משתמש:Roxette5/ספר החינוך/צה - קיד: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 305:
 
==עד כאן==
נט. מצות בית דין לדון בדין נושא שכר ושוכר.
 
'''לדון''' בדין נושא שכר והשוכר, ופרושו נושא שכר, שומר פקדון בשכר שנותנין לו על השמירה, ושוכר הוא כמשמעו, ששכר בהמה מחברו לרכב או לעשות בה מלאכה, או ששכר ממנו מטלטלין, ונפל מחלקת בין השוכר והמשכיר, או בין בעל הפקדון והשומר אותו בשכר, שמצוה עלינו לדון ביניהם, כמו שכתוב בפרשה זו (שמות כב ט) כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמר וגו'.
 
'''שרש''' הדינין ידוע.
 
'''דיניה''' כגון מה שאמרו זכרונם לבדכה (ב"מ צג, א) שנשבעין על האנסין הגדולים ומשלמין הגנבה והאבדה לפי שיש בזה קצת פשיעה וקצת אנס, ומפני השכר שנוטלין על זה חיבין לשלם, מה שאין כן בשומר חנם שפטור על הכל חוץ מפשיעה. ודיני (שם עה, ב) שכירות פועלים ושכירות בהמות ובתים, ודין (ב"ק צח, ב) האמן שקלקל, ומראה (שם צט, ב) דינר לחנוני ונמצא רע, ודין (ב"מ ד, א) שוכר בבעלים שפטור, ודין (שם מב, א) תחלתו בפשיעה וסופו באנס, ודיני (שם לו, ב) שומר שמסר לשומר והוסיף השני או גרע בשמירה, וענין כל המפקיד שעל דעת אשתו ובניו הגדולים הוא מפקיד (שם). ומה שאמרו זכרונם לברכה (ב"מ כט, ב) שאין השוכר רשאי להשכיר. וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה {{הערה|(שכירות ב ה)}} שלא אמרו זה אלא במטלטלין לפי שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, אבל בשוכר בית ורצה להשכירו לאחר רשאי, ובלבד שיהיו האחרונים כמנין הראשונים. וכן בספינה, ויש חולקין (דעת הראב"ד שם) עליו. ויתר פרטיה מבארים בפרק ששי ושביעי מן קמא, ושלישי וששי ממציעא, ובשמיני משבועות {{הערה|[שם מש"ג עד שי"ג]}}.
 
'''ונוהגת''' בזכרים בכל מקום ובכל זמן. ואם עבר עליה ולא דן אם ראוי לכך בטל עשה. ואף על פי שנצטוינו דרך כלל לדון בדין טוען ונטען, רבתה התורה צווי בשומרים בפרט לפי שהן ענינים רגילין בישובי בני אדם.
 
 
 
 
ס. מצות בית דין לדון בדין השואל.
 
'''לדון''' בדין השואל, כלומר אדם ששאל מחברו שום חפץ או בהמה, והשאלה היא בלא שכר כלל אלא שנתחסד עמו לעשות לו טובה זו, ואחר כך אם נפל מחלקת ביניהם על הדבר, שנדון ביניהם הדין, שנאמר על זה כמו שכתוב בפרשה זו ([[שמות כב יג]]) וכי ישאל איש מעם רעהו וגו. ובדין השואל חיבה התורה אפילו האנסין לפי שבאחריותו היא אחר ששאלה ולא הוציא עליה דבר משלו, והרי זה כעין לוה מעות שאם נאנסו ממנו לא יפטר מן המלוה בטענת אנס. ועל ענין שאלה בבעלים שפטור, נוכל לומר לפי הפשט שהתורה לא חיבה השואל אחר שבעל הכלי או הבהמה עמו, דמכיון שהוא שם ישמר הוא את שלו ואל על פי שהשואל פטור אף לאחר שהלכו הבעלים מכיון שהיו שם בשעת שאלה, אפשר לתרץ בזה שלא רצתה הורה לתת הדברים לשעורין ולומר אם ישהו שם הבעלים הרבה יהא פטור השואל ואם מעט יהא חיב, וצותה התורה דרך כלל דכל שהבעלים שם בשעת שאלה, יהא פטור. וזהו הטעם שאמרו זכרונם לברכה {{ממ|בבא מציעא|צה|ב}} שאם היה עמו בשעת שאלה אף על פי שלא היה עמו בשעת שבורה ומתה פטור. אבל היה עמו בשעת שבורה ומתה ולא היה עמו בשעת שאלה חיב, כי בתחלת המעשה הענין תלוי. וזה הטעם בעצמו מספיק לנו בשכירות הבעלים שגם כן פטור.
 
'''דיני''' המצוה, מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה {{ממ|ב"מ|צו|ב}} שאם מתה הבהמה מחמת מלאכה וכן אם נשבר הכלי מחמת המלאכה שפטור, ואם שנה מן הדרך שצווהו הבעלים אפילו מתה מחמת המלאכה שחיב, ואם (שם פג, א) הוליכה במקום שהרואים מצויים, חיב להביא ראיה על טענתו שטען שמחמת מלאכה מתה, וכשמשלם מי שחיב לשלם שמין (שם צז, א) לו תשלומין כמו בנזקין, ושחיב השואל במזונותיה משמשכה ([[כתובות לד ב]]) עד סוף השאלה, ודין (שם) הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה, ודין האומר לחבדו השאילני דבר פלוני בטובתך (ב"מ קג, א) שמשתמש בו לעולם ומחזיר לו שבריו. והשואל סתם לכמה זמן משמע, והחלוק שיש בדברים רבים בענין זה, ואי זה רב נשאל לתלמידיו {{{ממ|ב"מ|צז|א}} ואי זהו שהם שאולים לו, ודין האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי, והשואל מן האשה ונשאל לבעלה, או השואל מאשתו, ושתפין ששאלו זה מזה או מאחר ונשאל לאחד מהם, ודיני השואל פרה ושלחה המשאיל במצות השואל או שלא במצותו. ומה שאמרו שאין השואל רשאי להשאיל, ויתר פרטיה, מבארים במציעא פרק שמיני, ובשבועות גם כן פרק שמיני {{הערה|[ח"ה ש"מ עד שמ"ו]}}.
 
'''ונוהגת''' בזכרים, שעליהם לעשות דין. ובית דין העובד עליה ולא דן, בטל עשה.
 
 
שורה 330 ⟵ 313:
 
סא. מצות בית דין לדון בדין מפתה.
 
'''לדון''' בדין מפתה, כלומר מי שפתה בתולה שנדון אותו כמשפטו הכתוב עליו בפרשה, שנאמר (שמות כב טו) וכי יפתה איש בתולה וגו'. וענין הפתוי הוא, שאומר לה דברים של שקר או של אמת עד שתתרצה אליו. {{הערה|(עי' רמב"ן עה"ת שם)}}
 
'''שרש''' הדין ידוע. ואל תתמה כאן בהיות כל כבודה בת מלך פנימה ([[תהלים מה יד]]) נמכרת לבועל בחמשים כסף, בין עשירה, בין עניה, שאין הקנס רק דמי הנאת השכיבה בלבד, אבל מצד אחר חיב השוכב אותה לתת בשת ופגם לפי יחוסה וחשיבותה, וכל מצות השם יתברך אמונה.
 
'''דיני''' המצוה, כתב הרמב"ם זכרונו לברכה, {{ממ רמב"ם|א|נערה בתולה|ב}} כל שבעיר, בחזקת פתוי עד שיעידו עדים שהוא אנס, וכל שבשדה בחזקת אנס. ואמרו זכרונם לברכה ([[כתובות לט א]]) שנשואי מפתה תלויים ברצון האב והבת והמפתה. ואם כנסה, אין שם קנס. ודין כהן גדול שפתה או אנס, ודין קנס בנבעלה כדרכה, וזמן (שם כט, א) הקנס אינו אלא משלש שנים עד שתבגר, ומה שכתב לאביה דוקא לאביה, אבל אין לה אב אין דין קנס עליה, דפתוי מדעתה הוא, מה שאין כן באנס, וכמו שנכתב במקומו בעזרת השם. והנשים שאין להן קנס ועשר הן, ויתר פרטיה, מבארים בפרק שלישי ורביעי מכתבות (ה' נערה בתולה א)
 
'''ונוהגת''' בכל מקום שיש בית דין סמוכין, שאין דנין דיני קנסות אלא בסמוכין. והעובר עליה ולא עשה דין זה, בטל עשה.
 
 
 
סב. שלא להחיות מכשפה.
 
'''שלא''' נחיה מכשפה אלא נמיתה, שנאמר (שמות כב יז) מכשפה לא תחיה, ולאו דוקא מכשפה, אלא כל מי שעושה כשוף, אלא שדבר ברגיל, שהנשים כשפניות (סנהדרין סז, א) יותר מן האנשים.
 
'''משרשי''' המצוה, שידוע כי ענין הכשוף דבר רע עד מאד וגודם כמה תקלות לבני אדם איני צריך להאריך בו שידועים הדברים, ועל כן נצטוינו לסלק מן העולם המשתדל בזה לפי שהוא בא כנגד חפץ השם שהוא חפץ בישובו ושיתנהג הכל בדרך הטבע שהטבע בתחלת הבריאה, וזה בא לשנות הכל. וענין הכשוף הוא לפי דעתי כן, שהשם ברוך הוא שם בתחלת הבריאה לכל דבר ודבר מדברי העולם טבע לפעל פעלתו טובה וישרה לטובת בני העולם אשר ברא, וצוה כל אחד לפעל פעלו למינהו, כמו שכתוב בפרשת בראשית (א יב) למינהו על הנבראים. וגם על כל אחד ואחד המשיל כח מלמעלה להכריחו על מעשהו, כמו שאמרו זכרונם לברכה {{ממ|בר"ר|ו|}} אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, שאומר לו גדל. ומלבד פעלתם שעושה כל אחד ואחד בטבעו יש להם פעלה אחרת. בהתערב מין מהם עם מין אחר, ובמלאכת התערבת יש בה צדדין שלא הרשו בני אדם להשתמש בהן, כי יודע אלהים שסוף המעשה היוצא לבני אדם באותן צדדין רע להן, ומפני זה מנעם מהם. וזהו אמרם זכרונם לברכה דרך כלל ([[שבת סז ב]]) כל שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמרי. כלומר אין לאסרו מפני צד כשוף אחר שיש תועלת בו מצוי בנסיון באמת אין זה מן הצדדין האסורין, כי לא נאסרו רק מצד הנזק שבהן. ועוד יש באותן צדדי התערבות והתחבולות האסורות לעשות ענין אחר שנאסרו בעבורו לפי שכח אותו התערבת עולה כל כך שמבטל מפעלתו לפי שעה כח המזל הממנה על שני המינים. והמשל על זה, כמו שאתה רואה שהמרכיב מין בשאינו מינו יחדשו לברא מין שלישי, נמצא שבטלה ההרכבה כח שניהם, ועל כן נמנענו מלהעלות על רוחנו אף כי נעשה בידינו דבר שמראה בנו רצון להחליף דבר במעשי האל השלמות.
 
'''ואפשר''' שיעלה בידינו מזה רמז משרשי כלאי זרעים ובהמה ושעטנז, ובמקומם נאריך בם בעזרת השם. וזהו שאמרו זכרונם לברכה ([[סנהדרין סז ב]], [[חולין ז ב]]) למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה ושל מטה. כלומר שכחן עולה לפי שעה יותר מכח הממנים עליהם. וראה כוון דבריהם זכרונם לברכה שאמרו פמליא של מעלה ולא אמרו גזרת מעלה, לפי שהשם ברוך הוא גזרו ורצה מתחלת הבריאה להיות הפעלה הזאת יוצאת מבין שניהם בהתערבם, ובו תוכחת מגלה אל הממנים עליהם, אבל אמרו שכח הפמליא נכחש מכל מקום. ומי שקרבת שכלו באור פני המלך וכח זכותו יעלה על כח הממנים, לא יירא מהמעשה הזה והכחשותיו, כמו שמצינו בגמרא במסכת שבת {{הפניה-גמ|שבת|פא|א}} שאמר החכם אל המכשפה.
 
'''וידיעת''' חלוק ענינים אלה, אי זה תערבת התר לנו ואין בו צד כשוף ואי זהו שיש בו צד כשוף ואסור בחכמת הכשוף, ידוע. ואל תחשב כי מלאכת הכשוף והשדים דבר אחד, שהרי בפרוש אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין שם) בלטיהם זה מעשה שדים, בלהטיהם זה מעשה כשפים. משמע מזה שענין הכשוף אפשר להעשות בלתי מעשה שדים, ואמנם גם עם השדים יעשו לפעמים אותן. ואותן השדים שמשתמשין בהן למלאכת הכשוף נקראין מלאכי חבלה, כן פרש רש"י זכרונו לברכה לפי שענין הכשוף לעולם אינו נעשה רק לחבל. ובפרטי דיני הכשוף בלאו דמכשף נאריך בו יותר בעזרת השם, כי שם מקומו, שאין כאן אלא אזהרת הדין, כלומר שלא נמחל להם אבל נמיתם. {{הערה|{{ממ רמב"ם|טו|סנהדרין||}}}}.
 
'''ונוהגת''' מצוה זו, לעשות דין במכשפים, בזכרים כי להם יאות ונתן לעשות משפט, אבל לא לנקבות. ודוקא בארץ ישראל ובסמוכין ובבית דין של עשרים ושלשה. ובית דין העובר עליה אם יש בו כח לעשות משפט עבר על לאו זה, מלבד שבטל מצות עשה שהוא לעשות דין במחיבין דרך כלל, ואין בזה מלקות לפי שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל חברו בשם{{הערה|([[מכות טז א]])}}.
 
 
 
שורה 358 ⟵ 322:
סג. שלא להונות הגר בדברים.
 
'''שנמנענו''' מלהונות הגר אפילו בדברים, והוא אחד מן האמות שנתגיר ונכנס בדתנו, שאסור לו לבזותו אפילו בדברים, שנאמר ([[שמות כא ב]]) וגר לא תונה. ואף על פי שאנו מזהרים בזה בישראל וזה כיון שנכנס בדתינו הרי הוא כישראל, הוסיף הכתוב לנו אזהרה בו, וגם נכפלה האזהרה עליו דכתיב ([[ויקרא יט לג]]) "לא תונו" פעם אחרת, לפי שענין ההונאה אליו קרובה יותר מבישראל, כי הישראל יש לו גואלים שתובעים עלבונו. ועוד טעם אחר בו, שיש בו חשש שלא יחזור לסורו מכעס הבזיונות. ואמרו בספרא {{ממספרא|מלבי"ם|קדושים|פרשה ח|}} שלא תאמר לו אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה.
 
'''משרשי''' המצוה, מלבד מה שכתבנו, כדי לכף את יצרנו לעולם לבל נעשה כל אשר נמצא בכחינו לעשות לרעה, על כן הזהירתנו בזה האיש שהוא בינינו בלי עוזר וסומך ויש כח ביד כל אחד ואחד ממנו עם אוהביו עליו לבל נעביר עליו את הדרך כלל אפילו בדברים כאלו הוא כאחד ממנו, ומתוך גדרים כאלו נקנה נפש יקרה ומסלסלת ומעטרת המדות הראויה לקבלת הטוב, וישלם בנו חפץ השם יתברך שחפץ להטיב.
 
'''דיני''' המצוה, כגון רב האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה עליו, והודיעונו להזהירנו עוד בדבר שבעשרים ואחד (עי' דפוס לעמבערג שגרס בכ"ד) מקומות הזהירה התורה עליו {{הערה|(ב"מ לט ב, ע"ש)}} וכתבו גם כן לחזוק המצוה שבאותו לשון שנצטוינו באהבת המקום, נצטוינו באהבת הגר, שבאהבת המקום כתיב ואהבת את יי, ובגר כתיב ואהבתם את הגר. והרבה דברים כאלו במדרשים ובקצת מקומות בגמרא. {{הערה|(ח"ה סימן ש"ז)}}
 
'''ונוהגת''' בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ובזהו, עבר על לאו, ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה.
 
 
שורה 370 ⟵ 327:
 
סד. שלא להונות הגר בממון.
 
'''שנמנענו''' שלא להונות הגר בממון, שאם יהיה לנו עמו משא ומתן שלא להונות אותו, שנאמר (שמות כב כ) ולא תלחצנו, ואמרו במכלתא (שם) לא תלחצנו בממונו. וזה הלאו נוסף על הלאו שיכללהו עם ישראל כלם, שהם בלאו דאונאת ממון, ונזהרו עליו בדברים ובממון מן הטעם שכתבנו כל משפטיה במצוה הקודמת לזו. ובלאו דאונאת ממון בישראל נכתב קצת פרטי ההונאה בעזרת השם (שם).
 
 
 
 
סה. שלא לענות יתום ואלמנה.
 
'''שנמנענו''' מהכביד במעשה או אפילו בדבור על היתומים והאלמנות, שנאמר (שמות כב כא) כל אלמנה ויתום לא תענון, אבל כל משאו ומתנו של אדם עמהם יהיה בנחת ובחסד ובחמלה.
 
'''משרשי''' המצוה, מה שכתבתי בסמוך בענין הגר, לפי שאלו הן תשי (תשושי) כח שאין להם מי שיטען טענותם בכל נפש כמו שהיה עושה איש האלמנה ואביהן של יתומים אם היה קים, ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה לקנות מדת חסד ורחמים בנפשנו ונהיה ישרים בכל מעשינו כאלו יש כנגדנו טוען בכח הטענה בהפכנו, ונחוס ונחמול עליהם ונראה זכותם בכל דבר יותר משהיינו עושים אם היה האב והבעל קים. '''מדיני''' המצוה, מה שאמרו {{הערה|{{ממ רמב"ם|ו|דעות|י|}}}} שאפילו אלמנתו של מלך ויתומיו באזהרה זו, והיאך נוהגין עמהם, שלא נדבר אליהם אלא רכות. ולא ינהג אדם בהם אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופן בעבודה, ולא ילבינם בדברים, ויחוס על ממונם יותר מעל ממון עצמו. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שבועות מה א) שהבא לפרע מממונם, אף על פי שיש בידו שטר מקים לא יפרע אלא בשבועה, מה שאין כן באחר. ועוד אמרו זכרונם לברכה (ב"ב כג א) שאם יש להם ריב עם שום אדם, שבית דין חיבים לטען בשבילם כנגד התובע אותם, וטוענין לתועלתם כל מה שיחשבו שהיה יכל אביהם לטען. ואם יש להם מעות שמכריחין בית דין כל מי שימצאו שהוא עשיר מנכסים שיש להם אחריות ויהיה איש נאמן ואוהב שלום וכשר, ומפקידין לו מעות היתומים להתעסק בהן בענין שיהיה קרוב לשכר אצל היתומים ורחוק להפסד, מה שלא התירו באדם אחר משום אסור רבית דרבנן. ומכריחים גם כן כל אדם שהוא טוב להם שיפקח עיניו על נכסיהם אם לא הניח להם אביהם שום אפוטרופוס.
 
'''ועוד''' אמרו בהן ([[גיטין נב א]]) שכל משא ומתן שיהיה להם עם כל אדם יהיה ידם על העליונה כמו הקדש, ויותר מהקדש באחת. כיצד? יתומים שמכרו פרות ומשכן מהם הלוקח ולא נתן להם הדמים עדין והוקרו בינתים, חוזרין בהן, שאין נכסיהן נקנין אלא בכסף כהקדש שכתוב בו ונתן הכסף וקם לו. הוזלו הפרות אין הלוקחים יכולין לחזר בהן, שלא יהא כח הדיוט חמור מכחם. וכן אם לקחו הם פרות ומשכו אותם ולא נתנו הדמים והוקרו אין המוכר יכול לחזר, שלא יהא כח הדיוט שקונה במשיכה גדול מכחם. ואם הוזלו היו יכולין לחזר, אבל מפני תקנתם אמרו שלא יהו יכולין לחזור כדי שימצאו מי שימכר להם פרות בהקפה. נתנו הם דמים למוכר בשביל פרות ולא משכו הפרות והוזלו הפרות חוזרין בהן. וזו האחת שאמרנו שיתרים הם על ההקדש, כי ההקדש אינו חוזר בו בזו, מכיון שיש בכיוצא בזה מי שפרע להדיוט, לא רצו חכמים להטיל פחיתות מדה בשביל מעט רוח לגבי הקדש, אבל לגבי יתומים די להם להיות כשאר העם, וכיון ששאר העם יכולין לחזור בהם מן הדין בזו אלא שיש עליהם דין מי שפרע, (יתומים שאין להם מי שפרע) בדין הוא שיחזרו בהם. נתנו היתומים דמים ולא משכו הפרות והוקרו, אם רצו המוכרים לחזור בהם, חוזרים ומקבלים מי שפרע, וזו תקנה הוא להם, שאם יהיה דינם שיקנו בנתינת המעות ויהיו שלהם לגמרי, שלא יהא המוכד יכול לחזור בו, יאמר להם המוכר נשרפו או אבדו באנס. ואם שמא תאמר יהיו ברשותם לכל תועלתם, שאם ירצו יקחו אותם על כל פנים, ואם לא ירצו לא יקחו אותם כדי שלא יטען המוכר דבר זה, תשובתך כי כל זה אי אפשר לעשות להם, שאינו בדין שנתן להם נכסי בני אדם, די להם כי אנחנו מעמידים אותם זמנין אדינא דאוריתא זמנין אדינא דרבנן לתועלתם, אבל לפנים מכל זה אינו בדין לתת להם ממון העולם. וכעין מה שאמרו עליהם בגמרא ([[בבא מציעא ע א|ב"מ ע א]]) יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו. לקחו היתומים דמים על פרותיהם ולא משכם מהם הלוקח והוזלו, יכולין הלוקחין לחזר בהן מן הדין ומקבלים מי שפרע, שאם אתה אומר נעמידם על דין תורה, ומכיון שנתנו הלוקחין המעות זכו בפרות ולא יוכלו לחזר הלוקחין יהיה זה רעה ליתומים, שלא ימצאו לעולם מי שיקדים להם מעות על פרותיהם. ואולי יצטרכו למעות לפי שעה ונמצא להם בתקנה זו הפסד גדול לפעמים, ועל כן עיינו בכל צדדי תועלתם שהיה אפשר ותקנו להם.
 
