סימן סיבה והבדלה/חלק א: הבדלים בין גרסאות בדף

 

==ו. סימני חגבים==

בסוף פרשית העופות [ויקרא יא, כ] אומרת התורה:

"כל שרץ העוף ההלך על ארבע שקץ הוא לכם".

לאחר מכן מסתיימת הפרשיה , ומופיעים שלשה פסוקים [שם כא - כג]:

"אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לא לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ. את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגל למינהו ואת החגב למינהו. וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם".

הציווי הכללי "כל שרץ העוף" שב על עצמו, ועל כן הספרא [פרק ה, י] דורש, שישנו ריבוי לגבי שרץ בעל חמש רגלים, מעין הכלל "אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות" [מנחות ט, ב]. מהתבוננות כללית נראה שהישנות הפסוק מדגישה את הכפילות שקיימת בפרשת החגבים: מחד, שרץ העוף משתייך למערכת השרצים, ולפי זה חגבים הם היתר מכלל איסור השרצים. מאידך, האיסור על שרץ העוף מובא בסוף פרשת עופות, ומשמע שהוא חלק ממנה. זאת בדומה לשרץ המים שמופיע בפרשת דגים ובניגוד לשרץ הארץ שאינו עם הבהמה והחיה. לפי זה החגבים קשורים לעופות.

אפשרות אחרת יכולה להסתמך על פסוקים המופיעים בהמשך הפרק [שם לט-מב]:

"וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנגע בנבלתה יטמא עד הערב... וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. כל הולך על גחון, וכל הולך על ארבע, עד כל מרבה רגלים, לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם".

ציווי זה הנוגע לאכילת חגבים שאינם טהורים, לאחר סיום פרשת העופות, יחד עם הנבילות, ובנפרד משאר דיני שרצים, יכול ללמד על קיומם של החגבים כיחידה בפני עצמה. לפי זה אכילת שרץ העוף היא איסור בפני עצמו, במקביל למצות העשה על אכילת חגבים מותרים בלבד "אך את זה תאכלו".

מוני המצוות, נחלקו בעניין זה. רמב"ם [עשה קנא] והחינוך [קנח] מונים מצות עשה של סימני חגבים, אך אינם מונים מצות לא תעשה, ואילו בעל הלכות גדולות מונה גם איסור על אכילת חגבים טמאים. בנוסף, הרמב"ם [מאכלות אסורות ב, ה] כותב:

"חגב טמא הרי הוא בכלל שרץ העוף".

לפי זה יש כאן מחלוקת האם החגבים הם מין בפני עצמו, או שהם היתר מכלל איסורו של שרץ.

אמנם, המאירי [חולין סה, א] פותח את דבריו בעניין חגבים:

"אמר המאירי חגבים אלו מין עוף הם... וחייבין עליהם משום שרץ העוף" .

"שרץ העוף - הן הדקין הנמוכים ורוחשין על הארץ... לשון רש"י. ואיננו נכון אצלי, כי לא יקרא העוף שרץ בעבור קטנו, ולא יהיה שמו עוף סתם בעבור גודל גופו. והעטלף קטן הרגלים, ורבים ממיני הארבה אשר רגליו גדולים ממנו, ולמה לא יקרא שרץ העוף כהם. אבל שרץ העוף פירושו בצדו "ההולך על ארבע", כי כל עוף שילך על שני רגלים צוארו זקוף וראשו למעלה וסומך על כנפיו ומעופף תמיד, ולכן יקרא עוף כנף ועוף סתם. אבל בעלי ארבעה רגלים הולכים נמוכים, וצוארם וראשם למטה כשרצים, ולכך יקראו שרץ העוף...".

מדבריו ברור שאין לסווג את החגב כתת-קבוצה של עוף, בעלת הבדל כמותי, אלא כקבוצה בפני עצמה. חשיבות הגדרתם של חגבים קשורה למידת הקשר בין סימני חגבים, ובין סימני עופות דגים בהמות וחיות. במידה ומדובר במין שרץ מותר, יתכן ואין כל קשר בין סימנים אלו לשאר הסימנים. הבנה זו מתבקשת בייחוד לאור שיטת רמב"ם [ספר המצות ל"ת קעט, מאכלות אסורות ב, כג] והבנת ר' חיים [גרי"ז מנחות כט, א] העולה מתוך דבריו - ששרצים הם תאר ולא מין .

כמו כן, אם החגבים אינם קבוצת בעלי חיים אלא מעין נספחים של השרצים או העופות, יתכן וסימני חגבים לא באו אלא לזהות את הקבוצה, ואילו בתוך קבוצה זו לא קיים מין טהור או טמא.

לעומת זאת, האפשרות שיכולה לעלות מלשונו של המאירי היא שקיימות שתי מערכות של היתר בחגבים - היתר מכלל העופות ובעלי החיים, שהרי לא מצאנו שסתם בעל חיים הותר, ומעבר לכך היתר מכלל השרצים, ויש לדון האם יתכן שהסימנים ו \ או דיניהם - נחלקו בין המערכות הללו.

הד לדיון הזה, ניתן למצוא בביאור הרד"ל לפרקי דר' אליעזר [ט] שבו נאמר:

"בחמישי השריץ מן המין כל מיני חגבים זכרים ונקבות טמאים וטהורים, בשני סימנים הן מטהרים בכרעים ארוכים שבהן מקפצין על הארץ ובכנפים מכסין את כל הגוף".

לדעת רד"ל, הסיבה שלא מוזכרים הסימנים המופיעים במשנה - ארבע רגלים וארבע כנפיים, נובעת מהבחנה בין סימני קבוצת החגבים, וסימני המינים הטהורים שבהם - מנין הרגלים והכנפיים הם סימני כלל החגבים, ואילו כשאנו כבר יודעים שמדובר בחגבים, הכרעיים והכנפיים המכסות הם סימני הטהרה .

התורה [ויקרא יא, כא - כג] מלמדת מהם מיני וסימני החגבים הטהורים:

"אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לא לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ: את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגל למינהו ואת החגב למינהו: וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם".

הסימנים בשלמותם מנויים במשנה [חולין נט, א]:

"ובחגבים: כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו, רבי יוסי אומר: ושמו חגב" .

בעקבות הפער בין הסימנים המנויים במשנה, ובין אלו המפורשים בפסוקים, קיימות שלוש שיטות כיצד הסימנים נלמדים מן הפסוקים [שם סה, א - סו, א]. בכל אחת מן השיטות יש התייחסות לדרך הלימוד, לפרטים נוספים בגוף החגב, ולשאלה האם שמו של הנידון צריך להיות חגב:

1) לדעת תנא דבי ר' ישמעאל -

א. דרך הלימוד: "אשר לו כרעיים" הוא כלל, מיני הארבה הם פרט, ו"למינהו" שמוזכר בכל אחד מהם הוא כלל. לכן יש ללמוד שכל חגב שהוא כעין הפרט, כלומר - יש בו ארבע סימנים אלו, המאפיינים את מיני הארבה - טהור.

ב. פרטים נוספים בגוף החגב: כיוון שהוזכרו חרגול וארבה, ולארבה אין גבחת או זנב, ולחרגול יש את שניהם, מוכח שפרטים אלו אינם קשורים לסימני חגב. כמו כן, סלעם הוזכר בתור ריבוי לרבות חגב שראשו ארוך.

ג. שם חגב: למדנו מהמין הרביעי המוזכר בתורה, חגב, ששם החגבים צריך להיות חגב. ונחלקו:

1. רשב"א [תורת הבית ג, א ] כתב שהכוונה היא לכל מיני החגבים הטהורים.

2. לדעת רמב"ן [שם סה, ב], וכך עולה מפשטות דברי רש"י [ויקרא יא, כא] ורמב"ם [מאכלות אסורות א, כב; פרוש המשנה חולין ג, ז] - דווקא טהרת חגב שראשו ארוך תלויה בשם חגב, ואילו חגב שאין ראשו ארוך טהור גם אם אין שמו חגב .

• וצריך עיון - מה הסברה, הרי ראשו ארוך נלמד מייתור בפסוק, ומדוע נסבור שיתור זה אמור דווקא בתנאי ששמו חגב .

2) לדעת תני דבי רב -

א. הלימוד: "אשר לו כרעים" הוא כלל, מני הארבה הם פרטים, ו"למינהו" שמוזכר בכל אחד הם פרטים נוספים. מהם למדנו שיש לרבות מינים הדומים להם: מארבה שאין לו גבחת - צפורת כרמים, מסלעם שיש לו גבחת - יוחנא ירושלמית, חרגול שיש לו זנב - ערצוביא, ומחגב - רזבנית הדומה לו. מביאור תוס' רא"ש והמאירי [חולין שם] משמע שלשיטה זו הלימוד הוא לשמונת המינים הללו בלבד.

