ביאור:אסתר ד יא: הבדלים בין גרסאות בדף

לפי מנהג המלכות, כל המופיע לפני המלך ללא רשות היה מסתכן בעונש מוות ([[ביאור:אסתר ד יא]]).[1] ייתכן שאסתר ראתה את עצמה כפילגש המחכה להזמנה להציע את שרותיה ([[ביאור:אסתר ב יד]]) ולא כמלכה, ולתומה חשבה, שגם היא כפופה למנהג הזה. כל מה שאסתר הייתה צריכה לעשות, היה להתחנן על עמה בפני המלך. זה למעשה מה שפקד עליה מרדכי לעשות מיד ([[ביאור:אסתר ד ח]]), בדומה למעשיהּ בעניין בגתן ותרש ([[ביאור:אסתר ב כב]]).[2] <br />
אסתר לא ראתה דחיפות בפתשגן הכתב, שכן הוא איפשר ליהודים כמעט שנה להתקבץ ולהתארגן להגנתם. הצהרת אסתר שהיא לא נקראה למלך "זה שלושים יום" ([[ביאור:אסתר ד יא]]) אולי רומזת לסירובה להופיע לא קרואה, אם מתוך פחד שהמלך אינו אוהב אותה יותר, או כי בעתיד הקרוב יגיע תורה ואין צורך להסתכן.[3] <br />
אסתר חששה להציג את פתשגן כתב-הדת ובכך לגלות את יהדותה, לפגוע בכבוד המלך בחשיפת שגיאותיו, להסתכן בעובדה שהמלך נעשה שונא יהודים ואכן אישר את הפקודה ככתבה, להאשים את המן לשוא במקרה שמקורותיו של מרדכי טעו, ולהסתכן שהמן ישמע זאת וימרוד בו במקום.[4] מכאן אפשר להבין את סירובה לעשות כדברי מרדכי, ויחסה המעליב למרדכי כאדם שאינו מודע, כביכול, למנהגי המלכות ([[ביאור:אסתר ד יא]]). מרדכי חשש לגורלו ותגובתו הייתה חריפה להדהים ([[ביאור:אסתר ד יד]]):

2. הוא איים בתוצאות איומות לה ולבית-אביה ("ואת ובית אביך תאובדו"), ובכך הודיע לאסתר היתומה שהוא, כבן משפחת אביה, נמצא בסכנת-מוות מידית ([[ביאור:אסתר ב ז]],[[ביאור:אסתר ב טו]]).