תיקון מידות הנפש/חלק חמישי: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה בדוקה][גרסה בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
 
שורה 21:
==השער הרביעי (מידת המורך והעצלות)==
 
המדה הזאת יותר מה שתמצא בנפשות הפחותות הדלות הנמבזות והיא מדה מגונה וצריך המשכיל להזהר ממנה ולא ירגיל בה וישתדל להרחיקה מנפשו ולהסירה מעליו מפני שאינה מביאה שום תועלת, אבל היא מביאה הגנות והשם רע וגורמת לפחיתות ולגריעות והאנשים החשובים אנשי הלבבות הם מואסים אותה וגועלים בה אחר שמשתמשין בה בכח הכרתם ותבונתם בדרכי הנהגתה במקומות אשר תהיה בהם גורמת להצלה מן הסכנות הגדולות. ומסעיפי המדה הזאת העצלה אשר זכרנו כבר. וכבר ידעת מה שנאמר בה מן הגנות והחרפה ומה שאמר שלמה עליו השלום: '''טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו''' {{מקור|משלי כו טו}}. וזה תכלית החרפהו הגנות והדבר ידוע מן העצל ורך הלבב, שהוא אומר לא אלך מעיר אל עיר מפני פחד הליסטים והחיות כמו שנאמר: '''אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת''' {{מקור|משלי כו יג}} ולא אתעסק בסחורות שלא אפסיד, ולא אתענה ושלא אחלה, ולא אתן צדקה שלא איורש והדומה לזה מן הדברים שהן מביאין לידי הבטלה, עד שלא יתכן לו שום מעשה ולא שום דבר, אך הוא שוקט ויושב במקומו ואינו זז ממיטתו כמו שנאמר: '''הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ''' {{מקור|משלי כו יד}}. ואין האדם המשכיל צריך להגביר המדה הזאת ולא להתנהג בה, שלא יהיה נודע ויהיה כמי שחישב בלבו שיהרג קודם שימלאו ימיו, ודומה לזה. אך בעניין שאי אפשר להנצל ממנו, או ישים בו את עצמו, הדין הוא שייראה בו מדת המורך והעצלה, כמו שאמרו על אדם אחד שרצה המלך לשלחו במקום הסכנה ומאן ללכת, וחירפו המלך, אמר לו: טוב שתחרפוני ואני חי, משתתפלל בעדי ואני מת. ואני רואה המדה הזאת מתנהגים בו אנשי התענוג והמנוחה בעולם משאר בני אדם, ולא יבינו כי המנוחה עצמה לא תגמור להם אלא לאחר טורח גדול ותיקון העסקים והעניינים שהם צריכין אליהם וכמו שנאמר: '''הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ''' {{מקור|משלי כד כז}}. אך המנוחה הבודדת כלל עניינה העצלה והמורך וכבר ידעת מה שיקרה האדם עצל עד שיהיה חסר מכל תקנותיו ותועלותיו כאשר יפגעהו הריש כמו שנאמר: '''מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב''' {{מקור|משלי כד לג}} '''וּבָא מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ וּמַחְסֹרֶיךָ כְּאִישׁ מָגֵן''' {{מקור|משלי כד לד}}. ועוד כי המדה הזאת גורמת בגוף חלאים ומדוים גדולים ורבים כמו הכובד והנפח בגיד הנשה, וחולי הפודגרא וחולי הפיל והדומה לאלה מן החלאים המשונים אשר יקרו ממיעוט כח המעכל עד שתהיה לו המדה הזאת כטבע שלא יוכל להעתיק ממנו. ויחשב שכנגדה מגונה כל שכן אם יזדמן לעצל מזג הליחה עם ימי הזקנה, הם יוסיפו לו כבוד ועצלה. המקום יצילנו מן המדות המגונות וידריכנו הדרך הטובה והישרה אמן, ואמן סלה. ויקיים עלינו מקרא שכתוב: '''וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים''' {{מקור|ישעיה מ לא}} יתרועעו אז ירננו יחדיו למשפט נקרבה וירבו דעת וחכמה.
טז. השער הרביעי מן החלק החמישי והוא שער עשרים נדבר בו
על מדת המורך.
מורך תמצא בנפשות הפחותות.
 
המדה הזאת יותר מה שתמצא בנפשות הפחותות הדלות הנמבזות והיא
מדה מגונה וצריך המשכיל להזהר ממנה ולא ירגיל בה וישתדל להרחיקה
מנפשו ולהסירה מעליו מפני שאינה מביאה שום תועלת, אבל היא
מביאה הגנות והשם רע וגורמת לפחיתות ולגריעות והאנשים החשובים
אנשי הלבבות הם מואסים אותה וגועלים בה אחר שמשתמשין בה
בכח הכרתם ותבונתם בדרכי הנהגתה במקומות אשר תהיה בהם גורמת
להצלה מן הסכנות הגדולות. ומסעיפי המדה הזאת העצלה אשר זכרנו כבר.
וכבר ידעת מה שנאמר בה מן הגנות והחרפה ומה שאמר שלמה ע"ה: טמן
עצל ידו בצלחת נלאה להשיבה אל פיו (משלי, כ"ו, ט"ו.). וזה תכלית
החרפהו הגנות והדבר ידוע מן העצל ורך הלבב, שהוא אומר לא אלך
מעיר אל עיר מפני פחד הליסטים והחיות כמו שנאמר: אמר עצל שחל
בדרך ארי בין הרחובות (שם, כ"ו, י"ג.) ולא אתעסק בסחורות שלא אפסיד,
ולא אתענה ושלא אחלה, ולא אתן צדקה שלא איורש והדומה לזה מן
הדברים שהן מביאין לידי הבטלה, עד שלא יתכן לו שום מעשה ולא שום
דבר, אך הוא שוקט ויושב במקומו ואינו זז ממיטתו כמו שנאמר :
הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו (שם, כ"ו, י"ד.). ואין האדם המשכיל
צריך להגביר המדה הזאת ולא להתנהג בה, שלא יהיה נודע ויהיה
כמי שחישב בלבו שיהרג קודם שימלאו ימיו, ודומה לזה. אך בעניין שאי
אפשר להנצל ממנו, או ישים בו את עצמו, הדין הוא שייראה בו
מדת המורך והעצלה, כמו שאמרו על אדם אחד שרצה המלך לשלחו במקום
הסכנה ומאן ללכת, וחירפו המלך, אמר לו: טוב שתחרפוני ואני חי,
משתתפלל בעדי ואני מת. ואני רואה המדה הזאת מתנהגים בו
אנשי התענוג והמנוחה בעולם משאר בני אדם, ולא יבינו כי המנוחה
עצמה לא תגמור להם אלא לאחר טורח גדול ותיקון העסקים
והעניינים שהם צריכין אליהם וכמו שנאמר: הכן בחוץ מלאכתך ועתדה
בשדה לך אחר ובנית ביתך, (שם, כ"ד, כ"ז.). אך המנוחה הבודדת כלל
עניינה העצלה והמורך וכבר ידעת מה שיקרה האדם עצל עד
שיהיה חסר מכל תקנותיו ותועלותיו כאשר יפגעהו הריש כמו
שנאמר: מעט שנות מעט תנומות מעט חבוק ידים לשכב ובא מתהלך רישך
וגומר (שם, כ"ד, ל"ג, ל"ד.). ועוד כי המדה הזאת גורמת
בגוף חלאים ומדוים גדולים ורבים כמו הכובד והנפח בגיד הנשה,
וחולי הפודגרא וחולי הפיל והדומה לאלה מן החלאים
המשונים אשר יקרו ממיעוט כח המעכל עד שתהיה לו המדה הזאת
כטבע שלא יוכל להעתיק ממנו. ויחשב שכנגדה מגונה כל שכן
אם יזדמן לעצל מזג הליחה עם ימי הזקנה, הם יוסיפו לו כבוד ועצלה.
המקום יצילנו מן המדות המגונות וידריכנו הדרך הטובה והישרה אמן,
ואמן סלה. ויקיים עלינו מקרא שכתוב: וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר
כנשרים (ישעיה, מ', ל"א.) יתרועעו אז ירננו יחדיו למשפט נקרבה וירבו
דעת וחכמה.
 
'''סליקו להו הארבעה ועשרים שערים מן ספר תיקון מדות הנפש, אשר חיבר החכם הגדול המופלא, הפילוסוף המובהק, ר' שלמה בר' יהודה זצוק"ל, הידוע בן גבירול הספרדי.'''