תוספות יום טוב על פרה: הבדלים בין גרסאות בדף

אין תקציר עריכה
[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
(מתחיל לעשות סדר.)
אין תקציר עריכה
 
*[[תוספות יום טוב על פרה יא|פרק יא]]
*[[תוספות יום טוב על פרה יב|פרק יב]]
 
 
 
 
תוספות יום טוב מסכת פרה פרק א
 
משנה א
 
'''ופרה בת שתים''' - מצינן למימר דבת שתים למעוטי נמי טפי. כמו בת שנתה דאתא למעוטי טפי. ואף על גב דכ"ש דבת ג' פרה היא. דלמא פוסל ר"א שמא תשחיר. אבל לא יתיישב הא דמכשיר ר"א בפ"ב פרה מעוברת. דהיכי משכחת לה. הא בת שתים לא קא ילדה. כדאיתא בפ' הלוקח בהמה (מ"א פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן). ושמא דיעבד קאמרינן דכשרה. הר"ש:
 
'''אף בת חמש כשרה הזקנה אלא כו'''' - ובנוסחת מהר"ם אף בת חמש כשרה. וזקנה אלא כו':
 
'''[שמא תשחיר שלא תפסל''' - כתב הר"ב דכתיב אדומה תמימה וכו'. עיין בפרק דלקמן מ"ה בפי' הר"ב]:
 
'''מה הלשון שלשית''' - כן הוא בס"א. ובנוסחת מהר"ם כתב כלומר באר דבריך שלשית למאי ע"כ. וקשה דא"כ לקמן גבי רבעי מאי קבעי רבעי למאי הא קרא בהדיא כתיב. לכך נ"ל שעל הלשון שואל. למה משנה ואינו אומר שלישית. ולקמן הכי נמי קבעי אמאי אינו אומר רביעי. ומהדר שאם אתה אומר רביעי הוה לאחרים במנין. וזה א"א מכח הכתוב:
 
'''וכשאתה אומר שלשית בת ג' שנים''' - לשון הר"ש. לשון שלשית משמע פרה אחת שיש בה שלשה דברים כגון זו שהיא בת ג' שנים ע"כ. והיה נראה דגרסינן שלשת בלא שום יו"ד ותהיה הקריאה שלשת בשוא וחולם. כמו שלשת ימים. שהימים הם שלשה. כך זו הפרה היא משולשת בעצמה בשלשה דברים שבה. אלא שלפי זה מה זו שאלה ששאלו מה הלשון שלשת הרי הלשון ידוע ומפורסם מן הכתוב. לכך גיר' הספר נכונה דגרסינן ביו"ד אחר ש' שנייה. ומצאתי בנא"י מנוקד בסגול קמץ וצירי. ובנוסחת מהר"ם מנוקד חיריק צירי חיריק:
 
'''פרס מג' לקב''' - כרבי שמעון דבמתניתין ב' פ"ח דערובין. וכך פסק הר"ב בשם רש"י בפ"ג דנגעים מ"ט. ור"י בן ברוקה פליג התם וכוותיה כתב הר"ב לעיל בשם הרמב"ם. ומפני כן הזכיר כאן הרמב"ם שזו שאמר ר"י מג' לקב אינה הלכה. וה"ל להר"ב גם כן להזכיר זה לדעת הרמב"ם. וכבר הזכרתי שם בערובין שפעם כתב הר"ב כך. ופעם כך:
 
'''מג' לקב אין בו חלה''' - לשון הר"ב דה' רביעיות קמח ועוד חייבין בחלה ויש מקומות שלא כתב הר"ב ועוד. וכן הר"ש לא כתב בכאן ועוד. וכבר כתבתי בזה בפ"ק דחלה משנה ד':
 
משנה ב
 
'''וחכ"א אף בני ג'''' - ונ"א ל"ג אף. והר"ש הוכיח דזו הגי' עיקרית ודחכמים ור"מ אינם מודים לר"י הגלילי. ומהר"ם כתב ולי נראה דאפילו אי גרסינן אף במלתא דרבנן. לא קשיא. דהא דמכשרי רבנן ור' מאיר הכא בבן ב' שנים. היינו דוקא גבי לוים. דרבנן סברי אהני שני לאכשורי בן שתים. ואהני פר לאכשורי אף בן ג' דכל פר בן בקר ג' ותו לא לא פחות ולא יותר. ושאני הכא דכתב שני. ור"מ סבר אהני שני לאכשורי בן ב'. ואהני פר לאכשורי אף בן ג' ד' ה'. אבל פר בן בקר היכא דלא כתב שני. דוקא בן ג' ד' ה' ולא בן ב' שנים. וה"פ רי"א כל היכא דכתיב פרים בני שתים נינהו דגמרינן מלוים. וחכ"א בלוים גופייהו אף בני ג' כשרים היו דאהני שני ואהני פר דסתם פר בן ג' משמע. וגבי לוים הוא דגלי קרא דבן ב' או [בן ג' ד' ה'] כשרים הא בעלמא דלא כתב שני אלא פר לחודיה לא מכשרינן אלא בן ג'. ולר"מ נמי היכא דגלי גלי. בלוים הוא דבן ב' או בן ג' ד' ה' כשרים. הא בעלמא לא מכשרינן בן ב'. עכ"ל. ומדברי הרמב"ם פ"א מה' מעה"ק נראה דס"ל דלרבנן בן שתי שנים נמי כשר. וכ"כ הכ"מ שם דלענין שאם התנדב פר. לא יהא פחות משתי שנים. וסוברים שלא יהא גדול יותר מבן ג'. ע"כ:
 
'''אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד''' - משמע דחכמים הם שאמרו כן מפני הכבוד. ובספ"ו דבכורות כתבתי דמקרא ממעטינן זקן. וי"ל דהיינו זקן ממש שהוא מרובה בשנים הרבה עד שתש כחו. והכא קאסרי רבנן אפילו בשאינו בא בימים וזקן בשנים. שוב ראיתי בספר קרבן אהרן בפרשת ויקרא רפ"ג שכתב דר"מ מדאורייתא קאמר שאין מביאין מפני הכבוד. כלומר למצוה אמרה התורה שאין מביאין ולא לעכב. והכי דריש והקריב על חטאתו פר. ואפילו זקן בן ד' וה' שנים ולמצוה מן המובחר מפני הכבוד צריך שיהיה בן בקר שהוא בן ג' שנים:
 
'''מפני הכבוד''' - אבל לעיל בפרה שכל מעשיה בחוץ לא שייך האי טעמא:
 
משנה ג
 
'''וכולם מיום ליום''' - כתב הר"ב דבתר שנתן אזלינן. דאמר קרא כבש בן שנתו. שנה שלו. ולא שנתו של מנין עולם. גמרא ספ"ה דנדה דף מ"ז {{ממ|נדה מז|ב}}.
 
ומ"ש הר"ב וכן באילים בן שתי שנים '''אינו כשר לא לאיל''' דאינו כו' בפי' הר"ש ליתנהו אלו הד' מלות (אינו כשר לא לאיל) דהוא יותר נכון שנמשך הכל למה שכתב וכן באילים בן שתי שנים. ובא לפרש דקאי על ל' יום. דהא בן שתי שנים לא בעינן שיהיו שלמים. וכן מסיים הר"ש. משנה שניה שלו ולא של מנין עולם ע"כ. מ"מ לא שלחתי יד להגיה לפי שאפשר ג"כ דמאי דכתב הר"ב אינו כשר כו' הוא דבור חדש. ואתה תבחר ולא אני:
 
'''לא לאיל''' - לשון הר"ב דאינו נחשב איל עד שיכנס שלשים יום משנה שניה לו. וכן לשון הר"ש. וכלומר עד שיכנס שלשים יום שלמים. ולפיכך לא נחשב איל עד יום ל"א. ומ"ש הר"ב שניה לו. לשון הר"ש שניה שלו. ולא של מנין עולם:
 
