פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 16,808 בתים ,  לפני 3 שנים
 העלאת ביאורים עם הבהרה
{{סיכום על פסוק|משלי|טו|טו א|ב|טו ג|הבהרה=כן
<noinclude>{{הבהרת מרחב ביאור}}</noinclude>
|ציטוט=לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת, וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת.
{{סיכום על פסוק|משלי|טו|טו א|ב|טו ג|קטגוריה=1}}
|מצודות='''לשון חכמים תיטיב''' (תתקן) את ה'''דעת''', כי אף אמרי דעת ידבר בתיקון נמרץ ובמלות קצרות; אבל '''פי כסילים''', אף דברי '''אולת''' ירבו באמרים כמעיין ה'''נובע'''.
|תרגום=כאשר '''החכמים''' אומרים את '''דעתם''', '''הלשון''' שלהם '''מיטיבה''', משפרת ומייפה את ניסוח הדברים; אולם כאשר '''הכסילים''' אומרים את דברי '''האיוולת''' שלהם, '''הפה''' שלהם נפתח כמו מעיין '''נובע''' ושופך דברי שטות בלי מעצור.
}}
 
 
== דקויות ==
<div class="page single_height">
הפסוק מציג שני ניגודים בין '''החכמים''' ([[ביאור:חכמה = הכישרון לשמוע, ללמוד וללמד|= האוהבים ללמוד והיודעים ללמד]]) לבין '''הכסילים''' ([[ביאור:כסיל = השונא דעת|= השונאים ללמוד]]).
 
{{צמ|לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב דָּעַת, וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת.|משלי טו ב}}
 
<div class="short"> <div class="tirgum">
 
כאשר '''החכמים''' אומרים את '''דעתם''', '''הלשון''' שלהם '''מיטיבה''', מייפה משפרת ומקצרת את ניסוח הדברים;   אולם כאשר '''הכסילים''' אומרים את דברי '''האיוולת''' שלהם, '''הפה''' שלהם נפתח כמו מעיין '''נובע''' ושופך דברי שטות בלי מעצור.
 
</div> </div> <div class="long"> <div class="cell dquyot longright">
 
==דקויות==
 
'''לשון חכמים תיטיב דעת''' -
 
1. באופן כללי, הכווונה {{צפ|תוכן=שהחכמים נזהרים בדבריהם, וכל דבריהם '''בטוב''' טעם ודעת... מרביצים דברי חכמה ברבים בלשון יפה, כדי שיהיו '''טובים''' וערבים לשומעיהם, שכבר אמרו רז"ל: כל האומר דברי תורה ואינם ערבים לשומעיהם - נוח לו שלא אמרן}} {{קטן|קטן= (רמ"ד ואלי)|}} .
 
2. ובפרט, הכוונה להטבה הנובעת מקיצור; ראו "עצות".
 
</div> <div class="cell hqblot longright">
 
==הקבלות==
 
לאחר שאבשלום מרד בדוד אביו (שמואל ב יז), הוא התייעץ עם שני יועצים: '''אחיתופל הגילוני''' נתן לו עצה קצרה (פסוקים 1-3), '''וחושי הארכי''' נתן לו עצה ארוכה (פסוקים 7-13). אבשלום ואנשיו נפלו בפח שטמן להם חושי, שהיה למעשה סוכן סמוי של דוד, וקיבלו את עצתו הרעה. אילו היו קוראים את הפסוק שלנו, היו מבינים שדווקא העצה הקצרה יותר היא החכמה... (ע"פ: [[ביאור:פגישת אליהו ועבדיהו - אריכות דברים מול קיצור דברים|פגישת אליהו ועובדיהו - אריכות דברים מול קיצור דברים / חגי הופר]] ).
 
תחום אחד שבו חשוב במיוחד לקצר הוא מתיחת ביקורת, {{צמ|בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע, וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל|משלי י יט}}( [[ביאור:להוכיח בקיצור|פירוט]] ).
 
תחום אחד שבו לא צריך לקצר הוא דברי ידידות ואהבה המשמחים את הלב, {{צמ|שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב, וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ|משלי כז ט}}( [[ביאור:התועלת שבדיבורים מיותרים|פירוט]] ).
 
</div> <div class="cell ecot longbig">
 
==עצות==
 
המסר של הפסוק תואם לפתגם השוודי: "Talk less, say more".
 
