ביאור:אסתר ג ה: הבדלים בין גרסאות בדף

ברוב המקרים חייבים נתינים לבצע את פקודות הרשות במלואן.<small>[1]</small> הממונים על הביצוע חייבים לאכוף את הביצוע, אפילו אם קיים ספק באמיתות הפקודה. במקרה של פקודת-הכריעה, כנראה אוהדי מרדכי לא מסרו לו את החלק הנוסף בפקודה, שכלל את כיבוד ההִשְׁתַּחֲוָיָה גם מהנכבדים בשער, ואף לא שהמלך מינה את המן למשנה-למלך ([[ביאור:אסתר ג א]]). אולם, אי-ידיעתם אינה בהכרח הוכחה שפקודה כזו לא ניתנה. כיוון שמרדכי ראה בכך סתירה, היה עליו לבדוק את תוקף הפקודה בכך שישאל את המלך, או יסרב ויראה את תגובת המן. מרדכי הבין, שאם פקודה כזו אינה קיימת, המן לא יוכל להענישו, וכך ייפול בפח של עשיית מעשים נלעגים נוספים, מה שיעניק למרדכי הזדמנות נוספת להפגין למלך את יכולתו ונאמנותו. אכן, מרדכי לא כרע ולא השתחווה בכוונה ([[ביאור:אסתר ג ב]]).

דעתו של כותב המגילה לא מתבססת על שום עובדה ממשית. רק אלוהים ידע מה המן חשב והרגיש. כותב המגילה גם כתב "וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל- מָרְדֳּכַי, חֵמָה" ([[אסתר ה ט]]) וגם "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" ([[אסתר א יב]]) ואין הוכחה לכעס, למרות שאנו מאמינים לו ללא עוררין. מרדכי, שנוכח במקרי הכעס הללו, יכול להיות שהבין שהמן מתפלא, כועס ומתאפק.<br>

במקרה נוסף נכתב "וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ" ([[ביאור:אסתר ז ז]]) ולפחות כאן המלך קם ויוצא במהירות, דבר המראה על כעס עצור.

המן ידע את חומרת עבירתו שלו בדרישת כבוד מלכות ללא אישור, ולכן לא היה יכול לאכוף את פקודתו ולסכן את עצמו בתלונות למלך ולזרש אשתו בלי להפליל את עצמו בעבירה זו. מחוסר ברירה, וכדי לא להיות מואשם בזלזול במלכות, המן התעלם מחוצפתו של מרדכי ([[ביאור:אסתר ג ב]] - [[ביאור:אסתר ג ו]]). זה היה האות למרדכי שפקודה כזו בדיוק לא ניתנה.