צדקת הצדיק/רכט: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יצירת דף עם התוכן "{{סרגל ניווט|צדקת הצדיק||רכח|רכט|רל}}" |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 1:
{{סרגל ניווט|צדקת הצדיק||רכח|רכט|רל}}
[רכט] המצות הם עצות לאדם איך להיות שלם כמ"ש בזוהר יתרו פ"ב ב'. והם עצות להשיג כל חלקי נרנח"י לכל א' מצות מיוחדות וכמ"ש בזוהר שם א' דה' קולות דהר סיני הם נגד ה' דרגין דיחזקאל כנ"ל אות רכ"ח דהם נרנח"י דסט"א. ושמעתי דקולות דמ"ת היינו מפיות בני ישראל דאין קול בעולם זולת מה' מוצאות הפה ונא' נפשי יצאה בדברו וגו' שכללו כל חלקי נפשותם להש"י אז. ומצד כל כח נפש יצא קול צעקה מיוחדת לאותו כח שהוא מכיר אמיתות הש"י ומתייחד בו שע"ז הוא כל מתן תורה. ובודאי יש מצות מיוחדות שהם עצות מיוחדות לכל מדרגה שהוא עומד בה איך להזדכך בה. וע"ש דף צ' א' די' דברות הם חמש גו חמש ע"ש ובריש ע"ב דהם נגד ה' קלין הנז'. והיינו אנכי דלא אמר בלשון ציווי כמ"ש במק"א שהוא נגד אמונה פשוטה הקבועה בלב כל איש ישראל ולא שייך ע"ז ציווי דמי שאין מאמין מה יועיל ציווי רק ישראל מאמינים בני מאמינים. ונגדו לא תרצח הוא בהרחקת נפש דמסאבו שהוא היפוך מדריגת קדושת ישראל זהו בלא תרצח. כמו ששמעתי דב' יצרים הם רציחה וניאוף היינו כעס ותאוה שנגדם מצורע וזב שהמצורע נשתלח חוץ למחנה ישראל שאין זה מכלל נפשות דסט' דישראל כלל. משא"כ יצר דתאוה זהו מכלל מחנה ישראל רק שהענן גדול מחשיך הלב ע"ז הוא לא תנאף. ונגדו בקדושה והתגברות רוח אלהי נא' לא יהי' וגו' על פני שהרגשת הלב באמיתות הש"י נקרא הארת פנים ולא יהי' וגו' נאמר על מחשבת הלב כמ"ש הרמב"מ (פ"א מה' יסוה"ת) היינו שיהי' מבורר בלבבך אמיתות כח הש"י והשגחתו בכל דבר עד שלא יעלה בלבך שולטנות שום כח אחר. ואח"כ בהשפעת החכמה טיפה מחודשת להחיות הלב זהו לא תשא שם ה' זהו ד"ת כמשז"ל (ברכות כא.) ע"פ כי שם ה' אקרא וגו'. לשוא פי' לחנם כענין תורתו של דואג מן השפה לחוץ (סנהדרין קו:) רק שיהי' מוליד חיות חדש. ונגדו לא תגנוב כד"ש (ב"ר פ' כב) בקין כגונב דעת העליונה שהמתחכם בחכמת דהבלי עוה"ז ולהשכיח מהש"י זה נקרא גנב המתחבא מבעה"ב. ובג' אלו פסיק טעמא דאסור ושרי כמ"ש בזוהר (ח"ב צג ב) היינו משום דעדיין לא השיג לאור מקיף להיות כל מעשיו ומחשבותיו בלתי לה' לבדו שלא יכנס הרע כלל גם בדבר הרשות שהוא קליפת נוגה דבזה לא פסיק טעמא כלל כיון שאין לו עוד דבר הרשות כלל רק כולו לה'. וזהו זכור דשבת שכולו לה' כל עינוגים שלו מצוה גדולה וכל דברי הרשות דהיינו דבר שהגוף עושה לצרכו ולהנאתו ומדבר ומהרהר להנאתו ואין בו איסור הרי הם בשבת מצוה. שהרי אפי' מי ששיחה תענוג לו מפורש בש"ע (או"ח סי' שז ס"א) דהיא מכלל עונג שבת. וזהו מתנה טובה יש לי כו' (שבת י:) כי דבר זה אינו ביד האדם שלא יהי' לו דמיון רק מעזר הש"י וממתנתו כנ"ל אות רכ"ז. ונגדו לא תענה כי להשיג זה צריך שיהי' נקי בזה דאיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם דבלא"ה לא ימלט ממחשבות זרות שאחרים מולידים בו כנ"ל אות רי"ט. ולכך בכה"ג בתחלה וכפר וגו' ובעד ביתו הקודם שמולידים תוקף הרהורים ומ"ז בקרבו. ואח"כ בעד אחיו המקורבים לו ג"כ מולידים יותר ואח"כ בעד כל ישראל. ואז נכנס לק"ק שנא' וכל אדם לא יהי' וגו' פי' שלא יהי' לו שום מ"ז שרוב המ"ז הוא מצד חבורו לנבראים דבזה הוא הרהורו ואלו הי' לבדו בעולם הוא עם הבורא ית' הי' כל הרהוריו בבוי"ת לבד. כי הדמיונות והמ"ז הוא מצד הדברים שעוברים לפניו כידוע. ואח"כ כבד אביך ואמך כמו ששמעתי פי' דאבא ואימא ידוע דר"ל מוחא ולבא ר"ל שלא תדחה שכלך ורצונך ג"כ. וזהו אחר שכבר עבר כל ד' מדרגות הנ"ל והשיג עזר הש"י דשבת אז הקב"ה עוזבו לנסיון כנ"ל אות רכ"ז לדעת אם בכח עצמו לינצל וזהו כבד. ואולי יש לפרש ג"כ מן כיבוד הבית שהוא נקיון וגם כפשטי' כבד היינו שיהי' בתכלית ההדור או"א שכלך ורצונך שהם המולידים אותך פי' את כחות הפעולה שלך יהי' מנוקים שמצד עצמם יהיו כרצון הש"י ומיוחדים. ובפשטי' אב ואם ג"כ כטעם (סנהדרין קד.) ברא מזכה אבא והיינו כאשר מגיע למדריגה זו שמזדכך שורש שורשו העליון. גם החטא דתחלת בריאתו ושיחמתני אמי נתקן וגם אב ואם נזדככו והוא מכבדם. ואז"ל (קידושין לא.) דעכו"ם הודו לזה והיינו דהם אומרים כחי ועוצם ידי ושהכל בידי אדם ולא ביד"ש רק בשכל האדם ובינתו. וישראל מצפים לעזרת הש"י רק לבסוף הוא תורתו (כמ"ש ע"ז יט.) והארץ נתן לבנ"א זהו מדרגה ה' דכבד. ע"ז נאמר ואמרו רק עם חכם ונבון וגו' שיודו על חכמת ישראל מצד עצמם כענין שלמה המע"ה שהגיע למדריגה זו שביקש לדון בלא עדים (כמ"ש ר"ה כא:) רק כענין משיח דמורח ודאין (סנהדרין צג:) שמעמיד על חכמתו ורצונו שכן הוא האמת גם בחכמת הש"י לפי שנאמר וישב על כסא ה' שהוא דמות אדם שעל הכסא שזכה למדרגת יחידה דהיינו נקרא בשמו של הקב"ה. ונגדו לא תחמוד דהיינו שהשיג היצר ששרשו החשק במדרגת החשמל דהיינו מצד שהוא מלאך קדוש וכמו שיהי' לעת"ל שמו לבן דאתלבן כו' כמ"ש במדה"נ (זח"א קלז ב) שיהי' לחמידו דאורייתא. וכמ"ש בזוהר (ח"א צג ב) דחשיב פרטין בלא תחמוד דחמידו דאורייתא מותר. והיינו דיזדכך היצר לגמרי שלא יהי' לו כלל חמדה חוץ מחמדה דאורייתא. ונסתלק קושית ראב"ע איך שייך לאו על חמדה שאינו בידו של אדם. רק הוא אחר הד' מדריגות אז באמת לא יעלה על לבבו חמדה. ובידו בהשתדלותו בקודמים להגיע למדריגה ה' שאינו בכח השתדלותו ובקומת אדם כלל כנ"ל אות רכ"ז. וזו המדרגה כשמגיע למה שאין לו שום השתדלות הוא מדרגה שהכל שלו מהשתדלותו ובכחו ועוצם ידו כנ"ל:
| |||