'''ולעולם''' ([[בבא מציעא עד ב|שם עד ב]]) אין היתומים מקבלין מי שפרע בכל שיעשה האפוטרופוס ולא האפוטרופוס גם כן לפי שמכחם הוא חוזר בו. וכן הדין בעלמא לענין שליח הנושא ונותן לדעת משלחו ששניהם אין מקבלין מי שפרע. ומכל מקום אמרו בהם שמתר לענותם קצת לתועלתם, כגון הרב לתלמידו של תורה או של אמנות, אבל אפילו לתועלתם מצוה להקל בהם יותר משאר כל אדם. ואמרו גם כן שברית כרותה להם שנענין מצעקתם, שנאמר (שמות כב כב) שמע אשמע צעקתו. ושהם נקראים יתומים לענין מצוה זו עד שלא יהו צריכין בעסקיהם לאדם גדול אלא עושין כל צרכי עצמן כשאר כל הגדולים. ויתר פרטיה מבארים במקומות מפזרים בגמרא ובמדרשות {{הערה|{{ממ רמב"ם|ו|דעות|}}}}.
 
'''ונוהגת''' מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שחיבין בני אדם לנהג עמהם דרך נחת וכבוד. והעובד עליה והכעיסן או הקניטן, או רדה בהם, או אבד ממונם. וכל שכן אם הכה אותן, הרי זה עובר בלא תעשה. ואף על פי שאין לוקין על לאו זה, לפי שאין הענוי דבר מסים כדי להלקות עליו כי לעולם יוכל המענה רשע לטען בשקר כי מן הדין ענם או לטובתם. השם יתברך שהוא בוחן לבבות תובע צערם, והרי ענשו מפרש בתורה, שנאמר והרגתי אתכם בחרב, כלומר מדה כנגד מדה, שתהיינה נשי המענים אלמנות ובניהם יתומים ולא ימצאו מרחם, ([[סוטה ח ב]]) שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו. ואם נקבה היא המענה, תמות ואישה ישא אחרת שתענה בניה. ודרשו זכרונם לברכה והיה כי אם צעק יצעק אלי, בן קובל לאביו, אשה לבעלה, אלמנה ויתום אלי, ושמעתי כי חנון אני. והרמב"ן זכרונו לברכה (ל"ת רנו) ימנה אזהרת יתום ואלמנה בשני לאוין מן הטעם שכתבנו למעלה. (מצוה ז).
 
 
 
 
סו. מצות הלואה לעני.
 
'''להלוות''' לעני כהשגת היד כפי מה שצריך לו למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו. וזאת המצוה {{הערה|(רמב"ם ספר המצוות עשה קצז)}} של הלואה היא יותר חזקה ומחיבת ממצות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגלה פניו לשאל מהם, אין דחקו ואפלתו כמי שעדין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה, ואם יהיה לו מעט סעד של הלואה במה שירויח מעט אולי לא יצטרך לבוא לשאלה לעולם, וכשירחמנו האל ברוח ישלם נשיו ויחיה בנותר. ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה על זה לסעד המך בהלואה טרם יצטרך לבוא אל השאלה שנאמר ([[שמות כב כד]]) אם כסף תלוה את עמי, ואמרו זכרונם לברכה במכילתא (שם) כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה שהם חובה, וזה אחד מהם, ויכריחו הדבר מדכתיב במקום אחר דרך צואה ([[דברים טו ח]]) והעבט תעביטנו.
 
'''שרש''' המצוה, שרצה האל להיות ברואיו מלמדים ומרגלים במדת החסד והרחמים כי היא מדה משבחת, ומתוך הכשר גופם במדות הטובות יהיו ראוים לקבלת הטובה, כמו שאמרנו שחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב לא בהפכו, ובהטיב השם יתברך לטובים ישלם חפצו שחפץ להטיב לעולם. ואם לאו, מצד שרש זה, הלא הוא ברוך הוא יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנעשינו שלוחים לו לזכותנו. ועוד טעם אחר בדבר, שרצה האל ברוך הוא לפרנס העני על ידי בני אדם מגדל חטאו, כדי שיוכח במכאוב בשני פנים, בקבלת הבשת מאשר כגילו ובצמצום מזונו. וכענין זה שאמרנו כדי לזכותנו השיב חכם מחכמינו למין אחד ששאלו אם אלקים אוהב עניים, שהרי צוה עליהם, למה אינו מפרנסם וכו', כמו שבא במסכת בבא בתרא (י, א).
 
'''דיני''' המצוה, כגון איזה עני קודם במצוה זו והאזהרות הרבה שהזהירונו זכרונם לברכה עליה שאמרו (שם י, א) שהאדם מרחק ונמאס ונתעב ונאלח ומשקץ עד שקרוב להיות מאוסו כמאוס עבודה זרה אם יש לו ומושך ידו ממצוה זו. וכמה נחמד ונאהב ומרחם ומתברך בכמה ברכות המחזיק בה, הכל מבאר במקומות מכתבות ובתרא (שם ט, ב) ובמקומות רבים מן הגמרא. (ח"ה צז).
 
 
 
סז. שלא נתבע חוב מעני שאין לו במה לפרע.
 
'''שנמנענו''' מלתבע החוב מן הלוה בעת שנדע שאינו יכול לפרע חובו לפי שאין לו, שנאמר ([[שמות כב כד]]) לא תהיה לו כנושה. ודע כי זאת המניעה תכלל גם כן שלא להלוות ברבית לישראל.
 
'''משרשי''' המצוה, לקבע לנו מדת החסד והחמלה, וכשיהיו קבועות בנו אז נהיה ראויים לקבלת הטובה וישלם חפץ השם בנו שחפץ בעולם הזה ובעולם הבא.
 
'''מדיני''' המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה {{ממ|בבא מציעא|מה|ב}} מנין לנושה בחברו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבר לפניו (נגד ביתו), שנאמר לא תהיה לו כנושה. ומה שאמרו גם כן במכילתא (שם) לא תהיה לו כנושה שלא יראה לו בכל זמן ודברים אחרים הנאמרים בענין זה, במציעא {{הפניה-גמ|בבא מציעא|עה|ב}} ובמקומות בגמרא {{הערה|(ח"ד צז)}}.
 
'''ונוהגת''' בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ותבע הלואתו מחברו ויודע שאין לו ותובעו כדי לצערו, עבר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך.
 
 
שורה 415 ⟵ 342:
 
סח. שלא נשית יד בין לוה למלוה ברבית.
 
'''שלא''' נתעסק במלות רבית בין הלוה והמלוה, כלומר שלא נעשה להם ערבות ולא נעיד אליהם ולא נכתב ביניהם שטר שיש בו הזכרת רבית, שנאמר ([[שמות כב כד]]) לא תשימון עליו נשך. ובא הפרוש במציעא (עה, ב) שהלאו הזה נאמר על המתעסקים בענין כגון ערב ועדים וסופר. ושם נאמר גם כן שהמלוה נכלל עמהם בלאו זה מלבד הלאוין האחרים שמיחדין בו. וכלל הענין שאמר אביי שם, שהמלוה עובר על ששה לאוין, והלוה בשנים, והמתעסקין באחד.
 
'''משרשי''' המצוה, כי האל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר, ועל כן צוה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של רבית וידוע הדבר, ומפני זה נקרא נשך. ובהמנע מן המעשה הזה ערב וסופר ועדים ימנעו בני אדם ממנו. ויתר פרטיה במציעא (י"ד קס).
 
'''ונוהגת''' בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ונעשה סופר או ערב או עד במלוה עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, שאפילו המלוה אינו במלקות, שהרי נתן להשבון, ואינו בדין דהני דאתו מחמתיה יתחיבו במלקות.
 
 
שורה 433 ⟵ 354:
 
'''ונוהגת''' בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וקלל הדין בשם או בכנוי לוקה שתי מלקיות, לפי שהוא ככל אחד מישראל הכשרים שהם בכלל אסור זה וכמו שנכתב בסדר קדושים תהיו (מצוה רלא) ואחד מפני שהוא דין.
 
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 444 ⟵ 369:
 
'''ונוהג''' אסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה וברך השם בענין שאמרנו, נסקל בארץ על פי סמוכין. ועכשיו בחוצה לארץ שאין לנו סמוכין, מרחיקין כל ישראל ממנו ומחרימין אותו. (בטור בחו"ה סי' תכה).
 
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 457 ⟵ 386:
 
'''ונוהגת''' בזכרים ונקבות, בארץ ובכל מקום שנהיה עם מלכנו או עם ראש סנהדרי גדולה. והעובר עליה וקללו בשם או בכנוי, לוקה שלש מלקיות. ואם בן הנשיא קללו לוקה ארבע, שלש שאמרנו, ואחד משום מקלל אביו.
 
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 470 ⟵ 403:
 
'''ונוהגת''' בזכרים ונקבות, בארץ ישראל ובזמן שישראל שם, כדעת הרמב"ם ז"ל {{ממ רמב"ם|א|תרומות|כו|}} שכתב שמצות תרומה ומעשרות מן התורה אינה אלא בזמן שארץ ישראל בישובה. והעובר עליה והקדים דברים אלו זו לזו, דינו כעובר על מצות מלך, אבל אין לוקין עליו, שכך נתבאר שם בתרומה {{הערה|(עי' [[תמורה ד א]])}} שאין בזה הלאו מלקות.
 
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 490 ⟵ 427:
 
'''ונוהגת''' מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כזית מן הטרפה ומכל אלו שנשמעים בפרוש הכתוב שיצאו חוץ למחיצתן, לוקה. ואל יקשה עליך ואיך לוקה, והא קימא לן אין לוקין על לאו שבכללות, והרי זה [לאו] שכלל כמה דברים, כמו שאמרנו, כי פרוש ענין זה כבר בארוהו בספר המצות בעקר התשיעי שני גדולי הדור, והם הרמב"ם זכרונו לברכה והרמב"ן זכרונו לברכה, והרחיבו שם פרושיהם וראיותיהם בזה לברר הדבר יפה, ויאריך הענין, על כן הנחתיו כפי מנהגי בספר. ומכל מקום יש לך לדעת כי העולה מדברי שניהם, שאין זה מכלל לאו שבכללות.
 
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 503 ⟵ 444:
 
'''ונוהגת''' בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, לפי שאינן דנות, ולכך אינן בכלל אזהרה זו שלא לקבל טענת בעל דין אחד שלא בפני בעל דינו, מכל מקום בכלל לאו זה הן שלא יטענו טענותם לדין שלא בפני בעל הדין. וכן מזהרות להרחיק מכל שקר כמו האנשים. והעובר עליה, הרי הוא כעובר על מצות מלך, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה.
 
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 516 ⟵ 461:
 
'''ונוהגת''' מצוה זו, בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנשים, שאינן דנות שיצטרכו לקבל עדות. והעובר עליה וקבל עדות איש רשע ועשה דבר בשביל עדותו, עבר על לאו, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. ואפילו עשה בו מעשה בכל דבר שבממון, לפי שנתן להשבון אין לוקין עליו.
 
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 525 ⟵ 474:
 
'''משרשי''' מצוה זו, לפי שנצטוינו להתדמות במעשינו למדות השם ברוך הוא, וממדותיו שהוא רב חסד, כלומר שעושה עם בני אדם לפנים משורת הדין, וגם אנחנו נצטוינו בכך שיהיה הזכות בדיני נפשות יותר על החיוב, לפי שהוא דבר שאין לו תשלומין. ומשפטי המצוה, בפרק רביעי מסנהדרין, כמו שכתבתי למעלה במצות עשה של אחרי רבים להטת. והעובר עליה וחיב ברב המכרע באחד, עבר על מצות מלך, וענשו גדול מאד, שגורם לאבוד נפש שלא כדין.
 
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 541 ⟵ 494:
 
'''ונוהגת''' מצוה זו בארץ ישראל בלבד, שאין דנין דיני נפשות אלא שם. והעובר על זה ולא רצה ללמד בדין מה שרואה בדעתו וסומך על חבריו, או שפתח לחובה, או שחזר ולמד חובה אחר הזכות, או גדול שפתח תחלה, עברו על לאו, ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.
 
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 554 ⟵ 511:
 
'''ונוהגת''' בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות, והעובר עליה ולא נטה אחריהם, בטל עשה וענשו גדול מאד, שהוא העמוד שהתורה נסמכת בו.
 
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 566 ⟵ 527:
 
'''ונוהגת''' בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר עליה והשוה הדין לחמלתו על הדל, עבר על מצות מלך, ואין בה מלקות, שאין בה מעשה.
 
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 580 ⟵ 545:
 
'''ונוהגת''' בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. והעובר עליה, בטל עשה, ומראה בעצמו מדת האכזריות שהוא מדה מכערת. וכל (שבת ק נא ב) שאינו מרחם, אין מרחמין עליו מן השמים, שאין ראוי גופו לקבלת הרחמנות.
 
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 591 ⟵ 560:
 
'''ונוהגת''' בכל מקום ובכל זמן, בזכרים אבל לא בנקבות, שאינן דנות. ועובר עליה והטה הדין על הרשע עבר על מצות מלך.
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 603 ⟵ 575:
 
'''ונוהגת''' בארץ ישראל בזכרים, לפי שבהם המשפט כמו שאמרנו כמה פעמים, אבל לא בנקבות, לפי שאינן דנות. והעובר עליה ודן על פי עדות שאינה מכונת כמו שאמרנו עבר על מצות מלך, וענשו גדול מאד שגורם להרג נפשות שלא כדין. והרמב"ן זכרונו לברכה (סהמ"צ ל"ת ר"צ) חשב זה המקרא בשני לאוין לענין אחר, והוא שנפטר בדיני נפשות בצדדין שנחיב בדיני ממונות. וסמך על מה שאמרו בגמרא סנהדרין {{הפניה-גמ|סנהדרין|לג|ב}} תנו רבנן, מנין ליוצא מבית דין חיב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, שמחזירין אותו, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרג, כלומר וזה נקי הוא, דשמא זה ילמד שהוא נקי. ומנין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, שאין מחזירין אותו, תלמוד לומר וצדיק אל תהרג. וזה צדיק הוא, שכבר יצא צדיק. הנה ידקדקו המקרא לשני לאוין. וכל ענינים אלה מן השרש שכתבתי, שרצה האל שנהפוך בכל זכות הנדון שמא עשה תשובה ונחם על רעתו שעשה ויהיה ממישבי עולם, והוא ברוך הוא חפץ בישובו.
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 616 ⟵ 591:
 
