משתמש:Roxette5/ספר החינוך/צה - קיד: הבדלים בין גרסאות בדף

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ Erel Segal העביר את הדף משתמש:Dmokhtar/בחיי טיוטה למשתמש:Roxette5/בחיי טיוטה: לבקשת המשתמש
אין תקציר עריכה
שורה 1:
טיוטה למלבי"םספר סימן שטזהחינוך
 
יג. שלא נאכיל מן הפסח לישראל משמד.
 
'''שלא''' נאכיל מן הפסח לישראל מומר לעבודה זרה, שנאמר: (שמות יב מג) כל בן נכר לא יאכל בו, ובא הפרוש עליו, (מכילתא שם) בן ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, וכן תרגם אונקלוס.
==סימן שטז==
 
'''משרשי מצוה''' זו, כמו שכתוב בשחטתו, לזכר נסי מצרים, ועל כן ראוי שלא יאכל בו מומר (משמד), מאחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה, אין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא הפך מזה שיצא מן הכלל וכפר באמונה. ועל כיוצא בזה נאמר בגמרא לפעמים: סברא הוא, כלומר ואין צריך ראיה אחרת {{הערה|(פ"ט מהלכות קרבן פסח)}}
{{דה מפרש|ואשם לאחת מאלה}} הוצרך לומר "לאחת מאלה" בל נאמר שאם עבר על כל השלשה הנזכרים (שהם שמיעת הקול וטומאת מקדש וקדשיו ושבועת ביטוי) אינו חייב אלא קרבן אחד. לכן אמר שכל אחד אשם בפני עצמו. וזה מה שאמר '''[במשנה א']''' ''"לאחת"-- לחייב על כל אחת ואחת''.
 
'''ונוהגת''' בזכרים ונקבות בזמן הבית שיש שם פסח. ועובר עליה והאכיל ממנו לבן נכר עובר על לאו. ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה. {{הערה|(רמב"ם שם ה"ז)}}.
 
'''[ביאור משנה ב']''' והנה זה כתוב פה שלשה פעמים:
* "ואשם לאחת מאלה"
* "והיה כי יאשם לאחת מאלה"
* ובפסוק יג "וכפר עליו על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה".
 
ואמרו חז"ל מפני שיש מקום לטעות שרק על טומאת מקדש וקדשיו חייב בפני עצמו. שאם עבר על טומאת מקדש וקדשיו עם שמיעת הקול או עם ביטוי שתפים - חייב שתים מפני שחייב עליה כרת. אבל אם עבר על שמיעת קול וביטוי שתפים ששניהם דומים שהם בלאו - אינו חייב אלא קרבן אחד. לזה צריך לכתוב שנית "והיה כי יאשם לאחת".
 
יד. שלא נאכיל מן הפסל לגר ותושב.
ויש פה קיצור. שיש עוד לטעות שרק על שמיעת הקול חייב בפני עצמו מפני שעשה בו את הזדון כשגגה (<small>דלא כתיב ביה "ונעלם"</small>) אבל על טומאת מקדש וקדשיו וביטוי שפתים שדומים שלא עשה בה הזדון כשוגג - לא יהא חייב אלא אחת (וכמו שבאר זה בפרק טו משנה ה' ובפרק טז מ"ד). ונאמר שמה שריבה שחייב על טומאת מקדש וקדשיו מפני עצמו היא רק אם עבר עליה ביחד עם שמיעת קול. לכן צריך לכתוב ג' פעמים "לאחת מאלה" לרבוייה שחייב על כל אחת בפני עצמו.
 
'''שלא''' להאכיל מבשר הפסח לגר ולתושב, שנאמר: {{ממ|שמות|יב|מה}} תושב ושכיר לא יאכל בו. והתושב הוא אדם מן האמות שקבל עליו שלא לעבד עבודה זרה ואוכל נבלות. ושכיר הוא גר שמל ולא טבל, שכן פרשו חכמינו ז"ל. {{ממ|יבמות|עא|א}}.
 
'''משרשי מצוה''' זו. מה שכתבנו באחרות לזכר יציאת מצרים. ובעבור שקרבן זה לזכר חרותנו ובואנו בברית נאמנה עם השם יתברך, ראוי שלא יהנו בו רק אותם שהשלימו באמונה, והם ישראלים גמורים ולא אלו שעדין לא באו עמנו בברית שלם. וענין הרחקת הערל מאכילתו, גם כן מזה השרש (שם).
והנה כבר יסדנו למעלה (<small>[[התורה והמצוה ויקרא ד ב#סימן קצח|סימן קצח]]</small>) שיש הבדל במלת "אחת" בין כשבא אחריו שימוש המ"ם ובין כשבא אחריו ה' הידיעה. שאם כוונת המדבר על הכללות, ר"ל ''כל אחת שיהיה'', יסמוך מלת "אחת" אל ה' הידיעה כמו: {{רווח קשיח|1}} "יתנו לי מקום באחת ערי השדה" {{ממ|שמואל א|כז|}}, "אעלה באחת ערי יהודה" {{ממ|ש"ב|ב|}}, "הנה הוא נחבא באחת הפחתים" {{שם|שמואל ב|יז|}}, "וישליכהו..באחת הגאיות" {{ממ|מ"ב|ב|}} -- שבכולם אינו מכוין אל האחדות להוציא הריבוי ''אחת ולא שתים'', רק יכוין הכללות --''כל אחת שתהיה''-- ר"ל באיזה עיר, באיזה פחת.{{ררר}} אבל כשבא אחריה שימוש המ"ם יכוין אל האחדות להוציא הריבוי -- "בחר לך אחת מהנה" {{ממ|דה"א|כא|}}, "לבבתני באחת מעיניך" {{ממ|שיר|ד|}}, עיי"ש.
 
'''ונוהגת''' בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה והאכיל לאלו עובר על לאו, ואין לוקין עליו, שאין בו מעשה.
ולפי זה היה ראוי שיאמר פה "ואשם לאחת '''האלה'''" - שירצה ''כל אחת שיהיה''. מה שאין כן במה שכתב "לאחת מאלה" מורה שבא להוציא הריבוי -- ''רק אחת ולא שתים'' -- שאם חטא לשנים מאלה אינו חייב חטאת. וזה אינו.{{ררר}} וחז"ל השכילו מזרות הזה כי המ"ם בא על כוונת החלוק. כי אם היה אומר "והיה כי יאשם מאלה" כבר רצוף בו הכוונה ''מאחת מאלה'' (<small>שזה משימושי המ"ם כמו "לא עברתי ממצותיך" שפירושו ''מאחת ממצותיך'', "והקריב מן התורים" שפירושו ''תור מן התורים'', וכיוצא</small>) עד שבמלת "מאלה" בשימוש המ"ם רצוף החלוקה - ''כל אחד מאלה'', ומלת "אחת" ילמד כי 'מאלה', ר"ל בכל אחד מן האלה, חייב אם יאשם 'לאחת', על כל אחת בפני עצמו. ומזה הוציאו שבכל אחד מן השלשה בפני עצמם יש חיוב על פרטים ממנו מפני עצמם. ואחר שזה כתיב שלשה פעמים למדו שבכל אחד מן השלשה יצויר שלשה ציורים שחייב על כל פרט בפני עצמו.
 
 
ובזה נבוא אל יתר הביאור.{{ש}}
'''[באור משנה ג' ד' ה']''' - אחר שלמד ממה שכתוב ג' פעמים "לאחת מאלה" שחייב על כל אחד מאלו השלשה קרבן בפני עצמו, מתחיל ללמוד ממה שכתב "'''מ'''אלה" במ"ם (<small>ולא "האלה"</small>) שזה מורה שעל כל אחד מאלה חייב על כל אחד מפרטיו בפני עצמו, כאילו כתיב "לאחת מאחת מאלה" (<small>כי מ"ם "מאלה" מציין כאילו כתוב "אחת" כנ"ל</small>). וזה כתוב ג' פעמים. נמצינו למדין שבכל אחד מאלה יצויר שיתחייב על כל אחד בג' ענינים שונים.
 
טו. שלא להוציא מבשר הפסח חוצה.
 
'''שלא''' להוציא מבשר הפסח ממקום החבורה, {{ממ|פסחים|פה|ב}} שנאמר (שמות יב מו) לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה.
וצייר תחלה ג' ענינים שמתחייב בטומאת מקדש וקדשיו:
* ( א ) שחייב על הקדש בפני עצמו ועל המקדש בפני עצמו. וזהו שאמר '''[במשנה ג]''' ''יכול....מנין על העלם מקדש וכולי'' - רוצה לומר שיתחייב על העלם מקדש ועל העלם קדש בפני עצמם. וב'''[משנה ד]''' ''יכול...מנין על טומאת המקדש וכולי'' - רוצה לומר העלם טומאה לגבי קדש והעלם טומאה לגבי מקדש.
* ( ב ) שאם נטמא כמה פעמים(?) ונכנס למקדש והיה לו ידיעה בינתים-- חייב על כל אחת ואחת. וזהו שאמר '''[במשנה ה]''' ''יכול על כל טומאת מקדש וכולי''.
* ( ג ) שאם נטמא כמה פעמים ואכל קדש-- חייב על כל אחת ואחת. וזהו שאמר '''[במשנה ו]''' ''יכול על כל טומאת הקדש וכולי''.
 
'''משרשי מצוה''' זו. מה שכתבנו לזכר נסי מצרים. ומפני שנעשנו בני חורין ואדונים באה המצוה עליו שיהא נאכל במקום החבורה ולא נוציאהו לחוץ, כדרך מלכי ארץ, שכל המוכן להם נאכל בהיכלם ברב עם שלהם. ודלת הארץ בעת יכינו סעדה גדולה, ישלחו ממנה לחוץ מנות לרעיהם, לפי שהוא חדוש אצלם.
 
'''דיני המצוה''', כגון זה, מה דינו של בשר כשיוצא חוץ, (פסחים שם, א) וההקף שצריכה החבורה לעשות, {{ממ רמב"ם|ט|קרבן פסח|ג}} ודין מחיצה שנפרצה בין החבורות, {{ממ|פסחים|ס|ב}} ויתר פרטיה מבוארים בפסחים (שם).
'''[ביאור משנה ז ופרק טז משנה א'-ד']''' - עתה אחר שמקדים במשנה ז' שגם על שמיעת הקול חייב בפני עצמו (שזה נלמד מפשטות מה שכתוב "לאחת" ג' פעמים) יבאר בפרק טו איך גם בזה יצויר ג' ענינים שחייב על כל אחת ואחת; שזה מרבה במה שכתב ג' פעמים "'''מ'''אלה" במ"ם. והוא:
* ( א ) אם תובע אותו חמשה מיני תביעות, בין על ידי חמשה בני אדם בין על ידי איש אחד (ובדין דחשמה תובעים גריס בילקוט ''"לא לך לא לך.."'', וכן עיקר), כמ"ש '''[במשנה א' וב']'''
'''ונוהגת''' בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה והוציא מן הבשר לחוץ, עבר על לאו ולוקין עליו, והוא שיעשה בה עקירה מן הבית והנחה לחוץ, כדין הידוע בהוצאה של שבת (פסחים שם)
* ( ב ) ממה שכתב שנית "לאחת מאלה" במ"ם מרבה אף שהיא תביעה אחת וחמש מינים, כמו שאמרו '''[במשנה ג']'''
* ( ג ) ממה שכתוב שלישית "מאלה" במ"ם מרבה אף שהם ממין אחד וזמנים מחולפים כמו שאמרו '''[במשנה ד']'''. [ובמשנה שבועות {{הפניה-גמ|שבועות|לג|א}} לא קתני להך בבא דזמנים מחולקים. וכן הרמב"ם לא הזכירה. וצריך עיון].
 
 
'''[באור משנה ה'-ז']''' אחר שמקדים '''[במשנה ה']''' שגם על שבועת ביטוי חייב על כל אחת ואחת, מבאר איך גם בשבועת ביטוי יצויר ג' ענינים שחייב על כל אחת ואחת, שזה מרבה במה שכתב ג' פעמים "לאחת מאלה" במ"ם. והוא:
* ( א ) וצריך להגיה בסוף משנה ה': ''כיצד? שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, ואכל ושתה - מנין שחייב על כל אחת ואחת? ת"ל "לאחת"'' -- כי כן חשיב במשנה דשבועות (דף ?).
* ( ב ) מה שכתב '''[במשנה ו]''' ''שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין וכולי''
* ( ג ) מה שכתב '''[במשנה ז]''' ''שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש וכולי''.
 
טז. שלא לשבר עצם מן הפסח.
 
