ביאור:משלי כג כב: הבדלים בין גרסאות בדף
[גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עדכון מאתר הניווט בתנך |
עדכון מאתר הניווט בתנך |
||
שורה 1:
{{סיכום על פסוק|משלי|כג|כג כא|כב|כג כג|קטגוריה=1}}
{{צמ|שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ, וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ.|משלי כג כב}}
<div class="short"> <div class="tirgum">
ביאור נוסף: '''שמע לאביך,''' כי הוא '''ילד אותך''' וודאי רוצה בטובתך; '''ואל תבוז''' (תזלזל) '''באמך''', '''כי''' היא '''זקנה''' ויש לה ניסיון-חיים.
==עצות==▼
</div> </div> <div class="long"> <div class="cell dquyot longcell">
כל מספר שנים מגיעה המצאה חדשה, שהצעירים מתעדכנים בה ראשונים, והדבר גורם להם לפעמים לזלזל במבוגרים, שעדיין אינם מעודכנים. התופעה האחרונה כנראה היתה קיימת כבר בימי התנ"ך:▼
==דקויות==▼
'''בז, בזה''' [[ביאור:בז, בזה = זלזל, המעיט בערך|= זלזל, המעיט בערך]] ; הפסוק מלמד, שלצעירים ישנה נטיה טבעית לזלזל בהוריהם המזדקנים ולא לשמוע בקולם. אמנם, באותה תקופה הדבר לא נבע כנראה מחידושים טכנולוגיים אלא מחידושים אחרים:▼
חז"ל פירשו את הפסוק כמשל:▼
שני הפסוקים הקודמים תיארו חבורה של זוללים וסובאים ( [[ביאור:סובא וזולל ייוורש|פירוט]] ). התופעה כנראה נבעה מהשפע העצום שהגיע לארץ בימי שלמה. הצעירים נמשכו אחרי התרבות החדשה, תרבות הסביאה והזלילה ללא גבול. כשההורים ניסו להטיף להם מוסר, הם זלזלו בהם וטענו שהם מיושנים. לכך מתייחס הפסוק שלנו, ומנסה להסביר לצעירים שיש ערך לדעתם של ההורים למרות שהם זקנים:▼
1. שהאֵם היא משל לאֻמָּה, והפסוק מתייחס לתקנות שתיקנו זקני האומה: {{צפ|תוכן=התקינו, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר (רות ב) והנה בעז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים יי עמכם, ויאמרו לו, יברכך יי. ואומר (שופטים ו) יי עמך גבור החיל. ואומר '''אל תבוז כי זקנה אמך''' (אל תבוז את בעז לומר שמדעתו עשה, אלא למוד מזקני אומתך, כי יש לו על מי להסמך; שלא יבוז וילעיג לתקנת חכמים, אע"פ שהם ישנות וקדמוניות)}} {{קטן|קטן= ( [[:משנה ברכות ט ה|משנה ברכות ט ה (ברטנורא, רש"י, רמב"ם)]] )|}}
'''שמע לאביך זה ילדך''' = {{צפ|תוכן=מצוהו שישמע ויקבל חקי החכמה מאביו, ואל יסתפק בקבלתו שינחיל אותו דבר שקר, אחר '''שזה ילדך''' , ואין אב מנחיל שקר לבניו}} {{קטן|קטן= ( [[:מלבי"ם על משלי כג כב|מלבי"ם]] )|}} ; {{צפ|תוכן=הלא '''זה ילדך''' , ובוודאי יחפוץ בתקנתך}} {{קטן|קטן= ( [[:קטע:מצודות על משלי כג כב|מצודות]] )|}} .▼
2. האב והאם הם משל לכוחות נפשיים: {{צפ|תוכן='''שמע לאביך זה ילדך''' - המישירך שתלמד החכמה, ואע"פ '''שאמך מזקנת'''
'''ואל תבוז כי זקנה אמך''' = {{צפ|תוכן=בקבלך דרכי המנהגים מאמך, '''אל תבוז''' מצד '''שזקנה אמך''' , ותחשוב שהמנהגים האלה היו טובים לדור ראשון לא לדור החדש, ושהם טובים לזקנים לא לנערים שרתיחת התאוה בוער בם}} {{קטן|קטן= ( [[:מלבי"ם על משלי כג כב|מלבי"ם]] )|}} ; {{צפ|תוכן=אף אם זקנה אמך, לא תבוז אמריה לומר 'לא בסבי טעמא'}} {{קטן|קטן= ( [[:קטע:מצודות על משלי כג כב|מצודות]] )|}} .▼
</div> <div class="cell ecot longcell">
האם הדברים הללו השפיעו על הצעירים בתקופתו של ספר משלי? קשה לדעת.▼
▲==עצות==
▲<div class="advanced">
▲כל מספר שנים מגיעה המצאה חדשה, שהצעירים מתעדכנים בה ראשונים, והדבר גורם להם לפעמים לזלזל במבוגרים, שעדיין אינם מעודכנים. התופעה האחרונה כנראה היתה קיימת כבר בימי התנ"ך:
▲'''בז, בזה''' [[ביאור:בז, בזה = זלזל, המעיט בערך|= זלזל, המעיט בערך]] ; הפסוק מלמד, שלצעירים ישנה נטיה טבעית לזלזל בהוריהם המזדקנים ולא לשמוע בקולם. אמנם, באותה תקופה הדבר לא נבע כנראה מחידושים טכנולוגיים אלא מחידושים אחרים:
▲שני הפסוקים הקודמים תיארו חבורה של זוללים וסובאים ( [[ביאור:
▲==דקויות==
▲'''שמע לאביך זה ילדך''' = {{צפ|תוכן=מצוהו שישמע ויקבל חקי החכמה מאביו, ואל יסתפק בקבלתו שינחיל אותו דבר שקר, אחר '''שזה ילדך'''
▲חז"ל פירשו את הפסוק כמשל:
▲'''ואל תבוז כי זקנה אמך''' = {{צפ|תוכן=בקבלך דרכי המנהגים מאמך, '''אל תבוז''' מצד '''שזקנה אמך'''
▲1. שהאֵם היא משל לאֻמָּה, והפסוק מתייחס לתקנות שתיקנו זקני האומה: {{צפ|תוכן=התקינו, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר (רות ב) והנה בעז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים יי עמכם, ויאמרו לו, יברכך יי. ואומר (שופטים ו) יי עמך גבור החיל. ואומר '''אל תבוז כי זקנה אמך''' (אל תבוז את בעז לומר שמדעתו עשה, אלא למוד מזקני אומתך, כי יש לו על מי להסמך; שלא יבוז וילעיג לתקנת חכמים, אע"פ שהם ישנות וקדמוניות)}} {{קטן|קטן= ( [[:משנה ברכות ט ה|משנה ברכות ט ה (ברטנורא, רש"י, רמב"ם)]] )|}}
▲האם הדברים הללו השפיעו על הצעירים בתקופתו של ספר משלי? קשה לדעת.
▲2. האב והאם הם משל לכוחות נפשיים: {{צפ|תוכן='''שמע לאביך זה ילדך''' - המישירך שתלמד החכמה, ואע"פ '''שאמך מזקנת''' , והיא הנפש המרגשת אשר ממנה תלקחנה המוחשות שמהם יגיע קנין המושכלות, '''אל תבוז''' מפני זה החכמה ותחשוב כי היא נפסדת בהפסד המביא אליה והמישיר לה, כמו שחשבו הרבה מהפילוסופים, כי השכל הנקנה נפסד לזאת הסיבה. וכבר בארנו בטול זה הדעת בראשון מספר מלחמות ה', ושם התבאר במה שאין ספק בו כי השכל הנקנה נצחי לא יפסד}} {{קטן|קטן= ( [[He.wikisource.org/wiki/רלב"ג_על_משלי_כג_כב|רלב"ג]] )|}} . כל התיאוריות הפילוסופיות שלנו מסתמכות, בסופו של דבר, על הידע שאנחנו מקבלים על העולם באמצעות החושים, והחושים עלולים להטעות אותנו, ולכן יש פילוסופים המתייחסים בזלזול לכל תיאורייה שהיא. אבל לדעת רלב"ג, השכל יכול להביא אותנו למסקנות נכונות ונצחיות, גם אם החושים טועים. ייתכן שהוא מתכוון לחוקי המתימטיקה, שאמנם התחילו מתיאור של המציאות, אך בסופו של דבר נעשו מופשטים לגמרי ולכן גם נצחיים ובלתי תלויים בחושים.
</div> </div>
<noinclude>
[[קטגוריה:בין הורים לילדים|משלי כג כב]]
[[קטגוריה:משלי כג כב|משלי כג כב]]
</noinclude>
{{מקורות|מקורות=
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב [http://www.tora.us.fm/tnk1/ktuv
}}
<noinclude>
{{הוסב מאתר הניווט בתנך|http://www.tora.us.fm/tnk1/ktuv
{{קיצור דרך|tnk1/ktuv
</noinclude>
|