חידושי הרשב"א על הש"ס/נדרים/פרק ו: הבדלים בין גרסאות בדף

{{דה מפרש|מתני': דגים שאני טועם כו' מותר בטרית טרופה ובציר.}} פירוש מותר בציר לפי שאין קורין לציר דג, ומיהו מדקאמר שאני טועם, אוקי רבא בגמרא דדוקא בציר שכבר יצא מהם, אבל היוצא מהם לאחר נדרו הרי זה אסור, דשאני טועם אסור אפילו בהיוצא מהם, וטרית טרופה נמי נראה לי כשנטרפה קודם לכן, אבל נטרפה לאחר מכאן אסור, שכבר נאסר בעודו שלם ולא גרע טרופה מציר.

{{דה מפרש|הנודר מן הצחונה אסור בטרית טרופה.}} ירושלמי: ר' זעירא א"ר ירמיה, לית הדא פליגא על רבי יוחנן דאמר הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם, לית אורחיה דבר נשא מימר לחבריה זבין לי טרית והוא זבין ליה צחנא, תמן קריין לטירותא צחותא.

{{דה מפרש|אמרו לו כן הדבר אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי, שהנודר מדבר אחד ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור.}} איכא למידק דבר שיש לו מתירין הוא, דמצוה לישאל עליו מדרבי נתן, דאמר כל הנודר כאילו בנה במה, וכדאמרינן נמי לקמן בפרק הנודר מן הירק [נט, א] בשמעתתא דבצל, וכיון שכן האיך מתבטל, דהא אמרינן כל דבר שיש לו מתירין לא נתנו בו חכמים שיעור דאפילו באלף לא בטיל. יש לומר דלא אמרו אלא בשנתערב במינו, אבל שלא במינו הרי הוא כשאר האיסורים ואינו אסור בכל שהו אלא בנותן טעם, והכין אתמר בהדיא בירושלמי דגרסינן התם ([[ירושלמי נדרים ו ה|כאן פרק ששי הלכה ה']]), זה הכלל היה רבי שמעון אומר משום רבי יהושע כל דבר שיש לו מתירין, כגון טבל, ומעשר שני, והקדש, וחדש, לא נתנו להם חכמים שיעור, אלא מין במינו בכל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם, וכל שאין לו מתירין כגון תרומה, וחלה, וערלה, וכלאי הכרם, נתנו להם חכמים שיעור. [במינן, תרומה וחלה במאה, עולה וכלאי הכרם במאתים _ לפי קרבן העדה בירושלמי] (מין במינו) ושלא במינן בנותן טעם, ואלין נדרין מה את עביד לון, כדבר שיש לו מתירין, או כדבר שאין לו מתירין, ומסתברא דעבדינן דבר שיש לו מתירין, דתני תמן [כתובות עד, ב] שהזקן עוקר הנדר מעיקרו, אמרי אין עיקור אלא מכאן ולהבא, והא מתניתן עבדא לון כדבר שאין לו מתירין, דתנא תמן הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור, תפתר מין בשאינו מינו כדבר שיש לו מתירין. פירוש ולעולם הנדרים כדבר שיש לו מתירין, וכן כתבו כלהו רבוותא ז"ל. אלא שהרי"ף ז"ל [חולין פרק גיד הנשה דף רצא, ב] כתב בענין פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאוכלה בכותח, דכיון דשרי למיכלה בבשרה הוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל, דאלמא סבירא ליה לרב ז"ל בדבר שיש לו מתירין אפילו נתערב בשאינו מינו כבשר עם הפת אפילו באלף לא בטיל, וכתב הרמב"ן ז"ל דנראה שסמך הרב על אותה ששנינו בביצה [לח, א] בפרק משילין, האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן, והוינן בה בגמרא וליבטול מים ומלח לגבי עיסה [וכו'] ופריק רב אשי הוי ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל. והא מים ומלח בעיסה מין בשאינו מינו הוא, ואפילו הכי לא בטיל כיון שיש לו מתירין, ואי משום הא לא הוה ליה לרב למימר הכין דשאני מים ומלח דכיון דאי אפשר לעיסה בלא מים מלח כמינה חשבינן, ותדע לך דהא כי אקשי התם וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה, אמר להו רבי אבא הרי שנתערב לו קב חטים שלו בעשרת קבין חטים של חברו יאכל הלה וחדי, ואחיכו עליה, ואמר רבי הושעיא דשפיר עביד דאחיכו ליה, מאי שנא בשעורים דלא קאמר להו דהוה להו מין בשאינו מינו בטיל, חטים בחטים נמי לרבי יהודה דלא בטייל, לרבנן בטיל, ואקשי ליה רבי הושעיא הכין, ולא אקשו והא מים ומלח לגבי עיסה חטיים בשעורים הוא, דאלמא שמעינן מינה דמים ומלח לגבי עיסה מין במינו הוא, משום דלא אפשר ליה לעיסה בר מינייהו, ובשלהי פרק בתרא דעבודה זרה הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא.

{{דה מפרש|תניא הנודר מן החלב מותר בקום, ר' יוסי אוסר, מן הקום מותר בחלב.}} תימה אמאי לא אתי במתניתין פלוגתייהו דרבי יוסי בנודר מן הקום, ועוד תמיהא לי דהא משמע דטעמיה דרבי יוסי בנודר מן החלב שהוא אסור בקום, משום דבאתריה קומא דחלבא קרו ליה כדאמרן בסמוך, וכיון שכן הנודר מן הקום אמאי אסור בחלב דהא לא אמרי אינשי חלבא דקומא. ושמא ר' יוסי סבר דכיון ששם החלב נקרא על הקום, הוה ליה קום וחלב כדבר אחד.

{{דה מפרש|חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו הא דתניא זה הכלל כו'.}} דתנא קמא דלית ליה דרבי שמעון בן אלעזר כלל, לא באת שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל, ולא באת שאין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל ונדר ממנו, דרבי יהודה סבר דכיון דנזיר ממנו אסור בו כסתוניות דאסור ביוצא ממננו גם כן אם שם תולדתו עליו כחומץ סתוניות, וחכמים מתירין בסתוניות גופייהו, אף על פי שנדר מהם, ואסור ביוצא ממנו משמע דבו פשיטא, אלא שחדש שאף ביוצא ממנו אסור, ועלה קא מהדרי ליה חכמים דבו אינו אור, דלא נתכוון זה אלא למה שדרכון ליאכל ממנו, וקיימא לן כתנא קמא דלעולם אינו אסור אלא במה שאסר על עצמו ואפילו יוצא ממנו דרכו ליאכל, וכן נמי אף על פי שנדר ממה שאין דרכו ליאכל כגון סתוניות אסור בהם ולא ביוצא מהם, ואף על פי ששם תולדתו עליו כחוץ סתוניות שעוד שם הסתוניות שאסר על עצמו קרוי על החומץ.

ואם תאמר מאי שנא מקום דאפיקנא לעיל דלכולי עלמא באתרא דקרי לה קומא דחלבא ונדר מן החלב אסור בקומא. ונראה לי דהתם הוא דלא נשתנה מצורה לצורה, אלא שהקום פסולת החלב וכמו אשישים שהוא פסולת העדשים, וכיון ששם העיקר עדיין קרוי עליו אסור דהא מעיקרא חלב יפה והשתא חלב גרוע, ומעיקרא עדשים יפים והשתא עדשים גרועים, אבל בתמרים ודבש תמרים וסתוניות וחומץ סתוניות שנשתנה מענין לענין, דמעיקרא תמרים והשתא דבש ומעיקרא סתוניות והשתא חומץ, אף על פי ששם תולדתו עליו מכל מקום אין זה המין שאוסר על עצמו הלכך שריא.

ירושלמי: תני רבי שמעון בן אלעזר אומר קונם כל דבר שדרכו ליאכל ודרך יוצא ממנו ליאכל נדר בו אסור, ביוצא ממנו, נדר מיוצא ממנו אסור בו, מאי אית לך למימר כגון זתים וענבים וכל דבר שדרכו ליאכל ואין דרך היוצא ממנו ליאכל נדר בו מותר ביוצא ממנו נדר ביו"מ אסור בו, מאי אית לך למימר כגון אילין תותי וכל דבר שאין דרכו ליאכל, ודרך היוצא ממנו ליאכל נדר בו לא נתכוון זה אלא ביוצא ממנון, מאי אית לך אמר רבי יוסי בר בון כגון זרעוני גנה שאינן נאכלין.

[[ירושלמי נדרים ו ז|ירושלמי [שם הלכה ז']]]: מאי טעמא דרבי יוסי בקום שם אביו קרוי עליו [שם הלכה ה']. על דעתיה דרבי יוסי הנודר מן היין אסור ביין מבושל חמרא מבושלא קרו ליה. עד כאן. וכיון דאסיקנא בגמרא דאפילו רבנן מודו בקום באתרא דקרו ליה קומא דחלבא שמעינן מינה דהנודר מן היין אסור אפילו ביין מבושל ואפילו לרבנן, דהא חמרא מבושל קרו ליה.