שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק א/דף יג: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 110:
'''אלא למאן דאמר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה מאי איכא למימר''' — אין לפרש דקאי אמאי דקאמר: "חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה", ופריך עלה: '''הניחא למאן דאמר כו' מאי איכא למימר,''' פירוש, דהיכי משני חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה. דאי הכי קשיא, ודקארי לה מאי קארי לה? פשיטא, ודאי דכיון דמשני "חדא להכשיר בה" כו', דלא סבירא ליה כמאן דאמר לדברי המכשיר בה פוסל בבתה. ואין לפרש נמי דקאי אמאי דפריך מעיקרא: "תרתי למה לי?" דכיון דליכא לשנויי "חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה", אם כן הדרא קושיין דמעיקרא לדוכתיה. משום דקשיא, ודקארי לה מאי קארי לה? וכדכתיבנא. אלא הנכון, דמעיקרא פריך: תרתי למה לי? דכך לי מדברת כמו היתה מעוברת, ולמה לי פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע כלל בתרתי? וכן ארבן גמליאל וכן אר' יהושע פריך: תרתי למה לי. אבל השתא לרבי יהושע איכא לשנויי שפיר, דקמייתא להודיעך כוחו דר' יהושע, דאף על גב דאין כאן כי אם היא גופה ואיהי אית לה חזקה דכשרות, אפילו הכי פוסל בה ר' יהושע. אבל בתרייתא איכא למימר דמשום דאיכא בתה בהדי דידה, ובתה על כרחך יש לפסול אותה משום דלית לה חזקת כשרות, לכך פוסל נמי ר'יהושע אפילו בה; אבל בקמייתא דאין כאן אלא בה, אימא דלא יפסול ר' יהושע? קא משמע לן דאפילו הכי פסיל, הילכך ליכא לאקשויי: ר' יהושע תרתי למה לי. ומיהו לרבן גמליאל איכא לאקשויי: תרתי להכשיר בה למה לי? ואין לתרץ דבתרייתא להודיעך כחו דרבן גמליאל, דאף על גב דאיכא בתה בהדה ועל כרחך יש לך לפוסלה משום דלית לה חזקה דכשרות, אימא דבה נמי לפסול? קא משמע לן רבן גמליאל דאפילו הכי היא כשרה ובתה פסולה. והיינו יכולין לפרש, דהיינו דקא משני מעיקרא: חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה, פירוש עם בתה, דאף על גב דבתה בהדה והיא על כרחך פסולה – אפילו הכי היא גופה כשרה. דהא ודאי ליתא, דמדקאמר: "רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת", משמע דהיא נאמנת בכל מה שאמרה. והילכך על כרחך יש לפרש, דמאי דקתני "היתה מעוברת" פירושו ראוה שנבעלה, ו"מעוברת" דנקט משום לישנא מעליא, וכמו שפירשו התוספות ז"ל, ומעתה קשיא, תרתי להכשיר בה למה לי? כיון ד"מדברת" בראוה שנבעלה היא. פירוש, כיון ד"מדברת" ו"מעוברת" דראוה שנבעלה. ואפשר שזהו שכתב רש"י: '''מאי איכא למימר. תרתי להכשיר בה למה לי? כיון דמדברת בראוה שנבעלה היא.''' עד כאן, דוק ותשכח. ואם לא תפרש כן, אינו מובן כלל לשונו ז"ל שהוא מיותר לגמרי, ובמאי דכתיבנא ניחא וקל להבין.
:עוד יש לי לפרש, דהכי פריך: '''הניחא למאן דאמר לדברי המכשיר בה''' כו'. פירוש, היכי מצית לשנויי: הך בתרייתא אתיא להכשיר בבתה? דכיון דאיכא פלוגתא עלה דמתניתין גופא, ואיכא למאן דאמר: לדברי המכשיר בה פוסל בבתה, אלמא לא מפרשא במתניתין עניין בתה כלל, מעתה היכי מצינן לתרוצי דאתיא מתניתין להכשיר בבתה? והא מתניתין לא מיירי בבתה כלל. ומשני, '''רב אסי סבר לה כמאן דאמר לדברי המכשיר''' כו'. פירוש, ולא אסיק אדעתיה אידך סברא כלל, וברירא ליה דמתניתין מיירי בהכי דהיינו להכשיר בבתה. כך נראה לפרש. ודייקא נמי דקא משני: '''רב אסי סבר כמאן דאמר לדברי המכשיר''' כו', ולא קא משני: "רב אסי לא סבר לה כותיה". ומיהו מאי דכתיבנא מעיקרא הוא יותר נכון, ומתפרש שפיר לשון רש"י וכדכתיבנא. כן נראה לי:
 
 
 
