סימן סיבה והבדלה/חלק א: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ההתבוננות בפרשיות עלינו לברר אם יש הבדל בין שימוש בסימנים לשימוש ברשימת המינים. כמו כן האם יש הבדל בין מקום שבו מתארת התורה את המינים הטמאים למקום שבו היא מתארת את הטהורים, ומה משמעות הכפילות של סימנים ורשימה בעת תאור הבהמות והחיות הטהורות. זוהי נקודת המוצא לשאלה העקרונית שתתברר בחלק הבא - סימן או סיבה.

 

המשנה [חולין נט, א] מונה את סימני הבהמה והחיה, העופות, הדגים והחגבים, שעל ידם אפשר להבחין בין טמאים לטהורים. אין המשנה מונה את שמות בעלי החיים עצמם, ונראה לכאורה שהסימנים הם המדד היחיד לטהרה וטומאה של בעלי חיים.

 

השנייה - אם נניח שיש לפנינו גורמים שונים היוצרים את הטומאה והטהרה, שלכל אחד מהם יש השפעה עצמאית על המציאות הסופית, יש צורך לקבוע באיזה מהם להתחשב - ובאיזה מינון - כדי להכריע את דינו של הפרט. לפי זה אפשר שאין חפיפה מוחלטת בין הסימנים למינים.

 

בגמרא [חולין פ, א] מובאת מחלוקת רב יצחק ורב אחא בר יעקב, האם מיני בהמה וחיה המובאים בתורה הם רשימה סגורה, ומעתה לא יתכן מין נוסף טהור, או שיתכנו מינים נוספים. מפשטות הסוגיה משמע שהלכה כרב יצחק, וכן משמע מפסיקת הרמב"ם [שם ח]:

"אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה, שלשה מיני בהמה... ושבעה מיני חיה... וכל העשרה מינין ומיניהם מעלה גרה ומפריס פרסה, לפיכך מי שהוא מכירן אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגלים".

 

בעוף, הרמב"ם פותח את הדיון ברשימה המופיעה בתורה, ואילו בבהמה הרמב"ם פותח בסימנים ומסיים ברשימת הטהורים. כמו כן, לגבי העופות אין הרמב"ם טורח לומר שבכל העופות הטמאים יש סימני טומאה, ואילו בבהמות הרמב"ם מבהיר שמדובר בבהמות שיש להם סימני טהרה. משמע מלשונו שבבהמה מדובר בדרך חלופית לבדיקה ואילו בעוף בדרך המלך לבירור הטהרה .

שאלות נוספות לגבי ההבדלים בין סימנים למין ובין הקבוצות השונות:

* א. האם יש ההבדל בין סימני בהמה וחיה שנתפרשו בתורה, וסימני עוף שנאמרו מדברי סופרים, ואם כן מהו .

* ב. האם יהיו הבדלים בין זיהוי מין שלא מוכר לנו כטמא או טהור, ובין זיהוי פרט מסוים למין המוכר לנו. הגמרא בחולין [נט, א ואילך] עוסקת בשני המצבים, אך יש לעיין אם יש חילוק בין התייחסות הגמרא לכל אחד מן המצבים .

 

 

*ה. לשאלת הפסיקה של רשימה זו יש להוסיף שאלה שדנו בה האחרונים [דרכי תשובה פ, ס"ק א, וס"ק ו ] האם ניתן להסתמך על רשימת שלשת הבהמות המותרות כדי להתיר חלבו של מין שיש בו סימני טהרה ואינו אחד מהם. כאן עולות שתי שאלות:

1. מצאנו רשימה של טמאים בעופות, שנועדה להתיר כל מה שאין בה, ורשימה של טהורים בבהמה וחיה שנועדה להתיר כל מה שיש בה. האם ניתן להפעילם באופן שונה ממה שנקטה תורה, ולהשתמש ברשימת החיות כדי להתיר חלבו של מי שאינו נמצא בה, או שהשימוש ברשימה מוגבל לתחום של זיהוי חיובי דווקא.