הפסוק מציג שני ניגודים בין '''החכמים''' ( [[ביאור:חכמה = הכישרון לשמוע, ללמוד וללמד|= האוהבים ללמוד והיודעים ללמד]] ) לבין '''הכסילים''' ( [[ביאור:כסיל = השונא דעת|= השונאים ללמוד]] ).
 
ניגוד אחד הוא ברור: החכמים אומרים דברי '''דעת''', והכסילים אומרים דברי '''איוולת'''. אך יש ניגוד נוסף:
 
::*החכמים '''מיטיבים''' את דברי הדעת שלהם,
::*והכסילים '''מביעים''' את דברי האיוולת שלהם.
 
* החכמים '''מיטיבים''' את דברי הדעת שלהם,
'''היטיב''' = תיקן, שיפר וייפה, כמו ב {{צמ|וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ, '''וַתֵּיטֶב''' אֶת רֹאשָׁהּ...|מלכים ב ט ל}};   הסיר את הפסולת, כמו ב {{צמ|'''בְּהֵיטִיבוֹ''' אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה|שמות ל ז}}.
* והכסילים '''מביעים''' את דברי האיוולת שלהם.
 
=== איך '''מיטיבים''' דעת? ===
'''הביע''' [[ביאור:הביע = דיבר בשטף כמו מעיין נובע|= שפך כמו מעיין נובע]] .
1. '''היטיב''' = תיקן, שיפר וייפה, כמו ב{{צמ|'''וַתֵּיטֶב''' אֶת רֹאשָׁהּ...|מלכים ב ט ל}}: {{צפ|תוכן=כי החכמים - לא יספיק להם הודיעם את דרך הדעת לאמור 'זה דרך הדעת לכו בה', אכן, לשונם תייפה הדעת ותגדיל טעמים ותאדיר מליצות, עד היות הדעת מקובלת באזני השומעים, ויערב עליהם העניין בגודל נכוחותיהם}}{{קטן| (ר' יונה)}}. המסר כאן מכוון למורה, שיאמר את דבריו באופן יפה ונעים, כי {{צפ|תוכן=כל האומר דברי תורה ואינם ערבים לשומעיהם - נוח לו שלא אמרן}}{{קטן| (רמ"ד ואלי פירוש ראשון)}}.
 
2. '''היטיב''' = הסיר את הפסולת, כמו ב{{צמ|'''בְּהֵיטִיבוֹ''' אֶת הַנֵּרֹת|שמות ל ז}}: החכמים מסירים מדבריהם את המילים המיותרות, ומעבירים את דעתם בקיצור נמרץ. ולעומתם, הכסילים '''מביעים''' -[[ביאור:הביע = דיבר בשטף כמו מעיין נובע| שופכים כמו מעיין נובע]] - את דברי '''האיוולת''' שלהם. מהניגוד בין שני המושגים ניתן ללמוד, שהשיפור שעושה החכם בדבריו הוא הקיצור והמיעוט במילים {{קטן|(מצודות)}}. המסר כאן מכוון למורה: {{צפ|תוכן=לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה}}. וכמו הפתגם השוודי: "Talk less, say more".
מהניגוד בין שני המושגים ניתן ללמוד, שהשיפור שעושה החכם בדבריו הוא הקיצור והמיעוט במילים: {{צפ|תוכן='''תיטיב דעת ''' = תתקן את הדעת, כי אף אמרי דעת ידבר בתקון נמרץ '''ובמלות קצרות'''; אבל '''פי כסילים ''' - אף דברי '''אולת ''' ירבו באמרים, כמעיין '''הנובע'''}} {{קטן|קטן= (מצודת דוד)|}} .
 
3. '''היטיב''' = הפיק דבר טוב: לשון החכמים מפיקה תמיד דברי-דעת טובים. אם מקשיבים לחכמים, שמים לב לסגנון הדיבור שלהם ולמילים המדוייקות שהם משתמשים בהן, אפשר תמיד ללמוד מהם דברים טובים{{קטן| (ע"פ פרופ' אד גרינשטיין)}}. המסר כאן מכוון לתלמיד, להקשיב היטב לחכם, כי {{צפ|תוכן=אפילו שיחת-חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד}}.
הפסוק מכוון לאנשים המוסיפים לדבריהם מילים וביטויים שאינם תורמים מאומה לנושא השיחה, כמו:
 
4. ועל-דרך הסוד, '''היטיב''' = האיר, כמו ב{{צמ|'''בְּהֵיטִיבוֹ''' אֶת הַנֵּרֹת|שמות ל ז}}. החכמים, בכל דיבור שלהם, מרבים אור בעולם. והמסר כאן הוא לכל אדם: {{צפ|תוכן=פתח פיך - '''ויאירו''' דבריך}}: {{צפ|תוכן=יאירו דבריך בדעת העליון, ויהיו מסלקים ממנו את החושך של הקליפה}}{{קטן| (רמ"ד ואלי פירוש אחרון)}}.
::*"אין צורך לומר ש..." (- אז למה אתה אומר?),
::*"זה ברור ללא כל צל צלו של ספק" (לא מספיק "צל" אחד?),
::*"הדעה שלך נובעת משטיפת מוח שעשו לך" (העיקר זה אם היא נכונה או לא - מה זה משנה ממה היא נובעת?),
::*"אתה מדבר שטויות, אתה הופך את השקר לאמת ואת האמת לשקר, אתה מטעה את הציבור, אתה צריך להבחין בין דברים שאתה יודע לבין דברים שאתה לא יודע..." (הבנתי שאתה לא מסכים איתי, מה הטעם לחזור על עובדה זו במילים שונות? יהיה יותר יעיל אם תנמק מדוע לדעתך אני טועה),
::*"דע לך, ידידי היקר, ש..." (אם תגיע לעיקר - אני אדע יותר מהר), ועוד.
::*{{צפ|תוכן=הימנעו, אם אפשר, ממילים ומביטויים ריקים, שהם, ללא ספק, מחלה לשונית נפוצה, ובעצם אין בהם צורך}} {{קטן|קטן= ( [http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?whichpage=1&amp;topic_id=1174552 רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית] )|}} .
 
== הקבלות ==
הכישרון לקצר, להגיד רק את המילים החשובות והתורמות להבנת העניין, הוא כישרונם של החכמים - המומחים ללימוד והוראה. הם יודעים שכדי ללמד צריך לקצר, כדברי חז"ל: {{צפ|תוכן=לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה}}. כשהמורה מלמד בדרך קצרה, קל יותר לתלמידים להתרכז ולזכור את דבריו; ואכן, המשנה, כמו התורה, כתובה בשפה קצרה ותמציתית ביותר, לכל מילה יש משמעות - '''לשון חכמים תיטיב דעת'''.
מתי צריך לקצר בדברים ומתי עדיף להאריך?
 
אך הכסילים שונאים ללמוד, הם רוצים רק "לשפוך" את המחשבות הפרטיות שלהם, גם אם הן שטחיות וטפשיות - '''ופי כסילים יביע איוולת'''.
 
במשך הדורות, חכמת הקיצור התפתחה והגיעה לשיא במדעים המדוייקים, שם מנסחים תופעות מורכבות בנוסחאות מתמטיות קצרות ביותר, לקיים מה שנאמר: {{צ|לשון חכמים - תיטיב דעת}}.
 
גם בשאר המדעים, מקובל לכתוב תקציר בתחילת כל מאמר. וגם [http://www.sideroad.com/writing/column4.html מומחים בכתיבה עסקית ממליצים להקפיד על קיצור] .
 
גם בויכוחים ישנה חשיבות לקיצור. אנשים שרוצים לשכנע, נוטים להביא הרבה נימוקים - גם נימוקים טובים וגם נימוקים פחות טובים - מתוך מחשבה שריבוי הנימוקים יגדיל את רמת השיכנוע. אולם, גם המחקרים הפסיכולוגיים וגם הניסיון היומיומי מלמדים שגישה זו אינה נכונה: אם מביאים הרבה נימוקים טובים, ונימוק אחד לא טוב - הצד השני ייתפס לנימוק הפחות טוב ויתקוף אותו, וכל ה"עוקץ" של הנימוקים הטובים יילך לאיבוד.
 
</div> </div> </div>
 
 
 
 
== תגובות ==
 
כתבה מצוינת!
 
צריך לעבוד על קיצור מחשבות. הדרך היא ארוכה, אך תניב פרות ללא ספק.
 
:::: -- Daria, 2010-11-03 01:03:25
 
על כל מילה של התנאים כתבו עשר האמוראים ועל כל מילה של האמוראים כתבנו בדורינו 100 - אחרת לא היינו מבינים. ואפילו את פרוש רש"י בגמרא לא ניתן להבין בלי פרוש מעליו... אתה מכיר את הגמרות הכחולות עם הפרוש המלא בעברית? אני אישית משתמש בזה ולא הייתי מצליח להבין מילה בגמרא בלעדיהם, כמו שלא הצלחתי להבין את המשנה בלי הפרוש הנפלא של קהתי ז"ל. רוצה להגיד שהתבונה "קצר ולעניין" נכונה רק אם בן השיח שלך הוא כמוך ברמתך, וגם את זאת לא תמיד ניתן לדעת... בשיח האינטרנטי למשל איך אפשר לדעת מיהו היושב בצד השני של העולם וקורא אותך...
 
