שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק א/דף יג: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 29:
'''סבר לה כר' מאיר''' כו' — לאו למימרא דר' יוחנן כר' מאיר סבירא ליה, דלא שביק רבנן ועביד כר' מאיר. ועוד, דאמרינן: "בשלמא ר' אלעזר לא אמר כרבי יוחנן דקא מוקי לה כרבנן, אלא רבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כר' אלעזר", ומאי קשיא? לימא ליה משום דקסבר מוכת עץ כתובתה מאתים, וכדמתרץ, "קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה". אלא הכי קאמר: סבר ליה דמתניתין על כרחך כר' מאיר אתא, וכדמפרש ואזיל; דאי לא, טענתייהו במאי? והראב"ד ז"ל מחק הגירסא, ואמר דלא גרסינן "סבר לה" לא במילתיה דר' יוחנן ולא במילתיה דר' אלעזר, אלא הכי גרסינן: דרבי יוחנן אמר במאתים ובמנה כר' מאיר, כלומר, ומתניתין ר' מאיר היא, וכן במילתיה דר' אלעזר במנה ולא כלום. ואין צורך לזה. '''הרשב"א''' ז"ל:
'''בשלמא לר' אלעזר היינו דקתני תרתי''' כו' — אין להקשות, דלרבי אלעזר נמי, למה לי למתני פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע תרי זימני? ליערבינהו ולתנינהו: "הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת "משארסתני נאנסתי" כו' והוא אומר "לא כי אלא עד שלא ארסתיך" כו', היא אומרת "מוכת עץ אני" והוא אומר "לא כי אלא דרוסת איש" כו', רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס" כו'. דיש לומר, דכיון דאיצטריך למיתני תרי בבי, חדא לאפוקי מדרמי וחדא לאפוקי מדר' חייא כו', קתני נמי פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע אכל חדא וחדא, לאשמועינן בקמייתא בכנסה בחזקת בתולה כו' לית לה כלום, וכדתני ר' יהושע: "לא מפיה אנו חיין" כו', ולא פליג עלה רבן גמליאל אלא משום דאיהי טוענת ברי; ובב[ת]רייתא אשמועינן, דמוכת עץ אפילו לא הכיר בה כתובתה מאתים, וכדתני רבן גמליאל "נאמנת", ולא פליג עליה רבי יהושע אלא משום דהרי היא בחזקת דרוסת איש כו' דאוקי ממונא בחזקת מריה. ואי הוה תני הכי, דהוה עריב להו להני תרי בבי וכדכתיבנא, לא הוה שמעינן הכי כולי האי, דדילמא "נאמנת" דקאמר רבן גמליאל לא קאי אמוכת עץ אלא משום אידך טענתא דקא טענה איהי, כן נראה לי.
והקשה '''הרא"ש''': למה לי תרתי, חדא לאפוקי מדרמי וחדא לאפוקי מדרבי חייא? מסיפא לחודיה ילפינן תרווייהו, דכיון דקאמר ר' אלעזר במנה ולא כלום, ידעינן תרווייהו, כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום, ובמוכת עץ בין הכיר בין לא הכיר בה מנה. יש לומר, דהא דקאמר ר' אלעזר "ולא כלום", מרישא קא דייק דמקח טעות לגמרי משמע, עד כאן.
:וכן כתוב בשיטה, דאי מסיפא לחודא הוה אמינא כר' יוחנן, קא משמע לן רישא: "עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות", לגמרי משמע. ואפשר דלהכי כתב רש"י: '''בשלמא לר' אלעזר. דאמר דרוסת איש אין לה כלום,''' עד כאן. פירוש, לא קאי אמאי דקאמר ר' במנה ולא כלום, דאי הכי למה לי חדא לאפוקי כו' וחדא לאפוקי כו'? מסיפא נפקא תרווייהו.
:ואכתי איכא למידק, דלמה לי למתני "היא אומרת משארסתני נאנסתי" כדי למתני בה "והיה מקחי מקח טעות"? לא ליתני אלא חדא בבא, הך דהיא אומרת "מוכת עץ" כו', וליתני בה: "והוא אומר לא כי, אלא דרוסת איש את והיה מקחי מקח טעות", והוה שמעינן תרווייהו, לאפוקי מדרמי ולאפוקי מדרבי חייא, ולמה לי למתני בבא יתירה כדי למיתני בה "והיה מקחי מקח טעות"? ויש לומר, דבשלמא במתניתין דלעיל לא היה צריך למתני "והיה מקחי מקח טעות", דכיון דהיא טוענת "משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו", במאי דטעין איהו "לא כי אלא עד שלא ארסתיך" סגי, דבהכי לא נסתחפה שדהו והפסידה כתובתה, ולמה לי למתני "והיה מקחי מקח טעות", אי לא לאשמועינן לאפוקי דרבי חייא? אבל אי הוה תני גבי אומרת "מוכת עץ אני" "והיה מקחי מקח טעות", לא הוה משתמע דאתא לאפוקי אלא מדרמי בר חמא, והכי קאמר: היא אומרת "מוכת עץ אני" ואין כאן מקח טעות כלל, דבתולה שלמה מיקרי, והלה אומר: "לא כי אלא דרוסת איש והיה מקחי מקח טעות", אלמא דבהכי דוקא הוא דהויא מקח טעות משום דהויא דרוסת איש, אבל מוכת עץ לא הויא מקח טעות כלל, ולאפוקי מדרמי בר חמא; אבל לאפוקי מדר' חייא לא הוה משתמע, להכי איצטריך בבא יתירא דמשארסתני נאנסתי, כדי למתני בה "והיה מקחי מקח טעות" לאפוקי מדר' חייא כו', כן נראה לי. ומשום הכי אפיך וקאמר: '''חדא לאפוקי מדרמי בר חמא וחדא לאפוקי מדר' חייא,''' ולא נקט כסדר המשניות, לאפוקי מדר' חייא ברישא, משום דכיון דאיצטריך הך מתניתין דמוכת עץ לאפוקי מדרמי, להכי אף על גב דהוה תני נמי "והיה מקחי מקח טעות" לא הוה ידעינן לאפוקי מדר' חייא וכדכתיבנא; הילכך איצטריך למתני מתניתין דמשארסתני נאנסתי כדי למתני בה "והיה מקחי מקח טעות", כן נראה לי.
וכתב הריטב"א וזה לשונו: '''בשלמא לר' אלעזר היינו דקתני תרתי חדא לאפוקי''' כו' — פירוש, דאף על גב דחדא צריכא לגופא לפלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע, אנן הכי קאמרינן, דבכל חדא מינייהו משכחת חידושא, חדא לאפוקי מדרמי כו'. עד כאן:
| |||