ב. פרטים נוספים: ראשו ארוך אסור, שהרי אין בין הפרטים הללו מי שראשו ארוך.

ג. לגבי שם חגב נחלקו:

1. לדעת תוס', רמב"ן, וראשונים רבים [חולין שם] - כיוון שאין מקור מיותר לרבות זאת, אין צורך.

2. רמב"ן מעלה אפשרות נוספת - שיש צורך בשם חגב, והוא נלמד לדעה זו משום שאין בכלל אלא מה שבפרט, וכל מיני הארבה שהוזכרו או נלמדו נקראים חגב.

• לשיטה זו יש צריך עיון - אם דווקא מינים אלו הותרו, מדוע לא די בריבוי המינים שאינם כתובים בתורה מן המילה "למינהו", כשם שמינים נוספים נלמדו בעופות. בנוסף - מה משמעותם של סימנים אם ישנו ריבוי למינים מסוימים בלבד .

3) בדעת תנא קמא, נחלקו ראשונים:

א. לריב"ם [תוספות והמאירי בגמרא שם; רשב"א תורת הבית ג, א; ור"ן כג, א בדפי רי"ף], הרב אלברגלוני [רמב"ן שם, ר"ן] ורמב"ם [שם] - ת"ק סובר כמו תנא דבי רבי ישמעאל, ודברי ר' יוסי משלימים לדברי ת"ק.

ב. לרי"ף [שם] ע"פ רמב"ן [שם], ר"ן [שם] ורשב"א [תורת הבית ג, א]: - ת"ק חולק על שאר התנאים, ולדעתו נאמר ארבע פעמים "למינהו" בחגבים כדי ללמוד מהחגבים המוזכרים בתורה ארבעה סימנים אלו שעל ידם יש לטהר חגבים.

לשיטת רי"ף זו יש לומר שהסברה ללמוד דווקא סימנים אלו נובעת ממה שמבאר רמב"ן [שם] בעניין אחר:

"שהארבע כנפים וחופין את רובו, דומין הן לקרסולין, וארבע רגלים שפירשה בהן תורה שאף הן מסייעין אותו לנתר על הארץ".

אמנם, צריך עיון:

א- מדוע יש צורך במקור ללמוד את שני הסימנים - ארבע רגלים וכרעיים, הרי אלו מוזכרים במפורש בפסוק בתור כלל לחגבים הטהורים.

ב- כיצד אפשר ללמוד מן המילה "למינהו" - סימנים, הלא משמעות הביטוי היא ריבוי המין של החגב, ולא תוספת סימן כתנאי לטהרה, וכשם שבעופות למדו ממילים אלו ריבוי לגבי המין ולא לגבי הסימן.

ג- מדוע בניגוד לתני דבי רב ולתני דבי ר' ישמעאל ת"ק אינו מיישם את העיקרון של "כלל ופרט" או "כלל ופרט וכלל" בפסוקים הללו .

3. - חופין את רובו

הגמרא [חולין שם] מסתפקת:

"מאי רובו. אמר רב יהודה אמר רב - רוב ארכו. ואמרי לה - רוב הקיפו. אמר רב פפא: הלכך, בעינן רוב ארכו, ובעינן רוב הקיפו".

ובמקום אחר מופיע [ע"ז לז, א - ב]:

"העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על אייל קמצא דכן... מאי אייל קמצא - רב פפא אמר: שושיבא... רב חייא בר אמי משמיה דעולא אמר סוסביל . בראשו ארוך כולי עלמא לא פליגי דאסור, והכא בכנפיו חופין את רובו על ידי הדחק קמיפלגי, מר סבר: רובא כל דהו בעינן, ומר סבר: רובא דמנכר בעינן".

נמצא, שישנן שתי מחלוקות לגבי דין רובו:

1. האם מדובר ברוב האורך או ברוב ההיקף.

2. האם יש צורך ברוב הניכר או ברוב כל שהוא.

להלכה כתב המאירי [חולין שם] שאין צורך ברוב הניכר.

וצריך עיון מהו שורש המחלוקות הללו, האם יש קשר ביניהם, וממילא האם יש קשר בין הכרעתו של רב פפא בחולין, ובין העובדה שבע"ז הוא חולק על ההסבר של עולא לעדות יוסי בן יועזר.

בנוסף - מרש"י ושאר הראשונים [ע"ז שם] עולה, שרב פפא ועולא באו להסביר במה נחלקו יוסי בן יועזר וחכמים בעדויות, אך הראב"ד [שם] מסביר שהם מבארים במה נחלקו תני דבי רב ור' ישמעאל:

א. לדעת רב פפא - ר' ישמעאל סבר שהזכרתו של מין סלעם בפסוקים, למרות שהיה אפשר ללמוד את מין סלעם מן הסימנים, בא כדי ללמוד שגם אם ראשו של החגב ארוך הוא טהור, ובזה חלק עם תנא דבי רב.

ב. לדעת עולא - המחלוקת היא לגבי דין רובו: ר' ישמעאל סבר שדי ברוב שאינו ניכר, ולתנא דבי רב יש צורך ברוב ניכר כדי לטהר.

ראב"ד מסביר שלשיטת עולא אין ריבוי לגבי ראשו ארוך מפני שזהו פרט שאינו קשור לסלעם, ואילו רוב שאינו ניכר זוהי מציאות הקיימת גם בסלעם.

יש לעיין לאור דבריו של ראב"ד כיצד ישיב רב פפא על טענת עולא. לכל הדעות יש לעיין כיצד יש להכריע במחלוקת לגבי דין רובו .

4. - גדלים לאחר זמן

הגמרא [חולין סה , א] אומרת:

"תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הזחל, מותר. ר"א בר' יוסי אומר "אשר לא כרעים", אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. מאי זחל אמר אביי: אסקרין".

בגמרא מובא ההיתר בחגבים כשתי דעות, אע"פ שלכאורה ר' אלעזר בר' יוסי מסביר את דעת ת"ק. והעיר בדברי חמודות [על רא"ש חולין ג, סו, שנא] שע"פ התוספתא [חולין ג, כה] והספרא [שמיני פרק ה, ח] נראה שאין מחלוקת, והוא מציין שאם נתייחס רק ללשון הגמרא דידן, המחלוקת בין ת"ק לר"א בר' יוסי תהיה בשאלה האם ההיתר כשעתיד לגדל לאחר זמן קיים דווקא בכרעיים, או גם לגבי הכנפיים.

אכן, מן הר"ן [שם כג, א בדפי רי"ף] שכתב "וגלי רחמנא בקרסולים והוא הדין לכנפים" משמע שאין מחלוקת, והלימוד המובא בדברי ר"א בר' יוסי נכון לכל הדעות. לעומת זאת ובספר האשכול [הלכות סימני דגים וחגבים קפ, ב ] כתב "ואפילו אין לו קרסולין עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל הזה מותר". משמע שדין זה אמור דווקא לגבי כרעיים, ולא לגבי כל הסימנים. ולפי זה יש לחלק בין הדעות. כמובן, שעלינו לבאר מהו יסוד הסברה לכל אחת מן השיטות .

5. - חמש רגלים

בספרא [פרק ה, י] נאמר:

"רבי אומר "כל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים טמא הוא לכם" - אם יש לו חמש הרי זה טהור".

ובאר ראב"ד:

"אף על פי שאין בו ארבע סימנים הללו, לפי שלא נתנה תורה סמנין אלא להולכין על ארבע בלבד, אבל לאותן שהולכין על חמש לא הקפידה תורה".

וכתב ערוך השולחן [יו"ד פה, ז]:

"ומאד תמיהני דא"כ לא הוה משתמט הש"ס מלהזכיר זה ואדרבא מלשון המשנה והגמרא בחולין מבואר דבלא סימנים ודאי טמא וצריך עיון...

ולעניות דעתי פירושו כן הוא - דלא תימא כיון דכתיב "אך את זה תאכלו מכל וכו' ההולך על ארבע וגו'", דדווקא ההולך על ארבע כשר בסימנים שנתבארו, אבל בהולך על חמש או יותר לא מהני סימנים אלו והכל טמא, לזה השמיענו התורה דרק בעל ארבע רגלים בלא סימנים טמא, אבל בסימנים גם ביותר מארבע כשר" .

דבריו של הערוך השולחן קרובים לאפשרות נוספת העולה מחלוקתו של רד"ל [לעיל עמ' 72] בין סימני קבוצת החגבים ובין סימני מיני החגבים הטהורים, שרבי לא בא להתיר ללא סימני טהרה, אלא לצרף גם חגב בעל חמש רגלים וכרעיים וכנפיים המכסים את רובו - לקבוצת החגבים.

מכל מקום, עלינו לבאר את שיטת הראב"ד, ואת האפשרות שההיתר יחול על בעלי חמשה רגלים גם ללא סימני טהרה, ודבר זה לא יופיע במשנה .