'''שלא''' לשבר עצם מכל עצמות הפסח, שנאמר (שמות יב מו) ועצם לא תשברו בו.
'''[באור פרק טז]''' - והנה נמצא בפרשה זו גם כן תשעה יתורים ממלת "חטאתו" ו"אשר חטא" שמהם הוציא הספרא תשעה מיעוטים הפך מן התשעה רבוים שאמר עד הנה לחייב על כל אחת ואחת. שלעומת זה מיעט שיביא חטאת אחת על דברים הרבה. והם:
* ( א'-ג' ) שלשה מיעוטים בחטאת עשיר מן הצאן (פסוק ו) "והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן..וכפר עליו הכהן מחטאתו". שמה שכתב "על חטאתו אשר חטא" מיותר לגמרי. וכן מה שכתב "מחטאתו" מיותר דהוה ליה לומר "וכפר עליו הכהן". ובזה פירשו שלמדנו שלפעמים אשמו (ר"ל אשם אחד) על חטאתו (ר"ל על כל מה שחטא) -- שיביא חטאת אחת על דברים הרבה.{{רווח קשיח|1}} ומה שכפל "אשר חטא" -- שהוא גם כן שיביא אשם אחד על כל מה שחטא.{{רווח קשיח|1}} ושלש "וכפר מחטאתו".
 
'''משרשי המצוה'''. לזכר נסי מצרים כמו שכתבנו באחרות. וגם זה גזע מן השרש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה, כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחלת בואנו להיות סגלת כל העמים ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם יט ו), ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו בה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין, נקבע בנפשותינו הדבר לעולם. ואל תחשב בני לתפש על דברי ולומר ולמה יצוה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו?
למדנו ג' למודים בשבועות ביטוי שיוצא בחטאת אחת. והוא:
* ( א ) אם אמר ''"שבועה שלא אוכל"'' ואכל ושתה (כן צריך לומר '''[במשנה א]''', וכמו שהוא במשנה דשבועות
* ( ב ) ''"שלא אשתה"'' סתם ושתה כמה מינים
* ( ג ) ''"שבועה שלא אוכל וכולי"''
 
דע, כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנער ישיאך לדבר כן. ועתה בני, אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע (משלי כב יז), אלמדך להועיל בתורה ובמצות. דע, כי האדם נפעל כפי פעלותיו, ולבו וכל מחשבתיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתתורה ובמצות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעלות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם יעסק תמיד בדברים של דפי, כאלו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומנהו באמנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אמנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעלותיו, כמו שאמרנו.
'''[וזה כוונת משנה א' ב' ג']'''
 
ועל כן אמרו חכמים ז"ל {{ממ|מכות|כג|ב}} רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו להטיב לנו באחריתנו. כי מתוך הפעלות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. ורמזו ז"ל על זה {{ממ|מנחות|מג|ב}}, באמרם כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפלין בראשו, מבטח לו שלא יחטא, לפי שאלו מצות תמידיות, ונפעל בהן תמיד.
 
לכן אתה ראה גם ראה, מה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תמשך ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר, אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים, בשוקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים, ולדבר צחות, וכיוצא באלו הדברים שאין מביאין עליהן אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמו הם, קטני עבה ממתניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם? אל בני, השמר מפניהם, פן תלכד ברשתם. רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל. ואחר דעתך זה, אל יקשה עליך מעתה רבוי המצות בענין זכירת נסי מצרים, שהם עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקינו בהם, נתפעל אל הדבר, כמו שאמרנו.
עוד נמצאו ג' מיעוטים בחטאת עוף שמביא בדלות (פסוק ז) "והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים" (שמלת "אשר חטא" מיותר), ופסוק י "וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא" (שגם כן יש שני יתורים - מלת "מחטאתו" ומלת "אשר חטא"). וכל אלה מלמדים שיביא אשמו על כל ''אשר חטא'', וכן שהכהן יכפר בקרבן זה האחד 'מחטאתו' - ת"ל,{{הערה|<small>נ"ל דצריך להגיה ''ר"ל'' - ויקיעורך</small>}} על החטאים בכלל. וכן על 'אשר חטא' בכלל. ומלמד ג' למודים בשמיעת הקול שיוצא בחטאת אחת על דברים הרבה, וזה אם הוא השיב על כל התביעות ''"שבועה שאיני יודע עדות"'' ולא פרט הפרטים. וזה בג' ענינים:
* ( א ) בתביעה של חמשה זמנים
* ( ב ) בתביעה של חשמה מינים
* ( ג ) בחמשה תביעות בין מאדם אחד בין מכמה בני אדם, שזה שוה בסברה.
 
'''דיני המצוה'''. כגון שובר עצם ממנו אפילו אחר זמן אכילתו, ודין אם יש כזית בשר עליו מה דינו, ודין הסחוסים וגדים הרכים שסופם להתקשות, ויתר פרטיה, מבוארים בפסחים {{הפניה-גמ|פסחים|פד|א}}.
'''[וזה כוונת משנה ד'-ח']'''
 
'''ונוהגת''' בזכרים ובנקבות בזמן הבית. והעובר עליה ושובר עצם בפסח טהור, לוקה.
 
עוד נמצאו ג' מיעוטים בעשירית האיפה שמביא בדלי דלות (פסוק יא) "והביא את קרבנו אשר חטא" (שמלת "אשר חטא" מיותר) ופסוק יג "וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה". אמנם, באמת הגם ש"על חטאתו" מיותר, מלת "אשר חטא" אינו מיותר פה, דצ"ל "אשר חטא מאחת מאלה" ולכן בטומאת מקדש וקדש אינו ממעט רק שני דברים, וכמו שבאר '''[במשנה י' יא']'''. (והגם שלקמן דריש ר' שמעון "וכפר מחטאתו" -- שם דריש המ"ם והשינוי. שפעם כתוב "מחטאתו" ופעם "על חטאתו". ופה דריש המלה בכלל שמיותר).
 
 
יז. שלא יאכל ערל מן הפסח.
ואמר '''[בפרק יז משנה א']''' כלל לדברים הנ"ל (בביטוי שפתים ובשמיעת הקול). שאם היה דרך 'כלל' כמו הני דחשיב בפרק הקודם-- אינו חייב אלא אחת. ואם היה דרך 'פרט' כמו הני דחשיב בפרק טו-- חייב על כל אחת ואחת.
 
'''שלא''' יאכל הערל מן הפסח, שנאמר (שמות יב מח) וכל ערל לא יאכל בו. והוא הערל שמתו אחיו מחמת מילה, ואין צריך לומר עברין (משמד) לערלות, ובו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור, וכן תושב ושכיר גם כן.
ור' יהודה סבירא ליה דאם אמר ''"לא לך לא לך.."'' חייב על כל אחת דהוה פרטי (כך גריס רש"י בפרק האיש מקדש [[קידושין מד א|(דף מד.)]] - ''"לא לך"'' בלא וי"ו. ויש גורסים בוי"ו. עיין בתוס' שבועות [[שבועות לח א|(דף לח)]] ד"ה הכא ובזבחים [[זבחים ל ב|(דף ל:)]] ד"ה כזית. ועיין בקרבן אהרן. ואין כאן מקום להאריך.)
 
'''משרשי מצוה''' זו. מה שכתבנו בתושב ושכיר.
ור' אליעזר סבירא ליה דגם ''לא לך לא לך'' הוה כללא - עד שיאמר ''"שבועה"'' באחרונה (בירושלמי מפרש שיאמר ''"שבועה"'' תחלה וסוף).
 
'''דיני המצוה'''. כגון מילת בניו ועבדיו אם מעכבין אותו לשחט ולאכל הפסח, ויתר פרטיה מבוארים בפסחים (שם).
ור' שמעון סבירא ליה עד שיאמר ''"שבועה"'' לכל אחד ואחד. ועיין באילת השחר (כלל רמב).
 
'''ונוהגת''' בזמן הבית. והעובר עליה, כגון ערל שאכל כזית ממנו, לוקה.
 
 
----------
 
<references/>
יח. מצות קדוש בכורות בארץ ישראל. '''לקדש הבכרות''', כלומר שיהיו כל הולדות הנולדים בראשונה, כלומר יוצא ראשון מרחם הנקבה, בין באדם, בין בבהמה הזכרים קדש לשם, שנאמר (שמות יג ב) קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. ודוקא בהמה, דהינו שור וכבש ועז, אבל לא חיה. ומכל בהמה טמאה, חמור לבד במצוה זו. {{ממ|בכורות|י|א}} וענין המצוה בבהמה טהורה כן, שמצוה על הבעלים להקדישו ולומר, הרי זה קדש, וחיבים לתת אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח, והם אוכלים הבשר ברושלים, ואינו נותנו לו מיד שיולד, אלא מטפל בו בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום. (שם כו, ב) ובחוצה לארץ, שאין לנו מקדש נועל דלת בפניו ומת מאליו, כדעת קצת המפרשים, {{הערה|(מרדכי ע"ז פ"א בשם רבי אליעזר ממיץ, רמב"ם בכורות א י)}} ומהם שאמרו שממתין לו לעולם. ואם נפל בו מום יאכל במום בכל מקום ולכל אדם שירצה הכהן לתנו, וכחלין (דכחלין) הוא נחשב, כמו שכתוב (דברים טו כב) הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות שלו (סוף פרק ה). ובכור אדם ופטר חמור, נפרש ענינם במצות הפדיה שבכל אחד, בעזרת השם, והם בסדר זה ובסדר ויקח קרח.
 
'''משרשי מצוה''' זו. שרצה השם יתברך לזכתנו לעשות מצוה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לנו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו, כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקב"ה ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד לזכר הנס הגדול שעשה לנו השם יתברך בבכורי מצרים, שהרגם והצלנו מידם.
 
'''דיני המצוה'''. באי זה מקום נשחט ונאכל, ועד אי זה זמן מצוה להם לאכלו, וענין הממין הפוסלין בו, ואי זה מום קבוע או מום עובר, והחלוק שביניהם, ומי נאמן על ממיו, ואם נפלו בו או נעשו בו לדעת, ואיזה חכם ראוי להורות בממיו, ודין בכור השתפים ישראלים או שתף גוי, ובאי זה ענין נפטרה הבהמה מן הבכורה או לא נפטרה, ובכור ספק מה דנו, וענין יוצא דפן, טמטום ואנדרגינוס, ויתר פרטיו, מבוארים במסכת בכורות (יט, א מא, א) {{הערה|([[שולחן ערוך יורה דעה שו|יורה דעה ש"ו]] עד [[שולחן ערוך יורה דעה שכ|ש"כ]])}}.
 
'''ונוהגת''' מצוה של קדוש בכור בהמה טהורה מדאוריתא בארץ ישראל בלבד בכל זמן, וכמו שדרשו ז"ל (תמורה כא, ב) מדכתיב {{הערה|(דברים יד כג, ועי' רמב"ם בכורות א, ה)}} ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך, מקיש וכו'. ומדרבנן אף בחוצה לארץ ובזכרים ובנקבות בין ישראלים, בין כהנים ולוים. {{ממ|בכורות|יג|א}} ואף על פי שהבכור שנולד לכהן שלו הוא, מכל מקום חיב להקריב חלבו ודמו ויאכל הבשר בתורת בכור. ובכור אדם ופטר חמור אינו נוהג בכהן ולוי, כמו שנכתב בעזרת השם, וזאת מן המצות שחיבה בסבת דבר.
 
 
 
יט. שלא לאכל חמץ בפסח.
'''שלא''' לאכל חמץ בפסח, שנאמר (שמות לג ג) ולא יאכל חמץ.
 
'''משרשי מצוה''' זו. מה שכתבנו בשאר מצות הפסח.
 
'''דיני המצוה'''. כגון מה הן הדברים שנאסר בהן משום חמץ, והן חמשה מיני דגן, ודין הלש במי פרות, ודין לתיתה, ותבשיל שנמצא בו חמץ, בחמין או בצונן, ויתר פרטיה מבוארים בפסחים (לה, א ב) {{הערה|(או"ח [[שולחן ערוך אורח חיים תמו|מסי' תמ"ו]] עד תס"ח)}}.
 
'''ונוהגת''' בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואוכל כזית חמץ בפסח במזיד, חייב כרת. בשוגג חייב חטאת קבועה.
 
 
 
כ. שלא יראה לנו חמץ בפסח.
 
'''שלא''' יראה חמץ בכל מושבתינו כל שבעת ימי הפסח, שנאמר (שמות יג ז) ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים. ואין אלה שני לאוין בשני ענינים, אבל הם בענין אחד, כמו שאמרו ז"ל (ביצה ז, ב) פתח הכתוב בחמץ וסים בשאור, לומר לך הוא חמץ הוא שאור, כלומר, אין הפרש בין החמץ עצמו ובין דבר המחמץ.
 
'''משרשי המצוה'''. מה שכתבנו בשאר מצות הפסח. דיניה מבוארים בפסחים {{הערה|([[שולחן ערוך אורח חיים תלד|שם תל"ד]])}}.
 
'''ונוהגת''' בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולקח חמץ בפסח והניחו ברשותו, לוקה. אבל אם לא הוציאו מקדם הפסח מביתו אינו לוקה עליו לפי שאין בו מעשה. ואין לוקין עליו, כמו שאמרנו.
 
 
 
כא. מצות ספור יציאת מצרים. '''לספר''' בענין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח לשם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם. שנאמר (שמות יג ח) והגדת לבנך. וכבר פרשו חכמים, (מכילתא בא שם) דמצות הגדה זו הוא בליל ט"ו בניסן בשעת אכילת מצה. ומה שאמר הכתוב לבנך, לאו דוקא בנו, (פסחים קטז, א) אלא אפילו עם כל בריה. וענין המצוה, שיזכר הנסים והענינים שארעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתנו מהם, ואפילו בינו, לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חיב להוציא הדברים מפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב {{הערה|(עי' סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קנז)}}.
 
'''משרשי מצוה''' זו. מה שכתוב בקרבן הפסח. ואין מן התמה אם באו לנו מצות רבות על זה, מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותנו ובתפלותנו זכר ליציאת מצרים, לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחדוש העולם, וכי יש אלה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא ובידו לשנותם, כפי שיחפץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים, ששנה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחדשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כפר בחדוש העולם ומקים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כלם.
 
'''דיני המצוה'''. כגון הסדר שחיבין ישראל לעשות בלילה הזה בענין סעדתן, והכוסות של יין שחיבין לשתות, ושעורן, ומזיגתן, וסדורן. והנני כותב לך בני הסדר בקצרה, כאשר שמעתיו מפי חכמי הדור בדיוק. בתחלה מביאין מים ונוטלין יד אחת בשביל כוס של קדוש שצריכין לטל. והכי איתא בברכות בפרק כיצד מברכין {{הפניה-גמ|ברכות|מג|א}} שבכוס מספיק נטילת יד אחת, ואין מברכין על נטילה זו. ואם רצה לטל שתי ידיו לכוס נוטל בלא ברכה. ואחר כך מברך על היין ומקדש ואינו מברך על היין לאחריו. ואחר כך נוטל שתי ידיו ומברך על נטילת ידים, ומטבל בירק (ס"א הירק) ומברך עליו בורא פרי האדמה לפניו, ולאחריו אינו מברך בורא נפשות וכו', לפי שימתין עד שיאכל המרור ואז יברך בורא נפשות על המרור ועל הירק. ואין כל מה שעשה בנתים הפסקה, כמו שנפרש.
 
ואחר שאכלו מן הירק בחרסת, מוזגין כוס שני, וקוראין ההגדה עם שני פרקים מן ההלל, ונוטלין היד אחת ומברך אשר גאלנו וכו' על כוס השני, ושותין אותו, ואין מברכין עליו פרי הגפן, ולא לאחריו על הגפן. ואחר ששתו כוס שני, נוטלין לידים ומברכין על נטילת ידים, ונוטלין חצי מצה ומניחין אותה על השלמה ומברכין על החצי המוציא ולאכל מצה. ונוטלין חזרת ומברכין לאכל מרור, ואוכלין ממנו בטבול בחרסת, ואין מברכין עליה בורא פרי האדמה, לפי שנפטר בברכה שברכו בירק תחלה, דהכי מכח בגמרא, {{ממ|פסחים|קג|ב}} דלא הוי הפסקה לעולם, שנצטרך לחזר ולברך, אלא אם כן יש בדבר שני ענינים, שיעקר האדם דעתו מן הענין, כגון דאמרי הב לן ונברך, וכיוצא בזה. וכן שלא יהא באפשר לעשות שני הדברים ביחד, כגון מה שאמרו ז"ל (<small>[[חולין פז א|חולין פז.]] ורש"י שם</small>) משתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר.
 
ואחר שאוכלין מן המרור בטבול, כורכין ממנו על גבי מצה ואוכלין. ואחר כך אוכלין סעדתן. ואחר כך אוכל כל אחד ואחד מעט מצה, זכר לפסח שהיה נאכל על השבע, ואין אוכלין עוד כל הלילה, שלא לסלק טעם המצה מן הפה. דכתיב {{ממ|תהלים|קיט|קג}} מדבש לפי, אבל מים ודאי שותין שאין המים מפגין הטעם. וכן שותין גם כן תרי כסי דמצוה, כי לא נדחה מצוה מטעם זה. ואחר כך נוטלין לידים ואין מברכין על נטילת ידים. ומוזגין כוס שלישי, ומברך עליו ברכת המזון ובורא פרי הגפן, אבל לא לאחריו על הגפן {{הערה|(עי' בעל המאור סוף ערבי פסחים)}}.
 
ואחר כך מוזגין כוס רביעי וגומרין עליו את ההלל, ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן, אבל אחריו מברכין על הגפן, והוא שלא יהא דעתו לשתות עוד כוס חמישי. נמצא לפי זה, שאין מברכין בורא פרי הגפן, אלא תרי זמני, על כוס של הקדוש, ועל כוס הברכה. ועל הגפן, פעם אחת אחד כל הכוסות. וארבע הכוסות ומצה דמצוה, צריכין הסבה. ויתר הפרטים מבוארים בסוף פסחים ([[שולחן ערוך אורח חיים תסט|א"ח מסי' תס"ט]] עד תפ"ב)
 
'''ונוהגת''' בזכרים ונקבות (<small>[[פסחים לו א|פסחים לו.]] , [[פסחים קטו ב|קטו:]]</small>) בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה, בטל עשה.
 
 
 
כב. מצות פדיון פטר חמור.
 
לפדות ולד חמר זכר שנולד ראשון, שנאמר {{ממ|שמות|יג|יג}} ופטר חמור תפדה בשה. וענינה הוא שלוקח הישראל שה אחד ונותנו לכהן בפדיון בכור החמור שהוא לשם, מן הטעם שכתבנו למעלה, והוא, ברוך הוא, נתנו לכהן. ולפיכך פודהו הישראל ממנו, כי השם יתברך רצה שיהיה לו פדיון בשה. ואם אין לו שה, פודהו בדמי שה. ולפי שאין דמי השיות שוין, אמרו רז"ל {{ממ|בכורות|יא|א}} עין יפה בסלע, עין רעה בחצי סלע, ובנונית בשלשה זזין. וזמן הפדיון, עד שלשים יום, והשה חלין ביד כהן, והחמור ביד ישראל.
 
'''משרשי מצוה''' זו. כדי שיזכרו היהודים לעולם הנס שעשה להם האל ביציאת מצרים, שהרג כל בכוריהם, כמו שכתוב.
 
'''דיני המצוה'''. כגון שתפות הנכרי או מקבל חמור ממנו להטפל בו, ודין גוי שהפריש פטר חמור מה דינו, ודין חמור שילדה כמין סוס, ודין לוקח חמור מגוי, וענין ספק אם בכרה מה דינו, ודין נותן החמור בעצמו לכהן, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת בכורות (<small>[[בכורות ה ב|ה:]] , [[בכורות יא א|יא.]] , [[בכורות יב א|יב.]]</small>){{הערה|(<small>[[שולחן ערוך יורה דעה שכא|יו"ד סימן שכ"א]]</small>)}}.
 
'''ונוהגת''' בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות ישראלים, ולא בכהנים ולוים. והעובר על זה בטל עשה.
 
 
 
כג. מצות עריפת פטר חמור.
 
לערף פטר חמור אם לא רצה לפדותו, שנאמר {{ממ|שמות|יג|יג}} ואם לא תפדה וערפתו. ענינה, שהורג ולד החמור אם לא רצה לפדותו, וגזר השם שלא יהנה בו, מכיון שלא פדהו, ואפילו הנבלה אסורה לו בהנאה.
 
'''משרשי מצוה''' זו. מה שכתוב בפדיה.
 
'''דיני המצוה''', מה שאמרו {{ממ|בכורות|יג|א}} דמצות פדיה קודמת לעריפה, ושאסור בהנאה אם מת קדם פדיון ויקבר, וכי מצוה להרגו בקופיץ ולא בדבר אחר. ויתר פרטיה מבוארים גם כן בבכורות {{הערה|(שם בי"ד)}}.
 
ונוהגת בכל כמו הפדיה. ויהי בשלח יש בה מצות לא תעשה אחת.