2. האם אפשר להסתמך במקביל על סימנים ועל זיהוי המין כשעוסקים בשני איסורים שונים.

 

==ג. בין חיה לבהמה==

התוספתא [חולין ג, ז \ כא] ובעקבות זאת גם הגמרא דנה בסימני חיה לאחר סימני הבהמה. בתוספתא ישנה מחלוקת:

"אלו הן סימני חיה כל שיש לה קרנים וטלפים. ר' דוסא אומר יש לה קרנים אי אתה צריך לשאל על הטלפים".

ואכן בשו"ע [שם פ, א] פסק כריב"ם. וצריך עיון - הרי שיטת רבנו תם כפי שהיא מובאת בתוספות, אינה להקל אלא להחמיר, שהרי הוא פוסק שלדעת חכמים יש צורך גם בקרניים וגם בטלפיים לזיהוי בהמה, וממילא כל שאין לה טלפיים אע"פ שיש לה קרניים חלבה אסור, וממילא הנימוק של הבית יוסף מדוע לא פסקו כרבנו תם - לכל הפחות להחמיר - אינו שייך, ועל כן עלינו לברר מדוע נפסקה הלכה שלא כרבנו תם .

כמו כן, יש לעיין לשיטת ריב"ם, במה חלקו חכמים ור' דוסא, האם מדובר במחלוקת מציאותית האם קיימות חיות טמאות עם קרניים?

לגבי סימן הקרניים קיימת שקלא וטריא אשר בסופה מתברר שיש צורך במספר מאפיינים לקרניים כדי לשלול את האפשרות שמדובר בעז או שור. הראשונים נחלקו לגבי פירושם של המאפיינים:

א. מפוצלות:

ואף לגבי מהותם של המאפיינים נחלקו כפי שנראה:

ב. כרוכות:

ג. חרוקות \ חדוקות:

ד. הדורות \ חדורות

ה. מיבלע חרקיהו

בעקבות המחלוקת הענפה הזו יש לעיין מה ההסברים השונים למהלך הגמרא והפענוח של סוגי הקרניים מלמדים אותנו על מהותם של סימני חיה, וכמו כן מהם ההבדלים בין שימוש בסימנים לעניין טהרה ובין שימוש בסימנים לעניין הבחנה בין חיה לבהמה .

 

"סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס - טמא, כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור, ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו - טמא".

בדברי המשנה שלשה נושאים מרכזיים: סימני העוף, החלוקה ביניהם, והיחס בינם ובין הרשימה המופיעה בתורה. כל אחד מן התחומים טעון ברור בפני עצמו.

1) מודל או יוצאי דופן

המשנה [חולין נט, א] אומרת שסימני עופות לא נאמרו מן התורה. על כך מקשה הגמרא [ס, ב - סא, א] מברייתא:

2) ניסיונות לימוד אחרים

לאחר שהגמרא מציגה את רשימת העופות בתור קבוצה ייחודית, ישנם חמישה שלבים שבהם הגמרא מעלה את האפשרות ההפוכה שדווקא עופות אלו מהווים מודל ללימוד:

לימוד - הקיים רק לגרסת רש"י - מקבוצה של רוב העופות , שיש בהם שלשה סימני טהרה, שכל מי שיש בו רק שלשה סימני טהרה טמא. תשובת הגמרא היא, שאילו היינו אומרים כן לא היה צורך למנות בתורה עורב שיש בו רק שני סימני טהרה .

לימוד מעורב שמי שיש בו שני סימנים טמא ורק מי שיש לו שלשה סימני טהרה או יותר - ואינו מקבוצת העופות - טהור. תשובת הגמרא היא שאילו היינו אומרים כן לא היה צורך למנות בעלי סימן אחד - לרש"י פרס ועזניה, ולר' משה בר יוסף - רוב העופות.

לימוד מפרס ועזניה - שמי שיש בו סימן אחד טמא, ורק מי שיש לו שני סימני טהרה או יותר - ואינו מקבוצת העופות או עורב - טהור. תשובת הגמרא היא, שאילו היינו אומרים כן, לא היה צורך למנות נשר שאין בו סימנים כלל.

לימוד מפרס ועזניה שמי שיש בו סימן אחד טהור, שהרי אילו היה טמא, לא היה צורך לכתוב אלא אחד מהם, וממנו נלמד את שאר המקרים שבהם בעל סימן אחד טמא. תשובת הגמרא - בפרס ועזניה יש סימנים שונים, ולכן ניתן להסביר מדוע נמנו שניהם גם בלי להגיע למסקנה כזו.

לימוד מכל העופות פרט לנשר, שמי שיש בו סימן אחד טהור, שהרי כל אחד מן הסימנים מצוי בעופות הטמאים לפחות פעמים, ואילו היה סימן זה מטמא תמיד, די היה בהזכרת כל סימן פעם אחת, והיינו לומדים מכך שמי שיש בו סימן כזה מטמא. האזכור הכפול מלמד שעוף בעל סימן אחד טהור. תשובת הגמרא לשאלה זו מפוצלת לשתי גרסאות:

א. לפי הגרסה כפי שהיא מופיעה לפנינו, וכן שיטת רש"י, קיבלנו במסורת שלקבוצה של רוב העופות יש שלשה סימני טהרה מסוימים מבין הארבעה, לעורב שנים מתוכם, ולפרס או עזניה - לאחד מהם יש סימן אחד מבין שלשת הסימנים שיש לקבוצה, ואילו לשני יש סימן שאין לשאר העופות.

ב. כמו כן יש לדון במידה והסימנים עדין ממלאים תפקיד, מהו מעמדם של העופות שיש בהם סימני טהרה - האם הם טמאים למרות שיש בהם סימני טהרה, או שטומאתם נובעת מסיבה אחרת .

ג. מאפשרויות 4 - 5 עולה, שיתכן שסימן אחד אשר ישמש כמודל למקרים אחרים, ואילו סימנים אחרים לא. מאידך, באפשרויות הקודמות עולה, שניתן ללמוד מעוף שיש בו שני סימני טהרה, קל וחומר לאסור עוף שיש בו סימן אחד של טהרה. קל וחומר כזה יתכן לכאורה דווקא אם נבין שסימני הטהרה שווים, אך אם אינם שווים לא. האם אפשרויות אלו סותרות זו את זו או עולות בקנה אחד, ומה הסברה שעוף בעל סימן אחד יהיה חמור יותר מסימנים אחרים .

הראשונים נחלקו לגבי טיבם של הסימנים, ויש לבאר בכל אחת מן המחלוקות האם היא מתקיימת רק ביחס לפרוש הסימנים עצמם, ונובעת מהבדל בהבנת מקורות ואולי גם בניסיונות שונים, או שהמחלוקת נובעת מהבנה עקרונית של הסימנים ותפקידם.

1) דריסה

א. בדבריו על המשנה [נט, א] כותב רש"י - הדורס - האוחז בציפורניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל.

ב. בגמרא [סב, א] הוא כותב - הנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכלו ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא יינטל כולו אצל פיו. וכן כתב הרמב"ם בפרוש המשנה .

אמנם, בנדה [נ, ב] מבואר בדבריו שהפרוש הראשון הוא פרוש שקבל רש"י ואילו השני הוא דברי רש"י עצמו.

להלכה, ט"ז [יו"ד פב, א] פוסק כתוספות שמדובר באכילת העוף חי; הב"י [שם], המהרש"ל [ים של שלמה חולין ג, קיד] הפרי חדש [שם ד] והש"ך [שם ג] פסקו כר"ן שהדריסה היא נעיצת ציפורנים, וכתבו שזו דעת השו"ע; והגר"א [שם ד], החכמת אדם [לו, ב] מביאים גם את דעת רש"י . לסיכום כותב הפרי מגדים [שם משבצות א] שיש להחמיר לכל השיטות.

