ביאור:משלי ג יא: הבדלים בין גרסאות בדף

משמעות אחת של תוכחה היא בירור דברים בראיות ("הוכחות"). משמעות זו מתאימה לפסוקים הבאים, המלמדים, שהנכס החשוב ביותר שיכול להיות לאדם הוא החכמה, {{צמ|אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה. כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ|משלי ג יג}}( [[ביאור:מבנהאשרי משליאדם ג-13מצא חכמה, ואדם יפיק תבונה|פירוט]] ). כדי ללמוד חכמה צריך, לפעמים, לעבור חוויות מסויימות. יש דברים שאדם לא יכול ללמוד באופן עיוני; הוא חייב להתנסות בחוויות מסויימות כדי להבין. לפעמים החוויות האלה אינן נעימות ואף כרוכות בייסורים, אבל הן גורמות לאדם לחשוב מחשבות חדשות ולהגיע למסקנות חדשות, שבמצב רגיל לא היו עולים בדעתו, למשל: אדם שסובל ממחלות או מחסור - מבין טוב יותר איך מרגישים אנשים שנמצאים במצב זה, וכך יוכל לעזור להם טוב יותר כשמצבו ישתפר.

אפשר גם לפרש, שהתוכחה כאן היא מתיחת ביקורת, אבל לא על העבר אלא על העתיד. כתוב ב {{צמ|כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם, וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם|משלי א לב}}( [[ביאור:מבנהלמה משליהשלוה א-32לא נמשכת לאורך זמן|פירוט]] ): כשאדם פתי או כסיל נמצא יותר מדי זמן בשלוה - הוא מתחיל לחשוב על בילויים ותענוגות, ושוכח את מטרת החיים. הייסורים מחזירים לאדם את קנה המידה הנכון, מזכירים לו מה באמת חשוב בחיים, ומונעים ממנו לחטוא.