רי"ף על הש"ס/שבת/פרק טז: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עד המשנה מו. |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 115:
אמר ר' אבא בר כהנא אמר ר' יוחנן: פמוטות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת. אמר ליה ר' זירא: בניטלין ביד אחת או בשתי ידיו? אמר ליה: כאותן של בית אביך. ואמר ר' אבא בר כהנא אמר ר' יוחנן: קרונות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת. אמר ליה ר' זירא: בניטלין באדם אחד או בשני בני אדם? אמר ליה: כאותן של בית אביך:
==מתני'==
נכרי שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור. מילא מים להשקות לבהמתו, משקה אחריו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור. עשה כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, ועשה נכרי כבש לירד בו, וירדו אחריו רבן גמליאל וזקנים:
===גמ'===
תנו רבנן: נכרי שליקט עשבים בשבת, מאכיל אחריו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל. במה דברים אמורים? בשאין מכירו, אבל במכירו אסור, גזירה שמא ירבה בשבילו. ודווקא מים ועשבים דחיישינן להכי, אבל הדלקת הנר וכבש דליכא למיגזר שמא ירבה בשבילו, כדאמרינן: נר לאחד נר למאה, אף על פי שהוא מכירו, אם עשה בשבילו מותר. (אמר רבי חנינא: מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים אף על פי שהם מחוברים, ואינו עובר משום "למען ינוח שורך וחמורך", כדאיתא במכילתא: יכול לא יניחנה לעקור? תלמוד לומר "למען ינוח", ואין זה נייח, שפעמים שבהמה רעבה אם אתה אוסר לה. ואין מעמידין על גבי מוקצה).
והאי דקתני: נכרי שליקט עשבים בשבת מאכיל אחריו ישראל, אוקימנא בדקאי לה באפה ואזלא היא ואכלה, אבל אוקומה עליהו אסיר, דהוי ליה מוקצה; ואמר רב הונא: מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת, אבל לא על גבי מוקצה. ואי קאים לה באפה ואזלא היא ואכלה מן המוקצה שפיר דמי.
תנו רבנן: עיר שדרין בה ישראל ונכרים, והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב נכרים, מותר לרחוץ במוצאי שבת מיד, ואם רוב ישראל, ימתין בכדי שיחמו חמין. וכן מחצה על מחצה כרוב, ואדעתא דרובא קא מחממי. ונר הדלוק במסיבה, אם רוב נכרים, מותר להשתמש לאורה, ואם רוב ישראל, אסור, מחצה על מחצה אסור. מאי טעמא? דאדעתא דרובא קא מדלקי.
שמואל איקלע לבי אבי תורן, אתא ההוא נכרי וקא מדליק שרגא, אהדרינהו שמואל לאפיה. כיון דחזא דאייתי שטרי וקרי בהו, אמר: אדעתא דנפשיה קא מדליק, הדר אהדרינהו לאפיה בי שרגא.
גרסינן בעבודה זרה: תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא ישכיר אדם מרחצאו לנכרי, מפני שהיא נקראת על שמו, ונכרי זה עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים. אבל שדהו לנכרי שרי, דאמרי: אריסותיה הוא דקא עביד. מרחץ נמי אריסותיה קא עביד? אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי.
הנהו מוריקי דנכרי נקיט בשבתא וישראל נקיט בחד בשבתא, אתו לקמיה דרבא, שרא להו רבא. אותיביה רבינא לרבא: ישראל ונכרי שקבלו שדה בשוטפות, לא יאמר ישראל לנכרי: טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול, ואם התנו מעיקרא מותר, ואם באו לחשבון אסור. אכסיף רבא. לסוף איגלאי מילתא דהתנו מעיקרא הוה:
==סליק להו כל כתבי==
==הערות==
<references />
| |||