק אין עומדין דהא דרבי אושעיא הלכה פסוקה היא מפני שאין בה מחלוקת והאי לישנא דוקא ומסקנא כוותיה ולא סבירא ליה דרבי אושעיא וליכא למימר דרבי אושעיא בשלא מרחן דאם כן מאי מערים ומכניס וליכא למימר שאין גרן אלא בשדה דהא תנן התבואה משימרח ואם אינו ממרח משיעמיד ערמה ואיתמר בירושלמי גבי צמוקין תני משיעמיד ערמה בראש גגו והוינן בה רבי יונה בעי בשדה לא בתמיהא אמר רבי חנינא דרובה אתי לממרי לך אפילו משיעמיד ערמה בראש גגו למדנו שאף בבית יש להם קביעות למעשרות. אלא כך יש לומר דבגרן תלנהו רחמנא אם עשאן גרן דהיינו שדש וזרה ומרח פניו של כרי שזהו מירוח המוזכר בכל מקום כמו שפירשו בירושלמי ואם אין דעתו למרח והעמיד ערמה חייב שזהו גרנן לא מרח ולא העמיד ערמה אלא דדש וזרה מעט מעט אין כאן קביעות ואף על פי כן אם הכניס לבית הוקבע בראיית פני הבית הילכך אם הכניסה במוץ שלה וזרה ולא מרח ולא העמיד ערמה פטור לעולם והיינו דרבי אושעיא ואף על פי שהוציאן והכניסן אין מתחייבין שכבר נפטרו כן נראה לי. וכך נראין דברי הר"ם הספרדי אלא שהוא לא קבע כי האי לישנא בתרא דחטין ושעורין בגרן תלנהו רחמנא. הרמב"ן.
וזה לשון הר"ן: הכי איכא למימר דכל שעשה בה מירוח לאחר שהכניסה במוץ בין בבית בין בשדה חייבת והיינו הא דאמרינן הכא דבחטים ושעורים דבגרן תלנהו רחמנא. ומיהו הא דרבי אושעיא מהניא שאלו דש וזרה והכניסה לבית נקבעה אף על פי שלא עשה לה מירוח שראיית פני הבית קובעת כאלו נתמרח אבל כל שהכניסה במוץ ודש וזרה בבית ולא עשה לה מירוח פטורה לעולם ואף על פי שנמלך לאחר מכאן ועשה לה מירוח פטורה שאינו נקרא מירוח אלא לאלתר לאחר שדש וזרה שהמירוח היינו שימרח פניו של כרי והוא נעשה לאלתר לאחר שורה וכל שהכניסו במוץ אפילו דש וזרה כל שלא נתמרח לאלתר פטור ואלו דש וזרה בשדה והכניסו לבית אפילו לא נתמרח חייב והיינו דרבי אושעיא עד כאן.
 
וה"ר שמואל פירש שאפילו הוציאן במוץ שלהן ומרחן והכניסן פטורין שכבר נפטרו מראיית פני הבית שראו במוץ שלהם. ולדבריו לא אתיא הא דרבי אושעיא אליבא דהא לישנא אלא אם כן אתה אומר דבבית הם תלוים כל זמן שלא עשאן גרן אלא שהם תלוים אף בגרן אם לא מרחן קודם שיראו פני הבית כלל ואין דבריו מחוורים. הרמב"ן.
ויש לרבינו אפרים דרך אחרת בזה שכל שהכניסה במוץ שלה לעולם פטורין אלא אם כן יוציאם ויזרם בחוץ ויעמיד ערמה בראש גגו וימרחם שם וכבר כתבתי יותר מזה בנדה בסייעתא דשמיא וכן בתשובות השאלות. הרשב"א.
 
ומה שור שאינו אוכל במחובר. לאו דוקא דהא ודאי אוכל אלא הכי פירושו שור שאינו מפורש בהדיא שיהא אוכל במחובר מפורש בו שאוכל בתלוש וכן פירש רש"י. ודכוותה הא דאמרינן לקמן אדם שאינו אוכל בתלוש הכי פירושו שאינו מפורש בהדיא שיאכל בתלוש דסתם כרם וקמה דאיירי בה קרא מחובר הוא. הריטב"א.
 
אינו דין שאתה מצווה על חסימתו. וליכא למפרך מה לשור שכן אוכל בתלוש דאם כן היה חוזר הדין לומר ויהא אדם אוכל בתלוש. הרא"ש.
 
אתיא קמה קמה. לאו דוקא אלא לומר דתרי קמה כתיבי חד למחובר וחד לתלוש. קמה קמה אם אינו ענין למחובר וכו'. פירוש הוא הדין דהוה יכול למימר דלאו להכי אתא אלא לאם אינו ענין לאדם במחובר תנהו ענין לשור במחובר אלא דניחא ליה לאיתויי לאדם משום טעמא דאתה מצווה להחיותו שהוא העיקר והיותר מסתבר דאלו חסימה גזרת הכתוב הוא. עד כאן. שיטה.
 
מי לא עסקינן ששכרו לכתף. ושמעינן מהכא להדיא דפועל השכור לכתף בעלמא אוכל ואף על גב דרבינא עבד לקמן דרשא אחריתי מכל מקום האי דינא לא מידחי דלהדיא אמרה תלמודא והכי איתא במתניתין דתנן היה עושה בידיו וכו' ואפילו על כתפו הרי זה יאכל וכדתניא בתוספתא העושה בכל גופו אוכל בכל שעה שירצה. הריטב"א.
 
ומה אדם שאינו אוכל בתלוש וכו'. פירש רש"י דלא כתיב בהדיא. פירוש והיינו לתירוצא דקמה קמה דלתירוצא דרבי אמי כיון שכולל הוא בין לבצור בין לכתף אף על גב דרובא ופשטא דקרא בלבצור מיירי מכל מקום מאי דכתיב ביה בהדיא כתיב ולא מרבויא או מדרשא והייתי יכול לומר דהכי קאמר מדאצטריך קמה לאדם בתלוש אינו אוכל וממילא מקל וחומר תיפוק לן דשור במחובר אכיל וכי אתא קמה לרבויי אדם אתא ולא למעוטי שורו דאדרבה אף לרבויי שור במחובר הוא מצי למילף מיניה וכדפרשינן לעיל ומה ראית אי נמי יש לומר דלא קאי כלל אשום תירוצא ואף על גב דאמר אשכחנא אלא דמהדר אקושיא קמייתא דאקשי אדם בתלוש ושור במחובר מנא לן אהדר ליה דלשור במחובר לא צריך קרא דמקל וחומר הוה אתי אם אדם בתלוש לא אכיל וזהו דרך התלמוד שעושה ילפותא זה מכחיש בזו וזה מכחיש בזו ולמסקנא ניחא הכל. שיטה.
 
ויהא שור מצווה להחיותו מקל וחומר. הקשה ר"מ לפרוך מה לאדם שכן אסור לשחטו תאמר בשור דכתיב ביה וזבחת וכל שכן שאינו מצווה להחיותו. ותירץ דפריך משור שאסור לשחטו כגון בכור שור שנתערב בשור הנסקל דלית ליה תקנתא דרעייה דבכור לאו בר פדייה הוא. וליכא לפרוכי מה לאדם שכן מינו אסור בשחיטה דחדא מחדא לא פרכינן כל דהו. וליכא למפרך מה לאדם שחייב במצות דלאו פירכא היא לסתור הקל וחומר דזה עצמו נכנס בקל וחומר ומה אדם אף על פי שחייב במצות אי אתה מצווה על חסימתו ומצוה להחיותו וכן אתה צריך לומר בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה גבי לא אם אמרת באיש ואשה שכן חייבים במצות. הרא"ש.
 
===דף פט עמוד א===
לאקושי חוסם לנחסם. פירוש לאקושי שילמדו זה מזה לענין תלוש ומחובר דאלו לענין שאם חסם לא מקשינן דאלו בבהמה אם חפם חייב וגבי אדם אם חסם פטור כדתניא לעיל בהדיא. הריטב"א.
וכתב ה"ר יהונתן וזה לשונו: לאקושי חוסם לנחסם מה חוסם אוכל במחובר כשהוא שכור בתוכו דכתיב כי תבא בכרם רעך אף נחסם שנצטוית עליו שלא לחסמו כשהוא עוסק בדבר מחובר ודוקא בדבר שנגמר הפרי דומיא דחוסם דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ומה נחסם אוכל בתלוש דכתיב בדישו אף חוסם בתלוש שנשכר להיות עוסק בה ודוקא שלא הוקבע למעשר דומיא דדיש שהרי עדיין אינו ממורח. עד כאן.
 
יצא החולב והמחבץ שנותן לתוך החלב דבר שמעמיד את החלב ומתברר הפסולת מן הטוהר והזך. והמגבן שלש אותו החלב שנדבק ובונה ממנו בכלי עיגול אחד דכיון דאינו גידולי קרקע אין פועל אוכל בו. ה"ר יהונתן ז"ל.
 
וגידולי קרקע דבר שהוא גדל מן הקרקע וצומח ממנה. אבל בעלי חיים לא קרינן גידולי קרקע דמפיק החולב והמגבן שהוא מבעלי חיים ואין להקשות לההיא דבכל מערבין דדרשינן בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן ביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל פרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע דקרי לבהמה גידולי קרקע ואפילו הכי ממעטי לה הכא. ובפרק כיצד מברכין נמי אמרינן דכל דבר שאין גידולו מן הארץ כגון דגים ובשר מברכין עליו שהכל דהתם לא קרי לבהמה גידולו מן הארץ וכן בפרק קמא דסוכה קרי לחגיגה דבר שגידולו מן הארץ כי ההוא דעירובין. ובפרק קמא דקידושין דאמרינן גבי הענקה אי כתב רחמנא צאן הוה אמינא בעלי חיים אין גידולי קרקע לא כתב רחמנא גרן דלא דמי כלל דבכל מקום דומיא דמילתא דכתיבא בקרא מרבי אינך וכעין גדולי קרקע דרשינן דהיינו שצומח מן הארץ. מרבי. תוספות שאנץ.
 
לירבי נמי אידך. כלומר דנדרוש קמה מלשון העמדה. למה לי מאל כליך נפקא. פירוש דקסלקא דעתין דמיירי בשמנכש העשבים בלבד שאינו נותן כלום לכליו של בעל הבית. ופרקינן לא צריכא דמשליף קטיני מגו אלימי פירוש שמסיר הבצלים הקטנים שמפסידים את הגדולים ואשתכח שהוא נותן לכליו של בעל הבית ואשמועינן תנא הכא דאפילו הכי כיון שאין זה גמר מלאכה שהרי כל מלאכתו לתיקון הגדולים שאינו גומר מלאכתן עכשו. הריטב"א.
 
המנכש בשומים. כלומר שתולש העשבים הרעים מביניהם בשעה שאינם נגמרין עדיין השומים והבצלים שאינו רשאי לאכול מהן ואף על פי שנותן לכליו של בעל הבית מן השומים הקטנים שנתלשין עם העשבים הרעים אפילו הכי אין זה נתינה דלא מיקרי נתינה אלא מדבר שנגמר פריו. ה"ר יהונתן.
 
יצא המנכש בבעלים. נראה דאי לאו ואל כליך לא הוה דרשינן מדיש אלא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל לשעת גמר מלאכה שאין צריך לקרקע לא הוה דרשינן ליה אבל השתא דכתיב ואל כליך למדרש בשעת גמר מלאכה דרשינן נמי מדיש להכי. גליון תוספות.
 
הבודל בתמרים ובגרוגרות שנתעפשו בחבורם והוא מבדיל אותם שנגמרה מלאכתם למעשר. כי תניא ההיא בתוחלני כמו מתחלי פירות שאינם מבושלים ואינן ראוים לאכילה עד שיתבשלו לשמש ואז הוא גמר מלאכתן למעשר והבודל בהן קודם שנתבשלו אוכל. הראב"ד.
 
יצא הלש והמקטף. תימה לר"י דבשלמא אופה איצטריך ככתוב בתוספות. ויש לומר כיון שהוצרך לשנות לש ואופה סדורא דפת נקט. הרא"ש.
 
ותיפוק ליה משום מעשר. קשיא לי לימא בשלא ראה פני הבית ואפילו למאי דאמרינן דבגרן תלנהו רחמנא דילמא בשהכניסה במוץ שלה כדרבי אושעיא אי נמי בשעשר ויש לומר דהכא לאו משום איסור מעשר קאמר אלא משום דכבר נגמרה מלאכתו למעשר ותניא דיש מה דיש שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו והיינו דפריק רבינא כרוך ותני מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו. הרשב"א.
ובספרים שלנו גרסינן בהדיא והלא נגמרה מלאכתו למעשר וכמו שפירש הרב.
 
בשבע שכבשו. פירוש אלא קאמר דלעולם אפילו בארץ ישראל ובשבע שכבשו ושבע שחלקו שנתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר. וליכא למימר מאי דהוה הוה דאנן קרא קא דרשינן. הריטב"א.
 
כרוך ותני. פירוש שאלו תננהו חדא חדא משמע טפי דדוקא קאמר משהגיעו לעונת המעשרות אינו אוכל אף על פי שלא נתחייבו עדיין בחלה אלא כיון דמערבינן להו משמע דהראוי למעשרות ולא לחלה כגון פירות האילן משהגיע לעונת המעשרות אינו אוכל אבל הראוי לחלה כגון תבואה אוכל עד שיגיע לחיוב חלה ויצא המקטף שנגמרה מלאכתו למאוחר שבו זהו תורף פירוש רש"י. וקשיא לי הא דאמרינן לקמן פירות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום ופירש רש"י משום דנגמרה מלאכתן למעשר ואמאי הרי לא הגיעו לחלה ונראה שהוא ז"ל רוצה לומר כגון שמירח והוקבעו למעשרות והרי הוא טבל גמור מן התורה ואסור להאכיל לבהמה ואם תאמר יעשר רחמנא אמר בדישו הראוי לו ולא האסור ודומיא דתרומה ומעשר נקט דמשום איסורא הוא וכן נראה לי עיקר. הרמב"ן.
 
ולבי מגמגם בתירוץ זה דאדרבה הוה ליה למימר בטבל ובתרומה ובמעשר. הרשב"א.
ועוד יש מפרשים דההיא משום דלא מיקרי דיש ואינו עובר משום בל תחסום אלא בדיש בלבד וכן פירש בעל הערוך. ומיהו אוכל הוא בכל דבר דהא ילפינן שור אפילו במחובר וכולה סוגיין הכי רהטא דמה דיש מיוחד ותנן נמי חמור ופרה אוכלין ממשאוי וכו' אלמא אוכל הוא בכל דבר כפועל. והר"י אלברגלוני פירש שמחמת שאוכלות מן התבואה הן מוציאות רעי ומפסידות את התבואה. ויש לפרש לפי דרך פירוש רש"י דבדבר שאינו ראוי לחלה כגון בורר חטים ופירות המרכסות משנגמרה מלאכתן למעשר אינו אוכל לפי שכבר נגמרה מלאכתו למאוחר שבו אבל מאחר שעשו חטין קמח והן ראוין לחלה פועל אוכל בהם עד שיגיעו לחיוב החלה שהוא משתתגלגל העיסה ואף על פי שכבר הגיעו לעונת המעשרות כשהם חטין שפנים חדשות באו לכאן. וזה אינו נכון. והר"ם הספרדי פירש מרכסות בתבואה שמהלכות עליה לפי שירט להם הדרך והוא מלשון והרכסים לבקעה והוא סובר שכל שבהמה עושה בין בדיש בין בשאר דברים שאוכלת עובר עליה משום לא תחסום. ואף על גב דמהיקשא נפיק לה שור במחובר לכללו הביאתו היקשא זו וכל שכן עושה בתלוש שאף על פי שאינו דש עובר משום בל תחסום דגמר מדיש והכי תניא בסיפרי וזה שלא כדברי בעל הערוך. ובירושלמי בפרק ט' דתרומות תניא בדישו ולא בדרכו רבי אליעזר בן יעקב אומר אפילו בדרכו. ונראה שזהו מרכסות שבכאן והיינו דרכו כדברי הר"ם. ובנוסח ההלכות כתוב המרכס בתבואה וכן הוא בתוספתא והוא נראה כלשון הזה. הרמב"ן.
 
וזה לשון הריטב"א: אלא אמר רבינא כרוך ותני. פירש רש"י דמידי דאית ביה חובת מעשר ולא חובת חלה תלה רחמנא אכילת פועל בזמן גמר מלאכה למעשר אבל מידי דאית ביה חובת חלה לעולם פועל אוכל עד שתגמר מלאכתו לחלה. והקשו בתוספות מהא דתניא לקמן פרות המרכסות בתבואה אינו עובר משום לא תחסום ופירש רש"י מפני שהיתה תבואה מדוגמת שנגמרה מלאכתה למעשר ואין פועל אוכל בו עד שיגמר לחלה. ותירצו דהתם בתבואה שאינה עומדת אלא לקליות או לשתיה של קליות דלא אתי לידי חיוב חלה. ואינו מחוור עדיין חדא דמידי חיוב חלה אמר רחמנא מידי דחזי לחיה אמר רחמנא. ועוד למה לי כרוך ותני נימא כאן במידי דחזי לחלה כאן במידי דלא חזי לחלה. והנכון דהכי קאמר דכל שראוי למעשר וגם ראוי לחלה יש לו שני דינים לאכילת פועל דבעד שעומד למעשר בלחוד תלי דיניה במעשר ושוב אין פועל אוכל בעוד שלא נטחן אבל מכיון שנטחן פנים חדשות באו לכאן ועומד הוא לדבר הראוי לחלה וכפרי אחר דמי ופועל אוכל בו אם הוא מעשר עד שתגמר מלאכתו לחלה והשתא אצטריך רבינא למימר כרוך ותני. וכן פירשו מקצת בעלי תוספות וכן פירש רבינו הגדול הרמב"ן. ע"כ.
וזה לשון ה"ר יהונתן: צריך עיון אפילו אליבא דגמרא למאי אצטריך למתני חלה דהא אי אפשר שתקבע לחלה אם לא הוקבע למעשר דהא אידגן. ויש לומר שהפקירו תחלה קודם דאידגן ואידגן ואחר כך זכה בו וטחנו ושכר פועלים ללוש אותו וקמשמע לן דפועל אינו אוכל בו כיון דנגמרה מלאכתו לחלה. עד כאן.
 
ונראה שהולך בשטת הראב"ד. אבל רש"י והרמב"ם חולקין כמו שכתב שם בעל מגיד משנה בפרק י"ב מהלכות שכירות. עיין שם.
 
מה דיש מיוחד בלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה כו'. פירוש דמסברא אמרינן דכל אחד מהם מעכב דמה לי חדא מה לי תרתי ומה לי הא ומה לי הא הא לא נגמרה מלאכתו מקרי ודיש לאו דוקא אלא שדבר הכתוב בהוה דהוא הדין הטומן והמרקד ולא ממעטינן אלא מי שנגמרה מלאכתו מכל. כל זה נראה לי לפרש על ידי הדחק. שיטה.
 
איבעיא להו פועל מהו שיהבהב וכו'. התם נמי משום ביטול מלאכה. פירוש ומיהו כי מפריך על יד ליכא ביטול מלאכה. הכי נמי מסתברא פירוש השואל הוא דמחזיק דברי המתרץ דודאי טעמא דהתם משום ביטול מלאכה. ויש מקשים דאם כן מאי קא מיבעיא ליה תיפוק ליה מהכא דדוקא משום ביטול מלאכה הא לאו הכי מותר להבהב. ויש לומר דבדין הוא דמצי תלמודא למפרך הכי אלא דניחא מאי דאמרינן דאפשר דממתקי פורתא. ועוד יש לומר דכי בעי בעיא לא הוה ידע הא מתניתא וכי אייתוה ניהליה ידע לה ופשיט בגויה. אבל רבינו תם פירש דהא דאיבעיא לן מהו שיהבהב דוקא בפירות שאינם נאכלים בלא הבהוב אלא על ידי הדחק דהבהוב מכשיר פירי לגמרי ומפיש באכילה והוה ליה כענבים ודבר אחר דמפיש באכילה אבל בנאכלין להדיא בלא הבהוב אלא שאינם מוטעמים כל כך פשיטא דשרי והא דאוקימנא הכא משום ביטול מלאכה הכי קאמר דהכא בהבהוב דשרי דמתאכיל בלאו הכי ולא מתסר אלא משום בטול מלאכה והא הוא דפשיטא ליה לתנא דאלו בהבהוב דבעיין לא איירי תנא ולא אשמועינן מאי דיניה. הריטב"א.
 
מהו שיהבהב. לפירוש רבינו תם קשה אמאי לא שני הא דקתני וסופת במלח בענבים הראוין לאכילה. הרא"ש.
 
התם נמי משום ביטול מלאכה. ואם תאמר אי משום ביטול מלאכה נמי מה לי על יד מה לי על סלע ויש לומר דעל יד אינו מתבטל ממלאכתו אבל בשעה שעוסק במלאכתו יכול לפרך אבל גבי סלע כשהולך לסלע וכופף עצמו לפרך בסלע מתבטל ממלאכתו. תלמיד הר"פ ז"ל.
 
פועלים שהיו ארים בתאנים גרסינן מלשון אריתי מורי. הראב"ד.
 
 
===דף פט עמוד ב===
ובפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. ולא יספות במלח ויאכל. כלומר ואפילו נטלו רשות משום מעשר קאמר דספיתה קובעת למעשר. וכתב הראב"ד וכי ספיתה יותר היא קובעת מאכילתן עם הפת ואין קביעות מעשר קובע אותו. ופירש דהכי קאמר בפתן לא יאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית משום ענבים ודבר אחר אבל בשנטלו רשות מעשרין ואוכלין דהואיל ונטלו רשות שלהן הן ומעשרין ואוכלין ודקאמר ולא יספות במלח ויאכל עד שיטול רשות ויעשר קאמר. ואני תמה אם אכילה בפת קובעת למעשר למה לי למעט ענבים ודבר אחר תיפוק ליה שהוקבע למעשר וכבר נתמעט מדיש כל שנגמרה מלאכתו למעשר. ויש לומר דקביעותא זה אינו תורה דבעינן כעין מקח. ועוד יש לומר שאפילו היתה אכילתו בפת קובעת למעשר אי לאו דמיעט הכתוב מענבים ולא ענבים ודבר אחר היה מותר לעשר ולאכול דדיש לא ממעט אלא כל שנגמרה מלאכת בעל הבית למעשר קודם אכילת פועל וזה נראה לי עיקר דספיתה נראה שקובעת אפילו דאורייתא כן נראה לי. הרשב"א.
 
קצץ אחת אחת אוכל. פירשה רש"י אשכרו למסוק שכרו ללקט דסליק מינה ואף על פי שזכתה לו תורה לאכול כיון שקצץ והתנה בהדיא לאכול נראה כמקח ואסור מדרבנן. ורבינו תם השיב עליו וכי קציצה מגרעת זכות שזכתה לו תורה. לפיכך פירש הוא בספר הישר דארישא קאי והיינו ששכרו לעקור ולקשקש תחת התאנים שאין דינו מן התורה לאכול והרי זה מקח גמור ואסור לאכול שתים שתים. הרשב"א.
 
ואני אומר מתניתין היא דתנן בפרק ב' ממסכת מעשרות השוכר את הפועל לקצוץ תאנים אמר לו על מנת לאכול תאנים הוא אוכל ופטור על מנת שאוכל אני ובני או שיאכל בני בשכרי הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב כו'. זה הכלל האוכל מן התורה פטור שאינו אוכל מן התורה חייב. משמע שהאוכל מן התורה לא נשתנה דינו מפני הקציצה. ותנן נמי השוכר את הפועל לעשות בזתים אמר לו על מנת לאכול בזתים אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב. לנכש בבעלים וכו'. ומקשו לה בירושלמי מה אנן קיימין אי בששכרו לעשות עמו בזתים כולל עלמא מודו שאוכל כדרכו ופטור אי בששכרו לעשות בגוף הזתים כולי עלמא מודו דהאוכל אחת אחת פטור ואם צירף חייב. ופשיט כן אנן קיימין בששכרו לנכש תחת הזתים מן דבתרא לנכש בבעלים. אמר לו על מנת לאכול ירק וכו' שמע מינה בהדיא שהשוכר את הפועל לעדור תחת הזתים ולנכש בבעלים שאינו אוכל מן התורה הוא שאינו מצרף ואם צירף חייב הא למסוק בזתים מצרף פטור. ותמהני היאך אמרו כאן שתים שתים לא יאכל יעשר ויאכל שהוא לא על מנת שיאכל בדין תורה נשכר אלא על מנת שיאכל בזתים ואם תאמר לא נתן לו רשות לעשר פירותיו יעשר עליהם מפירות שיש לו. ולא קשיא דהכי קאמר לא יאכל אלא אם כן נתעשרו והיינו דקתני מתניתין חייב ולא קתני צירף לא יאכל. הרמב"ן.
 
והרשב"א תמה עליו במאי דפירש דלא יאכל עד שיעשר קאמר דהא שתים שתים לא יאכל קתני. אלא שהוא לא נתן לו רשות לאכול אלא כדרך שהוא רשאי לאכול מהם דהיינו אחד אחד דאלו שתים שתים אסור משום חיוב המעשרות כיון שקצץ ולעשר משלו לא התנה ואינו במשמע קציצתו. עד כאן לשונו.
ורבינו חננאל פירש שקצץ עמו לאכול כך וכך זתים ולא יותר והיינו דאמרינן כל היכא דבעי ליכול למה יעכב עליו בעל הבית ספיתה דקסלקא דעתין שאין ספיתה קובעת למעשר וכיון שקצץ לו ולא יאכל משום דילמא פוחת מאלו אין לו למנוע ספיתתו שהרי קצץ אלא לאו ארישא והא דקתני אחד אחד אוכל בלא מעשר שתים שתים לא יאכל אפילו עישר שאין לו לאכול אותם שקצץ אלא כדין שזכתה לו תורה שמזונות מיעטה לו קציצתו ולא רבתה לו לאכול במה שלא היה דינו לאכול כלל אלא מאותה אכילה שזכתה לו קצצו לאכול כך וכך. וגם זה אינו נכון כמו שנתברר למעלה שאין קציצה בדבר שראוי לאכול בו מעכבת עליו כלום ולא שנא קוצץ לאכול ולא שנא קוצץ שלא לאכול שניהם דין אחד הוא. הרמב"ן.
 
וזה לשון הרא"ש: ארישא קאי אשכרו לעדור דאי אסיפא שכרו לבצור אטו בשופטני עסקינן שמתנה לאכול והלא מן התורה הוא אוכל ומהו צריך לתנאי זה ואפילו אם תאמר שלא ידע שיש לו לאכול מן התורה ולכך התנה מכל מקום אינו מפסיד בתנאו ואוכל שתים שתים כאלו לא התנה כדתנן פרק ב' דמעשרות השוכר את הפועל לקצוץ בתאנים וכו'. זה הכלל האוכל מן התורה וכו'. ורבינו חננאל פירש דאסיפא קאי וכו' ולישנא כיון שקצץ כל מה דבעי ליכול לא משמע כפירושו דמשמע שהתנאי למעליותא. וגם נראה לי שהתנאי זה לא משוה ליה מקח לחייבו במעשר כיון דבלא תנאי היה אוכל יותר. עד כאן. ונראה שהראב"ד פירש כפירושו של רש"י וזה לשונו: אהייא אילימא אסיפא פשיטא כיון דקצץ עמו שיאכל כל היכי דבעי אחד אחד ליכול שהרי נטל רשות מבעל הבית ומשום מקח ליכא דקציצה לאו מקח גמור הוא דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל. ומדאמר דקציצה לאו מקח גמור הוא על כרחך לאו אשכרו לקשקש ולעדור קאמר דהתם ודאי מקח גמור הוא דמה לי לוקח במעות מה לי לוקח בשכר מלאכתו. ואני תמה בדברי הרב שאמר דאי מקח ממש הוא אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל והלא שנינו האומר לחבירו הילך איסר זה ותן לי ה' תאנים לא יאכל עד שיעשר דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אוכל אחד אחד פטור אם צירף חייב אמר רבי יהודה מעשה בגינת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים נמכרות משלשה ומארבעה וכו' אלמא אפילו לוקח אחד אחד אוכל ופטור דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. ועוד דמעשה רב. ועוד דאף רבי מאיר לא נחלק אלא כשהמוכר מלקט ונותן לו אבל כשהלוקח מלקט ואוכל פטור וכן מפורש שם בירושלמי. ושמא הוא מפרש לזו בתאנה העומדת בגנה כרב פפא דלעיל וכיון דאיכא חצר דקובע מדאורייתא ואיכא מקח שקובע מדרבנן אהני גבי לוקח דלא אכיל כלל ופלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בתאנה העומדת כולה בגנה. כן נראה לי. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד: אהייא אילימא אסיפא פשיטא כיון שקצץ עמו שיאכל כל היכא דבעי ליכול שהרי נטל רשות מבעל הבית ומשום מקח ליכא דקציצה לאו מקח גמור הוא דאי מקח הוי ממש אפילו אחד אחד ובלא ספיתה נמי לא יאכל. קשיא לי להאי גירסא מאי פשיטא איכא הכא ודילמא אשמועינן דקציצה וספיתה באחד אחד לא קבעי דהא במסקנא הכי אמרינן. ומשום הכי מתחזי לי דלא גרסינן פשיטא אלא אתמוהי קמתמה וכי משום דקצץ וליכא משום קפידא דבעל הבית כל היכא דבעי ליכול ולא חיישינן לקביעות מעשר עם קציצה וספיתה אלא לאו ארישא בלא קציצה דהתם לא קבעה ושמע מינה דליכא משום ענבים ודבר אחר וכל שכן מהבהב וקשה הך דלעיל. כאן בארץ כאן בחוץ לארץ הא דתניא לא יספות משום קביעות מעשר הוא ולא משום דבר אחר ואינו אלא בארץ. אפילו אחד אחד ספיתה קבעה ואפילו בלא קציצה. ואי קשיא לך הא דתנן במעשרות ריש פרק ד' הכובש השולק המולח חייב המטבל בשדה פטור. איכא למימר ספיתה טפי מטבול. עד כאן.
 
ואוקימנא אחת סופת במלח ואוכל שתים לא יספות ואף על גב דנטל רשות. פירוש והכי קתני בברייתא ובפת לא יאכלו אלא אם כן נטל רשות ולא יספות במלח אף על פי שנטל רשות ובשתים משום דהוקבעו לטעשר אבל בלא ספיתה יאכל אפילו שתים שאין זו קציצה אלא בשקצץ בשעת שכירות דדמי למקח. ובעיין לא איפשיטא דבלא נטל רשות אפילו אחד אינו סופת דספיתה ודאי כענבים ודבר אחר דמי תדע מדאמרינן שתים שתים לא יספות במלח ואוכל אף על גב דנטל רשות מבעל הבית ואי סלקא דעתך ספיתה שריא במקום שאינה קובעת למעשר למה לי למימר אף על פי שנטל רשות הא בלא רשות נמי אוכל שתים שתים דלא דמי לקוצץ אלא שמע מינה ספיתה ודאי אסורה בשלא נתן רשות ובעיין דהבהוב לא איפשיטא וכן כתבו רבינו חננאל ורבינו הגדול. והוי יודע דהא דאוקמה רבא לברייתא דקתני לא יספות בשתים ומשום מעשר הוא הדין דהוה ליה לאוקומא בשלא נטל רשות ובאחת אלא דמשמע ליה דאנטל רשות קאי. אי נמי רבא סברא דנפשיה קאמר אבל ברייתא משום ענבים ודבר אחר הוא דאסר ובשלא נטל רשות ובאחת לפיכך כתב רבינו הגדול משום דהוה ליה ענבים ודבר אחר. ולמאי דאקשינן מעיקרא ולא יספות במלח דקסלקא דעתך דםפיתה אינה קובעת למעשר ואינה אוסרת משום ענבים ודבר אחר בדין הוא דהוה לן לאיתויי למפשט מינה בעיין דהואיל וספיתה שריא כל שכן הבהוב אלא הואיל וקשיא ליה אאידך ברייתא קושיא אלימא ליה מלמפשט מינה בעיין. ועוד דלא תפשוט מינה אלא תנאי. הרמב"ן.
 
וזה לשון הראב"ד: אלא אמר רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ. הילכך הא דקתני לא יספות בשתים שתים. והא דקתני סופת באחת אחת. ודקאמרת פשיטא כיון דקצץ כל מידי דבעי ליכול. הא קמשמע לן דאף על גב דקצץ ודמי ללוקח דהא שתים שתים לא יאכל משום דקצץ ואף על פי שלא ספת אימא אפילו אחד אחד נמי לא ליכול קמשמע לן אוכל. ולפירוש בתרא דלא גרסי פשיטא מסתגי נמי שפיר ורבא כפשטה דברייתא מתרץ לה קצץ אחד אחד אוכל בין ספת בין לא ספת שתים שתים לא יאכל ואפילו בלא ספת משום דקצץ וסופת במלח קאי ארישא דסיפא ואאחד אחד. והשתא בין לתירוצא דרבא בין לתירוצא דאביי בעיין איפשיטא דלדעת רבא כיון דלא קבעה ספיתה אוכל אחת אחת ולדעת אביי בחוץ לארץ מיהא אוכל בספיתה ולית ביה משום ענבים ודבר אחר וכל שכן מהבהב באור. וה"ר יצחק כתב בעיין דלא איפשיטא ואנן הא חזינן דאיפשיטא. עד כאן.
 
הא דאמרינן אהייא. הכי קאמר אילימא ארישא דהיינו קצץ אחד אחד אוכל אמאי לא יספות כיון דקצץ אפילו הוי כענבים ודבר אחר מכל מקום הרי קצץ וכל שלא הוקבע למעשר פשיטא שיאכל אחת אחת ואפילו בספיתה דהא חדא לא קבעה ספיתה ואף על גב דפועל לא זכתה לו תורה לאכול ענבים ודבר אחר זה לא התנה שיאכל כדרך שזכתה התורה לפועל. אלא לאו אסיפא דהיינו שכרו למסוק שכרו לגדור אלמא פועל אוכל אחת אחת בספיתה וקשיא אאידך ברייתא דקתני ולא יספות במלח ויאכל ופריק אביי דודאי פועל אוכל אחת אחת בספיתה דגריעא ספיתה מאוכל בפת ולאו ענבים ודבר אחר הוא אלא משום חיוב המעשרות קאמר דכל שסופת קובע והני מילי בארץ אבל בחוץ לארץ אין ספיתה קובעת והיינו ברייתא דקתני סופת במלח ואוכל. ואני תמה כיון דעד השתא משום איסור ענבים ודבר אחר הוה משמע לן היאך דחה אביי דרך סתם דלאו מחמת כן אלא מחמת איסור המעשרות הוה ליה למימר בהדיא הכא משום חיוב המעשרות ואינו דכיון דאמר בארץ קבעה ספיתה למעשר הרי ביאר הענין ונקט לשון קצר אחר שעל כרחך הוא מבואר הכונה. ואסקה רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ ומתניאתא לא קשיא דחדא לא קבעה והילכך אפילו ספת אין כאן חיוב מעשר ואוכל ואף על פי שקצץ אבל שתים שתים לא יאכל ואפילו בלא ספיתה דקציצה קובעת בשתים בספיתה אבל לא קצץ אחת אחת אם נטל רשות מבעל הבית אוכל ואפילו בספיתה ובלא ספיתה אפילו שתים אוכל כדינו שזכתה לו תורה אבל ספת אפילו נטל רשות מבעל הבית לאכול בספיתה שתים שתים לא יאכל מאי טעמא דאיטבול להו למעשר עם הספיתה. ונראה לי דהא דקאמר ואף על גב דנטלו רשות מבעל הבית לאו בשנטלו רשות לאכול אפילו שתים שתים בספיתה קאמר דהתם ודאי מעשרין ויאכלו דלא קבעה ספיתה טפי מאכילה בפת ואפילו הכי קתני ובפתן לא לאכלו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית הא בנטילת רשות יאכלו ומעשרין והכי נמי מאי שנא כיון שנתן להם רשות יעשרו ויאכלו אלא שלא נטלו רשות כאן אלא לאכיל בספיתה וכיון שכן אוכל הוא בספיתה אחת אחת שכנגד שלא זכתה לו תורה לאכול בספיתה התירה לו זה ואפשר לו בלא מעשר. אבל בנותן רשות לאכול בפת על כרחך יודע הוא שאכילה בפת ואפילו אחת אחת אכילת קבע היא ואי אפשר לו עד שיעשר ויאכל והילכך כשנתן לו רשות סתם כאלו בתן לו רשות בפירוש לעשר ולאכול כן נראה לי. הרשב"א.
 
וזה לשון הריטב"א: אהייא אילימא אסיפא כיון דקצץ כל היכי דבעי ליכול. פירוש אילימא אסיפא דקתני קצץ דאף על גב דלפירוש רבינו תם ההיא פירושא דרישא היא מכל מקום היא גופה בסיפא דמתניתא איתניא וסיפא היא. אלא לאו ארישא פירוש ארישא דסיפא דהיינו מציעתא דאלו ברישא ממש אין דינו לאכול כלל בשלא קצץ והשתא לא הוה מסיק אדעתיה דאיכא למיחש לספיתה לענין קביעות מעשר אלא סבירא ליה דספיתה לא קבעה ואין לדון בספיתה לאו משום גזלו של בעל הבית אם יש לו רשות לפועל בכך אם לאו. אמר אביי לא קשיא כאן בארץ כאן בחוץ לארץ. פירוש לאו כדקסלקא דעתין שדיגנו בספיתה מפני גזלו של בעל הבית דבהא לא איירי תנא אלא כולה משום קביעות מעשר היא וקמייתא דקתני לא יספות בפירות ארץ ישראל דמחייבי במעשר מדאורייתא ובדידהו אחמור רבנן דתקבע ספיתה ואידך ברייתא בפירות חוץ לארץ דהתם אקילו דלא תקבע ספיתה ופריך רבא דודאי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא וכיון דאמרו רבנן דקבעא ספיתה בארץ הוא הדין דגזור בחוץ לארץ דכולה חדא גזרה היא. אלא אמר רבא בין בארץ בין בחוץ לארץ חדא לא קבעא וכו'. פירוש ולרבא נמי תרווייהו מתניאתא לא נחתי אלא לדין קביעות ספיתה וכדמוכח לישנא דרבא. ואם תאמר מכל מקום בין לאביי בין לרבא תפשוט דספיתה במלח שריא לפועל כל היכא דליכא משום מעשר ואין בעל הבית מעכב עליו דהא תנא דקמייתא שרי לספות במלח ואידך לא אסר אלא מטעם מעשר וכיון דספיתה במלח שריא ואפילו שתים שתים כל שכן הבהוב דהא ספיתה חמירא וכדאמרינן לעיל ספיתה ודאי כענבים ודבר אחר דמי. ויש לומר דמהא ליכא למשמע מידי דדילמא פועל לא יהבהב ולא יספות כלל אם לא קצץ והא דקתני ברייתא סופת דהשתא כל היכי דליכא משום מעשר דכולי עלמא יספות כדאמרינן לעיל כיון דקצץ כל היכא דבעי ליכול והא דקתני קמייתא ולא יספות במלח מיירי בשלא קצץ וארישא קאי ולא אסיפא שנטלו רשות מבעל הבית. וכן פירש רש"י בדברי אביי דהא דקתני לא יספות אסיפא קאי שקצץ ודקאמרת כל היכי דבעי ליכול לאו משום ענבים ודבר אחר הוא אלא משום דבארץ ספיתה קבעה למעשר הילכך קצץ בין ספת בין לא ספת אחד אחד אוכל שתים לא יאכל פירוש אחד אחד אוכל מכיון שקצץ ואפילו שתים לא יאכל ואף על פי שלא ספת מכיון דקצץ דתרתי חשיבי למקבע בקציצה לא קצץ ולא ספת אפילו שנים שנים אוכל ספת ולא קצץ אחד אחד יאכל שנים שנים לא יאכל אשתכח דאחד אחד לעולם שריא שנים שנים לעולם אסור אלא אם כן כשלא קצץ ולא ספת הילכך הא דקתני וסופת במלח מיירי שסופת אחד אחד ואידך דקתני לא יספות מיירי שלא יספות שנים שנים ובעיין דהבהוב אבל לא מפקי מיניה כיון דספיקא הוא ודילמא בדין אכל ולא מנכינן נמי מאגריה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. וכן פירש ר"י. מפי רבי.
 
וכן כתב הרמ"ך וזה לשונו: פועל אינו רשאי להבהב. ולא יהבהבו לו אשתו ובניו אף על גב דלא בטיל מעבידתיה דבעיא ולא איפשיטא היא. ואם הבהבו ליה ואכל נראה לומר דלא מפיק מיניה מאי דאכל. עד כאן.
 
בהלכות והיא תוספתא: תניא אין הפועל רשאי לעשות בלילה וכו'. ורשאי בעל הפרה להרעיב פרתו ולסגפה כדי שתאכל הרבה בשעה שדשה כלומר ביום שהיא דשה אבל לא קאמר שבלילה ירעיבנה שדעתו לשכרה לדישה למחר דהא ודאי אסור אלא בא לומר שאף על פי שדרך בעלי בתים ששוכרים בעל הבהמה עם בהמתו ונותנין לבהמה אספסתא לשעה ולשליש שעה או פקיעי עמיר ואם בעל הפרה רוצה להרעיבה עד שליש היום שדעתו לדוש בה תטים ושעורים ותאכל מהם כרצונה רשאי לעשות. חמור וגמל אוכלין ממשוי שעל גבן בדרך הליכתן ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם. וכל שכן שאוכלים בשעה שאדם טוען אותם מן החטים ומן השעורים ואינו רשאי לחסמם אלא קמשמע לן שאפילו בשעה שאין מונחין לפניו אלא על גביו כיון שרואה אותן קצת שהרי אינם מונחין בשק. ה"ר יהונתן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: נראה לומר דהאי דחמור וגמל אוכלין ממשוי שעל גבן דוקא בדבר שלא נגמר למעשר דאי לאו הכי לא הוי דומיא דדיש וכתיב לא תחסום שור בדישו וצריך עיון. עד כאן. ועיין להלן בדיבור המתחיל: ובלבד שלא יטול וכו'.
 
בארץ קבעה ספיתה. פירש רש"י ואסיפא דקצץ קאי. ולא רצה לפרש דקאי אשכרו לבצור ולמסוק דאם כן תפשוט דהבהוב שרי. הרא"ש.
לא קצץ כגון פועל דאורייתא שאוכל בלא קציצה ולא הוי כמקח כיון שלא ספת אוכל שתים שתים ואין לחוש משום מעשר דאינו חשוב לוקח שהתורה זכתה לו. מרבי.
 
והא דתנן במסכת מעשרות דאפילו לבעל הבית אסור שתים שתים בתאנה העומדת בחצר היינו משום דחצר קובעת במקח וקציצה. תוספות שאנץ.
 
דכתיב כי קבצם כעמיר גרנה. פירוש עמיר כמו עומר הנה שתים וקבצם עוד לדבר אחר והיינו ספיתתם במלח הנה עשאן גרן. הראב"ד.
 
תנו רבנן פרות המרכסות בתבואה וכו'. פירש רש"י שנוטלין שעורים ושורין אותם במים ומייבשין וכו' וכן פירש הראב"ד. ואינו עובר משום בל תחסום לפי שכבר נתמרחה התבואה ונגמרה למעשר וכבר פירשנוה לעיל לפי שטה זו וכן פירשו בתוספות. ויש שפירש מלשון והרכסים לבקעה שלא נתנום לדוש אלא שהם עקמו דרכם והלכו אל התבואה ובכי הא רשאי לחסום דשור בדישו אמר רחמנא וכן אמרו בירושלמי בפרק ט' דתרומות בדישו ולא בדרכו רבי אליעזר אומר אפילו בדרכו עד כאן. והאי מתניתא כרבנן והלכתא כותייהו. ומסתברא שאף לפירוש הראשון כל כי האי גוונא אין בו משום לא תחסום שאין לא תחסום אלא כשהבהמה עושה בו מלאכה והכי רהיט כוליה פירקין וכדאמרינן נמי דאיתקש נחסם לחוסם ופועל אין לו לאכול אלא בדבר שהוא עושה בו מלאכה. וזה פשוט. הריטב"א.
 
===דף צ עמוד א===
הדשות בתרומה ומעשר. פירוש ומשכחת לה כגון שהקדימו בשבלים וכדאיתא לקמן. והא דקתני שאינו עובר בזה משום לא תחסום פירש רש"י משום דלאו היינו דיש דאישתעי ביה קרא דתרומה ומעשר בשבלים לא שכיחי וסתם המקרא אינו מדבר אלא בדיש שהוא טבל. והקשו עליו בתוספות דאם כן מאי איריא דשות בתרומה ומעשר הוא הדין הדשות בחולין שהן מעושרין בשבולים דלאו היינו דיש דמשתעי ביה קרא. ויש שפירש דטעמא משום דכתיב בדישו דמשמע המיוחד לו מה שאין כן בזה שאינו מיוחד לו וכגון שלא בא עדיין ליד כהן. וזהו מה שפירש רש"י לקמן הא כרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא ולא קרינא ביה בדישו. ואין מחוור דהא ודאי כי כתיב בדישו אשור קאי שלא ידוש בחסימה. והנכון דטעמא דהכא משום דתרומה אסור להאכילה לבהמה מן התורה ואף על פי שאמרו ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה התם הוא בכרשינין שעומדים למאכל בהמה וכיון דאסור להאכילה חוסם דהיתרא זכי לה רחמנא ולא איסורא ואפילו תימא דמתניתא מיירי בשדשות בכרשינין וכיוצא בו שהוא מאכל בהמה מכל מקום לפרה של ישראל אסור להאכילה וכדתניא כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה וכיון דבפרה של ישראל לא זכי רחמנא מסתמא לא פלוג ואפילו לפרה של כהן נמי לא זכי רחמנא וכן פירשו רבותי וכן מצאתיה בתוספות. הריטב"א.
 
והדשות במעשר ובתרומה וכו'. ככתוב בתוספות. וזה לשון תוספות שאנץ: ואי טעמא משום דכתיב לא תחסום שור בדישו דמשמע דישו הראוי לו לשור וזה איו ראוי לו שהמעשר ממון גבוה הוא. והתרומה ביד ישראל אי נמי אפילו ביד כהן ומיירי בחטין של תרומה שאסור להאכילם לבהמה משום הפסד תרומה כי דווקא כרשיני תרומה וכיוצא בהן שהם מאכל בהמה וליכא הפסד תרומה הוא שיכול כהן להאכיל לבהמתו ולא חטין אם כן אמאי איצטריך לעיל רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה דישו ובלאו הכי קשה תיפוק ליה מדישו הראוי לו כדאיתא במעילה מפי רבי. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: והדשות בתרומה אינו עובר משום בל תחסום דכתיב הם יאכלו בלחמו הם יאכלו ואין הבהמה אוכלת יכול אף בכרשינין תלמוד לומר בלחמו והכי איתא בתורת כהנים. עד כאן.
 
אבל מפני מראית העין מביא בעל מאותו המין ותולה לה. שמעינן מהכא שכל שתלה לבהמה שיעור אכילתה בטרסקלין דהיינו ארבעה קבין לפרה ושלשה קבין לחמור ליכא משום לא תחסום ומשום הכי סגי ליה באגרוף בטרסקלין דליכא תו מראית העין. רבי שמעון בן יוחאי אומר מביא כרשינין ותולה לה. אומר רבינו דרבי שמעון בן יוחאי לפרושי בא דאף על גב דמין אחר לא יתלה כרשינין תולה שהן יפות לה תדע דלקמן איבעיא לן אי משום דמעלי לה אמר רחמנא או משום דמצטערה ואמרינן תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר ואלו הוו פליגי עליה רבנן היכי פשיט מדרבי שמעון בן יוחאי דהוי יחידאה הוה ליה למימר תנאי היא אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א.
 
יפות לה מן הכל. אפילו מן החטים כדאמרינן במסכת ברכות בפרק אין עומדין מי גרם ליך שתבעטי בי לאו כרשינין שהאכלתיך. ה"ר יהונתן. וישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום. דסביר לן דצער בעלי חיים דאורייתא. ה"ר יהונתן.
 
כאן בתרומה כאן בגידולי תרומה. פירוש דבתרומה ממש אינו עובר כי מדאורייתא לא חזיא למיכל כדפרישנא לעיל והא דקתני עובר בגדולי תרומה דמדאורייתא חולין גמורין הן אלא דרבנן גזרו שיהו גדולי תרומה תרומה מדרבנן וגבי לא תחסום לא תקנו רבנן לעקור דבר מן התורה בקום עשה הילכך נהי שלא יניחנה לאכול כיון דתרומה דרבנן היא ואסור להאכילה לבהמה מכל מקום יש לו לתלות לה בטרסקלין ארבעה קבין לפרה ושלשה לחמור. הריטב"א.
 
בשלמא גדולי תרומה תרומה. פירוש ואיצטריך לאשמועינן דאף על גב דהיא תרומה עובר משום לא תחסום אלא גדולי מעשר חולין מעליא נינהו פירוש ופשיטא שעובר עליהם ורשאי להאכילה לגמרי והיכי ערבינהו בהדי תרומה שצריך טרסקל ובכלל קושיין נמי פרכינן אלישנא דמתניתא דקרי להו מעשר. הריטב"א.
 
אלא לא קשיא כאן במעשר ראשון כאן במעשר שני. פירוש במעשר ראשון אינו עובר משום לא תחסום דמדאורייתא לא חזי לה כיון דטבול לתרומת מעשר ובמעשר שני אינו עובר וכגון שהוא לפנים מחומת ירושלים דהיינו תוך בית פגי כדאמרינן לקמן הילכך מדאורייתא חזי לה. ומיהו מדרבנן לא יניחנה לאכול אלא שיהא תולה לה בטרסקלין. הריטב"א ז"ל.
 
כתוב בגיליון אידי ואידי רבי יהודה הא בירושלים הא בגבולין. הוה מצי למימר אידי ואידי במעשר ראשון הא כמאן דאמר מותר לזרים והא כמאן דאמר אסור דפלוגתא היא בפרק יש מותרות. עד כאן.
ואי בעית אימא הא והא במעשר שני ולא קשיא קמייתא רבי יהודה דאמר מעשר ממון גבוה הוא וכיון שכן אפילו תימא דלא בעינן דישו המיוחד לו סברא הוא דכיון דשל גבוה הוא אסור להאכילו לבהמתו מן התורה אבל לרבי מאיר דאמר ממון הדיוט הוא מותר להאכילו לבהמה מן התורה כשהוא בשבולין מיהת דלא חזי השתא למאכל אדם ומדרבנן הוא דמיתסר הילכך תולה לה בטרסקלין שבפיה. הריטב"א.
 
הא רבי יהודה והא רבי מאיר וכו'. פירוש וכל שהוא ממונו מקרי דישו אף אם דרכו לקדמו בשבולים ודלא כדסלקא דעתין מעיקרא ואם תאמר תרומה הא נכסי כהן היא. פירש רש"י בפרת ישראל וכו'. שיטה.
 
דאמר מעשר ממון גבוה הוא. ופירש הקונטרס כיון דשל גבוה הוא אסור דכתיב דישו דמשמע שלו. ויש להקשות אם כן אמאי איצטרך לעיל רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה מדישו אדם משור ושור מאדם. והיה נראה לפרש כן הא דרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוי ורעך משמע ולא של גבוה כדדרשינן לעיל רעך ולא של הקדש. מיהו במסכת מעילה תנן לא יאכלו בהקדש וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש ומפרש טעמא בגמרא משום לא תחסום שור בדישו דישו ולא דיש של הקדש ויש לתמוה הא מפקינן לה לעיל מרעך מפי רבי.
 
והא בעי חומה. תימה לרבי מאיר קפריך הא לעיל נמי דרשינן רעך למעוטי הקדש משמע דאי לאו רעך הוה אמינא דאכיל כמו של רעך דאף על גב דהוה לן למיסר משום גזל שרייה קרא הכי נמי הכא לית לן למימר דמותר לאכול חוץ לחומה. מרבי ז"ל. ושמא אדרשא דדישו הראוי לו דמסכת מעילה סמיך לרבי ולקמן נמי דקאמר לא זכי ליה רחמנא גבי מעשר אמאי הא לא אסר ליה קרא בהדיא. ואפשר למימר דאפילו הכי כיון דכתיב רעך ממעט ממעשר דלא הוה קרי ביה רעך אף על גב דמעשר שני ממון הדיוט משום דכתיב ראשית עריסותיכם כדאמרינן בחלה בסופו וכי תימא חוץ לירושלים הוי ממון גבוה לדברי הכל לפי שאין יכול להוציאו ולאוכלו לא מצית אמרת הכי דבקדושין פרק האומר מוכיח דלמאן דאמר מעשר שני הוי ממון הדיוט אפילו חוץ לירושלים מפי רבי. תוספות שאנץ.
 
היתה אוכלת ומתרזת. פירוש מתרזת כגון שדוחקות הרוחות בבטנה ומשלחת הזמורה. רבינו חננאל.
 
מהו. אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא לקמן בפרק המקבל דאמר אלמנה בין עניה בין עשירה וכו' היינו משום דפשטיה דקרא משמע בין עניה בין עשירה אבל הכא פשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובתה של בהמה אי משום דמעלי לה אי משום דלא תצטער. הרא"ש.
 
אמר להו תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר. ואם תאמר אדמייתי ראיה מרבי שמעון בן יוחאי דמשום דמעלי לה הוא ליתי איפכא מדרבנן דאמרי מביא בעל מאותו המין ואפילו אוכלת ומתרזת. ותירץ לית לן למימר דפליגי בין רבנן בין רבי שמעון אלא במאי דמוכח בהדיא דפליגי כיון דרבי שמעון בן יוחאי מפרש בהדיא טעמא משום דמעלי וברייתא לא מוכחא דרבנן פליגי עליה דרבי שמעון בהאי דמפרש טעמא משום דמעלי לה מפי רבי. תוספות שאנץ.
 
מהו שיאמר אדם לגוי חסום פי פרתי ודוש בה. פירש רש"י דישה שלך. והזקיקו לומר כן דאי דישה שלי קאמר למה ליה למימר פי פרתי לימא פי פרתך דהא ישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום וכדתניא בסמוך וכהאי גוונא איכא למיבעי במהו שיאמר לגוי אלא ודאי מדנקט פי פרתי שמע מינה דדוש בה דישה שלך קאמר. ואם תאמר וכהאי גוונא מי איכא משום אמירה לגוי הרי אפילו בשבת ליכא משום שבות אלא באמירה לגוי במלאכה דישראל אבל במלאכה דגוי לא דהכי תניא במכילתא בהדיא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך כלומר דאסמכוה אמירה לגוי אקרא. או לא יעשה הגוי מלאכתו כלומר באמירה דידך תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות הא לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך אבל יעשה הגוי מלאכתו אלמא דבמלאכת הגוי ליכא משום אמירה לגוי. יש לומר לא דמי דהתם אינו עושה בשל ישראל כלום אבל זה שאומר לו חסום פי פרתי הרי אומר לו שיעשה מלאכת איסור בפרתו. הר"ן.
 
אבל הרשב"א כתב וזה לשונו: הכי קאמר חסום פרתי ודוש בה דישתי וכן פירש הראב"ד וזה עיקר. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום כגון שאמר לו ישראל חסום פרתי ודוש בה תבואתי. ואינו עובר הישראל דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד ולא שליחותיה עביד. וישראל נמי דאמר לו לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואתי עובר בלא תחסום דאיהו קעביד איסורא שלא אמרה תורה לא תחסום שורך בדישו. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: אבל רבינו הגדול הרמב"ן אומר שלא אמרו אמירה לגוי שבות אפילו במה שאין ישראל עושה אלא כשאומר לו לעשות לצורך ישראל ולא באומר לו לעשות לצורך גוי עצמו שהרי מותר הרופא וכל אדם לומר לגוי שיבשל או שיעשה סם פלוני לעצמו בשבת וכן המנהג פשוט בכל ישראל לרופאים והכא הכי קאמר מהו לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואה שלי. עד כאן.
 
חסום פרתי ודוש בה וכו'. ככתוב בתוספות. ומההיא דמחזיקים ידי גוים בשביעית נראה לרבי שיש חילוק בין אכילת גוי נבלה וכיוצא בו לשאר עבירות דקאמר לא הוה צריך שמחזיקין ידי גוים האוכלים גיעולי גוים לומר להם כעין חזקו בדבר ששואלים בשלום האוכלים. תוספות שאנץ.
 
אבל חסימה דאיסור לאו לא. ואם תאמר והא יום טוב דאיסור לאו ויש בו משום שבות וכדתנן כל שהוא משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה וכו' וכל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת ואף על גב דהתם שבות דנפשיה קא מפרש כל שבות בכלל ואפילו אמירה דגוי. ואמרינן נמי גוי שהביא דורון וכו'. ותירצו בתוספות דיום טוב משום שבת גזרו עליו וחדא גזרה היא וכדאמרינן פרק במה אשה יוצאה גבי סנדל המסומר אפילו לרבי חנניה בן עקביא דאמר לא אסרו אלא בירדן וספינה וכמעשה שהיה אבל יום טוב ושבת כי הדדי נינהו תדע דתנן אין בין יום טוב לשבת וכו' ואפילו בחולו של מועד גזרו דיום טוב הוא. וכדאמרינן התם זה הכלל כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. ומיהו פעמים שהקילו בשבות יום טוב במילתא דלא שכיחא ובמקום צערא דגופא וכדאמרינן ביבמות סוף פרק חרש אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין מבהמה טהורה ביום טוב ואוקימנא דאיכא צערא ויונק מפרה כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו יום טוב דאיסור לאו לא גזרו. הרשב"א.
 
או דילמא לא שנא. פירוש דבהא נמי גזרו משום אמירה לגוי שבות דלגבי שבת אפילו כשאמר לו מערב שבת שהוא שעת היתרא דהכא קודם דישה אמר לו שהיא שעת היתרא וכן בדין דהא אפילו בלא אמירה כלל כל שעושה גוי מעצמו לצורך ישראל אסור בין בשבת בין ביום טוב כדאיתא בכמה מקומות. הריטב"א. ועיין בפסקי הרא"ש.
 
בני מערבא סברי וכו'. והוא הדין אבוה דשמואל אם לא שנאמר שהחמיר להם על פי דרכם משום ואל תטוש או גזרה דלפני שור דאיסורא אחרינא שיטה.
 
===דף צ עמוד ב===
פשיטא בנו גדול כאחר דמי. כלומר ומותר למכרו לו. בנו קטן מאי. פירוש ולא גדול ממש או קטן ממש אלא כל שאינו סמוך על שולחנו זהו גדול והסמוך על שולחנו זהו קטן. ויש שפירשו דבגדול ממש וקטן ממש תליא מילתא וכן דעת הגאונים. הריטב"א.
 
פשוט מיהא חדא. פירוש בתרייתא דפירש קטבליא דתניא רשאי בעל הבית להתיר פקיעי עמיר וכו' וקסלקא דעתין דקתני שמתיר פקיעין על הדישה עצמה לנסותה דהא הוה ליה כקטבליא של עור. ומהדרינן שאני התם דקא אכלה פירוש דזימנין דאכלה אפילו מן הדישה ומאן דקארי לה סבר דאפילו הכי כיון שמונעה מלאכול בו כל צרכה אם איתא דקטבליא אסור הא נמי אסור דסוף סוף חסימה איכא אלא שהוא נותן לה שום דבר לאכול שיעלה למזונותיה. ובעיין לא איפשיטא ואיסורא דאורייתא הוא ולחומרא. ומיהו שינויא דעבדינן לברייתא הלכתא היא שרשאי להתיר פקיפי עמיר מעיקרא והכי מוכח לקמן בפירקין ובכלהו אסור לכתחלה ומיהו לענין תשלומין בדיעבד פטור מלשלם שהמוציא מחברו עליו הראיה. ומסתברא דבעל הפרה שחסם פרתו ודש בה מחל ואין לו עוד לבעלים כלום כשלא התנה ואינו יכול לומר שעשה על דעת להשתלם. הריטב"א.
 
החוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור. פירוש פטור ממלקות אבל איסורא דרבנן איכא. הריטב"א.
 
איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול. פירוש כשהיתה רוצה לשחות ראשה כדי לאכול מן הדישה היה מפחידה ומבהלה בקולו. אי נמי זיווג פרה וחמור שנתן העול בצואריהם והיה הקמה והדיש מזומן לדוש לפניהם וכשצעק להם נכנסו בגרן ודשו מי מחייב אף על גב דלא קעבד מעשה או לא. ה"ר יהונתן.
 
איתמר חסמה בקול. הוה ליה למנקט דש כשעת חסימה בקול אלא שם המצוה נקט דהיינו שם המצוה דכתיב לא תחסום. תוספות שאנץ.
 
רבי יוחנן אמר חייב וכו'. קשיא לי והא אפשר לקול בלא עקימת פיו וכיון דאפשר לקול בלא עקימת פיו לא הוי מעשה אף על גב דאיכא נמי עקימת פיו כדאמרינן לענין מגדף הואיל וישנו בלב ולענין עדים זוממים הואיל וישנן בראיה אלמא כיון דאפשר בלא עקימת שפתים אף על גב דאיכא עקימת שפתים לא חשיב מעשה והכא נמי הואיל ואפשר בקול בלא עקימת פיו אמאי חשיב ליה מעשה. ואיכא למימר כיון דאמרינן בעלמא נזהא דתורא הן הן נזהא דגמלא דא דא אי אפשר לחסימה דתורא בלא עקימת פה דנזהא דגמלא לא מיחסם תורא וכן כל בהמה יש לה נזהא ידועה וכולן יש בהם עקימת פה. ואי קשיא לך מאי דאמרינן התם בסנהדרין שאני עדים זוממים הואיל וישנן בקול כלומר צריכים הם לקול ואקשינן עלה וקול לרבי יוחנן לא הוי מעשה והא איתמר חסמה בקול רבי יוחנן אמר חייב אלמא קול הוי מעשה והכא אמרינן משום דאיכא עקימת שפתים. לא קשה מידי דהכי נמי קאמר ועקיצת שפתים שהיא צריכה לקול לרבי יוחנן לא הוי מעשה והא איתמר חסמה בקול וכו' אלמא כיון שהקול צריך לעקימת פה חייב והכי נמי גבי עדים זוממין הא איכא קול וצריך לעקימת שפתים ושני ליה דגבי עדים זוממין לא צריך עקימת שפתים כלל הואיל וישנן בראיה שהן אותיות הגרון. הראב"ד ז"ל.
אבל הרמב"ן ועל כתב וזה לשונו: והוי יודע שאי אפשר לחסימה ולהנהגה בלא עקימת פה שאלו היה אפשר אף על פי שעקם פטור כדאמרינן התם שאני עדים זוממין שישנו בראיה זה פירוש הראב"ד ז"ל. ואין פירושו נכון כלל אלא שיש לומר דכי אמרינן הואיל דוקא לענין קרבן דכתיבא עשייה ועשה מאחת מהנה להוציא דיבור שאין בו מעשה לעולם דכיון דעיקרו אדבור הוא דמחייבינן ליה מיעט הכתוב דבור שיש בו הקצת שפתים כדבור שאין בו הקצת שפתים דבעינן תורה אחת לעושה בשגגה אבל חסימה בקול לענין מלקות כל היכא דאיכא הקצת שפתים חייב ולא עשו בו דיבור שיש בו מעשה זוטא כדבור שאין בו מעשה כלל דחיוביה דהאי לאו אדבוריה הוא לעולם ובכהאי גוונא לא מיעט רחמנא ממלקות כן נראה לי. עכ"ל.
עוד כתב הראב"ד ואי קשיא לך הא דאותביה רבי יוחנן לריש לקיש ממימר ולימא ליה שאני מימר הואיל ובדיבורו עשה מעשה כדאיתא במכות. לא קשיא דכיון דחסמה בקול הרי בקולו עשה מעשה כי התם. וקשיא לי לריש לקיש דאמר עקימת שפתים לא הוי מעשה והא איהו לא בעי מעשה כדאיתא במכות לענין בטלו ולא בטלו בשבועה שאוכל ככר זה היום ולא אכלה. ואיכא למימר דהכא לדעת רבנן קאמר דבעו מעשה ואיהו כרבי יהודה סבירא ליה כדאיתא התם אלא הא קשיא לי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם וכיון דאמר רבי יוחנן עקיצת שפתיו הוי מעשה נשבע ומימר נמי הרי יש בהן עקימת שפתים. ויש לומר דההיא משום רבי יוסי הגלילי הוא דאמר לה רבי יוחנן דסבירא ליה דעקיצת שפתים לא הוי מעשה אבל לרבי יוחנן גופיה הנך נמי לאו שיש בו מעשה נינהו. עד כאן.
וכתב הרשב"א דאין תירוצו מחוור דאם כן אמאי אמר ליה לתנא לא תתני מימר הוה ליה למימר לא תתני חדא מהני דהא אית בהו מעשה דעקימת פה ואם אפילו לרבי יוסי קאמר אם כן מאי שנא מימר ואי משום דמימר דאתי מיניה מעשה וכמו שכתבו בתוספות אם כן אין קושיא לרבי יוחנן מהנך דרבי יוחנן עקימת פה דאית ביה מעשה קאמר כחסימה והנהגה וכל בעקימת פה דאתי מיניה מעשה כמימר וחוסם ומנהיג קאמר מה שאין כן בשנשבע ומקלל וכמו שכתבו בתוספות. ומעתה מה שאמרו במסכת שבועות בגמרא דבבי מערבא בענין המקלל את עצמו ואת חבירו בכולן עובר בלא תעשה הא ללקות אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה כך הלכה דכל לאו שאין בו מעשה ואין מעשה בא ממנו אין לוקין עליו. והראב"ד הלך בזו לשטתו וכתב דלרבי יוחנן דאמר דעקימת שפתים חשיב מעשה אף ללקות לוקה ואינו מחוור וכמו שכתבנו. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: מעתה מה שאמרו בירושלמי במסכת שבועות בענין המקלל עצמו וחבירו בכלן עובר בלא תעשה הא ללקות אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה הנה לרבי יוחנן לאו שיש בו מעשה הוא ואפילו בכנויין נמי לוקה. עד כאן.
 
רבי יוחנן אמר עקימת שפתים הוי מעשה וכו'. ככתוב בתוספות. ואתיא שפיר השתא גירסת הספרים הישנים דגרסי התם כדפריש אלא אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול. ולא צריך לגרוס כגירסת רש"י דגריס שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול משום דסלקא דעת רש"י דהאי דפריך מחסמה למגדף נמי קא פריך וקשיא ליה כדמשני בתר האי פרכא אלא אמר רבא שאני עדים זוממים הואיל וישנן בקול הוה ליה למימר ומגדף ישנו בלב דמעיקרא כיון דלא מצינן לשנויי ביה הואיל וישנו בראיה דהשתא לא קא מיירי דהא לא אקשינן מחסמה בקול אלא בעדים זוממין כדפירשתי וכי משני הואיל וישנן בראיה בעדים זוממין דוקא הוא דמשני אבל מגדף ישנו בקול כדאוקימנא ליה. ולפירוש הקונטרס דהתם קשה דכי משני שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה המגדף ישנו בלב כדאוקימנא ליה תינח מגדף ועדים זוממין אתי שפיר כדקא משני להו אלא מקלל אביו ואמו ומסית ומדיח דחשיב בתורת כהנים בהדי עדים זוממין היכי משני להן הא לא שייך למימר הואיל וישנן בלב והואיל וישנן בראיה דליכא לשנויי בהו הואיל וישנן בקול דהא קול לרבי יוחנן מעשה הוא אפילו היכא דבדיבוריה לא מתעביד מעשה לפירוש הקונטרס דהתם אבל לפירוש ר"י אתי שפיר דאיכא למימר טעמא הואיל וישנן בקול דקול לרבי יוחנן לאו מעשה הוא אלא היכא דבדבוריה מתעביד מעשה כדפירשתי. ויש תימה לפירוש רש"י (ר"י) מה אנו צריכין לטעם דישנו בלב הא בלאו הכי לא חשיב מעשה כיון דבדיבוריה לא מתעביד מעשה הא לא חשיב רבי יוחנן לקול מעשה אלא היכא דבדיבוריה מתעביד מעשה כמו שהוכחנו בתחלת תמורה ופירש דלהכי פריך בשמעתין ממימר על ריש לקיש דבחסמה בקול נמי בדבוריה מתעביד מעשה והואיל וכן מה אנו צריכין לטעם דישנו בלב וכן במקלל אביו ואמו ומסית ומדיח דחשיב להו בהדי עדים זוממין אפילו מצינן למימר בהו טעם דישנן בלב מה אנו צריכין לו ואף על גב דבפרק קמא דכריתות כי משני מעיקרא שאני מגדף הואיל וישנו בלב ופריך לה מברייתא דקתני בה על מסית ומדיח ומקלל אביו ואמו ועדים יצאו אלו שאין בהן מעשה לא משני כההיא סוגיא כלל הואיל וישנן בקול אלא משני עלה שאני עדים זוממים הואיל וישנן בראייה ומשמע נמי לכאורה שתירוץ דישנו בלב שתירץ על מגדף איתיה נמי בכולהו בר מעדים זוממים אין לפרש כן שהרי לפי האמת אין אנו צריכים לטעם דישנו בלב לא במגדף ולא בשאר כדפירשתי. אלא יש לומר דסוגיא דכריתות לא חששה להאריך וסמכה לקצר על מה שמפורש בסנהדרין. אי נמי יש לגרוס לכולה מלתא בכריתות כמו ששנה בסנהדרין ממש תירוץ לרבי ופירש הואיל וישנו בלב דהתם לא ידע רבי מהן דאי הוי כפירוש הקונטרס דפריש התם הואיל וישנו בלב שמתחייב בלבו שיכול לחשב בלבו דבר שלא יתחייב כשהוא מגדף כגון דמסיק (לאבן) שם וקאמר יכה יוסה את יוסה אם כן השתחוה לעבודה זרה נמי הויא לה בלב שאם נתכוון לשמים פטור. מפי רבי.
 
צריך ליתן טעם למה לא מנה מוציא שם רע ועדים זוממים בהדי נשבע ומקלל חברו בשם. ויש לומר דלהכי לא חשיב דדיבורא דאית ביה מעשה הוא כדאמרינן בבבא קמא בתחלתו דלא מיחייב אלא לאחר בעילה לרבי אליעזר בן יעקב. ועוד דרבי יהודה גופיה דהכא לא מיחייב ליה בפרק נערה שנתפתתה עד שישכיר עדים דהיינו מעשה ולהכי לא חשיב ליה אף על גב דבהוצאת שם רע גופיה לית ביה מעשה וגם רבי יהודה גופיה חשיב ליה לאו שאין בו מעשה בפרק קמא דמכות ועדים זוממים רחמנא קרייה מעשה כדאמרינן בבבא קמא. ועוד דכדיבוריה מעשה כדפירשתי לעיל ולא חשיב אין בו מעשה אלא משום דישנו בראייה. ועוד יש לומר בלא שום טעם לא קשה מידי דהאמר רבי יוחנן בבכל מערבין אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ ואף על פי שיש שמותיב בתמורה עלה דההיא דחוץ מנשבע אף המקדים תרומה לבכורים ואף על פי שיש בו מעשה כגון במימר שאין לשנותו בחוץ מנשבע וכו' משום דבדיבוריה מתעביד מעשה אפילו הכי אין לוקין משום דהוי ניתק לעשה אבל על נשבע ומקלל לא בא להוסיף מקדים תרומה כו' כי גם תנא קמא שייר במוץ שהוא אומר ומודה הוא שעוד יש להוסיף מוציא שם רע ועדים זוממים. תוס' שאנץ.
וכן בגליון תוספות וזה לשונו: והא דלא מפיק בהדי נשבע ומקלל מוציא שם רע ועדים זוממין דהוו לאו שאין בו מעשה ולקי דהא מנייהו יליף רבי יהודה בפרק קמא דמכות דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואף על גב דעדים זוממין רחמנא קרייה מעשה ובדיבוריה אתעביד מעשה מכל מקום חשיב לאו שאין בו מעשה הואיל וישנו בראיה כדאמרינן בסנהדרין ומוציא שם רע נמי אף על גב דאינו חייב אלא כשבעל או עד שישכיר עדים לא חשיב ליה מעשה גמור ושמא משום הכי לא חשיב לפי שיש בהם מעשה קצת כדפירשתי ולא מני אלא הנהו דלית בהו שום מעשה בעולם. אי נמי לא מנה להו לפי שמלקות מפורש בהם ויסרו אותו והיה אם בן הכות אי נמי אין למדין מן הכללות אף על פי שנאמר בהם חוץ. עד כאן.
 
איתיביה רבי יוחנן וכו'. אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים. ואם תאמר תיקשי ליה לרבי יוחנן גופיה דהא פירש לעיל דרבי יוחנן גופיה לא אמר דעקימת פיו הויא מעשה אלא היכא דבדיבוריה איתעביד מעשה ובמימר מאי מעשה איכא. ויש לומר דאיכא שפיר ביה מעשה דעל ידי דבורו הויא הקדושה נתפסה על הבהמה. תלמיד הר"פ.
 
===דף צא עמוד א===
הא מני רבי יהודה היא. כבר פירשתי בפרק קמא דחולין דהא דלא לקי שמונים משום לא יחליפנו ומשום לא ימיר שכבר פירש במסכת תמורה דהני תרי לאוי לאו כי הדדי נינהו אלא חד בשלו וחד בשל חבירו וכגון שנתן לו חבירו רשות להמיר. תלמיד הר"פ. והריטב"א.
 
ומשלם ארבעה קבין לפרה. ואם תאמר אמאי משלם והא אי בעי הוה מיתב קמה פקיעי עמיר ואם כן בכך הוה סגי. ויש לומר דודאי אם לא חסמה הוי סגי בכל אבל השתא דחסמה קנסוהו ומשלם כמו שאם היתה אוכלת מן הדישה. תלמיד הר"ש.
 
ארבעה קבין לפרה. דשיערו חכמים דשיעור זה היא אוכלת ביום אחד כשאין איש מונע ממנה. ה"ר יהונתן.
 
הא מני רבי מאיר היא. איכא דקשיא ליה דהא לא אמר רבי מאיר לוקה ומשלם בכהאי גוונא דתנן מעידים אנו באיש פלוני וכו' שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין והכא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין שלא נתחייב בתשלומין אלא משום לא תחסום. ולי נראה דהכא נמי שני שמות הם שאינו משלם אלא משום והשיב את הגזלה אשר גזל שאף על פי שאלו לא נכתב לא תחסום לא היה כאן תשלומין מכל מקום כשנכתב נמי אין כאן תשלומין אלא משום והשיב את הגזלה אשר גזל הילכך לא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין. הרמב"ן. עיין שם בתוספות פרק קמא דמכות דף ד' ע"א.
והריטב"א כתב וזה לשונו: ואחרים תירצו דהכי קאמר התם שלא השם המביאן לידי מלקות דהיינו לא תענה מביאן לידי תשלומין כלומר דלא כתיב ועשיתם לו כאשר זמם גבי לא תענה שיהא חשוב לאו שניתק לעשה שאין לוקין עליו. ואין זה נכון. ויש לנו בזה פירוש נכון במקומו בסייעתא דשמיא. עד כאן.
הא מני רבי מאיר היא דאמר לוקה ומשלם ככתוב בתוספות ומסיים בתוספות שאנץ וזה לשונו: וכמו שיש להקשות כאן ולתרץ מההיא דמכות על זו שבכאן כמו כן יש להקשות על ההיא דאמר רבא בכתובות פרק אלו נערות דרבי מאיר לוקה ומשלם אית ליה ומת ומשלם לית ליה וחדוש הוא שחדשה תורה בקנס ולכך סובר דבקנס מת ומשלם אלמא משמע דבלא קנס שאינו מת ומשלם אפילו הכי לוקה ומשלם. ועוד משמע שם שגם בלא קנס לוקה ומשלם לרבי מאיר מדלא מצי לאוקומי כדי רשעתו לרבי מאיר אלא במלקות ומיתה אבל לא במלקות וממון. מומיהו לר'.
 
בבא לצאת ידי שמים. ואם תאמר דאמרינן פרק בן סורר ומורה רבא איגניבו ליה וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דהתם גרס רבה והכא רבא. הרא"ש.
 
אתנן אסרה חורה ואפילו בא על אמו. יש מפרשים דבא על אמו ואתיא לקמן לא אמרינן ליה זיל הב לה דהא קים ליה בדרבה מיניה ואפילו הכי אי יהיב לה מנכסיה אסור משום אתנן אלמא אף על גב דבדינא לא מחייבינן ליה שם אתנן חל עליה והכי נמי לאו חייב לשלם בבית דין קאמר אלא חייב לשלם דאי שלים תשלומין נינהו ונפקא מינה דאי יהיב ליה וכסבור שהוא חייב בתשלומיו והלך זה וקדש בהם את האשה מקודשת ולומר שאלו לא היה חייב בתשלומין וטעה ושלם אינו ממונו של בעל הפרה והרי זה כמקדש בגזל דאחרים שאינה מקודשת. ויש מפרשים דבדינא נמי מחייבי ליה לשלומי וטעמא משום דאיהו אתני אנפשיה למיתן לה ואמרינן ליה זיל הב לה מאי דאתנית. והראב"ד הקשה לפירוש זה דאם איתא היא גופה מנא ליה לרבא דאמרינן ליה זיל הב לה ואי מסברא דנפשיה למה ליה לאותובי מאתנן. ורשא והראב"ד פירשי דכל היכא דאמרינן אינו לוקה ומשלם היינו דוקא דלא אמרינן ליה מן הדין זיל הב ליה לאכפויי ליה ומיחת לא נחתינן לנכסיה ומיהו אמרינן ליה אין אתה יוצא מידי עבירה עד שתתן ואפילו בא על אמו והכא נמי לאו לחיוביה בדינא קאמרינן אלא דאמרי ליה אינך יוצא מידי עבירה עד שתשלם לו. הרשב"א.
 
וזה לשון הראב"ד: רבא אמר אתנן זונה אסרה תורה ואפילו בא על אמו. יש מפרשים אתנן אי אתיא אימיה לקמן מי אמרינן ליה זיל הב לה ואפילו הכי אי יהיב לה הוי עליה תורת אתנן הכא נמי דקתני ומשלם ארבעה קבין לפרה לאו דמחייבינן ליה בבי דינא אלא אי יהיב ליה בתשלומין איכא צליה תורת תשלומין לקדש בהן את האשה ולכל דכר וכי האי נוסחא איכא בפרק מרובה. ואיכא דמחקי מההיא נוסחא כל ההוא לישנא ולא גרסי בה טפי מדאיכא הכא ומפרשי דבא על אמו אף על גב דקם ליה בדרבה מיניה אמרינן ליה זיל הב לה מאי טעמא משום דאיהו אתני אנפשיה למיתן לה אתנן ובי דינא לא מחייבי ליה אלא מאי דחייב איהו נפשיה הילכך כי אמר לו עקוץ תאנתי בשבת ותקנה לך גנבתי קנו בעקיצת התאנה דהא איהו קביל על נפשיה הכי ואף על גב דקם ליה האיך בדרבה מיניה הוי מכירה. והאי פירושא לא מסחאגי ליה הכא לגבי תשלומי הפרה והחמור דהא איהו לא אתני בהדיה ולא מידי. ועוד אי דינא הוא דכל מאי דמתני איניש בהדי חבריה אף על גב דקם ליה בדרבה מיניה מחייבי ליה בי דינא למה ליה לאיתויי ראיה ומשל מאתנן אמו והיא גופה מנלן דמחייבי ליה בי דינא. אלא דההיא קושיא איכא לתרוצה דהכי אמר רבא כיון דחזינן דאסרה תורה אתנן אפילו בא על אמו אי לאו דבי דינא קא מחייבי ליה לא הוה עליה תורת אתנן ואפילו יהיב לה מנפשיה דאמרינן מתנה בעלמא הוא דיהיב לה. מיהו ומשלם קשיא דהא הכא לא אתני ליה ולא מידי וקא מחייבינן ליה. ונראה לי דכל היכא דאמרינן אינו לוקה ומת אינו לוקה ומשלם נהי דלא מגבינן מיניה בבי דינא ולא נחתינן לנכסיה אלא חובה עליו לשלם ואנן זיל הב ליה אמרינן ליה לצאת ידי חובתך ואינו יוצא מידי עבירה עד שישלם ומשום הכי קתני משלם ארבעה קבין וכו' ומאתנן ילפינן לה כיון דאסרה תורה אתנן אפילו בא על אמו שיש עליו חובה לתת ואינו יוצא ידי עבירה עד שיתן שאם אתה אומר אין עליו חובה כי יהיב לה מנפשיה אמאי אסרה ליה תורה והא מתנה הוא דקא יהיב לה. ובהאי פירושא מסתגי שפיר ההיא נוסחא דבבבא קמא ודהכא והא דאמרינן התם אתנן אי תבעה ליה לדינא קמן מי אמרינן ליה זיל הב לה הכי קאמר מי מכרחינן ליה על כרחיה דניתב לה אבל זיל הב לה בודאי אמרינן ליה. עד כאן.
 
וכתב הריטב"א וזה לשונו: רבא אמר אתנן זונה אסרה תורה ואפילו בא על אמו. הכא נמי הכי קאמר לוקה בידי שמים ומשלם בידי שמים ואף על גב דאמרינן בפרק הזרוע דכי קתני ישלם בבית דין משמע שאני הכא דנקט אשגרת לישן דעלמא לוקה ומשלם וכי היכי דתיתי נמי כרבי מאיר. עד כאן.
 
רב פפא אמר משעת משיכה איחייב לה במזונותיה. וכיון שאינו חיוב המלקות והממון באין כאחד חייב בשתיהן. ויש מקשין נהי דאיחייב במזונותיה למה ישלם ארבעה קבין לפרה ושלשה לחמור שאין זה שיעור מזונות אלא שיעור מה שאוכלת כל היום כשהיא דשה בלא חסימה וכדתניא לעיל מביא בעל מאותו המין דאלמא בהכי סגי לה למזונות. ולאו קושיא היא דהכא כיון ששכרה לדוש בדבר שראויה לאכול משעת משיכה נתחייב לה באכילה ההיא שהיה לה לאכול בדישה כל היום כשם שנתחייב בשכרה וכיון שחסמה משלם הכל שאין המלקות והתשלומין באין כאחת מה שאין כן בההיא דלעיל שלא היה לה לאכול בשעת דישה. הריטב"א.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: החוסם ודש משלם ארבעה קבים לפרה ושלשה קבים לחמור ולוקה אף על פי שמשלם שמשעת משיכת הפרה איחייב ליה במזונותיה ולא איחייב למלקי עד שחסמה ודש בה הילכך לאו שתי רשעיות בהדדי נינהו. מיהו היכא דלא משכה בעל התבואה לפרה ולחמור אלא שהנהיגה לו בעליה עד הגרן בתוך התבואה נראה לומר דמלקות וחיוב מזונות באין כאחד ואינו משלם אלא לוקה. עד כאן.
 
וחדא דלא כהלכתא. פירוש שנתכוין להורות להם דלא כהלכתא להחמיר. הריטב"א.
 
אין טשין את התנור וכו'. עד שיוסק התנור. והוא הדין דסגי בקינוח יפה דאי משום בליעה שבתנור שחוזר ופולטו בפת הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם שהוא מותר כדאיתא בפרק כל הבשר גבי דגים שעלו בקערה. אלא הכא דניחא ליה טפי נקט דהיסק התנור קיל טפי וכבר פירשתי במקומו. הריטב"א.
 
ופשיטא להו לאיסורא דלא כהלכתא דאמר שמואל וכו'. ואף על גב דשמואל לא איירי אלא מדאורייתא וכו' ככתוב בתוספות. מכל מקום כיון דמדאורייתא בעינן כמכחול בשפופרת די לנו אם נגזור מדרבנן לאסור אחיזה אבל להכניס מין ושאינו מינו לדיר לא. הרא"ש.
במנאפים שחייבה עליו תורה מיתה משיראו כמנאפים כלומר שיעמוד האיש על כרסה של אשה אף על פי שאין העדים רואים אם מערה בערותה אם לאו שכיון שכל כך פרץ פרצה כזו על אשת חבירו אי אפשר שלא גמר תאותו. ה"ר יהונתן.
 
===דף צא עמוד ב===
ומין במינו נמי אחיזה אין הכנסה לא. פירוש דהא כל עיקר לא אתא אלא לאשמועינן היתרא דמין ומינו ואם כן הוה ליה למיתני דאפילו הכנסה שרי.
 
מאי אחיזה הכנסה. ואף על גב דרב אקשיה האי קושיא לשמואל ותריץ ליה מאי אחיזה הכנסה הדר פריך מינה לרב למיחזי אי אית ליה שינויא אחרינא ואפשר דבחדא שעתא פריק לתרווייהו אלא דרב אשי פלגינהו. והא כתיבנא דכוותה בפרק השוכר דעבודה זרה גבי ההוא חביתא דנפל עליה חביתא דיין נסך. הריטב"א.
 
מתניתין: או אפילו על כתפו. כלומר שמוצא הענבים מזומנים בכלים בכרם והוא מוליכן בכתפיו לגת הרי זה אוכל. ורבי יוסי ברבי יהודה פליג ואמר דבעינן שיעשה בידיו וברגליו דומיא דדיש לבהמה שאסור לחסמה שהיא עושה בידיה וברגליה ומקיש חוסם לנחסם ותנא קמא לא יליף אפשר משאי אפשר וכי כתיב כי תבא בכרם רעך אפילו בשכרו לכתף מיירי. ה"ר יהונתן.
 
גמרא: מאי טעמא כי תבא ביאה כל דהו. ולשון רביבו חננאל: דומיא דשור אף על גב דדריש ליה רבינא לעיל לאקושי חוסם לנחסם. איכא למימר שקולים הם ויבאו שניהם. הרא"ש.
 
הא דבעי רבה בר רב הונא לרבי יוסי הגלילי דש באזוזים ותרנגולים מהו. הקשה הראב"ד אי יליף שור שור משבת אפילו אזוזים ותרנגולים נמי וכדתנן בפרק שור שנגח את הפרה אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור לפריקה ולחסימה וכן חיה ועוף כיוצא בהן ואי לא יליף שאר בהמה מנא ליה. ונשאר לו הענין בקושיא. ונראה לי דרבי יוסי ודאי יליף שור שור משבת ומיהו מדלא כתיב לא תדוש בחסימה אשמעינן דלאו לגמרי אלא לאקושי כלהו עושי מלאכה לשור מה שור בכל כחו אף כל כן דאי לא שור למאי אתא. וכי תימא לאקושי חוסם לנחסם דאי לא שור במחובר ואדם בתלוש מנלן דאתיא אדם בתלוש מקמה קמה אם אינו ענין במחובר תנהו ענין בתלוש. אי נמי מכי תבא בקמת רעך מי לא עסקינן דשכרו לכתף ושור במחובר בקל וחומר דאדם. אי נמי מרעך רעך וכדאיתא. כן נראה לי. הרשב"א.
וזה לשון הריטב"א: ויש לומר דלעולם גמר שור שור משבת ומיהו מספקא לן דדילמא סביר לן דלא גמרינן אלא כמה שהוא דומיא דשור אבל לא עופות או דילמא עופות נמי דומיא דשור הוא כיון דאיכא כל כחו. עד כאן.
והרא"ש כתב וזה לשונו: ויש לומר דשאני הכא מדהוה ליה למכתב לא תדוש בחסימה וכתיב שור אתא לאשמועינן אף על פי דילפינן שור שור משבת בעינן דומיא דשור שיעשה בידיו וברגליו ומתניתין דשור שנגח כתנא קמא דהכא. עד כאן.
אמר רב נחמן פועלים עד שלא הלכו שתי וערב בגת ועדיין לא התחיל היין להמשך אין שותין ממנו כי עדיין בחזקת אוכל הוא ולא משקה אבל הלכו בו שתי וערב כלומר לארכו ולרחבו של גת ונמשך היין לבור נעשה בו תורת אוכל ותורת משקה ומותר לאכול מן הענבים ולשתות מן היין. רבינו חננאל ז"ל.
 
מתניתין: היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים. פירוש ששכרו לארות תאנים ולבצור ענבים ואפילו הכי כל שהוא מלקט תאנים לא יאכל ענבים כי ממין שאינו נותן עכשיו לכליו של בעל הבית עכשיו אינו אוכל דאלו לא שכרו ללקט ענבים פשיטא דאינו אוכל בענבים וכן מוכח בגמרא. הרשב"א.
 
וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה אבל מפני וכו'. פירוש שאין דינו של פועל לאכול מן התורה אלא בשעת מלאכה אבל בהליכתו מאומן לאומן לא אי משום דמהלך לאו כעושה מעשה דמי אי משום דעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר וכדאיתא בגמרא אבל מפני תקנתו של בעל הבית התירו לו לפועל שיאכל בהליכתו מאומן לאומן כדי שלא יצטרך לאכול בשעה שיעסוק במלאכתו של בעל הבית ויתבטל. אבל ודאי אלו רצה לאכול אף בשעה שהוא עוסק במלאכתו של בעל הבית אפילו לאחר תקנה הרשות בידו אלא שתקנו שלא יצטרך לבא לידי כך. ועוד דמסתמא כיון שאכל בהליכתו מאומן לאומן לא יאכל לאחר מכאן שלא יראה כרעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו.
 
מכל מקום למדנו מפורש ממשנתנו שעיקר אכילתו של פועל מן התורה היא בשעה שהוא עוסק במלאכתו של בעל הבית וזה שלא כדברי הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות שכירות העושה במחובר אינו אוכל וכו'. והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה וכו' עד לא יניף חרמש באכילתו. ולא מחוור כדכתיבנא. וכבר השיג עליו הראב"ד. ובסיפרי דרשה וקטפת מלילות בידך שלא יהא קוצר במגל ואוכל. וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף וכו' ולא מפני ביטול מלאכה אלא שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו עד כאן. ואף על פי שהריא"ף גורס בנוסה משנתינו וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה לאו למימרא שלא יאכל בשעה שמתעסק במלאכתו אלא הכי קאמר וכולן לא אמרו אלא עד שעת גמר מלאכה ולאפוקי לאחר שנגמרה מלאכתו אתא וכדקתני סיפא ובחמור כשתהא פורקת ולאו למימרא דבעוד שהמשאוי על גבה לא תאכל אלא הכי קאמר עד שתהא פורקת אוכלת אבל לאחר פריקה לא. הר"ן. וכן כתב הרמב"ן למעלה דיבור המתחיל ההוא מבעי ליה בשעת חרמש וכו'.
 
מאומן לאומן. משורה לשורה והן אצייתא כדגרסינן בהשותפין תלת אצייתא בני תריסר תריסר גופני כדרפיק גברא ביומא. רבינו חננאל.
 
גמרא: תא שמע שור במחובר. פירש רש"י הרי במלאכת השור במחובר אי אפשר לו לאכול מגפן שהוא עושה בה שהוא קשור לצמד לפני העגלה והבוצרים עושים בגפן אצל העגלה ונותנים בה. ויש מקשים לפירושו שאם כן אין השור עושה במחובר אלא בתלוש ואף על פי שבוצרים מן המחובר ונותנין בעגלה מכל מקום הוא אינו עושה אלא בתלוש. ורש"י עצמו פירש למעלה גבי אדם בתלוש מי לא עסקינן ששכרו לכתף לשאת ענבים וחביריו בוצרין דהויא מלאכתו בתלוש. ופירשו שור במחובר כגון ששכרו לדוש קטנית ותבואה במחובר. הרשב"א.
 
וזה לשון הריטב"א: שור במחובר היכי אכיל. פירש רש"י שהרי השור עומד בין העגלה כשבאין לטעון זה והוא עומד ואוכל מגפן שלפניו והם טוענין אותו מן הגפנים שלפניהם. ואין זה נכון חדא דשפיר משכחת לה שטוענין אותו מן הגפנים שלפניו. ועוד דאם כן אפילו מאותו גפן עצמו שטוענין אותו אין לו לאכול שהרי מלאכת השור בתלוש הוא להוליך פירות ממקום למקומן והעושה בתלוש אינו אוכל במחובר. לפיכך הנכון דמיירי בשור ששכרוהו לעקור קטניות שהוא מושך את הברזל בדרך הליכתו ועוקר את הקטניות שלאחריו והוא אוכל מה שלפניו והוה ליה כעושה בגפן זה ואוכל בגפן זה ושניהם במחובר. ופרקינן בשרכא. כלומר שעלי הזמורות לפירוש רש"י או עלי הקטניות לאידך פירושא הן ארוכות ומגיעות מלאחריו עד מלפניו ואוכל מאותן שהוא עושה בהן ממש. עד כאן. ורבינו חננאל פירש כפירוש רש"י וזה לשונו: ופשטינן בשרכא. פירוש שרכא עלין וזמורות משוכים מכרם זה למקום שהשור דש בו שהם הם. עד כאן.
 
תא שמע היה עושה בענבים וכו'. ופרקינן דהכא במאי עסקינן בשמודלית זו על גבי זו והוה ליה כדבר אחר הילכך במין אחד אוכל בשני מינים לא יאכל. ומדלא אוקמה באילן המורכב שנושא שני פירות משמע דבהא דכולי עלמא כאילן אחד דמי ואוכל בשניהם ואפשר דלא בעי למנקט אלא מילתא דשכיחא. ועוד דתאנים וענבים אינם מקבלים הרכבה זה עם זה. הריטב"א.
 
כי קא מבעיא ליה דאיכא אשתו ובניו. ואם תאמר דמשמע לעיל דדייקינן הא תאנים ותאנים דומיא דתאנים וענבים אוכל ולא צריכינן לאוקומי מתניתין במודלית אם איתא דעושה בגפן זה אוכל בגפן אחר ואם כן מתניתין איירי בדאיכא אשתו ובניו דאי בדליכא היכי אכיל הא איכא בטול מלאכה ואם כן אמאי קתני אבל מונע עצמו עד שמגיע אצל יפות ליזלו אשתו בניו ולייתי ליה. ויש לומר דעד שיגיע אצל יפות איירי נמי בשני מינים כגון תאנים וענבים דטעמיה דהני רעות והני יפות. מפי רבי. תוספות שאנץ.
 
במודלת וכו'. פירוש וקצת עסק למינו ולא לשאינו מינו כיון שאינו נותן משניהם וכדפירש רש"י. והיה אפשר לומר דכשהן סמוכות לא קמיבעיא ליה כלל דודאי שרי והיינו דקאמר בסמוך היכא דאיכא אשתו ובניו דמשמע דלא קא מיבעיא אלא כשאינן סמוכות. שיטה.
 
סברוה מהלך כעושה מעשה דמי פירוש מהלך לבצור כבוצר דמי. מיהו בעושה מעשה במקומו הוא ולא בעושה במה שלפניו ומפני השבת אבדה לבעלים יש להם תשלומין למה שלא אכלו בשעת מלאכתם אבל מדאורייתא לא אכלי ושמע מינה עושה במקום זה אינו אוכל בגפן אחר. איכא דאמרי סברוה מהלך לאו כעושה מעשה דמי. פירוש מדלא קתני בהשתנותם ממקום למקום וקאמר בהליכתן ובחזירתן אלמא בשעת הליכה הוא התשלומין שלא היו ראוין לאכול משום דמהלך לאו כעושה מעשה דמי אבל מפני שאינו עושה עדיין בגפן שלפניו לאו הוי תשלומין כי מן הדין הוא אוכל והיינו טעמא דמדאורייתא לא אכלי מאומן לאומן משום דלאו כעושה מעשה דמי אבל לא מפני שאינו עושה עדיין. הראב"ד.
וכתב הריטב"א איכא דאמרי סברוה דכולי עלמא מהלך לאו כעושה מעשה דמי והיינו טעמא דלא אכיל מדאורייתא הא לאו הכי אכיל ושמע מינה עושה בגפן זה אוכל בגפן אחר. תמיהא מילתא הא מנא ליה דדילמא מתרווייהו טעמי לא אכיל מדאורייתא משום דלאו כעושה מעשה ומשום דעדשה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר וכי דינא דאורייתא לא הוה ליה לעולם אלא חד טעמא לעולם. ויש לומר דתלמודא משמע ליה דאלו אית ביה מדאורייתא תרי איסורי לא הוו עקרי רבנן תרווייהו איסורי מפני השבת אבדה לבעלים ואף על גב דבמידי דממונא כי הכא בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה ואפילו במקום עשה כי הכא חדא עקרי תרתי לא עקרי. ובעיין לא איפשיטא הילכך לא יאכל ואם אכל אינו משלם. עד כאן.
 
===דף צב עמוד א===
ובחמור כשתהא פורקת. ואקשינן כשתהא פורקת סלקא דעתך. פירש רש"י ז"ל כשתהא פורקת מאין היא אוכלת והלא בפעם אחת היא פורקת לגת והולכין להם. והראב"ד פירש כשהיא פורקת כבר גמרה מלאכתה במשאוי זה ולאחר גמר מלאכה אינה אוכלת. ופריק אוכלת מן המשאוי עד שתהא פורקת אבל משפרקה לא. והקשה הוא ז"ל אפילו כשפרקה אמאי אינה אוכלת ומאי שנא מפועל שאוכל בחזירתו מן הגת ותירץ דפועל כשאוכל בחזירתו מן הגת לא ממה שפורק לגת שאותן כבר נעשית מלאכתן ובדישו אמר רחמנא ולא אחר דישו אלא מן הגפנים שהוא פוגע בהם בחזירתו מן הגת שאף על פי שאין עושין עדיין בהם כיון שעתידין לבצור אותם אוכלין מהם אפילו קודם בצירה ומשום התקנה. ואני תמה כי בודאי הא דקתני במתניתין ובחמור כשתהא פורקת מן התקנה קאמר ולא מדבר תורה מדקתני לה בהדי תקנת השבים של פועל ואדרבה בשלמא אי כשתהא פורקת ממש קאמר היינו דאיכא תקנה אבל כשהיא אוכלת ממשאוי שעל גבה מדינא היא אוכלת דבר תורה. ועל כן נראה לי שלא אמרו בעושה בתלוש שהן אוכלין אלא בשעת דישה או בשעה שהפירות תלושין לפניהם כדי להטעינן ולהוליכם לגת אבל ממשאוי שכבר טענו להוליך לגת הרי היא כאלו פרקוהו לגת דחלק בעלים הוא וממה שטענו לצורך בעלים אינם אוכלים והיינו דקתני אוכלים בשעה שהם חוזרים מן הגת ולא קתני ממשאוי שעל גביהם ומפני שהחמור אינו יכול לאכול מן הגפנים המחוברים לפי שאין מלאכתו במחובר אלא בתלוש לפיכך תקנו לו לאכול מן המשאוי שהוא נושא עדיין עליו לגת של בעל הבית ומן התקנה הוא אוכל ולא מדבר תורה כן נראה לי. אף על פי שראיתי לרבותי ז"ל שפירשו דמן המשאוי שעל גביו אוכל דבר תורה מה שנראה לי כתבתי. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: כשתהא פורקת סלקא דעתך לאחר מלאכה הוא ובשעת מלאכה היא אוכלת לאחר גמר מלאכה לא אימא עד שתהא פורקת כלומר בעוד שהמשאוי על גבה עד שתפרק אותו אבל משפרקה לא. וקשיא לק כשפרקה אמאי אינה אוכלת ותהא כפועל שאוכל בחזירתו מן הגת ואם לא השלימה המלאכה הרי הוא כפועל שחוזר מן הגת להביא ענבים הנבצרים בכרם אל הגת. ונראה לי דהכי קא מתמה בשתהא פורקת סלקא דעתך מאי השב אבדה לבעלים איכא הרי יש בה ביטול מלאכה. אלא עד שתהא פורקת המשאוי שעל גבה שאין בה ביטול מלאכה. אי נמי בפירוקא קמא וכי אמרינן אוכלין בחזירתן מן הגת לא שיטלו ענבים מן הגת דהנהו כבר נעשית מלאכתה בדישו אמר רחמנא ולא אמר דישו אלא מן הגפנים שפוגעין בחזירתן מן הגת אף על פי שאין עושין עדיין בהן אוכלין בהן מכל מקום עליהם לבצור אותן ולבצור אותן הן שכורין. ועל כן שאלו בחמור כשתהא פורקת סלקא דעתך כי אחר שפרקה גמר מלאכה הוא למה שפרקה וכשתהא פורקת משמע ממה שהיא פורקת תנינא להא דתנו רבנן חמור וגמל אוכלין ממשאוי שעל גביהן וכו' אהאי פירוקא דפרקינן מתניתין קאי דברייתא קאמר ממשאוי שעל גביהן אוכלין אבל משפרקו אינם אוכלין ולא אתינן לסיועי ברייתא ממתניתין אלא לסיועי לההוא פירוקא דמתניתין דעד שתהא פורקת קתני והכי תנינן לה במתניתין כדפרקינן כדאמרינן בעלמא תנינא כשינויין. עד כאן.
וזה לשון הר"ן: וכי תימא לישני ליה דהכא בחמור ששכרו למשאות רבות עסקינן ומשום הכי קתני דאוכלת לאחר פירוקה בין משאוי למשאוי דומיא דפועלים שאוכלים מן התקנה בהליכתם מאומן לאומן. ליכא למימר הכי דבשלמא גבי פועל איכא תקנתו של בעל הבית דכיון שאכל בהליכתו מאומן לאומן יתבייש מלאכול בשעת מלאכה אבל גבי חמור מי איכא למימר הכי. ומתרצינן אימא עד שתהא פורקת כלומר עד שתגמור לפרוק משאה לגמרי. עד כאן.
 
וזה לשון הריטב"א: כשתהא פורקת סלקא דעתך. פירש רש"י מהיכן תהא אוכלת כי כל משאה פורקין בבת אחת והולכין. ואינו מחוור. אלא הכי פירושו דהיכי אכלה כשתהא פורקת דהא לאו שעת מלאכה היא דבשלמא בפועל תקנו שיאכל בחזירתו מן הגת ובהליכתו מאומן לאומן כדי שלא יתבטל בשעת מלאכה ובבהמה ליכא לתקוני הכי דבדידה ליכא ביטול מלאכה. ופרקינן אימא צד שתהא פורקת ואפילו שתטול ממשאוי שלו ותאכל. כן פירש רבינו הגדול. ע"כ.
 
ובלבד שלא יטול וכו'. ובלבד שלא יטול בעל החמור ביד ויאכילנה לפי שתאכל יותר מדאי ואינו מוטל חובה על השוכר אותה להשביעה אלא שלא לחסום אותה. וכמו כן בעוד שטוענין אותה אם אוכלת ממה שלפניה שאסור לחסום אותה. ה"ר יהונתן ז"ל במשנה.
 
ועיין למעלה בדבור המתחיל בהלכות והיא תוספתא: תניא אין הפועל רשאי וכו'.
 
מתניתין: אוכל פועל קישות ואפילו בדינר וכו'. כלומר בין בפירות האדמה בין בכותבות שהן פירות האילן שיש להן חשיבות ויקרים הרבה רשאי הוא לאכול אפילו שוה דינר ואף על פי שהוא יותר על שכרו שאינו נשכר אלא בשליש דינר. והוא הדין ליותר מדינר אם יצטרך לשובע נפשו יותר מדינר דהא כתיב כנפשך שבעך. ורבי אלעזר חסמא אומר לא יאכל יותר על שכרו דבודאי אינו משכיר עצמו במעות שהן פחות שיוכל לשבוע בהן ולא דברה תורה על מי שהוא יוצא מטבע העולם וחכמים מתירין דעל כל אדם רעבתן נמי דברה תורה. אבל מלמדין אותו אוהביו ורעיו שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו. כלומר שלא ימצא אדם שישכור אותו. ואליבא דתנא קמא אסור ללמד אותו אפילו בדרך עצה שאין לנו לעקור מה שנצטוינו מן התורה והתורה זכתה לו. ה"ר יהונתן.
 
גמרא: אי בעית אימא דרב אסי איכא בינייהו. פירש רש"י ז"ל דתנא קמא אית ליה דרב אסי דסתמא קתני פועל אוכל קישות ואפילו מדינר ואפילו אין שם אלא הוא ואתא רבי אלעזר חסמא למימר שאינו אוכל יותר משכרו אפילו יש שם הרבה ואתו רבנן לטפויי על דרבי אלעזר שאוכל פועל יותר על שכרו ומיהו דוקא כשיש שם הרבה ולית ליה דרב אסי ואף על גב דתנא בתרא לטפויי קאתי הכא רבנן אדרבי אלעזר קיימי והא מיטפו עליה. ואחרים פירשו בהפך דתנא קמא לית ליה דרב אסי דמדלא קתני אלא שאוכל קישות אפילו בדינר מכלל דלית ליה רבותא אחריתי אלא הא דאוכל אפילו בדינר דאי לא כי היכי דקתני האי אפילו הוה ליה למתני אידך אפילו דרב אסי אלא ודאי לית ליה. ורבי אלעזר פליג ואמר דאפילו יש שם לא יאכל אלא כדי שכרו. וחכמים מתירים אפילו כדרב אסי ואפילו יותר על שכרו וזה יותר נכון. ולכלהו פירושי מסתברא דהלכתא כרב אסי כיון דליכא אמורא דפליג עליה בין דקאי כתנא קמא ובין דקאי כרבנן. ותמה על הריא"ף שדחה דברי רב אסי. ויש אומרים לפי דבריו דכיון דרב אסי עבדא מימרא ולא נקטה לדברי חכמים או לדברי תנא קמא מכלל דאיהו סבירא ליה דהא דברי הכל היא וכיון דתלמודא סבר דפליגי בה תנאי ואוקמוה דלא כסתם מתניתין לפום פירושא בתרא מכלל דסבירי להו דליתא לדרב אסי ואין כל זה מספיק. הריטב"א.
 
וזה לשון הראב"ד: איכא בינייהו דרב אסי וכו'. ורבנן בתראי לית להו דרב אסי מדקאמר אבל מלמדין אלמא מדוחק הן מתירין. עד כאן.
ורבינו חננאל פירש כפירוש רש"י וזה לשונו: תנא קמא אית ליה דרב אסי אבל חכמים נהי דמתירין לותר משכרו אבל הכל לא. עד כאן לשונו.
 
איבעית אימא איכא בינייהו הא דרב דאמר מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר וכו'. בביאת כל אדם הכתוב מדבר. ואוקימנא בפועלים העושין בסעודתן תנא קמא דתני פועל סתם איכא למימר דאית ליה הא דאיסי בן יהודה דפועלין בסעודתן נמי מיקרי. אבל חכמים דבהדיא תנו דאוכל פועל יתר משכרו הני מילי פועל בשכר אבל פועל בלא שכר לא. רבינו חננאל. ועיין בפסקי הרא"ש.
וזה לשון הראב"ד: איכא בינייהו דרב דאמר משמיה דאיסי בביאת כל אדם הכתוב מדבר ורבנן בתראי לית להו דאיסי מהאי טעמא דפרישנא. עד כאן. ושניהם פירשו שלא כפירוש רש"י.
אבל תלמיד הר"ף כתב כפירוש רש"י וזה לשונו: דרב איכא בינייהו שתנא קמא שמזכיר פועל לית ליה דרב דלהכי מזכיר פועל במילתיה לאשמועינן דדוקא פועל אבל אחרים לא. ואף על גב דאיסי מיירי בשעושין בסעודתן מכל מקום כיון דאינם פועלים מדעת בעלים אלא מדעת עצמן שלא מדעת בעל הבית עושין ואוכלין לא קרי להו פועלים. לרבנן בתראי דלא מדכרי פועל במילתייהו אית להו דאיסי והכי קאמר וחכמים מתירין לאכול יותר מכדי שכרן דהא אפילו לאו שכיר נמי אכיל. עד כאן.
 
איבעיא להו משלו הוא אוכל וכו'. פירוש לאו לרב אסי קא בעי לה דהא לדידיה פשיטא דמשל שמים הוא אוכל מדקאמר אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכל ומוקמינן לה דאכיל ליה כוליה וליכא למימר למיתן לכליו של בעל הבית והא ליכא משלו כלל דלעצמו בצר ולא לבעל הבית. וליכא למימר דשכרו אף לדבר אחר ואיכא משלו דהא כל אכילתו לאו משום ששכירות דבר אחר הוא דהא אפילו ממין לשאינו מינו לא אכיל ואפשר לומר דלא דמי דהתם לא שכרו למין זה כלל אבל הכא ששכרו למין זה ולמין אחר כולה חדא שכירות היא ואף על גב דכשעוסק במין זה אינו אוכל ממין אחר ומכל מקום כולה חדא שכירות היא ומקרי משלו וצריך עיון. עד כאן. שיטה.
 
אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו. דכיון שהוא קונה משעה ששכרו בעל הבית הרי הוא כאלו התנה עם בעל הבית ויהבינן להו. ואי משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו שלא זכתה לו תורה אלא מה שהוא אוכל ואין לו כח ליתן להם כלום. תלמיד הר"ף.
 
אגיר בדנקא אכיל בזוזא וכו'. פירוש אפילו לאינך לישני דלא אמרינן איכא בינייהו דרב אסי דלההוא לישנא קושיא יותר חזקה היה יכול להקשות ועוד דמכאן משמע דבעיא לאו לרב אסי קא בעי לה וכדפרשינן ולא מוקמינן למתניתין באגרוהו למין אמר נמי ואכיל מחמת הכל דאם כן מאי קאמר אגיר בדנקא אכיל בזוזא אלא שיש לומר דלעולם אפילו אגריה למין אמר. או שיש שם קושיא הרבה מכל מקום אקשי שפיר דודאי מסתמא לא הוי אגריה זוזא. שיטה.
 
דכולי עלמא משל שמים הוא אוכל והכא בכנפשך פליגי. והוא הדין דהוה מצי למימר דכולי עלמא משלו הוא אוכל ובכנפשך פליגי אלא משום דניחא ליה טפי משום דסברת הגמרא דאין מן הראוי לומר דאגיר בדנקא ואכול זוזא. ויש ספרים דגרסי לעולם משלו הוא אוכל כלומר איבעית אימא משלו הוא אוכל כלומר דבין משל שמים בין משלו כדדחיה רחמנא זכי ליה ליכא ראיה כלל דבכנפשך פליגי. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: מאי לאו בהא קמיפלגי דרבי אלעזר חסמא סבר משלו הוא אוכל ומשום הכי לא יאכל יותר. כנפשך כדבר המוסר נפשו עליו דאגיר בדנקא ואכיל בזוזא לא. ורבנן דשרו סברי דמשל שמים הוא אוכל. לא דכולי עלמא משל שמים הוא אוכל ואי אמרת רבי אלעזר חסמא אמאי לא יאכל יותר על שכרו משום דכתיב כנפשך כדבר המוסר נפשו עליו דהיינו שכרו. נוסחא אחרת: לאן דכולי עלמא משלו אוכל כלומר דבין משלו בין משל שמים ליכא ראיה אמאי לא יאכל יותר על שכרו אלא בכנפשך קמיפלגי וכו'. והראשון עיקר. עד כאן.
הא דאמרינן ומר סבר כנפשך כך נפשו של פועל כנפשך שאתה אוכל ופטור אף על גב דהאי דרשא לא קיימא דהא אסיקנא דלוקח מדאורייתא לא מחייב אלא מה נפשך אם חסמת פטור כדאיתא לעיל אפילו הכי שיטה דתלמודא למנקט דרשא דרגילא טפי או דניחא למשמעותא דקרא ולא משגחינן בלישנא דוקא דהלכתא והרבה כיוצא בזו בתלמוד. הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: דכולי עלמא משלו הוא אוכל ובהא קמיפלגי מר סבר כנפשך בדבר המוסר עצמו עליו דהיינו שכרו דכתיב ואליו הוא נושא את נפשו וכאלו אמר רחמנא ואכלת ענבים בשכרך. ומר סבר מה נפשך אתה אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור. קשיא לי דהאי דרשא לא מידרשא לעיל אלא לענין שאוכל פועל בלא מעשר ואין דינו כמקח והיינו דקתני אף פועל אוכל ופטור כלומר פטור מן המעשר ולא אתא לומר שיאכל אפילו יותר על שכרו. ועוד דהא אמרינן דהאי דרשא מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא ולא אתא קרא אלא לומר שאם חסם פטור ויש לומר דהכא הכי קאמר ומר סבר דהאי קרא לאידך דרשא איצטריך וליכא למדרש מיניה מאי דדריש רבי אלעזר ובדין הוא דהוה ליה למימר ומר סבר מה נפשך אם חסמת פטור ולית הילכתא כוותיה. ויש מפרשים דהא דאמרינן מה נפשך אתה אוכל ופטור שאין זו הדרשא שאמרנו לעיל בלשון הזה אלא דרשא אחריתי והכי קאמר מה נפשך אתה אוכל ברצונך ופטור מלשלם אף פועל אוכל כחפצו ואפילו יותר על שכרו ופטור מלשלם והוא מן הלשונות שבתלמוד שפירושם מתחלף. ולא נהירא דאם כן אף לרבנן לית להו דרשא דאם חסמת פטור וההיא הילכתא היא ולא מוקמיה לכלהו תנאי דלא כוותיה ולישנא דאתה אוכל ופטור נמי לא אתי שפיר דלא הוה צריך לומר ופטור דלגבי בעלים לא שייך לומר ופטור. ע"כ.
 
כתבו בתוספות בדיבור המתחיל: ואי אמרת משלו הוא אוכל ויש לומר דאורחא דמילתא נקט שהנזיר רגיל וכו'. ואמתניתא אחריתי דקתני פועל קסמיך. הרשב"א ז"ל.
 
וזה לשון הראב"ד ז"ל: תא שמע נזיר שאמר וכו'. ואי קשיא לך אדרבה לאידך גיסא נזיר הוא דאין שומעין לו משום דאיהו גופיה לא אכיל הא אחר שומעין לו. והוא סבר אורחא דמילתא קתני דנזיר הוא שדרכו לתת לאשתו ולבניו ואמתניתא אחריתי דפועל הוא דסמיך. ע"כ.
 
===דף צב עמוד ב===
על מנת שיאכל בני בשכרי פירוש אבל אני לא אוכל הרי זה אוכל ופטור זה קאי אעל מנת שאוכל אני ובני. ואם תאמר. והא היינו קצץ דאמרינן קצץ שתים לא יאכל. והיכי קאמר הוא אוכל ופטור דמשמע אפילו קצץ ויש לומר דלמאי דפרישית לעיל ניחא דהאי דקאמר שתים לא יאכל לא קאי אהיכא דאוכל מן הדין בלא קציצה דהתם ודאי לא מהניא קציצת שום דבר אלא קאי אהיכא דאינו אוכל בלא קציצה ועלה קאמר דכי קצץ לא יאכל שתים והשתא נימא דלהכי קאמר הרי זה אוכל ופטור דקציצה לא מהניא מידי לחייב דהא בלא קציצה נמי היה אוכל. תלמיד הר"ף.
 
על מנת שיאכל בני בשכרי. פירוש תחתי הוא אוכל ואני לא אוכל. ואם תאמר למאי דפריך רבינו תם לעיל גבי קצץ אוכל אחת אחת שתים שתים לא יאכל דעל כרחך ארישא דאי אסיפא אטו בשופטני עסקינן שקוצצין ומותרין לאכול מן התורה. ועוד אמאי מהני קציצה שלה כיון שמן התורה אכיל בלא קציצה דידהו הא הכא קתני דאפילו היכא שאוכל מן התורה מהני קציצה דידהו ואם בנו אוכל חייב אלא ודאי כיון דטעה וקצץ מהני קציצה. תריץ מכאן אין להוכיח דלאו מילתא היא דאיכא לפרושי דהכא מיירי שקצץ לו שיאכל בנו כמה שירצה הבן ושמא יאכל יותר מן האב ולהכי קצץ דלאו בשופטני עסקינן והיינו טעמא נמי דמהניא קציצה. והא דפריך הכא אי אמרת משלו הוא אוכל אמא חייב היינו אמאי חייב בכל מה שאכל לא היד לנו לחייבו אלא במה שיאכל יותר מן האב. מפי רבי. תוספות שאנץ.
 
בנו אוכל וחייב. ואם תאמר והיכי מחייב בנו והא אין מקח קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו למעשר והכא לא נגמרה מלאכתו למעשר דהיינו לקצוץ. ויש לומר דמיירי בשתים שתים ובשתים מקח קובע למעשר שפיר אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדפרישית לעיל. תלמיד הר"ף והריטב"א.
 
ואי אמרת משלו הוא אוכל בנו אמאי חייב. פירוש על מנת שיאכל בני בשכרי קשיא ליה כלומר שלא יאכל הוא ויאכל בנו במקומו ואי סלקא דעתך דינא הוא אמאי חייב כיון שאם לא קצץ נמי היה יכול ליתן לו מה שיאכל בשקצץ נמי פטור כדכתיבנא לעיל אלא ודאי משל שמים הוא אוכל דאינו יכול ליתן אלא אם כן התנה עמו בשעה ששכרו הילכך מקח הוא וחייב במעשר. ואוקימנא משום דמיחזי כלוקח כיון שקצץ על בנו שאף על פי שהקוצץ על עצמו מכיון שדינו לאכול מן התורה פטור הקוצץ על בנו חייב מפני שנראה כלוקח הואיל ואינו עושה ואוכל בקציצה ופירוש רש"י אינו מחוור בכאן. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: על מנת שאוכל אני ובני על מנת שיאכל בני בשכרי הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב ואי אמרת משלו הוא אוכל בנו אמאי חייב. פירש רש"י ז"ל על מנת שיאכל בני בשכר שקצצת לי ואי אמרת משלו הוא אוכל ושכרי הוא ורחמנא פטריה מכנפשך דדרשינן מה נפשך וכו' אמאי חייב הא בשכר אביו הוא אוכל כאביו עד כאן לשונו. ומשמע ליה למרן ז"ל דלא פריך תלמודא מדקתני על מנת שאוכל אני ובני דההיא כיון דתרווייהו אכלי פשיטא דאכילת בנו תוספת שכר הוא דאיהו גופיה הא אכיל מאי דזכי ליה רחמנא ואכילת בנו מקח גמור הוא אבל הא קמשמע לן על מנת שיאכל בני בשכרי כלומר בזכות שזכתה לי תורה תוספת בשכר ולא בשכרו ממש קאמר דאם כן זה מקח גמור הוא אלא במקומי קאמר ולהכי פריך דאי אמרת בשלמא משל שמים הוא אוכל ואינו יכול לומר תנו במקומי לאשתי ובני אם כן הוה ליה אכילת בנו כקציצה וכתנאי ולפיכך הוה ליה מקח וחייב לעשר אלא אי אמרת משלו הוא אוכל ויוכל ליתן אכילתו לבנו שיאכל במקומו הא בנו במקומו הוא עומד לאכול זכותו וכי היכי דלדידיה זכי רחמנא בלא מעשר הוא הדין לבנו הבא מכחו. כן פירוש דברי רבינו ז"ל בבירור וכן פירש השמועה הרמב"ן ז"ל. עד כאן.
 
וזה לשון הראב"ד: ואי אמרת משלו הוא אוכל כשאמר לו על מנת שיאכל בני בשכרי בנו אמאי חייב. משום דמיחזי כלוקח הואיל והתנה ואם לא היה מתנה ואמר תנו לבני היה אוכל ופטור. עד כאן.
 
ואם לא הודיען פודה ומאכילן. פירוש דמקח טעות הוא שאלו הודיען לא היו נשכרין אצלו. ואי אמרת משל שמים הוא אוכל אמאי פודה. דהא איסורא לא זכי להו רחמנא. כלומר דהא בתורת צדקה ומתנות עניים הוא דאכלי ואי משכחי היתרא ליכלו ואי לא לא ליכלו. ומהדרינן דאפילו הכי מיחזי כמקח טעות שהרי היו סבורין שימצאו שם מה שיאכלו בתורת צדקה ועל דעת כן נשכרו לו מן הסתם. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד: ואי אמרת משל שמים הוא אוכל ודאי מקח טעות הוא כמי שהתנה לו ארבעה ואינו נותן לו אלא שלשה אבל משל שמים אינו מן התנאים שלו אלא חסד שמים הוא ואינו בכאן. ושני ליה אפילו הכי משום דמיחזי כמקח טעות הוא. עד כאן.
 
אמאי פודה ומאכילן איסורא לא זכי ליה רחמנא. ואם תאמר הא לעיל צריך קרא למעוטי הקדש הא לאו קרא הוה אכיל אף על גב דלאחר איכא מעילה והכא ליכא מיעוטא. ויש לומר דהכא נמי ממעט מרעך אפילו למאן דאמר ממון הדיוט הוא כי היכי דמעשר שני פטור מן החלה חוץ לירושלים אפילו למאן דאמר ממון הדיוט הוא משום דכתיב ראשית עריסותיכם כדמוכח בסוף חלה. ורבינו חננאל פירש אמאי פודה ומאכילן כלומר יאכלו בלא פדייה ככתוב בתוספות.
 
תא שמע נתפרסו עגוליו וכו'. ואי אמרת משל שמים הוא אוכל אמאי מעשר ומאכילן. אבל אי אמרת משלו הוא אוכל ניחא אף על גב דלא זכתה לו תורה בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר מכל מקום אכילתן בכלל שכרן הוא והם סבורים שלא נגמרו מלאכתן למעשר והוי כאלו התנור לאכול ועל בעל הבית מוטל להודיעם ומדלג הודיעם הסכים לדעתם שיעשר ויאכילם. אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל אז לא הוי כאלו התנו לאכול דאינו בכלל שכרן אלא גמילות חסדים שזכתה להם תורה בדבר שלא נגמרה מלאכתם לגמרי וכאן שנגמרה מלאכתן לא זכתה להן תורה. והאי דנקט איסורא לא זכי ליה רחמנא לאו דוקא אלא אגב לעיל נקטיה הכא. הרא"ש ז"ל.
 
בשלמא נתפרסו עגוליו. פירוש אגופא דמתניתין פרכינן בין למאי דקסלקא דעתין מעיקרא או לבסוף מאי מקח טעות איכא בנתפתחו חביותיו דכיון ששכרן לגוף החביות הוה להו למידע דאיטביל להו למעשר ואפילו הויא זו תחילת מגופתם. הריטב"א ז"ל.
 
בשלמא נתפתחו עיגולין כשום דמחזי כמקח טעות. לאו משום שינויא דמחזי כמקח טעות פריך דבלאו הכי מצי לאקשויי אמאי פודה ומאכילן אלא לשון מקח טעות נקט משום שנויא דאמרן דמחזי כמקח טעות. מפי רבי. תוספות שאנץ.
 
כרבי עקיבא דאמר משיקפה. פירש רש"י. שיקפאו החרצנים על פי הבור כשהתחיל להיות תוסס ונוטלין הזגין ומשליכין. והראב"ד פירש שהשמרים יורדין למטה והיין שב למעלה כשהוא צלול מלשון הקופאים על שמריהם. ואין זה מחוור דהא לא שכיח זה בבור. הריטב"א
 
וזה לשון הראב"ד: כרבי עקיבא דאמר משיקפה. והוא משרש הקופאים על שמריהם והוא שמסירין החרצנים והזגין שצפין עליו ומשוקעים לתוכו ונסוק אדעתייהו דילמא מקפי כי הם אינם יכולין לראות מה שבבור וכיון שמתחיל לקפות מיד נקבע. באתרא דההוא דנגיד ההוא מקפה מי שמוציאו מן הבור לחביות הוא קופה אותו ומסיר כל הפסולת שבו וכיון שרואין אותו בבור סבורין הן שעדיין לא נקפה. משישלה בחביות כמו אין שולין את הכרשינין וכמו השולה דג מן הים והוא שמריקין אותו מחבית לחבית אחר ששהה שם יום או יומים וכך עושין כדי שיהיה צלול מן הפסולות ומן השמרים העבים ונסקו אדעתייהו כשרואין אותו בחביות פתוחות שכבר נשלה מחבית לחבית ונקבע ומאי מקח טעות איכא הכא. באתרא דההוא דשריק הוא משלה. פירוש מיד שהוא נושל מחבית לחבית שורקין פי החבית כדי שלא יפוג טעמו וכיון שרואין החביות פתוחות סבורין הם שלא נשלה. עד כאן.
 
הא דאמרינן והשתא דתני רב זביד בדבי רבי אושעיא יין משירד לבור ויקפה וכו'. קשיא לי לימא מתניתין ככולי עלמא ולעולם שנפתחו חביותיו לבור דכל היכא דאיכא לאוקומי מתניתין ככולי עלמא טפי עדיף. וניחא לי דטפי עדיף לאוקומי מתניתין כפשטה דנתפתחו חביותיו לא משמע מסתמא שנתפתחו לבור אלא שנתפתחו הם ממש ואי מוקמינן מתניתין כרבי עקיבא בלחוד לא איכפת לן דהא קיימא לן דכלהו סתמי כרבי עקיבא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
 
וכיון דמוקמי הכא סתמא דמתניתין כרבי עקיבא משמע דהלכתא כותיה ואליבא דרב זביד ומסקנא דסוגיין כוותיה. והא דלא בעי ראיית פני הבית בין לדברי הכל דהא סתם גתותיהן בשדות היו כדתנן המוכר את השדה לא מכר את הגת. פירשו בתוספות דיין כיון דבתירוש תלייה רחמנא לא בעי ראיית פני הבית ואפילו לרבי ינאי וכדאסיקנא לעיל דמודה רבי ינאי בחטים ושעורים דבגרן תלנהו רחמנא ולמאי דהוה סלקא דעתין התם מוקים הני מתניתין לרבי ינאי מדרבנן. הריטב"א ז"ל.
 
תא שמע קוצץ על ידי עצמו. פירש רש"י ז"ל עם בעל הבית שיטול מעות ולא יאכל בשביל עצמו. או בשביל בניו ועבדיו הגדולים. והא דקתני על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדיו ושפחותיו הגדולים לאו בחדא גוונא היא דאלו בבנו ובבתו הגדולים אפילו הן סמוכין על שלחנו אין מעשיהם שלו וכיון דכן לעולם אינו קוצץ אלא מדעתם ואפילו תימא דפועל משלו הוא אוכל אבל גבי עבדיו ושפחותיו כל היכא דמעלה להן מזונות כיון דמעשה ידיהן שלו קוצץ עליהן בעל כרחן אי אמרת משלו הוא אוכל אבל אי אמרת משל שמים הוא אוכל לא שייך ביה זכות קרב ואינו קוצץ אלא מדעתם ואין צריך לימר אם אינו מעלה להן מזונות למאן דאמר אין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך שאינו קוצץ אלא מדעתם ואפילו תימא משלו הוא אוכל וזה ברור בעצמו. אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים ולא על ידי בהמתו מפני שאין בהם דעת אבניו ועבדיו קאי דאלו בהמתו גזרת הכתוב היא שלא יחסם אפילו בהמה שלו ובדישה שלו. ויש לפרש דקאי אפילו אבהמה וטעמא דקרא קאמר דמשום דאין בה דעת למחול על צערה קפיד רחמנא על חסימתה לעולם. אי אמרת בשלמא משל שמים הוא אוכל שפיר אלא אי אמרת משלו הוא אוכל קטנים נמי ליקוץ. פירש רש"י ז"ל ליקוץ להו אף על פי שאין בהן דעת דכי היכי דאגרייהו דידיה אכילתן נמי דידיה דקסלקא דעתך דמיירי בשמעלה להן מזונות. ותמיהא מילתא דהא ניחא עבדיו ושפחותיו אגרייהו דידיה שהרי מעשה ידיהם שלו וכן בתו הקטנה אבל בנו קטן אפילו סמוך על שלחנו אין מעשה ידיו שלו ולא תקנו לו אלא מציאתו דאתיא ליה מעלמא ומעשה בתו הקטנה דזכי ליה רחמנא מדכתיב את בתו לאמה. ויש לומר דקושיין דהכא מבתו ועבדיו ושפחותיו. ועוד יש לומר דקושיין אפילו מבנו מדנקטיה ליה סתמא ואף על פי שאין שכרו לאביו מכל מקום כיון שסמוך על שלחנו לא גרע האב לפקח בעסקיו מיתומים שסמכו אצל בעל הבית שיכול לקוץ עליהם כהאי גוונא. וכן פירש רבינו ז"ל.
וכן היה דן בשם רבו ז"ל דאבי הקטנים הסמוכין על שלחנו דינו בממונם כדין יתומים שסמכו אצל בעל הבית המפורש בפרק השולח. ולמאן דאמר משל שמים הוא אוכל ניחא לן מתניתין משום שאין כאן זכייה של ממון קודם שיבא לידי פועל שיכול הרב לפסוק על עבדיו אף על פי ששכרן שלו ולא שיוכל האב לפסוק על בנו מדין אפוטרופוס. ופרקינן הכא במאי עסקינן שאין מעלה להם מזונות וכיון דכן אין לרב בשכרן כלום ואין לאב דין אפוטרופוס. הריטב"א.
וזה לשון הראב"ד: אי אמרת בשלמא משל שמים הוא אוכל משום הכי אינו קוצץ על ידי עבדו ושפחתו הקטנים אף על פי שמעלה להם מזונות דרחמנא זכי להו חוץ משכרן וגדולים מיהא חוצץ לכתחלה משום דבני מתנה נינהו וזכו אינהו ויהבו לאדון מפני שמרבה לו בעל הבית בשכרו בשביל הקציצה וכל הקטנים זוכין לעצמן ואינן מזכין. אלא אי אמרת משלו הוא אוכל ומכלל שכרן הוא עבדים קטנים נמי ניקוץ לה שהרי כל שכרן שלו הוא הואיל ומעלה להן מזונות. ותריץ לה בשאין מעלה להם מזונות. עד כאן.
 
אי הכי גדולים נמי. קשיא לי ומאי קושיא דהא על כרחך אפילו לדידיה כי קתני בניו הגדולים מדעתן קאמר וכדפרישית לעיל ואם כן הוא הדין למאי דשנינן השתא דמיירי מדעתן בין בבניו ובין בעבדיו. תירצו בתוספות דהכי פירושו בשלמא לדידי דמוקמינן לה בשמעלה להם מזונות סגי ליה שקוצץ מדעתם בלא שום שליחות אחרת דמסתמא מתרצים להם בלב שלם על מה שקצץ כיון שהודיען כלל אבל לדידך דאוקימתא כשאין מעלה להם מזונות היאך קוצץ מדעתם בלחוד דהא ודאי אינם מתרצים לו אלא מיראה ואנוסים הם. וכי תימא דלוקמה בשנתנו לו רשות בפירוש אם כן היינו על ידי עצמו דשלוחו של אדם כמותו. ומרי הרב היה אומר דהאי אי הכין לא אי אמרת בשלמא הוא אלא תלמודא בעי לדברי הכל.
 
וזה לשון שיטה: גדולים ידעי וקא מחלי וכו'. פירוש דהמקשה סבר דבמעלמא מיירי. וכיון דמעלמא מסתמא גדולים מחלי כל זכות שתבא לידן בין משלהן בין משל שמים ואפילו שלא מדעתן יכול לקצוץ אבל קטנים אי משל שמים הוא לא מצי לקוץ עליהם דלא מחלי כלל לא מתחלה ולא בשעת קציצה אף אם עשה מדעתן דלאו בני מחילה נינהו אבל אי בשאין מעלה להם מזונות אפילו לגדולים לא יקוץ פירוש שלא מדעתן. ומשני גדולים לא ידעו וקא מחלי פירוש וכגון דקצץ מדעתן דהוי כאלו קצצו הם עצמן. שיטה.
 
וזה לשון הראב"ד: אי הכי גדולים נמי לא ליקוץ לכתחלה. דקסלקא דעתך אינו יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך. אפילו הכי כיון דידעי ומחלי דהא לא מיחו שרי. עד כאן.
 
וזה לשון הרשב"א: הא דאקשינן אי הכי גדולים נמי ומפרקינן גדולים ידעי וקמחלי. איכא למידק והא למאי דמוקי לה איהו נמי במעלה להם מזונות ומשל שמים הוא אוכל על כרחך טעמא דגדולים משום דידעי וקמחלי וכדקתני טעמא מפני שיש בהם דעת. ויש לומר דהכי קאמר בשלמא אי מעלה להם מזונות וגדולים נינהו סתמא דמילתא ידעי ומחלי אלא כשאין מעלה להם מזונות למה. ופריק דאפילו הכי כיון דגדולים נינהו וידעי דקצץ אביהן ושתקי סתמא ידעי ומחלי. אלא דתמיה לי מאי קוצץ דקאמר הא אי מחו קציצתו לא מהניא ואי שתקי ולא אכלי פשיטא דאין בעל הבית חייב לשלם שהרי לא מנעם הוא מלאכול שהם הם שמשכו ידיהם מלאכול ומאי ידעי ומחלי דקאמר. ואפשר דמשום סיפא נקטה דקטנים שאין בהם דעת אינו קוצץ עליהם לכתחלה שמחמת קציצתו אם נמנעים מלאכול סבורים שהאב רשאי לקוץ עליהם ומשום כך נמנעים ואפילו הודיעם אינם בני מחילה. עד כאן.
 
במאי אוקימתא לברייתא במעלה להם מזונות אי הכי קטנים נמי. קשה לי מאי אי הכי דקאמר דהא איהו נמי אוקי ברייתא במעלה להם מזונות וכו'. ויש לומר דהאי אי הכי לא אתמר באי אמרת בשלמא וכיוצא בו יש בריש מכילתין אי הכי נקני רכוב במוסרה וכן בפרקין גבי תאנה העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר אי הכי בעל הבית נמי דלא מתפרש לפי דעתי באי אמרת בשלמא ואי נמי יש לומר דמאן דאקשי השתא אי הכי לא מוקי להו הא והא במעלה להם מזונות אלא לישנא דגמרא הוא דמקשה בין להאי אוקמתא בין לאוקמתא קמייתא. צערייהו דבנו ובתו הקטנים לא זכי להו רחמנא אבל לצערא דעבדו ושפחתו לא חיישי ואפילו כשאין מעלה להם מזונות נמי למאן דאמר יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך כדמשמע בסמוך. הרשב"א.
 
וזה לשון הראב"ד: צערייהו לא זכי ליה. כשתקנו חכמים מעשה ידיהם ושכרן תחת מזונות הצער לא הקנו לו ואלו רואין ואינן אוכלין ומצטערים. פירוש אחר לא תקנו חכמים תמת מזונותיו אלא מציאתו דלא מצטער עליו אבל טרחא שיטול הוא שכרם לא תקנו לו דהוה ליה כעין חבלה דלא זכו ליה רבנן אף על גב דסמוכין על שלחנו כדאיתא בהחובל. אלא אידי ואידי כשאין מעלה להם מזונות ומשלו הוא אוכל ובהא קמיפלגי מר סבר יכול ומר סבר אינו יכול. וכי תימא גדולים ידעי ומחלי כדאמרינן לעיל היינו דקאמר ותו לרבי יוחנן דאמר יכול שביק מתניתין ועביד כברייתא אלא דכולי עלמא משל שמים הוא אוכל ולא מצי קייץ ומאי קוצץ דקאמר רבי אושעיא מזונות קוצץ עם בעל מלאכה שיתן להם מזונות אחרים כדי שלא יצטרכו לאכול מן הענבים אי נמי גבי בהמתו נמי ניקוץ לה תבן או עמיר כדי שלא תאכל מן הדישה. והוא הדין דמצי לאקשויי ליה מבנו ובתו הקטנים אלא דעדיפא מיניה אקשו ליה דלא מיבעיא אדם שאין אתה מצווה על חסימתו על ידי קציצה שיכול לפסוק עמהן מזונות אחרים כדי שלא יאכלו מן הענבים אלא אפילו בהמתו שהוא מצווה על חסימתה נמי ניקוץ לה. וקשיא ליה למימר ליה כהאי גוונא אמאי אצטריך קציצה בלא קציצה נמי יכול למיעבד הכי אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. ויש מפרשים קוצץ להם מזונות כלומר אני אזון תחת אכילתן מן הדישה כדי שתרבה לי בשכרם. ומסקנא דתנא דידן סבר משל שמים הוא אוכל ומשום הכי בקטנים אינו קוצץ לא בבנים ולא בעבדים בין מעלה להם מזונות בין אינו מעלה להם מזונות וקיימא לן כתנא דידן. עד כאן.
וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: הגירסא בכל הספרים בדרבי אושעיא וקוצץ על ידי בנו ובתו ועבדו ושפחתו בין גדולים בין קטנים. הניחא למאן דאמר אין יכול וכו'. פלוגתא היא בפרק קמא דגיטין גבי עבד כנעני דאלו בעבד עברי טוב לו עמך אמר רחמנא כדאיתא בקידושין. צערייהו לא זכי ליה רחמנא. פירוש ואפילו בבתה נהי דזכי בצער חבלות בדיעבד לא זכה לו שיקוץ לצערם לכתחלה. מאי קוצץ דאמר רבי אושעיא מזונות פירש רש"י ז"ל קוצץ שיתן להם הרבה מעיקרא שלא יוכלו לאכול ענבים דבהא הדבר בידו ואפילו בבניו ועבדיו הקטנים ופרכינן גבי בהמתו נמי ליקוץ. פירוש דהא תניא לעיל רשאי בעל הבית להתיר פקיעי עמיר וכו'. ואוקימנא לעיל להדיא שיתן להם פקיעי עמיר מעיקרא ומשום דההיא אוקימתא סבירא לן דהלכתא היא ודאי בעיקר דינא פרכינן מינה הכא להדיא. ויש גורסים בדרבי אושעיא אלא על ידי בנו ובתו הקטנים. ולההיא נוסחא קשיא אמאי לא פרכינן מבניו הקטנים. ויש מתרצים דהשתא נמי צערא איכא וצעריהם לא זכה לו רחמנא אלא בהא קמיפלגי תנא דמתניתין סבר משל שמים היא אוכל וכן הילכתא. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ולענין פסק הלכה אסיקנא דמשל שמים הוא אוכל והילכך אם אמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו. וקשיא לי דאם כן היכי קתני בברייתא לעיל החוסם את הפרה ודש בה משלם ארבעה קבים לפרה ושלשה קבים לחמור דהא לגבי פרה וחמור מאי דהוה הוה דכי זכי להו רחמנא לאכול אינהו בשעת מלאכה וכיון דלא אכלי איסורא דעבד עבד ואמאי משלם לבעלים דהא לא גזל משל בעלים כלום וליתא דודאי בדכוותה בעבדו ושפתתו אם חסמן בעל כרחם משלם הוא להם וכל שמשלם הוא להם תשלומין דבעלים נינהו ואפילו למאן דאמר משל שמים הוא אוכל שהרי לא אכל והוא הדין והוא הטעם בבהמתו.
 
===דף צג עמוד א===
מתניתין. ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים. כלומר העבדים כנענים או שטבלו לשם עבדות דשייכי במצות או אפילו כנענים ממש דהא תנא דמתניתין סבירא ליה דמשל שמים הוא אוכל ואף על גב דיכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך הכא התורה זכתה לו אפילו לעבד הכנעני לגמרי וכיון דקטנים הם לא מחלי. ה"ר יהונתן ז"ל.
 
גמרא: וערמות אוכלין מן התורה. פירוש שהרי מלאכתן בתלוש קודם גמר מלאכה למעשר. והא דלא נקטה בשומרי פירות גנות בצורים כדנקט רישא גנות ופרדסים. אורחא דמילתא נקט דבגתות וערמות נותנין שומרים דאלו באידך לא צריך שומרים שהבוצרים שומרים אותם. הריטב"א.
 
ושמואל אמר לא שנו אלא שומרי גתות. ואם תאמר כיון שמשמר לאו כעושה מעשה מאי שנא גתות דאוכל ומאי שנא גנות דאינו אוכל יש לומר גתות וערמות שנו שאם עושה ממש בהם שלא בשעת גמר מלאכה אוכל מן התורה תקנו לאכול במשמר אבל שומרי גנות שאפילו עושה מעשה שלא בשעת גמר מלאכה כעודר ומקשקש תחת התאנים אינו אוכל מן התורה במשמר לא תקנו כלל ולא אפילו בעודר ממש וכדדייקא מתניתין כדאמרינן בסמוך. הרשב"א.
 
קסבר משמר לאו כעושה מעשה דמי. ואף על פי שהוא משלהן וכו'. פירוש מדאוקי הלכות מדינה כמשמר בתלוש אבל ממאי דקאמר שומרי גנות ופרדסים לאו מהאי טעמא נחית להו וכדלקמן אלא כיון דמחובר הוא אפילו עושה ואפילו מהלכות מדינה לא אכלי כההיא דמתניתין דמייתי רב אשי לסייעתיה. והוא הדין דהוה מצי למימר אבל גנות ופרדסים אפילו עושה בהן מלאכה לא אכיל אפילו מהלכות מדינה דהוי רבותא טפי אלא דלפרושי שומרי דמתניתין קא אתי ולמסבר פירושא דרב. שיטה.
 
אמר רבא כוותיה דשמואל מסתבר וכו'. מכלל דאיכא דלא אכיל מן התורה אלא מהלכות מדינה ומאי נינהו עושה במחובר בשעה שאינה גמר מלאכה לדעת רב. אימא סיפא ואלו שאינם אוכלים העושה במחובר בשעה שאינה גמר מלאכה מאי אינן אוכלין אילימא שאינן אוכלים מן התורה אבל מהלכות מדינה אוכלין מרישא שמעינן מינה דמדאורייתא בשעת גמר מלאכה בעינן ולדוקיא נמי אינה צריכה דכולה מילתא נמי מרישא שמעינן לה דמדרבנן אוכלין אלא שמע מינה דאינן אוכלין כלל קאמר וכל שכן שומר במחובר בשעה שאינה גמר מלאכה. וכי תימא מן התורה דקתני ברישא מאי ממעט אמציעתא קאי ובתלוש מן הקרקע בדבר שלא נגמרה מלאכתו והכי קאמר זה אוכל מן התורה מפני שעושה מעשה אבל שומר אינו אוכל מן התורה אלא מהלכות מדינה דהיינו שומרי גתות וערמות. ואני תמה מה ראו חכמים לומר בשומרי גתות וערמות אוכל ואף על פי שאינו עושה מעשה ולא אמרו בעושה מעשה בשעה שאינה גמר מלאכה לא יאכל כלל. ואיכא למימר משום דשומר פעמים שהוא צריך לעשות בהם מעשה. ואי קשיא לך לשמואל למה ליה למימר לא שנו אלא גתות וערמות דהיינו תלוש לימא נמי בגנות ובפרדסים ובשעת גמר מלאכה שהעושה אוכל מן התורה והשומר אוכל מהלכות מדינה. ולאו מילתא היא דמחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה מאי קא עביד התם והלא הבוצרים והקוצרים שם הם ואם תאמר שומרי המשואות והעמרים שלא יגנבו מהן הבוצרים והקוצרים
 
הנה הוא כשומר גתות וערמות שהן בתלוש. הראב"ד ז"ל.
 
מתניתין: שומר חנם נשבע על הכל. פירש רש"י ז"ל על כל המאורעות הכתובות בשאר שומרים לחיוב הוא נשבע שכך היה ופטור עד כאן. כלומר לאפוקי פשיעה שהוא חייב בה. הריטב"א.
גמרא: ההוא רעיא דהוה רעי חיותא אגודא דנהר פפא שריג חדא מינייהו ונפיל למיא כמו ישתרגו נשתרגו רגליה זה בזה ונפלה. אתא לקמיה דרבה ופטריה מאי הוה ליה למעבד הא נטר כדרך דמנטרי אינשי וכי יאחזנה בזנבה וילך. הראב"ד ז"ל.
 
ההוא רעיא וכו'. וסתם רועה שומר שכר וכדמוכח לקמן בשמעתין והיינו דפליג בה אביי. אתא לקמיה דרבה פטריה. פירוש דכיון דעבד כדעבדי אינשי. ואם תאמר ולרבא ליכא חומרא בשמירת שכר טפי משומר חנם והא היכי אפשר. יש לומר דחמיר היכא דעל וגני בעידנא דלא עיילי וגנו אינשי דאלו שומר חנם פטור כשנעל בפביה כראוי ושומר שכר חייב אף על פי שהקיפו חומה של ברזל כדברי הירושלמי שכתבנו בפרק המפקיד והכין רהטא שמעתא. הריטב"א ז"ל.
 
===דף צג עמוד ב===
אמר ליה אביי אלא מעתה גני פורתא בעידנא דגנו אינשי הכי נמי דפטור אמר ליה אין. קשיא לי לאביי דאקשי ליה מעידנא דגנו אינשי שומרי בהמות לא גנו ואי בשאר רועים קאמר אם דרך הרועים לישן ביום מעט והבהמות רועות על ידיהן למה לא יהיה זה פטור ומאי תימה איכא הכא. ואיכא למימר דאפילו רוב הרועים מנהגם לעשות כך מכל מקום חייב שומר שכר אם שומרי חנם עושין כן שומרי שכר לא היה להן לעשות כן לדעת אביי ולא שהוא פושע אלא שהוא כעין גנבה ואבדה דשומרי שכר חייבין ורבה סבר הני נמי פטירי. ואקשי ליה אביי נמי מהא מתניתא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר וכו' מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי ואפילו הכי אם יכול להציל חייב. ושני ליה לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ואף על גב דמחייבנא ליה מכל מקום לאו פשיעה היא אלא לדידך פשיעה ממש היא. דשמע קל אריה ועל. אי הכי אמאי חייב אנוס הוא ואף על גב דיכול להציל מי ששומע קול אריה ואינו רואה אותו הוא מתפחד ממנו סבור הוא ארי גדול הוא ולא אוכל לו. אמר לו היה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא היה לו ליכנס בעיר. אי הכי מאי איריא שומר שכר אפילו שומר חנם נמי דהא מר הוא דאמר שומר חנם דהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב אלמא פשיעה היא אם כן אפילו אינו יכול להציל נמי חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא. אלא שמע מינה דעל בעידנא דעיילי אינשי ולאו פשיעה ממש הוא אלא קרוב לאונס הוא ואם שומר שכר הוא אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור. ושני ליה כי אמרינן בשומר חנם אם היה יכול לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב כגון שהיה מוצא בחנם ולא קדם דהא ודאי פשיעה היא אבל שומר שכר שהוא חייב לקדם אפילו בשכר אם לא קדם לאו פשיעה ממש היא כי פעמים שאדם מתעצל להתנות על אחר שאינו בטוח שיוכל להוציאו מבעל הבית או שאינו מזומן השכר אצלו לפרעו עד שיטול אותו מן הבעלים ומשום הכי אם לא היה יכול להציל פטור. אמר ליה אביי והיכן מצינו שומר שכר שחייב באונסין שהיה אביי סבור שהשכר שאמרנו עד כדי דמיהן שיתן אותו השומר משלו אם כן שומר שכר חייב באונסין. דהדר שקיל ליה מבעל הבית ומאי נפקא ליה לבעל הבית לאצולינהו עד כדי דמיהן נפקא מינה לכושרא דחיותא אולי לא ימצא אחרות יפות כמותן. אי נמי כדי שלא יהיה לו טורח לקנות אחרות כמותן. ואני תמה על ה"ר יצחק שכתב בפרק המפקיד על זאת הברייתא דבין דעל בעידנא דעיילי אינשי בין בעידנא דלא עיילי אינשי ולא שמע קול אריה אם היה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור ולא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא דקיימא לן כרבא דאמר מלאך המות מה לי הכא מה לי התם והאי נמי כיון דאלו היה שם לא היה יכול להציל להא דמיא ופטור. ואיך דמה אותה הרב למיתה דמיתה ודאי לא מצי לאצולה מיד מלאך המות וליכא אנפי דפשיעותא לגבי מיתה אבל הכא כיון דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ושבקינהו בודאי איכא צד פשיעותא לגבה אריה דמצי למימר ליה אלו הוית התם דילמא אריה הוה מסתפי מיניה ולא נגע בהו כדכתיב ומוראכם וחתכם וגו' כי פעמים הרבה שאפילו תינוק אחד מונע לזאב שלא יבא על הבהמות. ועוד כיון דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ושבקי לבעירייהו בשדה דלא שני בהו ממנהגא לאו פשיעה היא דהא נטר כדנטרי אינשי. אבל היכא דשני ממנהגא לא נפיק מכלל פשיעותא אף על פי שלא היה יכול להציל דאיבעי ליה לעיולינהו בהדיה למקום שמירה ותו לא מידי. הילכך על בעידנא דלא עיילי אינשי ובלא שמע דתחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא. אי נמי כולה פשיעותא היא כדאמרן כן נראה לי. הראב"ד.
 
וכתב הרשב"א וזה לשונו: אמר ליה אביי אלא מעתה עאל למתא וכו'. אמר ליה אין ולא חייבה התורה שומר שכר בגנבה ואבדה אלא בשלא שמר בזמן שדרך בני אדם שומרים אבל אם שמר כדרך השומרים פטור שלא קבל על עצמו לשמור אלא כדרך השומרים שלא יכנס לעיר ולא יישן בזמן שאין בני אדם עושין כן ולנהוג אותם כדרך שבני אדם עושין לנהוג אותם. ומיהו אף על גב דאמר רבה מאי הוה ליה למעבד דוקא בכי הני גווני אבל אם עאל בעידנא דלא עיילי אינשי פושע הוא אפילו לרבה ואפילו הקיפן חומה של ברזל וכמו שכתבתי למעלה בפרק המפקיד גבי כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. וקשיא לי לרבה דפטור שומר שכר בדעאל או גני בעידנא דעיילי או גנו אינשי אם כן מצינו שומר שכר שמשלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב וכו' וכמו שכתבו בתוספות פרק הכונס בקמה ובפרק המפקיד. ויש לומר דלא חייבה תורה טוען טענת גנב אלא בשומרים וזה טוען שנגנבה בשעה שהיה ישן ושלא היה שומר באותה שעה שלא קבל עליו שמירה בשעה שדרך בני אדם לישן וליכנס לעיר. עוד קשה לי כי אקשה ליה אביי מאלו הן אונסין ששומר שכר פטור כגון ותפול שבא ותקחם ואיצטריך רבה לאוקמה דוקא בחזני מתא לוקמה בכלהו שומרים ובשעה שהוא יושב ומשמר דאלו בשעה שאינו יושב ומשמר כגון שנכנס או שישן כשאר בני אדם אינו שומר ופטור מהכל ואפילו נגנבה או נאבדה דמאי הוה ליה למעבד. ויש לומר דרבה מדין אנוסין פטרינהו לאלו שישנים בשעה שדרך בני אדם לישן או שנכנסין לאכול ולשאר צרכין בשעה שדרך בני אדם ליכנס וכן בשקפצה אחת ונפלה למים ולפיכך הקשה לו אביי מהא ברייתא שאין לה אונסין אלא בכעין ותפול שבא ותקחם ולא אונס שינה וכניסה לעיר וקפיצה למים שהיה לו להעבירם אחת אחת ולתקפן שלא יפלו כן נראה לי. עד כאן.
 
ובא זאב וטרף. כתבו בתוספות בשעת משלחת זאבים וכו'. אי נמי והוא הנכון דלאו דוקא זאב אחד אלא שבאו זאבים הרבה ובא זאב וטרף. הריטב"א. וכן בתוספות תלמיד הר"ף. אי הכי אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס. ואם תאמר לאביי נמי וכו'. ויש לומר וכו' כמו שתירצו בתוספות. וכן תירץ הרמב"ן. והביא ראיה ממה שאמרו בפרק המפקיד דאפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם פטור שהרי מסרם לבן דעת ואמאי והרי המוסר לשומר חנם לא מסר אלא על מנת לשמור שמירה פחותה כדינו של שומר חנם והוה ליה כאלו נעל בפניה בדית שיכולה לעמוד ברוח מצויה דלא הויה נטירותא לגבי שומר שכר ואפילו הכי כל שבאנסה בידו של שומר חנם בענין ששומר שכר פטור עליה אף הוא פטור ולא מחייבינן למה משום תחלתו בפשיעה וסופו באונס דנהי דכשמסר לשומר חנם לא נטר כדבעי ליה אפילו הכי כל שסופו באונס לא מחייב אלא אם כן היה תחלתו פשיעה גמורה ואף על גב דלענין שומר שמסר לשומר קיימא לן לעיל דחייב התם היינו טעמא משום דמצי אמר האיך לא מהימן לי בשבועה הא איכא סהדי דאיתניס או דהוה מפקיד גביה כל יומא מן הטעם שאמרנו. עד כאן. והתוספות דחו ראיה זו.
עוד הביא הרמב"ן ראיה ממה שאמרו בפרק ארבעה וחמשה ומשלמין את הכופר וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם. ואוקימנא לרבי אלעזר דאמר אין לו שמירה אלא סכין והא הכא דלא שמרה כראוי לענין נזיקין והוה ליה לחיוביה משום תחלתו בפשיעה וכל שכן הוא דהא בהך פשיעה אזיק. אלא כיון דלאו פשיעה ממש היא דהא עביד שמירה פחותה דשומר חנם לא מחייבינן ליה משום דלא שמר כראוי לנזיקין וכל שכן למילי אחריני דאירע בהן אונס עד כאן לשונו. וכן דעת הרשב"א והר"י דהא דאמרינן תחלתו בפשיעה וכו' חייב דוקא בשפשע פשיעה גמורה ואין בין שומר חנם לשומר שכר בתחלתו בפשיעה ולא כלום דכל מה שזה פטור זה פטור וכל מה שזה חייב זה חייב. עד כאן.
וכתב הרשב"א דלאביי לעולם שומר שכר חייב באונסין עד שיהיו אונסין שמגיע לגוף הפקדון כגון ותפול שבא ותקחם דאם אין אתה אומר כן אין לך אונס גדול משינה דהנשבע שלא ישן ג' למים לוקה וישן לאלתר ואפילו הכי מחייב אביי וזהו שהקשה לו לרבה מותפול שבא ותקחם לומר שאונס שינה וכניסה לצרכיו לעיר אונס שאינו בגופו של פקדון אלא בגופו של שומר ואינו פטור עליו דקרא באונסי הפקדון בלבד הוא שפטר דכתיב ומת או נשבר או נשבה. וכי פריק ליה רבה הכא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ושמע קל אריא ואהדר ליה אביי אי הכי אומדין אותו מאי הוה ליה למעבד נראה לי דלטעמיה דרבה קאמר ליה כלומר לדידי אפילו על בעידנא דעיילי איבשי ואפילו שמע קול אריא ועל אומדין אותו אם לכול להציל חייב ואפילו אמדנוהו שאינו יכול להציל מפני הארי אם לא דרסה הארי אלא שבא גנב באותה שעה וגנבה חייב דאף על פי שהוא לא פשע ואנוס הוא בכניסתו מכל מקום לא הגיע האונס לפקדון אבל לדידך דאמרת מאי הוה ליה למעבד בכניסתו ופטרת ליה אפילו באונס גופו הכא נמי למה צריך אומדנא דמאי הוה ליה למעבד בכניסתו הא על כרחו נכנס ואפילו נגנבה לדידך פטור. כן נראה לי.
 
תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ואם תאמר והא אפילו למאן דאמר חייב היינו דוקא כשהאונס בא מחמת הפשיעה והרי אין האונס בא מחמת הפשיעה הכא. ויש לומר דשפיר בא מחמת הפשיעה הכא דמחמת שהלך לו דהיינו פשיעה אירע האונס דהיינו מה שלא היה יכול להציל דאלו לא הלך לו היה יכול לאסוף עמו רועים לסייע לו להצילה. תלמיד הר"פ.
 
דשמע קול אריה ועל. פירוש ואריה שאג מי לא יירא הא אפילו לעיילינהו בהדיה לא מצי. אי הכי מאי איריא וכו'. פירוש בשלמא לדידי לא צריכנא לאוקמי בדשמע קול אריה וכן כל אי הכי האמור כאן כך פירושו. הריטב"א ז"ל.
 
אי הכי מאי איריא שומר שכר אפילו שומר חנם נמי ואם תאמר ומאן לימא לן דדוקא בשומר שכר מיתניא. פירש הראב"ד דהא מתניתא גבי הנך מתנייתא דלעיל תניא דמיירו בשומר שכר. ואי נמי מדידה קמקשה ליה והכי קשיא ליה אי הכי אפילו שומר חנם נמי דהא מר הוא דאמר שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קדם חייב אלמא פשיעה היא ואם כן אפילו אין יכול להציל נמי ליחייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא. הרשב"א ז"ל.
 
שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ומקלות וכו'. כתב הרמ"ך ז"ל לענין פסק וזה לשונו רוצה שבאו זאבים או אריות או ליסטים לעדרו והיה לו לקדם לפניהם ולהציל מידם ברועים ובמקלות ובכלי זיין ולא קדם הרי זה פושע ומשלם ואף על פי שהוא שומר שכר היה לו לקדם ברועים ובמקלות בחנם ואם לא מצא בחנם אינו חייב לקדם בשכר. ושומר שכר יש לו לקדם ברועים ובמקלות בשכר אם לא מצא מצילים בחנם. ונראה לומר שיכול להשביעו שלא מצא בחנם ויש לו רשות להרבות שכרן אפילו עד כדי דמי הבהמות אם לא מצא בפחות ונשבע על כל זה ונוטל מבעל הבית ומחזיר לו בהמותיו עצמן. ונפקא מינה לבעל הבית דלא מיבעי ליה למטרח ולמזבן בהמות אחרות. ואי נמי מרווח בכישרא דחיותא שהן מורגלות אצלו. מיהו שומר חנם נמי שאינו חייב לקדם אלא בחנם היכא דקדם ברועים ומקלות בשכר נראה לומר שגם הוא נשבע ונוטל כשומר שכר שהרי גם הוא היה יכול לומר נטרפו והיה נאמן בשבועתו ובזה אין לחלק בין שומר חנם לשומר שכר שדבר ידוע ומוסכם מחכמים גדולים הוא שכל המציל את חברו או ממון חברו מן האונסים שיש לו ליטול שכרו ממנו כפי מה שההנהו כדאמרינן גבי ההוא דאוגר אגירי ואוקמינהו בארעא דחבריה דקיימא לן שהוא נוטל מבעל הבית מה שההנהו אותו במלאכתן. ואף על גב דלא אתני בהדיה מעיקרא כמאן דאתני דמי ושקיל מיניה דבעל הבית כל מאי דיהיב לרועים באגרייהו והכי נמי אמרינן גבי שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח את שלו והציל את של חבירו דנוטל מבעל החמור שכרו הראוי לו כדי להציל מן הנהר השוטף את חמורו וכל שכן הכא דאית ליה למשקל האי אגרא מיניה היכא דלא טפי להו אגרא לרועים טפי ממאי דחזי להו וטיבותא אית ליה לאחזוקי ליה על דשעבד נפשיה בנטירותא כי האי כשומר שכר. ונראה לומר דאף על גב דטפי באגרייהו דפועלים טפי דשקיל כל ההוא אגרא ובשבועתא דמשתבע דלא הוו בעו לאצולי בבציר מהכי ואף על גב דלא אתני בהדי בעל הבהמות לא פסיד ולא דמיא לההיא דשטף נהר חמורו וכו' דאין לו אלא שכרו דהתם כיון דבעל החמור הוה תמן הוה ליה לאתנויי בהדיה אבל הכא לא מצי אזיל אתנויי בהדיה דבין הכי והכי דאזיל הוו מיטרפן חיותא והאי כיון דלא אשכח לאוגורי בבציר מהכי טיבותא הוא דעבד בהדיה דאציל מאה או מאתן חיותא בדמי תרתי או תלת דיהיב לרועים באגרייהו. מיהו אף על גב דמטפי להו טפי ממאי דחזי להו באגרייהו אית ליה למפרע להו כל ההוא אגרא דפסק בהדייהו דמצי אמרי אנן שבקינא חיואתא דילן בסכנת חיות הילכך כל ההוא אגרא חזי לן הילכך לא דמיא לההיא דהגיע לנהר ולא רצה הספן להעבירו דאמרינן דאף על גב דפסק בהדיא טפי ממאי דחזי ליה דלא יהיב ליה אלא אגרא דחזי ליה דהתם לא הוה אפשר ליה לאפסודי מידי באעבוריה כן נראה וצריך עיון. עד כאן.
 
דהדר שקיל דמיהן מבעל הבית. ולא חשיב מבריח ארי מנכסי חברו שהוא פטור כיון דברי היזקא כדעת ר"י. אי נמי דבשומר דעביד מפני תנאו ולא מרצון נפשו ליכא למימר הכי וכדפרישנא בפרק המפקיד. הריטב"א.
וזה לשון תלמיד הר"ף: ויש לומר דלא אמרינן מבריח ארי אלא היכא דאין ההיזק ברור כגון התם דשמא מפייס ליה לבעל חוב אבל הכא ההיזק ברור משנכנס הארי לעדר ודאי יטרוף ומהאי טעמא נמי שקיל בלא תנאי בית דין דהוי כמו התנה דידוע שרצון בעל הבהמה בכך ומתוך כך נוטל וכן יש לדון בשבו שפדאוהו בני אדם שלא מדעתו שלא היו יכולין לדבר עמו שנפרעים ממנו בעל כרחו כמו הכא בשומר דכל שכן אבדת גופו. עד כאן.
 
אי הכי מאי אהני ליה מינה. פירוש בשלמא אי לא שקיל דמי מבעל הבית ומאי עד כדי דמיהן לומר שאינו יכול להפטר אלא בתשלומי כל דמיהן דהא היה לו לקדם ולהוציא מביתו עד כדי דמיהן ניחא אבל אי שקיל מבעל הבית עד כדי דמיהן למה לי דמשמע דאי לא קדם עד כדי דמיהן מחייב. ומשני לכושרא. ואפשר דמכל מקום לא משלם אלא דמי כושרא או טרחא יתירא. אי נמי יש לומר דכיון שלא שמר כדינו מחייב בכל ואף על גב דמשתרשי ליה בעלים דמי רועים ומקלות דהוי כעין מבריח ארי וצ"ת. שיטה.
 
לכושרא דחיותא. כלומר אף על פי שמוצא בעל הבית לקנות באלו הדמים צאן זולתם ניחא ליה בהני משום דאינון מובחרין. אי נמי ניחא ליה לאשתיורי ליה הני ולא בעי לילך לשוקים וליגע ולקנות אחריני. ולית הילכתא בהא כרבה דהא רב מסדא ורבה בר רב הונא פליגי עליה ואמרי יכול למימר ליה להכי יהבי לך אגרא לנטורי להו נטירותא יתירתא ורב פפא נמי עביד עובדא כוותייהו וחייביה לרב אדא סבולאה בבהמה דדחיתה לחברתה ושדיתה במיא וחייביה לשלומה ואמר ליה הוה לך לעבורינהו חדא חדא. רבינו חננאל.
 
איבעי לך לעבורי חדא חדא. פירוש כיון דשקיל אגרא אבל בשומר חנם פטור וכדמוכח סוגיין. ואם תאמר והא בפרק הכונס אמר רב כהנא דחפתה חברתה והזיקתה חייב לשלם מה שהזיקה ואף על גב ששמירת נזיקים כשמירת שומר חנם כדאיתא התם ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא דהתם פסק הריא"ף הלכה כרב כהנא. תירץ רבינו הגדול הרמב"ן דכי אמרינן דשמירת נזקים כשמירת שומר חנם הני מילי לענין דסגי ליה כשנעל בפני בהמתו כראוי אבל לענין זה כיון דשכיח שדוחפות זו לזו חייבין בעלים לשמרן מזה כדי שלא יזיקו וזה בכלל שמירה פחותה היא אלא דבשומר חנם בלחוד הוא שהקלו בשמירתו שלא לחייבו כיון דנטר כדנטרי אינשי ותדע דהא על בעידנא דעיילי אינשי פטור בשומר חנם לדברי הכל ואלו יצא באותה שעה שורו והזיק חייב עליו ודאי. הריטב"א.
 
שבו. פירש רש"י דלסטים מזויין הוה. ולא ידעתי מי הכניסו בזה דהא סתם אפקיד בחנם משמע. ואי משום מאי דאקשי עלה בסמוך מגנבה באונס אי משום הא לא אריא חדא דכיון דמפטר ומחייבי ליה לאהדורי בתרה כשהשוכר מזויין ושאינו מזויין שוה הוא לגבי דידיה כיון דמדינא פטור בתרווייהו ואי בהוכר חייב בכולן. ועוד דההיא דנגנבה באונס פירושו שלא בפשיעה דודאי לאו לסטים מזויין הוא משמע דאי הכי שומר שכר אמאי עושה עמו דין הא מדינא בלסטים מזויין פטור הוא אפילו למאן דאמר ליסטים מזויין גנב הוא. ומיהו יש לומר דסבירא ליה דלעולם מזויין הוא דלא מקרי באונס אלא בהכי ומכל מקום כשהוכר שבו כמי שאין מזויין הוא ואף על גב דשומר חנם כיון דנפטר אפטר כיון דלא פשע דסוף סוף גנב הוא מכל מקום בשומר שכר מחייב וחוזר וניעור כיון שנסתלק אונסת הזדיינו וצריך עיון. שיטה.
 
לימא פליגא דרב הונא בר אבין. איכא למידק ומאי קושיא דהא בפרק הגוזל קמא אסיקנא דכל שהוכר הגנב קודם שנשבע בין שומר שכר בין שומר חנם עושה עמו דין ואינו נשבע וכי שלח רב הונא בר אבין בשומר חנם דרצה נשבע דוקא בשנשבע כבר קודם שהוכר הגנב וכי קאמר רצה נשבע רצה עומד בשבועתו קאמר. יש לומר דמשום דאביי סבר התם דאפילו הוכר הגנב קודם שנשבע רצה נשבע פריך מינה לתרוצי לכולי עלמא. אי נמי יש לומר דהכא נמי אפשר דהכי הוה שמתחלה נשבע ולבסוף הוכר הגנב ואפילו הכי חייביה רב נחמן לשלומי ומשום הכי אמרי לימא פליגא. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אם כן דכיון דאיכא אביי דאמר התם אפילו הוכר הגנב תחלה רצה נשבע ונפטר מקשי מינה סתמא למידע אי משום דרב נחמן כרבא סבירא ליה או איכא טעמא אחרינא. והא דפרקינן אמר רבא גברי דפרמוסקא הוה וכו' יש גורסים אמר רב פפא אבל בעיקר נוסחי גרסי אמר רבא ורבא בדין הוא דמצי לשנויי ליה דהוכר הגנב מעיקרא אלא דקושטא דמילתא בעי לשנויי דהא לא קשיא כלל. ואפילו לסברא דאביי דהתם דשאני הכא דגברי דפרמוסקא הוו התם דאי רמא קלא הוו מצלי ודכוותה בתלמודא טובא. עד כאן.
נגנבה באונס כגון ליסטים מזויין ואחר כך הוכר הגנב אם שומר חנם רצה נשבע שנשבית בליסטים מזויין ושלא פשע בה ופטור משום דאין עליו לטרוח או אם רצה ישלם למפקידן והוא יעשה דין עם הגנב ויוציא מן הגנב ויהיה הכפל מן השומר. אבל אם שומר שכר הוא עושה עמו דין כלומר עם הגנב שיתבע ממנו וישלם למפקיד. ויש מפרשים עושה עמו דין כלומר עם המפקיד עושה דין של פשיעה ומשלם לו בלא טורח לפי דכיון דשקיל אגרא עליו ליטרח עד שיוציא מן הגנב. ה"ר יהונתן ז"ל.
 
גברי דפרמוסקא הוו תמן. פירוש אנשים חזקים גבורים היו שם מצוין באותה שעה ואלו היה צועק אליהם היו באין ומצילין וכיון שלא עשה כך פשע וקיימא לן כל מי שהיה לו לצעוק ולקבץ אנשים כדי להציל אם הוא שומר שכר בשכר ואם הוא שומר חנם בחנם ולא עשה הרי זה פושע וחייב לשלם. רבינו חננאל ז"ל.
 
דאי רמא קלא הוו מצלי ליה. השתא לא צריכינן למימר דהוכר הגנב דפשיעה היא אלא הספר ספר המעשה כמו שהיה ובזה טעו התלמידים והיו סבורים שבהוכר הגנב היה תלוי החיוב. הרא"ש ז"ל.
 
דאי רמא קלא הוו מצלין ליה. והשתא לא הוה צריך לתלמודא למימר הוכר הגנב כיון דבלא הוכר הגנב הלה חייב כיון דפשע אלא דבעי למימר עליה (למימר) פליגא כו' שהיו התלמידים סבורים שבשביל שהוכר הגנב חייב נקט הוכר הגנב. תוספות שאנץ.
וכתב הראב"ד וזה לשונו: ושני ליה האי לאו נגנבה באונס הות אלא פשיעה דגברי דפרמוסקא הוו התם ואי הוה רמי קלא הוו אתו ומצילין ליה בחנם והא אמרינן שומר חנם שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב ואגב גררא דהא מילתא כתבוה להאי מעשה הכא. ע"כ.
 
מתניתין: מרוח אחת אינו אונס. דכיון שהכלבים מתפחדים כל כך שאינם רוצים להפרד זה מזה בודאי יכול להציל עצמו מהן ולא היה לו לברוח ולהניח צאנו לפניהם ופשיעה מקריא. אבל כשבאים משתי רוחות לא שכל כך לבם חזק שמתפרדים זה מזה וניכר וגלוי לכל שלא יוכל להצילם שאינו יכול לעשות מלחמה לפניו ולאחריו. ה"ר יהונתן.
 
הארי והדוב. כלומר אלו החמשה כחן מרובה וארס שלהן הוא דבר מסוכן. ה"ר יהונתן.
 
סגפה ומתה אינו אונס. כלומר אם יש לתלות מיתתה לפי שסגפה ברעב או שהעמידה בקיץ בחמה ובחרף בצנה חייב בכלן. לענות נפש מתרגמינן וכו'. לפי שאינו יכול לישבע שמתה שלא בפשיעה כיון שעינה אותה יום אחד אף על פי שלא מתה באותו יום עד לאחר שני ימים או שלשה והיתה אוכלת ושותה כדרכה אפילו הכי עליו לשלם לפי שאינו יכול לישבע שמתה שלא בפשיעתו דשמא אותו יום שעינה אותה ברעב או בשמש או בצנה נולד במוחה או בריאתה חולי שממנה היא מתה לאחר שמונה ימים או חדש או שנה. ה"ר יהונתן.
 
עלתה לראשי צוקין וכו'. כתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: תקפתו בעל כרחו ועלתה לראשי צוקין ותקפתו ונפלה ומתה הרי זה אונס. ואם הניחה לעלות והיה בידו לעכבה אין זה אונס ונראה לומר דפושע הוא ואפילו שומר חנם חייב. ואם טען שתקפתו נשבע על כך. ע"כ.
גמרא: בליסטים מזויין פירוש בליסטים שהוא מזויין בחרב ובחנית ובמקל יד וברומח והרועה אין בידו כל כך כי אין דרך הרועים בכך לפי שמסיעין עצמן ממקום מרעה אל מקום מרעה פעמים ביום. ועוד שהוא רץ ורודף אחריהם כל היום והיו אלו הכלים כבדים עליו ואין לך אונס גדול מזה שיהרגהו ברגע אחד ואחר כך ישבה כל עדרו. ה"ר יהונתן.
 
איבעיא להו ליסטים מזויין וכו'. פירוש דאף על גב דשמירה מליסטים מזויין לא קביל עליה מכל מקום כל נטירותא דיכול למעבד קביל עליה ואפילו בשומר חנם אפשר שנאמר הכי דכיון דקרה מקרה שהיה יכול להציל על ידי עצמו באשר הוא שם ולא הציל מחייב וצ"ת. שיטה.
 
===דף צד עמוד א===
מתניתין. מתנה שומר חנם להיות פטור מן השבועה. כלומר אם תגנב או תאבד או תשבר או תשבה או שתמות על ידי מלאך המות שהצריכתו תורה לישבע עליהן ולא האמינה אותו תורה אלא בשבועה ואם התנה עתה עם בעל הבהמה שיאמינהו בדיבורו הקל כשאירעו לבהמתו אונסין כאלו תנאו תנאי אבל לא קתני להיות פטור מתשלומין כמו דתני בשואל לפי שאין שטות כזה עולה על דעת אדם שיתנה שיהיה פטור מפשיעה שאם כן לא נקרא שומר אלא מזיק ולא מסרה לו כי אם לשמרה אלא עלה על דעתו שיפטרנו מדבר שבא לו על ידי אונסין. וכן נמי שואל אינו רוצה שיפטרוהו מפשיעה אלא מאונסין שהוא חייב יותר משומר חנם שלא היה נאמן אפילו בשבועה ורוצה עתה ומתנה עמו שיהיה נאמן בדיבורו הקל. וכן נושא שכר והשוכר נמי לפטרו אפילו משבועה בגנבה ואבדה שיהיה נאמן בדיבורו הקל ומשבורה ושבויה ומתה שלא יהא נאמן אלא בשבועה לפטור עצמו והוא מתנה עתה שיהא נאמן בדיבורו ויפטר מאונסין כאלו כיון שאינם באין בפשיעתו אבל אי פשע בהן אין אחד מכל אלו ארבעה שומרים שיתנה לפטור עצמו. ה"ר יהונתן.
אבל בהגה"ת אשר"י כתוב בשם ה"ר ברוך מרינגנשפורק מדלא נקט גבי שומר חנם להיות פטור מתשלומין כדקתני גבי שומר שכר משמע דלא מיפטר אם פשע אפילו התנה מא"ז. ע"כ.
 
כל תנאי וכו'. זה ששנינו כל תנאי שהוא מעשה מתחלתו תנאו בטל אף על גב דלא אשכחן לה אלא לרבי מאיר דאמר תנאי קודם למעשה תנאו קיים מעשה קודם לתנאי תנאו בטל הלכתא בהא כרבי מאיר משום דתני לה גבי הלכתא דהא מתניתין סתמא היא וכלהו הלכתא נינהו. רבינו חננאל ז"ל.
 
גמרא: אתאן לרבי מאיר דתניא אבא חלפתא אומר משום רבי מאיר וכו'. ואם תאמר ומאי קושיא ודילמא כולה רבי יהודה היא ומודה רבי יהודה לרבי מאיר דבעינן תנאי קודם למעשה דהא לא אשכחן בשום דוכתא דפליג עליה. ותירצו בתוספות דבפרק השולח דתנן המוציא את אשתו משום איילונית רבי יהודה אומר יחזיר וחכמים אומרים לא יחזיר אמרינן עלה בגמרא מאן חכמים רבי מאיר היא דאמר בעינן תנאי כפול ומשום דלא כפליה לתנאיה ורבי יהודה דפליג עליה סבר דלא בעינן תנאי כפול ומסתמא כי היכי דפליג רבי יהודה בתנאי כפול דלא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן הכי נמי פליג בתנאי קודם למעשה דהא רבי מאיר תרווייהו מבני גד ובני ראובן גמר להו. ועוד דכיון דקתני בברייתא אבא חלפתא אומר משום רבי מאיר מכלל דרבנן פליגי עליה ומסתמא היינו רבי יהודה בר פלוגתיה. ובודאי דהא לאו קושיא גמורה היא דפריך תלמודא דהא אפשר דהאי תנא סבר לה כרבי יהודה בחדא ופליג עליה בחדא אלא כל היכא דאפשר לאוקמה אליבא דחד תנא טפי עדיף. הריטב"א.
 
אפילו תימא רבי מאיר שאני הכא דמעיקרא לא שעבד נפשיה. פירש רש"י דרישא לאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא אלא שאמר אי אפשי להיות שומר שלך וכו' ואינו מחוור חדא דמתניתין דקתני מתנה שומר חנם סתמא קתני ואפילו כשהתנה בשעה שמשך ומתניתין דהרי את מקודשת לי אפילו כשהתנה קודם הקידושין וקדש על התנאי ההוא ועל כרחך נמי הכי הוו דהא רבי מאיר תנאי כפול בעי והכי אמר לה אם יהיה ליך עלי שאר כסות ועונה לא תהיי מקודשת ואם לאו תהיי מקודשת. ומאי דקאמר אין אישות לחצאין הא אפשר שתהא כאן אישות ולא יהיה חייב שאר וכסות ואם תאמר גזרת הכתוב שאין אישות בלא שאר וכסות הכא נמי נימא גזרת הכתוב שלא יהיה שומר שלא יתחייב בדיני שומרים. והפירוש הנכון בזה בעיני דהא דשומרים לא דמי לאידך דאיתמר בהו מתנה על מה שכתוב בתורה דבכלהו אידך אזהר רחמנא בהדיא דבאונאה כתיב אל תונו ובשביעית כתיב לא תגוש ובשאר וכסות כתיב לא יגרע ובאלו רחמנא קפיד בהו הילכך כל שמתנה כנגד זה מתנה על מה שהקפידה תורה אבל בדיני שומרים לא גלי קרא קפידא ולא אזהר עליה שלא יפטר מדיני שומרים אלא שגזר הכתוב על השומרים שמקבלים שמירה סתם מה יהא דינם אבל כל שפירש לגרוע מחיובו ולא נחית להכי לא קפיד רחמנא כלל וכשמתנה לגרוע מחיובו או להוסיף אינו מתנה על דין תורה. ולפירושו קשה מאי דמעיקרא לא שעבד נפשיה דקאמר. ועיין בכתובות פרק אף על פי בתוספות (דף נ"ו ע"ב).
 
וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: ודחינן לה ואוקימנא ואפילו לרבי מאיר ומודה רבי מאיר במתנה שומר חנם להיות פטור וכו'. ומתניתין דברי הכל היא דמעיקרא לא שעבידו נפשייהו. פירוש כיון שהתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל מלשלם וכו' דלא ירדו לה בשמירה של תורה ולא שעבדו עצמן ואינם חשובין מן השומרים של תורה וכגון הנח ותיב נטר דמי ואינו דומה למקדש את האשה שתלו עליו קידושין וכשמתנה שלא תזון ושלא לכסות בא לבטל הכתוב לפיכך תנאו בטל. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: אלא כולה רבי מאיר היא ושאני הכא דמעיקרא לא שעביד נפשיה אבל גבי קידושין כיון דאמר לה הרי את מקודשת לי מיד אשתעבד לה בשאר כסות ועונה לפי שאין אשה לחצאין וכיון שהיא אשתו לכל דבר גם הוא משועבד לה בכל דברי אישות וכי אמר לה על מנת לאו כלום קאמר לה אבל לענין שמירה הרי השמירות חלוקות זו מזו הילכך הכל לפי תנאו. עד כאן.
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: אפילו תימא רבי מאיר שאני הכא דמעיקרא לא שעבד נפשיה. פירוש לא נעשה שומר שכר שלו ולא שואל אלא הפקיד אצלו ולא קבל זה עליו להיות שומר כאלו אמר הנח לפני ואני שומר שלך ולא על כרחו הוא חייב לשמור מה שאין כן גבי הרי את מקודשת על מנת שאין לך עלי שאר וכסות ועונה שאם היא מקודשת אי אפשר לו שלא יתחייב בשאר כסות ועונה וכן נמי על מנת שאין לך עלי אונאה לרבי מאיר יש לו עליו אונאה הואיל ולקח ממנו וכן בעל מנת שלא תשמטנו שביעית כדאיתא בפרק קמא דמכות. ורש"י ז"ל כתב הכא דשומר לא נחית לשמירה עד דמשיך לבהמה וכו'. ואינו ברור לי שהתנאי האמור בקידושין כך אמר לה מעיקרא על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת לי שאם לא כן הוה מעשה קודם לתנאי. אלא דהכא לא קפיד אלישניה דלאו ההוא דינא אתא לאשמועינן. ועוד מאי שנא אישות הא רבי מאיר בכל המתנין על מה שכתוב בתורה אמרה כגון אונאה ושביעית וכדכתיבנא. ואפשר דהכי נמי קאמר שאי אפשר לקדש אשה שלא יתחייב לה בשאר כסות ועונה שהתורה חייבתו ולאו דוקא אישות אלא שאין לך דבר בתורה שאפשר לעשותו לחצאין בתנאי הבא לבטל מקצת ולקיים מקצת וכדכתיבנא. הרמב"ן ז"ל.
 
וזה לשון הרא"ש: מעיקרא לא שעבד נפשיה. והתורה לא חייבה השומרים אלא כל אחד לפי הנאתו ודעתו ולא דמי לכל דוכתא דחשבינן מתנה על מה שכתוב בתורה היינו היכא דחייבתו תורה על ידי דבר אחר לא מחמת שהעלה בדעתו ליתן כגון שאר כסות ועונה דחייבה תורה לכל מקדש אשה בסתם. עד כאן.
 
אמר שמואל בשקנו מידו. ואם תאמר על מה חל הקנין קנין דברים בעלמא הוא. ויש לומר דחל הקנין על גופו דגופו משועבד להיות כשואל. תלמיד הר"פ ז"ל.
הקשה הראב"ד ז"ל כיון שתנאי בשעת משיכה הוא למה לי קניה והא כל תנאי שהוא בשעת מעשה מתקיים בלא קנין. ונשאר לו ז"ל בקושיא. ונראה לי שאין כאן קושיא שלא מצינו שיתחייב אדם אלא מחמת שנהנה מחבירו בהלואה או שנעשה לו שומר שכר או שואל שהנאה שלו וכיוצא בזה או שהתנה לאחר על פיו כקבלן וערב דבשעת מתן מעות ואי נמי בקנין שהוא כחליפין אליבא דהלכתא דבעינן כליו של קונה ואדרבה יש לתמוה שומר חנם שחייבה תורה בפשיעה אלא שכיון שקבל על עצמו וזה נשען על שמירתו ונאבד בפשיעתה הרי זה קרוב למזיק אבל להתחייב באונסין. במה יתחייב. והילכך לשמואל עד שיקנו מידו ולרבי יוחנן משום דחשיב כמקבל הנאה להתחייב על ידה והוא שיוצא עליו שם אדם נאמן כן נראה לי. הרשב"א.
 
וזה לשון הראב"ד בסוף הפרק בהשמטה: בשקנו מידו. קשיא ליה כיון דתנאי בשעת מעשה הוא למה לי קנין והלא כל תנאי שהוא בשעת מעשה מתקיים בלא קנין. ולאו קושיא היא דכל תנאי שהוא בשעת מעשה תנאו קיים ואם לא יתקיים תנאו תהיה השמירה בטלה ומשיכתה לשומר בטלה וכל שכן שיהיה פטור לפיכך צריך קנין. עד כאן.
 
ורבי יוחנן אמר אפילו תימא בשלא קנו מידו בההיא הנאה וכו'. ואם תאמר והא לעיל אמר רבי יוחנן דאינו בא בהקדש לכלל חיוב אלא אם כן קנו מידו אבל בדברים לא ואמאי לא אמרינן בההיא הנאה וכו'. ויש לומר דדוקא הכא קאמרינן הכי משום דמעיקרא היה שומר חנם והיה חייב בפשיעה משום הכי אמרינן שפיר בההיא הנאה וכו' לאחשובי ליה שואל אבל לעיל דמן הדין אינו בא לכלל זה כלל אלא אם כן קנו מידו לפיכך אינו יכול לבא לכלל חיוב אלא אם כן קנו מידו. ועוד יש לומר דבהדיוט שייך למימר בההיא הנאה וכו' דכולי עלמא לא מהימני ליה אבל גבי הקדש מבדל בדילי אינשי מיניה ולא שייך ביה הימנותא תלמיד הר"ף. ועיין בפרק הזהב (דף נ"ח א').
 
אמר רב נחמן הלכה כרבי יהודה בן תימא. ולא קשה מאי דקיימא לן בעלמא דלית הלכתא כרבי מאיר דאמר בעינן תנאי כפול והן קודם ללאו כדכתיבנא בדוכתי אחריני. שאין כל דקדוקי תנאי שוין דבתנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה אפשר דלא קיימא לן כרבי מאיר ובהא דבעינן תנאי שאפשר לקיימו קיימא לן כוותיה דהא לאו משום דגמרי לה מתנאי בני גד אלא משום דמשמע לן טעמא דמסתבר דכל תנאי שאי אפשר לקיימו אינו חשוב תנאי אלא כמפליג בדברים בעלמא. ותדע דהא מודו רבנן דבעינן תנאי דאפשר לקיים המעשה על ידי שליח ואי לאו אינו תנאי ומזה הטעם אין תנאי בחליצה כדאיתא ביבמות וכן בפרק המדיר. ואמרינן דבעינן דומיא דתנאי בני גד דאפשר לקיים המעשה על ידי שליח משום דמשמע לן טעמא דמסתבר דכל היכא שהמעשה אלים כולי האי שאי אפשר לקיימו על ידי שליח כי חייל לגמרי חייל ואין כח בתנאי לבטלו ותדע כי מה שהתנה משה בתנאי בני גד שיהא תנאי שאפשר לקיימו ושיהא המעשה על ידי שליח בעל כרחו היה צריך לאמרו דהא אי אפשר התנאי אלא בהעברת הירדן ואי אפשר לעשות מעשה אלא בנתינה להם ארץ הגלעד דבשלמא בתנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה נראה שאינו קפידא ולפיכך אמר רבי מאיר דגמרינן מינייהו לעלמא ורבנן סברי דאף אותם דקדוקים צריך היה לאמרם על כל פנים ולא גמרינן מינייהו אבל בתנאי שאפשר לקיימו ומעשה שאינו על ידי שליח צריך היה לומר כן על כל פנים ואם כן מאן דגמר מהתם אינו אלא מסברא דמשמע ליה דהוי טעמא דמסתבר או דגמיר לה הילכך אף על גב דלית הלכתא כרבי מאיר בתנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה אפשר שיהא הלכה לענין תנאי שאפשר לקיימו על ידי שליח. הריטב"א.
 
אמר רב נחמן בר יצחק מתניתין נמי דייקא. ואם תאמר והא כבר אמרה רב טבלא בשם רב מדקאמר זו דברי רבי יהודה בן תימא. ויש לומר דרב נחמן בר יצחק לא אמרה על דברי רב טבלא אלא על הברייתא ומה שפסק רב הלכה כרבי יהודה אלא שהתלמוד הביאה כשהביא הברייתא לסיוע דברי רבינו בלא שם רב. ואם תאמר מכל מקום מאי אשמועינן רב נחמן בר יצחק דהא פשיטא וזיל קרי ביה רב הוא דהכי דייקא מתניתין. ויש לומר דדילמא הוה אמינא דהא דקתני מתניתין תנאו בטל לאו למימרא דהתנאי בטל והמעשה קיים אלא שניהם בטלים ממש והא קמשמע לן דתנאו בטל לאלתר ואף על פי שקבע זמן להשלים תנאו דאנן סהדי שאי אפשר לקיימו וכיון שכן הרי הוא כאלו נאמר לענין שהוא בטל מעכשיו ושיהא גם כן המעשה בטל קמשמע לן רב נחמן בר יצחק דכיון דלא קתני תנא אלא שתנאו בטל לישנא דאיק שהתנאי לבדו בטל אבל המעשה קיים. וקרוב לזה תירץ הראב"ד. מפי רבי. הריטב"א.
 
וזה לשון הראב"ד: אמר רב נחמן בר יצחק מתניתין נמי דייקא וכו'. הא אי אפשר תנאי בטל. ואי איתא דאורחא דמילתא קאמר לפי שאין דרך בני אדם להתנות על הדברים המופלגים אם כן לא ליתנייה כלל אם כן ליתני כל תנאי שהתנה עליו מתחלתו תנאו קיים דהא ודאי הוה מפיק מדרבי יהודה בן תימא אלא ודאי מדיוקיה נקט לה ורבי יהודה בן תימא וסתם לן כוותיה. עד כאן.
 
אמר רב נחמן בר יצחק מתניתין נמי דייקא וכו'. אפשר אין לא אפשר לא וכו' ככתוב בתוספות. ורבינו שמואל היה מפרש דרב נחמן בר יצחק קאי אדרב טבלא אמר רב זו דברי רבי יהודה בן תימא וקאמר ליה את אמרת זו דברי רבי יהודה בן תימא ומשמע מדבריך דפשטא דמתניתין אתיא כרבי יהודה בן תימא אדרבה משמע לפום ריהטא דאתיא כרבנן דאי כרבי יהודה בן תימא הוה ליה למתני סיפא בכי האי גוונא דקתני דהנך דקא נקיט בהו תנאו בטל הכא נמי הוה ליה למימר כל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו תנאו בטל ומדלא נקט הכי שמע מינה רבנן היא ולדידהו לא הוה מצי למתני תנאו בטל דסבירא להו תנאו קיים. והא דלא תנא במתניתין כל תנאי שאי אפשר לקיימו תנאו קיים והוה שמעינן מינה דכל שכן דתנאו קיים היכא דאפשר לקיימו בסופו טפי מהיכא דאי אפשר משום דכי לא אפשר הוה ליה כמפליגו בדברים. מכל מקום סבירא להו לרבנן דטפי אית לן למימר תנאו קיים היכא דלא אפשר מהיכא דאפשר דהיכא דאפשר אינו חושש אם לא יקיים שהתנה עמו דבר שיכול לעשות אבל היכא דלא אפשר קפיד אתנאו ואינו רוצה לעשות מעשה אם לא יתקיים התנאי שלכך התנה עמו תנאי שלא יוכל לעשות כיון שלא יתקיים המעשה. אלא מכל מקום איכא למידק דאתיא כרבי יהודה בן תימא מדקתני כל שאי אפשר לו לקיימו בסופו וקתני בתריה והתנה עליו מתחלתו הא תו למה לי הא תנא ליה רישא וכל תנאי שיש בו מעשה בתחלתו תנאו בטל דמינה שמעינן שצריך תנאי קודם למעשה אלא על ההיא רישא קא מהדר דמשמע מינה הא תנאי קודם למעשה תנאו קיים ועלה קאמר הא דאמרת תנאי קודם למעשה תנאו קיים היינו היכא דאפשר לקיימו בסופו אבל אי אפשר תנאי קודם למעשה תנאו בטל אלמא רבי יהודה בן תימא היא דאלו רבנן בין אפשר בין אי אפשר תנאו קיים. והשתא אין להקשות אמאי לא תנא בסיפא תנאו בטל בשיטה דהנך דהא לפרושי רישא אתא והשתא ליכא למימר רבנן היא. והכי מפרש לה לרישא הא דאמרת תנאי קודם למעשה תנאו קיים היינו בין אפשר לקיימו בסופו בין אי אפשר לקיימו בסופו והוא כל שאפשר וכל שכן אי אפשר תנאו קיים כדפירשתי דכיון דפסק וקתני כמו שהוכחנו דאתא לפרושי רישא ולומר דכל תנאו שקיים היינו בין אפשר לקיימו בין אי אפשר לקיימו הוה ליה לפרושי בהדיא תרווייהו אפשר ולא אפשר. ואין נראה לרבי כלל חדא דלישנא דמתניתין נמי דקא משמע דאתו לסיועי לגמרי. ועוד מאי קאמר דאפילו אתיא כרבי יהודה בן תימא לא קשיא מידי הא דלא קתני תנאו בטל בסיפא בשיטה דרישא כיון דלפרושי רישא אתא. מכל מקום תיקשי אמאי איצטריך לפרושי רישא ליתני בבא בפני עצמה כל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו תנאו בטל. ועוד דבגיטין פרק בתרא מוכח דלא קאי רב נחמן בר יצחק אדרב טבלא אלא אדרב נחמן אמר רב הלכה דמייתי התם עלה לההיא דרב נחמן בר יצחק ולא מיירי התם בההיא דרב טבלא כלל. תוספות שאנץ.
 
כתוב בתוספות אבל קשה דהוה ליה למיתני כל שאי אפשר לו לקיים וכו'. ונראה לומר דרב נחמן הוה ידע וכו'. וקשה שעדיין לא תירצו בכל זה קושית האבל קשה שאמרו. ולבי אומר לי דעל כרחך פשטא דמתניתין בדוכתיה קאי דדבר והפכו תנינן דאי מילתא תליתאה באנפי נפשה קתני הוה ליה למנקט סירכא דרישא לומר וכל שאי אפשר לו לקיימו וכו' תנאו בטל דמאי שנא דבאינך תני ביטול ובהאי תני איפכא אלא דתנא מילתא אגב אורחיה קמשמע לן מדתני כל דלאו דוקא שאי אפשר לקיימו מצד הפך הדת תנאו בטל דהוא הדין נמי היכא שאי אפשר לו לקיימו מצד הדבר במציאותו דהיינו פלוגתא דרבנן ורבי יהודה בן תימא והיינו לישנא דדאיק שאינו בפירוש המשנה אלא מייתורא דכל דייקינן דאי סיומא דרישא בלחוד הוא לא הוה ליה למתני כל אלא ואם אפשר לו לקיימו. והיינו נמי מאי דאתא לאשמועינן רב נחמן דאתא לפרושי מנא ליה לרב דמתניתין כוותיה דרבי יהודה בן תימא דהא איכא למימר דמתניתין ככולי עלמא וכו'.
 
ואם תאמר מה הוצרך התנא לדבר והפכו והא מכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן אתה שומע לאו. יש לומר דטעמא הוא דקיהיב מאי טעמא המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל דאדרבה אית לן למימר שהמעשה בטל כיון שהתנה תנאי שאי אפשר להתקיים מצד הדת אם כן המעשה שהיה באותו התנאי נתבטל מאליו משום הכי קאמר תנא דליתא אלא דכל תנאי שהוא אפשר להתקיים הוא תנאי ומה שאינו אפשר להתקיים אינו תנאי וכמאן דליתיה דמי ואגב זה תנא נמי והתנה בתחלתו ואף על גב דלא יהיב ביה טעמא אלא שצריך שיהא התנאי בתחלת המעשה. ואי קשיא בלאו דיוקא דכל נמי אלא שנאמר דסיומא דרישא הוא שמעינן דמתניתין כרבי יהודה בן תימא מדיהיב טעמא למתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל משום דבעינן תנאי שהיה אפשר לההקיים בסופו מינה דעל מנת שתעלי לרקיע דאי אפשר להתקיים כלל דלאו תנאי הוא כל שכן דהוא יותר אי אפשר להתקיים מצד הענין עצמו ממה שאפשר להתקיים מצד עצמו אלא שמצד הדת אי אפשר להתקיים. יש לומר דכשהתנה על מה שכתוב בתורה הא נחית לקיים המעשה אם יתקיים אותו תנאי כיון דאפשר להתקיים אם ירצה לעבור על דברי תורה וכיון דכן אף על פי שלא יתקיים התנאי יהיה קיים המעשה דאנן תנאי שיהיה אפשר להתקיים מצד הדת בעינן והוא נמי מעיקרא נחית לקיום מעשה מיהת כדפירשתי ובהא אפילו רבנן דרבי יהודה בן תימא מודו. אבל כשהתנה תנאי שאי אפשר להתקיים בסופו כלל מצד הענין בעצמו לא סליק אדעתיה דהאי קיום מעשה כלל דהא אי אפשר לעלות לרקיע וממילא לא שיער במחשבתו שבשום צד יהיה קיום אל המעשה ואם כן לא נתכוון אלא לצחק בה מה שאין כן במתנה על מה שכתוב בתורה דסליק אדעתיה שתעבור היא על מה שכתוב בתורה כדי שיתקיים המעשה וכיון דמעיקרא סליק אדעתיה קיום המעשה אמרינן אנן אף על פי שלא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים שאינו חוץ מדעתו לגמרי וליה הוצרך התנא ליתן טעם לדבר. באומר דאנן בעינן תנאי שיהא יכול להתקיים על פי התורה דלאו כל כמיניה דהאי גברא לעקור דבר תורה ושתאמר שאם כן לא יתקיים המעשה אי אפשר דהוא לקיום מעשה נחית וכדפירשתי אלא שהיה רוצה שתעבור זו על דבר תורה ולא שמעינן ליה. כן נראה לי.
 
עוד כתבו בתוספות אם כן ודאי אתא למידק וכו'. והכא ליכא למפרך ליתני כל שאי אפשר לו לקיים תנאו בטל כי אינך דרישא משום דהוה אמינא דיהיב טעמא לרישא כדאמרינן לעיל ואתיא ככולי עלמא ומדתנא כל שאפשר לו לקיימו וכו' ולא תנא כל שאי אפשר לו לקיימו וכו' הא ודאי מילתא באנפי נפשה היא ולמידק דאתיא כרבי יהודה בן תימא דאי יהיב טעמא ואתיא ככולי עלמא ליתני כל שאי אפשך לו לקיימו כאינך דרישא או ליתני ואם אפשר לו לקיימו תנאו קיים והוה אמינא הא אי אפשר לקיימו מדאורייתא תנאו בטל ויהיב טעמא לרישא ומדלא תנא הכי שמע מינה לדיוקא אתא ואתיא כרבי יהודה. וליכא למפרך דלימא נמי ואם אי אפשר לקיימו תנאו בטל אי הוה יהיב טעמא ומדקאמר כל שאי אפשר לקיימו אתיא כרבי יהודה בן תימא והדרא קושיא לדוכתין דלא מצית לתת טעם בלשון ואם שהוא הפך מלשון כל דמתניתין אם כן אי הוה יהיב טעמא הוה ליה למימר כל שאי אפשר לו לקיים תנאו בטל ומדלא קאמר הכי ולא קאמר נמי ואם אפשר לו לקיים תנאו שמע מינה כדאמרן. עד כאן. גליון. נראה שהוא מיסוד מורנו הרב ר"י קארו נ"ר.
 
ירושלמי. זה הכלל שהיה רבי יהודה בן תימא אומר כל דבר שאי אפשר להתקיים כגון על מנת שתעלי לרקיע וכו' וכיוצא בהן והתנה עמה לא נתכוון אלא להפליגה בדברים והגט כשר בין התנה בפה בין בכתב. כל המתקיים בפה מתקיים בכתב. רבינו חננאל ז"ל.
 
;סליק פרק שביעי השוכר