2) אצבע יתירה

א. לדעת רש"י [חולין נט, א] זוהי - "אצבע הגבוה שאחורי האצבעות", ובדבריו שני פרושים:

ב. ר"ן עצמו דוחה את רש"י כיוון שהאצבע שמאחור משמשת לדריסה והיא מצויה בנשר ולכן הוא כותב שמדובר באצבע האמצעית והיא יותר ארוכה מן האחרות, ובנשר אין תופעה כזו.

הב"י [שם] הביא את רש"י והאריך בדברי הר"ן, הש"ך [פב, ה] הביא שני הפרושים, ובט"ז [שם ג] הביא רק ר"ן.

"וקבלנו במסורת מאבותינו ומזקנינו הקדמונים כי כל שחרטומו רחב או שיש לו כף הרגל שקורין פוט"א כמו שיש לאווז אין להסתפק בדריסתו בידוע שאינו דורס".

ויש לעיין, במידה ויש מחלוקת בין התנאים הנ"ל, כיצד סימן זה יכול לזהות את הדריסה אם הוא אינו מובא בברייתא .

כמו שראינו, הסימנים אינם מתפקדים כמקשה אחת, ולרוב העופות המנויים בכתוב יש רק חלק מסימני הטומאה. לאור זאת יש להבין מה כוונת המשנה [חולין נט, א] "כל עוף הדורס - טמא, כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור", האם זהו כלל הכרחי, או שהוא נאמר במקביל לדרכים אחרות להתיר עופות , ואם אין הוא הכרחי מדוע הוא נאמר בדרך כזו.

כמו כן, ניכר הבדל לשון בין סימן הדריסה לשאר הסימנים - לעומת הסימנים המנויים כסימני טהרה, סימן דריסה נמנה כטמא. הניסוח החלופי היה יכול להיות 'כל שאינו דורס, שיש לו אצבע יתירה... טהור'. מעבר לחלוקה הזו, קיים הבדל בין הדריסה שהיא סימן שאינו בגופו, ובין שאר סימני העוף ושאר סימני בעלי החיים שהם בגופם. גם הסימן המובא בהמשך ע"י ר' אלעזר בר' צדוק "כל עוף החולק את רגליו - טמא", הוא סימן התנהגותי, ואף הוא מוצג כסימן המעיד על טומאה. מתוך הדברים הללו עולות שלש שאלות:

2) סימן הדריסה - מקביל או חופף

להלן, נבאר את שיטות הראשונים לגבי מבנה המשנה, כאשר המוקד אינו כיצד להציב את העופות השונים שבתורה, ומספר הסימנים שיש להם, ע"פ דרך הלימוד שהובאה לעיל, אלא כיצד הם מבינים את היחס בין סימן הדריסה ושאר הסימנים, במשנה.

רש"י [סה, א] מבאר -

"יש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף בידוע שהוא טהור - וארישא סמיך דתנא ליה "כל עוף הדורס טמא", ואם אינו דורס ויש לו עוד שלשה סימנין דהוו להו ארבעה בידוע שהוא טהור".

2. מן הסוגיה משמע שאילו פרס ועזניה היו שכיחים היה אפשר לחוש שעוף כזה הוא פרס ועזניה. כיצד יכול להתקיים חשש כזה כאשר יש לו שני סימני טהרה, ולפרס ועזניה רק סימן אחד.

כדעת רש"י סובר ריב"ם [תוספות שם סב, א].

רבנו תם [תוספות חולין סא, א; ספר הישר חידושים תנ; בעל המאור חולין כא, א מדפי רי"ף; רמב"ן חולין סב, א], מבאר כרש"י, שדריסה אינה סימן החופף את שאר הסימנים, אלא הוא מקביל אליהם. אע"פ כן ר"ת סובר שההיתר בעוף הבא בסימן אחד אם הסימן הוא שאינו דורס, נובע מהבנת המשנה, והגמרא.

במשנה נאמר שכל עוף שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף - טהור. וכוונת המשנה היא שכל עוף דורס טמא, וכל מי שקורקבנו נקלף ויש לו זפק ואצבע יתירה טהור, כיוון שהוא אינו דורס. זאת, לא משום שהדריסה היא כלי לבחון את הסימנים האחרים, אלא מתוך הנתונים העולים מהמשנה ומהגמרא:

"רבן גמליאל אומר: דורס ואוכל - בידוע שהוא טמא, יש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף - בידוע שהוא טהור".

אמנם, באור זה אינו עולה בקנה אחד עם הצגת המשנה כשני שלבים שונים המתייחסים למספר שונה של סימני טהרה. ולכן צריך עיון - אם אנו מבינים שהכלל הראשון במשנה מתייחס גם למקרה של עוף עם יותר מסימן טהרה אחד, מנין הביטחון שגם לפרס וגם לעזניה יש דריסה, ומנין לנו שאין אחד מהם שסימן טהרתו הוא שאינו דורס.

לשיטת ר' משה בר יוסף [רמב"ן חולין סב, ב; רשב"א שם סב, א; רז"ה שם כ, ב - כא, א בדפי רי"ף ועוד ] שהובאה לעיל [עמ' 35], שני הכללים במשנה חופפים זה את זה - עוף דורס טמא, ואילו עוף שיש בו את סימני הטהרה אינו דורס. לפי זה לכאורה מדובר כאן בשני סימנים המתייחסים לאותה המציאות, ובעצם - בכלים שונים לבירור סימן הדריסה.

אמנם, כללים אלו אינם חופפים לגמרי. רשב"א [סב, א] מבאר את שיטתו:

הש"ך [שם ד] מבאר שסתימת דברי השו"ע היא כרמב"י, אלא שלא חש לפרט שיטות, כיוון שממילא יש צורך במסורת שאינו דורס. מכל מקום עולה, שרמב"י לא התיר אלא בשלשת הסימנים הללו . ברם, ערוך השולחן [יו"ד פב, יג] כתב לשיטת רמב"י:

"והנה לשיטה זו, אם מצאנו עוף בשני סימני טהרה משונים משני סימנים שיש בעורב, אין לחוש לשום עוף טמא, דשיטות אלו סוברים שלבד הכ"ד עופות טמאים שבתורה ליכא עוד עוף טמא בעולם, וא"כ אין כאן שום חששא, וכל שכן אם נמצא עוף בג' סימנין ליכא שום חששא" .

רמב"ם [מאכלות אסורות א, טז - יז] מבאר את השימוש בסימנים כך:

"מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים: כל עוף שהוא דורס ואוכל בידוע שהוא מאלו המינין וטמא. ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד משלשה סימנין אלו הרי זה עוף טהור ואלו הן: אצבע יתירה, או זפק והיא המוראה, או שהיה קרקבנו נקלף ביד. לפי שאין בכל אלו המינין האסורין מין שאינו דורס ויש בו אחד משלשה סימנין אלו חוץ מפרס ועזניה, ופרס ועזניה אינן מצויין בישוב אלא במדברות איי הים הרחוקות עד מאד שהן סוף הישוב".

==ה. סימני דגים==

התורה מונה שני סימנים בדגים - סנפיר וקשקשת. ומבואר במשנה, שסנפיר הוא חלק שעל ידו הדג שט, ואילו הקשקשת קבועה בדג. ובלשון התוספתא [ג, ט] "קשקשין שמלובש בהן". לשון זו נקט גם הרמב"ם בפרוש המשנה, ובאר רבי עקיבא איגר [משנה חולין ג, ז] שהדבר נובע משום שהוא סובר כרמב"ן [ויקרא יא, ט], שקשקשת שאינה נקלפת ע"י יד או סכין והיא חלק מגוף הדג עצמו אינה נחשבת קשקשת . הנודע ביהודה [תנינא יו"ד כח] הקשה בעניין זה:

"ומה בכך שאינם נקלפים והיכן הוזכר הקילוף בבלי או בירושלמי או בתורת כהנים, אדרבא במשנה אמרו קשקשים הקבועים בו. והרמב"ן בפירושו נדחק בזה וכתב אם אין נקלפים לא נקרא לבוש שהרי הם דבוקים בעור. ואני אומר שהעור עצמו וגם הבשר נקרא לבוש וכן כתב "עור ובשר תלבישני" [איוב י, יא] .

א. הקשקשת צריכה להיות דבר הנקלף מן הגוף, כלומר - תוספת חיצונית לעצם קיומו של גוף.

ב. הסנפיר אמור להקנות לדג יכולת שאינה קיימת בבעלי חיים אחרים, ולכן סנפיר שמיועד לזחילה אינו נחשב סנפיר .

הגמרא [חולין סו, א - ב] אומרת, שגם דגים כאלה שבלידתם אין להם סנפיר וקשקשת, אך הם מופיעים לאחר זמן - הם טהורים. כמו כן, אם יש להם סנפיר וקשקשת רק כשהם במים, הם טהורים. לדין זה קיימים מקורות שונים, ויש לעיין האם הוא נובע מסברה, והאם אפשר להשליך ממנו מדגים למקומות אחרים.

לגבי מנינם ומקומם ישנה מחלוקת תנאים. במשנה [נט, א] נאמר:

הש"ך [פג, א] מביא את דעת המגיד משנה [שם] שיש לחוש לקשקשים שנדבקו מאחר אך כיוון שבודק שהם בגופו די בכך. ולכאורה הדברים פשוטים, שיש מדאוריתא צורך להקפיד שהקשקשים יהיו במקום שאין בו חשש שמא נדבקו מאחר, אלא שכל בדיקה שיכולה לוודא זאת - תועיל. אלא שמדברי רמב"ן שנפסקו ברמ"א לא משמע כך, וממילא יש מקום לדון מה יסוד הסברה להחמיר בדבר.

מעבר לכך יש להבין לשיטת רי"ף ולשיטת ר"ח, במה נחלקו התנאים - מה פשר הדרישה לשני קשקשים ולא רק לקשקש אחד, וכמו כן מה שורש המחלוקת לגבי מקום הקשקשים - האם נחלקו לגבי החשש שמא נדבקו, ואם כן מה הסברה לכאן ולכאן, ומדוע לא נידון הדבר ככל חשש מציאותי לפי כללי ספק איסור רוב ומיעוט .

מהתוספות [חולין סג, ב] עולה, שאפשר לברר את טהרת הדג ע"פ היכרות עם המינים הטמאים. לעומת זאת, מן הרמב"ם [מאכלות אסורות א] אפשר לדייק שאי אפשר להסתמך על הכרת המינים. לגבי עופות בהמות וחגבים כתב רמב"ם במפורש, שאפשר לסמוך על ההיכרות עם המינים, ואילו לגבי דגים לא כתב כך. כמובן שיש לעיין מה הסברה האפשרית לחלק בין דגים ובין שאר בעלי החיים.

מחלוקת נוספת שניטשת באחרונים נוגעת לגבי יצורים שחיים בים אך דומים לחיות, ונקראים חיות הים. כאן עולה שאלה אחרת הקשורה למין - מה ההגדרה לקבוצת הדגים, והאם התנועה באמצעות סנפיר היא חלק מההגדרה הזו. בנוסף עולה השאלה מה היחס בין השיוך לקבוצת הדגים, ובין הטהרה ע"י סנפיר וקשקשת - האם סנפיר וקשקשת הם סימן שיש להשתמש בו דווקא כשמדובר בקבוצה מסוימת של בעלי חיים, או שכל בעל חי יכול להיטהר כשהם קיימים .

