טור אורח חיים תעג: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
←‏טור: הוגה בס"ד
שורה 1:
{{טור|אורח חיים|תעב|תעג|תעד|}}
==טור==
ומוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו. ומברך תחילה בורא פרי הגפן ואחר כך קידוש היום ושהחיינו, ואינו מברך שעשה ניסים, לפי שעתיד לאומרו בהגדה.
ומוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו ומברך תחלה בפה"ג ואחר כך קידוש היום ושהחיינו ואינו מברך שעשה נסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה ואם חל בשבת אומר ויכלו ואם חל במ"ש אומר יקנה"ז יין קידוש נר הבדלה זמן נוסח ההבדלה בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך בא"י המבדיל בין קודש לקודש ושותה בהיסיבה לא היסב צריך לשתות פעם אחרת בהיסבה ואינו מברך אחריו על הגפן ועפה"ג ואם ירצה לשתות אפי' כמה כוסות הרשות בידו וכתב אבי העזרי רק שיכוין לבו שלא יצטרך לברך פעם שנית שלא יהא כמוסיף על הכוסות וכ"כ ה"ר מאיר מרוטנבורק ששאלוהו אם יכולין לברך על שינוי יין הטוב והמטיב בליל פסח והשיב שיכולין לברך שאינו נראה כמוסיף רק אם יברך בפה"ג כמו שבירך על הכוסות והן הולכין לשיטתן שמצריכין לברך בפה"ג על כל כוס וכוס הלכך מסתבר להו למימר שאם יברך יותר שנראה כמוסיף אבל לדעת א"א הרא"ש ז"ל שא"צ לברך בפה"ג על כל כוס וכוס אין חילוק אם יברך אם לאו שאם אנו חושבין אותו כמוסיף אפי' בלא ברכה נמי:
 
ואם חל בשבת, אומר ויכלו. ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה"ז: יין קידוש נר הבדלה זמן. נוסח ההבדלה: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת, הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך, ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש.
ומביאין לפניו קערה שבו ג' מצות ומרור וחרוסת ושאר ירקות מאיזה מין שירצה ושני תבשילין מרור זכר לוימררו את חייהם ואלו ירקות שיוצאין בהם ידי חובת מרור חזרת ועולשין תמכה וחרחבינה ומרור ויוצאין בעלין שלהם ובקלחין אלא שבעלין אין יוצאין אא"כ הן לחין ובקלחין יוצאין בין לחין בין יבשין אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין וכולן מצטרפין לכזית שהוא שיעור שלהם ועיקר המצוה הזאת בחזרת ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון ראשון כפי הסדר השנוין במשנה והחרוסת הוא זכר לטיט שהיו אבותינו משתעבדין בו לכך צריך לעשותו עב זכר לטיט ומדברים חמוצים זכר למרור ואיתא בירושלמי אית דעביד לה עבה ואית דעביד לה רכה זכר לדם ופירש ה"ר יחיאל דהא והא איתא מתחלה עושין אותה עבה ואח"כ מרככין אותה בחומץ ונותנין בה תבלין כגון קנמון וזנגביל הדומים לתבן זכר לתבן שהיו מגבלין בו הטיט ונותנין בה תפוח זכר לתחת התפוח עוררתיך ואגוזים דכתיב אל גנת אגוז ירדתי ותאנה דכתיב התאנה חנטה פגיה וב' תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה מאיזה מין שירצה ונהגו בבשר וביצה ונהגו ליקח זרוע רמז לובזרוע נטויה וי"א כשפסח במ"ש שאין ליקח אלא תבשיל א' זכר לפסח אבל לא הב' שכנגד החגיגה לפי שאז לא היתה חגיגה באה עם הפסח שאין דוחה שבת וה"ר פרץ כתב שאין לחוש כיון שאינו אלא לזכר בעלמא ואדרבה המדקדק בזה נראה שעושה אותו כמין קדשים ממש וכ"כ בעל העיטור שאל ישנה אדם ואין צריכין להביא מכל אלו לפני כל אחד ואח' אלא לפני בעל הבית והוא יחלק לכולם ונוטל ידיו לצורך טיבול הראשון דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה ומברך על נט"י ולא יטול קודם קידוש כי לקידוש א"צ נטילה ומיהו מי שרגיל ליטול כל ימות השנה קודם קידוש ולא חשיב לקידוש הפסק שהוא צורך סעודה שהרי אסור לאכול עד שיקדש גם עתה יכול ליטול קודם:
 
