ביאור הלכה על אורח חיים תקז: הבדלים בין גרסאות בדף

{{פרשן על שו"ע|ביאור הלכה|אורח חיים|תקו|תקז|תקט}}

===סעיף ב===

{{משע|בהל|א|מרבה עליהם עצים מוכנים:}}{{ררר}} עיין משנה ברורה דלהסיקן כדי ליהנות לאורן לכו"ע אסורים. כן הוא משמעות המפרשים עיין במג"א וא"ר ושארי אחרונים ולענ"ד צ"ע דאפשר דמאחר דסתם עצים להסקה עומדים לאפות בו פת או לבשל ולהנאה אחר הביעור התירו חכמים לערב ולבטל וממילא העצים מותרים הם כשאר עצים המוכנים ויכול להדליק אותם אפילו להאיר ומדברי [[טור אורח חיים תרעז|הטור בסימן תרע"ז]] בשם מהר"ם אין ראיה דהתם על עיקר הנאת עצים קאמר דהוא לאפות בו פת משא"כ בפתילה שאינה עומדת רק להאיר. ולכאורה ראיה גמורה לזה שהרי משעה שנתערב מותר לו לטלטל אע"ג דלא הסיק עדיין בהם ועדיין לא מיקלי קלי וע"כ צ"ל דבשביל טעם זה כבר ניתר מעיקרו משעת התערובות וא"כ אפשר ה"ה לנידון דידן נמי מיהו לסברת חמד משה שנביא לקמן דלא התירו בעיקר דין זה רק מדוחק לא קשה מה שהקשינו וצ"ע:.

 

 

{{משע|בהל|ג|אפילו ע"י ביטול ברוב:}}{{ררר}} דע דסברא זו לאו לכו"ע היא ומטור גופא מוכח בתחלת דבריו דבכולהו מהני בטול ברוב אלא שאח"כ הביא דעת הר"ר יחיאל ועיין בב"ח שכתב ג"כ דמשאר פוסקים משמע דגם הכנה זו אינה אלא מדרבנן וכן תמה במאמר מרדכי שלא הביאו בזה שום פלוגתא וכן בחמד משה נוטה להקל גם בזה ע"י ביטול ברוב ועיין בביאור הגר"א ובבית מאיר. ועיין עוד במגן אברהם שכתב דאם נתלשו ביו"ט לכו"ע אין אסור בשבת שלאחריו אלא מדרבנן דביו"ט עצמו נמי מותר להסיקן מדאורייתא אלא דרבנן אסרו משום גזירה דיעלה ויתלוש וא"כ מדאורייתא הרי הכינה יו"ט לעצמה ומסיים וא"כ אם צריך להסיק בשבת ע"פ האופנים המבוארים [[שולחן ערוך אורח חיים רעו|בסימן רע"ו]] דמותר על ידי עכו"ם מותר לבטל העצים ברוב היתר עי"ש ולא העתקנום במ"ב כי דחו דבריו הבגדי ישע והגר"ז כי א"צ כלל לביטול שהרי עצי היתר נמי מוקצים הם בשבת והתירו משום צורך וא"כ ה"ה עצים אלו:.

===סעיף ד===

{{משע|בהל|ד|מותר להשכיב האש והאפר:}}{{ררר}} עיין מש"כ במ"ב וכתבו המפרשים דהטיח והעפר שנפל מכותלי התנור אסור להשכיב שהרי הם מוקצה והוא לא לצורך שהרי הפת לא יתחרך ובאמת אף שמשמע כן מרא"ש וטור מ"מ אפשר דשארי פוסקים לא ס"ל כן שהרי רש"י והאו"ז והרא"ה והר"ן ומאירי פירשו דהאי אבל מכבשין אטיח ועפר קאי אלא דבאמת מרש"י אין הוכחה שהרי אוקמי מתניתין כרבנן דמכשירי או"נ אין דוחין יו"ט ופירש באבל מכבשין כדי שלא יגע בפת וישרפנו וכיון דהטיח יכול לשרוף שפיר מתיר דמוקצה לצורך אוכל נפש מותר לטלטל וגם להרא"ש מותר בכה"ג וכמו שמסיים המחבר אלא דהר"ן פירש ג"כ דאבל מכבשין אעפר קאי והוא כתב בחד לישנא לאוקמי מתניתין אפילו כר"י ומיירי שאפשר לאפות בלי גריפה דבזה אפילו ר"י מודה והיינו שלא יתחרך ג"כ [דאי שלא ישרף לגמרי אבל יתחרך על ידי נגיעת טיח הטיט בודאי לר' יהודה שרי וגם דא"כ לא אתי שפיר מה שכתב הר"ן דהא דמסיים הברייתא ואם א"א לאפות אא"כ גורפו מותר דהוא כר"י דלפ"ז האי א"א היינו שישרף לגמרי אם לא יגרוף ובאופן זה בודאי גם לרבנן שרי לפי מה שהעתיק הב"י בשם הפוסקים] וא"כ לפ"ז מה דמסיים אבל מכבשין אפילו באינו צריך לזה ג"כ מכבשין העפר וע"כ דלא ס"ל טעמא דמוקצה [וזהו כפי הנראה כונת הב"י ע"ש בדבריו אלא שדבריו מגומגמין שהוא כתב כן בשיטת רש"י ולרש"י אינו כן אלא להר"ן וכמו שביארנו]. ואפשר שטעם הר"ן וסייעתו דלא חשו למוקצה דס"ל דהתירו חכמים בכגון זה שאינו מטלטל לגמרי אלא מכבש וגם שהרי מיירי שמכבש לאחר שהסיק וטיח הטיט חם וס"ל דלא גרע זה מאפר חם שראוי לצלות בו ביצה וכיוצא וה"נ דכוותיה אם לא שהיה הטיח בתנור מאתמול בין השמשות שהיה צונן וחל עליו שם מוקצה דהוא עפר בעלמא ומיגו דאיתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולי יומא. ודברי התוספות בדף כ"ח ע"ב בד"ה גריפת שכתבו ג"כ להקשות דהלא אסור משום מוקצה אין שייך לעניננו דלא הקשו זה אלא לפי מה שחידשו לפרש מימרא דר"ח אתנור חדש ומיירי שרוצה לפנות התנור קודם הסקה דבזה בודאי האבנים והטיט שנמצאו שם מוקצים משא"כ בעניננו:.

 

 

{{משע|בהל|ו|כך מותר לכבות לצורך או"נ:}}{{ררר}} עיין בביאור הגר"א שכתב דזהו לגירסת רש"י וש"פ [ר"ל דגרסי בשבת קל"ד התם לא אפשר וכו' והרי"ף גריס שם התם (בבשרא אגומרי) ליכא כיבוי וכו'] אבל הרי"ף שם דגרס התם ליכא כיבוי אסור כיבוי לצורך או"נ [ומה דמותר בשר ע"ג גחלים עיין במ"א]. ובאמת כדבריו כתב ג"כ הר"ן והביאו [[טור אורח חיים תקיא#בית יוסף|ב"י בסי' תקי"א]] ע"ש אבל קשה דהא הרא"ש העתיק ג"כ גירסא זו בפ"ב דביצה סימן כ"ג ואפ"ה בפ"ד סימן ח' העתיק דכיבוי לצורך או"נ מותר אף לרבנן וצ"ע:.

===סעיף ז===

{{משע|בהל|ז|והוא שרככו מאמש:}}{{ררר}} עיין מש"כ במ"ב והנה דברי המחבר ראשיתם הם דברי הרמב"ם וסופם הם דברי רש"י ותימה שהרכיבם יחד ובאמת דברים נפרדים הם ומחולקים בפירוש דברי הש"ס וכמו שנבאר דאיתא בגמרא א"ל רבינא לרב אשי אמר לן רב אחא מן הוצל דמר שרקין ליה תנורא ביומא טבא (ופירש רש"י דהקושיא היא משום מגבל ביו"ט) א"ל אנן ארקתא דפרת סמכינן (ופירש"י שא"צ לגבל טיט ששפת פרת טיט מגובל הוא) וה"מ דצייריה מאתמול (פירש"י עשה בו סימן ונתקו לצד אחר) עי"ש ולפ"ז טיט שעל שפת הנהר הוא משום לתא דגיבול וצייריה מאתמול הוא משום הכנה והרמב"ם כפי הנראה פירש להיפך שהשאלה היתה בשביל טיט מוקצה וע"ז השיב לו דאנן ארקתא דפרת סמכינן והוי לן כמוכן ועומד וע"ז מסיימינן והוא דצייריה מאתמול ר"ל שגבלו דאל"ה מאי מהני לן במה שמוכן כיון שצריך לגבל ואם כן דברי המחבר שהעתיק שתי הסברות ביחד וכתב או עשה וכו' מוקשים מאוד ואפשר עוד לפרש בדוחק בדברי הרמב"ם שמפרש שפיר כפירוש רש"י דעל שפת הנהר הוא משום חששא דגיבול אלא דמ"מ איכא למיחש שמא אותו רגב טיט שהוא נוטל נתרכך היום וא"כ מאתמול היה מוקצה ולהכי מסיים הש"ס והוא דצייריה מאתמול והאי צייריה הוא כמו סייריה מאתמול ר"ל שהשגיח מאתמול על אותו רגב טיט שהיה מרוכך וכמו סייר נכסיה (דחולין ק"ח) וכן הוא הגירסא בהרב המגיד ובשב"ל הלכות יו"ט סימן ר"נ ולפ"ז אין הכונה שרככו אלא שרוככו במלאפום. וכ"ז בפירוש דברי הרמב"ם אבל דברי המחבר לא ניחא גם בפירוש זה שהרי אפילו נימא כן עכ"פ מחולק הרמב"ם עם רש"י שלרש"י צריך ליחד במעשה ולרמב"ם א"צ שום יחוד אלא צריך רק לראות אם לא נתגבל ביו"ט גופא והוא הרכיב שתי הסברות וצ"ע ולולא יראתי הייתי אומר שצ"ל ועשה בו סימן וכו' והיינו שחשש המחבר לצאת גם לדעת רש"י. וראיתי בעולת תמיד שמפרש או עשה בו סימן וכו' ר"ל ואפילו היה מגובל צריך לעשות בו סימן משום מוקצה עי"ש וגם לפי דבריו קשה מאי או דקאמר אם לא דנגרוס ועשה בו סימן וכו' ונפרש כפירושנו הנ"ל וצ"ע:.

 

 

{{משע|בהל|י|ומותר לגבל אפר:}}{{ררר}} עיין ברא"ש דרצה לומר דהאי התירא דגיבול אפר אתיא רק אליבא דרבי [ואליבא דר"י בר' יהודה אסור בכל גווני] ומיירי שנתן עליו כבר מים מבע"י דנתינתו זהו גיבולו ולהכי שרי אבל מדסתם המחבר משמע דס"ל כיתר הפוסקים דשרי בכל גווני כ"כ העו"ש ופשוט:.