טור חושן משפט ריח: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יצירת דף עם התוכן "{{טור|חושן משפט|ריז|ריח|ריט|}} {{המרת או.סי.אר}} ==טור=="
 
אין תקציר עריכה
שורה 2:
{{המרת או.סי.אר}}
==טור==
האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך והיו בתוך השדה הרים סלעים גבוהין עשרה טפחים או בקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה אפי' אם ראויים לזריעה ופירש רשב"ם דוקא כשהן רחבים ארבע טפחים שאז חשובין מקום בפני עצמן וכתב הרמב"ם אין נמדדין עמה אלא לוקח אלו הבקעים והסלעים בכלל בית כור בלא דמים וכ"כ הרמ"ה דשקיל להו לוקח בלא דמים דטפילי לגבי שדה ומזדבנא אגבה וה"מ עד רובע הקב אבל אי אית ביה בחד מינייהו רובע לא מזדבני ורשב"ם פירש שישארו למוכר וכן נראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל שכתב אין מודדים עמה אלא קרקע המישור שביניהן וצריך לקבלו ואינו יכול לומר איני רוצה שדה מופסקת בסלעים ובלבד שלא יפסיקו בכל אורך השדה בענין שיכול להעביר המחרישה ביניהם אבל אם מפסיקין ואינ יכול להעביר המחרישה ביניהם לא ע"כ והראב"ד כתב שכופין את הלוקח לוקח אותם בדמיהן מפני שהם כדברים אבודין ביד המוכר:
 
ופירש רשב"ם דווקא דאמר לו בית כור עפר דמשמע הראוי לזריעה אבל אי לא אמר לו עפר אפילו כולו סלע הגיעו וכן אם אמר לו בית כור קרקע אפילו כולו סלע הגיעו דשמא לבנות בו בית או למשטח ביה פירי א"ל וכ"כ הרמ"ה אבל ר"י פירש אפילו אמר לו בית כור סתם כיון שהזכיר בית כור סתמא לזריעה קאמר ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
 
לא היה הבקעים עמוקים עשרה ולא הסלעים גבוהים עשרה נמדדין עמה והוא שלא יהיה בכולן אלא שיעור ארבעה קבין אז נמדדין עמה אפילו מלאים מים שאין ראוין לזריעה כיון שאינם עמוקים י' וגבוהים י' אבל יש בהם יותר מד' קבים אין נמדדים עמה אפילו ראוין לזריעה ואינן גבוהין עשרה ומיהו היה אומר א"א הרא"ש ז"ל דוקא כשגבוהין ג"ט אבל אם אינן גבוהין ג' אפילו אם יש בהן יתר מד' קבין כיון שראוין לזריעה נמדדין עמה וכתב הרמב"ן ז"ל הא דנמדדין עמה כשאין בהן יותר מד' קבין דווקא כשהם קטנים מד"ט עד י' אי נמי עד ד"א אבל ביותר מכן לא שהרי יש להם שם בפני עצמן ואם אמר לו כבית כור עפר איפשיטא:
 
ואם הוא סלע יחידי שאינו מובלע בתוך השדה אלא עומד אצלו או אפילו עומד בתוכו אלא שהוא סמוך למיצר בתוך ג"ט אפילו אינו גבוה י' אין נמדד עמה. ויראה מדברי הרמב"ם אם א"ל כבית כור אז בכל ענין נמדד עמה ואדוני אבי הרא"ש כתב סברא ראשונה:
 
וכל זה מיירי כשאינו עומד הלוקח בתוך השדה לפיכך כשאומר לו בית כור עפר ודאי צריך ליתן לו בית כור שלם ואפילו אין חסר ממנו אלא קב צריך להשלימו ואפילו אם יאמר המוכר אגבה לך מן המעות כפי החסרון שחסר לא ישמע לו הלוקח שיאמר לו לא היה דעתי אלא לקנות בית כור שלם אלא שצריך לקבל הסלעין והבקעין כדפרישית אבל אם עומד בתוך השדה ורואה אותה וזה אומר בית כור עפר אני מוכר לך הוי ליה כאילו אמר לו הן חסיר הן יתיר ואפי' חסר שבעה קבין ומחה הגיעו והרבי' יוסף הלוי פירש דווקא כשאמר בית כור עפר זה אני מוכר לך וסיים לו השדה או אמרינן שאפילו אם חסר שבעה קבין ומחצה הגיעו אבל בית כור סתמא לא אפילו עומד בתוכו וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה:
 
אמר לו בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך פיחת כל שהוא ינכה לו מן הדמים הוסיף כל שהוא יחזיר:
 
והיכא דא"ל בית כור עפר הן חסיר הן יתיר ואפילו אינו עומד בתוכו או שעומד בתוכו ואמר בית כור סתם דאמרינן אם פיחת או הותיר ז' קבין ומחצה דהיינו רובע הקב לכל בית סאה דהוי מחילה ה"ה נמי אפילו אלף רבעין לאלף סאין הוי מחילה היה הפחת או היתרון יותר מרובע הקב לאל בית סאה יחשב כל הרבעים שחסרו או שהותירו וכל מה שפיחת לו מבית כור ינכה לו מן הדמים וכל מה שהוסיף יחזיר לו אף הרבעים עצמן אע"פ שאמר לו הן חסיר הן יתיר ואף על פי שלא הגיע התוספת לתשעה קבין ומה מחזיר לו רואין אם לא הגיע התוספת לתשעה קבין שהוא שיעור שדה כגון שמכר לו ארבעה סאין והיה התוספת ל"ה רבעים אז תלוי ברצון המוכר אם ירצה יחזיר לו קרקע ואם ירצה צריך ליתן לו מעות אלא שבזו יפה כח לוקח שאם ירצה המוכר למכור התוספת שיתן לו הלוקח מעות ונשתנה השער בין שעת מכירה לשעת חזרה צריך ליתן לו כשער הזול לא שנא היה ביוקר בשעת מכירה והוזל בשעת חזרה לא שנא היה בזול והוקר ואם יש בתוספת ט' קבין והוא מכר לו פחות מששה ושלשים סאין אז צריך לקבל התוספת בקרקע וכן אם נשאר למוכר שדה אצל הנמכר' אפי' אין בתוספת ט' קבין צריך לקבלו לפי שראוי לצרפו עם שדהו ואם היה מפסיק ביניהם בור או אמת המים או רשות הרבים או ריכבא דדיקלא מיבעיא ולא איפשיטא ולקולא ומחזיר לו מה שירצה ובגינה הוי חצי קב כדין ט' קבין בשדה שעד חצי קב תלוי ברצון המוכר רצה קרקע רצה מעות ובחצי קב צריך לקבל קרקע היה שדה בשעת מכירה והיה במותר מעט יותר מב' רבעים לשני סאין שהוא כדין עשיית חשבון ונעשה גינה קודם שיחזיק בה וקם בדין חזרת קרקע או גינה ונעשית שדה ויצא מדין חזרת קרקע לדין עשיית חשבון מיבעיא אי בתר שעת לקיחה אזלינן או בתר חזרה ולא איפשיטא ולקולא ומחזיר לו מה שירצה ופי' רשב"ם דלא מפלגינן בין פחות מט' קבין לט' קבין אלא ביתר מכן אבל אם פיחת טפי מרובע לסאה לעולם ינכה לו מהדמים דכיון דליכא בהאי דה טפי ליכא לחיוביה למיהב ליה משדה אחר ונראה דה"ה נמי אם המוכר רוצה ליתן לו משדה אחר שיכול לוקח לומר מה אעשה בשדה קטנה כזאת בפני עצמו וצריך לנכות לו מן הדמים:
 
א"ל בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל הן חסיר הן יתיר מספקא לן אי תפיש לשון ראשון או אחרון ונלך אחר פחות שבלשונות וכתב הרמב"ם ואין לו אלא כדין הן חסיר הן יתיר ורשב"ם פירש שהולכין אחר הלשון שמפחית כחו של לוקח שהוא המוציא ואם הותיר כל שהוא יחזיר דהלך אחר לשון מדה בחבל ואם פיחת כל שהוא לא ינכה דהלך אחר לשון הן חסיר הן יתיר ור"ל שהלוקח חשוב לעולם מוציא שקרקע בחזקת בעליה עומדת והראב"ד כתב נתן הלוקח המעות אז הוא תובע ואם לא נתן הלוקח מעות והוא מוחזק והמוכר תובע המעות היתרים אז הוא התובע ופעמים שהחסר קולא או חומרא למוכר ופעמים ללוקח וכן יתיר:
 
א"ל בית כור עפר אני מוכר לך כמו שהוא בתוך סימניו ומצריו אפילו פיחת או הוסיף שתות הגיעו היה הפחת יותר משתות מנכה לו מן הדמים הותיר יותר משתות מחזיר גם השתות והי דינא כדלעיל גבי הרבעים שיתן דמים או קרקע הכל לפי מה שהוא היתרון שאם יש בתוספת פחות מט' קבין בשדה ובגינה פחות מחצי קב אז הוא תלוי ברצון המוכר ואם לאו יתן לו קרקע:
 
וכתב הרמ"ה ז"ל אמר לו בית כור עפר זה ומצר לו מצריו כאילו אמר לו בסימניו ובמצריו: אבל לא מצר לו מצריו אי נמי מצר לו מצריו ולא אמר לו בית כור עפר זה ולא סיימה במצריו בבית כור עפר סתמא דמי:
 