'''מביא עליו נסכי איל''' - כתב הר"ב נפקא לן מדכתיב או לאיל לרבות את הפלגס. בפ"ק דחולין דף כ"ג {{ממ|חולין כג|א}}. ופירש"י דכתיב בפרשת נסכים בשלח לך או לאיל וגו' או לרבות את הפלגס בנסכים הללו. ע"כ. וכלומר דכיון דכתיב או במשמע כאילו כתיב או הא או הא. והוה מוקדם עוד אחר והוא הפלגס. כאילו נכתב לפלגס או לאיל. אבל במסכת מנחות פרק שתי מדות דף צ"א {{ממ|מנחות צא|ב}}. כתב רש"י וז"ל דכתיב או לאיל תעשה מנחה למה לי. לכתוב וכי תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין. ואנא ידענא דהיינו איל דצריך שני עשרונים אלא לרבות. ע"כ. וכלומר שכבר מפורש בפרשת המוספים שבסדר פינחס. דלאיל מביא שני עשרונים והוה סגי אפילו כ' לא לכתוב כלל או לאיל. אלא סתמא וכי תעשה וגו':
 
'''לא עלה לו מזבחו''' - אם היה מחויב איל לבדו [ג] או כבש לבדו. רש"י פ"ק דחולין שם:
 
['''ויום אחד''' - עיין מ"ש בזה בס"ד במשנה ד' פ"ה דנדה]:
 
משנה ד
 
'''חטאות הצבור ועולותיהן''' - כתב הר"ב חטאות הצבור כגון שעירי ר"ח ושל מועדות ועולותיהן כולהו בני שנה נינהו. וכ"כ הר"ש. וז"ל הרמב"ם אמרו חטאות הציבור ועולותיהן. לא ירצה בזה כל חטאות צבור וכל עולות צבור. כי יש מהן שהן פרים ואילים. כמו שהתבאר בפסוק. ואמנם ירמזו זה אל כבשי עולה ושעירי חטאות של ציבור. ע"כ:
 
'''ואשם נזיר ואשם מצורע''' - הם כבשים. הרמב"ם:
 
'''מיום שלשים והלאה''' - סברא בעלמא. וכן נראה מלשון הר"ב בדבור והפסח. שכתב לא חשו חכמים וכו'. ואף על פי שלהרמב"ם נתבאר שם טעם אחר, מ"מ הא דאוקמינן אשלשים אינו מפורש בכתוב:
 
'''ואם הקריבו ביום שמיני כשרים כו'''' - כתב הר"ב ומיהו במידי דחובה מצוה מן המובחר כו' לאמרו והלאה ירצה. הרמב"ם:
 
'''הבכור והמעשר והפסח כשרים כו'''' - כתב הר"ב והפסח אף על גב וכו' משום דנסבי לפי נפשות כו' וכ"כ הר"ש. ומהר"ם כתב א"נ נ"ל שהיו צריכים טלאים הרבה לכל ישראל. ושמא לא ימצאו כל כך טלאים מבני שלשים ואילך. ואוקמוה אדאורייתא. ועוד לפי שזמנו בהול. ע"כ. ולא פירשו דבר בבכור ומעשר. וז"ל הרמב"ם הבכור התבאר בו ביום השמיני תתנו לי. והמעשר והפסח נשתוו עמו במתן דמים, כמו שבארנו בחמישי מזבחים. ע"כ:
 
תוספות יום טוב מסכת פרה פרק ב
 
משנה א
 
'''רבי אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשרה'' - עיין מ"ש בשם הר"ש ברפ"ק [ומ"ש הר"ב דפליגי בעובר ירך אמו הוא. והכי אשכחן בספ"ו דתמורה. וע"ש]:
 
''כשרה''' - פירש הר"ב דבשטת ר"י קיימי כו'. וכ"כ הר"ש. והראב"ד בפ' א' מהלכות פרה אדומה [הלכה ז'] כתב שר"א מודה שאם עלה עליה זכר שהיא פסולה שהמעוברת תובעת זכר היא וצריכה היא. אבל עלה עליה זכר שלא בשעת תביעתה. צער הוא לה ומשא. וחכמים שהם פוסלים במעוברת. משום חשש דשלא לרצונה. הם פוסלים ע"כ. ומ"ש הר"ב והלכה שהיא פסולה כו' ואפי' אינה מעוברת. דאי מעוברת פסולה מטעם שכתב. שנושאת את עוברה. ובכך מיישב מהר"ר וואלף וורמייז"א ללשון הרמב"ם בפרק א' מהלכות פרה אדומה שכתב. ואצ"ל מעוברת. והקשה הכ"מ מאי ואצ"ל דהיא היא:
'''ר"א אומר אינה נלקחת מן הכנענים''' - פי' הר"ב דחשודים על הרביעה כדאי' בפ' אין מעמידין (דף כ"ג) דהיכא דודאי רבעה פסולה אפילו למ"ד פרה קדשי ב"ה היא (כמ"ש הרב במשנה ג). דכתיב (ויקרא כ"ב) כי משחתם בהם מום בם כל שהמום פוסל בו (ובפרה כתיב אשר אין בה מום) דבר ערוה וע"א פוסלים בו והשחתה הוא ערוה שנאמר (בראשית ו') כי השחית כל בשר. [כמ"ש הר"ב ברי' פ"ו דתמורה] הר"ש:
 
'''באין מהארץ ומח"ל וכו''' - שנויה כבר ברפ"ח דמנחות וע"ש:
 
 
משנה ב
 
'''יגוד''' - כשהשחרות אינו מגיע לזכרות (היינו עצם התחו' בתוך הקרנים וכך בתוך הטלפי'. דזו היא כף הרגל. ויש בחודו של קרן כשתים וג' אצבעות. שאין זכרות מגיע שם רש"י) דאי מגיע אין לה תקנה שאם יחתוך שם יעשנה בעלת מום הר"ש. משמא דגמ' פ"ז דבכורות ד' מ"ד:
 
'''והננסת כשרה''' - כתב הר"ב שזה מום באדם ואינו מום בבהמה שמאמר האל תמימה (היה עולה בדעתינו) שלימה בכל הדברים. והודיענו שענין תמימה שלימת האודם הרמב"ם. ועיין בפי' הר"ב משנה ה':
 
 
משנה ג
 
'''ואין זו באה לבית''' - ורבנן כיון דקדשי ב"ה היא ולקיחתה מתרומת הלשכה. כדתנן במשנה ב' פרק ד' דשקלים באה לבית קרינן בה כך נ"ל:
 
'''נתן טליתו עליה פסולה''' - כתב הר"ב נאמר בפרה כו' מה עול האמור בעגלה עשה שאר עבודה פסולה כעול. אף כו' שאר עבודה פסולה כעול. ובל' הרמב"ם ליתנהו אלו ב' מלות פסולה ובפ' בתרא דסוטה ד' מ"ו שאר עבודות פוסלים בה. אף כאן שאר עבודות פוסלות בה. עוד שם א"כ מה ת"ל עול עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה. (כלומר שעבודה זו לצורך היא. אבל אקראי בעלמא שהניח שק עליה ולא להוליכו אלא אקרי ואותב לא פסלה) ואימא אשר לא עובד בה כלל עול פרט. כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט עול אין מידי אחרינא לא אשר רבויא הוא:
 
 
משנה ד
 
'''עלה עליה זכר פסולה''' - דעליית זכר ניחא ליה והויא שעת עבודה כ"כ הר"ש והתו' פ"ב דפסחים דף כ"ו כתבו דמה שהזכר משמש בה חשיב עבודה:
 
ר"י אומר אם העלהו פסולה - כתב הר"ב לאו דוקא העלהו. אלא אם עלה עליה לדעת הבעלים כו' כ"כ הר"ש בריש פרקין מהתוספתא. ומכלל דלרבנן אפילו בלא ידעו פסולה ובהכי דחוין הן דברי התו' בב"מ פ"ב ד' ל' וכן בפ"ב דפסחים דף כ"ו {{ממ|פסחים כו|ב}} שפירשו חכמים לא מפסלי אלא כשידע בשעת עלייתו וקשה מהא דגבי הכשר בר"פ בתרא דמכשירין. כמ"ש שם בס"ד:
 
 
משנה ה
 
'''ר"י אומר אפי' בתוך כוס א'''' - כתב הר"ב דל"ג אפילו כו' וכ"כ הר"ש. אבל ל' הרמב"ם רי"א אפילו בתוך כוס אחד. וכוס הוא עגול מן הגשם. יש בה כלל מן השיעור בשטח אחד. ע"כ. הכוונה שגומא היא דבר מועט מאד כשעור השתי שערות ולא יותר. אבל כוס הוא שטח מה. וא"צ שיבאר שיעורו כמה. שאין לה שיעור אלא כל שהוא גדול מגומא המכילה ב' שערות בלבד ואין מקום בזה למה שהתלונן הכ"מ בפ"א מה"פ [הל' ב] שלא נתבאר בדבריו כמה הוא שיעור כוס אחד. ע"כ. ומזה נראה ודאי דגרס אפילו דר"י לאפלוגי אתא אבל בחבורו פ"א מה"פ כתב היו בה שתי שערות כו' בתוך גומא א' או בתוך ב' כוסות. ודקדק מזה הכ"מ שסובר דר"י לא פליג וכדעת הר"ש [ומ"ש הר"ב שחייב אדם לומר כו' בפ"ק דעדיות משנה ג']:
 
'''אפילו ד' אפילו ה'''' - מצינו ל' זה בכמה מקומות ולאו דוקא ובר"פ י"ח דשבת נתתי טעם לשבח. ואלא מיהת הרבה מאד לא ס"ל לר"ע. ומש"ה אתי ר"א ואמר אפילו חמשים:
 
'''יתלוש''' - לאו לעכובא אלא מפני מראית העין הכ"מ:
 
'''היו בה ב' שערות כו'''' - והן בתוך גומא א' הראב"ד וכן הסכים הכ"מ:
 
'''אחר העיקר''' - כתב הר"ב ואם עיקרן מאדים כו' גוזז ראשן. דקדשי בדק הבית לא מתסרי בגיזה ועבודה מדאורייתא אלא מדרבנן ובפרה לא גזור משום דלא שכיחא הר"ש. וגמ' הוא בפ"ג דבכורות ד' כ"ה. ואיבעית אימא דהוה דבר שאין מתכוין שאין כונתו לגיזה. ומ"ש הר"ב ששיעור ב' שערות האמורות בכל מקום הוא שינטל בפי הזוג. וכ"כ הרמב"ם מהמשנה י"ב דפ"ו דנדה ושם פי' הרמב"ם שהוא שיעור זוטא מכולהו וכן מוכח מפי' הר"ב במ"ד פ"ד דנגעים. אבל בנדה לא פי' כן וע"ש ותמה הכ"מ דהתם פלוגתא ופסקינן הלכה כדברי כולן להחמיר. ואילו הכא דבאנו להכשיר הוי להקל וכתב בשם הר"י קורקוס (דלפסול בב' שערות שחורות בזה אמרי' הלכה להחמיר אבל) בעיקרן מאדים די לנו שנצריך שיעור המועט שלא יחשב כמאן דליתי' אלא כל שיש שיעור שאנו קורים אותו שער בקצת מקומות סגי כי לא נתמעט אלא מה שחשוב כאילו אינו. דאטו אם מתחלה היו שעור זה. מי לימא דלא חשוב שער ודאי שער הוי כו'. אבל תירוץ אחר שכתב דלא אמרי' הלכה כדברי כולן להחמיר אלא לגבי בן ובת לא משמע כך מלשונו שבפירושו דהכא דהא כתב שב' שערות האמורות בכל מקום כו' ואותו לשון על בן ובת מתניא התם:
[[משתמש:בער לב|בער לב]] ([[שיחת משתמש:בער לב|שיחה]]) 15:54, 13 באוקטובר 2015 (IDT)