שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק א/דף יג: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 180:
:אבל לשיטת רש"י ז"ל ניחא, דיש לפרש דהכי קאמר: '''אין אפוטרופוס לעריות,''' פירוש, הא ודאי דאילו טענה איהי "לא נבעלתי" – נאמנת, אבל שנהיה לה אפוטרופוס ונטעון אנן בעבורה, כגון כשטוענת: "נבעלתי ולכשר נבעלתי", דנימא אנן: מיגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי, הוא ודאי דאין אפוטרופוס לעריות. וזהו שכתב רש"י ז"ל: '''אין אפוטרופוס לעריות. אין אתם יכולים להיות לה אפוטרופוס לומר לא נבעלתי.''' ודוק.
:אבל לשיטת התוספות ז"ל אי אפשר לפרש כן, דהא פריש בהדיא (אמאי) ההפרש הגדול שיש בין זו לזו, דהתם לא מהימנא אפילו באומרת "לא נבעלתי", והכא נאמנת אפילו באומרת "נבעלתי ולכשר נבעלתי" וכדכתיבנא לעיל. ולשיטתם ז"ל דהכי קאמר: '''מדברת היינו שבויה,''' דכך לי שבויה באומרת "לא נבעלתי" כמו מדברת באומרת "נבעלתי ולכשר נבעלתי". וליתא, דכיון דאתה מחלק בינייהו בשטוענת "לא נבעלתי", הא אין לדמותם כלל, וכל שכן שאם נאמנת לומר "לא נבעלתי", אפילו בשטוענת "נבעלתי ולכשר נבעלתי" נאמנת במיגו. והתוס' ז"ל נדחקו לפרש דהכי קאמר: '''מדברת היינו שבויה,''' דכמו דשבויה בחזקת בעולה כך מדברת בחזקת בעולה גמורה, לעניין שאם אמרה "לכשר נבעלתי" שאינה נאמנת במיגו, לפי שיראה לומר "לא נבעלתי", פירוש, שהעולם מחזיקין אותה לבעולה כמו השבויה. ומיהו השבויה אינה יוצאה מידי חזקה זו לעולם, ואפילו אומרת "לא נבעלתי". אבל מדברת, אם היא טוענת "לא נבעלתי", יוצאה מידי חזקה זו, אבל אם היא טוענת "לכשר נבעלתי", הרי מתחזקת בכך חזקתינו שהיינו מחזיקים אותה, ולא נאמין אותה במיגו דאי בעיא אמרה "לא נבעלתי", דאיכא למימר שיראה לומר "לא נבעלתי". והא דאמרינן '''אין אפוטרופוס לעריות,''' לאו לגמרי קאמר לה שנחזיקנה לבעולה ודאי שלא נאמין אותה כלל ואפילו טוענת "לא נבעלתי", אלא להכי אהני, שכשטוענת "נבעלתי לכשר" לא נאמין במיגו, כיון שהיא מודה בדבר, כן נראה לי פירוש לפירושם ז"ל:
וזה לשון הרא"ש ז"ל: '''הכי קאמרו ליה, השבתנו על המעוברת''' כו' — לא שחזרו בהם חכמים מחמת תשובה זו, אלא לדבריו דר' יהושע קאמרו ליה, והכי פירושא דברייתא: '''מה הפרש בין זו לזו? לזו יש עדים''' כו'. פירוש, לדידן ניחא דאית לן אשה מזנה בודקת ומזנה; אלא לדבריך דלית לך הך סברא, יש הפרש, דשבויה יש לה עדים ואין לה מיגו, אבל זו אין לה עדים ויש לה מיגו. אמר להו, אף למעוברת שאתם חולקים עלי יש לה עדים, דכריסה בין שיניה. אמרו לו: השבתנו תשובה נצחת על המעוברת לפי דבריך, דלית לך אשה מזנה בודקת ומזנה, אבל לפי דברינו לא קשיא מידי; מה תשיבנו על המדברת, דאפילו לדבריך מיהא אודי לן דנאמנת מחמת מיגו? אמר להם: מדברת היינו שבויה, דכמו דשבויה בחזקת בעולה, גם מדברת סתמא בחזקת בעולה ולא מהימנא במיגו. דאף על גב דכי אמרה "לא נבעלתי" מהימנא, אין כאן מיגו, לפי שיראה לומר "לא נבעלתי", לפי שיודעין בה שהיא משקרת. אמרו ליה: שאני שבויה, דין הוא שתהא בחזקת בעולה משום דרוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות, אבל זו אינה כל כך בחזקת בעולה ושייך בה מיגו? אמר להם: אף מדברת, '''אין אפוטרופוס לעריות''' לכל הפחות לעניין זה, דלא חשבינן ליה מיגו לפי שיראה לומר, כדפרישנא.
:והקשה רבינו שמשון להאי פירושא, מהא דפריך אההיא משנה דתינוקת שנאנסה על העין, אי כרבן גמליאל, אפילו ברוב פסולין נמי מכשיר, ומדמכשר רבן גמליאל בנאנסה, אלמא לא הוי טעמא משום דאשה מזנה בודקת ומזנה. ופירש כל הסוגיא דהכי קאמר: לדידן ניחא, דאלים לן (בהא) [ברי] דאפילו בחד ספקא מכשרינן; אבל לדידך דלא אלים לך ברי, הוה לך לאכשורי במדברת. ולי נראה דלא קשה מהך דלקמן, דהכי קאמר: אי כרבן גמליאל, ובעית למימר דמכשיר בלא טעמא דאשה מזנה בודקת ומזנה, אפילו ברוב פסולין נמי מכשר. ועוד, לפי מה שאפרש לקמן ניחא, עד כאן:
וזה לשון שיטה ישנה: '''השבתנו על המעוברת''' — כלומר, יש לך תשובה וטעם על המעוברת, ולאו למימרא שהם מודים לו, דטעמא דרבן גמליאל ור' אליעזר מפני שהיא ברי ואית לה חזקה דכשרות, ואפילו ברוב פסולין כגון חורבה דדברא מותרת, ולא דמי לשבויה, דהתם הרי היא נכבשת ביד הפסולין, ועוד, דכולן פסולין, אבל הכא הרי אינה ביד הפסולין ויכולה להבעל לכשרים, עד כאן:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: '''אמרו לו השבתנו על המעוברת''' — לאו למימרא דהדרי בהו, אלא הוה ליה כמאן דאמר: התינח מעוברת, דאיכא לדמוייה לשבויה, מדברת מאי איכא למימר? מיהא רבנן אליבא דנפשייהו סברי דאפילו מעוברת דודאי נבעלה, לא דמיא לשבויה, דמעוברת מן הסתם איכא למימר שנבעלה לדעתה, וכיון שכן איכא למימר שלא נבעלה אלא לכשר לה, ואפילו במקום שכולן פסולין, דכיון דקיימא לן דהמכשיר מכשיר ברוב פסולין, לא שני לן בין רוב פסולין לכולן פסולין. ומנא תימרא? מדמקשינן: '''ותיפוק ליה דהכא רוב פסולין''' כו', ומפרקינן לה מהאי טעמא, דמאן דמכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולין והפוסל פוסל אפילו ברוב כשרים. ואם איתא, אכתי תיפוק ליה דהתם גבי שבויה כולן פסולין? אלא ודאי לא שני לן בין רוב פסולין לכולן פסולין, דהמכשיר בה, הוא הדין אפילו כולן פסולין, דכיון דנבעלה לדעתה, מאמינים אותה במה שטוענת "לכשר נבעלתי", דאף על גב דהשתא בהאי דוכתא ליכא כשר, אמרינן: ההיא שעתא איקרי לה ואשתכח כשר. וכל שכן במדברת, שהיא נאמנת לומר "לא נבעלתי". מה שאין כן בשבויה, שאינה נבעלת לדעתה, שהיא בידם לאונסה ואין בידה לעשות כלום. ואמר להו: '''מדברת היינו שבויה,''' דמחזיקין אותה בודאי נבעלת, ואפילו אם נשאת תצא והולד חלל, הכי נמי מחזיקין אותה בודאי נבעלת. ומיהו אפילו לר' יהושע לאו כשבויה ממש, דאילו התם אפילו בדיעבד אם נשאת תצא, ואילו הכא לכתחילה דוקא כדאמרינן לעיל: "מעלה עשו ביוחסין", ולא בדיעבד, כדאמרינן: "אין אוסרין על היחוד". ודוקא בנסתרה, אבל בודאי נבעלה – אפילו בדיעבד פסלי לה, שאף לזו יש עדים במעוברת, והא ודאי הויא כשבויה לגמרי ואליבא דר' יהושע. '''אמרו לו: רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות,''' וכיון שאין בידה כלום, אלא בידן של עובדי כוכבים פרוצים בעריות, הויא לה כודאי נבעלה. אבל היכא דלאו שבויה היא, אפילו ראוה שנתייחדה עם פסולי ישראל כשרה לדברי המכשיר בה, ואפילו נשבית בידם, והכי מוכח לישנא, דעובדי כוכבים הוא דפרוצים בעריות אבל ישראל לא, ונאמנת בטוענת "לא נבעלתי". אבל בעובדי כוכבים פסולה בנשבית, [ד]אפילו בנתיחדה עמהן אתינן למימר במסכת עבודת כוכבים פרק אין מעמידין דחיישינן לבעילה, דכיון דנתיחדה, סתם עובד כוכבים אנס הוא. והכי תנן התם: "לא תתיחד אשה עמהם", ואתינן למימר התם דאפילו בדיעבד, וצריך עיון. עד כאן:
וזה לשון הרשב"א: '''השבתנו על המעוברת''' — כלומר, הניחא מעוברת, שיש לך להשיב לפי מה שאתה סבור דאינה בודקת ומזנה, וכיון דודאי נבעלה, יש לך לומר: חוששין לה שמא לפסול לה נבעלה; אבל מה תשיבנו על המדברת? ומיהו לרבן גמליאל ור' אליעזר אף במעוברת נאמנת, דמימר אמרינן: אשה בודקת ומזנה. אי נמי יש לומר, אפילו אם תמצי לומר שאינה בודקת, כיון דמספקא לן אי לפסול, מפיה אנו חיין לומר, משום דאית לה חזקה דגופה. אבל בשבויה, משום שבאי אתה בא לפוסלה, ולו אנו חוששין והוא פסול אצלה. ומיהו ודאי לטעמיה דר' יהושע קאמרי ליה. ואהדר ליה: '''מדברת היינו שבויה,''' דודאי נבעלה חשבינן לה, דאין אפוטרופוס לעריות, והרי השבתנו על המעוברת. '''אמרו לו, רוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות הן,''' אבל נתיחדה עם אחד מישראל שאינן פרוצים, אין אנו מחזיקין אותה בודאי בעולה, הלכך נתיחדה עם אחד מן הפסולין ואמרה "טהורה אני", נאמנת, ולפיכך כשאמרה: "נבעלתי ולכשר נבעלתי", נאמנת משום מיגו. ואפשר למימר נמי דיחוד דישראל, אפילו בשותקת הרי זו בחזקת בעולה טהורה, דישראל קדושים הם ואין אוסרים אותה בכך. עד כאן:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: '''השבתנו על המעוברת''' — פירש רש"י ז"ל: תשובה מקובלת וניצחת אתה משיבנו על המעוברת. ולא נהירא, דאם כן, כבר חזר בו רבן גמליאל, והא חזינן אמוראי דפסקי כרבן גמליאל ועבדי כותיה. לכך יש לומר: '''השבתנו על המעוברת''' תשובה מספקת לפי שיטתך, דסבירא לך דאשה מזנה אינה בודקת ומזנה, ויש לך לדמותה לשבויה, כיון שכבר הורעה חזקתה מבנות ישראל, שנבעלה. '''מה תשיבנו על המדברת,''' שאין בה אלא סתירה בלבד לפי שעה? אבל לדידן, אפילו מעוברת לא דמיא לשבויה, דאשה מזנה בודקת ומזנה, מה שאין כן בשבויה שאין בידה, דאנוסה היא. '''אמר להם: מדברת היינו שבויה,''' כלומר, שאף זו הורעה חזקתה, דסתירה ריעותא היא ופתח לזנות. אמרו לו: שאני שבויה דרוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות הם. ומסתברא דלא חסורי מחסרא מתניתין, אלא דתנא קתני עיקר תשובותיהם, כי הוא אומר להם מתחילה מעוברת לדברי הכל לשבויה דמיא וריעא מינה, שהרי כריסה בין שיניה. והם השיבו לו: אדרבה, אף במעוברת לא דמיא, וכל שכן מדברת, דשאני שבויה דרוב עובדי כוכבים פרוצים בעריות הם ועל כרחך נבעלה. ודוקא משום דאיכא תרתי לריעותא, שהיא שבויה ושהיא בין עובדי כוכבים הפרוצים; אבל שבויה בין פסולי ישראל, או נשבית בין העובדי כוכבים שאין ידם תקיפה עלינו, אינה נפסלת, וכדבעינן למימר לקמן במכילתין גבי האשה שנחבשה בין עובדי כוכבים בסייעתא דשמיא, והיינו דנקט להו. עד כאן:
וכן כתב '''הרמב"ן''' ז"ל וזה לשונו: '''מדברת היינו שבויה''' — שאנו מחזיקין אותה בודאי נבעלה, אף על פי שנשאת תצא והולד חלל, הכא נמי הרי היא בודאי נבעלה, והרי השבתי לכם על המעוברת. '''אמרו לו: רוב עובדי כוכבים פרוצים,''' הא לישראל, אפילו נתיחדה עם אחד מן הפסולין ואמרה "טהורה אני" נאמנת. ואפשר דאפילו בשותקת נמי אין אוסרין כלל על יחוד דישראל, והכי נמי משמע במסכת עבודה זרה בריש אין מעמידין, עד כאן.
ואיברא מה שכתב הריטב"א ז"ל דלאו חסורי מיחסרא מתניתא, הכין יש לנו לפרש על כרחין, מדקאמר תלמודא: '''הכי קאמר ליה,''' ולא קא משני "תני" וכו', אלמא דלאו חסורי מיחסרא. ומיהו משמע לי דהכי מתפרשא מתניתא, "אמר לו אבל", פירוש: אמת הוא ותשובה גמורה היא לגבי מעוברת, אבל למדברת לא דמיא? "אמר להם: ומה הפרש יש בין זו לזו", והשיבו לו: "לזו יש עדים" וכו'. "אמר להם: אף לזו יש עדים, שהרי כריסה בין שיניה". פירוש, כי היכי דאמריתו דיש הפרש בין שבויה למדברת, דשבויה לגבי מדברת מיקריא יש עדים, הכי נמי שבויה לגבי מעוברת איכא למימר דלזו יש עדים, דמעוברת כריסה בין שיניה, ושבויה ליכא עדים שנבעלה כלל, ואמאי אמריתו בשבויה אינה נאמנת? אלא מאי אית לכו למימר, דאף על גב דלא ראינוה שנבעלה, כיון שנשבית הוה ליה כנבעלה ממש. אם כן, מדברת נמי? אמרו לו: שאני שבויה וכו'. ודוחק. ודברי הריטב"א ז"ל נראין יותר:
| |||