ביאור הלכה על אורח חיים שלב: הבדלים בין גרסאות בדף

{{פרשן על שו"ע|ביאור הלכה|אורח חיים|שלא|שלב|שלג}}

{{משע|בהל|א|אין מילדין וכו':}}{{ררר}} ואם היא מבכרת ויש לחוש שמא תמות הבהמה מסתפק הפמ"ג ע"ש וע"י א"י בודאי יש להקל:.

 

{{משע|בהל|ב|ואם הוא ספק וכו':}}{{ררר}} הנה מקור הדבר הזה נובע מסוגיא דפסחים דף י"א לענין להקיז דם בכור במקום שאין עושה בו מום דלר' יהודה אסור משום דאמרינן מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למעבד במקום שעושה בו מום ולרבנן מותר להקיז במקום שאין עושה בו מום משום דאי לא שרית ליה כ"ש דאתי למעבד וביאר זאת רש"י וז"ל כ"ש הואיל ובהול הוא אי לא שרית ליה במקום שאין עושה בו מום עובר על דבריך ועושה ושוב אינו נזהר בין מקום מום לשלא במקום מום דסבר שהכל שוה ע"כ תוכן הסוגיא ועפ"ז כתב המרדכי בפרק במה בהמה דמותר לומר לא"י להקיז דם לבהמה באופן שאם לא יקיז לה דם תמות משום דאי נגזור עליו גזירה דאמירה לא"י שבות אתי להקיז בעצמו משום דאדם בהול על ממונו וא"א שיעמוד עצמו מלהקיז דם ושוב אינו מבחין בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן והיינו כרבנן ולא כר"י משום דיחיד ורבים הלכה כרבים וכן פסק השו"ע בלי שום חולק ע"ז אמנם מדברי התוספות [[שבת מג א|בפ"ג דשבת דף מ"ג ע"א]] מוכח דלא ס"ל כדעת המרדכי והשו"ע דז"ל מתוך שאדם בהול וכו' אע"ג דגבי ממון אמרינן איפכא אי שרית ליה אתי לכבויי היינו משום שאין אדם מצטער על ממונו כמו על מתו ואי שרית ליה מתוך שהוא טרוד להציל ישכח שהיום שבת ויבוא לכבות בשוגג אבל על מתו מצטער ביותר ואי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד הרי שמענו מפורש מדבריהם דגבי ממון לא אמרינן האי סברא דאי לא שרית ליה אתי לעבור במזיד אלא אדרבה אמרינן מתוך שהוא בהול צריך לגדור עליו כדי שלא יעבור בשוגג והיינו כדעת ר"י כנ"ל וכן כתב הרמב"ן והרשב"א בשבת מ"ג בסוגיא זו וכ"כ הר"ן והריטב"א אמנם באמת תמוה מאד על כל הראשונים דאיך נעלם מהם סוגיא דפסחים דלרבנן אף בממון אמרינן מתוך שהוא בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לעבור במזיד כנ"ל וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואפשר לומר דס"ל דאף דבכל איסורים קי"ל כרבנן דאמרינן דאי לא שרית ליה אתי לעבור במזיד מ"מ לענין שבת דחמיר מאד דהוא איסור סקילה לא אתי לעבור במזיד אלא אדרבא גזרינן עליו כדי שלא יבא לעבור עליו בשוגג מתוך שהוא בהול. אמנם באמת דבר זה קשה מאד לומר כן דהרי חזינן דאף לענין שבת אמרינן בריש פרק מי שהחשיך מ"ט שרי רבנן למיתב כיסו לעו"ג קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות בר"ה ואפשר ליישב דבריהם דס"ל דההוא דריש פרק מי שהחשיך שאני שהוא מפסיד בידים את הכיס ואין אדם מעמיד עצמו על ממונו להפסידו בידים אף באיסור שבת אבל היכא דפסידא ממילא אתי כמו בבכור ודליקה בזה יש חילוק בין איסור שבת לשאר איסורים ועצם סברא זו כתב הרמב"ן הביאו הר"ן והרשב"א בריש פרק מי שהחשיך ע"ש היטב אמנם האמת יורה דרכו דהעיקר הוא כדעת המרדכי והשו"ע ואין לחלק בין איסור שבת לשאר איסורים דמה לי איסור סקילה ומה לי איסור לאו וכל עיקר שהכריח להראשונים הנ"ל דגבי ממון לא אמרינן הך סברא דאי לא שרית ליה אתי לעבור במזיד משום דדחקם הך סוגיא דפרק כ"כ דאמרינן שאם נפלה דליקה בליל שבת מצילין מזון שלש סעודות ופריך שם הגמרא מכדי בהתירא קטרח נציל טפי אמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי ומזה הוציאו הראשונים דגבי ממון לא אמרינן הך סברא דאי לא שרית ליה אתי לעבור במזיד דאל"כ אדרבא נימא איפכא להתיר להציל כל מה שיוכל דאי לא שרית ליה אתי לכבויי אלא ע"כ דגבי ממון לא אמרינן הכי. אמנם באמת לענ"ד לק"מ מסוגיא זו על סוגיא דפסחים הנ"ל דעד כאן לא אמרינן שם בפסחים לרבנן דמותר להקיז דם לבכור במקום שאין עושה בו מום ולא גזרינן דלמא אתי למעבד במקום שעושה בו מום משום דאי לא שרית ליה כש"כ דאתי למעבד במקום שעושה בו מום וכן בפרק מי שהחשיך דמותר לתת כיסו לא"י מטעמא דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות בר"ה היינו משום דשם אם נתיר לו אין מצוי שיבא לידי איסור דאורייתא דגבי בכור אם יקיז במקום שאין עושה בו מום לא יהיה צריך תו להקיז במקום שעושה בו מום וכן בפרק מי שהחשיך אם יתן כיסו לא"י תו לא יבא לידי איסור דאורייתא לשאת בעצמו בר"ה דהלא הא"י ישאנו אבל הכא גבי דליקה אף אם נתיר לו להציל כל מה שיוכל בלא כיבוי עדיין יש חשש שיבא לידי איסורא דאורייתא לכבות חפצים שאינו יכול להציל אותם בלא כיבוי וכגון שהקיף אותם האש מכל צד [ועיין ברש"י שם ד"ה אי שרית ותראה שכוון למה שכתבנו] ומשו"ה לא שרו ליה רבנן להציל כלל אף דברים שאין צריך לכבות אותם ויכול להצילם בלא כיבוי והא דלא שרו ליה רבנן לומר לא"י לכבות כמו בפרק מי שהחשיך דמותר לומר לא"י שיטול כיסו ובזה לכאורה לא שייך תירוצנו עיין בר"ן ריש פרק מי שהחשיך מה שכתב בענין זה ולענ"ד נראה דגבי דליקה חששו חכמים ביותר משום דבדליקה צריך אנשים הרבה לכבות וכל אחד ואחד בכיבוי הוא מציל ממון ובשביל זה חששו דאם נתיר לומר לא"י לכבות יבוא להראות לא"י איך לכבות ומתוך זה יבוא גם הוא לכבות ולא התירו אלא לומר כל המכבה אינו מפסיד דאינו עושה בצוויו אלא מאליו וגם זה מטעם דאדם בהול על ממונו כמו שפירש"י [[כתובות ע ב|בכתובות דף עיי"ן ע"ב]] אבל בההיא דריש מי שהחשיך לא שייך זה דאם יתן לא"י את כיסו שוב לא יהיה צריך לסייע לו כמובן וכן בדינו של המרדכי דמותר לומר לא"י להקיז דמה משום דלא יבא לסייע לא"י בהקזה כמו בדליקה כנ"ל ועיין בשו"ע [[שולחן ערוך אורח חיים שלב|סימן של"ב]] שהניח הגרע"א בצ"ע דין זה של המרדכי דמ"ש מדליקה ולפי מה שכתבנו נכונים דברי המרדכי [ואח"כ מצאתי כעין חילוקנו בהגהת מרדכי פרק במה טומנין עי"ש].