המוכר שדה לחבירו ואמר לו בסימניו ובמצריו והלוקח מכירה ואת מצריה אפילו אמר לו יש במדתה מאתים ואין בה אלא מאה וחמשים הגיעו שהרי הכירה וקבלה ומה שאמר לו חשבון מאתים ר"ל שהיא יפה כאחרת ששוה מאתים וכתב הרמ"ה ה"מ דשויא כי ההיא שיעורא אבל אי לא שויא כי ההיא שיעורא לא במדה ולא בדמים לא הגיעו דמקח טעות הוא אבל רשב"ם פירש דלהשביח מקחו אומר לו וריאה מדבריו שלא לשם תנאי אמר לו כן אלא להשביח מקחו וה"נ מסתברא:
 
האומר לחבירו בית כור פלוני אני מוכר לך אפילו אין במדתה אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שם המקום והוא שנקרא בית כור לפיכך צריך המוכר להביא ראיה שנקרא בית כור: וכן אם אמר לו כרם או פרדס שיש לי במקום פלוני אני מוכר לך אפילו אין ענבים בכרם ולא רמונים בפרדס הגיעו והוא שקורין אותו כרם ופרדס:
 
וכתב הרמב"ם ז"ל כל הדברים האלו כשאין מנהג במקום אבל במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום הידוע להם:
 
האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך רואין כמה שוה כל השדה ונותנין לו כדי דמי חצי השדה ממקום הגרוע שבה:
 
אמר לו חציה בדרום אני מוכר לך רואין כמה שוה חציה שבדרום וכשיעור הזה יתן לו ממקום הגרוע שבה והרמב"ם ז"ל כתב שנותן בדרומה כשיעור חצי שדה ולא נהירא והמוכר נותן לו מחצי הנשאר לו מקום לעשות לו גדר וחוצה לה מקום לעשות חריץ ורחב שלשה טפחים וחוץ לאותו חריץ מקום לחריץ אחר רחב ששה טפחים ובין שני החריצין מקום טפח:
 
ראובן שהיה לו שדה בשותפות עם שמעון ומכרו ללוי ולא פירש כמה וכתב לו פלגא דאית לי בארעא אז מכר לו כל חלקו שהוא חצי השדה כתב לו פלגא בארעא דאית לי לא מכר לו אלא הרביע של כל השדה שהוא חצי חלקו:
 
היה לו בקעה גדולה ובתוכה יש הרבה שדות וכל אחת ואחת חלוקה במיצר עולה לבדה ועומד באחת מהשדות ואומר שדה זו אני מוכר לך לא קנה אלא אותה שדה לבדה אע"פ שסיים מצרים החיצונים של הבקעה במה דברים אמורים שחלוקות במצריהם אבל אם אין מיצר מפסיק בין שדה לשדה כיון שאמר לו שדה זו הכל מכור שכל מה שסובב במיצר אחד נקרא שדה:
 
האומר לחבירו ארעא דבי פלניא אני מוכר לך ויש לו ב' שדות או שלש שנקראים על שם פלניא אינו נותן לו אלא אחת מהפחותה שבהם ואם אמר לו ארעתא מיעוט ארעתא שנים ונותן לו שנים:
 
וכתב הרמ"ה וה"ה נמי אם אמר לו ארעתאי או ארעתא דילי שאין נותן לו אלא שתים ואם אמר לו כל ארעתא נותן לו כל ארעתא דאית ליה חוץ מגנות ופרדסים וכתב ה"ר יונה דווקא כשאומר לשון ארעתא אין בכלל זה גנות ופרדסים וכ"ש בתים לפי שלשון ארעתא כלשון ארצות ואין קורין ארצות בלשון פרט לא לבתים ולא למקומות שהם מיושבים כגון פרדסים ובוסתנים אלא לשדות אבל אם אמר לו כל קרקעותי אני מוכר לך הכל בכלל אפילו בוסתני ופרדסי ואפילו בתים:
 
ואם א"ל זיהראי אף גנות ופרדסים מכורים בר מבתי ועבדי ואם אמר ליה נכסי אפילו בתים ועבדים ופירש רשב"ם אבל מטלטלי לא עד דאמר כל נכסי וה"ר יונה כתב ודאי אם אמר נכסי אני מוכר לך אפילו לא אמר כל נכסי הכל מכור אפילו מטלטלים אבל כשאומר נכסי דבי פלניא אפילו אמר כל אין המטלטלים שקנה ממנו מכורים לפי שאין המטלטלין נקראים על שם המוכר אלא דוקא קרקעות ועבדים:
 
האומר לחבירו נכסי דבי פלגיא אני מוכר לך לא מכר לו אלא קרקעות שקנה מפלוני ואם היה לו שדה אחת שנקרא על שם בי פלגיא ובא הלוקח ליקחנה וטוען המוכר שלא היתה של אותו פלוני אלא שנקראת על שמו אלא זו היא שהיתה של פלוני ואותה מכרתי לך על המוכר להביא ראיה ואם אינו מביא ראיה צריך ליתן לו השדה שהכל קוראין לה על שם פלוני ואם אין לו אלא שדה אחת והיא נקראת על שם פלוני ולא קנאה ממנו צריך ליתנו לו: