סימן סיבה והבדלה/חלק א: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 113:
המשנה [נט, א] מלמדת:
"סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס - טמא, כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור, ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו - טמא".
 
בדברי המשנה שלשה נושאים מרכזיים: סימני העוף, החלוקה ביניהם, והיחס בינם ובין הרשימה המופיעה בתורה. כל אחד מן התחומים טעון ברור בפני עצמו.
 
1. - ===דרך לימודם של הסימנים===
1) מודל או יוצאי דופן
 
המשנה [חולין נט, א] אומרת שסימני עופות לא נאמרו מן התורה. על כך מקשה הגמרא [ס, ב - סא, א] מברייתא:
:"נשר" - "מה נשר מיוחד, שאין לו אצבע יתרה, וזפק, ואין קורקבנו נקלף, ודורס ואוכל טמא, אף כל כיוצא בו טמא. תורין שיש להן אצבע יתרה, וזפק, וקורקבן נקלף, ואין דורסין ואוכלין טהורין, אף כל כיוצא בהן טהורין", ומשיב אביי "לא נאמר פירושן מדברי תורה, אלא מדברי סופרים" .
 
בפשטות, תשובתו של אביי היא שהתפקוד של סימני עופות דומה לשאר הסימנים, אלא שהם נלמדו מדברי סופרים. לפי זה, כשם שבשאר בעלי החיים הטהרה קיימת דווקא כשאין כל סימן טומאה, כך גם כאן. ברם, לאחר מכן מובאים דבריו של ר' חייא:
 
ברם, לאחר מכן מובאים דבריו של ר' חייא:
"תני רבי חייא: עוף הבא בסימן אחד טהור, לפי שאין דומה לנשר. נשר דלית ליה כלל הוא דלא תיכול, הא איכא דאית ליה חד תיכול".
 
דברי ר' חייא מעמתים את שני חלקי הברייתא - אם ניתן ללמוד מנשר שבארבעה סימני טומאה העוף טמא, ממילא עוף שיש בו סימן אחד טהור. כאן אנחנו מתוודעים, לסוג חדש של סימנים. בכל בעלי החיים כדי לטהר יש למצוא את כל סימני הטהרה, ואילו כאן כדי לטהר די בסימן אחד. כמובן, שהדבר עומד בניגוד לסוף הברייתא הדורשת מתורין שיש צורך בארבעת הסימנים, ולכן הגמרא מקשה:
"ולילף מתורין, מה תורין דאיכא כולהו ארבעה, אף הכי נמי, עד דאיכא כולהו ארבעה".
 
החל משלב זה קיימות שתי גרסאות, גרסת רש"י [במשנה ובגמרא שם] וגרסת ר' משה בר יוסף [רמב"ן חולין סב, ב; רשב"א שם סב, א; רז"ה שם כ, ב - כא, א בדפי רי"ף ועוד], שתלויה ביחס בין הסימנים המובאים במשנה:
* א. לדעת רש"י - יתכן שלעוף דורס יהיה קורקבן נקלף זפק ואצבע יתירה. לכן קיימים ארבעה סימנים שונים.
* ב. לדעת ר' משה בר יוסף - הדריסה קיימת בעוף שיש בו את שלשת הסימנים הנ"ל, ובעצם ישנם שלשה סימנים המקבילים לסימן אחד.
 
לדעת רש"י תשובת הגמרא היא: "אם כן, שאר עופות טמאין דכתב רחמנא למה לי" . כלומר - אילו היינו צריכים כדי לטמא את כל ארבעת הסימנים, לא היה צורך ברשימה של עופות טמאים, שהרי בידינו מצויים כל הסימנים המטמאים , ודי באחד מהם כדי להוכיח שהעוף טמא. זהו אופן הלימוד מתורין שהוא דומה לשאר הסימנים בבעלי החיים המובאים לעיל. לעומת זאת העובדה שהובאו המינים הטמאים מלמדת שלא היה ניתן ללמוד אותם, כיוון שלמינים הללו רק חלק מסימני הטומאה , והיינו עלולים לטהר אותם ע"י חלק מן הסימנים.
 
לפי זה יוצא שרשימת העופות אינה מודל ללימוד, אלא רשימה של יוצאי דופן. נקודה זו מעלה כמה שאלות:
* א. האם ישנו הבדל בין רשימת העופות שבתורה, לנשר, כך שברשימת העופות הטומאה היא תופעה חריגה, והמודל הבסיסי לעופות טמאים הוא נשר, או שגם נשר הוא עוף יחיד שטמא .
* ב. שאלה זו מובילה לשאלה נוספת - עד כמה קיים קשר בין הסימנים ובין העופות הללו, והאם כשנדון מי הם העופות שנוספו כשהתורה אמרה [ויקרא יא, יד - יט] "האיה למינה... ערב למינו... הנץ למינהו... האנפה למינה", יהיה תפקיד לסימנים, או שאין קשר ביניהם .
* ג. מהו המקור לכך שדווקא הסימנים הללו הם סימני העוף, ולא תכונות אחרות המאפיינות את הנשר בניגוד לתורין, כגון גודל הגוף או היכולת לטרוף. בתפארת ישראל על המשנה [חולין ג, ו] כתב שסימני עוף הם הלכה למשה מסיני, האם יש הכרח בכך .
 
2) ===ניסיונות לימוד אחרים===
לאחר שהגמרא מציגה את רשימת העופות בתור קבוצה ייחודית, ישנם חמישה שלבים שבהם הגמרא מעלה את האפשרות ההפוכה שדווקא עופות אלו מהווים מודל ללימוד:
 
1.
לימוד - הקיים רק לגרסת רש"י - מקבוצה של רוב העופות , שיש בהם שלשה סימני טהרה, שכל מי שיש בו רק שלשה סימני טהרה טמא. תשובת הגמרא היא, שאילו היינו אומרים כן לא היה צורך למנות בתורה עורב שיש בו רק שני סימני טהרה .
 
2.
לימוד מעורב שמי שיש בו שני סימנים טמא ורק מי שיש לו שלשה סימני טהרה או יותר - ואינו מקבוצת העופות - טהור. תשובת הגמרא היא שאילו היינו אומרים כן לא היה צורך למנות בעלי סימן אחד - לרש"י פרס ועזניה, ולר' משה בר יוסף - רוב העופות.
 
3.
לימוד מפרס ועזניה - שמי שיש בו סימן אחד טמא, ורק מי שיש לו שני סימני טהרה או יותר - ואינו מקבוצת העופות או עורב - טהור. תשובת הגמרא היא, שאילו היינו אומרים כן, לא היה צורך למנות נשר שאין בו סימנים כלל.
 
4.
לימוד מפרס ועזניה שמי שיש בו סימן אחד טהור, שהרי אילו היה טמא, לא היה צורך לכתוב אלא אחד מהם, וממנו נלמד את שאר המקרים שבהם בעל סימן אחד טמא. תשובת הגמרא - בפרס ועזניה יש סימנים שונים, ולכן ניתן להסביר מדוע נמנו שניהם גם בלי להגיע למסקנה כזו.
 
5.
לימוד מכל העופות פרט לנשר, שמי שיש בו סימן אחד טהור, שהרי כל אחד מן הסימנים מצוי בעופות הטמאים לפחות פעמים, ואילו היה סימן זה מטמא תמיד, די היה בהזכרת כל סימן פעם אחת, והיינו לומדים מכך שמי שיש בו סימן כזה מטמא. האזכור הכפול מלמד שעוף בעל סימן אחד טהור.

תשובת הגמרא לשאלה זו מפוצלת לשתי גרסאות:
א. לפי הגרסה כפי שהיא מופיעה לפנינו, וכן שיטת רש"י, קיבלנו במסורת שלקבוצה של רוב העופות יש שלשה סימני טהרה מסוימים מבין הארבעה, לעורב שנים מתוכם, ולפרס או עזניה - לאחד מהם יש סימן אחד מבין שלשת הסימנים שיש לקבוצה, ואילו לשני יש סימן שאין לשאר העופות.
ב. לפי גרסת ר' משה בר יוסף, קיבלנו במסורת שלעשרים ושתים מן העופות יש סימן טהרה אחד מתוך שלשה סימנים, לעורב יש את כל השלשה, ולעזניה יש סימן אחד שאין באחרים.
לכל הדעות התשובה היא: אם לא היה מופיע נשר בתורה, היינו לומדים מאותו עוף שיש לו סימן אחד שאין בעופות האחרים, שכל עוף אחר שאינו מופיע בתורה ויש בו סימן כזה טמא, ולכן יש צורך בכתיבת הנשר כטמא, ההופכת את העופות המנויים לייחודיים שאי אפשר ללמוד מהם.
 
3) שאלות נוספות
 
3) ===שאלות נוספות===
דברי הגמרא מותירים אותנו עם מספר ידיעות יסודיות, שמתוספים אליהן מספר כללים נוספים הנגזרים מהמשך הסוגיות. בעזרת אלו, ולפעמים בעזרת תצפיות במציאות , באו הראשונים והאחרונים להציב בצורות שונות את זיהוי העופות והסימנים, בצורה המדויקת האפשרית. הצבה זו דורשת חיבור לעצמה שיברר את אופני לימוד הסוגיה של סימני העוף. אנו לא נדון בכך, אך נציין מספר עקרונות העולים מסוגיה זו, ונוגעים להבנת מהותם של הסימנים:
* א. מן הגמרא עולה שהאפשרות הפשוטה היא לימוד של סימני העופות המצויים בתורה ומקובלים בידינו בתור מודל ללמוד מהם על עופות אחרים בעלי סימנים דומים. יש לדון, האם למסקנה התבטלה אפשרות זו, או שהיא עדין קיימת באופן מצומצם בנשר .
* ב. כמו כן יש לדון במידה והסימנים עדין ממלאים תפקיד, מהו מעמדם של העופות שיש בהם סימני טהרה - האם הם טמאים למרות שיש בהם סימני טהרה, או שטומאתם נובעת מסיבה אחרת .
* ג. מאפשרויות 4 - 5 עולה, שיתכן שסימן אחד אשר ישמש כמודל למקרים אחרים, ואילו סימנים אחרים לא. מאידך, באפשרויות הקודמות עולה, שניתן ללמוד מעוף שיש בו שני סימני טהרה, קל וחומר לאסור עוף שיש בו סימן אחד של טהרה. קל וחומר כזה יתכן לכאורה דווקא אם נבין שסימני הטהרה שווים, אך אם אינם שווים לא. האם אפשרויות אלו סותרות זו את זו או עולות בקנה אחד, ומה הסברה שעוף בעל סימן אחד יהיה חמור יותר מסימנים אחרים .
 
2. - ===הסימנים עצמם===
הראשונים נחלקו לגבי טיבם של הסימנים, ויש לבאר בכל אחת מן המחלוקות האם היא מתקיימת רק ביחס לפרוש הסימנים עצמם, ונובעת מהבדל בהבנת מקורות ואולי גם בניסיונות שונים, או שהמחלוקת נובעת מהבנה עקרונית של הסימנים ותפקידם.
 
'''1) דריסה'''
1. רמב"ן ור"ן [חולין נט, א] ורא"ה [חולין נט, ב] מבארים על בסיס הגמרא בב"ק [טז, ב] שדריסה היא פעולת הציד או ההריגה ע"י מכת הציפורנים.
 
2. ר"ת מתבסס אף הוא על דברי הגמרא בב"ק ומבאר שדריסה היא אכילת הבהמה טרם הריגתה. וכך כתבו רשב"א [תורת הבית בית ג שער א ], ורא"ש [חולין ד, נח]. רשב"א מצמצם הגדרה זו, וכותב שאכילת זבובים וכיוצא בהם טרם הריגתם אינה נחשבת לדריסה.
* 1. רמב"ן ור"ן [חולין נט, א] ורא"ה [חולין נט, ב] מבארים על בסיס הגמרא בב"ק [טז, ב] שדריסה היא פעולת הציד או ההריגה ע"י מכת הציפורנים.
3. בפרושו של רש"י מופיעות שתי אפשרויות:
* 2. ר"ת מתבסס אף הוא על דברי הגמרא בב"ק ומבאר שדריסה היא אכילת הבהמה טרם הריגתה. וכך כתבו רשב"א [תורת הבית בית ג שער א ], ורא"ש [חולין ד, נח]. רשב"א מצמצם הגדרה זו, וכותב שאכילת זבובים וכיוצא בהם טרם הריגתם אינה נחשבת לדריסה.
א. בדבריו על המשנה [נט, א] כותב רש"י - הדורס - האוחז בציפורניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל.
* 3 . בפרושו של רש"י מופיעות שתי אפשרויות:
ב. בגמרא [סב, א] הוא כותב - הנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכלו ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא יינטל כולו אצל פיו. וכן כתב הרמב"ם בפרוש המשנה .
**א. בדבריו על המשנה [נט, א] כותב רש"י - הדורס - האוחז בציפורניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל.
**ב. בגמרא [סב, א] הוא כותב - הנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכלו ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא יינטל כולו אצל פיו. וכן כתב הרמב"ם בפרוש המשנה .
אמנם, בנדה [נ, ב] מבואר בדבריו שהפרוש הראשון הוא פרוש שקבל רש"י ואילו השני הוא דברי רש"י עצמו.
* 4. מפשטות דברי רבנו גרשום [חולין נט, א] משמע שדריסה היא הקליטה של המאכל ואכילתו באוויר.
להלכה, ט"ז [יו"ד פב, א] פוסק כתוספות שמדובר באכילת העוף חי; הב"י [שם], המהרש"ל [ים של שלמה חולין ג, קיד] הפרי חדש [שם ד] והש"ך [שם ג] פסקו כר"ן שהדריסה היא נעיצת ציפורנים, וכתבו שזו דעת השו"ע; והגר"א [שם ד], החכמת אדם [לו, ב] מביאים גם את דעת רש"י . לסיכום כותב הפרי מגדים [שם משבצות א] שיש להחמיר לכל השיטות.
 
'''2) אצבע יתירה'''
 
א. לדעת רש"י [חולין נט, א] זוהי - "אצבע הגבוה שאחורי האצבעות", ובדבריו שני פרושים:
1. הרמב"ן [שם סב, ב] מבאר - שמדובר באצבע שנמצאת בגובה אחר משאר האצבעות, ויוצאת לאחור.
שורה 167 ⟵ 192:
ב. ר"ן עצמו דוחה את רש"י כיוון שהאצבע שמאחור משמשת לדריסה והיא מצויה בנשר ולכן הוא כותב שמדובר באצבע האמצעית והיא יותר ארוכה מן האחרות, ובנשר אין תופעה כזו.
הב"י [שם] הביא את רש"י והאריך בדברי הר"ן, הש"ך [פב, ה] הביא שני הפרושים, ובט"ז [שם ג] הביא רק ר"ן.
 
'''3) זפק וקורקבן נקלף'''
בספר החינוך [מצווה קנז] מבואר שזפק הוא מקום רחב בסוף הושט שהעוף מקבץ בו את המאכל בתחילת האכילה.
לגבי קילוף הקורקבן הגמרא [שם סב, ב] דנה מהו הקילוף המוזכר במשנה:
שורה 173 ⟵ 199:
והא ההיא בר אווזא דהוה בי מר שמואל, דלא הוה קא מקלף קורקבניה ואותביה בשימשא, וכיון דרפי איקליף. התם - כי רפי איקליף בידא, הכא - אע"ג דרפי לא מקליף אלא בסכינא".
וצריך עיון - אם קיים ספק לגבי קילוף בסכין, כיצד לגבי קילוף ביד לאחר רפיון הקורקבן בשמש אין ספק .
 
'''4) בדיקת הדריסה'''
לאחר שהמשנה [שם] מביאה את סימני העופות היא מוסיפה:
"ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו - טמא".
 
ובברייתא [סה, א]:
"ר"א בר' צדוק אומר: מותחין לו חוט של משיחה, אם חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן - טמא, שלש לכאן ואחת לכאן - טהור. ר"ש בן אלעזר אומר כל עוף הקולט מן האויר - טמא. ציפרתא נמי מקלט קלטה, אמר אביי: קולט ואוכל, קאמרי".
 
את דברי ר' אליעזר על המשנה מסביר רש"י - "טמא - בידוע שהוא דורס". לעומת זאת מן הנימוקי יוסף [שם נט, א ] משמע לכאורה שזהו סימן בפני עצמו:
"חולק את רגליו - מסר לנו סימן אחד לטומאה שכולל כל העשרים וארבעה עופות הטמאים, שהיה ברור לו לרבי אלעזר שאין שום עוף טהור חולק את רגליו כשנעמידהו על חוט או מקל, והוא שנותן שתי אצבעות מכאן ושתי אצבעות מכאן".
 
יש להבין, האם לדעת הנימוקי יוסף יש מחלוקת בין ת"ק ובין ר' אלעזר, ואם כן במה נחלקו.
כרש"י נפסק בשו"ע [יו"ד פב, ב], המביא את הסימנים הנ"ל כבדיקה לדריסה, וכתב באר הגולה [שם] שהפוסקים סברו שתנאים אלו לא באו לחלוק אלא לפרש. אמנם בין הראשונים ישנן שלש דעות:
* א. לדעת המאירי [ס, ב] יש מחלוקת ואין הלכה כר' אליעזר בר' צדוק.
* ב. לדעת רבנו ירוחם [נתיב טו, ח"ה, כא] יש מחלוקת הלכה כמותו.
* ג. הב"י [שם, וכך משמע בשו"ע] מביא את דברי הר"ן [כ, ב בדפי רי"ף ] שלדעתו דברי ר' אליעזר מתקבלים באופן חלקי - אם הוא חולק רגליו שנים שנים - טמא, אך אם חולק שלוש ואחת - אינו טהור. הדברים מובנים על רקע הבחנתו של הרא"ה על המשנה [שם]:
"ולא קאמר ר' אלעזר בר' צדוק אלא שכל החולק את רגליו טמא, אבל יש לך טמא שאינו חולק את רגליו...".
אע"פ שבמפורש אמר "שלש לכאן ואחת לכאן טהור", המשנה עצמה אינה מכריעה כך .
 
* ד. רבנו גרשום על המשנה [נט, א] כותב -
"הדורס טמא - שקולט מהאויר. החולק את רגליו טמא כמפרש בגמרא מותחין לו חוט של משיחה".
ולכאורה הוא מבאר מהו דורס, אלא שבאור זה סותר את דברי הברייתא לקמן [סה, א] שממנה משמע שקליטה זו היא רק בדיקה לדריסה. אמנם בעצם לשונו של ר' שמעון בן אלעזר "כל עוף" צריך עיון - מה הצורך לחזור שוב על הידיעה שכל עוף הקולט מן האויר טמא, הרי ברגע שנאמר שהקולט מן האויר דורס, אמרנו שכל עוף כזה טמא. ואולי כוונת רבנו גרשום שיש מחלוקת בין ר"ש בן אלעזר ובין ר"א בר' צדוק: לכל הדעות עוף הקולט מן האויר טמא, אלא שלדעת ר"ש די בעצם הידיעה המפורסמת שהוא קולט מן האויר כדי לטמא, גם אם לא נבדק, ואילו לר"א דווקא אם בדקו אותו וחילק רגליו שתים שתים הוא טמא.
 
על רקע זה יתכן גם הסבר חדש בדברי הר"ן - ר"ש בא לומר שאין זה משנה כיצד הוא מחלק רגליו, ודי בעצם השימוש שהוא משתמש ברגליו לאחיזת דבר באוויר, ולכן אם הוא קולט ברגליו באוויר הוא טמא. לעומת זאת לר"א דווקא בחילוק הרגלים הוא טמא. ולכן להלכה מתקבלת בדיקת ר"א בחילוק הרגלים, אבל ללא התוספת של חלוקתם שנים שנים. וממילא מובן מדוע לעומת ר"א, ר"ש מוסיף ומטמא "כל עוף...", כי לדעתו בדיקת הקליטה מן האויר מועילה לבדה, לעומת ר"א שסובר שהיא רק סממן (אינדיקציה) של דריסה.
 
ויש להבין במה נעוצה המחלוקת בין הראשונים, ולדעת המאירי והר"ן במה נחלקו חכמים ור' אליעזר בר' צדוק. ואם אכן יש מחלוקת בין ר"א בר' צדוק ובין ר"ש בן אלעזר - מהו השורש העקרוני למחלוקתם.
כמו כן יש לברר מדוע במשנה מופיע רק חלק מן הסימן המובא ע"י ר"א בר' צדוק.
 
רז"ה [שם כא, א מדפי רי"ף] מביא סימן שנועד אף הוא לזהות את הדריסה:
"וקבלנו במסורת מאבותינו ומזקנינו הקדמונים כי כל שחרטומו רחב או שיש לו כף הרגל שקורין פוט"א כמו שיש לאווז אין להסתפק בדריסתו בידוע שאינו דורס".
 
ויש לעיין, במידה ויש מחלוקת בין התנאים הנ"ל, כיצד סימן זה יכול לזהות את הדריסה אם הוא אינו מובא בברייתא .
 
3. - היחס בין הסימנים
כמו שראינו, הסימנים אינם מתפקדים כמקשה אחת, ולרוב העופות המנויים בכתוב יש רק חלק מסימני הטומאה. לאור זאת יש להבין מה כוונת המשנה [חולין נט, א] "כל עוף הדורס - טמא, כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור", האם זהו כלל הכרחי, או שהוא נאמר במקביל לדרכים אחרות להתיר עופות , ואם אין הוא הכרחי מדוע הוא נאמר בדרך כזו.
 
כמו כן, ניכר הבדל לשון בין סימן הדריסה לשאר הסימנים - לעומת הסימנים המנויים כסימני טהרה, סימן דריסה נמנה כטמא. הניסוח החלופי היה יכול להיות 'כל שאינו דורס, שיש לו אצבע יתירה... טהור'. מעבר לחלוקה הזו, קיים הבדל בין הדריסה שהיא סימן שאינו בגופו, ובין שאר סימני העוף ושאר סימני בעלי החיים שהם בגופם. גם הסימן המובא בהמשך ע"י ר' אלעזר בר' צדוק "כל עוף החולק את רגליו - טמא", הוא סימן התנהגותי, ואף הוא מוצג כסימן המעיד על טומאה. מתוך הדברים הללו עולות שלש שאלות:
א. מה הסיבה לחלוקה בין סימנים טמאים לסימנים טהורים?
ב. האם יש קשר בינה ובין הגדרתו של הסימן כהתנהגותי?
ג. האם סימן טמא חופף את הסימן הטהור, ובפועל - האם עוף דורס טמא חרף העובדה שיש לו את שאר הסימנים או שמדובר בנתון שיחד עם הנתונים האחרים מגדיר את העוף .
 
1) קורקבן נקלף וסימן נוסף
לגבי קורקבן נקלף, רב אסי [חולין סב, ב] מביא שמונה מיני עופות שיש בהם ספק. ומבארת הגמרא -
שורה 213 ⟵ 251:
כך סוברים תוספות [שם] וכן רמב"ן [סב, א] ורא"ש [בתוס' שם סב, א - ב; ובפסקים שם ג, נט] בשם רבנו חננאל, במרדכי [שם תרלח] בשם ר"י, ובמאירי [שם סא, א] . וכך מבאר רמב"ן גם את מחלוקת ר' אליעזר וחכמים לשיטת רבי:
"בסנונית לבנה נחלקו, שיש לה אצבע יתרה כעורב, ושוכן עמו, וקרקבנו נקלף בסכין בשמש. דר' אליעזר סבר - אין זה קורקבנו נקלף, ומין עורב הוא... וחכמים אומרים - קורקבנו נקלף הוא, וכל שקורקבנו נקלף אין לחוש לו אלא בשאין לו אלא סימן אחד שיש לחוש לפרס או לעזניה...".
 
ובעקבות זאת פסק:
"נמצא עכשו שאין להתיר עוף הבא בסימן אחד למי שאינו בקי בהן ובשמותיהן אלא שאותו סימן הוא שקורקבנו נקלף ביד. ולפי מה שפירשנו אפילו רגליו חתוכות ואין לבדקו בשאר הסימנין או שבא בשני סימנין ואחד מהן קורקבן נקלף אע"פ שאינו מכיר עורב או בשלשה טהור לעולם, ולא אמר רב נחמן ובלבד שיכיר עורב אלא משום שבא להתיר בכל שני סימנין אבל בא בקורקבן נקלף לעולם מותר ואין לחוש".
ואכן מצאנו מחלוקת דומה בפרקי דר' אליעזר [ט]:
שורה 278 ⟵ 317:
וצריך עיון: לעיל בארנו, שהנימוק לשיטת ר"ח הוא הידיעה שקורקבן נקלף הוא סימן שישנו רק בפרס או עזניה, והללו אינם שכיחים. הרא"ש [חולין ג, נט] מבאר לשיטת ר"ח, שאין בדברי אמימר דרישה לכך שיהיה לעוף גם את הסימן שאינו דורס, אלא שלא יהיה מדובר בעוף שאנו יודעים שהוא דורס. לעומת זאת הרמב"ם סובר שיש צורך בידיעה ודאית שהעוף אינו דרוס, ואע"פ כן הוא מקבל את מסורת הגאונים ומביא אותה להלכה.
הבית יוסף [שם] מבאר שלדעת רמב"ם סימן הדריסה אינו חופף את שאר הסימנים, כלומר - העדר הדריסה אינה עדות על קיומם של שאר הסימנים, ואף על פי כן הדריסה היא סימן מקביל אל שאר הסימנים, כך שהדרישה לסימן זה אינה הופכת את העוף לבעל שני סימנים, אלא לבעל סימן אחד. אלא שיש לברר לפי זה מהו מעמדו של סימן הדריסה לדעת רמב"ם , וממה נפשך - אם זהו סימן הפועל לבדו - מדוע צריך סימן אחר, ואם זהו סימן הפועל ביחד עם סימנים אחרים - מדוע הוא אינו נמנה כסימן נוסף יחד איתם.
 
==ה. סימני דגים==
1. - סנפיר וקשקשת