'''ונוהגת''' בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהם דנים. והעובר עליה וקבל שחד, עבר על מצות מלך, ואינו לוקה לפי שנתן להשבון.
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 630 ⟵ 608:
 
'''ונוהגת''' בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד, ובזמן שישראל שם, שנאמר עליה ([[ויקרא כה ב]]) כי תבאו אל הארץ. ומדרבנן נוהגת אפילו בזמן הזה בארץ דוקא. וכל מקום {{הערה|([[שבועות ו א]])}} שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב ולא כזיב בכלל אסור בעבודה, וכל הספיחים הצומחין שם אסורים באכילה, כי הם קדשו המקומות שהחזיקו בהם כבר עולי מצרים ולא עולי בבל, שהן מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהן אסורין היום מדרבנן בעבודה בשביעית שהחמירו בהן, הספיחין שצומחין שם מתרין באכילה, אחר שלא נתקדש בעולי בבל. ומן הנהר ואמנה והלאה מתר בעבודה. סוריא, והוא מן המקומות שכבש דוד קדם שנכבשה ארץ ישראל כלה, וזהו הנקרא לרבותינו זכרונם לברכה {{הערה|(רמב"ם תרומות א, ג ט)}} כבוש יחיד, והארץ הזאת היא כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל, כגון דמשק ואחלב וחרן ומקומות אחרים סמוכין לאלו, אף על פי שאין שביעית נוהגת בהן מן התורה, גזרו בהן שיהיו אותן המקומות אסורין בעבודה כארץ ישראל. אבל {{הערה|(ידים ד ג)}} עמון ומואב ומצרים ושנער אף על פי שהן חיבין במעשר אין שביעית נוהגת בהן, וכל שכן שאין נוהגת בשאר חוצה לארץ. והעובר עליה ונעל כרמו או שדהו בשביעית או אסף כל פרותיו לביתו בזמן שישראל על אדמתן, בטל עשה. ומכל מקום מתר לאסף מהן מעט מעט לבית לאכל, ובלבד שתהא יד הכל שוה בהן כאלו אין לקרקע בעלים ידועים.
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
 
פה. מצות שביתה בשבת. '''לשבת''' (רמב"ם סהמ"צ עשה קנד) ממלאכה ביום השבת, שנאמר (שמות כג יב) וביום השביעי תשבת. כל ענינה כתוב למעלה בלאו הבא על זה. ונכפלה מצות שבת עד י"ב פעמים.
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 646 ⟵ 630:
 
'''ונוהגת''' בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ונשבע בדבר מכל הנבראים שיאמינו בם הכופרים הסכלים על צד הגדלה, חיב מלקות, כן כתב הרב זכרונו לברכה, ואף על פי שאין בו מעשה בזה, מרב חמר עבודה זרה הוא.
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 659 ⟵ 646:
 
'''ונוהגת''' אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. אבל דין העובר עליה בין איש ואשה שהם בסקילה, אינן אלא במקום הראוי למשפט שהיא הארץ הנבחרת.
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 671 ⟵ 661:
 
'''ונוהגת''' בזמן הבית בזכרים אבל לא בנקבות, ולא כל (שם ב א) הזכרים, שחגר וסומא אפילו באחת מעיניו וחולה וזקן וענוג הרבה שאינו יכול לעלות ברגליו כלם פטורין, וכן טומטום ואנדרוגינוס ועבדים. אבל כל שאר הזכרים חיבים ואפילו יש להם אמנות מכער [ת] כגון (שם ד א) מקמץ ומצרף ועבדן מטהרין גופן ומלבושן ועולין לפני השם יתברך, והם מקבלין לפניו כשאר ישראל, שטנוף הנפש הוא הממאיס בני אדם לפני המקום ולא האמנות כל זמן שעושין אותו בנאמנות. והעובר עליה ונראה בעזרה ביום ראשון של חג ולא הביא קרבן בטל עשה, וגם עבר על לאו, שנאמר על זה ([[שמות כג טו]]) ולא יראו פני ריקם.
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 684 ⟵ 677:
 
'''ונוהגת''' בזמן הבית בזכרים ובנקבות. והעובר עליה והניח מדעתו כזית חמץ ברשותו בשעת הקרבתו, אחד שוחט או זורק או מקטיר האמורין או אפילו אחד מכל בני החבורה הנמנין באכילתו לוקה, והפסח כשר מכל מקום.
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 695 ⟵ 691:
 
'''ונוהגת''' בזמן הבית בזכרים כהנים. והעובר ולא הקריבן, אינו לוקה, לפי שאין בו מעשה.
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 707 ⟵ 706:
 
'''ונוהגת''' בזמן הבית בזכרים, ובפרות ארץ ישראל וסוריא ועבר הירדן, אבל לא בפרות חוצה לארץ. והעובר עליה, בטל עשה.
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 719 ⟵ 721:
 
'''ונוהגת''' בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ובשל בשר בחלב, ואף על פי שלא אכלו, לוקה.
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}
 
 
שורה 727 ⟵ 732:
 
'''מדיני''' המצוה, מה שאמרו שמקבלין אותן אם רצו לחזר בתשובה. ויתר פרטיה, מבארים בסנהדרין [יורה דעה סי' קצא]
 
==הערות==
{{הערות שוליים2}}