|
=קטע זמני=
===דף ו עמוד ב===
{{דה מפרש|ר"א בן יעקב אומר אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו.}} ושמואל ואיתימא רבי יוחנן דשרו לעיל הואיל ומכין עצמו בשחיטה דלמא כרבנן סבירא להו, ואי נמי כר' אליעזר בן יעקב וכשנתפתחו עיניו ביומו.
ולענין פסק הלכה באפרוח שלא נתפתחו עיניו פסק הרי"ף ז"ל פרק אלו טריפות (סד, א) כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואחרים פסקו כר' אליעזר בן יעקב משום דמשנתו קב ונקי. ושם כתבתיה בארוכה.
ולענין אפרוח שנולד ביום טוב (בדקו) [פסקו] הגאונים ז"ל כרב משום דקיימא לן כרב באיסורי, ואפילו למאן דאמר לה משמיה דר' יוחנן הא איכא (רבא) [רבה] ואיתימא רב יוסף דמשמע דקיימי כוותיה מדאמרי מאי טעמא שתיק רב. ואחרים פסקו כשמואל מדקיימי רב כהנא ורב (אשי) [אסי] כוותיה דאקשו עליה דרב מעגל שנולד מן הטריפה, ואנו אין לנו אלא כדברי הגאונים.
===דף ז עמוד א===
{{דה מפרש|אמר להו מקח טעות הוא.}} כלומר: דאינו כיפות ונמצאו רעות אלא כמין (א') [אחר] הוא.
{{דה מפרש|פשיטא.}} תמיה לי מאי פשיטא וכי מקשינן פשיטא גבי מעשה. ומשמע דהכי פירושו פשיטא ומאי הוה סלקא דעתיה דמוכר דאזיל בהדיה לבי דינא, ופרקינן דקסבר דסתם מאן דאמר ביעי דפחיא למאן איכא למימר דלאכילה קא בעי להו, וקא משמע לן ר' אמי. אלא דלישנא דמהו דתימא וקא משמע לן אינו מתיישב שפיר להאי פירושא.
{{דה מפרש|גופא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב רבי יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות.}} משמע דתנא קמא אף מעורות בגידין שרא וגמורות דקאמר שנגמר חלבון וחלמון שבה ונבדל החלבון מן החלמון, ומדאמרינן מאן תנא מן השלל של ביצים טהור דלא כר' יעקב דקס"ד שלל היינו הביצים שהן מעורות בגידין ושנגמרו כבר ולת"ק דר' יעקב אתי שפיר דנפקי להו מתורת בשר אבל לר' יעקב עדיין בשר נינהו, ואשכול היינו אותן שהן קטנות עדיין שלא נגמרו ואין בהם אלא חלמון לבד, וללישנא בתרא דאמר מאן תנא אשכול של ביצים טמא ר' יעקב היא אשכול הוא אותן שתלויין בה באשכול כלומר שנגמרו אלא שמעורות בגידין, ושלל הן שאינן מעורות בגידין כלל אלא שאין קליפתן החיצונה מתקשת עדיין. והא דאקשי ליה אביי וממאי דמן אשכול מהנך דתליא באשכול דילמא מאשכול גופיה הוא הדין דהוה מצי למימר דילמא מהנך קטנים דעדיין לא נגמרו דהנהו לכולי עלמא כבשר נינהו, אלא משום דבעי לאשמועינן דאפילו אשכול גופיה טמא אף על גב דאיכא אינשי דלא אכלי ליה וזה החידוש לא היה משמיענו בביצים קטנים שלא נגמרו.
ולענין פסק הלכה מסתברא דהלכה כת"ק דר' יעקב דרבים נינהו ואפילו מעורות בגידין כל שיש לה חלבון וחלמון, ואע"ג דלישנא בתרא ברייתא דאשכול של ביצים אתיא כר' יעקב אפי' הכי לישנא קמא דייק טפי דאלו לישנא בתרא קא דחי ליה אביי וכיון דלישנא קמא לא אידחי ולא איפריך ולית ביה קושיא ולישנא בתרא אקשי עליה אביי (ו)לישנא קמא טפי דייק, ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל ובשר עוף בחלב דרבנן דלית ליה חלב אם (חולין קיג, א).
{{דה מפרש|הא דדחי אביי: ממאי דילמא עד כאן לא קאמר ר' יעקב התם אלא לענין אסורא.}} כלומר: ומשום גזרת קטנים שלא נגמרו דעדיין בשר נינהו. קשיא לי דשאינן גמורות עצמן דרבנן נינהו דבשר עוף אינו דבר תורה לפי שאין לו חלב אם אלא גזרה אטו בשר בהמה, והיא גופא גזרה ואנן ניקום וניגזור גזרה לגזרה דאביי לית ליה גזירה לגזירה כדאיתא בריש פרקין (ג, א). ויש לומר דכולה חדא גזירה היא.
===דף ז עמוד ב===
{{דה מפרש|כי לא בדק נמי אימר מאתמול הואי.}} ואם תאמר והא דבר שיש לו מתירין היא וקיימא לן כרב אשי דאמר לעיל (ד, א) דבכל דבר שיש לו מתירין ספיקו להחמיר, פירש רש"י ז"ל (ד"ה אימא): דאפילו ספנא מארעא רובן אינן יולדות אלא ביום. והילכך לוקחין ביצים מן החנוני בליל ראשון של י"ט ואפילו של ר"ה דרובן של זכרים, ואפילו ספנא מארעא רובן ביממא ילדן, וכן בליל שני של יום טוב אבל של ראש השנה לא דאימא מאתמול הואי ואסירא.
{{דה מפרש|אימא סיפא ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה מכלל דרישא לאו דיעבד הוא.}} קשיא לי דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי בהדיא דהא קתני שיחפור בדקר ויכסה אלמא כיון ששחט מכסה, וניחא לי דניחא טפי לאקשויי בה דהיינו (את) [אי] השוחט לכתחלה או דיעבד.
{{דה מפרש|והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום.}} ואסיקנא ודוקא בעפר תחוח, ואפילו הכי לכתחילה לא ישחוט לב"ה דקסבר[י] (דהתם) [דהכנת] דקר נעוץ אינה הכנה גמורה לסמוך עליה לכתחילה, אבל אם שחט סומכין דכמוכן קצת דמי.
===דף ח עמוד א===
{{דה מפרש|והא קא עביד גומא.}} הכא משמע אפילו בעפר תיחוח חיישינן משום גומא, ואיכא למידק דבשבת פרק כירה (לט, א) לא משמע הכי גבי לא יטמיננה בחול דאמרינן עלה בגמרא מאי טעמא רבה אמר גזרה שמא יטמין ברמץ ורב זירא אמר גזרה שמא יזיז עפר ממקומו, ופירש רש"י ז"ל שמא יחפור ויזיז עפר ממקומו וקא עביד גומא, ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו עפר תיחוח לרבה איכא למגזר דדמי לרמץ. ויש לומר דהתם מיירי בשיש בו עפר תיחוח הרבה סביבות הביצה אבל כאן כשאין שם אלא מעט וכשיחפור בדקר בעפר תחוח נמצא סביבות הגומא עפר קשה. אלא דאכתי קשיא לי דאם כן היאך הקשה כאן להדיא והא קא עביד גומא, דכיון דאוקמי בעפר תיחוח מאן קאמר דליכא אלא מעט. ויש לומר משום דאורחא דמילתא דבבית ליכא עפר תיחוח כולי האי, והוא הדין דהוה מצי לתרוצי הכין אלא דקושטא דמילתא קאמר ליה ועדיף מינה קאמר ליה.
{{דה מפרש|והא קא עביד גומא כדר' אבא החופר גומא בשבת ואינו צריך לעפרה פטור עליה.}} כלומר: אע"ג דבעלמא פטור אבל אסור, הכא משום שמחת יו"ט שרי אפילו לכתחלה.
{{דה מפרש|ואפר כירה מוכן הוא.}} יש מפרשים דלאו אמודים קאי דהא לבית שמאי אפר כירה אינו ראוי לכיסוי כדאמרינן בפרק כיסוי (חולין פח, ב) אין מכסין אלא בעפר דברי בית שמאי, אלא הכא אבית הלל קאי. (ור"ח) [ור"ת] ז"ל מפרש דלא פליגי בית שמאי התם אלא (בעפר) [באפר] של אוכלין וכדמייתי התם מעפר שריפת החטאת, אבל באפר כירה כולי עלמא שרו דהא איקרי עפר גבי אשרות ששרף יאשיה דכתיב (מלכים-ב כג) וישלך את עפרה על קבר בני העם.
{{דה מפרש|אבל לא הוסק מערב יום טוב אסור.}} פירוש: ורב לטעמיה דקסבר ליה כר' יהודה (שבת כט, א) דאית ליה מוקצה ואית ליה נולד, אי נמי איכא למימר דאפילו ר' שמעון מודה בהא ואף על גב דרבי שמעון לית ליה מוקצה ולא נולד בנולד כי האי מודה דמאתמול עצים והשתא אפר. ולא דמי לגרעינין וקליפין ועצמות (שבת קמג, א) ולא לביצה (לעיל ב, א) ולא לשברי כלים בזמן שראויים למלאכה, אלא לשברי כלים שאינן ראויים למלאכה כדתנן דאפילו ר' שמעון מודה דצריך שיהו ראויים לשום מלאכה כגון שברי עריבה לכסות החבית ושברי זכוכית לכסות בהן פי הפך (שבת קכד, ב).
{{דה מפרש|מיתיבי כוי אין שוחטין אותו ביו"ט.}} והוא הדין דהוה מצי לאקשויי אברייתא דהכניס עפר לגנתו ולחורבתו אלא דלמא לא הוה ידע ליה, אי נמי יש לומר דאדרב יהודה בלחוד קשיא ליה משום דקאמר ועושה כל צרכו. וכן נראה לי מתוך שאמרו בירושלמי דגרסינן התם (ביצה פ"א ה"ג) תני הביא עפר לכסות את גגו סיד לסוד את ביתו מכסין בו, אית תניי תני אין מכסין בו, ר' יוסי בר בון בשם רב חסדא מאן דאמר מכסין לשעבר מאן דאמר אין מכסין בא לישאל לכתחלה, עד כאן. ומכאן אנו למדין דברייתא דקתני מכסין לא קשיא כלל למה ששנינו כוי אין שוחטין אותו ביום טוב אבל לרב יהודה דאמר מכניס ועושה בה כל צרכו קשיא כך נראה לי.
{{דה מפרש|הא דאקשינן: ולכסייה בדקר נעוץ.}} איכא למידק וכי מדב"ש קא פריך, דהא משמע דאדרישא דברייתא קאי דקתני כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, דמדאקשינן בסמוך והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו משמע דאכתי לא אקשינן אסיפא ולא שקלינן וטרינן עלה אלא אאין שוחטין דרישא בלחוד, ואי לבית הלל אין שוחטין אפילו את הודאי על סמך דקר נעוץ אלמא אליבא דבית שמאי קאמר. ויש לומר דהכי קאמר לכסייה לכולי עלמא או בדקר נעוץ לבית שמאי או באפר כירה לבית הלל, אי נמי אפילו לבית שמאי לכשתמצא לומר דמודה בית שמאי באפר עצים [לדברי] ר"ת ז"ל שכתבנו (ד"ה ואפר), ואי נמי [אי] מפכינן להא דהשוחט כדברי רבינו תם ז"ל כדכתבינן לקמן בס"ד (לקמן י, א ד"ה ה"ג) מקשי שפיר אליבא דב"ה. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי וליכסייה בעפר מוכן אלא משום דהנו מתנו במתני' אקשי מינייהו, ועוד דאפר כירה היינו כעפר מוכן.
{{דה מפרש|אי הכי (אימא סיפא) [מאי איריא] כו'.}} האי אי הכי לא מפרשינן ליה באי אמרת בשלמא ככולהו אי הכי דמתאמרן בתלמודא, ומקצת יש בדרך זה שאינן מתפרשין באי אמרת בשלמא.
===דף ח עמוד ב===
{{דה מפרש|אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק.}} פירוש: אי אפשר לו להיות מוכן לכסות בו אותו הספק וכדמפרש ואזיל משום כתישה. ונראה דלא גרסינן הכא דקר נעוץ ואפר כירה, דהכא מדאתינן למימר דלודאי היינו טעמא משום דאתי עשה ודחי את ל"ת מה שאין כן בספק אלמא לא גרסינן אפר כירה דהא באפר כירה מיהא ליכא כתישה ולכסייה באפר כירה, אלא שמע מינה דלא גרסינן ליה הכא. ואם תאמר תהדר קושין לדוכתה ולכסיה באפר כירה לא היא דדלמא בדלית ליה, (ומאי) [ואי] פרכת והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו מכלל בדאית ליה עסקינן איכא למימר בדאית ליה דקר נעוץ ולית ליה אפר כירה, כך נראה לי והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש במקצת ספרים דקר נעוץ וליתא כדאמרן.
{{דה מפרש|והא דאמרינן: כי קא עביד כתישה אתי עשה ודחי את לא תעשה.}} קשיא לי דהא קיימא לן כרשב"ל דאמר (שבת קלג, א) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה, הכא נמי הא יכול לקיים את שניהם דימתין ולא יכסה עד הערב כאותה שאמרו בחולין פרק כיסוי הדם (פד, ב) גבי השוחט לחולה בשבת שאינו מכסה עד הערב וכדתניא בברייתא דכסוי הדם אין ודאי דוחה שבת. ונראה לי דמהכא איכא למשמע דאין מעבירין על המצות כלל אלא כיון שא"א לקיים עכשיו את שניהם אומר יבא עשה וידחה ל"ת דאם ימתין אפשר דמטריד ולא מקיים ונמצא דיחוי מפני ל"ת. ולכאורה נמי הכי משמע לי מדאתינן למפשט בריש פרק קמא דיבמות (ו, א) דאין עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת מדכתיב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו שאין בנין בית המקדש דוחה שבת, ומאי ראיה דלמא התם משום דאפשר לבנות למחר, ואמרינן נמי התם (ו, ב) לא תבערו וגו' בהבערת בי"ד הכתוב מדבר והתם נמי דילמא משום דאפשר למחר, ואף על פי דאפשר למדחינהו להנהו הכי משמע לכאורה טפי. (אלא דשוחט לחולה בשבת קיימא לן דלא דחי ואינו מכסה עד לערב ואף על גב דעשה דחי את לא תעשה שיש בו כרת, אלא יש לומר דהכא קא אקשינן עליה מצד אחר ולא דייקינן בה כולי האי כנ"ל).
וההיא דהשוחט לחולה בשבת אף על פי דאיכא עפר תיחוח וליכא מלאכה דאורייתא כלל אין מכסין ואפילו לחולה שחלה מבעוד יום, כדמוכח התם בפרק כיסוי הדם דאמר רבא (ההיא) [אההוא] דדריש דמכסה (חטוה לאחוריה) [לישמטוה לאמוריה], וטעמא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ובחופר וכותש כדי לכסות כיון דלאו דשבת חמיר ולא מידחי עשה בשבות דרבנן נמי, ודכוותה נמי הא דלקמן דשחט צפור מעי"ט אין מכסין אותו בי"ט ואפילו בעפר מוכן משום דלא התירו טלטול עפר דרבנן במקום דאפשר לו מעי"ט כיון דבחופר וכותש אסור מדאורייתא אפילו לשוחט ביומו, אלא דבשוחט ביומו לא [החמירו] משום שמחת יו"ט (כדלהלן ט, ב).
{{דה מפרש|אתי עשה ודחי לא תעשה.}} קשיא לי אם כן למה לי דקר נעוץ ישחוט ואפילו לכתחילה ואף על פי שאין לו דקר נעוץ דהא בשעת שחיטה לאו מידי קא עביד ובהתירא קא שחיט ולבתר דשחיט יחפור ויכסה דאתי עשה ודחי את ל"ת, ויש לומר כיון דלבסוף אי אפשר לו לכסות אלא בדיחוי הלאו לכתחילה לא ישחוט שהרי זה כמתכוין לבטל לא תעשה, והראיה מההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה קודם מילה ולא שרינן להחם ולא אפילו שבות דאמירה לגוי לדעת אביי (עירובין סז, ב), ועל דעת הרי"ף ורז"ה ז"ל לכולי עלמא אסור לגוי להחם דשבות שיש בו מעשה הוא וכמקצת נוסחי דגרסינן התם בהדיא (והתם נמי לא אמרינן) [דהא מר לא אמר ליה] זיל אחים, ואם איתא ימול דבשעת מילה לאו מידי עביד ובהיתרא מהיל ולאחר מילה הוה ליה תינוק מסוכן אצל חמין ויחמם אפילו על ידי ישראל, אלא ודאי כדאמרן דכל שהוא עושה על דעת שידחה הלאו לבסוף ואי אפשר לו בלאו הכי הרי [הוא] כדוחה אותו בתחלה.
ואכתי קשה לי כי שחט מיהא יחפור בדקר ויכסה ואפילו אין לו דקר נעוץ ואפילו בעפר שאינו תיחוח דאתי עשה ודחי לא תעשה, וליכא למימר דרבא למאי דקס"ד השתא לית ליה דר' זירא דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ ועפר תיחוח הא ליתא דהא רבא השתא לתרוצי מאי דאקשינן מסיפא דברייתא הוא דאתא, דאקשינן והא מדקתני סיפא שחטו אין מכסין את דמו מכלל דבאית ליה עסקינן כלומר דאי בדלית ליה מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי כמו שפירש רש"י ז"ל, ועלה קא מתרץ רבא דבאית ליה דקר נעוץ דדקר נעוץ מוכן לודאי ואינו מוכן לספק, אלמא דוקא בדאית ליה דקר נעוץ אבל בדלית ליה דקר נעוץ אפילו שחיטת הודאי לא יחפור ויכסה. ויש לומר דאסור משום טלטול דמוקצה היא וחכמים העמידו דבריהם במקום עשה דשב ואל תעשה הוא, ואפילו בעפר מוכן נמי משום טירחא בעלמא אמר רבה בסמוך דהיכא דשחט צפור מערב יו"ט אין מכסין את דמו ביום טוב, וכן נמי לדעת ר' זירא משמיה דרב אפילו בעפר תיחוח דליכא לא משום כתישה ולא משום גומא אם אין לו דקר נעוץ דהוי הכנה קצת אפילו שחט אין מכסה דשב ואל תעשה שאני (דרשינן) [ולא שרינן] ליה במקום טלטול דרבנן או במקום טירחא דשחיטה דמאתמול, כך נראה לי.
{{דה מפרש|והא דאמרינן: הכא אתי עשה ודחי לא תעשה.}} לא בדעביד ודאי כתישה קאמרינן דהא עפר תיחוח הוא אלא דילמא עביד כתישה קאמר, ועלה קאמר אי משום חשש כתישה דדילמא איכא רגבים מדובקים להכי לא חיישינן דאפילו איכא רגבים ועביד כתישה הא לא אתי לידי איסורא דאורייתא דאתי עשה ודחי לא תעשה אבל בספק כיסוי לא שרינן אפילו הא דדילמא עביד כתישה. דילמא עביד כתישה גרסינן, וכן פי' רש"י ז"ל.
{{דה מפרש|והא יו"ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.}} הקשו בתוס' מדאמרינן בפסחים בפרק אלו עוברין (מו, ב) האופה מיום טוב לחול רבה אמר אינו לוקה רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל ואקשינן עלה (שם מז, א) ומי אמרינן הואיל והתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליה שמונה חטאות ואם איתא אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסויי ביה דם צפור, ומאי קושיא דהא לא חזי לכיסויי ביה דם צפור דהא איכא עשה ולא תעשה כדאמרינן הכא. ואיכא מאן דמתרץ דהתם סבירא ליה לתלמודא דיום טוב לא תעשה גרידא אית ביה כדהוה סלקא דעתיה הכא מעיקרא וכדאיכא אמוראי בפרק כיצד צולין (פסחים פג, ב) ובפרק במה מדליקין (כד, ב ועיין בתוס' כאן) ובפרק כירה דאית להו הכין, ואף על גב דמסקנא דרבא דאית ביה עשה ולא תעשה התם אגב ריהטא פריך לפי ההיא סברא ולא לפי מסקנא דהכא, אבל קשה לומר דרבה ורב חסדא וכל הנך אמוראי דהתם לא ידעי מסקנא דהכא ולא דרשות דפרק כיצד צולין ובשבת. ורבינו יצחק בר אברהם ז"ל תירץ דאף על גב דיום טוב עשה ולא תעשה מכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה שבו לומר דלא לקי אבל ודאי עשה שבו לא מידחי והלכך אפילו ודאי לא דחי כיסוי דידיה לי"ט דאית ביה עשה ולא תעשה אבל מכל מקום פריך התם שפיר דאי אמרינן הואיל אחרישה לא לילקי דהא חזי לכסויי דם צפור ולית ביה לאו.
{{דה מפרש|אלא אמר (רבה) [רבא] אפר כירה מוכן הוא לודאי וגו'.}} הקשו בתוס' והא רבא לית ליה דיום טוב עשה ולא תעשה בפרק כיצד צולין (פג, ב) ובפרק ב' דשבת (כד, ב) דרב אשי הוא דקאמר ולא שאר אמוראי ורבא איירי התם, והם ז"ל תירצו דמכל מקום הוי מצי למיפרך הא אין עשה דכיסוי הדם דוחה יום טוב משום דדרשינן (לקמן כח, ב) הוא לבדו הוא ולא מכשירין במכשירין שאפשר לעשות מערב יום טוב מיהא לכולי עלמא ותלמודא הוא דנקט טעמא דרב אשי משום דפשיטא טפי.
{{דה מפרש|נהרבלאי אמרי אפילו הכניס עפר וכו'.}} ולדידהו מתרצא לה ברייתא דכוי כר' ייבא דבסמוך דמוקי לה דטעמא משום התרת חלבו..
{{דה מפרש|גזירה משום התרת חלבו.}} ואף על גב דאיכא עשה דכיסוי, איכא למימר דדחינן ליה בשב ואל תעשה כי היכי דלא ליתי לידי אכילת חלבו דאית ביה כרת, אי נמי מיתחזי ליה דכיון דספק הוא ואפשר לכסויי נמי בערב ולא מידחי עשה בו לגמרי מוטב שידחה עד הערב כדי שלא יבוא לידי התרת חלבו דאפשר דאית ביה כרת.