את התבונה הזאת למדתי מהתורה עצמה, דהיינו שלא תמיד צריך ונבון ללכת אחר הקצר ולעניין. שמת לב לבטח לסידרה החדשה שאני כותב אודות שבע ימי הבריאה, ומתוכם עמדתי על התבונה הזאת - אותה פרשתי על פני הפרק הראשון שכבר פורסם ונמצא כאן באתר. התורה במלואה נכתבה בפסוק הראשון: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. זאת כל התורה הקדושה בשבע מילים. אבל ולצערינו לא ירדנו לסוף דעתו של השי"ת שחיבר אותם ואף הוא ידע אודות חולשתינו זו, לכן הוא חיבר את הפסוק השני שמבאר את הראשון במילים יותר מופשטות אך גם בעזרתם לא הצלחנו להבין את התמונה, וכך הגיע הפסוק השלישי והרביעי והחמישי וכך הגיע המקבץ הראשון בקונטקסט היום הראשון, אך גם המקבץ הזה לא הספיק לנו בשביל לראות את התמונה השלמה... וכך הגיע המקבץ השני- היינו היום השני שהוא למעשה העתק מפורט של התמונה הראשונה וגם פירוט זה לא הספיק והצטרך המחבר המסור להעתיק לנו את אותה התמונה באופן עוד יותר מופשט (מפורט) ביום השלישי, בשבוע הבא אני מפרסם באתרך זה את היום השלישי ובאמצעותו תראה האסמכתא המקורית לכל מילה שכתבתי לעיל.
 
הגיע היום השביעי המופשט ביותר אך גם בעזרתו לא יכלנו לחזור אל התמונה המקורית של תודעתינו, המחבר המסור שוב היה מודע לחולשתינו זו ואילו היה מאמץ את "הקצר ולעניין" לא היה המשך לתורה. אם יש לך זמן ורצון תעקוב אחר הסדרה שלי ותראה לנגד עיניך את הנוסחה שדבק בה השי"ת לאורך כל התורה בעקביות: הארך והפשט עד שיובן.
 
אלברט
 
:::: -- אלברט שבות, 2010-11-03 18:43:46
 
יפה
 
עדיין, גם לפי דבריך התורה מתחילה קודם-כל מהתקציר, ורק אחר-כך מאריכה ומפרטת.
 
:::: -- אראל, 2010-11-03 21:56:00
 
אתה רוצה להגיד אראל, שאם התורה התחילה קודם כל מהתקציר אזי התקציר הוא טוב מהפירוט; דהיינו רק אם התקציר לא עבד ולא הצליח לשאת את המסר לנמען - רק אז מנסים להאריך ולפרט...
 
ובכן המסקנה שלך נכונה אראל אבל במידה ובמינון הנכון... התורה לא אומרת לנו לקצר- אלא: דע מתי לא לקצר. היא אומרת לנו תעשו דיאטה אבל אל תהיו אנורקסים, זהו בעצם המסר המקורי של התורה.
 
דוגמה מאלפת לסימפטומים של מחלת האנורקסיה תיארתי בהקדמה ליום השני ב" שבעת ימי הבריאה". בהקדמה זו סיפרתי על הקבוצה הראשונה שעיינה בתורה והתאהבה במחבר ובמסירותו... התאהבה בו עד לכדי אנורקסיה והתוצאות הרות גורל... פשוט איבדנו את התורה בגלל המחלה הזאת והלכנו לתורה חלופית אחרת שאין לה קשר וחצי קשר עם התורה המקורית שהמחבר ביקש לשלוח. אם תרצה זה נמצא כאן:
 
[http://tora.us.fm/tnk1/messages/sofrim_shabot_index_73.html]
 
או אם תתעצל לקחת אוטובוס עד לשם, הינה זה כאן בתלת מימדי:
 
24 עמודים שימשו אותי בכתיבת הפרק הראשון שפתח את סדרת "שבעת ימי הבריאה". זה היה יום הבריאה הראשון, ואני יודע שאף אדם לא ישב וקרא את 24 העמודים בעיון בעקביות וברצינות; את זאת אני יודע והשאלה היא מדוע איפוא ממשיך אני ומשקיע וכותב... למי? בשביל מה?
 
זה העונג שלי; אני מוצא הנאה בעצם הכתיבה- כמוני ככל הכותבים. ועם זאת ניתן לחפור ולזהות בתת המודע שלי דבר נוסף שמניע אותי להמשיך ולכתוב ולבחוש בנושא הזה... אני מת למצוא ולו אדם אחד שאחלוק איתו את הנושא ואם אמצא את האדם הזה הרי נהיינו כבר שניים שמדברים באותו הנושא וזה דבר עצום בפני עצמו; ואם נהייה שלושה- הרי זה משהו אדיר שמימדיו בל יתוארו... טמועה בנו תכונת השיתוף למשהו מהנה... להכפיל את ההנאה ולשתף בה עוד ועוד אנשים.
 
אולם, הסיבה המקורית טמועה בעוצמת הנושא בו אני בוחש, והמדובר דווקא בנושא קשה שכבר השלמתי איתו כאדם מן השורה מזמן... המוות; ליבת הנושא היא המוות – לא החיים, אני האדם השלמתי זה מזמן עם המוות ואני ממתין לו הלכה למעשה מידי שבעים שמונים שנה בהשלמה ובהכנעה; זה חלק מהחיים – אנחנו אומרים, אין אדם שלא מת.
 
ולפתע נוחת עליך מישהו ואומר לך בשפתך: אינך צריך בהכרח לקרוס ולמות; המוות אינו חלק מהחיים כי אם חלק מהכישלון שלך בחיים. אני מסתכל על המישהו הזה בספקנות ולא מסתיר את החשדנות שלי כלפיו, אבל הוא ממשיך ומסמן לי את נקודות הציון שעלי לעבור עליהן בחזרה אל המקור הנצחי שלי. החשדנות שלי גוברת והפשטות שלו מוכפלת, הוא חוזר איתי יד ביד אל התודעה המקורית שלי המופשטת ביותר, ומראה לי אותה בתוך ראי וכאילו הוזמנתי להקרנת סרט... הוא נחוש להראות לי את הדרך חזרה.
 
אינני יורד לסוף דעתו, אינני מבין את שפתו המופשטת; דורש עזרה והיא לא מאחרת לבוא, באופן מדוד ותפור למידותי.
 
נבוך מלא ספקות – מאבד עניין וקשר לתודעתי ומרים ידיים... והוא מחזיר אותי אל העניין ואל התודעה ואל השליטה במציאות דרך אין-ספור אמצעים ועזרים טכנים התפורים למידתי והמתחשבים ברפיוני. נחוש הוא לתת בידי שוב את מפתחות השליטה במציאות ובתודעה ובעניין... את זאת הוא עושה בעקביות, בנחישות, בסבלנות וברכות המזכירה רכותו של אב וידו המלטפת.
 
אחזור ברשותכם לתכונה הטמועה בנו – לתכונת השיתוף; להכפיל את ההנאה ולשתף בה עוד ועוד... נחזור מספר אלפי שנים אחורה.
 
ויום אחד שמה לב קבוצת אנשים לכל התכונות הללו של מחבר התורה והנגזרות מהטקסט של התורה... הם שמו לב לעקביות המחבר, לנחישות שלו שביקש להחזיר לידם את מפתחות השליטה במציאות ובתודעה ובעניין- מפתחות שאבדו להם מזמן... הם שמו לב לסבלנותו, להתחשבות שלו, לרכותו, לידו המלטפת... הם חשו את חום היד הזאת, נהנו ממגעה המלטף, וביקשו לתרגל את תכונת השיתוף האנושית הטמועה בהם ולהכפיל את ההנאה...
 
הם דיברו ביניהם בהערצה על המחבר המסור הזה... אהבו אותו, התאהבו בו וביקשו לחבקו להתקרב אליו; ביקשו את קירבתו, ביקשו את הדרך אליו, ביקשו את המגע איתו, ביקשו לעמוד על זהותו ועל מהותו: מיהו אם לא האל הטוב והמטיב... מיהו אם לא האל הכל יכול ויוצר הכל, היודע את נפש האדם ואת נפתולי תודעתו...
 
עד כדי כך ביקשו את קירבתו... עד שהתנתקו מהטקסט שלו וגייסו את הטקסט עצמו לטובת התכונה האנושית שלבשה אותם וגברה עליהם; הם ביקשו להם אל טוב ומיטיב ומצאו אותו בתורה, בחיבור שרק אל יכול לחבר.
 
