חובת הלבבות, פתיחה להמתרגם: הבדלים בין גרסאות בדף

אין תקציר עריכה
[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
וכבר ראיתי קצת גדולי החכמים נכשלו בדבר הזה.
 
ועוד, כי לא נוכל להוציא כל מחשבות לבנו במליצה שמגעת לתכלית הענין על דרך קצרה ובלשון נאה בלשון העברית, כאשר נוכל בלשון ערבית. כי לשון הערבית רחבה וצחה מאד, ומזומנת ליודעיה בכל ענין כחפצם וכלבבם, ולשון העברית, כאשר אמרנו, אין בידינו ממנה כדי הצורך לכל דברינו. על כן צריך שיהיה כל מעתיק מלשון אל לשון אחרת בקי ומלומד בשתי הלשונות בכל עניני דקדוקיהן, ועניני מיני שרשיהן, והשתנות עניניהן לפי מקומותיהן, ותוכן שימוש תיבות טעמיהן, ורגיל לדבר על אופניהן ולהניחן בכל מקום קל מכוניהן, איש למשפחותיו לבית אבותיו. כי כמה מלות יש בלשון הערב, שכל אחת מהן מתחלקת לכמה ענינים, יורה עליהם מקומן או חלוף תיבות שימושן או השתנות בנינן, כמו מילת "פקד" אצלנו, שמהחלקת לענינים רבים, והרבה נמצא כמוה במקרא, איני מאריך נזכרן. ועם כל זה צריך לדעת ולהבין ענין הספר אשר יעתיק דעת ברורה והבנה נכונה, כדי שלא ישנה מדעת בעליו, ויפסיד חכמת הספר ההוא, ונמצא אשם את בעליו ואת כל המעיינים בו, מפני שהוא מכשיל אותם בדברי טעות, כי זה המעתיק נעשה עתה בספר הזה כאב וכרב. ואם היה יכול המעתיק שתמצא ידו להעתיק מלה במלה מבלי תוספת ומגרעת. היה ניצל מהמכשול הזה והאשמה הזאת, אף על פי שההעתקה על הדרך הזאת תהיה קשה להבין אלא לחכמים הגדולים המבינים דרכי לשון הקודש, והלשון לא תהיה ערבה ומקובלת כל כך, ושמא עם קושי הלשון יקשה הענין להבין. ומכל אלה הפנים אנחנו רואים, כי המעתיק צריך שייזהר בכל הדברים האלה, ואם ידע בעצמו, כי הוא ממולא מכל הענינים, אשר במלאותם יהיה ראוי להעתיק - יעתיק, ואם לא - יחדל, כי לא יוכל המעתיק לתקן את לשון העתקתו, עד שיקדים ויאחר ויוסיף ויגרע, ופעמים שהוא צריך לתרגם ענין המלה בענין שהוא דומה לו וקרוב אליו בלשון שהוא מעתיק אליה, או להחליף המשל והמליצה, אשר אינם נוהגים בלשון ההיא, במשל ומליצה שדומים להם ונוהגים בה. וכללו של דבר, שיהיה מבין דרכי הלשון אשר יעתיק ממנה ואשר יעתיק אליה, ועניני החיבור אשר יעתיק על אופניהם, כדי שיהיו מיושבים בלבו ונכונים בדעתו, ואחר כן יש לו להעתיק אותם על איזה דרך שירצה ובמלות אשר יבחר, ובלבד שיהיו דבריו קרובים להבין, ולא ישנה מדעת הבעלים. וכן מצאנו המעתיקים הקדמונים, אשר העתיקו ספר התורה והמקרא, רצוני לומר: בעלי התרגום, אשר נהגו להחליף המשל והמליצה, כמו שתרגם אונקלוס "יוצאים ביד רמה" – "בריש גלי“, כי כן היה מנהג הלשון להביא על מי שאינו בורח. והנה אנחנו רואים, כי כמה מפרשים ומעתיקים פירשו והעתיקו ספרי המקרא וסדרי המשנה והתלמוד בלשונות אחרות, וכמה דעות נשתנו בהם אחת מחברתה, זה אומר בכה וזה אומר בכה. ומפני שהספרים ההם על מתכונתם בידינו ובפני ﬠצמם מבלי תוספת ומגרעת, והפירושים בפני עצמם, וההעתקות גם הן בפני עצמן, הועיל הענין ולא הזיק כלום, וישוטטו רבים ותרבה הדעת. וכן מי שיחבר חיבור מעצמו, אם יטעה בענין, או ייכשל בדבר, או יקצר בו, נאמר כי הוא אשר השיגה ידו ודעתו ועד פה הגיעה חכמתו. אך האשם הגדול מי שמעתיק ספר או חיבור שיגע בו מחברו, ונשמר ונזהר בעניניו, ותיקן שעריו, ותיכן מחלקותיו, ואיזן וחקר דבריו, ויבא הוא לחבל ולשנות ויאמר כי זה הוא, והמעיינים בו יתלו כל הטעות במחבר. ויש לנו ללמוד מבעל החיבור הזה, הרב רבנו בחיי ברבי יוסף, זכרונו לברכה, כי אף על פי שחיבר מעצמו בענין שתלה בדעתו ולא היה מעתיק וחיבור אחרים, רצה לחזור בו ולהימנע מחבר, מפני שהיה בעיניו כמקצר בהבנת צחות לשון הערבי, אף על פי שנראה מחיבורו, כי חכם היה בלשון; וכל שכן שהיה לאיש כמוני להיזהר מן ההעתקה, מכל אלה הענינים אשר זכרתי. ועוד, כי מנהג רוב בני אדם בזמן הזה להתעולל ולהתגולל על מי שמחדש דבר מבני דורם, בין בהעתקה, בין בחיבור, בין בפיוט, בין בשאר הענינים הדומים לאלה, והמשכיל ייזהר מהיכנס במשעול הזה ויותר בזולתו וימלט נפשו מלשונות בני אדם ומעלילותם.
 
והגדתי כל זה להודיע לכל בני העולם בהערת השער הזה, כי לא מלבי ולא ברצוני נכנסתי בענין זה, וכי לא נסתר מנגר עיני כל אשר זכרתי, אבל מפני שאני חייב לבטל רצוני מפני רצון המצוה אותי ולמחול כבודי מפני כבודו, שמעתי למצוותו, ואצתי לעשות כחפצו ותאוותו, ואשים נפשי בכפי, ולא שמתי יד לפי, והצבתי עצמי כמטרה לחצי המורים, וגוי נתתי למכים. ונזהרתי כפי יכלתי מהטות דברי המחבר מדרכיהם, וכל אשר מצאה ידי להעתיק מלה במלה, אף על פי שלא תהיה הלשון נאה כחפצי, עשיתי כן, ואשר לא יכלתי להעתיק על הדרך הזאת, הייתי משתכל ומתבונן עד שאבינהו, ואחר כן העתקתי כפי יכלתי, ומה שהיה מסתפק לי, הייתי מעיין ﬠליו בספרי החכמה ההיא, אשר הביא הענין ההוא ממנה, ואחר שהייתי מבין אותו הבנה ברורה, הייתי מעתיק.
 
וראיתי, כי המחבר הזה, זכרונו לברכה, הניח דבר אחד שהיה צריך להקדימו בתחילת ספרו, או לבאר אותו במקומו, והוא שיפרש ענין המלות והשמות, אשר הביא מספרי החכמות החיצונות לצורך דבריו, ועל מה הם אמורים בחכמות ההן, כי כן מנהגי החכמים בכל חיבורי החכמות, מפני שהם שמות ומלות שאין המון בני אדם רגילים ואינם מבינים בהם, ומשתמשים במקצתם בדרך אחרת, ומפילים ומפרשים אותם על ענינים אחרים. ושמא עשה זה, מפני שאמר, כי חיברו לזכרון לעצמו ולחבריו, אבל מפני שאמר אחר כן, כי גם רצונו היה להועיל בו לשאר בני אדם, היה לו להרגיש למה שאמרתי, ועל כן מי שאינו בקי במלות ובשמות ההם ואינו רגיל בחכמות ההן, צריך לשאול עליהם.
 
ואל יאשימני המעיין בהעתקה הזאת, בפני שבניתי במקצת המקומות בקצת הפעלים והשמות בנינים שאינם נמצאים בלשון העברית, כי דוחק הענין עם קוצר הלשון, כאשר אמרתי, הביאוני לידי כך. וגם כן נהנו חכמי ההעתקה אשר היו לפנינו, כי נהגו בבנינים ההם מנהג מבני לשון הערבי, שהיא קרובה ללשוננו ברוב בניניה. ואל יחטיאני מפני שערבתי לשון המקרא ולשון רבותינו במקומות, ושהבאתי לשון רבותינו במקום שהייתי מוצא לשון המקרא, כי אחזתי בלשון הקרובה וכפי שנזדמן לי בשעת ההﬠתקה, והמתקן אחר כן במקום שצריך- משובח, כי המעיין יכול להשהכל יותר מן המעתיק, והשומע מן המדבר. והחכמים המעיינים בו בכל עת יתחזקו לברר מלותיך ולתקן שגיאותיו כיד חסדם הטובה וחכמתם הרחבה. וכאשר נשאל מאלוהינו להצילנו מכל מכשול ואשמח בכל מעשינו, כן נשאל ממנו להצילנו ממכשול דברינו וחטאת פינו, כמו ששאל ממנו משיחו {{ממ|תהלים|קמא|ג}} "שיתה ה' שמרה לפי נצרה על דל שפתי". וזה החלי לתרגם דברי המחבר, ובאלוהים ה' איעזר,
אמן.
123

עריכות