התורה והמצוה ויקרא ט:כב - י:ז: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
העברה
שורה 1:
{{מלבי"ם ספרא נווט|שמיני}}
 
==סימן א==
 
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|ט|א}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים|סימן א}}
 
{{דה מפרש|ויהי ביום השמיני}} דעת הראב"ע (סוף פקודי) שהוקם המשכן בראש חדש ניסן כמו שכתוב "ויהי בחדש הראשון באחד לחדש הוקם המשכן", ואז התחילו ימי המלואים ושלמו בשמיני בחדש, ואז נעשה כל הנאמר פה. ודעת חז"ל שהמשכן הוקם בכ"ג באדר ואז התחילו ימי המלואים, ובכל יום היה מפרק את המשכן עד יום השמיני שהעמידו ולא פרקו (כמו שנזכר בספרא למעלה צו סימן קצא). והיה אם כן יום השמיני באחד לחדש.
 
ובאמת מן הפשט אין להכריע, וכבר כתב הרא"מ (בפר' צו) שרבי עקיבא שאמר בספרי (בהעלתוך פסקא סח) דהטמאים לנפש אדם מישאל ואלצפן היו, סבירא ליה דיום השמיני היה בח' ניסן ואז מתו נדב ואביהו, ויום השביעי היה בערב פסח ולכן לא יכלו לטהר. [ובזה יש לקיים הגירסא שדחו תוספות בסוכה {{הפניה-גמ|סוכה|כה|א}} שגריס בפסחים {{הפניה-גמ|פסחים|צ|ב}} לרב שסבירא ליה אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דסבירא ליה כרבי עקיבא דמשאל ואלצפן היו, והקשו התוספות דאם כן היו יכולים לטהר. ולפי זה לרבי עקיבא חל השמיני בח' ניסן כדעת הראב"ע].
 
וחז"ל שדעתם שיום שמיני למלואים היה בראש חדש לא הכריעו כן מן הפשט רק על ידי דרוש שדרשו "ויהי ביום כלות משה" שכלו הקמותיו ועל ידי הדרוש שיתבאר בספרא להלן (סימן טו). לא מן הפשט. וזהו שאמר פה שזה אחד מן הכתובים שצריך לדרוש.{{ררר}} ועוד נמצא כיוצא בו בתורה שבא מספר זמני ואי אפשר לדעת מן הכרעת הפשט אם מוסב על זמן החדש או על זמן המנין, והוא מה שכתוב במתן תורה "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים". שלפי הפשט יש לפרש שהיה בשלישי בחדש, שהפרשה מתחלת "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני...ומשה עלה אל האלקים...ויבא משה ויקרא לזקני העם..וישב משה את דברי העם אל ה' ויאמר ה' לך אל העם וקדשתם היום ומחר". ויש לפרש שכל זה היה ביום שבאו למדבר סיני שהוא בראש חדש ויום השלישי (שבו נתנה תורה) היה לפי זה בשלישי בחדש.
 
וכבר תראה שהראב"ע כתב שם שמ"ש שציוי על הפרישה היה בשלישי לחדש הוא רק על דרך הסברה ועל הקבלה נסמוך. וגם הרלב"ג בקש לזה סברות מדעתו כי אין הכרע משפט הכתובים, רק מן הדרוש שדרשו בשבת {{הפניה|גמ|שבת|פז|א}} שכל עליותיו בהשכמה היו ולא עלה בו ביום. וזהו שאמר בספרא ''נאמר כאן ויהי ביום השמיני ונאמר להלן ויהי ביום השלישי'' -- רוצה לומר שני פסוקים אלו דומים שצריך בהם לדרוש, כי בשניהם אין אנו יודעים מן הפשט אם (השלישי דשם והשמיני דפה) הוא לחדש (כי שם נזכר החדש בריש הפ' ופה נזכר החדש בהקמת המשכן (פר' פקודי)) או למנין.
 
אולם כאשר דקדקנו בתנ"ך, כל מקום שיציין ימי החדש יפרש תמיד "באחד לחדש" "בשני לחדש". וכן אמר בראש השנה {{הפניה-גמ|ראש השנה|ג|א}} ''ואימא בשני בחדש? אם כן שני בחדש בהדיא הוה כתוב ביה''. ובכל מקום שיאמר מספר קצוב ואחריו המספר הסדורי יהיה תמיד למנין -- "שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי", "וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול". וכן תמיד.
 
ואם כן אחר דשם וכן פה הזכיר מנין קצוב [שם הזכיר "היו נכונים לשלשת ימים כי ביום השלישי ירד", ופה הזכיר "שבעת ימים ימלא את ידכם ויהי ביום השמיני"] -- ממילא פירושו למנין, לא לחדש, שאז היה לו לכתוב "ביום השמיני בחדש" בפירוש. וכן שם היה לו לכתוב "ביום השלישי בחדש" אחר שהפסיק במנין בינתים.
 
והגם יש לומר שהמנין שם ופה התחיל באחד בחדש ואם כן השלישי דשם והשמיני דפה למנין היו גם כן שלישי ושמיני לחדש -- על זה הקדים ששני כתובים האלה צריכים לדרוש והדרוש יכריע שבין שם לא היה בשלישי לחדש כי לא עלה ביום בואו למדבר סיני, וגם פה לא היה בשמיני בחדש מטעם הדרוש שיתבאר לקמן [משנה יד], כי פה יזכיר סתם שכתובים האלה צריכים לדרוש ושהפשט אינו מכריע לא לצד זה ולא לצד זה.
 
 
ועל פי זה אמר שאותו היום נטל עשרה עטרות, ומובא בשבת {{הפניה-גמ|שבת|פז|א}}. ומה שתפס הלשון "''איני יודע אם שלישי לשבת''" -- הוא כר' יוסי בשבת {{הפניה-גמ|שבת|פו|ב}} שבשבעה בסיון נתנה תורה והיה שלישי בחדש שלישי לשבת גם כן. כי רבי עקיבא סבירא ליה כר' יוסי כמש"ש, וכולהו סתימאה אליבא דרבי עקיבא. ובילקוט גרס "''אם שלישי למנין או שלישי לשבת או שלישי בחדש''".
 
==סימן ב==
 
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|ט|א}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים|סימן ב}}
 
{{דה מפרש|קרא משה לאהרן ולבניו}} כבר התבאר (ויקרא סימן א) שכל 'קריאה' שאחריו למ"ד היא שקראו מביתו. והלא אהרן ישב כל הזמן ההוא בפתח אהל מועד? ועל כן פירש ראב"ע שמשה עמד בחוץ וקראו לחוץ. ולמה עשה זה ומדוע לא נכנס פנימה?{{ררר}} פירשוהו חז"ל שהיה זה כדי לכבדו לפני הזקנים להראות שהוא ובניו קודמים להם, כמו שכן כבדו המקום ב"ה שאמר "ועלית אתה ואהרן עמך".
 
==סימן ג==
 
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|ט|ב|ד}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים|סימן ג}}
 
{{דה מפרש|ויאמר אל אהרן קחל לך עגל בן בקר לחטאת}} הנה יפלו בציוי זה כמה שאלות:
* ( א ) אחר שבכל ז' ימי המלואים היה קרבן אהרן ובניו פר לחטאת ואיל לעולה ואיל לשלמים -- למה ביום זה בא עגל תמורת פר החטאת והשלמים לא הביא כלל?
* ( ב ) מה שכתוב "ואל בני ישראל תדבר לאמר" - למה לא צוה בעצמו את ישראל כמו שצוה את אהרן? והלא זקני ישראל עמדו שם במעמד הזה?
* ( ג ) למה נצטוו ישראל בשעיר לחטאת ולא עגל כאהרן? ולמה בעגל וכבש לעולה? ולמה הוסיפו הם להביא שלמים ושור דוקא שלא הוקרב שלמים בכל ימי המלואים?
* ( ד ) למה אמר "לזבח לפני השם", ולא הזביחה הוא המצוה רק זריקת הדם וההקרבה? והיה לו לכתוב "להקריב לפני השם"?
* ( ה ) למה אמר הטעם "כי היום ה' נראה אליכם"? וכי היה זה עיקר טעם שהביאו חטאתם ועולתם?
 
 
ולישב השאלות האלה ערכו חז"ל הדרושים במאמר הספרא הנוכחי.
* אמרו בטעם קרבנו של אהרן שהקריב עגל לחטאת לשלוח דורון אל השטן. והוא על פי הנודע כי יגדל החטא לפי ערך האיש שעשה אותו. שגם חטא קטן יגדל מאד אם עשה אותו אדם גדול. וכן תקטן התשובה והזכות לפי ערך האדם, ר"ל שהתשובה והזכות אשר תספיק לאדם הפחות לא יספיק לאיש המעלה. ולכן יצויר שהתשובה שעשה האדם על חטאו שנתקבל ברצון בהיותו במדרגה קטנה -- לא תספיק אחר שעלה אל מדרגה למעלה ממנו, שאז יתעורר החטא ויגדל לפי מדרגתו עתה ותתמעט הזכות לפי מדרגה זאת.
: ועל פי הנחה זו אמר משה לאהרן שהגם שכבר קבל הקב"ה תשובתו ונתרצה לו -- הנה עתה שיבא למקדשֵי אֵל לשרת בכהונה גדולה, יתעורר המקטרג להשטינו לפי גודל קורבתו אל האלהים עתה שלפיהו קטנה תשובתו וגדל חטאו למעלה ראש. ולכן צוהו להקריב עגל לחטאת על מעשה העגל. ויען שזה רק לסתום פי המקטרג לבד, כי ה' כבר קבל תשובתו והעביר חטאו ולא ינחם -- לכן לא היה צריך לשלמים שענינם לשום שלום בינו לבין אביו שבשמים, כי כבר שם לו ה' שלום. ולא היה צריך רק לשלוח דורון לשטן והיה די בחטאת ועולה; ''רצה הפרקליט ונכנס דורון אחריו'' כמ"ש בזבחים {{הפניה-גמ|זבחים|ז|א}}. ובזה הותרה השאלה הראשונה.
 
* והנה במעשה העגל עיקר החוטאים היו ישראל שאנסוהו לעשות להם את העגל ורצו להרגו, והוא היה כוונתו רק לעכבם כנזכר במדרש, ולכן אמר לו שהוא יאמר להם שיקחו שעיר לכפרה. שחלף שאז פקדו הם לו והכריחו אותו לעשות פקודתם -- יצוה הוא להם על תיקון החטא והם ישמעו, ובזה יתוקן הקודם. וזהו שאמר ''ושמא תאמר וכולי הלא אף ישראל צריכים כפרה שנאמר "ואל בני ישראל תאמר". והותרה השאלה השניה.
 
* ובמה שצוה לישראל להביא שעיר עזים לכפר על מכירת יוסף -- שיפלא מאד -- מדוע לא עכב העון הזה לא יציאת מצרים וקריעת יום סוף ומתן תורה? ואיך התעורר עתה דוקא עם חטא העגל?{{ררר}} אתן בו שלשה טעמים דרושיים:
** ( א ) הנה חז"ל אמרו שמשה רבינו ע"ה שבר הלוחות לדונם כפנויה ולא כאשת איש. והענין כי כל מצוה ה' צוה למשה והוא אמרן לישראל ותיכף נתחייבו במצוה. לא כן עשרת הדברות -- שאמרן גם כן למשה, כי עמו התיחד הדבור, וכתבם על שתי לוחות אבנים -- לא הגיע זמן חיובם עד יביא להם הכתב והמכתב; כי דברים שבכתב אין לאומרן על פה, וכל זמן שלא מסר להם הלוחות נשארו לענין מצות אלה כדין בני נח שאינו מוזהר על השיתוף. וזהו שאמר במדרש שמשה טען ש"אנכי ה' אלקיך" לו אמר ולא לישראל, פירוש: שעדיין לא נתחייבו בם ישראל, כי לא עשה שליחותו למסור להם הלוחות.
:: וכל זה יצדק אם קודם מתן תורה היה להם דין בני נח. וכבר כתבו הרא"ם [[פרשת דרכים|והפרשת דרכים]] שמה שאמר יוסף על אחיו שאוכלים אבר מן החי היינו מצד שראה שאכלו בשר מפרכסת שהם היו סבורים להם דיצאו לגמרי מכלל בני נח אף להקל ויוסף היה סבירא ליה דיש להם דין בני נח ולבן נח אסור מפרכסת דבמיתה תליא מלתא. {{ררר}} [וכבר בארתי במקום אחר שהוא הדין מ"ש שתולים עיניהם בבנות הארץ ושקורים בני השפחות עבדים תליא בזה. שהם החזיקו את עצמם בדין ישראל לא היו יכולין לישא תאומתיהן, ולשיטת יוסף שהיו בכלל בני נח - אחותו מן האב מותר לבני נח ולכן התרעם על שתולים עיניהם בבנות הארץ. וכן בני השפחות שהיו פלגשי יעקב ופלגש הוא בלא קדושין, והיו גרועים מהם. אבל לדעת יוסף שהם בכלל בני נח -- לבן נח בביאה תליא מלתא ואין במציאות שתהיה פלגש כי כשבא עליה היא אשתו]
 
וכבר אמרו חז"ל שיוסף לקה במה שאמר שאוכלים אבן מן החי - "וישחטו שעיר עזים". ואם כן במה ששחטו שעיר עזים התברר שהיה דינם קודם מתן תורה כישראל ואם כן לא הועיל בשבירת הלוחות כי כבר היו כאשת איש מקודם. וגם למ"ש דעל העגל היה להם טענת מודעה שכפה עליהם הר כגיגית, וכבר התבאר שאין מועיל טענת אונס רק אם רוצה לקחת מידו דבר שאינו מחויב, אבל אם האנס כופהו שיתן דבר הראוי ושמחויב בו מצד הדין - אין מועיל טענת אונס כמבואר בפוסקים. וכיון שהם החזיקו עצמם קודם מתן תורה כדין ישראל התחייבו השבטים לקיים מצות התורה כדין ישראל. ומבואר ביורה דעה ([[שולחן ערוך יורה דעה רלו|סימן רלו]]) דכל מצוה שקבלו האבות על עצמם חל החיוב על זרעם אחריהם. ואם כן היו חייבים במצות על ידי קבלת השבטים ושוב אין מועיל טענת אונס.
 
וזהו שאמר ''אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף'' -- ר"ל שממה נפשך אין לכם תירוץ. ולכן ''יבא שעיר וכו' יבא עגל'' - לתקן שניהם.
 
 
( ענין ב' ) מכירת יוסף הפועל היה טוב באמת, כי היה סבה מאת ה' וכמ"ש "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה וכולי". והיה לטובתו באמת. רק מחשבתם היה רע כי הם חשבו לעשות לו רעה, הגם שנתגלגל שהיה לטובה. ובעגל היה בהפך -- שמחשבתם היה לטובה (שהיו טועים שה' ישרה שכינתו על הדמות הזה והיו מתאוים להשראת השכינה וכמ"ש בכוזרי וכמו שכתבנו בפירוש התורה באורך) רק הפועל היה רע ועבודת נכר. ואם כן על העגל היה יכול ה' להעביר חטאם בשילך אחר המחשבה, לא אחר הפועל. אבל אז הלא יש בידם בתחלה חטא מכירת יוסף ואם עד הנה לא הענישם על מכירת יוסף כי הלך אחר המעשה -- אם כן יש בידכם בסוף ממה נפשך. ולכן ''יבא שעיר וכו' יבא עגל וכולי'' למען תצאו נקיים בכל אופן, בין אם נלך אחר המחשבה או אחר המעשה.
 
 
( ענין ג' ) כי יוסף היה מושל מצד שור שבקדושה כמו שכתוב "בכור שורו הדר לו", והם ברצונם "עקרו שור" -- כי ידעו שעתיד ירבעם לעמוד מצד זה ולעשות עגלי זהב (כמו שאמרו המקובלים), ועתה איך עשו הם עצמם את העגל, ובזה היו צריכים כפרה ממה נפשך.
 
 
ובאר עוד '''[ במשנה ד']''' שמה שהוסיפו להביא שור לשלמים כי בחטא העגל היה שני ענינים. העגל אשר נסכו למטה, והכוונה אשר התכוונו אליה למעלה שבאר במדרש שכאשר ראו דמות המרכבה רצו לכוון אל פני שור שבמרכבה ולהמשיך שפע החיה הזאת על ידי דמות העגל. וזה היה עיקר הקצף עליהם, כי פגמו למעלה, ושעל זה אמר "יעשו עגל בחורב וימירו את כבודם בתבנית שור" - שרצו להמיר פני אדם בפני שור. ולכן צוה להביא שור גם כן -- ''יבא שור וכולי יבא עגל וכולי''. והותרה השאלה השלישית.
 
 
ובאר להם המופת שהשלמים ישימו שלום ביניהם ובין אלקים במה שיביאו את הקטיגור לסנגור. הפך הכלל שאין קטיגור נעשה סניגור. יען כי הבאת הקטיגור הוא לזבחו ולהעבירו מן המציאות כי מן החטא יברא מקטרג שיתלבש כדמות החטא והאדם מתירא ממנו כי הוא המוכן להענישו, שהחטא הוא המשטין והוא הממית. ואי אפשר שיהיה הוא סניגור. אמנם אם יעבירוהו מן המציאות לגמרי -- אז שלום ואין פחד. וזהו שאמר ''עבירה שאתם מתייראים ממנה כבר נזבחה'', וז"ש "לזבח לפני השם" - והותרה השאלה הד'.
 
 
והודיע להם כי על ידי שזבחו החטא ובטלוהו למטה -- כן יעובר למעלה. וכמו שאמרו חז"ל שהעביר ה' צורת שור ממרכבתו ונתן תחתיו צורת כרוב. והנה הם אמרו הלא אי אפשר עוד שיראו פני המלך כי שם חקוק צורת שור אשר בו מרו את כבודם, והבטיח להם כי היום ה' נראה אליכם שישיגו הזקנים את הכבוד העליון ופני כרוב מהשמאל שבו שכן בין כתפיהם על כנפי הכרובים. והותרה השאלה החמישית.
 
והנה הטנו המאמר הזה מן המסלה אשר אנחנו עולים בה אל מעגלי הדרוש כי הוא מאמר דרושי בעצם.
 
==סימן ד==
 
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|ט|ה}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים|סימן ד}}
 
{{דה מפרש|ויקחו את אשר צוה משה}} למדנו במאמר זה המיותר שלא המתינו עד שצוה להם אהרן (<small>כמו שכתב "ואל בני ישראל תדבר לאמר"</small>), רק תיכף ששמעו הציוי מפי משה לקחו הכל מרוב זריזתם לכלא פשע ולהתם חטאת.
 
==סימן ה==
 
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|ט|ה}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים|סימן ה}}
 
{{דה מפרש|ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני השם}} מבואר אצלינו שיש הבדל בין ''''קרב'''' ובין ''''נגש''''. שהקריבה הוא בשנים שוים וההגשה בקטן לפני גדול, ובכל מקום שיש בו טורח או מורא. ובבראשית רבה {{ממ|בר"ר|לג|}} מצינו הגשה למלחמה, הגשה לפיוס, הגשה לתפלה.{{ררר}} ולפי זה היה ראוי פה לומר לשון 'הגשה' כמו "והקרבתיו ונגש אלי" {{ממ|ירמיהו|ל|}}, "בגשתם את קדש הקדשים" {{ממ|במדבר|ד|}}.
 
גם מבואר אצלינו שיש הבדל בין ''''עמד''' ובין ''''ניצב'''. שהעמידה הוא רק הפך הישיבה, וההתיצבות מורה שמתחזק לעמוד במקום ההוא; עד שהעמידה וההעכבה במקום הקדש יפול עליה יותר פעל 'ניצב' כמו "והתיצבו באהל מועד". בפרט במקום שהיו מצפים חול הכבוד העליון כמ"ש "כי היום ה' נראה אליכם".
 
וגם למה קרבו כל העדה והוא לא קרא רק לזקני ישראל?
 
ולישב כל זה אמר בספרא שמה שכתוב לשון 'קריבה' זה מורה על השמחה; שמרוב שמחתם קרבו שמה בקל. ומה שכתוב "ויעמדו" הוא שעמדו לשרת לפניו שעל השירות והתפלה בא תמיד לשון 'עמידה' כמו שכתוב "לעמוד לשרת". ומטעם זה קרבו כל העדה הגם שלא נקראו כמשל המלך וכולי.
 
==סימן ו==
 
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|ט|ו}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים|סימן ו}}
 
{{דה מפרש|ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו}} לא ידענו מה צוה שיעשו הם, והלא הם לא עשו דבר רק אהרן עבד עבודתו. ופירשוהו בספרא בדרך הדרוש. שצוה שהם יעשו מעשה הכהן גדול. שמה שיעשה הכהן גדול בבית מקדש הגדול יעשו הם בבית משכן כבוד ה' כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם". וכמו שזבחו כחות החיים והקטירו אותם על מוקדה במזבח הגדול -- כן יזבח כל איש כחות נפש המתאוה והמתעורר מסטרא דבעירא שהוא היצר הרע על מזבח הקטן להעבירו על ידי אש אהבת ה' שלהבת י' עד שייחד כל כחותיו וכל מחשבותיו לאדון המיוחד.
 
וכבר בארנו הדבר בארוכה בארצות השלום (דרוש ג') איך יתיחס האדם למשכן ה' ושם יעלה זבחי צדק עולה וכליל. ואם עשיתן כן -- "וירא אליכם כבוד השם" לשכן כבוד בתוככם.
 
==סימן ז==
 
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|ט|ו}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים|סימן ז}}
 
 
==סימן ח==
 
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|ט|ז}}
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|ט|טו}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים|סימן ח}}
 
 
 
==סימן ט==
 
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|ט|טו}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים|סימן ט}}
 
 
 
==סימן י==
 
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|ט|טז}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים|סימן י}}
 
 
 
==סימן יא==
 
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|ט|יז}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים|סימן יא}}
 
 
 
==סימן יב==
 
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|ט|יז}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים|סימן יב}}
 
 
 
==סימן יג==
 
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|ט|יח}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים|סימן יג}}
 
 
 
==סימן יד==
 
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|ט|כא}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים|סימן יד}}
 
 
 
==סימן טו==
 
{{ציטוט פסוק במלבי"ם|ויקרא|ט|א}}
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים|סימן טו}}