טור אורח חיים תקצ: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
←טור: עריכה |
||
שורה 2:
{{המרת או.סי.אר}}
==טור==
סדר תקיעה והכשירה, דתנן סדר תקיעה ג' של שלש שלש, דג' פעמים כתיבי תרועה בתורה ב' בר"ה ואחד ביובל וילפינן ר"ה מיניה, ובכל תרועה ילפינן מקראי שיש תקיעה לפניה ולאחריה, הרי ג"פ תקיעה תרועה תקיעה.
סדר תקיעה והכשירה דתנן סדר תקיעה ג' של שלש שלש דג' פעמים כתיבי תרועה בתורה ב' בר"ה ואחד ביובל וילפי' ר"ה מיניה ובכל תרועה ילפי' מקראי שיש תקיעה לפניה ולאחריה הרי ג"פ תקיעה תרועה תקיעה ותקיעה ילפינן מקרא שהוא העברת קול פשוט אבל תרועה לא ידעינן מאי היא אלא מדתרגמינן תרועה יבבא אלמא שהוא כקול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומיילל דילפי' מאימיה דסיסרא דכתיב בה ותיבב ועדיין אין אנו יודעין אם הוא כאדם הגונח מלבו כדרך החולה שמשמיע קולות קצרים קול אחר קול ומאריך בהם קצת והוא הנקרא גנח או כאדם המיילל ומקונן שמשמיע קולות קצרים תכופות זה לזה והוא הנקרא יליל או אם הוא שניהם כאחד הלכך מספיקא אנו עושן הכל תקיעה וג' שברים שהוא גנח וקול אחר שיש בו קולות קצרים תכופים שהוא יליל ואח"כ תקיעה ועושין כן ג"פ ואחר כך תש"ת ג"פ שאם תרועה היא שברים לא עשינו כלום שייליל הפסיק בין תרועה לתקיעה אחרונה ואנן בעינן שלא יהא ביניהם דבר המפסיק ואח"כ תר"ת ג"פ שאם תרועה יליל היא א"כ הפסיקו השברים בין תקיעה ראשונה לתרועה ע"כ צריך תשר"ת ג"פ ותש"ת ג"פ ותר"ת ג"פ: ▼
▲
שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' יבבות פירש"י ג' כחות בעלמא כל שהוא ולפי זה צריך ליזהר בשברים שלא יאריך בכל שבר כג' יבבות שהן ג' כחות כל שהוא שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה שהרי שיעור תקיעה כג' קולות של כל שהוא וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר משל תש"ת ובשל ת"ת יותר מבשל תר"ת דהא שיעור תקיעה כתרועה ותשר"ת אנו עושין משום שמא תרועה היא גנח ויליל ע"כ צריך להאריך בתקיעה כשיעור שניהם ותש"ת משום שמא תרועה היא שברים שהם ג' קולות מופסקים הלכך צריך להאריך בתקיעה כשיעורן ותר"ת משום שמא היא יליל שאינו אלא קול אחד לכן א"צ להאריך בתקיעה אלא כשיעורו ומיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש שאין בה שיעור למעלה ויכול להאריך בה כמו שירצה וכן בתרועה אע"ג דשיעורה כג' יבבות יכול להאריך בה כמו שירצה וכן בג' שברים אין לחוש אם מוסיף עליהן ועושה ד' או ה' כי שברים תרועה היא ויכול להאריך בה כמו שירצה ורש"י פירש שברים ארוכים מיבבות אבל בעל העיטור כתב מסתברא ג' שברים ג' קולות קטנים מופסקים וג' יבבות כשיעור ג' שברים אלא שאין הפסק ביניהם ולא פליגי בשעורי אלא שזה עושה שברים קטנים בהפסק כגון גונח וזה עושה בלא הפסק והוא יליל והכל שוה וכ"כ הרמב"ם ז"ל ולפי זה א"צ להאריך בתקיעות של תש"ת יותר משל תר"ת וסברא ראשונה היא דעת התוספות וכן דעת אדוני אבי ז"ל: ▼
הלכך מספיקא אנו עושין הכל. תקיעה וג' שברים שהוא גנח וקול אחר שיש בו קולות קצרים תכופים שהוא יליל ואח"כ תקיעה, ועושין כן ג"פ. ואחר כך תש"ת ג"פ, שאם תרועה היא שברים לא עשינו כלום, שייליל הפסיק בין תרועה לתקיעה אחרונה ואנן בעינן שלא יהא ביניהם דבר המפסיק. ואח"כ תר"ת ג"פ, שאם תרועה יליל היא, א"כ הפסיקו השברים בין תקיעה ראשונה לתרועה. על כן צריך תשר"ת ג"פ ותש"ת ג"פ ותר"ת ג"פ.
כתב ר"ת דג' שברים צריך לעשותן בנשימה אחת שהוא במקום תרועה אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת לא עבדינן בנשימה אחת דגנוחי ויליל בנשימה אחת לא עבדי אינשי וכן כתבו רוב המפרשים שחשבו ל' קולות בתקיעות אבל רי"ץ גיאת כתב שצריך לעשותן בנשימה אחת ועל כן לא חשב בהן אלא כ"ז קולות וכ"כ אדוני אבי ז"ל וז"ל ושברים ותרועה יש לעשותן בנשימה אחת משום דלמא גנוחי גנח וילולי יליל והכל תרועה אחת ואע"פ שאין דרך האדם לגנוח וליליל בנשימה אחת מ"מ תרועה היא גנוחי ויליל ובעינן שתהא התרועה בלא הפסק ואם תקע תקיעה ותרועה ותקיעה בנשימה אחת לכאורה לא יצא שאין כאן לא ראש ולא סוף ומיהו בירושלמי לא משמע כן דגרסינן התם עשאן בנפיחה אחת יצא ע"כ ואם האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור ב' תקיעות כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונ' של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת קאמר בירושלמי שאינה עולה לו כלל אפילו במקום אחרונה של תשר"ת אבל בגמרא דידן מוכח שעולה לו בשביל אחת ולא בשביל שתים: ▼
▲שיעור תקיעה כתרועה, ושיעור תרועה כג' יבבות. פירש רש"י ג' כחות בעלמא כל שהוא. ולפי זה צריך ליזהר בשברים שלא יאריך בכל שבר כג' יבבות שהן ג' כחות כל שהוא, שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה, שהרי שיעור תקיעה כג' קולות של כל שהוא. וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר משל תש"ת, ובשל
ומיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש, שאין בה שיעור למעלה ויכול להאריך בה כמו שירצה. וכן בתרועה, אע"ג דשיעורה כג' יבבות יכול להאריך בה כמו שירצה. וכן בג' שברים אין לחוש אם מוסיף עליהן ועושה ד' או ה', כי שברים תרועה היא ויכול להאריך בה כמו שירצה.
ורש"י פירש שברים ארוכים מיבבות, אבל בעל העיטור כתב מסתברא ג' שברים ג' קולות קטנים מופסקים, וג' יבבות כשיעור ג' שברים אלא שאין הפסק ביניהם, ולא פליגי בשיעורי אלא שזה עושה שברים קטנים בהפסק כגון גונח וזה עושה בלא הפסק והוא יליל והכל שוה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ולפי זה אין צריך להאריך בתקיעות של תש"ת יותר משל תר"ת. וסברא ראשונה היא דעת התוספות, וכן דעת אדוני אבי ז"ל.
▲כתב ר"ת דג' שברים צריך לעשותן בנשימה אחת שהוא במקום תרועה, אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת לא עבדינן בנשימה אחת, דגנוחי ויליל בנשימה אחת לא עבדי אינשי, וכן כתבו רוב המפרשים שחשבו ל' קולות בתקיעות. אבל רי"ץ גיאת כתב שצריך לעשותן בנשימה אחת, ועל כן לא חשב בהן אלא כ"ז קולות,
ואם תקע תקיעה ותרועה ותקיעה בנשימה אחת, לכאורה לא יצא שאין כאן לא ראש ולא סוף. ומיהו בירושלמי לא משמע כן, דגרסינן התם עשאן בנפיחה אחת יצא. ע"כ.
ואם האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור ב' תקיעות כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת, קאמר בירושלמי שאינה עולה לו כלל אפילו במקום אחרונה של תשר"ת, אבל בגמרא דידן מוכח שעולה לו בשביל אחת ולא בשביל שתים.
מעשה אירע במגנצא שטעה התוקע בסדר, שאחר שתקע ב' פעמים תקיעה שברים תרועה תקיעה, טעה בשלישית ואחר שתקע שני שברים התחיל להריע, וקצת הקהל החזירוהו לראש וקצתם אמרו לו תקע שבר אחר וסיים, והוא התחיל לתקוע כבתחילה ותקע ג"פ תשר"ת, ואמר ה"ר אליעזר בר נתן דשלא כדין החזירוהו, וגם התוקע עבר על שבות דרבנן, שלא הפסיד סדרו במה שהתחיל להריע אחר שני השברים, כיון דשברים ותרועה שניהם משום תרועה דקרא עבדינן להו שמא גנוחי ויליל והכל תרועה אחת היא והוי ליה כאילו נתקלקל בשברים שחוזר אליו, אלא היה לו לחזור ולתקוע שבר אחר ולהריע. ודאי אם גמר התרועה שהתחיל בה בטעות, הוי הפסק כיון דג' שברים יש להן להיות זה אחר זה והופסקו בתרועה הוי כתרועה שנחלקה לשנים ואינה כלום וצריך לחזור ולתקוע תשר"ת, אבל שני תשר"ת הראשונים לא הפסיד.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: אפילו אם גמר התרועה בין השברים לא הפסיד התקיעה שתקע, אלא חוזר ותוקע ג' שברים ומריע ותוקע, דכיון שהכל היא תרועה שהרי אנו עושין גנח ויליל משום דלמא תרווייהו תרועה, א"כ חדא תרועה היא אלא שנתקלקלה ולא הוי הפסק, מידי דהוה אפעמים שהתוקע מתחיל לתקוע ואין הקול עולה לו יפה ופוסק וחוזר ומתחיל לתקוע או להריע ולא מפסל מה שתקע כבר בשביל שהפסיק בקול קצר שהשמיע בשופר, דלא מקרי הפסקה כיון שאינו קול אחר שאינו מעין התקיעה, ולא דמי להא דתקין ר' אבהו דאמרינן דשברים או תרועה הוי הפסק, דהתם אם תרועה גנח הוי יליל קול אחר לגמרי, ואם הוא יליל הוי גנח קול אחר לגמרי, אבל הכא שניהם קול אחד של תרועה.
ואם עשה ד' או ה' שברים זה אחר זה בלי הפסק אין בכך כלום, שהרי לכתיחלה יכול לעשות מהם כמה שירצה, אבל אם עשה ב' תרועות זו אחר זו, או שתקע אחר התרועה תקיעה במתעסק שלא לשם תקיעה והפסיק בה בין תרועה לתקיעה, או לאחר שתקע ג' שברים שתק והפסיק ואח"כ תקע שברים אחרים, י"א דלא הוי הפסק אלא כשמפסיק בתרועה בין שברים לתקיעה, או שמפסיק בשברים בין תקיעה לתרועה, אבל כי האי שתקע שתי תרועות זו אחר זו, או שתקע באמצע תקיעה כמתעסק, לא הוי הפסק לחזור לראש אלא גומר ויוצא ולא נתקלקל הסדר. והרמב"ן כתב דבכולהו הוי הפסק, והביא התוספתא תקע והריע וחזר והריע וחזר ותקע אין בידו אלא אחת, פירוש תקיעה האחרונה אבל הראשונה הפסיד בשביל התרועה שהפסיק באמצע.
ומזו התוספתא אין קושיא לדברי אדוני אבי הרא"ש ז"ל שכתב שאפילו אם גמר התרועה בטעות לא הוי הפסק, שהוא לא אמר כן אלא בתשר"ת, שהתרועה של הטעות היא מעין התרועה שיש לו לתקוע, אבל בתר"ת שגמר התרועה, מה שמריע אח"כ הוי הפסק.
ואם תקע ב' תשר"ת או תש"ת או תר"ת כהוגן וטעה בשלישית, י"א שצריך לחזור כל הסימן מראש ג' פעמים, והרמב"ן כתב שאין צריך לחזור אלא לאחרון שטעה בו.
| |||