|
=עד כאן=
צ. שלא להניח אמורי הפסח לפסל בלינה.
צא. מצות הבאת בכורים.
צב. שלא לבשל בשר בחלב.
'''שלא''' נבשל בשר בהמה בחלב, שנאמר ([[שמות כג יט]]) לא תבשל גדי בחלב אמו. ובא הפרוש ([[חולין קיג א]]), דלאו דוקא גדי, אלא אפילו כל בשר בהמה במשמע, שאין לשון גדי אלא לשון בשר בהמה, והוציאו בלשון גדי, לפי שהבשר דבר רך כגדי. ואיך אתה למד כן, ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכתוב גדי, והצרך לפרש גדי עזים, הא למדת, שבמקום שנאמר גדי סתם לאו דוקא גדי עזים, אלא אף כל בשר בהמה כיוצא בו במשמע.
'''משרשי''' מצוה זו, לפי הדומה שהוא כענין מה שכתבנו במצות מכשפה, כי יש בעולם דברים שנאסר לנו תערבתן בסבת הענין שאמרנו שם. ואפשר שתערבת הבשר עם החלב במעשה הבשול יהיה סבת אסורו מן היסוד ההוא. וקצת ראיה לזה לפי שבא האסור לנו במעשה התערבת אף על פי שלא נאכלנו, שנראה בזה שאין אסורו מחמת נזק אכילתו כלל רק שלא נעשה פעלת אותה התערבת ולהרחקת אותו ענין שאמרנו. והזהירנו גם כן במקום אחר שאם אולי נעשה התערבת לבל נאכלהו ולא נהנה בו להרחיק הענין. ואפילו {{ממ|פסחים|כה|א}} אכלו מבלי שנהנה ממנו כלל, לוקה, מה שאין כן בשאר כל אסורי המאכלות, וכל זה מורה שיסוד טעמו הוא מחמת התערבת, וכענין שאמרנו בכשוף. זה נאמר מתוך הדחק ועדין אנו צריכים למודעי המקבל. והרמב"ם זכרונו לברכה כתב בענין טעם אחר ([[מורה נבוכים (אבן טיבון)/חלק ג/מח|מורה נבוכים ח"ג פמ"ח]]) אמר, כי יש עובדי עבודה זרה יעבדוה במעשה תערבת בשר עם חלב, ולכן הרחיקה התורה אותה התערבת. וכל זה איננו שוה לי (אסתר ה יג).
'''דיני''' המצוה, נכתב בעזרת השם בקצור כמנהגנו במצות אסור האכילה וההנאה בסדר כי תשא.
'''ונוהגת''' בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ובשל בשר בחלב, ואף על פי שלא אכלו, לוקה.
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
צג. שלא לכרת ברית לשבעה עממים וכן לכל עובד עבודת אלילים.
'''שלא''' נכרת ברית, כלומר שלא נבטיח באהבתנו אל העם הרע הכופרים שהם שבעה עממים שבתורה שהיו מחזיקים בארצנו טרם בואנו שם, והם החתי והאמרי וכו', שנאמר לא תכרת להם ולאלהיהם ברית, כלומר שלא נעשה עמהם שלום ונניח אותם לעבד עבודה זרה. משרשי, מצוה זו, לאבד עבודה זרה וכל משמשיה מן העולם, ואלו השבעה עממין היו עקר ע"ז ויסודה הראשון, ועל כן נעקרו מארצם. ונצטוינו לשרש אחריהם ולאבד זכרם לעולם וכמו שכתוב עליהם בתורה {{ממ|דברים|ז|ב}} החרם תחרימם, והיא מצות עשה בסדר ואתחנן (מצוה תכה) ושם אאריך במצוה בעזרת האל, ונגיד סבת היות בעולם האמות הרעות למה, וכי מצוה זו בכלל המצות הנוהגות. ומן האזהרה בהם נשמע אזהרה שלא לכרת ברית לכל עובדי ע"ז. אבל יש חלוק בין שבעה עממים לשאר האמות עובדי עבודה זרה, {{ממ|גיטין|מה|א}} ששאר האמות אם אין נלחמים עמנו אין מצוה עלינו להרגם, אלא שלא ישבו בארצנו עד שיעזבו עבודה זרה, ואלו השבעה עממים נצטוינו להרגם בכל מקום שנוכל להם, אלא אם כן יניחו עבודה זרה. והענין לפי שהם היו עקר עבודה זרה ויסודה הראשון, כמו שכתבתי. וכל מי שבא לידו אחד מהם ויכול להרגו בלא סכנה ולא הרגו עובר בלאו. וזה שאמרנו עובדי עבודה זרה בשאין נלחמים עמנו שלא נהרגם דוקא עובדי עבודה זרה מן האמות אבל ישראל עובד ע"ז כגון המינין והמשמדין והאפיקורוסין מצוה עלינו להרגם, לפי שהם מצרים לישראל, ומוטב יאבדו אלף כיוצא בם ולא ישראל אחד כשר.
'''מדיני''' המצוה, מה שאמרו שמקבלין אותן אם רצו לחזר בתשובה. ויתר פרטיה, מבארים בסנהדרין [יורה דעה סי' קצא]
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
צד. שלא לשכן עובדי אלילים בארצנו.
'''שלא''' לשכן עובדי עבודה זרה בארצנו, נאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אתך לי.
'''משרשי''' המצוה, מה שנגלה בכתוב, בשביל שלא נלמד מכפירתם. '''דיני''' המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה {{ממ|ע"ז|סד|ב}} שאלו רצו להניח עבודה זרה אף על פי שעבדוה מתחלתן שמתרים לשכן בארצנו, וזהו הנקרא גר תושב, כלומר שהוא גר לענין שהתר לישב בארצנו, כמו שאמרו זכרונם לברכה (שם) אי זהו גר תושב? זה שקבל שלא לעבד עבודה זרה. ואם לא הניח עבודה זרה אין צריך לומר שאין מוכרין לו קרקע שישכן בארצנו, אלא (שם כא א) אפילו להשכר לו בית, אסור כל זמן שישכר לדירה, לפי שמכניס שם עבודה זרה. אבל לסחורתו מתר, ובלבד שלא ישכיר לשלשה בני אדם, לפי ששלשה דבר קביעות הוא ואין ראוי לקבעם. וחלוק הדינים שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שיש בענין זה בין בתים לשדות וכרמים, ובין סוריא לארץ ישראל, ויתר פרטיה, מבארים בסנהדרין ועבודה זרה [שם].
'''ונוהגת''' בזכרים ונקבות בארץ. והעובר עליה ומכר להם קרקע או השכירו להם במקום שאינו רשאי עבר על מצות מלך, ואינו לוקה, לפי שאפשר למכר להם קרקע או להשכיר בלא עשית מעשה.
|