'''ואין אוסרין על היחוד לימא דלא כר' יהושע''' — הקשו בתוס', דהא דקאמר '''אין אוסרין על היחוד''' מיירי בהיא אומרת "לא נבעלתי", והכא אפילו לזעירי מיירי באומרת "נבעלתי", דאי אמרה "לא נבעלתי", אם כן הויא ספק ספיקא דמכשיר ר' יהושע כדאמרינן לקמן. ותירצו דהכא נמי באומרת "לא נבעלתי", וחשיב לה חדא ספיקא משום דאין אפוטרופוס לעריות. והקשו לזה, דאמרינן בפרק ב: "הניחא לזעירי דאמר: מאי מדברת? נסתרה, דמיגו דאי בעיא אמרה 'לא נבעלתי' מהימנא" כו', אלמא דדוקא באומרת "נבעלתי" מיירי, אבל באומרת "לא נבעלתי" מהימנא אפילו לר' יהושע. לכך פירשו דהכי פריך, דהכא אפילו באומרת "נבעלתי" אכתי איכא לספוקי אי לכשר נבעלה אי לפסול נבעלה, אבל התם גבי יחוד דאשת איש, אי נבעלה, תו ליכא לספוקי מידי, דהרי היא אסורה לבעלה, הילכך כך לי באומרת "לא נבעלתי" דהתם כמו אומרת "נבעלתי" דהכא, דבשניהם התם והכא ליכא אלא חדא ספיקא. ובשלמא לרב אסי איכא לשנויי, דשאני ספיקא דהתם מספיקא דהכא, דהתם כיון דמספקא לן אי נבעלה כלל, להכי לא אסרינן לה, אבל הכא כיון דראינוה שנבעלה, תו לא מספקא לן במידי, דכל שמזנה אינה בודקת ומזנה. אבל לזעירי, כיון דלא ראינוה שנבעלה ועל פי דיבורה הוא דידעינן שנבעלה, הילכך ליכא למימר דספיקא דהתם וספיקא דהכא שוין הן. ומיהו אכתי קשה קצת, דמלישנא דגמרא משמע דיחוד איחוד פריך, מדפריך אזעירי ולא לרב אסי כלל:
 
'''ובשיטה ישנה''' כתוב וזה לשונה: מדלא משנינן: ב"לא נבעלתי" ודאי מהימנא, והא ד'''אין אוסרין''' כדאמרה "לא נבעלתי", אבל ב"נבעלתי ולכשר נבעלתי" לא מהימנא – שמעינן שאם היתה נאמנת ב"לא נבעלתי", ב"נבעלתי ולכשר נבעלתי" היתה נאמנת אפילו לר' יהושע, כיון דאיכא למימר מיגו גמור. עד כאן:
 
וכתב '''הרא"ה''' וזה לשונו: הא דמקשינן מהא דאמר רב: '''מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד,''' לזעירי בלחוד הוא דקשיא לן ולא לרב אסי, דלרב אסי הא אמר: נבעלה, אבל נסתרה לא חיישינן לה. וקשיא לן, הא דלא כרבן גמליאל נמי היא, דעד כאן לא מכשר רבן גמליאל אלא בטוענת, אבל בשאינה טוענת לא, כדאמרינן לקמן בהדיא דטעמיה דרבן גמליאל משום דאלים ליה ברי, ואילו הכא אפילו בדלא טענה אמרינן דאין אוסרין על היחוד? יש לומר דלרבן גמליאל לא קשיא, כיון דשמעינן מינה מיהת אליבא דרבן גמליאל דאין סתירתה ראיה על הטומאה, הילכך באשת איש לא בעיא טוענת, דכיון דאין סתירתה ראיה, אי משום אמירה דידה לית בה מששא, דאפילו אמרה "טמאה אני לך" לא מהימנא, דהא קיימא לן דהאומרת "טמאה אני לך" צריכה להביא ראיה לדבריה, וכיון דכן, למה לי טוענת? אבל הכא דינא הוא דנבעי טוענת, אף על גב דמשום ראיה דסתירה לא מפסלה, דילמא אמרה נבעלה ולפסול לה ומהימנא. אבל לר' יהושע דאמר דסתירה ראיה אטומאה, אם כן אמאי אין אוסרין על היחוד? דכיון דנסתרה הרי זו בחזקת נבעלה. ומכל מקום שמעינן מהא, דפלוגתייהו דרבן גמליאל ורבי יהושע דהכא בטוענת, בין באומרת "נבעלתי" בין באומרת "לא נבעלתי כלל", דאילו הוה מודה ר' יהושע לרבן גמליאל באומרת "לא נבעלתי" שהיא נאמנת, למימר דאין סתירתה ראיה על הטומאה, הכא נמי דינא הוא אפילו לר' יהושע דאין אוסרין על היחוד כדפרישית, ודלא כפירוש רש"י ז"ל. עד כאן:
 
וזה לשון הריטב"א: '''לימא דלא כר' יהושע''' — פירוש, דאילו לרבן גמליאל לא קשיא, דמוקי לה בטענת ברי. אי נמי, דעיקר טעמא דרבן גמליאל משום חזקה דגופא הוא, כדאיתא לעיל, ומיהו בעי טענת ברי, משום דכי לא טענה הכי, הרי היא כמודה שנבעלה באיסור. מה שאין כן באשת איש, שאפילו אמרה זינתה – אינה נאמנת, שמא עיניה נתנה באחר, הילכך לא בעינן טוענת. אבל לר' יהושע דלית ליה חזקה דגופא, וחייש לסתירה שהיא רגלים לטומאה, היה ראוי לאסור מדרבנן משום יחוד, דאילו מדאורייתא קינוי וסתירה בעינן ודאי לדברי הכל. עד כאן: