חידושי הרשב"א על הש"ס/ביצה/פרק א: הבדלים בין גרסאות בדף

{{דה מפרש|מתני': ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל וגו'.}} האי דקתני תאכל ולא תאכל ולא קתני אוסרין ומתירין , אורחא דתלמודא זמנין דתני הכי וזמנין דתני הכי.

{{דה מפרש|גמרא: קא סלקא דעתך מאן דשרי במוקצה בנולד אסור.}} בנולד דמוקצה , הא בנולד דעלמא אוכלא דאפרת הוא.

{{דה מפרש|ומי אמר רב נחמן הכי והתנן מגביהין וכו'.}} ואיכא למידק אמאי לא אקשינן ממתניתין דתנן (לקמן י, א) בית שמאי אומרים לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד יום ובית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל אלמא בית שמאי מוקצה אית להו, ורש"י ז"ל פירש דניחא לאקשויי מדידיה אדידיה . ואינו מחוור בעיני דאנח לן חדא ואתקיף לן חדא, דהא לעיל מיניה אקשינן ומאי קושיא דלמא בית שמאי לית להו מוקצה ואצרכינן לתרוצי דקא סלקא דעתך מאן דשרי במוקצה בנולד אסור, והכ' לא אקשינן ליה והא בית שמאי על כרחך אית להו מוקצה ממתניתין דלא יטול אלא אם כן נענע. והרב בעל המאור ז"ל תירץ דאיכא למימר דבעלמא לית להו מוקצה והכא בבעלי חיים אית להו משום דחיישי לחורבן שובך , וכדאמרינן לקמן (שם) בבריכה ראשונה דחיישינן דלמא מימליך עלה משום חורבן שובך, ודכותיה אמרינן (לקמן כז, ב) בבהמה שמתה מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו שהן אסורין, ודבית שמאי עדיפא מדר"ש דאית להו מוקצה בדבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו וכדתנן (לקמן יא, ב) אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר. וקשיא לי דאם כן ליקשי מההיא דלא יטול את העלי לקצב . ומתסברא לי דלא מצי לאקשויי כלל מכל הני מתניתין משום דאיכא למימר דמוחלפת השיטה נינהו וכדאמר ר' יוחנן בגמרא (ט, ב).

{{דה מפרש|מגביהין עצמות וקליפין מעל השולחן.}} פירש"י ז"ל : אף על פי שאין עליהם [בשר] כלל. ובתוס' פירשו בשיש עליהם בשר דוקא . ואינו מחוור בעיני דתיפוק ליה מחמת אותו בשר שיש בהם ולכולי עלמא שרי, וכדאמרינן בפרק במה מדליקין (כט, א) דגרעיני של תמרי ארמייתא מותר לטלטלן ולשורפן ביו"ט אפילו לר' יהודה הואיל וחזיין אגב אימייהו, כלומר מחמת הבשר שנשאר דבוק על הגרעינים, אלא הכא דוקא בשאין עליהם בשר. אבל בפרק נוטל בשבת (קמג, א) פרש"י ז"ל עצמות קשין שאין ראויין לבהמה, [וזה] ודאי קשה דהנהו אפילו לר' שמעון אסור דהא לא חזו למידי והוה להו כעצים ואבנים ואסורין לכולי עלמא, ותדע לך דתנן התם בפרק נוטל מעבירין מעל השלחן פרורין פחות מכזית ושער של פולין ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ואוקימנא התם כרבי שמעון, אלמא אפילו לר"ש מפני שהוא מאכל בהמה שרי הא לאו הכי אסירי. ועצמות וקליפים נמי דוקא בראויין לכלבים, ומגביהין אותן מפני שהן ראוין למאכל בהמה או לכלבים כשער של פולין.

{{דה מפרש|ובית הלל אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה.}} איכא למידק היאך מסלק את הטבלא והתנן בפרק נוטל (שבת קמב, ב) מעות שעל הכר מנער את הכר והם נופלים מאליהן אבל בטלטול אסור, ועוד תנן (שם) אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת מאיליה הא לטלטל את החבית ולנער את האבן ממנה אסור. ותירצו בתוס' דהכא כשהיה צריך למקום הטבלא, וכדאמרינן התם בנוטל לא שנו אלא לצורך גופן אבל לצורך מקומן מטלטלן ועודן עליו.

{{דה מפרש|ואמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כר' יהודה ובית הלל כר' שמעון.}} כלומר: שכך קבל מרבו.

{{דה מפרש|גבי שבת סתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועים לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים וכו'.}} ואף על גב דאיכא מחלוקת ר' יהודה בצדו ואפילו הכי קרי להו סתמא. והא דמשמע לכאורה ביבמות בפרק החולץ (מב, ב) כל הנשים לא יתארסו ושם בתוס' (ד"ה סתם) דכל היכא דאיכא מחלוקת בצדו לא קרינן לה סתם אלא סתם ואחר כך מחלוקת ליתא, וכבר כתבנו שם בארוכה בס"ד.

{{דה מפרש|הא דתנן: מחתכין את הדלועים לפני הבהמה.}} פירש רש"י ז"ל כאן בדלועים שנתלשו מאמש, וכן עיקר, דבאוכלא טרחינן אי נמי אשויי אוכלא משוינן הוא דפליגי, אבל בפרק קמא דחולין (פרק) [גמרא] השוחט (בהמה) [בשבת] (יד, א) פירשה בשנתלשו היום וכן פירש רבנו תם ז"ל, ומשום מוקצה דומיא דאת הנבלה לפני הכלבים. ואינו נכון, חדא דמוקצה דמחובר לא גרע מגרוגרות וצמוקין דמודה בהו ר' שמעון (לקמן מ, ב) וכמו שפירש רש"י ז"ל לקמן בפרק אין צדין (כד, ב) גבי עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר לקרקע, ועוד דהא איכא משום שמא יעלה ויתלוש דבאותה גזירה (משום) [משמע] דכולי עלמא מודו בהו אפילו ר' שמעון, הילכך פרושא קמא טפי עדיף.

{{דה מפרש|ואת הנבלה לפני הכלבים.}} לקמן בפרק אין צדין (כז, ב) פליגי אמוראי אליבא דר' שמעון בבעלי חיים שמתו לפי שאין אדם יושב ומצפה אימתי תמות בהמתו ואיכא מאן דאמר דחלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים שמתו, והלכך למאן דאמר חלוק היה ר' שמעון מוקמי לה להא אפילו בבהמה בריאה שנתנבלה בשבת דלית להו מוקצה כלל, ולמאן דאמר התם מודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו הכא בשהיתה מסוכנת מערב שבת ואפילו הכי לר' יהודה לא יזיזוה ממקומה כיון שלא היתה (מסוכנת) [מוכנת] ממש מערב שבת, ובפרק קמא דחולין גמרא השוחט בשבת כתבתיה בארוכה בס"ד.

{{דה מפרש|הא דאמרינן: גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון.}} איכא למידק דהא בשבת סתם לן נמי כר' יהודה דתנן בכירה (מד, א) מטלטלים נר חדש אבל לא ישן דהיינו כר' יהודה דאית ליה מוקצה מחמת מיאוס, ויש לומר דלא חש לכולהו סתמי אלא להאי סתמא דהיא בתרא דמשמע דהיא עיקר.

{{דה מפרש|ונפלוגי בתרוייהו תרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה בית שמאי אומרים תאכל וכו'.}} אף על גב דבעלמא לא פריך הכי, הכא משום דתרנגולתא וביצתה בחדא מלתא וכיון דאמר ביצה שנולדה כבר הזכיר האם, לפיכך אם איתא דבמוקצה פליגי הוה ליה לאפלוגי בתרוייהו ולומר היא וביצתה.

{{דה מפרש|וסלקא האי אוקמתא דרב נחמן בקושיא.}} ואלא מיהו מסתברא כותיה בדינא דבשבת קיימא לן כרבי שמעון וביו"ט כרבי יהודה, אף על גב דבשלהי שבת (קנו, ב) דפסק ר' יוחנן כרבי שמעון גבי מתניתין דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה אקשינן עליה והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט, דאלמא שבת ויו"ט חד דינא אית להו (חד דינא) בין בשבת בין ביו"ט כדכתיבנא לעיל משום הא לא מסקינן לה אדעתיהו ורב נחמן הוא (דהוית) [דחדית] הכי וקא יהיב טעמא למלתא ומסתברא טעמא הלכך קיימא לן כותיה וכן פסק הרי"ף ז"ל (בסוף מכילתין).

{{דה מפרש|אלא אמר רבה בתרנגולת העומדת לאכילה וביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן וכו'.}} קשיא לי היכי קאמר ביום טוב אחר השבת עסקינן, [ויש לומר] דאלו ביו"ט גרידא משום יום טוב אחר השבת היא.

{{דה מפרש|רבה לטעמיה דאמר רבה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וגו'.}} פירש רש"י ז"ל רבה לטעמיה דאית ליה מוקצה דאורייתא, כדאמרינן בפסחים בפרק אלו עוברין (מז, ב) גבי פלוגתא דהאופה מיו"ט לחול מוקצה דאורייתא דכתיב והכינו את אשר יביאו ואזהרתיה מלא תעשה כל מלאכה. ואין פרושו נכון חדא דהתם הדר ביה רבא במסקנא, ועוד קשיא לי דאם איתא למה לי דאמר וקסבר רבה כל ביצה דמיתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ואפילו גמרה האידנא נמי תתסר, ואפילו יו"ט גרידא ושבת גרידא נמי תתסר משום מוקצה, ומאי שנא יו"ט אחר השבת. אלא ה"פ רבה לטעמיה דמוקי לה לקרא בהכנה דממילא, ומשום דאמרינן בסמוך דהנך אמוראי דלית להו הכנה מוקי לה לקרא בהכנה דידים ולומר שיכינו היום כדי שלא יעשו מלאכה בשבת.

{{דה מפרש|חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת.}} ואם תאמר מנא ליה דאין יום טוב מכין לשבת, אדרבה נימא דיום הששי מכין לשבת ואפילו חל יום טוב להיות ערב שבת. איכא למימר דלא אפשר, דהתם גבי מן כתוב ומן לא היה יורד להם לא בשבתות ולא בימים טובים כדאיתא במדרש (מכילתא פרשת בשלח). ואי נמי יש לומר דהששי משמע דממעט, דכל ה"א הידיעה ממעטת. ולי נראה עוד דאי אפילו ביום טוב והיה ביום הששי למאי אתא, ואי להתיר בכל יום טוב לישתוק קרא מיניה דמנא תיתי לאסור דכיון דאוכל נפש שרי אפילו צרכי שבת יעשה ביום טוב.

{{דה מפרש|ואין שבת מכינה ליום טוב.}} פירוש: מקל וחומר דיום טוב [לשבת]. וכתב רש"י ז"ל אחשבה רחמנא לסעודת שבת שיזמינוה מבעוד יום ובחול דאין יום טוב מכין לשבת, ויום טוב נמי קרי שבת (ודמיא) [ובעיא] סעודתו הזמנה והזמנתו בחול אבל סעודת חול לא חשיבא ולא בעיא הזמנה. ותמה אני על לשון זה דסעודת שבת בעיא הזמנה מבעוד יום ובחול אם כן אף שבת אינה מכינה לעצמה, (ולא) [והלא] שבת ויום טוב גרידא מדינא ביצה שריא וביום טוב שאחר השבת אי לאו דמאתמול גמרה לה אף היא שריא, ובערובין אמרינן (לח, ב) [דאי] תחלת היום קונה עירוב שבת מכינה לעצמה. אלא הכי פירושו סעודת יום טוב ושבת חשיבא למהוי להו הזמנה והלכך כל שתהא להן הזמנה אינו בדין שיזמין שבת ליום טוב ולא יום טוב לשבת, אבל הם מכינים לעצמן, וחול נמי לא חשיב ולא שייך ביה הזמנה והלכך ביצה שנולדה ביום שלאחר השבת או לאחר יום טוב שריא דלא שייכא הזמנה לסעודת חול.

{{דה מפרש|אמר ליה אביי אלא מעתה יו"ט דעלמא תשתרי.}} פירוש: (דמשמע) [דשמע] מרבה רביה דמתניתין אפילו ביום טוב דעלמא היא.

'''והא דאקשינן ליה: שבת דעלמא תשתרי'''. איכא למידק והא מוקצה הוא דאי אפשר לשחוט את האם בשבת. ויש מתרצים [ד]אליבא דרבי שמעון דלית ליה מוקצה קא בעי לה. והרמב"ן ז"ל (במלחמות לקמן כא, ב) תירץ דכל דבר העומד לאכילה אף על גב שקפץ עליו איסור שבת בעל כרחו של מכין לא יצא מהכנתו ודעתו לאכול כשתבא לו שעת היתר ואפילו בשוחט לחולה כיון ששחט ברשות, וכיון שכן ביצה שבאה שלא באיסור שבת הכנתה עליה, ולא דמי לשמן שבנר (שבת מד, א) ולא לסוכה (לקמן ל, ב) דהנהו [דחו להו] בידים, ולא דמיא נמי לפירות שנשרו ולדגים שניצודו (לקמן כד, א) דדגים שניצודו לא ברשות אדם הן כלל ופירות שנשרו גזרה שמא יעלה ויתלוש, ותדע לך דכל שבא לו איסור שבת על כרחו של מכין לא יצא מתורת הכנתו בכך שאם אי [אתה] אומר כן למאן דאמר שבת ויום טוב קדושה אחת הן (לקמן ד, א) בהמה ביום טוב של אחר השבת היכי שחטינן והא בעלי חיים כולם נאסרו בשבת ומוקצה מחמת איסור הן (ואיסור) [ויאסור] עליהן ביום טוב. וצריך לי עיון דהא בפרק (כל שעה) [מקום שנהגו] (פסחים נו, ב) אמרו גבי של בין הכיפים והא מוקצות נינהו, אלמא אפילו בפירות שנשרו מעצמן איכא משום מוקצה ואף על פי שמתחלה היו מוכנים ואיסור שבת הוא שקפץ עליהם בעל כרחו של מכין ועכשיו בא להם שעת הכושר [ו]לא עבר על איסור שלהם כלל. ויש מי שתירץ דבדאית ליה חולה בתוך ביתיה קאמר.

{{דה מפרש|ואם איתא נגזור אטו הא דמתילדא האידנא.}} איכא למידק היכי דמי אי ביום טוב גרידא גזרה לגזרה הוא ושמעינן ליה לאביי בסמוך דלית ליה בכל הני גזרה לגזרה, ואי בשוחט ביום טוב שלאחר השבת מנא ליה לאביי דמתניתא ביום טוב לאחר השבת היא דלמא ביום טוב דעלמא היא. ויש לומר דמתניתא סתם שמעינן דבכל יום קאמר, דאי ביום טוב דלאחר השבת אסור לא היה סתים לישניה להתירא דהא איכא יום טוב דלאחר השבת דאסור.

{{דה מפרש|אמר ליה אביי פירות הנושרין טעמא מאי גזרה שמא יעלה ויתלוש.}} איכא למידק דפירות הנושרין מוקצין נינהו וכדאמרינן בפרק מקום שנהגו (פסחים נו, ב) גבי של בין הכיפים והא מוקצות נינהו, ומוקצה דמחובר משמע דכולי עלמא מודו בה [אפי'] רבי שמעון וכדכתבי' (ב, א ד"ה הא דתנן מחתכין) ואם כן אמאי תלי להן בגזירה שמא יעלה ויתלוש תיפוק ליה משום מוקצה, ויש לומר משום דגזרה שמא יעלה ויתלוש שייכא בכולהו פירות הנושרין מה שאין כן באיסור מוקצה זמנין דליכא איסור מוקצה כגון דאית ליה (ל)עורבים ומוכן לעורבים הוי מוכן לאדם וכדאמרינן התם בההיא דשל בין הכיפים, ואפילו לל"ב דאמרינן התם מוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם דזמנין דעבידי דנתרי דאדם יושב ומצפה מתי (יעלו) [יפלו] וכההיא דאמרינן בפרק ואלו מציאות (ב"מ כא, ב) תמרי דזיקא היכי אכלי' להו וגו' ומשום הא נקט ליה טעמא דגזרה שמא יעלה ויתלוש. ומורי הר' יונה ז"ל תירץ דמשום הכי נסיב הכא טעמא דשמא יעלה ויתלוש משום דקסבר דאי ליכא בפירות הנושרין אלא משום מוקצה אטו מוקצה לא גזרינן, והכא הכי קא פירוש אפילו כשתמצא לומר דאיכא איסורא בפירות הנושרין לבד ממוקצה מאי איכא למימר דאית להו שמא יעלה ויתלוש היא גופה גזרה וכו' ופריק כולה חדא גזירה היא, ולעולם בפירות הנושרין תרתי אית בהו משום מוקצה ומשום פירות הנושרין.

{{דה מפרש|כלהו כרבה לא אמרי לית להו הכנה.}} ורבה לא אמר כרב יוסף ולא כר' יצחק דטעמא דכל חד מינייהו אמר לחבריה דלא דמיא ליה [סבירא ליה] לרבה, לפירות הנושרין משום דהני מגלו וביצה מכסיא ולמשקים שזבו לא דאמי ליה משום דהני משקין וביצה אוכלא. ומיהו רבה שפיר אית ליה גזרה שמא יעלה ויתלוש וגזרה שמא יסחוט.

{{דה מפרש|ואף רבי יוחנן סבר גזרה משום משקין שזבו דרבי יוחנן רמי דרבי יהודה אדרבי יהודה ומשני.}} איכא למידק והא משמע לקמן דר' יהודה משום הכנה דרבה מפרש לה למתני', דתניא לקמן (ד, א) נולדה בשבת תאכל ביו"ט ביו"ט תאכל בשבת ר' יהודה אומר משום ר"א עדיין הוא מחלוקת, ועל כרחי' משום הכנה קאמר דאי משום גזרת משקין או משום פירות הנושרין ואי נמי משום מוקצה ליכא דהא בסמוך אמרינן (ג, ב) דרבי יהודה אמר להו לרבנן בשני מיהא אודו לי דשני קדושות הן, ועוד דההיא לקמן משמיה דר"א קאמר ור"א שתי קדושות הן סבירא ליה כדאיתא בעירובין בפרק בכל מערבין (לח, ב) ומייתי' לקמן (ד, א), ואם תאמר דר' יהודה משמיה דר' אליעזר קאמר לה לההיא דלקמן וליה לא סבירא ליה מנא ליה לר' יוחנן הא דלמא דרבי יהודה כר' אליעזר סבירא ליה ולא תקשי מדידיה לדידיה, ויש לומר דהכי שמיע ליה מרביה דר"י משמיה דר"א קאמר ליה וליה לא סבירא ליה אלא כתנא קמא דאמר נולדה בשבת תאכל ביו"ט ביום טוב תאכל בשבת.

{{דה מפרש|רבינא אמר לעולם לא תיפוך ורבי יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו.}} פירוש: ואפילו רבינא נמי משום משקים שזבו קא מפרש לה, דאי לא לא תיקשי ליה ולא מידי אף אם אמרה לנפשיה. וקשיא לי דכיון שכן אמאי לא קאמר ואף רבי יוחנן ורבינא סברי גזרה משום משקין שזבו, וניחא לי דאיכא למימר דרבינא לדבריו דרבי יוחנן קאמר וליה לא סבירא ליה.

{{דה מפרש|אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר.}} לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת הכא בצריך למקומו של כלי וכדאיתא התם בפרק כירה (מג, א) גמרא אין נותנים כלי תחת הנר, ושמעינן מינה דכלי הניטל לצורך מקומו אין מחייבים אותו להניח מיד שהוציאו מן המקום שהוא צריך לו, אלא כיון שנוטלו מניחו באיזה מקום שירצה, והיינו שכופהו כאן על הביצה, וכדמוכח נמי מהנך טובא דאקשינן עליה דרבי יצחק חבית של טבל שנשברה מביא כלי וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל וכופין כלי תחת הנר וכולהו מוקמינן דצריך למקומן, וכולהו ודאי ליכא לדחוקי ולפרושי דוקא כשהיה כלי סמוך להם ובמקום שהוא צריך לו אלא ודאי כדאמרינן, וכן כתב שם רש"י ז"ל (ד"ה בצריך). ולמאן דאמר דכלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל הכא נמי אפילו נטלו ממש לכסות את הביצה.

{{דה מפרש|נתערבה באלף כולן אסורות.}} פירש ר"ת ז"ל: דאודאי קאי, דאי אספקא הוה ליה ספק ספיקא ושרי אפילו בדאורייתא. ולפי פירושו הא דאמרינן בסמוך אי אמרת בשלמא ספק יום טוב ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכו' וליבטיל ברובא, הכי קאמר אי אמרת בשלמא האי ספיקא דקתני ספק יום טוב ספק חול קאמר היינו דקתני שאם נתערבה באלף לא בטלה אלא אי אמרת ספק טריפה ודאי נמי כי נתערבה ליבטיל ברובא, וזהו דוחק קצת. אלא נראה דנתערבה באלף אספיקא קאי, ולא ספקא דספקא הוא דלא אמרינן ספק ספקא להקל אלא בב' ספקות הבאות מכח התערובת, כגון (זבחים עד, א) טבעת של עבודה זרה שנפלה לרובא ומרובא לרובא, דכל חדא וחדא דאיכא ברובא שני יש בה ספק ספקא, דבכל חד מינייהו אמרינן לא זו היא שנפלה כאן עכשיו ואם תמצא לומר זו היא שנפלה כאן עכשיו שמא לא זו היא שנפלה לרובא ראשון כי היא נשארה ברובא הראשון שנפלה בו, אבל כאן מה תאמר שמא לא זו היא הביצה שנפלה כאן ואם תמצא לומר זו היא [היא] גופא שריא, והלא מתחלתה אסרתה והיאך תחזור ותתירנה אחרי שהספק בגופה ממש, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל ועיקר.

{{דה מפרש|בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ליה ספיקא דאורייתא.}} פירוש: משכחת לה דאורייתא ביום טוב אחר שבת ומתניתא אית ליה אוקמתא, אלא לרב יוסף ולרב יצחק גזרות דרבנן נינהו ולא משכחת לה לברייתא אוקימתא. והא דלא מקשו מינה ג"כ לרב נחמן דהא מוקצה נמי דרבנן היא היינו משום דכבר אידחיא ליה בקושין, ואי נמי דאמר לך רב נחמן דהאי תנא סבר מוקצה דאורייתא וכדבעי רבה למימר בפרק אלו עוברין בפסחים (מז, ב).

{{דה מפרש|אלא לרב יוסף ולרבי יצחק קשיא.}} תמיה לי אמאי לא תוקמא כתנאי דלקמן (ד, א) דתניא נולדה בשבת תאכל ביום טוב ביום טוב תאכל בשבת ר' יהודה אומר משום רבי אליעזר עדיין הוא מחלוקת, דאלמא תנא קמא לית ליה הכנה דרבה אלא הוי טעמא או משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו ולרבי אליעזר אית ליה הכנה דרבה, והלכך ברייתא דהכנה כרבי יהודה משמיה דרבי אליעזר ורב יוסף ורבי יצחק כתנא קמא. ויש לומר משום (דדחיא) [דההיא] לא מפרשא דהוי טעמא דתנא קמא משום פירות הנושרין [ו]לא משום משקין שזבו אלא דלמא כולהו אית להו הכנה דרבה כיון דאשכחן האי ברייתא דאית ליה הכנה דרבה, אלא דלמא טעמא דתנא קמא דהתם משום דביומה מדינא שריא אם כן אין כאן הכנה ומדינא שריא, ואפילו לרבה לא אשכחן ליה דאסר בכי הא אלא דרב הוא דאמר הכי דקסבר דכיון דמדאורייתא ביום טוב אחר [השבת] נולדה בשבת אסורה ביו"ט מדרבנן. והא דאמרינן לקמן לאו למימרא דתנא קמא שרי מטעמא דמילתא דר' יוחנן אלא אעיקרא קאי, כלומר נולדה בזה אסורה בזה כרב או מותרת כר' יוחנן תנאי נינהו ולאו מטעמייהו ממש אלא מר אמר הכנה דאורייתא ממש אית לן דרבנן לית לן ומר סבר אפילו דרבנן אית לן כדאמרינן, כן נראה לי.

{{דה מפרש|מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרות ואחרות באחרות כלן ידלקו וכו'.}} חבילי תלתן מפורש בירושלמי: כמה היא חבילה עשרים וחמשה זרדים.

{{דה מפרש|נתערבו באחרות.}} יש ספרים שכתוב בהם ואחרות באחרות, ורבנו תם ז"ל לא גריס ליה דהוי ליה ספק ספקא, ובפרק התערובות בזבחים (עד, א) (ממש) [משמע] דליכא תנא דאית ליה ספק ספקא אסור אלא לרבי יהודה דברייתא בלבד, דאמר שמואל התם טבעת של עבודה זרה שנפלה לרובא ומרובא לרובא כולן אסורות ופריך (מטעם דשמואל) [התם אשמואל] מברייתא דשרי' ולא משכח תנא דקאי כשמואל אלא לר' יהודה דברייתא דאסר ספק ספקא בכל האיסורין ושמואל סבר ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא, ואי איתא לימא קאי כתנא דהא מתניתין. ועוד תדע דהתם במסכת ערלה דאיתא (להו) [להא] מתניתין קתני (פ"ג מ"א) בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערב(ה) באחרים כולן ידלקו, וקתני התם הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזהו רבי מאיר אומר ידלק הבגד וחמים אומרים יעלה באחד ומאתים ואלו נתערב באחרים לא קתני, וכן נמי קתני התם האורג מלא הסיט מצמר [הבכור] בבגד ידלק ולא קתני ביה נתערב באחרים כדקתני גבי חבילי תלתן וגבי תבשיל שבשלו בקליפי ערלה, והיינו טעמא משום דאם נתערב בשאר בגדים יכול להסיר מכל אחד ואחד מלא הסיט דמשתרי מטעם ספק ספיקא.

{{דה מפרש|כולן ידלקו.}} ואם תאמר אמאי ידלקו לסגי ליה בהולכת הנאה לים המלח, כאותה ששנינו בעבודה זרה בפרק כל הצלמים (מט, ב) גבי אשרה נטל ממנה עצים ואפה את הפת ונטל ממנה כוש וארג בו את הבגד ונתערב עם אחרים ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים, ואיפסיקא הלכתא התם בהדיא כר' אליעזר, ויש לומר דהתם הוא משום דליתיה לממשות אסורא בעיניה אבל הכא דאיתי' בעיניה לא. וההוא גברא דאיתערבא ליה חביתא דחמרא דסתם יינן בחמרא דשרינן נמי בהולכת הנאה לים המלח (שם), התם לא שרינן ליה בהולכת הנאה לים המלח אלא היתר הנאה כגון למכור לגוים או ליתן לפועליו עכו"ם ולא שיהנה גופו בדבר, ואלו היה בעי לזבוני נמי כוליה חמריה לעכו"ם בבת אחת חוץ מדמי ההוא חבית שרי, הילכך לא שרינן למיכל מכל הני חבילי תלתן בהולכת הנאה לים המלח.

{{דה מפרש|כולן ידלקו.}} כתב רבנו שמשון ז"ל: ולא מבעיא (דאמרינן לזבנינהו) [דאסרינן לבדרינהו] כדמוכח בפרק התערובות (זבחים עג, ב) דגזרי' שמא יבאו י' כהנים בבת אחת והכי נמי גזרה שמא יבואו עשרה בני אדם, אלא אפילו אתרמי דניידי מאליהן אסירי משום האי גזרה דכיון שהיו קבועים שעה אחת ונאסרו תו לא משתרו, כדמוכח מילתיה דרב יהודה דהתם (עד, א) דטבעת של עבודה זרה כשנפלה למאה ופירשו ארבעים לצד אחד ונפלו לאלף שרו, ומשמע דוקא שנפלו לאלף הא פירשו ולא נתערבו אסירי ואף על פי דפירשו משמע מאיליהן, וכן קתני בברייתא גבי כוסות.

{{דה מפרש|וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים.}} פירש רש"י ז"ל: יעלו כלומר: יסלקו אחד מהן והשאר מותרין. ואינו מחוור דבהדיא תנן בריש פ' ב' דערלה ערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים ואין צריך להרים, ואף על גב דבתרומה שנינו שצריך להרים דוקא תרומה משום גזל השבט.

{{דה מפרש|ורבי שמעון בן לקיש אמר כל שדרכו לימנות שנינו.}} ואיכא למידק דהא שמעינן ליה לר' מאיר בסמוך גבי ליטרא קציעות דעולה לכ"ע במאה ואף על גב דליטרא קציעות חשבינן לה מכל שדרכו לימנות כדאיתא בסמוך, ועוד דהא כלאי הכרם בזמן הזה דרבנן לדעת ריש לקיש דאמר במסכת יבמות (פב, ב) דקדושה שניה נמי לא קדשה לעתיד לבוא וכיון שכן אף הן יעלו באחד ומאתים ככל שדרכו לימנות, דכל שהוא מדרבנן ומכל שדרכו לימנות עולה וכדאמר ריש לקיש גופיה ביבמות בפרק הערל (שם) דתרומה בזמן הזה דרבנן וקא מייתי ראיה שאני שונה עיגול בעגולים עולה. ויש לומר דהתם איכא תרי דרבנן חדא תרומת תאנים דרבנן ועוד דבטלה קדושת הארץ מה שאין כן בכלאי הכרם דליכא אלא חדא דרבנן. ואין זה מחוור בעיני דתלתן אינו (דרבנן דבר תורה) [דבר תורה אלא דרבנן]. ויש לומר דכלאי הכרם דאסירי בהנאה חמירי שיקדש בהם כל שדרכו, אף על פי שהם דרבנן דין הוא שיקדשו בכל שהן. ואי נמי יש לומר [דה"ק] שהיה ר' מאיר אומר כל שדרכו לימנות מקדש, ואם כן בכלאי הכרם דרבנן דין הוא שיקדשו בכל שהן את שדרכו וחבילי תלתן (משדרכו) [מאת שדרכו] לימנות היא אף לריש לקיש.

{{דה מפרש|הא דתנן: ליטרא קציעות שנדרסה על פי עגול ואינו יודע באיזה עגול דרסה.}} ולא אמרינן בכל חד מינייהו לא זהו שנפל שם ולישרו כולהו, כאותה שאמרו (תרומות פ"ז מ"ה) שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו דתרומת תאנים נמי דרבנן היא והוה לן למימר בה שאני אומר, כבר פרשתיה ביבמות פרק הערל בס"ד (פב, ב ד"ה וסבר).

{{דה מפרש|רבי יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו.}} ואם תאמר אפילו יש שם מאה פומין היאך יעלו, והלא כל חבית וחבית באפי נפשה קיימא ואינו בלול והיאך יעלו זה את זה. יש לומר דכל שהוא נכנס בספק מחמת האיסור מצטרף לבטל את האיסור. ולפי מה שפירש רבינו שמשון בסמכת תרומות בפרק ד (משנה יב) נראה דדוקא כשהן של אדם אחד לפי שדרכן להתערב ביחד וכבלול דמי אבל של שני בני אדם לא, והביא ראיה ממה ששנינו בתוספתא תרומות פרק סאה תרומה שנפלה, דתניא התם שתי קופות בשתי עליות שתי מגורות בעלייה אחת ר' יהודה אומר לא יעלו רבי שמעון אומר אפילו הן בב' עיירות מעלות זו את זו, בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר בתוך מאה נפלה, פירוש שתי מגורות בעליה אחת אבל שתי מגורות בשתי עליות לא, ומפרש התם בירושלמי (סוף פ"ד) [מה] בין קופות למגורות קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן להתפנות, אלמא כל שהן של אדם אחד שדרכן להתפנות ולהתערב ביחד מצטרפים הא של שני בני אדם שאין דרכם להתפנות לא, והיינו דקתני סיפא דההוא תוספתא בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה. והשתא איכא לאקשויי למאי נפקא מינה הא כיון דלא ידיע מעלות זו את זו, אלא טעמא כדאמרן דאיצטריך היכא דהוו מתרי גברי, ואי אין באחד מהן מאה אין מעלות אבל בשיש באחד מהן כדי ביטול אני אומר לתוך אותה שיש בה בכדי ביטול נפלה.

{{דה מפרש|הא דאמרינן: הא דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל.}} הני מילי במינו אבל בשאינו מינו בטל כדיניה, והכין איתא בירושלמי (שביעית פ"ו ה"ג; נדרים פ"ו ה"ג) בהדיא, והכין משמע בהדיא בנדרים בפרק הנודר מן המבושל (נב, א) ושם כתבתיה בס"ד. ודוקא נמי כגון ביצה שאם ימתין לה לערב לא תפסל, אבל חמץ בפסח בתבשיל כגון [חביץ] קדרה שאם ימתין לה לאחר הפסח תעובר צורתו לית ביה משום דבר שיש לו מתירין, אבל בפת שאינו מתפסד בהמתנתו אוסר בכל שהוא.

{{דה מפרש|אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה פשיטא אמה שריא.}} ואם תאמר מאי קושיא אדרבא ניחא טפי לאדכורי תרווייהו דהא לעיל (ב, ב) גבי אוקימתא דרב נחמן אקשי' אי הכי לפלגו בתרווייהו, לא היא דהתם בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ולאשמעינן כאן דבית הלל אפילו באמה קא אסרי הוה ליה למיתני אמה דלא שמעינן מביצה דדילמא ביצה דוקא אסירה ומשום נולד, אבל הכא בתרנגולת העומדת לאכילה לא צריך לאשמועינן כלל דפשיטא דשריא.

{{דה מפרש|נשחטה הובררה דלאכילה עומדת.}} והילכך אף ביצתה שילדה תאכל, וטעמא דרבי אליעזר דשרי בביצה משום דשמותי הוא וסבירא ליה כב"ש. ואי נמי אפשר דרבי אליעזר אף על גב דשמותי הוא לא היה עושה מעשה כבית שמאי, אלא לדידיה טעמא דמתניתין משום הכנה דרבה, וביום טוב אחר השבת הוא דאסירה מדאורייתא הא ביום טוב גרידא שריא דלית ליה גזרה דיום טוב דעלמא אטו יום טוב אחר השבת, ובודאי לכאורה משמע דר' אליעזר משום הכנה קא מפרש לה למתניתין כיון דסבירא ליה כבית הלל. דתניא בסמוך נולדה בשבת תאכל ביום טוב נולדה ביום טוב תאכל בשבת ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר עדיין היא מחלוקת, אלמא לרבי אליעזר בהכנה דרבה פליגי וכי היכי דרבי אליעזר אליבא דר' יהודה מוקי לה בהכנה מסתמא אף אליבא דאחרים מוקי לה.

{{דה מפרש|רב אית ליה הכנה דרבה ורבי יוחנן לית ליה הכנה דרבה.}} ולכאורה הא לאו הכנה דרבה ממש דבהכנה כזו ליכא איסורא דאורייתא דמי איכא מידי דהשתא שרי ולמחר אתסרא, דהא ביצה שנולדה ביום טוב דעלמא מדאורייתא משרא שרי ואם כן היאך תאסר למחר דהיינו בשבת שלאחריו, הא למה זה דומה לאופה ומבשל ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת (לקמן טו, ב), אלא הכי פירושו דרב אית ליה הכנה דרבה וכיון דהכנה דגמר אסירא מדאורייתא דין הוא שנאסור מדרבנן אפילו הכנה כלידה [ד]דמיא לה, ורבי יוחנן לית ליה הכנה דרבה ובכל יום טוב בין יום טוב דעלמא בין יום טוב אחר שבת ליכא אלא משום משקין שזבו הילכך נולדה בזה מותרת בזה דשתי קדושות הן.

{{דה מפרש|רב אית ליה הכנה דרבה.}} הקשו בתוספות דילמא טעמא דרב משום דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא דרב כר' יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה ואפילו אית ליה טעמא דביצה משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו, ותרצו הם ז"ל דלא אמרינן מגו דאיתקצאי לבין השמשות מחמת יום שעבר אלא מחמת יום הבא כגון גבי נר שדלק בערב שבת. והביאו ראיה לדבריהם מדאמרינן בפרק בכל מערבין (לו, א) אמר רבא לוגין טבול יום שמלאהו מחבית של מעשר טבל ואמר הרי זה תרומת מעשר לכשתחשך דבריו קיימים ואם אמר עירבו לי בה לא אמר כלום, ומפרש טעמא משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום ולא תלי טעמא דמגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, ואף על גב דרבה התם (שבת כב, א) כל מיליה עביד כרב ורב כר' יהודה אית ליה בפרק כירה (שם מד, ב), ואפילו גרסינן רבא נמי כר' יהודה סבירא ליה (שם קמג, א), אלא שמע מינה דלא אמרינן מגו דאתקצאי מחמת יום שעבר. ואם תאמר והא גבי סוכה (סוכה י, ב) אמרינן שאסורה עד מוצאי יום טוב האחרון של חג הואיל ואי איתרמי ליה אורחים אכלי התם ומגו דאיתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, אלמא אמרינן מגו דאתקצאי מחמת יום שעבר, ויש לומר דמוקצה דמצוה שאני שהחמירו בו חכמים. ואם תאמר והא אמרינן התם וגם לקמן אמרינן בפרק המביא (ל, ב) הפריש ז' אתרוגים לז' ימים כל אחד ואחד יוצא בה ואוכלה לאלתר ולא אמרינן מגו דאתקצאי, זו ודאי צריכא עיונא, ואף בזו נראה לי משום דלא הוקצה בין השמשות קאמר לפי שאינו ניטל בלילה אלא ביום.

{{דה מפרש|אפילו רבי יוחנן לא קא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומיה לא.}} וההוא גברא הוה סבר דכיון דלא נאסרה אלא בגזרה כגון משקין שזבו ולא במחמת עצמה שריא לטלטולה, ואמר ליה רבא דלא דמ"מ נאסרה.

{{דה מפרש|הא דאמר רבא הלכתא כותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא.}} מהא שמעינן דהלכתא כרבה דאית ליה הכנה, דהא אוקימנא טעמיה דרב בהכנה דרבה ופסק רבא הלכתא כוותיה שמע מינה דאית לן הכנה כרבה. ואם תאמר והא משמע לקמן בריש פרק יום טוב שחל להיות בערב שבת (טו, ב) דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט ועירוב מדרבנן וכטעמיה (דרבה) [דרבא] דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב אי נמי כרב אשי דאמר כדי שיאמרו אין אופין מיום לשבת קל וחומר מיום טוב לחול, ועוד דאם איתא דאין יום טוב מכין לשבת משום עירוב לא הוה שרי איסור דאורייתא וכדאמר לה רבה גופיה לרב חסדא בפרק אלו עוברין בפסחים (מו, ב) בשלמא לדידי דאית לי הואיל היינו דאופין מיום טוב לשבת אלא לדידך דלית לך הואיל היאך אופין מיום טוב לשבת, וכי תימא משום עירוב ומשום עירוב שרי איסורא דאורייתא ופריק רב חסדא שאני אומר צרכי שבת נעשין ביום טוב, אלמא לדידן דאית לן הכנה אין צרכי שבת נעשין ביום טוב ואפילו בעירוב. יש לומר דאנן נמי כאידך דרבה סבירא לן דאית ליה הואיל דאורייתא הוא, והילכך מדינא אופין לשבת הואיל ואי בעי אכיל ליה ביומיה ואפילו לא אכל ליה הואיל ואי מקלעי ליה אורחים. ואם תאמר עוד אם כן הא דכתב רחמנא לכם ודרשינן מיניה (לקמן כח, ב) לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים, היכי משכחת לה דהא הואיל דאורייתא הוא. יש לומר במבשל להם דברים האסורים לו דליכא הואיל. ואם תאמר עוד והא אמרינן (לקמן כא, ב) אין מזמנין את העכו"ם ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו. יש לומר ההיא מדרבנן בעלמא היא, ורבה נמי באופה ביום טוב לחול אינו לוקה קאמר ומשום הואיל אבל איסורא מיהא איכא ומדרבנן, ומיום טוב לשבת דאיכא צורך מצוה שרי ובעירוב כטעמיה דרבא או כרב אשי.

{{דה מפרש|ואתמול משום דלא חזו להסקה.}} ודוקא עצים מהאי טעמא דקא מפרש אבל פירות שנשרו בזה מותרין בזה לר' יוחנן דאינהו לביצה דמו, אבל לדידן דאית לן הכנה פירות נמי אסורין, ואף על גב דאי אפשר לבוא לידי אסורא דאורייתא כביצה מכל מקום כיון דביומא אסורה או משום מוקצה או משום גזרה שמא יעלה ויתלוש הילכך אף הוא אינו מכין לשבת, והוא הדין לאפרוח שנולד ביו"ט (ו, א) לרב דאסור משום מוקצה אף בשבת של אחריו אסור דכל שאינו מכין לעצמו אינו מכין לשבת, אבל עגל שנולד ביום טוב מותר בשבת דהואיל ושרי ביו"ט אף הוא מותר בשבת די"ט הכין לעצמו וממילא הותר לשבת כיון דאי אפשר למהוי ביה איסור הכנה דאורייתא כשנולד בשבת שלאחר יום טוב ולא ביום טוב שלאחר השבת. אבל עגל שנולד בשבת אפשר דאסור אפילו ביום טוב, משום דבשבת עצמו אסור משום מוקצה מחמת איסור וכיון שהוא אסור ביומו אינו מכינו ליום טוב וכן פסק רבנו אפרים ז"ל, ויש להתיר משום דהא אילו אית ליה חולה בתוך ביתו שרי ואפילו לבריא באומצא הלכך אף ביום טוב שרי, וכן פסקו מקצת הפוסקים וכן כ' בעל העיטור ז"ל.

{{דה מפרש|והא קא מהפך באסורא כיון דרובא דהיתרא נינהו כי קא מהפך בהיתרא קא מהפך.}} ומסתברא היא דדוקא בשאינו מכיר עצי האיסור לאחר שנתערב הא מכירן אין ביטול מועיל להם שאין ביטול בדבר הניכר לעין, ולא אמרינן ביה בהיתרא קא מהפך דאי אפשר לאפוכי בהתירא בלחוד בלא איסורא

{{דה מפרש|אבל בדרבנן מבטלין.}} וכי מבטלין בדרבנן איכא מאן דאמר דדוקא כשנתערב בפחות מכדי שיעלה בהיתר דמשום שלא יאסר תערובתו מוסיפים עליו היתר ומבטלין אותו אבל לערב בידים ולבטלו לא, והכא כשנפלו לתוך עצי התנור שאין ניכרין בין שאר העצים, ואי נמי טעמא הכא משום דמקלא קלי אסורא ואמסקנא דמילתא סמיך. ואיכא מאן דאמר דמבטלין לכתחלה ואפילו ברוב ממש ולא בעינן ששים ומאה, וכאותה שאמרו [בכורות כז, א] (במנחות) תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ואפילו לאכלה זר וכן חלת חוצה לארץ כדמפרש בירושלמי בפרק בתרא דחלה (ה"ב). ודוקא באיסורי דרבנן דאין להם עיקר בדאורייתא, כגון שאובה דכולה שאובה דרבנן, וכגון תרומת חוצה לארץ וחלת חוצה לארץ שאין בחוצה לארץ תרומה וחלה דאורייתא כלל, והוא הדין לכלאי הכרם בחוצה לארץ כיון דליכא למיחש לתערובת איסור דאורייתא, ויש מי שאוסר אפילו באלו לערב לכתחלה, וכבר הארכתי בזה יותר ביבמות (פב, ב) פרק הערל בס"ד (ד"ה וסבר).

{{דה מפרש|והשתא מאי טעמא עבדינן תרי יומי משום דשלחו מתם וכו'.}} ואם תאמר אמאי לא מבדילינן כדהוה עביד רב אסי, יש לומר דחיישינן דילמא אתי לזלזולי ורב אסי לא חייש לזלזולי. ויש מי שפירש דרב אסי סבר לה כר' דוסא דאמר בסוף פרק בכל מערבין (עירובין לט, א) העובר לפני התיבה ביום טוב א' של ר"ה אומר החליצנו ד' אלהינו את יום ראש החדש הזה אם היום אם למחר ולא הודו לו חכמים ומפרש בגמרא (שם מ, א) משום דלא ליתי לזלזולי ביה, ואנן קיימא לן כרבנן דפליגי עליה.

{{דה מפרש|ונתקלקלו הלוים בשיר.}} פרשתיה בס"ד בראש השנה (ל, ב).

{{דה מפרש|אמר רבה מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת.}} יש לפרש דקסבר רבה דמתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך אם באו עדים מן המנחה ולמעלה שמקבלין אותן ואין נוהגין אלא אותו היום קדש בלבד והילכך אף כשלא באו עד למחר נמצאת עשיית יום ראשון בטעות מחמת הספק, ורבה כר' יהודה דפרק בכל מערבין (עירובין לט, א-ב) סבירא ליה דאמר אף בראש השנה שתי קדושות נינהו ולא הודו לו חכמים, מאן חכמים ר' יוסי כדמפרש התם דקסבר דקדושה אחת הן וכדתניא התם בברייתא מודים חכמים לרבי אליעזר בראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר מערב ב' עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב וגו' ור' יוסי אוסר אמר להם ר' יוסי אי אתם מודים לי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש ורבנן התם דלא לזלזלו ביה, כלומר כל עצמן לא תקנו בעיקר התקנה לנהוג קדש בראשון ובשני אלא כדי שלא יזלזלו בהן, [וצ"ל] דרבה לא שמיע ליה האי ברייתא [דאי לא כן] היכי קאמר דלאחר תקנה ביצה מותרת משום דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה מקבלין אותן ואין נוהגין קדש אלא אותו היום בלבד האמר רבי יהודה לר' יוסי שאם באו עדים אף מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש כי היכי דלא לזלזלו ביה, ואם בקודם תקנת רבן יוחנן בן זכאי מפרש לה רבה הא לא איפשר דהא ודאי משמע דר' יהודה ור' יוסי לדידהו קאמרי ולא במאי דהוה קודם חורבן, ועוד דהא מודה רבה בקודם תקנת רבן יוחנן בן זכאי דביצה אסורה (ואולי) [ואילו] לר' יהודה אף קודם תקנה לא בקדושה אחת נהגו אותן אלא בשתי קדושות דהא לא נהגו בהן קדש אלא כדי שלא יזלזלו בו, אלא ודאי רבה לא שמיע ליה ברייתא אלא מסבר סבר דלאחר תקנה פליגי וטעמא דר' יוסי דאסר משום דקסבר דאף שני ימים טובים של גליות דקדושה אחת הן וכדקא סלקא דעתיה דרב ששת התם ולא שמיע ליה אידך ברייתא דתניא מודה ר' יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות כדלא שמיע ליה לרב ששת כדמפורש התם. ורבא דאמר הכא (ע"ב) אף מתקנת רבן יוחנן ואילך ביצה אסורה מי לא מודה רבי יוחנן וגו' סבר לה כר' יוסי, דהתם מוקי פלוגתייהו דוקא בשני ימים של ר"ה ובין קודם תקנה ובין לאחר תקנה דלעולם לר' יהודה משום דלא לזלזולי ביה ור' יוסי סבר דקדושה אחת הן דבין קודם תקנה בין לאחר תקנה כל שנוהגין קדש בשניהם לעולם קדושה אחת הן שהתקנות שוות לאחר התקנה כקודם התקנה, וסמך רבא על ר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי (עירובין מו, ב), ועוד דסתם מתניתין דהתם הוא.

{{דה מפרש|וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.}} כתבו בתוספות בשם רש"י ז"ל שגזרות שהציבור גוזרין עד זמן ידוע כשיגיע הזמן אינן צריכין להתירו דלא גרע מנודר או נשבע עד זמן שכשבא הזמן אין צריך להתיר, (והכי) [והכא] לא נתנה התורה זמן אלא שאסרה מחמת (טענה) [טעם], כגון איסור תשמיש המטה ג' ימים קודם מתן תורה ואיסור עליית ההר מחמת קבלת התורה והיגלות השכינה בהר והייתי סבור דכיון שנתנה התורה ישובו להתירן הראשון אף על פי שלא נתנה תורה בו זמן וכן כשתסתלק השכינה מן ההר, וכן (העלות) [להעלות] נטע רבעי לירושלים לאחר החורבן וכל כיוצא בהן, לכך הוצרך הכתוב לומר דכיון שנאסר במנין בלא קביעות זמן אף על פי שבטל טעם האיסור צריך מנין אחר להתירו.

{{דה מפרש|כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר במזרח לוד.}} כתבתיה בפרק בתרא דר"ה (לא, ב) גמרא אמר ר' יהושע בן קרחה עוד זאת היתה בירושלים בס"ד.

{{דה מפרש|מכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא.}} פירש רש"י ז"ל כל זמן שהוא בהוייתו, וזה קשה למה שכבר כתבנו משם התוספות דכל דבר שקצוב לו זמן אין צריך מנין להתירו דהכא נמי כתב כל זמן שיהא בהוייתו הרי קבעו לו זמן, אלא ה"פ ההר ההוא מפני שהוא בהוייתו.

{{דה מפרש|אמר ליה אביי אטו ביצה במנין מי הואי.}} תמיה לי שפיר קאמר ליה אביי ומאי דעתיה דרב יוסף וכי אפשר דלימא רב יוסף הכי. ונראה לי דרב יוסף סבר דלא אימני רבן יוחנן אלא היכא דבאו עדים מן המנחה ולמעלה שאז נוהגים אותו היום קדש ולמחר חול מה שלא היה כן קודם התקנה אבל מכל מקום היכא דלא באו כלל ביום ראשון שאז עושין שני ימים בהא לא אימנו ועדיין נשאר הענין בתקנתו הראשון דכמות שהיו אז שני ימים בקדושה אחת הכי נמי השתא לאחר התקנה הרי הן בקדושה אחת ונפקא מינה לענין ביצה, ואמר ליה אביי דהא בהא תליא דכיון דאלו באו מן המנחה ולמעלה לא היו נוהגין קדש ביום מחר השתא דלא באו עדים נמצאת קדושת האחד בספק וביצה שריא כדין ב' ימים טובים של גליות.

{{דה מפרש|אמר רבא אף מתקנת רבנן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מי לא מודה רבן יוחנן וגו'.}} כלומר: דעדין התקנה על עניינה הראשון חוץ ממה שמקבלין את העדים ביום בואם כדי למנות ממנו לענין המועדות, הא לעשות אותו יום בלבד קדש ולמחר חול לא אלא נוהגין קדש בשניהם לאחר התקנה, הלכך ביצה אסורה.

{{דה מפרש|אמר מר זוטרא לא (שאני) [שנו] אלא דאשתהי אבל לא אשתהי משהינן ליה.}} יש מפרשים דאכולה מילתא קאי בין למת ביום טוב ראשון בין למת ביום טוב שני. ופירוש אשתהי, בין שנשתהא בין שעתיד להשתהות כגון יום טוב שהשבת סמוכה לה בין מלפניה בין מלאחריה. ורב אשי אמר אף על גב דלא משתהי לא משהינן ליה, פירשו משם רש"י ז"ל דאמת ביום טוב שני בלחוד קאי משום דיום טוב שני כחול שויוה רבנן לגבי מת ואפילו ביום טוב שני של (גליות) [ר"ה], אבל ביום טוב ראשון דאורייתא לא יתעסקו בו אפילו עממים אלא דוקא בדאשתהי או משום דמשתהי, ולמדה הרב ז"ל מההיא דאמרינן בשבת (קלט, א) פרק ר' אליעזר דתולין הוה עובדא בכנישתא דמעון ביום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה ושלחו קמיה ר' יוחנן ואמר להו יתעסקו בו עממים, אלמא דוקא בשהיתה יום טוב סמוך לשבת בין מלאחריה בין מלפניה הוא דשרי להו הא לאו הכי לא.

{{דה מפרש|אפילו למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא.}} פירוש: אפילו מן המחובר דהיא מלאכה גמורה. והא דתנן בפרק קמא דמועד קטן (ח, ב) אין חופרין כוכין במועד וכל שכן ביום טוב עצמו ההיא ליקבר בו בחול היא וכמו שכתב שם הרי"ף ז"ל בהלכות, ואי נמי אפילו ליקבר במועד התם היינו דוקא בכוכין לפי שיש בהם טורח אומנות הרבה שהוא חופר הכוך בסלע וכן פירש הראב"ד ז"ל שם. והא דתנן התם וארון עם המת בחצר ורבי יהודה אוסר אלא אם כן היו לו נסרים המנוסרין מערב יום טוב, ההיא נמי באדם שאינו מפורסם הוא הא באדם מפורסם מותר וכדאיתא בירושלמי וכתבו הרב ז"ל בהלכות, ועכשיו כיון שאין אדם חופר כוכין ולא קברות אלא לצורך שעה הכל כאדם מפורסם ואפילו כוכין מותרין לדברי הרב ז"ל, ולדברי הראב"ד ז"ל הכל מותר חוץ מכוכין דהכל יודעין דלצורך מת דביומו הוא שרינן, מכל מקום ארון עץ ממש כהללו שעושין לעתים לקבור אותו עם המת שלא בחצר עם המת אסור אלא אם כן הוא אדם מפורסם כאותה שאמרו בירושלמי. ואפשר דעכשיו דעומדים אנשים בשכונה והכל מרגישין בשיש שם מת הכל כאדם מפורסם ושרי אפילו שלא בחצר המת, כך נראה לי.

{{דה מפרש|רב אמר אסור מוקצה הוא.}} וכבר כתבתי למעלה (ד, ב ד"ה ואתמול) דכיון שהוא אסור ביומו משום מוקצה גם בשבת הסמוכה לו מאחריו אסור משום הכנה, אבל עגל שנולד ביום טוב כיון דביומו מותר אף בשבת שלאחריו מותר דאין כאן הכנה לשבת אלא ליו"ט עצמו ואם הותיר הותיר לשבת.

{{דה מפרש|ושמואל ואיתימא ר' יוחנן אמר מותר הואיל ומכין עצמו לשחיטה.}} ואם תאמר לימא משום דלית להו מוקצה [ד]שמואל ור' יוחנן תרוייהו פסקו הלכה כר' שמעון בפרק בתרא דשבת (קנו, ב) וכיון דלית להו מוקצה למה לי שיתיר עצמו בשחיטה בלאו הכי שרי וכמוכן הוא, יש לומר דכולהו אית להו דרב נחמן דאמר בריש מכילתין (ב, א) דיש מוקצה ליו"ט הואיל וסתם לן תנא ביום טוב כר' יהודה. ואם תאמר והא פסק ר' יוחנן התם כר' שמעון [ו]אקשינן עליה ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט ואם איתא מאי קושיא הא ר' יוחנן לא פסק כר"ש אלא בשבת אבל לא ביו"ט, יש לומר דההיא סוגיא אתיא כמאן דאמר לה להא משמיה דשמואל ולמאן דאמר לה משמיה דר' יוחנן ליתא. אבל בתוס' (ד"ה דילמא) תירצו קושיין דהכא דכולי עלמא מוקצה כי האי אית להו דהא אפרוח בקליפתו לא חזי למידי והוה ליה כגרוגרות וצמוקין (עיין לקמן מ, ב), ומשום חסרון כיס נמי אית ביה (בנסר) [כמסר] הגדול ויתד של מחרישה דכו"ע מודו ביה (כן איתא בשבת קנז, א) ובאפרוח נמי בעודו בקליפתו כו"ע חיישי ליה כי היכי דלא ליפסד, והלכך אי לאו דמתיר עצמו בשחיטה אסור. ואפרוח שנולד אינו דומה לא לפירות הנושרין ולא למשקין שזבו, דבעלי חיים נינהו ולא טעי בהו והלכך לא גזרינן בהו משום הנך גזירות.

{{דה מפרש|עגל שנולד ביום טוב מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה.}} ואם תאמר אם כן אף מדבריות (לקמן מ, א) נתיר הואיל ומתירין עצמן עכשיו בשחיטה, לא היא דהנהו היה להם אותו היתר אלא שלא היה היתר בישוב וצבי שניצוד ביום טוב [כמו] כן אבל זה עכשיו הוא שבא להם היתר זה. ומיהו מצאתי בירושלמי (ריש פ"ק) שדמו אותה למדבריות ולצביה, דגרסינן התם עגל שנולד ביום טוב [מותר] שמתיר עצמו בשחיטה ר' זירא בעי מעתה מדבריות תהא מותרת הואיל ומתרת עצמו בשחיטה צביה תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה.

'''ירושלמי (שם):''' עגל שנולד מן הטריפה ביום טוב מותר נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן.נימא הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים. פירוש: להאכילו לכלבים חי, אבל לא לשחטו וליתנו לכלבים דהא כתיב לכם ודרשינן מניה (לקמן כ, ב) לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים. וקשיא לי מאי קאמר הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים דאם איתא אף אפרוח נמי מוכן לכלבים, וליתא דטריפה לכלבים קיימא אבל אפרוח דחזי לאדם לא מפיק ליה מהכנת אדם ומפיק ליה לכלבים.

{{דה מפרש|והואיל ומוכן אגב אמו לכלבים.}} ואם תאמר לימא הואיל ומוכן במעי אמו דאי בעי מושיט ידיה במעי אמו ושחיט ליה, דהא קיימא לן בפרק בהמה המקשה (חולין עג, א. עה, א) הושיט ידו במעי פרה ושחט בה בן ט' חי כשר והוא הדין למעי טריפה כדאסיקנא התם דארבעה סימנים אכשר ביה רחמנא. ויש לומר דמילתא דלא שכיחא היא ולאו הכנה היא, ואי נמי לא ניחא ליה למנקט מילתא דלא שכיחא.

{{דה מפרש|מתקיף ליה אביי השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים וכו'.}} ואם תאמר והא לאביי מנא ליה דלמא משום מוקצה, ותדע לך דהא מתניתין על כרחין בשבת מתניא וכדתנן אבל לא היתה נבלה מערב שבת לא יזיזוה ממקומה, ואמרינן נמי לעיל בריש פרקין גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין כו' אלמא בשבת מיתניא ובשבת מאי מוכן לאדם איכא אדרבה אף לאדם אינו מוכן דהא [אי] אפשר לשוחטה בשבת. ויש מי שתירץ דכל שהיא מוכנת ועומדת לאכילה מערב שבת אף על פי שקפץ עליה איסור שבת בעל כרחו של מכין אם בא לה שעת הכושר שלא בעבירה הרי היא בהכנתה, הלכך אלו היה מה שמוכן לאדם מוכן לכלבים כשנתנבלה זו הרי בא לה שעת הכושר שלא באיסור שבת ועדיין הכנה במקומה עומדת, אלא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. ורבנו תם ז"ל תירץ דלישנא קא דייק מדקתני לפי שאינה מן המוכן, דמשמע דאפילו אינו אסור מטעם מוקצה וכגון שנתנבלה ביו"ט או בשבת ואית ליה חולה בתוך ביתו אפילו הכי אסירא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. ואם תאמר והא אורחא דתלמודא הוא דתני הכין, דתנן בפרק כירה (מב, ב) אין נותנין כלי תחת הנר לקבל (ניצוצות) [שמן] ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן, והתם בשבת דוקא ולא ביו"ט. יש לומר דמשום דאין נאותין הימנו לא פירש הטעם למה לפיכך הוצרך לפרש שאינו מן המוכן אבל הכא כיון דתנא אם לא היתה נבלה מערב שבת הא פריש שפיר דמשום מוקצה הוא למה ליה למיתני לפי שאינו מן המוכן. ובפרק קמא דחולין (טו, א) גמרא השוחט בשבת (ד"ה אבל) כתבתי בו יותר בס"ד.