התורה והמצוה ויקרא יג ה-ח: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 5:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|יג|ה}}
 
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) /פרשת תזריע נגעים /פרק גב*|סימן ס}}
 
וראהו הכהן ביום השביעי: כבר בארנו (פ׳ צו ס׳ מם) בארך שכ"מ שנאמר "ביום" ממעט לילה עי״ש. וכן בכל פרשת נגעים כתוב "ביום השביעי" כי אין רואים נגעים בלילה:
שורה 15:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|יג|ה}}
 
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) /פרשת תזריע נגעים /פרק גב*|סימן סא}}
 
והנה הנגע עמד בעיניו: דע שיש הבדל בין עין המורה על הצבע ובין מראה, ש"עין" מציין רק הצבע ו"מראה" מציין כל פרטים הנראים בו כמו "כמראה צרעת" (לקמן פסוק מג) "כמראה אש" (במדבר ט) "כמראה הלפידים (יחז׳ א) "כמראה הבזק" (שם) היו בכל הפרטים כאש ולפידים אבל "כעין הבדולח" (במדבר א) "כעין נחושת קלל" (יחז׳ א ) היא רק בצבע. ולכן תמצא "כמראה סוסים מראהו" (יואל ב) "כמראה אדם" (דניאל יוד) שלא בא על הצבע. לפ"ז אם היה אומר "והנה הנגע עומד במראיו" היה כולל שהוא עמוק מעור בשרו, אבל "עמד בעיניו" פירושו בגווניו.
שורה 29:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|יג|ה}}
 
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) /פרשת תזריע נגעים /פרק גב*|סימן סב}}
 
והסגירו הכהן שבעת ימים שנית: דע שיש הבדל בין כשידבר במלת "עוד" ובין כשידבר במלת "שנית", כי במקום שאינו מקפיד על המספר ועל שיוו הנמנים יתפס מלת "עוד"-- "ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך" (שמות ד), "ויוסף עוד בלק שלוח שרים" (במדבר כד) אבל במקום שמקפיד על המספר או על שיוי הנמנים יתפוס לשון "שנית"-- "וישן ויחלום שנית" (בראשית מא) שחלם ב' פעמים בלילה אחת, והיה חלום שנשנה כמ"ש "ועל השנות החלום פעמים". משא"כ בחלום יוסף אמר "ויחלום עוד חלום אחר" ואמר "וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון" (מ"א ט ב) להוציא הדיבור שדבר אליו (שם ז יא) שלא היה כמו בגבעון כמ"ש בספרי שירי הנפש. וכן "וימליכו שנית לשלמה" (דה׳׳א כט כב), "ובהקבץ בתולות שנית" (אסתר ב) מקפיד על המספר שהי׳ ב״פ, ואמרו במכלתא (ריש פ׳ בא) וביבמות (דף צח) "ויהי דבר ה׳ אל יונה שנית״-- שנית דבר עמו, שלישית לא דבר עמו. ובחולין (דף לא) ובירושלמי (ס״ב דשבת) וכובס שנית מה ת״ל שנית מקיש תכבוסת ראשונה לתכבוסת שני׳. ועפ״ז הבדילו חז״ל פה שאם הי׳ אומר "והסגירו עוד שבעת ימים" היו חושבים אותם בפ״ע, נפרדים, משא״כ כשאמר "שבעת ימים שנית" הם דומים לראשונים ומתחילים מהם, כמו שבז׳ הראשונים נחשב עמהם היום שהסגיר, כן בז׳ השניים יום ההסגר עולה מן המנין ונמצא עולה לפניו ולאחריו (וכמ״ש בנגעים פ״א מ״ד ופ״ג מ"ה) משא״כ במ״ש "ויחל עוד שבעת ימים אחרים" למד במדרש רבה (שם) שהיו ג׳ שבועות שלמים כי שם כתוב מלת "עוד
שורה 37:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|יג|ו}}
 
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) /פרשת תזריע נגעים /פרק גב*|סימן סג}}
 
וראה הכהן אותו שנית: תלה הראיה בכהן ומשמע שצריך שכהן הרואה יראה שנית היינו ששני הפעמים יראה כהן א׳. ובפסוק זיין אמר "ונראה שנית אל הכהן" תלה הראיה בנראה שיתראה שנית אף שהכהן הרואה רואה בפעם ראשונה כגון שהוא כהן אחר. מזה הוציא בספרא שלכתחלה צריך שיראה הכהן שנית היינו שכהן שרואהו בראשונה יראה בשניה ואם מת, די אם הוא נראה שנית אל הכהן, אף לכהן אחר. ולכן תראה מאמר דפה הוכפל במשנה יג על "ונראה שנית אל הכהן" כי משני הכתובים הוציא שני דינים אלה
שורה 45:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|יג|ו}}
 
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) /פרשת תזריע נגעים /פרק גב*|סימן סד}}
 
והנה כהה הנגע: מלת "כהה" בא על דבר שנחלש כחו כמו כהיות העין מלראות-- "ותכהין עיניו מראות". ובדרך ההגיוני "רוח כהה" (ישעי׳ סא), "וכהתה כל רוח" (יחז' כא) על חולשת רוח הפנימי. וכן "ולא כהה בם" (ש״א ג)-- לא החליש עזותם ע״י גערה. וכן "לא יכהה ולא ירוץ", "ופשתה כהה" (ישעי׳ מב). ובנגעים בא על כהיות המראה החזקה וחולשתה ויצויר, או שנחלש לגמרי כמו בהרות כהות לבנות (פסוק לט) שהם למטה מד׳ מראות או שנחלש קצת כמו "והיא כהה" (פסוק כא ופסוק כו) שהיא בתוך ד׳ מראות דהא צריך הסגר.
שורה 81:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|יג|ו}}
 
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) /פרשת תזריע נגעים /פרק גב*|סימן סה}}
 
וכבס בגדיו וטהר: כבר בארנו (למעלה ס׳ ואו) שהעתיד יבא על שני פנים אם יש מקום לוי״ו: (א) העבר המהופך לעתיד . כמו "וכבס וטהר" (ב) העתיד הגמור עם וי״ו בלתי מהפכת כמו "ויטהר". וההבדל שביניהם, שהעתיד ע״י וי"ו ההפוך יורה שבזמן העתיד יהיה הדבר נשלם מכבר ופי׳ "וטהר" שאז כבר יהיה טהור. אבל העתיד הגמור -"ויטהר"- מורה שאז תתחיל פעולת הטהרה. ע"ש בארך. ועפ״ז יסדנו בפ' שמיני, (ס' קכג) שמ׳׳ש "וטמא עד הערב וטהר" הוא לשון הסותר א״ע אחר ששניהם מציינים פעל עבר נשלם בזמן עתיד. וא״א דיהיה הטהרה נשלמת עם הטומאה. ולכן דריש שם שכבר היה טהור קודם הערב שמש לחולין. וכן במ״ש פה "וכבס בגדיו וטהר" יפול הקישוי הזה שא״א לפרש וטהר עבר הנשלם בזמן עתיד, שבעת הכיבוס אינו טהור עדיין והטהרה לא נשלמה עד אחר הכיבוס. והיל״ל "ויטהר" שהיא עתיד גמור שמורה שיטהר אחר שיטבול. ולכן דרשו חז״ל שהכיבוס היא מלטמא מו״מ ולטמא בביאה [והוא לדעת התוס׳ והר״ש מטמא מטמא מו״מ לטמא אוכלים ומשקים. ואינו מטמא מו״מ כזב לטמא אדם וכלים כמ״ש בפסחים (דף סז). ולדעת הרמב״ם מטמא כזב וזבה] ומ״ש "וטהר" שכבר הי׳ טהור שאינו חייב בפריעה ופרימה ותגלחת וצפרים כמצורע מוחלט. וכן דריש בספרא (פרק ט מ״ח) גבי נתק
שורה 93:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|יג|ז}}
 
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) /פרשת תזריע נגעים /פרק גב*|סימן סו}}
 
ואם פשה תפשה המספחת אחרי הראותו וכו': מלת התנאי "ואם" מורה שמוסב למ"ש "וכבס בגדיו וטהר". ואמר שבכל זאת, אם אחר הטהרה פשה תפשה-- יטמא שנית. וז"ש יכול הרי הוא מסולק ת"ל תפשה טמא. ומ"ש אין לי אלא במראה, שלא במראה מנין? ת"ל "ואם פשה תפשה המספחת" (כצ"ל) ר"ל שכבר התבאר (בסי' סד) שמ"ש "מספחת היא" היינו אחר שתחלה היה בהרת לבנה ועתה כהה הנגע היא עתה ספחת וכיון שאמר "אם פשה תפשה המספחת" מבואר דאף שלא פשתה במראה בהרת כמו שהיתה תחלה רק במראה ספחת (שהיא כסיד או כקרום ביצה) בכל זאת טמא (ודרוש זה נתבאר מספרא משנה יד יז עיי"ש סי' סח
שורה 107:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|יג|ז}}
 
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) /פרשת תזריע נגעים /פרק גב*|סימן סז}}
 
ואם פשה וכולי אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו: ממ"ש "אחרי הראותו אל הכהן " מבואר שאין פשיון מטמא טרם שנראה אל הכהן אם פשה תיכף בהולד הנגע. וממ"ש "לטהרתו" ר"ל כי הראיה הראשונה שהכהן רואהו בתחלה אינו לטהרתו רק לטומאתו כי עד עתה הוא טהור ולא נקרא על הנגע שם טומאה ואי אפשר שיבא ע"י ראיה זו מטומאה לטהרה רק מטהרה לטומאה, רק הראיה השנייה שבסוף ימי ההסגר שכבר נקרא עליו שם טמא, אז הכהן רואהו לטהרתו ואז הפשיון מטמא וז"ש "לטהרתו" יכול אם רואהו כהן וכו' ת"ל "לטהרתו"-- משעה שהוא רואה אותו מטומאה לטהרה. ומ"ש על "ונראה שנית אל הכהן" כבר נשנה (בסוף משנה ד) ופרשתיו בסימן סג
שורה 115:
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|יג|ח}}
 
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) /פרשת תזריע נגעים /פרק גב*|סימן סח}}
 
וראה.. והנה פשתה המספחת בעור: שם מספחת הוכפל כאן שלא לצורך שכבר אמר "ואם פשה תפשה המספחת" ופי' חז"ל שבא ללמד שהפשיון לא יטמא רק בד' מראות שהאום מטמא. כי כבר התבאר (בסי' סד) שמ"ש "מספחת היא" היינו שכהה הנגע ממראה עזה כשלג למראה ספחת וע"ז אמר "והנה פשתה המספחת" שמזה למד (במשנה יא) אף שהפשיון הוא שלא כמראה הנגע, דהא אמר פשתה המספחת הרי הפשיון הוא במראה ספחת והנגע העקרית היתה בהרת, מ"מ הוא טמא (כנ"ל סי' סו) . אולם עדיין י"ל שמה שאמר שגם מראה ספחת טמא הוא הדין יתר מראות, על זה כפל שנית "והנה פשתה המספחת" ששם הנכפל בא בדוקא כמבואר אצלינו באילת השחר (כלל קלז) ובא לאמר שמראה אחרת אינו מטמא. ובארו כי בצד הסברה יש להסתפק, כי בצד א׳ יש לדמותה אל האום, שהפשיון דומה לו שמטמא בכל נגעים אף בנתקים ונגעי בגדים ובתים (משא׳׳כ שער לבן אין מטמא אלא בעור בשר) ובצד א׳ יש לדמותה לשער לבן שהיא סימן טומאה כמוהו, שעל הפשיון והשער לבן מחליטו ולא על האום, ויש לומר שדומה לשער לבן שמטמא בכל מראה לובן, לכן צריך קרא. ומ״ש "היא" פרט לספחת לבוהק. פי׳ פרט לשפשתה לבהק שאז אינו פשיון. וית' לקמן ס׳ קיז ועי׳ באה״ש כלל קלה