ב ראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ : בראשית ברא האל הטוב במידת הרחמים את הארץ ואת כל היקום.
 
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ : נא לשים לב לניקוד המילים "תהו ובהו", ניקוד שעתיד להתאים לתמונת ההמשך כאשר האל יוצר הכל יעשה סדר בתוהו והאור יבצבץ מתוך החושך...
 
וחשך על-פני תהום; ורוח אלהים מרחפת על-פני המים. ג ויאמר אלהים יהי אור; ויהי-אור...
 
סיפרתי בפרק הראשון את סיפור יום הבריאה הראשון בתודעה האנושית, וניסיתי לקלוט את מרחב התמונה המלאה כפי שהמחבר ביקש לצייר לי, לטובתי, להנאתי... הוא ביקש להעמיד את התמונה הזו מולי ולרשותי, שאביט בה ואחזור דרכה אל מקורותי אך לצערי לא הצלחתי לקלוט את מלוא תוויה ולכן צייר לי אותה בשנית ובשלישית וחיבר עבורי את הרביעית והשביעית ואת כל התורה, אין ספק שהוא טוב ומסור ואוהב ויוצר-כל אך הוא לא ביקש ממני לדון על גב התורה במהותו ולא בזהותו ולא ביכולתו... לא זאת היתה מטרתו ולא זו המשימה שלקח על עצמו... הוא הזמין אותי לארוחה דשנה בשביל לאכול אותה – לא בשביל להתפעל מעוצמתו ולשכוח מארוחתו...
 
מותר היה לנו להתפעל ולתאר ולשתף ולתת דרור לתכונות האנושיות הטמועות בנו; אנו אוהבים את מי שאוהב אותנו... אך אסור היה לנו לתת דרור בלתי מרוסן לתכונות האלו כפי שאסור לנו להשמין מאכילת הרבה דברים טעימים ומזינים.
 
כך נולדה היהדות והתורה החלופית שאין לה קשר וחצי קשר עם התורה המקורית. כך נולד החמור היהודי ששם על שיכמו את התורה החלופית לאורך כל הדורות מלפני אלפי השנים.
 
לפני מספר שבועות שמעתי מאחד האנשים הקרובים ביותר אלי את הסיפור הבא. היא עובדת בבית הספר עם ילדים קטנים בני ארבע חמש, וכך פתחה: מה אני אעשה עם הזעטוטות האלה אלברט? הם פשוט מאוהבים בי... תופסים לי את הרגל ומחבקים אותה ואני מוצאת את עצמי נבוכה מהמעמד הזה, מצד אחד אני מתה עליהם אבל מצד שני אני לא בשביל לחבק אותם כאן...
 
הסתכלתי עליה ונזכרתי בקבוצה האנושית הראשונה ואת החום שקרן ממנה כאשר דנה בתורה ובמחברה...
 
עד כאן היתה ההקדמה
 
אלברט
 
:::: -- אלברט שבות, 2010-11-04 23:44:15
 
כשמותחים ביקורת על הזולת, צריך לקצר כדי להקטין למינימום את התנגדות השומע, {{צמ|בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע, וְחֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל|משלי י יט}}*.
 
כשאומרים דברי ידידות ואהבה המשמחים את הלב, עדיף להאריך, {{צמ|שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב, וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ|משלי כז ט}}*.
<noinclude>
{{סיכום על פסוק|משלי|טו|טו א|ב|טו ג|הבהרה=לא}}
[[קטגוריה:סגלות משלי טו|משלי טו ב]]
{{הוסב מאתר הניווט בתנך|http://tora.us.fm/tnk1/ktuv/mj/15-02.html}}
{{מידה טובה|מידת השתיקה}}
[[קטגוריה:סבלנות בדיבור|משלי טו ב]]
[[קטגוריה:משלי טו ב|משלי טו ב]]
</noinclude>
{{מקורות|מקורות=
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב [http://www.tora.us.fm/tnk1/ktuv/mj/15-02.html אתר הניווט בתנך] בתאריך 2005-10-30.
}}
 
<noinclude>
{{הוסב מאתר הניווט בתנך|http://www.tora.us.fm/tnk1/ktuv/mj/15-02.html}}
 
{{קיצור דרך|tnk1/ktuv/mj/15-02}}
 
</noinclude>
 
{{סיכום על פסוק|משלי|טו|טו א|ב|טו ג|קטגוריה=1}}
132,354

עריכות