===דף ט עמוד א===
{{דה מפרש|אבוה דשמואל אמר אפילו גלגל עיסה מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב.}} פירוש. אם עיסה טהורה היא אפילו התחיל לגלגלה מערב יום טוב אפילו שלא נגמרה לישתה עד לאחר שקדש היום לא יפריש ממנה חלתה ביום טוב לפי שמשעת התחלת גלגול חייב להפריש חלה מן הטהורה, אבל מן הטמאה אם לא [נגמרה] עד שלא קדש היום מפריש ממנה חלתה ביום טוב לפי שלא חייבו להפריש מן העיסה עד גמר גלגול מלישה ואילך, והכי איתא בירושלמי בפ"ק דמכילתין (ה"ח) ובפסחים בפרק אלו עוברין (ה"ג) דגרסינן התם הכי הלש עיסה ביום טוב מפריש חלתה ביו"ט לשה מעי"ט ושכח להפריש חלתה אסור לטלטלה ואצ"ל ליטול ממנה [עירס לא אמר אלא לש אבל עירס לא אמר שמואל וכו'] אמר שמואל אחוה דרבי ברכיה תאמר בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה עד לבסוף אמר רבי (יוסי) בעיסה טהורה שלא (הפריש) [יפריש] חלתה אלא בסוף תקנה תקנו בה שיפרישנה תחלה שלא תטמא את העיסה. פירש רבינו שמשון ז"ל (פ"ג דחלה משנה א') עירס מלשון עריסותיכם, והיכא דמערב יום טוב לא גמר עיסתה אלא עירס בעלמא בזה לא אמר שאינו מפריש חלתה ביום טוב וכדמסיק בעיסה טמאה דמפריש חלתה בסוף. ובדין היה אפילו בעיסה טהורה כן אלא שהתקינו שיהא נוטל משעה שעירס כדי שלא יארע טומאה לעיסה ותטמא חלתה הלכך משעירס בטהורה דהיינו מתחילת הגלגול חייב להפריש ואם לא הפריש מערב יום טוב אינו מפריש ביום טוב.
[כתב הרי"ף ז"ל] ולענין פסק הלכה נ"ל דהלכתא כאבוה דשמואל דגרסינן בפרק משילין (לקמן לז, א) ולא מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב לא נצרכה אפילו ליתנם לכהן בו ביום והני מילי פירי דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרשינן ויהבינן לכהן ע"כ. ואם הלשון הזה עיקר הנוסחא (דאית) [ראיה] גדולה היא לדבריו, דכיון דאיכא תרומה שזכאי בהרמתה כדטבילא האידנא כדאיתא לקמן (יב, ב) לימא סתמא אבל בפירי דטבילי האידנא מפרישין ויהבינן דהוי כללא לכולהו, מדקאמר חלה משמע דבחלה נמי בעינן טבילי האידנא, אלא שאינה נמצאת בספרים ואף בספרים ישנים אמרו שאינה.
והרב בעל המאור ז"ל כתב אף לאותה גרסא דאין ראיה משם לדחות דברי רבה, דאדרבה איפכא מסתברא דהתם בחלת ארץ ישראל מיירי שהעיסה טבולה לה והילכך הוי מתקן אבל חלת חוצה לארץ מאחר דקיימא לן כשמואל דאמר אוכל והולך ואחר כך מפריש הא לא טבולה כל עיקר ואין בה משום דמחזי כמתקן דהא לית בה משום טבל, ורבה ואבוה דשמואל בחלת חוץ לארץ פליגי, (וקי"ל) [וקשיא לי] דמכל מקום רבא דהוא בתרא אמר דאפילו לשמואל אתיא שפיר כאבוה משום דאף על גב דלא מעכבא ומצי אכיל מתקן מיהא הוי והוה ליה כמגביה תרומות ומעשרות, ומדמתרץ לה רבא לאוקמי שמואל כאבוה משמע דכוותיה סבירא ליה וקיימא לן כרבא דהוא בתראה, ועוד דהני בסתם חלה פליגי ואפילו בשל ארץ ישראל ובכולהו שרי (רבא) [רבה] משום שמחת יום טוב דכיון דרובא לא טבילי מאתמול לא פליג רבנן משום שמחת יום טוב ואבוה דשמואל נמי בכולהו אסר כיון דאפשר מערב יום טוב ומשום דאינהו סתמא (איסור) [אמרו] ואפילו בשל חוצה לארץ קא אמרינן עלה מי לימא פליגי דידיה אדידיה, ופריק רבא דלא פליגי דכיון דאם קרא לה שם אסורה לזרים הרי הוא נראה כמגביה תרומות ומעשרות וכמתקן והילכך כרבא דהוא בתרא דקאי כאבוה דשמואל קיימא לן.
ומכל מקום כולי עלמא אית להו דשמואל דאמר בחלת חוצה לארץ שאוכל והולך ואחר כך מפריש, ומכאן היה אומר רבינו תם ז"ל שאין צריך עכשיו להפריש חלה מן המוקף שהרי אוכל והולך ואחר כך מפריש, ומרבני צרפת יש שאמרו שצריך להניח קצת מן האחרות יותר מכדי שיעור החלה כדי שיפריש מן המוקף, ורש"י ז"ל כתב אוכל והולך כל הפת ומשייר כדי חלה ומפריש לה באחרונה דאלמא אינו צריך להניח אלא כדי אותה חלה בלבד שהוא מפריש.
{{דה מפרש|גמרא: תנאי נינהו דתניא שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם.}} פירוש: ואנא דאמרי כתנא קמא ורב דאמר כר' אליעזר ור' שמעון ואינהו מוקמי לה לפלוגתא דבית שמאי ובית הלל בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, דבית שמאי סברי דברשות הרבים אסור משום מראית העין וכיון דאסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור ובית הלל סברי דאפילו ברשות הרבים מותר דשובכו מוכיח עליו.
{{דה מפרש|איכא דאמרי אמר רב חנן בר אמי מחלוקת ברשות היחיד אבל ברשות הרבים דברי הכל אסור לימא רב דאמר כבית שמאי,}} דאלו לבית הלל אף על גב דברשות הרבים אסור ברשות היחיד שרי.
{{דה מפרש|תנאי היא.}} כלומר דרב סבר כר' אליעזר ור' שמעון ומוקמי לה לפלוגתייהו בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד וכדאמרן לעיל.
והרי"ף פסק במסכת שבת (קמו, א) כי הא דאמר רב יהודה אמר רב וכיון שכן קיימא לן דבין ברשות הרבים בין ברשות היחיד פליגי, אבל רבינו נסים גאון ז"ל כתב דליתא לדרב משום דאיכא משניות טובא דלא כוותיה דתנן בפרק ב דחולין (מא, א) אין שוחטין לתוך הגומא אבל עושה גומא לתוך ביתו כדי שיכנס הדם בתוכו ובשוק לא יעשה כן כדי שלא יחקה את המינים, והיינו דלא כרב, ותנן בפרק קמא דמו"ק (ח, ב) ועושין נברכת במועד וארון עם המת בחצרו הא ברשות הרבים אסור, וטובא נמי דמייתי בירושלמי דפרק בתרא דכלאים (ה"א).
ולאו ראיה היא דמאי אולמייהו דהנך מתני' מהא דאקשי' עליה דרב ואמרו תנאי היא דילמא כולהו כהדין תנא דשוטחן בחמה, ועוד דהנך משניות הא משמע דלא פליגי עליה דרב מדלא אמרינן עלייהו לימא מתניתין פליגא אדרב כי היכי דאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה (יב, א) גבי נתפזרו לו מעות לפני עבודה זרה לא ישוח ויטלם וגו'. וטעמא דמילתא דבההוא דחולין הדבר ניכר וידוע שאינו עושה אלא [לנקר] חצירו ובשוק לא שייך, וההיא דמועד קטן היינו טעמא משום דמה שהוא עושה העולם סוברים שהוא אסור ואינו אלא מותר גמור אבל כאן העולם סוברים שהוא מטיח את גגו וזה אסור מה שאין כן שם אף על פי שהם חושדים אותו במעשה ממש שהוא עושה שיהא עושה באיסור אינו כן אלא בהיתר. וההיא נמי דתניא בפרק אף על פי (כתובות ס, א) נחום איש גליא אומר [צינור] שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעא ואינו חושש וקא פסיק הלכה כנחום איש גליא, ההיא נמי לא דמיא לרב דהתם אין חושדין אותו אלא במה שהוא עושה והם חושבים שהוא אסור ואינו אלא מותר אבל בשטיחת בגדיו לחמה יחשדו אותו שלכבס וללבן אותם בחמה הוא מתכוין.
===דף ט עמוד ב===
{{דה מפרש|ולא היא מאי דקא שרי תנא קמא קא אסר ר' דוסא.}} ואם תאמר ור' דוסא דקאמר כבית שמאי. יש לומר דסבירא ליה דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה והטוי של עליה לכולי עלמא אסור. ויש מקשים מהא דאמרינן בעירובין בפרק חלון (עז, ב) סולם המצרי אינו ממעט בחלון דהוי ליה דבר שניטל בשבת וכל דבר שניטל בשבת אינו ממעט בחלון, ואקשינן אי הכי אפילו סולם הצורי התם כבידו קובעתו ומתוך שהוא כבד אין אדם נוטלו משם ולא מחמת איסור שבת, וכן פרש"י ז"ל וז"ל כובדו קובעו מתוך שהוא כבד אין נוטלין אותו משם ולא משום איסור אלא שקשה ליטלו ע"כ, אלמא משמע מהתם דכולן ניטלין בשבת. ותירץ רבינו תם ז"ל דהכא מיירי בסולמות שאנו רגילין לעשות לעליות שאין דרך לטלטלן והם היו רגילין להטיח בהם גגות אבל בעירובין מיירי בסולמות שלנו שאדם רגיל לעשות לטלטלן בכל עת ואין רגילות להטיח בהם גגות הילכך מותר, ואי נמי הכא בסולמות גדולות מאד שאין רגילות לעולם אלא להטיח בהם גגות אבל בעירובין בשאר סולמות קטנות שרגילין להזיזן ולטלטלן בכל עת והילכך שרי. אבל ר"ח ז"ל פירש שם כבידו קובעתו דמשום שהוא כבד אדם קובע לו מקום ואינו ניטל בשבת וכיון שאינו ניטל ממעט, וזה לשונו סולם המצרי שאין לו וכו' אינו ממעט מפני שהוא קל וניטל בשבת אבל סולם הצורי שהוא כבד ואינו ניטל בשבת ממקום למקום ממעט ע"כ, וכן מצאתי שם לראב"ד ז"ל שפירש כן בפירוש דמפני כובדו קובע לו מקום ולפיכך אינו ניטל בשבת.
{{דה מפרש|ורמינהו השוחט חיה ועוף וכו'.}} והא דלא פריך מביצה שנולדה ביום טוב כבר פרש"י ז"ל משום דביצה לא שייכא בה שמחת יו"ט, ונראה לי דמהא דסמיך לה ניחא ליה טפי ודכוותה איכא בעלמא בפרק קמא דחולין (ו, א) בשמעתא דתערובת דמאי. עוד נראה לי דמההיא דביצה לא מצי לאקשויי מיהא לבית הלל דאיכא למימר דטעמייהו משום הכנה דרבה דהיא דאורייתא, וכיון דלא מצי לאקשויי מינה לבית הלל ניחא ליה טפי לאקשויי מכל הנך מתניתין דקשו לכולהו, כן נראה לי.
{{דה מפרש|הא דאמרינן: עד כאן לא קאמרי בית שמאי התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ.}} פירש רש"י ז"ל כיון דאיכא דקר נעוץ אין כאן חפירה אבל היכא דליכא דקר נעוץ לא דדמי לחפירה, ואינו מחוור דאף על גב דאיכא דקר נעוץ הא ודאי מיחזי כחפירה דהא קא עביד גומא. אלא הכי פירושו דאיכא דקר נעוץ הויא לה הכנה אבל ליכא דקר נעוץ לא הויא הכנה. ואם תאמר מכל מקום אפילו היכא דאיכא דקר נעוץ הא קא עביד גומא ואף על פי שאינו צריך אלא לעפרא ופטור עליה איסורא מיהא איכא אלא דמשום שמחת יום טוב מקילינן בה, יש לומר דאיכא דקר נעוץ חשיבא הכנה גמורה ושרי רבנן בכי הא ביום טוב לגמרי כאלו אין כאן איסור כלל.
'''האי לישנא''' דאמרינן הכא אי נמי עד כאן לא קאמרי בית הלל התם. אינו כשאר אי נמי דאיכא בתלמודא דפירושו כמו איבעית אימא דהכא הא אצטריך לשנויי נמי אליבא דבית הלל ופירושו וכן, כלומר וכן לבית הלל אילימא (דהתם) [דהכא] משום דשובכו מוכיח עליו.
===דף י עמוד א===
{{דה מפרש|בית שמאי אומרים אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר כו', ודילמא עד כאן לא קאמרי בית שמאי התם דאיכא דקר נעוץ אבל הכא לא.}} דהוה ליה מוקצה, ואפילו לרב נחמן דאמר בריש פרקין דלית להו לבית שמאי מוקצה במוקצה כי האי מודו דחמיר טפי דאדם מיחד לו מקום (בנסר) [כמסר] הגדול (וביתד) [וכיתד] של מחרישה וכדמשמע בריש פרק כל הכלים (קכג, א ע"ש).
'''הכי גרסינן בספרים שלנו: בית שמאי אומרים אין מסלקין את התריסין בי"ט וכו' ורמינהי השוחט חיה ועוף ביום טוב וכו' בשלמא בית שמאי אבית שמאי לא קשיא התם דאיכא דקר נעוץ הכא לא אלא בית הלל אבית הלל קשיא אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה.''' ותו לא, ויש להפך לפי גרסא זו א' מהן, ויש מי שפירש דמהפכינן הא דתריסי חנויות משום דתנינן בבחירתא (עדיות פ"ד מ"ב) הא דהשוחט בקולי בית שמאי וחומרי בית הלל וכל מה דתנינן בבחירתא דוקא. אבל רבינו תם ז"ל פירש דהך דהשוחט מפכינן, דאי מפכינן הך דתריסין אם כן רבה ורב יוסף דאיירי לעיל (ז, ב) בשחוט חפור וכסה וכו' אליבא דבית שמאי איירי, ועוד לרב יוסף דאמר כיצד אומר לו לך חפור שחוט וכסה ולא חיישינן לאימלוכי אי לבית שמאי הא בית שמאי ודאי חיישי לאמלוכי גבי מחלוקת בבריכה ראשונה וגבי אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה ואין מוליכין תבלין ומדוך אצל מדוכה (לקמן יא, א), אבל אי מפכינן ההיא דהשוחט לא תיקשי מידי דרבה דאמר שחוט חפור וכסה דחייש לאמלוכי אליבא דבית הלל, ואף על גב דבית הלל לא חיישי בהני לאמלוכי משום דגבי הני הוא דליכא למיחש בהו לאמלוכי משום דהא לא עביד איסורא לגמרי אלא משום טורח יום טוב אבל כסוי עפר אי ממליך ולא שחיט נמצא שטלטל עפר שלא לצורך ולא דמי מוקצה דעפר למוקצה דיונים דהא ביונים בזה ובזה אני נוטל סגי ובעפר לא סגי, ועוד דכי פריך לעיל ולכסייה בדקר נעוץ פריך אליבא דבית שמאי דהא משמע דארישא דכוי אין שוחטין אותו ביום טוב קאי כדכתבינן לעיל (ד"ה הא דאקשינן) אבל אי מפכינן ההיא דהשוחט אתי שפיר דפריך אליבא דבית הלל, ועוד דאי הא דהשוחט כדקיימא קיימא אצטרכינן לשנויי כל הני שנויי דחיקי ועור לפני הדורסן משום דחזי למזגא עלייהו ולקמן (יא, ב) אמר עולא דהוי טעמא משום שמחת יום טוב דהתירו סופן משום תחלתן ונצטרך לומר דעולא דאמר ג' דברים התירו סופן משום תחלתן אליבא דבית שמאי אמרה לשמעתיה, ועוד אי מפכינן הך דסלוק תריסין דאסרי בית הלל נימא דבית הלל אית להו יש בנין בכלים ואלו בריש פרק כל הכלים (קכב, ב) סתם לן תנא (דגין) [דאין בנין וסתירה בכלים] וגזירה שמא יתקע כדמפרש לה רבא וכי סתים לן תנא כבית שמאי, ולקמן נמי (כב, א) גבי זוקפין את המנורה לית להו לבית הלל יש בנין בכלים וסתירה בכלים. ואי קשיא לך אם כן היכי מתניא בבחירתא ההיא דהשוחט בקולי בית שמאי ובחומרי בית הלל, יש לומר דלפי טעות דמתניתין דהכא מתניא, ותדע לך דאף לכשתמצא לומר דמפכין הך דתריסין הוה ליה נמי למיתני הא דתריסין (סתם) [התם].
והרי"ף ז"ל כתב בהלכות שתי המשניות כצורתן בלא הפוך כלל, והוא מן התימא דהא מקשינן להו בגמרא אהדדי ומפכינן חדא מינייהו. ויש מרבותינו הצרפתים שפירשו מוחלפת השיטה דבית הלל ודאי החליפו שיטתן כאן להקל בתריסין וטעמא לפי שסלוק תריסין צרכי רבים ואין רוב צבור יכולין לעמוד בה ולכך הקילו גבי תריסין, ואם היתה סוגיתנו סובלת הפירוש הזה היה פסק הרי"ף ז"ל כתקונו וגם הרב בעל העיטור ז"ל העמיד דברי הרב בענין זה, אלא שאין הפירוש מחוור חדא דהוה ליה לתלמודא לפרושי האי טעמא להדיא, ועוד שאין זה כשאר מוחלפת השיטה שלמעלה ולא כשאר שיש בתלמוד.
אבל בספרי הגאונים ז"ל נמצאת גירסא אחרת כאן שהן גורסין אף בזו של תריסין ודלמא ע"כ לא קאמרי בית הלל התם אלא משום דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים אבל הכא לא, ולפי גירסא זו אין מן המשניות בחלוף וכדברי הרי"ף ז"ל. אלא שהדבר צריך תלמוד עדיין דכיון דאית להו לבית הלל דאין בנין בכלים וכדאיתא בפרקין דלקמן אמאי איצטריך רבי יוחנן לאפוכה, ועוד דהא אמר עולא לקמן דחזרת תריסין לאו משום דאין בנין וסתירה בכלים אלא משום שמחת יו"ט ואף חזרתן התירו משום תחלתן. ויש לומר דרבי יוחנן סבר דלא התירו בית הלל לסלק ולהחזיר אלא מפני שדרכן של תריסין להטלטל ואינן נדחקים הא אלו החזיר כל צרכו חייב חטאת ואף על פי שלא תקע, ואף על פי שלא החזיר כל צרכו כלומר שלא דחק פטור אבל אסור, ומשום הכי אסר רבי יוחנן גופיה לטלטל מנורה של חליות כדאיתא בפרק כירה (מז, ב), והלכך מסבר סבר ר' יוחנן שכל עצמן לא התירו בית הלל בתריסי חנויות אלא משום שמחת יום טוב ולא חשו לשמא יחזיר כל צרכו והתירו החזרה בעצמה אף על פי שהוא פטור אבל אסור, ומשום הכי הוה קשיא ליה הרי השוחט דדכותה הוא דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ופטור עליה הוה להו למשרי בהו משום שמחת יום טוב ואף על גב דאי לא משום שמחת יום טוב פטור אבל אסור ואף על גב דאי מכוין לגומא עצמה חייב חטאת, והיינו דמהפך לה להא דתריסין, אבל אנן דקיימא לן דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ובתריסין שיש להו ציר באמצע פליגי (לקמן יא, ב) ואף הן אינן נדחקים לעולם ורפויין הן הלכך אפילו בשבת שרי (לחלק) [לסלק], ואף להחזיר נמי מדינא שרי דקיימא לן כרשב"ג דאמר התם בשלהי פרק כירה דאם היה רפוי מותר ואפילו לבית שמאי אלא שגזרו אטו מן הצד ומן הצד נמי לבית הלל אינו אסור אלא משום שמא יתקע, הלכך משום שמחת יום טוב לא גזרינן גזירה לגזירה בכהאי גוונא דלא מוכחא מילתא דעבר אשבות דיום טוב, והכי נמי אמרינן (יא, ב) בעור לפני הדורסין כיון דחזי למזגא עלייהו ולא מוכחא מלתא דעבד ליה שבות דשרו בית הלל משום שמחת יו"ט ואף על גב דהיכא דליכא משום שמחת יום טוב כגון דערב יום טוב (יא, ב) ותריסין דבתים גזרינן, והלכך קמו להו תרתין מתניתין בלי הפוך כלל, כך תירץ הרמב"ן.
והרמב"ן ז"ל תירץ דאפשר לפרש דמפלוגתא דרבה ורב יוסף אליבא דבית שמאי (לעיל ז, ב) נפקא לן לבית הלל דלרבה דסבר שלא התירו בית שמאי לחפור אלא לאחר ששחט ב"ה לא התירו כלל, אבל לרב יוסף דאמר דבית שמאי התירו לחפור קודם שחיטה אף בית הלל לא אסרו אלא בענין זה הא (לא) [אילו] היה עפר למטה שוחט הוא ואינו נמנע דבשעת שחיטה שפיר קא שחיט ולא מידי עבד ולאחר ששחט חופר הוא בדקר נעוץ דהוה ליה דיעבד ומודים בית הלל שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכך כתב וקיימא לן כבית הלל דאמרי לא ישחוט אלא אם כן היה עפר מוכן וכרבה. ומה שהקשו מאי טעמא דרב יוסף דלא חייש לאמלוכי דהא בית שמאי חיישי לעולם לאמלוכי, לא קשיא דשאני התם דכיון דסמוך לחפירה שחיט לא חיישינן במקום דאיכא שמחת יום טוב וכדאמר רב יוסף (לעיל שם עי"ש) ואנא אמינא הא עדיפא דאי לא אתי לאימנועי משמחת יום טוב דמשמע דאיכא למיחש לאמלוכי אלא (אשרי') [דשרינן] ליה. והא דאקשינן נמי ולכסיה בדקר נעוץ הכי קאמר הא מתניתין דכוי כמאן לכולי עלמא שרי לכסויי או בדקר נעוץ לבית שמאי או באפר כירה לבית הלל, ועוד דמאידכר להו במתניתין קא מקשינן מינייהו הכי. והא דאמר עולא בעור לפני הדורסן משום דהתירו סופן משום תחלתן והכא אמרינן משום דחזי למזגא עליה, ה"ט דאי לאו דחזי למזגא עליה לא שרי ליה משום שמחת יום טוב אבל השתא דחזי למזגא עליה שרי סופן משום תחלתן, ודעולא לא פליג אמאי דפרקינן הכא ואוקימנא משום דחזי למזגא עליה, ותדע לך מדאקשינן עליה פשיטא ואי אתיא דלא כאוקימתא דהכא מאי פשיטא הא ודאי צריכא טובא.
{{דה מפרש|גמרא: רבא אמר לעולם למפרע.}} כלומר דבית הלל אית להו ברירה ולטהר הפתחים למפרע קאמר. ואם תאמר כולן טמאין היכי משכחת לה, [דהא] כשנפתח אחד מהן והוציאו דרך שם כולן טהורין, יש לומר כשנשרף המת בתוך הבית או שנתעכל, ואי נמי כשלא הוציאוהו דרך הפתחים הישנים אלא שפתחו בו פתח חדש והוציאוהו דבהכי לא שייך ברירה.
{{דה מפרש|דילמא מטלטל ושביק מטלטל ושביק.}} והלכך לא סגי באומר מזה אני נוטל עד שיגמור בדעתו מערב יום טוב איזהו [ויאמר זה] וזה אני נוטל. ומסתברא (דב"ש) [דכ"ש] במכין את כולן ואומר כולן יהיו מוכנים לי למה שאני צריך מהם שפיר דמי דהוה להו כאווזין ותרנגולין, אבל בתוספות אמרו שאי זימן כל יוני השובך לזוג אחד שהוא צריך אין הכנה זו חשובה הכנה ולא יטול אפילו אחד מהן. ומכל מקום אם זימן את כולם (אם) [שאם] יצטרך את כולם יקח ואם יצטרך לזוג אחד מהם לבד יקח הרשות בידו.
===דף י עמוד ב===
{{דה מפרש|מתני': זמן שחורים ומצא לבנים וכו'.}} במדדין ואי נמי בפורחין פריחה מועטת דמטי להו בחד שיחיא דלית בהו משום צידה כדאיתא לקמן בריש פרק אין צדין (כד, א), הא במפורחין אפילו (לא) מצא אותן שזימן ממש גם הן [אסורין] משום (צדין) [צידה] כדאמרינן בפרק אין צדין (שם) הצד יוני שובך ויוני עליה וצפורים שקננו בטפיחין או בבירות חייב. והא דאמרינן לקמן (יא, א) במאי עסקינן אילימא במפורחין ליחוש דילמא הנך אזלו לעלמא, התם נמי במפורחין פריחה מועטת, ואי נמי אפילו מוקי לה במפורחין ממש לא ניחא לאקשויי והרי צד משום דניחא ליה טפי לאקשויי במאי דאיירי ביה עד השתא כלומר באיסור [הכנה] (ד)[ו]כיון דאוקי לה במדדין איתרצא לה כולה מילתא.
{{דה מפרש|לימא מסייע ליה לר' חנינא דאמר ר' חנינא רוב וקרוב וכו'.}} פירוש: ואפילו בקורבא דמוכח, דבקורבא דלא מוכח כולי עלמא מודו ביה דאזלינן בתר רובא כדאיתא בפרק לא יחפור (ב"ב כג, ב) בפלוגתא דרבי חנינא ורבנן.
{{דה מפרש|מה נפשך אי אחריני נינהו הא אחריני נינהו.}} נראה לי פירושו אי בפלוגתא דרבי ורבנן דהניח מנה ומצא מאתים כולן חולין כרבנן דאמרי הני אחריני נינהו הני נמי אחריני נינהו (דאי) [ואי] התם לא אחריני נינהו אלא מנה מונח ומנה מוטל. הא איכא חד דמערב בהו.
ואם תאמר כי מערב חד בהו ליבטיל חד ברוב, יש לומר משום דכולהו דבר שיש לו מתירין דאסקה רב אשי לעיל (ק, ב) אפילו בדרבנן לא בטיל, ואזלינן נמי בספיקתו לחומרא והיינו דאזלינן בכולהו ספקי דמתניתין לחומרא, ועוד דבעלי חיים לא בטילי כדאיתא בריש פרק התערובות (זבחים עג, א).
{{דה מפרש|וחכמים אומרים הכל חולין.}} ואם תאמר למה מקילין בהו רבנן כולי האי דמכל מקום ספיקא דאורייתא הוא וניזיל בהו לחומרא, ויש לומר במעשר שני דרבנן, ואי נמי אפילו בשל תורה דכודאי נשתנו משוו להו רבנן והילכך אזלינן בהו בתר רובא דעלמא ורובא דחולין נינהו.
{{דה מפרש|הכא בכיסין קשורים.}} והא דמייתי לה בפרק קמא דפסחים (י, א) גבי הניח עשר ומצא כו' באנו למחלוקת רבי ורבנן, התם נמי בצבורין מונחים בכיסין מקושרים קאמר למאן דמוקי לה הכא לפלוגתייהו בכיסין קשורים.
===דף יא עמוד א===
{{דה מפרש|בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין.}} תוספתא (פ"א ה"ז) זימן בתוך הקן ומצא לפניה אסורין על פתחה מותרין.
{{דה מפרש|רבא אמר בשני קינין זו למעלה מזו עסקינן.}} כלומר: ובדליכא אלא הני תרי קני לחוד
{{דה מפרש|זימן בעליונה ולא זימן בתחתונה ומצא בעליונה ולא מצא בתחתונה.}} כלומר: [שדף] יוצא לפני הקן שבעליונה. ומצא בתוך הקן העליונה ממש לכולי עלמא מותרים דהא לא אשתנו הני כלל אלא (בשיוצא) [בשמצא] לפני הקן ולא בתוך קאמר וכדתני מתניתין ומצא לפני הקן, והילכך כיון דלא מצא במקום שהניחם ולא מצא בשל תחתונה כלום לא בתוכה ולא לפניה חיישינן דלמא הני אחריני נינהו דמשל תחתונה סרוך והנך לעלמא אזלו אפילו לרבנן.
ותמיה לי דמכל מקום כיון דליכא אלא הני תרי קיני וחד מינייהו אזיל ואידך אשתאר ומדדין נינהו דליכא למיזל בתר רובא דעלמא ואפילו לר' חנינא, מאי טעמא לא אמרינן לכולי עלמא בכי הא דאזלינן בתר קורבא וכל שכן בקורבא דמוכח ואי משום חד מן קיני דאזל לימא דהנך דתחתונה אזיל, וצל"ע.
{{דה מפרש|גמרא: בית שמאי אומרים אין מוליכין תבלין ומדוך אצל (קדרה ולא קדרה) [מדוכה ולא מדוכה] אצל תבלין ומדוך וכו'.}} מסתברא לי דדוקא מרשות הרבים לרשות היחיד הא ברשות היחיד מוליכין דאי לא אלא כשרחוקים זה מזה קאמר וברשות היחיד היה להם לפרש כמה יהיו רחוקים, ובלא ריחוק כלל אי אפשר דאם כן היאך שוחטין לבית שמאי וכי אין שוחטין אלא בסכין תלוי בצואר בהמה או תחוב בצמרה וכן תבלין בתוך מדוכה, ורש"י ז"ל לא פירש כן.
{{דה מפרש|תנא ושוין שמולחין עליו בשר לצלי.}} פירוש: דמעבד כלאחר יד הוא ואין בו אלא איסור מדבריהם, ומשום תחלתן התירו סופן. ודוקא לצלי אבל לקדרה לא, דאף על גב דאף הוא כלאחר יד הוא כיון דאפשר ליה בפורתא דהיינו לצלי [לא] ממנע ושחיט הילכך לא שרי ליה טפי דכל דאפשר לאוקמה גזירות הללו ביום טוב [כ]בשבת מוקמינן, כן נראה לי.
{{דה מפרש|משום ר' יהושע אמרו שוטחן על גבי יתידות.}} פירוש: אבל במליחה ליכא מאן דפליג אלא לכולי עלמא אסור. ואני מסתפק אם התירו לו למלוח על גביו לצלי כדרך שהתירו בעור, שיש לי לדון בדבר דכיון שאמרו בעור ולא אמרו בחלבים שמע מינה שאין היתר מליחה בחלבים כלל, וכדאמרינן נמי בסמוך מאי טעמא שרו לי רבנן למשטחינהו כי היכי דלא ליסרח מה לי למשטחינהו מה לי לממלחינהו דאלמא מליחה בחלבים אסורה, ואפשר דטעמא דמלתא דבפורתא סגי ליה ואפילו לצלי הוה ליה כמעבד גמור. ויש לדון להקל דאדרבה מדאקשינן לקמן גבי אין מהפכין ומאי שנא מעור לפני הדורסן ופרקינן התם לא מוכחא מלתא כלומר משום דחזו למזגא עלייהו הכא אתי למימר מאי טעמא שרו לי רבנן, אלמא כל היכא דלא מוכחא שרינן בחלבים כדשרינן בעור, ובמליחת בשר לצלי על העור ועל החלבים לא מוכחא מלתא דמימר אמרינן לא משום חלבים הוא דמלח אלא אתרמויי איתרמי ליה דמלח לה לבשרא הכא, וצ"ע.
===דף יא עמוד ב===
{{דה מפרש|אמר לך התם לא מוכחא מילתא.}} כלומר משום דחזי למזגא עלייהו. קשיא לי בא לישאל מאי איכא למימר. ויש לומר דכי שרינן ליה אמרינן ליה זיל (והב) [ותיב] עלייהו ואי דרסי דרסי, הא למימר ליה דשרי למשטחיה לפני הדורסן לא אמרינן ליה.
{{דה מפרש|רב אדא בר אהבה (אמר) מערים ומלח גרמא גרמא.}} ואין אומרים בהערמות זו דומה לזו דלגבי עור התירו למלוח עליו לצלי ואמרינן בירושלמי (הלכה ו) מלח הכא ומלח הכא עד דמלח ליה כוליה, ואלו בפרקין דלקמן (יז, ב) גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין (אמרינן) אסרינן ליה טפי ממזיד, ויש לי לומר דהערמות דהכא היינו דוקא בדברים שההפסד בא להן מחמת שמחת יום טוב ושלא מחמת פשיעתו, כמליחת העור ומליחת גרמא גרמא דאי אפשר לו לחתיכות שהוא צריך ליום טוב בלא שחיטה ויפסדו עליו כל שאר החתיכות הילכך שרי ליה הערמה, אבל גבי עירוב דפשיעתו גרמה לו שלא הניח עירובי תבשילין או שנאבד ונאכל בפשיעתו שלא שמרו כראוי לפיכך אסרו עליו הערמה וכן כל כיוצא בזה.
{{דה מפרש|גמרא: מהו דתימא טעמייהו דבית הלל משום דחזי למזגא עלייהו ואפילו מערב יום טוב נמי קא משמע לן התירו סופן משום תחלתן.}} כלומר: קא משמע לן שאין הכל תלוי במאי דחזי למזגא עלייהו, דאי לאו משום דהתירו סופן משום טעמא דחזי למזגא עלייהו [לבד לא שרינן] וכל חד מהני תרי טעמי צריך לחבריה, וההיא דתריסין נמי הכי מפרשינן ליה דלתרי טעמי היא צריכה כלומר משום דאין בנין וסתירה בכלים ואי לא התירו לו בסופו אתי לאמנועי בתחלתו שרינן ליה הא בחד מהני טעמי לא שרינן, והיינו תריסין דבתים ואף על גב דליכא משום בנין וסתירה, ובשיש להם ציר מן הצד אף על גב דאתי לאמנועי משום שמחה אפילו הכי כיון דאיכא למיחש לשמא יתקע דחייב לא שרינן ליה משום תחלתן.
ואיכא למידק דהכא אמרינן דעור לפני הדורסן דוקא משום דהתירו סופן משום תחלתן אין בעור של עי"ט לא, דאלמא אסור לטלטליה ואפילו (לומר) [לבית הלל] דהא משמע דאפילו בלא יטלטלנו (מידו) [מודו] לבית שמאי אי לאו משום תחלתן, ואלו בשבת (מט, א) בפרק במה טומנין תנן טומנין בשלחין ומטלטלין אותן ולא מפליג התם בין עבודין לשאינן עבודין אלא לענין טומאה הא לענין טלטול לא שנא עבודין ולא שנא שאינן עבודין מטלטלין אותן, ותנן נמי בפרק כל כתבי הקדש (קכ, א) פורסין עור על גבי תיבה כדי שלא יאחוז בה האור. ויש לומר דהכא בלחין וגו' והתם ביבשין ממש דחזו שפיר למזגא עלייהו בהדיא. והא דאמרינן בפרק כל כתבי הקודש (קטז, ב) אם נטלטל תיק אגב ספר לא נטלטל עור אגב בשר דמשמע דבלא בשר אסור, התם נמי מהאי טעמא הוא דלא חזי למזגא עלייהו (דלא) [דלח] הוא בשעת הפשטו וכן תירץ ר"ת ז"ל.
{{דה מפרש|מהו דתימא טעמא מאי משום דאין שבות במקדש.}} ואיכא למידק דאין הכי נמי דאיכא טובא דשרי משום דאין שבות במקדש וכדתנן התם בפרק בתרא דעירובין (קג, ב) כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי במקדש (ובמדינה) [אבל לא במדינה], וכן (שם עמוד א) חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה וטובא נמי כדתנינן התם דכלהו שרינן להו משום דאין שבות במקדש, ויש לומר דאין השבותין שוין דאיכא דהתירו ואיכא דגזרו ולפי מה שיש לחוש ולגזור (אי) [או] שלא לחוש ולהתיר.
{{דה מפרש|קא משמע לן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא.}} דלא התירו סופן אלא משום תחלתן. קשיא לי ולמה התירו סופן דהא אפשר בלאו הכי וכגון שהפרישה ע"ג כלי (עירובין ק"ג, ב, עי"ש), ויש לומר דמפלוגתא הוא. ועוד יש לומר דאי לא שרית ליה אלא בשפירשה על גבי כלי זמנין דלא מיתרמי ליה ואתי לאימנועי מעבודה לפיכך התירו לו בכל ענין כך נראה לי.
{{דה מפרש|בפלוגתא לא קא מיירי.}} ואם תאמר ואמאי לא קא חשיב הא דתנן בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (מד, ב) כל היוצאין להציל חוזרין למקומן וכן חכמה הבאה לילד (ר"ה כד, ב) והוי טעמא דהנך נמי משום דהתירו סופן משום תחלתן. ויש לומר דהתם פשיטא דהא תנינן להו וליכא למיתלינהו אלא בהתירו סופן משום תחלתן ומאי קא משמע לן וכדפרכינן עליה הכא בהני תלת.
אמר אביי בשיש להן ציר מן הצד דברי הכל אסור. פירוש: לבית שמאי משום דסבירא להו דיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ובשיש להן ציר מן הצד, ולבית הלל אף על גב דסבירא להו דאין בנין וסתירה בכלים ואפילו בשיש להם ציר מן הצד מכל מקום אסור גזירה שמא יתקע, ובשאין להם ציר כל עיקר דברי הכל מותר דבהכי ליכא משום בנין ולבית הלל נמי ליכא משום שמא יתקע כי פליגי באמצע גו'. ▼
▲{{דה מפרש|אמר אביי בשיש להן ציר מן הצד דברי הכל אסור .}} פירוש: לבית שמאי משום דסבירא להו דיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ובשיש להן ציר מן הצד, ולבית הלל אף על גב דסבירא להו דאין בנין וסתירה בכלים ואפילו בשיש להם ציר מן הצד מכל מקום אסור גזירה שמא יתקע, ובשאין להם ציר כל עיקר דברי הכל מותר דבהכי ליכא משום בנין ולבית הלל נמי ליכא משום שמא יתקע כי פליגי באמצע גו'.
=קטע זמני=
===דף יב עמוד א===
תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה אמר ליה דאמר לך מני בית שמאי היא וכו'. הקשו בתוס' אמאי אפקא מדבית הלל הא אינהו נמי אית להו בפרק ב' דמכילתין נדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב, כדתנן (יט, א) אמרו להם בית שמאי לבית הלל נדרים ונדבות יוכיחו שמותרים להדיוט ואסורים לגבוה אמרו להם בית הלל [מה] לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן דאלמא לבית הלל אין קרבין והעלו אותה בקושיא, ויש לומר דפלוגתא היא לקמן בפ"ב לבית הלל אם נדרים ונדבות קרבין ביום טוב או לא ור' יצחק בר אבדימי סבירא ליה כמאן דאמר התם דנדרים ונדבות קרבין ביום טוב.
| 