ושותה בהיסיבה. לא היסב, צריך לשתות פעם אחרת בהיסבה. ואינו מברך אחריו על הגפן ועל פרי הגפן.
וה"ר מאיר מרוטנבורק כתב שהאידנא א"צ נטילה לדבר שטיבולו במשקה ועל כן לא היה מברך על נטילה על טיבול הראשון וכ"כ בעל העיטור ולא נהירא וכן כתבו הגאונים שצריך לברך וכ"כ ה"ר שמעיה בשם רש"י והרוצה לצאת ידי ספיקא יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר כגון שיסך רגליו וישפשף ולוקח ירקות ויברך בפה"א ומטבל כדי לעשות שינוי בשביל התינוקות שישאלו כי זה הוא שינוי שטובלין קודם סעודה מה שאין דרך לעשו' כן בשאר הימים וא"צ כזית מהם וכתב רב עמרם שטיבול זה בחרוסת וכ"כ הרמב"ם ז"ל ורבינו תם פירש שמטבל בחומץ ולא בחרוסת לפי שהחרוס' מצותו עם המרור ואין לאכול ממנו קודם מצותו וכן היה נוהג א"א הרא"ש ז"ל )וכן המנהג( ואפילו אין לו שאר ירקות שגם טיבולו הראשון בחזרת אפ"ה אין לטבול בחרוסת כיון שאין בטיבול ראשון עיקר מצותו ולר"י מברך אחר הטיבול בנ"ר ולרשב"ם א"צ לברך אחריו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
 
ומוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו ומברך תחלה בפה"ג ואחר כך קידוש היום ושהחיינו ואינו מברך שעשה נסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה ואם חל בשבת אומר ויכלו ואם חל במ"ש אומר יקנה"ז יין קידוש נר הבדלה זמן נוסח ההבדלה בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת י"ט הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך בא"י המבדיל בין קודש לקודש ושותה בהיסיבה לא היסב צריך לשתות פעם אחרת בהיסבה ואינו מברך אחריו על הגפן ועפה"ג ואם ירצה לשתות אפי'אפילו כמה כוסות, הרשות בידו. וכתב אבי העזרי: רק שיכוין לבו שלא יצטרך לברך פעם שנית, שלא יהא כמוסיף על הכוסות, וכ"כוכן ה"רכתב הרב רבינו מאיר מרוטנבורק ששאלוהו אם יכולין לברך על שינוי יין הטוב והמטיב בליל פסח, והשיב שיכולין לברך, שאינו נראה כמוסיף רק אם יברך בפה"גבורא פרי הגפן כמו שבירך על הכוסות. והן הולכין לשיטתן שמצריכין לברך בפה"גבורא פרי הגפן על כל כוס וכוס, הלכך מסתבר להו למימר שאם יברך יותר שנראה כמוסיף, אבל לדעת א"אאדוני אבי הרא"ש ז"ל שא"צשאין צריך לברך בפה"גבורא פרי הגפן על כל כוס וכוס, אין חילוק אם יברך אם לאו, שאם אנו חושבין אותו כמוסיף, אפי'אפילו בלא ברכה נמי:
ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשנים ויתן חציה לאחד מן המסובין לשומרה לאפיקומן ונותנין אותה תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם וחציה השני ישים בין ב' השלימות כדי שיפגע בשלימה תחלה כשיבא לברך ברכת המוציא שממנה יש לו לבצוע ויגביה הקערה שבה המצות ויאמר הא לחמא וכו' עד מה נשתנה ואז יצוה להסירה מעל השולחן כאילו כבר אכלו כדי שישאל התינוק למה מסירין הפת ועדיין לא אכלנו והוא לנו במקום עקירת השולחן ויש מדקדקין להוציא ממנו התבשיל כשמגביהין אותה משום דאמרי' בשר א"צ להגביה וא"צ דדווקא כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלין בהא קאמר שלא להגביה שלא יהא נראה כאילו הקדיש בהמתו מחיים לכך אבל במה שמגביה הקערה אינו נראה בזה כאילו הקדיש בהמתו ומוזגין מיד כוס ב' כדי שישאל התינוק למה שותין כוס ב' קודם סעודה ואם אין חכמה בבן לשאול אביו מלמדו ואם אין לו בן אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל את עצמו ואפי' ב' ת"ח הבקיאין בהלכות פסח שואלים זה לזה מה נשתנה וכו' ומחזיר הקערה שבה המצות כדי שתהא לפניו כשאומר ההגדה כדאמרי' )לו.( לחם עוני שעונין עליו דברים וגם שתהא לפניו כשיאמר מצה זו מרור זה וצריך שיאמר שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפי' פעם אחת והלילה הזה ב"פ ואין לומר שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל שבכל הלילות אין אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרור ואין לומר האידנא שבכל הלילות אנו אוכלין צלי שלוק ומבושל והלילה זה כולו צלי לפי שאין לנו פסח וקורא כל ההגדה עד ונאמר לפניו הללויה:
 
ומביאין לפניו קערה שבו ג' מצות ומרור וחרוסת ושאר ירקות מאיזה מין שירצה ושני תבשילין.
וכשיגיע למצה זו צריך להגביה להראותה למסובין שתתחבב המצוה עליהן וכן כשיגיע למרור אבל כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלין לא יגביה התבשיל שנראה כאילו הקדישו לכך:
 
מרור, זכר לוימררו את חייהם. ואלו ירקות שיוצאין בהם ידי חובת מרור: חזרת ועולשין תמכה וחרחבינה ומרור. ויוצאין בעלין שלהם ובקלחין, אלא שבעלין אין יוצאין אלא אם כן הן לחין, ובקלחין יוצאין בין לחין בין יבשין, אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין. וכולן מצטרפין לכזית שהוא שיעור שלהם. ועיקר המצוה הזאת בחזרת, ואם אין לו חזרת, יחזר אחר ראשון ראשון כפי הסדר השנויין במשנה.
ונוהגין באשכנז כשמגיעין עד לפיכך מגביה כל אחד כוסו ואוחזו בידו עד סיום ברכת אשר גאלנו והכי איתא במדרש שוחר טוב כשמגיע ללפיכך אוחז כוסו בידו כדי לומר שירה על היין בענין ברכת ההלל איכא פלוגתא דרבוותא ריצב"א היה מברך עליו ב"פ אחת קודם אכילה ואחת אחר אכילה וכן היה נוהג ה"ר מאיר מרוטנבורק וכ"כ רב האי ורב צמח ורב עמרם אבל הרי"ץ גיאת ואבי העזרי כתבו שאין לברך עליו כלל לפי שחולקים אותו לשנים לפני הסעודה ולאחריה וא"כ האיך יברכו כיון שפוסקים באמצע וכן היה נוהג א"א הרא"ש ז"ל וכן ראוי לעשות בכל דבר שיש ספק בברכתו שאין לברך דברכות אינן מעכבות ויש מקומות שנוהגין לקרות ההלל בב"ה בצבור כדי שלא יצטרכו לברך עליו בשעת ההגדה ומה טוב ומה נעים ההיא מנהגא ויש לו סמך במסכת סופרים דאיתא התם תניא ר"ש בן יוצדק אומר י"ח ימים ולילה אחת גומרין בהן ההלל ובגולה כ"א יום וב' לילות ומצוה מן המובחר לקרות ההלל בב' לילות של גליות ולברך עליו ולאמרה בנעימה ולקיים מה שנ' ונרוממה שמו יחדיו וכשהוא קורא בביתו א"צ לברך שכבר בירך עליו ברבים ומתחיל ההלל וקורא עד למעינו מים ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר גאלנו וחותם ברוך אתה ה' גאל ישראל וצריך לומר ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים שצריך להקדים זבח דהיינו חגיגה קודם הפסח שהוא נאכל על השובע ונודה לך שיר חדש ואין לומר שירה חדשה שהוא אומר על גאולה של עתיד והיא נאמרה בלשון זכר כדאיתא במדרש:
 
והחרוסת, הוא זכר לטיט שהיו אבותינו משתעבדין בו, לכך צריך לעשותו עב זכר לטיט, ומדברים חמוצים זכר למרור. ואיתא בירושלמי: אית דעביד לה עבה ואית דעביד לה רכה זכר לדם, ופירש הרב רבי יחיאל דהא והא איתא, מתחילה עושין אותה עבה ואחר כך מרככין אותה בחומץ. ונותנין בה תבלין כגון קנמון וזנגביל הדומים לתבן, זכר לתבן שהיו מגבלין בו הטיט. ונותנין בה תפוח, זכר לתחת התפוח עוררתיך. ואגוזים, דכתיב אל גנת אגוז ירדתי. ותאנה, דכתיב התאנה חנטה פגיה.
 
ושני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, מאיזה מין שירצה, ונהגו בבשר וביצה. ונהגו ליקח זרוע רמז לובזרוע נטויה. ויש אומרים כשפסח במוצאי שבת שאין ליקח אלא תבשיל א' זכר לפסח, אבל לא השני שכנגד החגיגה, לפי שאז לא היתה חגיגה באה עם הפסח, שאין דוחה שבת. והרב רבינו פרץ כתב שאין לחוש, כיון שאינו אלא לזכר בעלמא, ואדרבה המדקדק בזה נראה שעושה אותו כמין קדשים ממש. וכן כתב בעל העיטור שאל ישנה אדם.
 
ואין צריכין להביא מכל אלו לפני כל אחד ואחד, אלא לפני בעל הבית והוא יחלק לכולם.
 
ונוטל ידיו לצורך טיבול הראשון, דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה, ומברך על נטילת ידים. ולא יטול קודם קידוש, כי לקידוש אין צריך נטילה. ומיהו מי שרגיל ליטול כל ימות השנה קודם קידוש, ולא חשיב לקידוש הפסק שהוא צורך סעודה שהרי אסור לאכול עד שיקדש, גם עתה יכול ליטול קודם: והרב רבינו מאיר מרוטנבורק כתב שהאידנא אין צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה, ועל כן לא היה מברך על נטילה על טיבול הראשון, וכן כתב בעל העיטור, ולא נהירא. וכן כתבו הגאונים שצריך לברך, וכן כתב הרב רבי שמעיה בשם רש"י. והרוצה לצאת ידי ספיקא, יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר, כגון שיסך רגליו וישפשף.
 
וה"ר מאיר מרוטנבורק כתב שהאידנא א"צ נטילה לדבר שטיבולו במשקה ועל כן לא היה מברך על נטילה על טיבול הראשון וכ"כ בעל העיטור ולא נהירא וכן כתבו הגאונים שצריך לברך וכ"כ ה"ר שמעיה בשם רש"י והרוצה לצאת ידי ספיקא יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר כגון שיסך רגליו וישפשף ולוקח ירקות, ויברך בפה"אבורא פרי האדמה. ומטבל כדי לעשות שינוי בשביל התינוקות שישאלו, כי זה הוא שינוי שטובלין קודם סעודה מה שאין דרך לעשו'לעשות כן בשאר הימים. וא"צואין צריך כזית מהם. וכתב רב עמרם שטיבול זה בחרוסת, וכ"כוכן כתב הרמב"ם ז"ל. ורבינו תם פירש שמטבל בחומץ ולא בחרוסת, לפי שהחרוס'שהחרוסת מצותו עם המרור ואין לאכול ממנו קודם מצותו, וכן היה נוהג א"אאדוני אבי הרא"ש ז"ל )(וכן המנהג(). ואפילו אין לו שאר ירקות, שגם טיבולו הראשון בחזרת, אפ"האפילו הכי אין לטבול בחרוסת, כיון שאין בטיבול ראשון עיקר מצותו. ולר"י מברך אחר הטיבול בנ"רבורא נפשות רבות, ולרשב"ם א"צאין צריך לברך אחריו, ולזה הסכים א"אאדוני אבי הרא"ש ז"ל:
 
ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשנים, ויתן חציה לאחד מן המסובין לשומרה לאפיקומן. ונותנין אותה תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם. וחציה השני ישים בין שתי השלימות, כדי שיפגע בשלימה תחלה כשיבוא לברך ברכת המוציא שממנה יש לו לבצוע.
 
ויגביה הקערה שבה המצות ויאמר :הא לחמא וכו' עד מה נשתנה. ואז יצוה להסירה מעל השולחן כאילו כבר אכלו, כדי שישאל התינוק למה מסירין הפת ועדיין לא אכלנו, והוא לנו במקום עקירת השולחן. ויש מדקדקין להוציא ממנו התבשיל כשמגביהין אותה, משום דאמרינן בשר אין צריך להגביה. ואין צריך, דדווקא כשאומר "פסח שהיו אבותינו אוכלין" בהא קאמר שלא להגביה שלא יהא נראה כאילו הקדיש בהמתו מחיים לכך, אבל במה שמגביה הקערה, אינו נראה בזה כאילו הקדיש בהמתו.
 
ומוזגין מיד כוס שני, כדי שישאל התינוק למה שותין כוס שני קודם סעודה. ואם אין חכמה בבן לשאול, אביו מלמדו. ואם אין לו בן, אשתו שואלתו. ואם לאו, הוא שואל את עצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים הבקיאין בהלכות פסח, שואלים זה לזה מה נשתנה וכו'.
 
ומחזיר הקערה שבה המצות, כדי שתהא לפניו כשאומר ההגדה, כדאמרינן (לו.): לחם עוני שעונין עליו דברים, וגם שתהא לפניו כשיאמר "מצה זו", "מרור זה".
 
וצריך שיאמר "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים", ואין לומר "שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל". "שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרור". ואין לומר האידנא "שבכל הלילות אנו אוכלין צלי שלוק ומבושל והלילה זה כולו צלי", לפי שאין לנו פסח. וקורא כל ההגדה עד "ונאמר לפניו הללויה":
 
וכשיגיע למצהל"מצה זו" צריך להגביה להראותה למסובין שתתחבב המצוה עליהן, וכן כשיגיע למרור. אבל כשאומר "פסח שהיו אבותינו אוכלין", לא יגביה התבשיל, שנראה כאילו הקדישו לכך:
 
ונוהגין באשכנז כשמגיעין עד "לפיכך", מגביה כל אחד כוסו ואוחזו בידו עד סיום ברכת אשר גאלנו. והכי איתא במדרש שוחר טוב: כשמגיע ללפיכך, אוחז כוסו בידו כדי לומר שירה על היין.
 
בענין ברכת ההלל איכא פלוגתא דרבוותא. ריצב"א היה מברך עליו שתי פעמים, אחת קודם אכילה ואחת אחר אכילה. וכן היה נוהג הרב רבינו מאיר מרוטנבורק, וכ"כ רב האי ורב צמח ורב עמרם. אבל הרי"ץ גיאת ואבי העזרי כתבו שאין לברך עליו כלל, לפי שחולקים אותו לשנים, לפני הסעודה ולאחריה, ואם כן האיך יברכו כיון שפוסקים באמצע, וכן היה נוהג אדוני אבי הרא"ש ז"ל, וכן ראוי לעשות בכל דבר שיש ספק בברכתו, שאין לברך, דברכות אינן מעכבות.
 
ויש מקומות שנוהגין לקרות ההלל בבית הכנסת בציבור, כדי שלא יצטרכו לברך עליו בשעת ההגדה. ומה טוב ומה נעים ההיא מנהגא, ויש לו סמך במסכת סופרים, דאיתא התם: תניא רבי שמעון בן יוצדק אומר י"ח ימים ולילה אחת גומרין בהן ההלל ובגולה כ"א יום וב' לילות. ומצוה מן המובחר לקרות ההלל בשתי לילות של גלויות ולברך עליו ולאמרה בנעימה, ולקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו. וכשהוא קורא בביתו אין צריך לברך, שכבר בירך עליו ברבים.
 
ומתחיל ההלל, וקורא עד "למעינו מים" ומברך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר גאלנו, וחותם ברוך אתה ה' גאל ישראל. וצריך לומר "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים", שצריך להקדים זבח דהיינו חגיגה, קודם הפסח שהוא נאכל על השובע. ונודה לך "שיר חדש". ואין לומר "שירה חדשה", שהוא אומר על גאולה של עתיד והיא נאמרה בלשון זכר כדאיתא במדרש: