התורה והמצוה ויקרא ט:כב - י:ז: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←סימן ג: לא נגמר |
|||
שורה 49:
* ובמה שצוה לישראל להביא שעיר עזים לכפר על מכירת יוסף -- שיפלא מאד -- מדוע לא עכב העון הזה לא יציאת מצרים וקריעת יום סוף ומתן תורה? ואיך התעורר עתה דוקא עם חטא העגל?{{ררר}} אתן בו שלשה טעמים דרושיים:
** ( א ) הנה חז"ל אמרו שמשה רבינו ע"ה שבר הלוחות לדונם כפנויה ולא כאשת איש. והענין כי כל מצוה ה' צוה למשה והוא אמרן לישראל ותיכף נתחייבו במצוה. לא כן עשרת הדברות -- שאמרן גם כן למשה, כי עמו התיחד הדבור, וכתבם על שתי לוחות אבנים -- לא הגיע זמן חיובם עד יביא להם הכתב והמכתב; כי דברים שבכתב אין לאומרן על פה, וכל זמן שלא מסר להם הלוחות נשארו לענין מצות אלה כדין בני נח שאינו מוזהר על השיתוף. וזהו שאמר במדרש שמשה טען ש"אנכי ה' אלקיך" לו אמר ולא לישראל, פירוש: שעדיין לא נתחייבו בם ישראל, כי לא עשה שליחותו למסור להם הלוחות.
:: וכל זה יצדק אם קודם מתן תורה היה להם דין בני נח. וכבר כתבו הרא"ם
וכבר אמרו חז"ל שיוסף לקה במה שאמר שאוכלים אבן מן החי - "וישחטו שעיר עזים". ואם כן במה ששחטו שעיר עזים התברר שהיה דינם קודם מתן תורה כישראל ואם כן לא הועיל בשבירת הלוחות כי כבר היו כאשת איש מקודם. וגם למ"ש דעל העגל היה להם טענת מודעה שכפה עליהם הר כגיגית, וכבר התבאר שאין מועיל טענת אונס רק אם רוצה לקחת מידו דבר שאינו מחויב, אבל אם האנס כופהו שיתן דבר הראוי ושמחויב בו מצד הדין - אין מועיל טענת אונס כמבואר בפוסקים. וכיון שהם החזיקו עצמם קודם מתן תורה כדין ישראל התחייבו השבטים לקיים מצות התורה כדין ישראל. ומבואר ביורה דעה ([[שולחן ערוך יורה דעה רלו|סימן רלו]]) דכל מצוה שקבלו האבות על עצמם חל החיוב על זרעם אחריהם. ואם כן היו חייבים במצות על ידי קבלת השבטים ושוב אין מועיל טענת אונס.
וזהו שאמר ''אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף'' -- ר"ל שממה נפשך אין לכם תירוץ. ולכן ''יבא שעיר וכו' יבא עגל'' - לתקן שניהם.
( ענין ב' ) מכירת יוסף הפועל היה טוב באמת, כי היה סבה מאת ה' וכמ"ש "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה וכולי". והיה לטובתו באמת. רק מחשבתם היה רע כי הם חשבו לעשות לו רעה, הגם שנתגלגל שהיה לטובה. ובעגל היה בהפך -- שמחשבתם היה לטובה (שהיו טועים שה' ישרה שכינתו על הדמות הזה והיו מתאוים להשראת השכינה וכמ"ש בכוזרי וכמו שכתבנו בפירוש התורה באורך) רק הפועל היה רע ועבודת נכר. ואם כן על העגל היה יכול ה' להעביר חטאם בשילך אחר המחשבה, לא אחר הפועל. אבל אז הלא יש בידם בתחלה חטא מכירת יוסף ואם עד הנה לא הענישם על מכירת יוסף כי הלך אחר המעשה -- אם כן יש בידכם בסוף ממה נפשך. ולכן ''יבא שעיר וכו' יבא עגל וכולי'' למען תצאו נקיים בכל אופן, בין אם נלך אחר המחשבה או אחר המעשה.
( ענין ג' ) כי יוסף היה מושל מצד שור שבקדושה כמו שכתוב "בכור שורו הדר לו", והם ברצונם "עקרו שור" -- כי ידעו שעתיד ירבעם לעמוד מצד זה ולעשות עגלי זהב (כמו שאמרו המקובלים), ועתה איך עשו הם עצמם את העגל, ובזה היו צריכים כפרה ממה נפשך.
ובאר עוד '''[ במשנה ד']''' שמה שהוסיפו להביא שור לשלמים כי בחטא העגל היה שני ענינים. העגל אשר נסכו למטה, והכוונה אשר התכוונו אליה למעלה שבאר במדרש שכאשר ראו דמות המרכבה רצו לכוון אל פני שור שבמרכבה ולהמשיך שפע החיה הזאת על ידי דמות העגל. וזה היה עיקר הקצף עליהם, כי פגמו למעלה, ושעל זה אמר "יעשו עגל בחורב וימירו את כבודם בתבנית שור" - שרצו להמיר פני אדם בפני שור. ולכן צוה להביא שור גם כן -- ''יבא שור וכולי יבא עגל וכולי''. והותרה השאלה השלישית.
ובאר להם המופת שהשלמים ישימו שלום ביניהם ובין אלקים במה שיביאו את הקטיגור לסנגור. הפך הכלל שאין קטיגור נעשה סניגור. יען כי הבאת הקטיגור הוא לזבחו ולהעבירו מן המציאות כי מן החטא יברא מקטרג שיתלבש כדמות החטא והאדם מתירא ממנו כי הוא המוכן להענישו, שהחטא הוא המשטין והוא הממית. ואי אפשר שיהיה הוא סניגור. אמנם אם יעבירוהו מן המציאות לגמרי -- אז שלום ואין פחד. וזהו שאמר ''עבירה שאתם מתייראים ממנה כבר נזבחה'', וז"ש "לזבח לפני השם" - והותרה השאלה הד'.
והודיע להם כי על ידי שזבחו החטא ובטלוהו למטה -- כן יעובר למעלה. וכמו שאמרו חז"ל שהעביר ה' צורת שור ממרכבתו ונתן תחתיו צורת כרוב. והנה הם אמרו הלא אי אפשר עוד שיראו פני המלך כי שם חקוק צורת שור אשר בו מרו את כבודם, והבטיח להם כי היום ה' נראה אליכם שישיגו הזקנים את הכבוד העליון ופני כרוב מהשמאל שבו שכן בין כתפיהם על כנפי הכרובים. והותרה השאלה החמישית.
והנה הטנו המאמר הזה מן המסלה אשר אנחנו עולים בה אל מעגלי הדרוש כי הוא מאמר דרושי בעצם.
==סימן ד==
| |||