צדקת הצדיק/רכח: הבדלים בין גרסאות בדף

‏[רכח] עיקר צורת האדם הוא נפש רוח נשמה שבו והגוף אינו אלא לבוש האדם כמ"ש בזוהר יתרו ‏ע"ו א'. וכמו שיש ה' מדריגות נרנח"י כנ"ל אות רכ"ז שזהו דמות אדם השלם שנא' בו בצלמינו ‏כדמותינו שגם למעלה הם ה' כחות ופרצופים עליונים כנודע. כך זה לעומת זה חלק אדם רע ג"כ ‏בה' כחות והם ג' קליפות הטמאות הנזכר ביחזקאל. נפש הטמאה היינו כשעושה עבירות במחשבתו ‏דבורו ומעשיו זה נקרא רוח סערה שבא מן הצפון הוא הצפוני שבחלל השמאלי וסעיר כולא עילא ‏ותתא כמ"ש בזוהר ויקהל ר"ג א'. כי עצם האדם מישראל הוא מסטרא דטוב רק שזה סוער בו ‏ומערבבו עד שנמשך אחריו. וז"ש (חגיגה יג:) לכבוש כל העולם תחת יד נבוכדנצר היינו מצד ‏התגברות הרע במעשה אז כח נבוכדנצר גובר על כל העולם. כי נגד זה הם ד' מלכיות בבל נגד רע ‏במעשה ובכח הנפש. וענן גדול הוא כאשר מתגבר עד הלב שכל הרגשות הלב בחשקות וכיסופין רק ‏לרע וזהו ע"י שמחשיך ומאפיל לגמרי כח רצון הטוב הגנוז בחלל הימני דלב. וע"ש בזוהר מה בין ‏עננא לעננא היינו דבאמת ישת חושך סתרו ועבים רכובו דא"א להגיע למדריגת אמת הכרה ברורה ‏רק ע"י האפלה קצת וע"י החושך הוא מכיר שהש"י נסתר בו. כענין אברהם אע"ה כלום אפשר ‏לבירה בלא מנהיג (ב"ר ר"פ לך) ומתוך הקושיא עומד על התירוץ ובלא הקו' והחשכות אין עומד ‏כלל. וזה ענן גדול שמחשיך לגמרי ואין מניח להתעורר בקו' וחי' כלל עד שגם אור מועט דאמונת ‏הלב נעלם וזהו מלכות פרס שבקשו להשמיד כו' כי הלב ממנו תוצאות חיים וכאשר לב אין הרי זה ‏מבקש להרוג. וז"ש (מגילה יב.) מפני שנהנו כו' ההנאה הוא ההרגשה בלב. רק באמת הם לא עשו ‏אלא לפנים כי באמת הקב"ה לבן של ישראל שנא' צור לבבי (שהש"ר ה ב). רק הוא ע"י ענן גדול ‏המחשיך לרגע וכאשר ישב רוחו ויתפזרו העננים יתראה אור בהיר. וכשח"ו מתגבר יותר עד המוח ‏להחכים בכל יום בחכמות חיצונית תאות ורצונות חדשות לרע ולהשכיח רצון השי"ת זה נגד יון ‏שנודע מחכמת יונית שהוא שורש חכמת חיצונית ולכן מנמרת בגזרותי' כו' כמשז"ל (ויק"ר פ' יג). ‏זהו אש מתלקחת דמתלקחת ר"ל שמוספת בכל רגע התלהבות חדש ואין כבה כלל וזהו נר"נ דרע. ‏ונוגה לו סביב ידוע דקליפת נוגה הוא נגד דברים המותרים ודברי רשות וזהו נשמה לנשמה ושורש ‏הנעלם וכתר דרע שנגדו אדום כנודע דראשית גוים עמלק שההתחלה הוא ע"י דבר הרשות להיות ‏נמשך בתאות הרשות ותענוגים המותרים רק בלא שום סרך מצוה זהו שורש דיצ"ר המסית. ומן ‏ההיתר בא לאיסור כמ"ש הרמב"ן ר"פ קדושים. וזו נכללת פעמים בטוב ופעם בג' קליפות האסורות. ‏פי' כי הת"ח שכל נר"נ שלו בקדושה הרי גם דברי רשות שלו שלחן דומה למזבח (כמ"ש פ"ג ‏דאבות) ושתייתם יין לנסכים (כמ"ש יומא עא.) ושיתת חולין ד"ת כמשז"ל (סוכה כא:) וכן כל דברי ‏רשות שלהם. ולהיפך במי שנר"נ שלו לרע ירוצו כך כל דברי הרשות האכילה נותן כח לעשות רע ‏הרי נכלל ברע וכן הכל. וכ"ה עשו שנקרא בקדושין (יח.) ישראל מומר. וע"ד הפשט נוגה משמע ‏דמזהיר קצת ובזוהר ויקהל ר"ג ב' דאין לב"נ לדחייא ולאנהגא קלנא ע"ש. פי' כי באמת החטאים ‏כשנים סדורות ובאות מששת ימי בראשית כמ"ש בשבת (פט:) וכשלג ילבינו ובאמת סביב מצד ‏האור מקיף יש לו נוגה ואין לדחייא רק לראות לאתהפכא מנגע לענג ולהשיג הנגה דסביב שהוא ‏מצד שורש הנעלם דיצ"ר שהוא טוב מאד וכמ"ש במדה"נ (זח"א קלח א) דע"י היצ"ר חמידו דאוריי' ‏ג"כ. ומדריגת יחידה שביצ"ר הוא מן הצד שהש"י בוראו הוא כמשל הזונה המוזכר בזוהר (ח"ב קסג ‏א) שגם הוא עושה רצון קונו ומיוחד באמיתות הש"י זהו מתוכה כעין החשמל שהוא חיות כו' (חגיגה ‏יג רע"ב) דמאמיתות רצון הש"י ודבורו נתהוה זה. ונמצא דאין ברע גמור רק נר"נ שמתלבשות ‏וניכרות בגופו אבל חי' יחידה שהם סביב לו לאור מקיף שהוא מצד דביקותן בשורשן להשי"ת בזה ‏אין רע כלל בישראל דשורשן מעצמיות הש"י [רק באומות שאין להם או"מ כלל רק הגרים שמשיגים ‏לאו"מ דקליפת נוגה כנודע]: ‏