חידושי הרשב"א על הש"ס/כתובות/פרק יא: הבדלים בין גרסאות בדף

{{דה מפרש|תא שמע דתני לוי כל זמן שלא ניסת על היתומים להביא ראיה.}} כתב הרמב"ם (הל'{{ממ רמב"ם|יא|אישות פי"א הכ"ז)|כז}} או תשבע שבועת היסת ותיטול. וכתב הרשב"א ז"ל דאפשר שזו מהסכמת הגאונים ז"ל שהסכימו דכל שאינו טוען בגופו של דבר אף על פי שהוא תפוס בידו כגון משכון אינו נאמן עליו אלא בשבועה כעין שבועת וגם זו אינה מוחזקת בגופן של נכסים שיהא לה חלק בגופן אלא מחמת שעבוד, ולפיכך אינה נוטלת אלא בשבועה (ר"ן על הרי"ף).

{{דה מפרש|ר' יוסי אומר מוכרת ונותנת סתם ובכך כחה יפה.}} וקשה לרבנו דהיאך יכולה היא למכור סתם והיאך בית דין נזקקין לה, שהרי היא צריכה בית דין הדיוטות, ועד שתאמר למה היא צריכה היאך נזקקין לה ועוד דהא כל שהיא תובעת למזונות אינה יכולה למכור אלא לששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלשה יום (להלן ז, א). וממנה יודע אם למזונות מכרה או לכתובה. ותירץ דכשתובעת בבית דין סתם נזקקין לה ומוכרים לפחות עד כדי ששה חדשים, שהרי יש לה על אותם נכסים חיוב מזונות ושעבוד כתובה, ויעמדו המעות ביד הלוקח ומפרנסים אותה אחד לשלושים יום, ולבסוף הרשות בידה לומר למה היא נוטלת, רצתה בכתובתה נוטלתן רצתה למזונות נוטלתן (תלמיד הרשב"א בשטמ"ק, שיטה להר"ן).

{{דה מפרש|איכא בינייהו גרושה למאן דאמר משום חינא גרושה נמי בעיא חן, למאן דאמר לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין גרושה לא איפכת ליה.}} ולא איפסיקא הכא אי כרבנן אי כעולא אי כרב יהודה. וכתב הרשב"א ז"ל דמסתברא כעולא דאמר משום חינא ואפילו גרושה מוכרת שלא בבית דרב יהודה אזיל לטעמיה דאמר משמיה דרב אסי בריש פרק שום היתומים (ערכין כב, א) דאין נזקקין לנכסי יתומין אלא אם כן רבית אוכלת בהן, דלית ליה לר' יהודה טעמא דחינא, ואנן קיימא לן כר' יוחנן דאמר התם ולכתובת אשה משום חינא וכעובדא דמרימר דהתם דאגבי כתובה לגרושה מנכסי דיתמי ואתקיפו עלה מהא דאמר רב יהודה אמר רב אסי דאין נזקקין אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהן ואמרינן ואפילו ר' יוחנן לא אמר אלא באלמנה דקא מפסדא מזונא אבל גרושה לא ואהדר להו אנן לההיא דר' יוחנן משום חינא מתני לה (ר"ן על הרי"ף).

{{דה מפרש|מתני': נתנה כתובתה לאחר וכו' לא תמכור השאר אלא בבית דין.}} מדקתני נתנה לאחר משמע דדוקא לאחר, אבל מחלתן ליורשין יש לה מזונות והכי איתא [[ירושלמי כתובות יא ב|בירושלמי (בפרקין ה"ב)]] דגרסינן התם רב יהודה בשם שמואל אלמנה שמחלה כתובתה ליורשים יש לה מזונות כו' עד לא דייק ... ממזונותיה. אבל הרשב"א ז"ל כתב דלפום גמרין לא משמע הכי דלקמן בפרק הנושא (קד, ב) אמרינן בעובדא דרב חייא אריכא דאמרה ליה הב לי מזוני ואמר לה לא מזוני אית לך ולא כתובה אית לך, והתם מתורת מחילת כתובתה אתינן עלה דכיון שלא הזכירה תוך עשרים וחמש שנה מחלה אותה. אלמא דמוחלת כתובתה ליורשים אין לה מזונות (ר"ן על הרי"ף, ובשיטה להר"ן בל"א).

{{דה מפרש|מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה או אין צריכה שבועה.}} הרשב"א ז"ל הקשה על פירוש דהא דקתני (ערכין כא, ב) שום היתומים שלשים יום ושל הקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב, הא אוקימנא לה בדוכתה לכתובה, וכדתנן בהדיא כדי לאשה בכתובתה ולבעל חובו בחובו. ואם כדברי הרב ז"ל לעולם אין מכריזין לכתובה, דמכי תבעה בבית דין הפסידה מזונותיה ונחוש לה. ופירש הוא ז"ל, דמוכרת בין למזונות בין לכתובה, ובלא בית דין דנקט, בית דין מומחין קאמר, והיינו טעמא דאסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה, משום דבית דין הדיוטות אינם צריכים אלא לשום לה בלבד ומוסרין בידה למכור, והיא הולכת וחוקרת ומדקדקת בממכרה, דשבח הוא לה שתשביח בנכסי יתומים, הילכך צריכה שבועה שלא מכרה ביותר ואינה צריכה הכרזה, דחקירתה ודקדוקה דמקדקת במכירה הויא כהכרזה. אבל בשמוכרת בבית דין מומחין, הם הם המוכרים ולא היא, והילכך לעולם אין מוכרין בלא הכרזה, ומכאן יצא לנו דין זה (כן כתב תלמיד הרשב"א ז"ל בשטמ"ק).

{{דה מפרש|מאן שם לך.}} כלומר מי מכרו לך לפי שהיא שלוחם למכור אבל לדידה מי מכרו. ומכאן נראה שאין השליח יכול לקנות לעצמו אפילו באותן דמים שהרשוהו הבעלים למכרו, לפי שהוא עושהו שליח להקנות הקרקע ללוקח, אבל לעצמו איננו יכול לזכותו ולקנותו דאין אדם מקנה לעצמו, שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות, וזה לא יצא מרשותו שהוא במקום בעלים עומד (שו"ת הרא"ש כלל קה סי' ב: מצאתי כתוב בשם הרשב"א בכתובות פר' אלמנה ניזונית).

{{דה מפרש|לא ניחא לי דליפוש שטרי עלואי.}} יש מי שפירש שגנאי הוא לי שאמכור היום ואחזור ואמכור למחר. ורבנו נר"ו פירש: דלאו דוקא קאמר משום רבוי שטרות, אלא משום שדרך בני אדם להקפיד כשהשליח עובר על דעתו ומגרע שליחותו, ומקפידין נמי ברבוי השטרות ונקט חדא מינייהו, והיינו דמייתינן עלה הא דמעילה. ולאו דוקא כשאמר לו לעשות דבר פלוני והוא עבר על דבריו, אלא הוא הדין עשה מעצמו, כל שעשה דבר שרוב העולם מקפידים בו הויא קפידא, והיינו דמייתינן הכא ולזה במנה, דהתם לא אמרו לה היתומים שתמכור כור או כורים אלא שהיא מכרה מעצמה, והוא ענין שבני אדם מקפידין (תלמיד הרשב"א בשטמ"ק).

{{דה מפרש|לא רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזים עליהם כאן בדברים שאין מכריזים עליהם.}} פירשה הרשב"א ז"ל: דרישא בדברים שאין מכריזין הילכך אף על גב דאכריזו לא מהניא להו הכרזה וסיפא בדברים שמכריזים עליהם ומהניא להו וכן לאידך אוקימתא כולה מתניתין בדאכרוז ורישא בשעה שאין מכריזין או במקום שאין מכריזין, וכי אכרוז לא מהני, וסיפא בשעה ובמקום שמכריזין ולפיכך מהניא הכרזה משום כח בית דין עד פלגא (שטמ"ק).

{{דה מפרש|נשאת לאחר וכו' אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות.}} הרשב"א ז"ל [[ירושלמי כתובות יא א|ירושלמי (ה"א)]] הדא אמרה ומעשה ידיה של בעלה. אמר רבי יוסה הדא אמרה הפוסק לזון כלתו מעשה ידיה של בנו. הוא רוצה שתבא אצלו והיא אינה רוצה הדין עמה, דתנינן והם נותנים לה דמי מזונות. ומסתברא דאין נותנין לה לפי ברכת בית אלא נותנין לה כל מזונותיה משלם וכו'. והוא הדין לפוסק סתם לחבירו שהוא חייב לזונו במקום שהוא במזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית אלא משלם עכ"לֿ (מ"מ הל' אישות פכ"ג הי"ח).

{{דה מפרש|הפקחין היו כותבין שאהא זן את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי.}} וכתב הרשב"א ז"ל דמסתברא שאם גרשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואף על פי שהחזירה אין לה עליו מזונות, שאין בלשון הזה אלא כל זמן שאת עמי מנשואין אלו כדתניא (ב"ב סג, א) בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרו לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום. אלמא כל זמן שהוא בידך מקנין ראשון קאמר, הכא נמי מנשואין הראשונים ומפורש מצאתי כן [[ירושלמי כתובות יא ב|בירושלמי דגרסינן התם (ה"ב)]] כל זמן שאת עמי מתה אינה עמו נתגרשה מ"ד לכתובה אבל לא לתנאי הכי נמי, מ"ד בין לכתובה בין לתנאי הכי נמי. כלומר לרב הונא דאמר בשלהי הכותב (לעיל צ, א) גבי מתניתין דקטן שהשיאו אביו וקיימה, ע"מ כתובתה הראשונה קיימה, לא שאנו אלא מנה מאתיים אבל תוספת אין לה, הוא הדין לגרשה ואח"כ החזירה דעל מנת כתובתה הראשונה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאין, ולר"י דאמר התם אפי' תוספת יש לה הכא נמי גרשה והחזירה יש לה תוספת ותנאין הראשונים שעל דעת כולם החזירה וקיימא לן כרב הונא דהא איתותב ר"י ע"כ לשונוׁ (ר"ן על הרי"ף ריטב"א).

ומורי הרשב"א היה למד מן הירושלמי הזה, שאם הסכימו צבור עם אדם אחד שיפטרו אותו ממס זמן קצוב כדי שיבא לדור אצלם או משום הנאה אחרת שעושה להם, שאם מת בנתים חייבים יורשים לפרוע מס על אותן נכסים (ריטב"א).