שבחי הר"ן: הבדלים בין גרסאות בדף

גם כל התעניתים הרבים מאד שהתענה לא היה יודע מהם שום אדם בעולם אפילו אביו ואמו וקרוביו. רק אשתו לבד היתה יודעת מזה. והיה משביעה שלא תגלה לשום אדם. והיה עושה כמה וכמה תחבולות להעלים ולהסתיר כל התעניתים שהתענה באפן שלא ידע מהם איש.

 

 

 

וגדל קדושתו בפרישות תאוות אכילה היה מפורסם לעין כל. כי לא היה אוכל כלל, וגם מעט שהיה אוכל היה בהכרח גדול מאד. והכרח להכריח עצמו בכל הכוחות כדי לאכל מעט כדי שיהיה לו איזה כח לחיות. ואמר שבתחילה התחיל לשבר תאוות אכילה, דהינו שהיה מכריח עצמו והרגיל עצמו לאכל פחות ממה שהיה אוכל תחלה. וכשנעשה רגיל בזה שיאכל פחות מקדם, ראה שגם עדין יש לו תאווה בזאת האכילה אף על פי שהיא פחותה מקדם. והתחיל שוב לשבר תאוותו ולאכל עוד פחות מזה. ואחר כך ראה שגם זה תאווה, ואכל עוד יותר פחות. וכן אחר כך ראה שגם בזה יש לו תאווה עדין ואכל עוד יותר פחות. ובדרך זה נהג עד שהיה אכילתו פחותה ומעוטה מאד מאד בתכלית הצמצום והמעוט אשר אי אפשר לבאר. ואחר כך ישב עצמו שאף על פי שאכילתו מעוטה מאד, אף על פי כן עדין יש לו תאווה בזה המעט שאוכל. והתגבר עצמו ושבר התאווה גם בזה המעט. עד ששבר תאוות אכילה לגמרי, ויצא מהתאווה לגמרי בתכלית הקדושה עד שלא היה לו שום תאווה כלל וכלל לא.

ובעניין הנסיעה שלו לארץ ישראל, יש הרבה לספר. גדל הייסורים העצומים והקשים מאד מאד שהיה לו בהליכה ובחזרה, וגדל היגיעות והמסירות נפש וריבוי המניעות שהיה לו קדם שזכה לבוא לארץ ישראל. ויבאר כל זה בקונטרס מיחד לקמן בעזרת השם יתברך, אפס קצהו ולא כלו. כי אי אפשר לבאר הכל.

 

 

וגודל עצם הפלגת מדת טובו היה מפורסם לכל מכיריו כי היה רק כלו טוב בלי שום צד קפידה וכעס כלל רק כלו טוב. וזה זכה בארץ ישראל כנ"ל וכבר מבואר בספריו הקדושים תורה על זה שדייקא בארץ ישראל זוכין לבחינת זו שהוא בחינת ארך אפים הפך כעס וחרון אף. ושבשביל זה נתאווה משה רבנו לארץ ישראל וכו' כמו שכתוב (שמות ל"ד) "וימהר משה ויקד ארצה" ודרשו רבותינו, זיכרונם לברכה (סנהדרין קיא:) 'מה ראה ארך אפים ראה' וכו' עין שם.

ובמידת ענוה התפאר עצמו מאד שהוא ענו בתכלית הענווה. ואמר שאין מי שזוכה לענווה באמת כי אם מי שהוא במדרגה זו שיכול לומר על עצמו שהוא ענו. כמו משה רבנו, עליו השלום, שכתב על עצמו (במדבר יב ג) "והאיש משה ענו מאד מכל האדם" וכו'. וכמו שמצינו בדברי רבותינו, זיכרונם לברכה שאמר רב יוסף "אל תתני ענוה דאיכא אנא". והוא זכרונו לברכה, היה בבחינה זו והתפאר עצמו בעצם מעלתו במידת ענוה בתכלית הביטול לגמרי.

 

 

 

גם בעניין ייסורים שיש על רב הצדיקים, ממש לא נשמע ולא נראה בעל ייסורין כמותו, ואי אפשר לספר ולבאר. והיה מלא ייסורים מבית ומחוץ, ובתחילה קודם סוף ימיו היה לו ייסורים עצומים ונוראים אשר לא היו ייסורים דגמתם בעולם. וספר שהייסורים שלו הם בידו בכל עת שרוצה הוא מקבלם על עצמו ובאים עליו הייסורים הללו, ובעת שרוצה לסלקם נסתלקים מעליו. ועוצם קושי וכובד הייסורים הללו היה בלי שעור. ואמרו בשמו שאמר שבשעה שבאו עליו הייסורים, מעצם הפלגת הצער והכאב המפלג מאד מאד היה כמעט יכול לנשך עץ בשיניו מעצם הכאב (כדרך האדם שיש לו ייסורים מפלגים שמעצם הייסורים הוא חורק בשיניו. ועליו זכרונו לברכה, היו ייסורים כבדים וקשים כל כך עד שבשעת הייסורים היה אפשר, שיחתך עצים בשיניו מעצם הצער). אולם גודל וריבוי הייסורים הקשים והעצומים שהיה לו בסוף ימיו שלשה שנים רצופים היו גדולים וקשים עוד יותר ויותר בכפלי כיפליים אשר אין לשער ולהעריך כלל. וקצת מזה יבאר במקום אחר אם ירצה השם אפס קצהו. ויש עוד הרבה בזה לספר אך השמטנו הרב אפילו מהמעט שאנו יודעים כי גם זה המעט הוא רב לספר ולא יספיקו הרבה יריעות. ועוד חזון למועד לבאר יותר בעזרת השם יתברך.

 

 

וכל מה שספרנו עד הנה, אם אמנם כגנות נחשבו כל הספורים הנ"ל לנגדו לפי עוצם מעלתו שזכה אחר כך, עם כל זה ספרנו כל זה מעניין עבודתו ודרכו בימי ילדותו, למען נדע ונשכיל איך הבחירה חופשית וכל אדם יוכל לזכות אם ירצה למעלה מפלגת מאד. אף על פי שנדמה לו שקשה וכבד עליו העבודה מאד, ואין מניחים אותו לכנוס כלל בעבודתו יתברך כי התאוות והמידות רודפין אחריו מאד, אף על פי כן צריך שיהיה עקשן בעבודתו ולבלי להסתכל על כל זה. כי בספורים הללו יבין החכם מדעתו, איך גם על רבנו הקדוש והנורא, זכר צדיק וקדוש לברכה, עבר גם כן כל המניעות והכבדות הנ"ל, ועבר בכל זה, ואף על פי כן זכה לשבר הכל מחמת שרצה באמת בעבודתו יתברך ובחר בחיים באמת עד שזכה למה שזכה.

ואמר שאפילו לא היה מזרע האלקי הבעלש"ט זכר צדיק וקדוש לברכה, רק אפילו אם היה ממשפחה הירודה שבישראל, היה זוכה גם כן למה שזכה על ידי עצם עבודתו ויגיעתו שיגע וטרח מאד מאד בעבודתו יתברך.

 

 

 

==חלק ב - סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל==