שולחן ערוך אבן העזר צג: הבדלים בין גרסאות בדף

*'''סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו'''

 

הכתבה הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל, או אם גרשה. {{רמ"א|הגה: והוא הדין מה שקבל בנדוניא. ועין לעיל [[שולחן ערוך אבן העזר סו#סעיף יא|סימן ס"ו סעיף י"א]].

 

כתב לה מתנות, הם נגבות מחיים; מיהו, אם דרך המקום לכתב כן לכבוד בעלמא ושלא לגבותן מחיים, הולכין אחר המנהג (במישרים בשם גאון, ודלא כרשב"א). ולא יוכל האב להתנות על בתו בשום דבר לאחר שנשאת, אבל אם הוא משיאה יכול להתנות על מתנותיה לשנות מן המנהג קדם שנשאת, כפי רצונו. ועין [[שולחן ערוך חושן משפט צז#סעיף כד|בחשן המשפט סימן צ"ז סעיף כ"ד]]}}:

האשה שהיו לה ספק גרושין ומת בעלה, אינה נזונית מנכסיו, שאין מוציאין מיד היורש, מספק. אבל בחיי בעלה יש לה מזונות עד שתתגרש גרושין גמורים:

אלמנה נזונית מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה, אפלו אם לא נכתב בכתבה, ואפלו אם צוה בשעת מיתה: אל תזון אלמנתי מנכסי, אין שומעין לו. ואין היורשים יכולין לפרע לה כתבתה ולסלקה מהמזונות, אלא היא נזונית על כרחם כל זמן שלא תתבע כתבתה, אלא אם כן התנו כן בפרוש שלא תזון אלמנתו מנכסיו, או שהיה מנהג המקום כן.

: {{רמ"א|ויכולין בית דין לתקן במקומן שהיתומים יסלקו אותה כשירצו (בית יוסף ו[[תשובות ריב"ש/קז|ריב"ש סימן ק"ז]])}}:

המניח אלמנה ובת, ממנה או מאשה אחרת, ואין בנכסים כדי שיזונו שתיהן, האלמנה נזונית והבת תשאל על הפתחים. ויש אומרים דבין שהנכסים מרבין בין שהן מועטים, אם יש אלמנה ובן או אלמנה ובת, תזון היא עם הבן או עם הבת עד שיאכלו הנכסים; ואפלו אם תנשא הבת ומכנסת הנכסים לבעל, היא תזון מהם אפלו אחר מיתת הבת. אבל אם יש אלמנה ובן ובת, והנכסים מועטים שאין בהם כדי שיזונו הבת והבן עד שתבגר הבת, אז ידחו הבן והבת ותזון האלמנה לבדה עד שתגבה כתבתה.

: {{רמ"א|הגה: ובמקום שהאלמנה דוחה הבנות, מוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומדין בית דין שראויה לחיות, אם זקנה ואם ילדה, ונותנין ביד שליש והוא מפרנסה אחד לשלשים יום (בית יוסף בשם המגיד משנה שכן כתב בשם הרמב"ן והרשב"א)}}:

אלמנה שתבעה כתבתה בבית דין, אין לה עוד מזונות, ואפלו לא פרעוה. {{רמ"א|אבל תבעה שלא בבית דין, לא הפסידה (טור)}}.

 

ויש אומרים שאפלו תבעה בבית דין לא הפסידה, אלא אם כן תבעה מעצמה, אבל אם תבעה מדחק, שלא נתנו לה מזונות, או שרמוה ואמרו לה: פלוני חפץ לשא אותך, ומחמת זה תבעה כתבתה או כיוצא בזה, לא הפסידה מזונותיה.

: {{רמ"א|הגה: הנשבעת על כתבתה לפני בית דין לא הפסידה מזונות, דשבועתה לא הוי כתביעה (הגהות אלפסי סוף פרק נערה)}}:

שכיב מרע שצוה שתהא אלמנתו נזונית מנכסיו כל ימי מיגר אלמנותה יתר על כתבתה, יש מי שאומר, שאין אלמנתו מפסדת מזונותיה בתביעת כתבתה בבית דין, ולא בשאר דרכים המפסידים מזונותיה, וגם אין מעשה ידיה ליתומים:

תבעוה לנשא, אפלו נתפיסה, לא הפסידה מזונותיה. וכן אם כחלה או פרכסה או זנתה, לא הפסידה מזונותיה. אבל אם נתארסה, הפסידה מזונותיה.

: {{רמ"א|ויש אומרים דמיד שעשתה שדוך הפסידה מזונותיה (בית יוסף)}}:

מכרה כתבתה כלה או משכנה או עשאתה אפותיקי לאחר, בין שעשתה דברים אלו בפני בית דין ממחין בין בפני שלשה נאמנים, בין שעשתה בחיי בעלה בין שעשתה לאחר מיתת בעלה, אין לה מזונות מהיורשים:

מחלה כתבתה לבעלה, הפסידה מזונותיה שאחר מותו, אבל בחייו יש לה מזונות. ויש מי שאומר, שאף בחייו הפסידה מזונות.

במה דברים אמורים, כשמכרה או משכנה או מחלה כל הכתבה, עקר ותוספת. אבל אם שירה מקצת, נזונית, אפלו לא שירה אלא התוספת או מקצתו. ומיהו, אם ירצו היורשים, יפרעו לה מה ששירה ויפטרו ממזונותיה. וכל המוכרת או מוחלת סתם, מכרה ומחלה התוספת עם העקר:

תבעה עקר ותוספת בלבד, אפלו נדוניתה מאה מנה, הפסידה מזונות.

אלמנה עניה ששהתה שתי שנים ולא תבעה מזונות, או עשירה ששהתה שלש שנים ולא תבעה, ותרה ואין לה מזונות משנים שעברו. ואם שהתה פחות מזה אפלו יום אחד, לא ותרה. ואם היה בידה משכון בתוך אותם שנים, או שלותה, לא ותרה:

אלמנה שתבעה מזונות מהיורשים, והם אמרו שנתנו לה והיא אומרת שלא נטלה, כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה או תשבע שבועת הסת ותטל; משנשאת, עליה להביא ראיה או ישבע היורש שבועת הסת שנתנם לה:

מי שיחד קרקע לאשתו בשעת מיתה שתהיה נזונית ממנו, אם אמר: יהא קרקע פלוני למזונותיך, הרי רבה לה מזונות; ואם היה שכרו פחות ממזונות הראויים לה נוטלת השאר משאר נכסים, ואם היה שכרו יותר מהראוי לה נוטלת הכל. אבל אם אמר לה: יהא קרקע פלוני במזונות, ושתקה, אין לה אלא פרות אותו קרקע בלבד:

אלמנה שאין שטר כתבה יוצא מתחת ידה, אין לה מזונות, שמא מחלה כתבתה או מכרה או משכנה אותה; ויש חולקין:

אין אלמנה נזונית אלא מקרקעות בני חורין, ולא מהמשעבדים. לא מבעיא אם מכר או נתן הבעל בחייו, אלא אפלו מכרו או משכנו או נתנו היורשים לאחר מיתת אביהם, אין מוציאין למזון האשה והבנות. ודוקא שנתן האב מתנת בריא, אבל אם נתן מתנת שכיב מרע, נזונית ממנה {{רמ"א|אם אין כאן בני חורין ([[תשובות ריב"ש/קז|ריב"ש סימן ק"ז]]). הקדיש נכסיו הוי כמתנת בריא (ר"ן ריש המדיר)}}.

 

ואינה נזונית ממטלטלין, אפלו בני חורין. ומיהו, אם תפסה ממטלטלין, אפלו אחר מיתה, לא מפקינן מנה. ועכשו שתקנו הגאונים שתגבה כתבה ותנאי כתבה ממטלטלין, הרי היא נזונית ממטלטלין, אפלו לא תפסה.

: {{רמ"א|מיהו, אם נתן המטלטלין לאחרים, אפלו במתנת שכיב מרע, יש אומרים דאינה נזונית מהן (מרדכי פרק נערה בשם יש אומרים)}}:

הניח מטלטלין ולא תפסה אותם, היורשים נוטלין אותם והם מעלין לה מזונות. ואינה יכולה לעכב עליהם ולומר: יהיו המטלטלין מנחים בבית דין שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות. ואפלו התנה עליו בפרוש שתזון מהמטלטלין, אינה מעכבת. אבל אם הניח קרקע, יכולה היא לעכב עליהם שלא ימכרו, ואם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות, והיא נזונית מדמי הקרקע שבידם. ויש מי שחולק ואומר שאינה נזונית מאותם הדמים.

: {{רמ"א|הגה: הקנה לה בקנין על המזונות, מוציאה למזונות ממשעבדים. ודוקא שפרש בהדיא מזונות שלאחר מיתה, אבל בלאו הכי, אף על גב שכתב לה בכתבתה מזונות, וקנו מידו, לא נתכון על מזונות רק מחייו (כך משמע מהמגיד משנה פרק י"ח דאשות, וכן כתב הבית יוסף בשם תשובת הרשב"א)}}:

אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהם, בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו, אפלו תפסה ככר זהב, אין מוציאין מידה אלא כותבים עליה בית דין מה שתפסה, ופוסקין לה מזונות, ומחשבין עליה והיא נזונית ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות, ויקחו היורשים את השאר.

: {{רמ"א|הגה: יש אומרים דלא הוי תפיסה אלא תפיסה מרשות הרבים או מסמטא, אבל לא מרשות יורשין (הר"ן פרק אלמנה נזונית בשם רש"י). ויש חולקין (כך משמע מדברי [[תשובות ריב"ש/שסד|הריב"ש סימן שס"ד]]) ולכלי עלמא בעינן תפיסה גמורה, דהינו שתפסה מאחד מדרכי הקניות, אבל אם לא תפסה רק מפתחות החדרים לא מקרי תפיסה ונותנין הכל ליורשין. ודוקא שתפסה בעצמה, אבל על ידי שליח לא מהני תפיסתה (בריב"ש [[תשובות ריב"ש/שסד|סימן שס"ד]] ו[[תשובות ריב"ש/קז|סימן ק"ז]])}}:

אלמנה שבאה לבית דין לתבע מזונות, מוכרין בלא הכרזה ונותנין לה מזונות. וכן יש לה למכר למזונות שלא בבית דין ממחין, אלא בשלשה אנשים נאמנים בלא הכרזה. וכן אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה, מכרה קים; ויש חולקין בזו:

ואם היו בית דין הדיוטות שם, מקחה קים. ויש אומרים שגם בזו אינו כלום עד שיהיו שם בית דין ממחין:

אלמנה שמכרה, האחריות על היתומים; ואף על פי כן כשבאה לגבות כתבתה אינה יכולה לטרף מהלקוחות שמכרה להם:

כמה מוכרים למזונות, כדי לזון מהם ששה חדשים ולא יותר. והמעות ישארו ביד הלוקח, שלא יתנם לה הכל מיד, אלא כדי מזון שלשים יום, וכן משלשים יום לשלשים יום. וחוזרת ומוכרה שנית לששה חדשים; וכן מוכרת והולכת לעולם, עד שישאר מהנכסים כדי כתבתה, גובה כתבתה מהשאר והולכת לה.

: {{רמ"א|הגה: יש אומרים הא דמוכרת לששה חדשים, הינו דוקא קרקע, אבל בזמן הזה דנזונית ממטלטלין אין למכר אלא חפץ אחד (טור בשם בעל העטור)}}:

כשפוסקין מזונות לאלמנה שאינה נזונית עם היתומים, אין נותנין לה לפחות משלשים יום; וכן לאשת איש, כדי שלא תצטרך להתבזות על מזונותיה בבית דין בכל יום: