שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ד: הבדלים בין גרסאות בדף

{{דה מפרש|כמאן דקטלה דמי.}} הקשה רבינו חננאל ז"ל כיון דקטלה לה בי דינא לאתתא אלמא מדעתה רבעה וכיון דהכי הוא אמאי קאמר דכמאן דקטלה איהו דמי והא איהי דגרמה אנפשה דאחתתיה עלה. ואיכא למימר תחילתה באונס וסופה ברצון ומשום הכי קטלינן לאתתא וקטלינן נמי לבהמה. ואי קשיא לך הא דרבא דאמר בכתובות תחילתה באונס וסופה ברצון אונס הוא מאי טעמא יצר אלבשה איכא למימר דלא סבירא ליה האי מימרא. אי נמי כי אמר רבא דוקא אדם דמינה הוי ואמשיכא אבתריה אבל גבי בהמה לא וכיון דאיכא רצון קטלינן להו לתרווייהו. הראב"ד ז"ל.

{{דה מפרש|הא אין כוונתו להזיק.}} אף על גב דכשכשה באמתה מיבעיא לן בפרק כיצד הרגל לפי שיש שם שינוי קצת ודמיא טפי לקרן אבל רביעה לאו שינוי הוא. ועוד דכשכשה איכא לספוקי בתולדה דקרן משום דשן לא הוי אבל הכא רביעה שן גמורה הויא כמו מזקת על ידי אכילה. תוספות שאנץ.

{{דה מפרש|האי כוונתו להנאת עצמו.}} מקשים ואמאי לא ילפינן מק"ו מנוגח שלא עשה בו אונס כרצון ואף על גב דכוונתו להזיק חייב בו כופר רובע לא כל שכן דכהאי נוונא אמרינן לעיל גבי משונה בחצר הניזק. וי"ל דמעליו נפקא ודרשינן עליו ולא על שן דמסתברא דממעט לה משום דאין כוונתו להזיק. מיהו אי לאו קרא הוה דיינינן ק"ו אף על גב דכוונתו להזיק דאין זו חומרא דהחמירה בו תורה ואדם נמי מסתבר למעט מעליו לפטור מדמי הנהרג מדאשכחן פיטור בממון שעמו בין שוגג בין מזיד. הר"ש ז"ל.

{{דה מפרש|נגח עבד וכו'.}} אמועד קא מהדר דסתמי כולהו אליבא דרבי עקיבא ורבי עקיבא הא אמר נקי מדמי עבד. הרשב"א ז"ל.

{{דה מפרש|וכגון שאמדוהו לשלשה בני אדם וכו'.}} וכגון שהעידו בבעלים בבית דין בין כל רדיפה ורדיפה. הרשב"א ז"ל.

וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל וכי מאחר דמתם קטלינן ליה וכו'. וכשנתכוון בשלוש נגיחות להרוג את הבהמה וכו' וכשהרג שלשה בני אדם על פי הבעלים נמי אי אפשר לאוקמה וכו' ככתוב בתוספות. ואף על גב דאמרינן בסמוך כגון דאמרי כל אימת דקטיל תוריה גביה הוה קאי דאלמא ראיית הבעלים משוי ליה מועד לא היא דהתם על פי העדים הועד אלא שהיו מזימין אותם עידי שקר וכיון דהוו בעלים בשעת נגיחה וידעי דכדין העידוהו הוי ליה לנטוריה לתוריה דלא מצי אמר לא הוה ידענא ומכל מקום השור על פי עדים הועד.

אלא דאכתי איכא למידק מדרבי אליעזר דאמר לקמן ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ואוקמה כשהמית על פי הבעלים אלמא תם הוא דאינו משלם הא מועד משלם על פי הבעלים וליתא דהתם כשנעשה מועד על פי עדים ובבית דין אלא שלאחר שנעשה מועד בשלוש נגיחות כדיניה בבית דין משלם את הכופר על פי הבעלים ברביעית. ע"כ.

{{דה מפרש|שהוזמו זוממי זוממין.}} פירש הקונטרס לאחר שנגח נגיחה רביעית ונתברר עתה שהוא מועד מקודם שנגח נגיחה רביעית. ולא נהירא דאם כן אפילו אי אמרינן לייעודי תורא לא ניחא דהא פירשנו לעיל בפרק כיצד דלכולי עלמא בעינן שיעידו בו על שלש נגיחות דתמות קודם שיגח נגיחה רביעית.

לכן נראה דרצה לומר שהוזמו קודם נגיחה רביעית ולאחר נגיחה שלישית. ואם תאמר והאיך נגח נגיחה רביעית והא מיד קטלינן ליה. יש לומר דמיירי שהשור היה בבית הבעלים שמיד שהוזמו עדים ראשונים החזירוחו הבעלים לביתם וכשבאו זוממי זוממין והעידו בבעלים בבית דין לא הספיקו לגמור דינו עד שנגח נגיחה רביעית בבית הבעלים וכמאן דאמר גומרים דינו של שור שלא בפניו.

וא"ת אם כן גם בלא הוזמו זוממי זוממין משכחת לה שפיר כגון שבאו השלוש כיתות יחד להעיד על השור ולא הספיקו לגמור דינו עד שנגח נגיחה רביעית בעודו בבית הבעלים. וי"ל דלא דמי דהתם כיון שאין שם הזמה מיד שולחין בית דין לתפסו ולהביאו לבית דין בלא עצלות ואין לו שום שהות לבא לידי נגיחה רביעית לעשותו מועד דאם נגח בבית הבעלים בעוד שהיו עסוקין בעדותו אם כן אינו נעשה מועד דהא בעינן דיעידו בו בבעלים בבית דין שיזהר לשומרו אפילו אי אמרינן לייעודי תורא בעינן כדפירשתי לעיל. וכיון דעדיין הם עסוקין בעדותו הוי כמו שלא העידו עליו בבית דין ואי דנגח לאחר שהביאו בבית דין אם כן אינו מוטל על הבעלים לשמרו אבל עתה דמיירי שהוזמו מתחילה עדים ראשונים הילכך כשבאים לאחר מכאן העדים להזים המזימין אין בית דין תופסין אותו עד שיגמר הדין לבאר ההזמה ומכל מקום שפיר קרינא ביה העידו עליו בבית דין מיד שהוזמו אף קודם שנתברר דמיד יש לו ליזהר בשמירת שורו כיון דכבר העידו עליו ונגמרה עדותן לולי המזימין ועתה באו אחרים להזימן.

אבל לפירוש הקונטרס שפירש שהוזמו לאחר נגיחה רביעית אין לו לשמרו אף כי באו עדים כבר כיון שהוזמו ואף על פי שיהיו עדים הראשונים כנים דהא בעינן כעין התראה גמורה והכי משמע והועד בבעליו לשון התראה כלומר שיתברר הדבר בפני בית דין שיש לו ליזהר לשמרו היטב אבל כשהוזמו קודם נגיחה רביעית אז ודאי הוי שפיר כמותרה בבית דין אף על פי שלא נגמר הדבר לגמרי לברור ההזמה כיון שלבסוף נתברר.

ועוד נראה למורי שיחיה דודאי בלא הוזמו נמי הוי מצי למנקט אי אמרינן לייעודי תורא כמו שכתבתי למעלה אלא נקט הוזמו משום דבעי ליישב אפילו אי אמרינן לייעודי גברא כדמסיק בסמוך. ע"כ לשון תלמידי הר"פ ז"ל.

{{דה מפרש|דאמרי כל אימת דקטיל וכו'.}} כלומר סהדי דיעידו והשתא בסוף לבתר דאתו זוממי זוממין אשתכח דקושטא כוותייהו. הרא"ה ז"ל. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

{{דה מפרש|איני יודע שהיא נבלה.}} כתוב בתוספות ולפי המסקנא ניחא דנפקא לן מבשרו דדוקא לההיא שינויא ולשינויא קמא לא מצי למכתב לא יהנה משום דבעי למיסר בן פקועה גם באכילה ולשינויא בתרא את בשרו לא איצטריך לבן פקועה דממילא לא יאכל אבל שור הנסקל קאי אף על בן פקועה. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

והרא"ה ז"ל פירש דהוא הדין אפילו לא היתה בהמה וחיה טעונה שחיטה כלל יש במשמע סקול יסקל איסור אכילה שאין לומר שלא תהא הקפדת הכתוב אלא שתסקל דבהא בלחוד ליכא למימר דקפיד רחמנא דתהוי בסקילה ותו תישתרי כשאר בהמות דאם כן ליכא אלא עונשא דבהמה ולאו עונש בעלים אלא ודאי מדקאמר סקול יסקל השור בידוע שהוא אסור באכילה.

והאי דנקט איני יודע שנבלה היא וכו'. קושטא דמילתא נקט דהכי קושטא ברובה דבהמות אבל בודאי בלאו הכי נמי משמע שהיא אסורה באכילה. ונפקא לן מינה לבן פקועה אליבא דמאן דאמר דשרי בלא שחיטה דאפילו הכי ממשמע שנאמר סקול יסקל דמשמע ודאי שאסור באכילה מה תלמוד לומר לא יאכל וכו' כלומר שאף על פי שלא המיתוהו במיתת בית דין מכיון שנגמר דינו חל עליו איסור אכילה והוא הדין לבן פקועה בלא שחיטה נמי דחייל עליה איסור אכילה אף על פי שלא המיתוהו במיתת בית דין כיון שנגמר דינו אימא דהיכא דשחטו לאחר שנגמר דינו והוא הדין אם לא שחטו אלא שקרעו מגבו דמותר בהנאה דלא חייל עליה איסורא כלל אלא בשמת במיתת בית דין והוא הדין היכא דהוי בן פקועה וקרעו מגבו אחר שנגמר דינו דשרי באכילה. ע"כ.

{{דה מפרש|כדרבי אבהו אמר רבי אלעזר וכו'.}} תימה אמאי נקט כרבי אבהו אפילו לחזקיה נמי אית ליה דלא יאכל משמע איסור הנאה. וי"ל דאליבא דחזקיה לא מצי פריך דכיון דאית ליה דלא יאכל לא משמע רק איסור אכילה אם כן הכא דכתיב לא יאכל ודאי אתא למימר שאם שחטו וכו' אסור בהנאה דלא איצטריך לאסור הנאה היכא דנסקל דאם כן לכתוב לא יאכל דמיניה שמעינן שפיר הנאה דאם אינו ענין איסור אכילה דהא נבלה הוא תנהו ענין איסור הנאה הוא ואם כן מדכתיב לא יאכל הוי ייתור והוי כאלו כתיב תיבה אחרת כיון דלא יאכל משמע איסור אכילה ולא יאכל משמע איסור הנאה דהכי משמע בפרק כל שעה דחשיב ליה ייתור לחזקיה ואם כן כיון דמלא יאכל שמעינן שפיר איסור הנאה כדפירשתי אם כן לא יאכל אתא לומר שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור בהנאה אבל לרבי אבהו דאית ליה דבין לא יאכל בין לא יאכל משמע איסור הנאה אם כן לא ייתור הוא הא דלא כתיב לא יאכל וכתיב לא יאכל (בצירי) אם כן פריך שפיר דדילמא איצטריך לומר דאסור בהנאה היכא דסקליה מסקל דליכא למימר אם כן לכתוב לא יאכל ואמאי כתיב לא יאכל דכיון דלא יאכל משמע איסור הנאה אם כן ליכא למימר הכי דכך לא יאכל כמו לא יאכל (בצירי) אליבא דרבי אבהו כיון דתרווייהו משתמעי בין איסור אכילה בין איסור הנאה כדמוכח בפרק כל שעה. תלמידי הר"פ ז"ל.

{{דה מפרש|אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע.}} ודוקא אכילה דכתיבה גבי לאו דומיא דנבלה אבל אכילה דכתיבה בכרת כגון גבי חמץ דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה לא משתמע ליה איסור הנאה ולא מחייב כרת אם נהנה. ה"ר ישעיה ז"ל.

{{דה מפרש|עד שיפרוט לך הכתוב}} פירוש לאו דאיכפת ליה השתא בנתינה לגר ובמכירה לגוי אלא הוי ליה כמאן דאמר כדרך שפרט לך בנבלה דכתיב לגר אשר בשעריך וכו'. ואם איתא להא השתא בעל השור נקי אית לן לאפוקי לדרשה אחריתי והיינו להנאת עורו כדלקמן ואשכחן דכוותה בתלמודא. והכי נמי בלאו דרבי אבהו סגי לן דבהא דכתיב לא יאכל אפילו חזקיה נמי מודה דלא יהא בו היתר אכילה משמע כדדריש בפסחים גבי חמץ אלא דמשום דהא דרבי אבהו הוי כללא לכלהו נקט לה. הרא"ה ז"ל.

{{דה מפרש|לכתוב קרא לא יהנה.}} תימה בפרק כל שעה דקאמר לא יאכל באש ישרף שאין תלמוד לומר לא יאכל אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל איסורים שבתורה ואם אינו ענין לאכילה תנהו ענין להנאה והשתא לפי זה לכתוב לא יהנה כיון דאתא לומר איסור הנאה. וי"ל דלא דמי דהתם איצטריך לכל איסורין שבתורה ואם כן אי הוה כתיב לא יהנה הוה מוקמינן ליה בהנאתו איסור החמור בכל האיסורין ולא הייתי מעמידו בשאר איסורין כיון שהיה צריך לחמור שבהם ולהכי כתיב לא יאכל לאשמועינן איסור הנאה בכל איסורין שבתורה דכתיב בהו אכילה בגופייהו דהוי כאלו כתיב אותו לא יאכל גבייהו ואם כן לאיסור הנאה דאי לאיסור אכילה בגופייהו כתיב בהו אבל הכא דתרי איסורי הוו הוה מצי למכתב לא יהנה. ע"כ.

{{דה מפרש|נקי למה לי להנאת עורו.}} קשה מנין משמע לו הא דילמא דרשינן ליה לדרשא אחריתי דהא תנא מפיק ליה להנאה והנאה נפקא ליה מלא יאכל ואם כן על כרחך אלו לא נאמר קאמר. וי"ל דכאן אין צריך לומר אלו לא נאמר לפי מה שפירש ה"ר משה מאיוורא דלפי מסקנא זו הוי פירושא דברייתא הכי אין לי אלא בדבר ששייך ביה אכילה כמו בשר אבל דבר שאין שייך בו אלא הנאה כמו עורו מנין דאמרינן לאידך תנאי הנאת עורו מנא להו הכי קאמר אם תמצא לומר דאינהו נמי לא פליגי בעורו והשתא לא תקשי מה שמקשים לרבי יוסי הגלילי מפרק בהמה המקשה. הר"ש ז"ל.

{{דה מפרש|סלקא דעתך אמינא בשרו הוא דאסור וכו'.}} ללישנא בתרא דאי נמי לא יאכל את בשרו למה לי ניחא וללישנא קמא דלכתוב לא יהנה צריך לומר כמו שפירש הקונטרס במקום אחר סלקא דעתך אמינא בשרו דדמי לאכילה הוא וכו'. תלמיד הר"פ ז"ל.

{{דה מפרש|כל אתים שדרשת מה תהא עליהם}} דכיון דמההיא לא נפקא לן מידי אם כן מאחריני נמי ליכא למדרש מידי. תלמידי הר"פ ז"ל.

{{דה מפרש|נקי מחצי כופר.}} כתוב בתוספות וי"ל דלא דמי דבאש לא שייך כופר כלל וכו' עד דמים שלא בכוונה והא ליכא לשנויי דלדמים של עבד ילפינן אשו שלא בכוונה משור דהוי ממון גמור אבל בבן חורין לא שייך דמים דסוגיא לא מוכחא הכי מדנקט בכוונה כופר ולא נקט קנס. ועוד יש לומר טעם אחר וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

{{דה מפרש|הביאהו לבית דין וישלם לך}} פירוש דאינו משלם אלא מגופו כמו לענין חצי נזק. וא"ת מה ענין כופר לנזקין והלא לרבי יהודה משלם מועד כופר שלם מן העלייה אף על גב דלענין נזקין משתלם מגופו דצד תמות במקומה עומדת. ואין לומר שלא חייב רבי יהודה אלא כשאינו נהרג שקדם ושחטו ולא נגמר דינו לא מנגיחות של תמות ולא מנגיחות של מועדות אף אחר שחיטה כגון שהוזמו העדים קודם גמר דין בנגיחות של תמות ובנגיחה דמועדות קדם ושחטו ואחר כך הוזמו זוממי זוממין דהא בהדיא חייב הכתוב כופר שלם כשהשור נסקל דכתיב השור יסקל וכתיב אם כופר יושת עליו וכו'. וי"ל דשמא גזרת הכתוב היא. אי נמי לא שייך למימר צד תמות במקומה עומדת אלא לענין נזיקין דמחייב חצי נזק בתמותו וכי אייעד עומדת במקומה אבל בכופר סבירא ליה לרבי יהודה דתם פטור ומועד דמחייב כופר מצד מועדות הוא דחייביה רחמנא כל הכופר. תוספות ה"ר ישעיה ז"ל. ותלמיד הר"פ ז"ל. ותוספות שאנץ.

{{דה מפרש|משל לצייד פקח שנוטל כל מה שיזדמן לו וכן בדברי תורה יגדיל תורה ויאדיר. רב טביומי אמר וכו'}} אלו נזדמן לו טעם מתכוון בתחילה לא היה אומר לו טעם המית שאין דרך ושמוש החכמים לומר טעם פחות אחר טעם יפה. וכן תמצא בציידין שיש בהם סלסול ונקיות הדעת שאם ימצאו דבר חשוב אפילו נטלו דבר פחות בתחילה מניחין אותו לפי שאינן להוטין אחר הבצע והמשל הזה אינו מטעם אחד לדברי תורה אלא כיון שהביא רב כהנא משל מן הציידים הוא הביא. הראב"ד ז"ל.

{{דה מפרש|נקי מדמי ולדות כלומר מחצי דמי ולדות.}} והא דלא מוקמינן ליח לחצי כופר משום דקסבר דמשלם הוא חצי כופר. ותמיהא לי מי דחקו לרבי יוסי לפטור ולדות ולחייב בחצי כופר. ומסתברא משום דקסבר דכל נזקי השור כל שבמועד נזק שלם בתם חצי נזק וכיון שבמועד משלם כופר שלם בתם חצי כופר אבל בולדות לא חייב הכתוב בהדיא נזק שלם של ולדות במועד שנאמר שיהא התם משלם החצי אלא אדרבה הוצרך הכתוב ללמדנו שבתם פטור כדי שנלמוד מן התם למועד מדפטר בתם שמע מינה שבמועד משלם דמים שלמים של ולדות שלא הוצרך הכתוב לפטור חצי ולדות בתם מחמת עצמו של תם דמנא תיתי אדרבה הייתי אומר דבין תם ובין מועד אנשים חייבים שוורים פטורים אבל כתב רחמנא ובעל השור נקי לפטור את התם ללמדנו דתם פטור הא מועד חייב הרשב"א ז"ל. והרא"ה ז"ל כתב וז"ל נקי מדמי ולדות דלעיל מיניה כתיב חייב בדמי ולדות. ע"כ.

{{דה מפרש|כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור.}} וא"ת למה לי למכתב אנשים כלל הא כיון דתם פטור מבעל השור נקי אם כן ממילא ידעינן דמועד פטור דלא חייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם כדפירש"י לעיל. וי"ל דאי לא כתיב אנשים הייתי אומר בין תם בין מועד חייב בדמי ולדות ובעל השור נקי הוה מוקמינן ליה לחצי כופר כרבי אליעזר דהכי מסתבר טפי אבל השתא דכתיב אנשים למעוטי מועד אית לן לאוקמי ובעל השור נקי לפטור תם מדמי ולדות כיון שכבר מיעטו צד מועדות סברא הוא לאוקמי מיעוטא דנקי לפטור נמי צד תמות. תלמידי הר"פ ז"ל.

'''עוד כתבו בתוספות הוה פטרינן נמי במועד דלא מחייב וכו''''. פירוש מכח נקי. וקשה אם בא נקי לפטור מועד מדמי ולדות אם כן לכתוב נקי גבי מועד כדאמרינן לעיל דאם בא רעהו להקל על הדיוט שנגח להקדש לכתביה לרעהו גבי מועד. וי"ל דבשלמא לעיל שאנו מחמירין על הדיוט שנגח להקדש לכתביה לרעהו גבי מועד אלא ודאי מדכתיב רעהו גבי תם שמע מינה שבא להחמיר על הדיוט שנגח להקדש שאפילו תם משלם נזק שלם אבל נקי דלא בא אלא לפטור לא שייך לומר ליכתביה גבי מועד כיון דממה נפשך בא לפטור.

ועוד תירץ מורי הרב על שם רבו ה"ר ישראל דלא שייך לכתוב נקי גבי מועד דבשלמא גבי תם דאם הרג את האדם בכוונה והוא נסקל שייך לומר שפיר נקי לגמרי מדמי ולדות בחד צד דהיינו היכא שהרג בכוונה דכיון דנסקל הביאהו לבית דין וישלם לך אבל מועד לא תמצא שיהא נקי בשום צד שהרי משלם מן העלייה הילכך לא שייך לכתוב נקי במועד.

עוד כתבו בתוספות ולהכי כתיב אנשים דליתי נקי לגלויי עליה וכו'. וקשה למה הוצרכו התוספות לומר דליתי לגלויי עליה יאמרי מדאיצטריך נקי שהוא מיותר אתא לאשמועינן דלא משתעי אנשים ולא שוורים אלא בתם. וי"ל דהוצרכו לומר מכח גלויי דאי מדאיצטריך קודם שהייתי אומר מדאיצטריך יותר הייתי דורש נקי לחצי כופר ולא הייתי עושה ממנו מדאיצטריך על כן הוצרכו לומר דאתא לגלויי שיש לי לדרוש כך אנשים ולא שוורים דאינן דומים לאנשים דהיינו תמין פטורין אבל דומין לאנשים דהיינו מועדין חייבין. גליון.

וזח לשון הרא"ה ז"ל אמר ליה אביי אלא מעתה וכו'. הא דנקיט בושת כל שכן ודאי לארבעה דברים דכתיבי לעיל מינה בההוא ענינא אלא משום רבותא נקט בושת כלומר דאפילו בבושת דלא כתיב בההוא ענינא נימא הכי. ואפילו בבושת נמי נימא דמועד חייב והשתא לפום פשטא מסתברא דהוא הדין דיכול לאקשויי אם איתא דכן הוא דבעל השור נקי אתא למימר דתם פטור ומועד חייב אנשים דכתב רחמנא תו למה לי. אלא דאפשר דהוה יכול לדחויי דכיון דכתב רחמנא אנשים איצטריך ודאי למכתב ובעל השור נקי אבל השתא ודאי דכתב רחמנא ובעל השור נקי תו לא הוה מצטריך למכתב אנשים כלל. ואפשר דאתי לדרשא אחריני וכיון דאיצטריך למכתב אנשים איצטריך למכתב ובעל השור נקי להכי עדיפא ליה הא דאמר וכי תימא הכי נמי לרבי יוסי הגלילי דתם פטור מארבעה דברים ומועד חייב ליתני בעל השור נקי רבי יוסי הגלילי אומר פטור מדמי ולדות ומבושת דאי אמרת דלא שמע מינה תרתי מאי פסקא דשמע מינה הא ולא הא. אין אסון וכו' לא יענשו אפילו שלא בכוונה דסבירא ליה כתנא דבי חזקיה ולא שוורים דאף על גב וכו' יענשו מדמי ולדות דליכא למימר בהוא דקם ליה בדרבה מיניה הדר כתב רחמנא וכו' למימר דתם פטור. והשתא הדרינן למימר דליכא למדרש אנשים ולא שוורים הדומין וכו' אלא אנשים ולא שוורים וסתמא היינו תמין דאפילו כתב רחמנא הכי בהדיא אנשים ולא שוורים לא משמע אלא תמין. וליכא למימר דהתם דייקינן אנשים ולא שוורים כלל ואפילו מועדין דכי מיירי במועדין בהדיא מדכר להו והיינו דלא הוה דרשינן הכי מעיקרא אנשים ולא שוורים כלל וכלל ודרשינן אנשים ולא שוורים הדומין לאנשים מהאי טעמא דכתיבנא דרחמנא לא איירי בסתמא במועדין. והשתא תו לא הוי סתמא אלא כמפרש כיון דשוורים הדומין לאנשים קאמר. והשתא דהדרינן מדרשא דאנשים ולא שוורים הדומין לאנשים אלא אנשים ולא שוורים סתם ליכא למימר אלא תמין מסתמא כדפרישנא וכיון דכן גבי ארבעה דברים דכתיב בהו אנשים ואיכא למעוטי שוורים מיניה כדאמרינן הכא ליכא למעוטי אלא סתם שוורים דהיינו תמים אי לאו דכתיב כמשפט הזה דכתיב גבי מועד וממעטינן מיניה ארבעה דברים כדאיתא לעיל לרבנן או משום דכתיב מיעוטא אחרינא איש בעמיתו כדאיתא לעיל לרבי עקיבא וכיון דאיכא תרי מיעוטי ממעטינן אפילו מועד אבל בנזק ודאי לכולי עלמא חייב דכיון דבנזקי ממונו חייב כדאיתא בהדיא שור בשור כל שכן בניזקין שיזיק השור לגופו. ולפום טעמא דקושיא דאביי ודאי איש בעמיתו מיותר וקשיא אלא אביי לא איכפת ליה אהא דלא אתי אלא למפרך ומכל מקום שמע מינה דלא דרשינן הכי אנשים דקרא דאם כן תיקשי אנשים דכתיב גבי בושת והוא הדין גבי ארבעה דברים. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל.

{{דה מפרש|כשקדם ושחטו.}} הקשה ר"מ אם כן נימא נקי מחצי כופר ובכוונה וקדם ושחטו. ותירץ דמסתברא למעוטי דמי עבד משום דקנס הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו דמועד דוקא חייב דבמועד כתיב דמינה סליק. הרא"ש ז"ל.

{{דה מפרש|מדאמרינן בשקרא ושחטו וכו'.}} למימרא דאף על גב דקיימא לן אין גומרין דינו של שור שלא בפניו הני מילי בשור גופיה אבל דבעלים גמרינן. הרא"ה ז"ל.

{{דה מפרש|ורבי אליעזר נמי לישני ליה שקדם ושחטו וכו'.}} וקשה לי מאי מקשה דילמא אין הכי נמי דהוה שני ליה הכי אלא דחד מתרי טעמי אמר ליה. ושמא יש לומר דסלקא דעתיה דקדם ושחטו עדיפא טפי מהך דמתכוון וכו' משום ושחטו הוי בכוונה לאדם ואידך הוי שלא בכוונה ומשום הכי קשיא ליה ולישני ליה וכו' ומסיק דאדרבה הך דקדם ושחטו אינו כלום כדמפרש ואזיל. שיטה.

{{דה מפרש|אלא אמר רב אסי וכו'.}} וא"ת למה הוא דחוק לתרץ כיון דשנינן דילמא אית ליה טעמא אחרינא דעדיף מהאי ונימא ליה אם כן היה יכול להיות שהיה יודע רבי עקיבא אותן תשובות שהשיב לו רבי אליעזר וסבר דילמא אית ליה טעמא אחרינא וכשהשיב לו קבלם. וי"ל דלא משמע ליה טעם טוב הא דאמרינן דילמא אית ליה טעמא אחרינא דאם כן לא הוה ליה למפלג עליה דרביה והוי ליה למדרש נקי מחצי כופר. תוספות שאנץ והרא"ש ז"ל.

{{דה מפרש|הואיל ואמר רבי עקיבא אף תם שחבל וכו'.}} הקשה ר"מ מהאי טעמא נוקמי חצי כופר. ותירץ דידע שפיר דתבריה רבי עקיבא לגזיזיה מיהו הוה סלקא דעתיה דוקא גבי בן חורין הוא דכתיב יעשה לו לאשמועינן דמגופו משלם אבל גבי עבד לא. והא דפריך והא תבריה גבי בן חורין וכל שכן גבי עבד דלא כתיב ביה כלל דתם שחבל בו משלם נזק שלם אלא דילפינן ליה מבן חורין ודיו לבא מן הדין להיות כנדון.

הרא"ש ז"ל כתב וז"ל סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי עקיבא אף תם וכו' ואי מחייב תם נמי בכופר מחייב בכופר שלם לישתלם נמי מעלייה קמשמע לן. ופרכינן דהא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה וכו' ובדין הוא דהוי ליה נמי למקשי אם כן נקי מחצי כופר מיבעי ליה לאשמועינן דלגבי עבד לא מהני הא מידי. והשתא אתי שפיר דרבה אליבא דרבי עקיבא ולאו דידיה. ע"כ.

{{דה מפרש|מה כשחייב בבן חורין חלקת בו בין תם למועד.}} בכופר דבעל השור נקי בענינא דכופר כתיב. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרא"ה ז"ל שמעינן ליה לרבי עקיבא דסובר תם פטור מן הכופר לגמרי וכדאמרינן והלא דין הוא וכו'. עד חלקת בו בין תם למועד כלומר דמועד חייב בכופר ותם פטור לגמרי אף כשחייב בעבד חלוק בו בין תם למועד שמועד יהא חייב ותם פטור לגמרי וכיון דכן לא סגיא דלא אמרינן חדא מתרתי או דסבירא ליה כרבה דאמר לקמן שור שהמית בן חורין וכו' עד אין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר וכיון דכן כופר בתם לא משכחת לה דהא אינו משלם אלא מגופו והא אינו מתחייב כופר אלא כשחייב מיתה והביאהו לבית דין וישלם לך. ואפשר דלהכי נמי אמרה רבה למילתיה משום דסבר דלא הדר ביה רבי עקיבא לגבי דרבי אליעזר שאין רבי עקיבא כך בעיניו שלא יהא יודע תשובה שהשיב לו רבי אליעזר ואפילו הכי אית ליה דכופר בתם ליכא דלא משכחת לה כדאמרינן לעיל. ושמואל דפליג עליה דרבה כדאיתא לקמן ותניא כוותיה דשמואל סבר ודאי דהדר ביה רבי עקיבא לגבי רבי אליעזר והיינו דאית ליה דכופר בתם ליכא והאי דדריש נמי נקי מדמי עבד אית ליה דתרתי שמעית מינה דלא כתיב השור יסקל ובעליו נקי וכתיב ובעל השור נקי. ומיהו הא דפרכינן ונימא רבי עקיבא לנפשיה וכו' אליבא דכולי עלמא אתיא דכולי עלמא אית להו שור שהמית העבד שלא בכוונה פטור משלושים שקלים שנאמר כסף שלושים שקלים יתן וכו' והשור יסקל כל זמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין וכו' וכדמוכח לקמן בהדיא דרבה ודאי אית ליה דריש לקיש אבל ריש לקיש אפשר דלית ליה דרבה ורבה נמי איתותב וריש לקיש משמע דאתי לכולי עלמא וכיון דכן תשלומי קנס עבד בתם לא משכחת להו לעולם והיינו דפרכינן אהא שפיר הביאהו לבית דין וישלם לך. ע"כ.

{{דה מפרש|היתה שפחה ונשתחררה פירש בקונטרס שנתעברה מן הגוי וכו'.}} וריב"א פירש שנתעברה בעודה שפחה וגויה ולשון היתה שפחה משמע כפירושו. אבל לקמן בפרק הפרה משמע כפירוש הקונטרס. ומיהו מצינו למימר דבשני ענינים איירי ולשון היתה משמע כפירוש ריב"א ולשון או גיורת משמע כפירוש הקונטרס.

מיהו לקמן בפרק הפרה פירש הקונטרס הא דנקט היתה שפחה ולא נקט היתה משוחררת וכו' ככתוב בתוספות. גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות שאין הבעל זוכה אלא משום דכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה והאי לא בעלה הוא דסלקא דעתך דלא איקרי בעל אלא כשהיא תחתיו. ומיהו לפי מה שפירש ריב"א דהיתה שפחה איירי כשבא עליה בעודה שפחה הוה ליה למפרך אגופה דברייתא ומשמע דלא פריך אלא משום דאוקמה בגרושה תוספות שאנץ.