הגמרא במסכת עבודה זרה [לט, ב - מ, א] מביאה ברייתא האומרת:

"איזו היא טרית שאינה טרופה? כל שראש ושדרה ניכר".

 

==ו. סימני חגבים==

בסוף פרשית העופות [ויקרא יא, כ] אומרת התורה:

"כל שרץ העוף ההלך על ארבע שקץ הוא לכם".

"בחמישי השריץ מן המין כל מיני חגבים זכרים ונקבות טמאים וטהורים, בשני סימנים הן מטהרים בכרעים ארוכים שבהן מקפצין על הארץ ובכנפים מכסין את כל הגוף".

לדעת רד"ל, הסיבה שלא מוזכרים הסימנים המופיעים במשנה - ארבע רגלים וארבע כנפיים, נובעת מהבחנה בין סימני קבוצת החגבים, וסימני המינים הטהורים שבהם - מנין הרגלים והכנפיים הם סימני כלל החגבים, ואילו כשאנו כבר יודעים שמדובר בחגבים, הכרעיים והכנפיים המכסות הם סימני הטהרה .

התורה [ויקרא יא, כא - כג] מלמדת מהם מיני וסימני החגבים הטהורים:

"אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לא לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ: את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגל למינהו ואת החגב למינהו: וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם".

ב- כיצד אפשר ללמוד מן המילה "למינהו" - סימנים, הלא משמעות הביטוי היא ריבוי המין של החגב, ולא תוספת סימן כתנאי לטהרה, וכשם שבעופות למדו ממילים אלו ריבוי לגבי המין ולא לגבי הסימן.

ג- מדוע בניגוד לתני דבי רב ולתני דבי ר' ישמעאל ת"ק אינו מיישם את העיקרון של "כלל ופרט" או "כלל ופרט וכלל" בפסוקים הללו .

הגמרא [חולין שם] מסתפקת:

"מאי רובו. אמר רב יהודה אמר רב - רוב ארכו. ואמרי לה - רוב הקיפו. אמר רב פפא: הלכך, בעינן רוב ארכו, ובעינן רוב הקיפו".

ראב"ד מסביר שלשיטת עולא אין ריבוי לגבי ראשו ארוך מפני שזהו פרט שאינו קשור לסלעם, ואילו רוב שאינו ניכר זוהי מציאות הקיימת גם בסלעם.

יש לעיין לאור דבריו של ראב"ד כיצד ישיב רב פפא על טענת עולא. לכל הדעות יש לעיין כיצד יש להכריע במחלוקת לגבי דין רובו .

הגמרא [חולין סה , א] אומרת:

"תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הזחל, מותר. ר"א בר' יוסי אומר "אשר לא כרעים", אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. מאי זחל אמר אביי: אסקרין".

בגמרא מובא ההיתר בחגבים כשתי דעות, אע"פ שלכאורה ר' אלעזר בר' יוסי מסביר את דעת ת"ק. והעיר בדברי חמודות [על רא"ש חולין ג, סו, שנא] שע"פ התוספתא [חולין ג, כה] והספרא [שמיני פרק ה, ח] נראה שאין מחלוקת, והוא מציין שאם נתייחס רק ללשון הגמרא דידן, המחלוקת בין ת"ק לר"א בר' יוסי תהיה בשאלה האם ההיתר כשעתיד לגדל לאחר זמן קיים דווקא בכרעיים, או גם לגבי הכנפיים.

אכן, מן הר"ן [שם כג, א בדפי רי"ף] שכתב "וגלי רחמנא בקרסולים והוא הדין לכנפים" משמע שאין מחלוקת, והלימוד המובא בדברי ר"א בר' יוסי נכון לכל הדעות. לעומת זאת ובספר האשכול [הלכות סימני דגים וחגבים קפ, ב ] כתב "ואפילו אין לו קרסולין עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל הזה מותר". משמע שדין זה אמור דווקא לגבי כרעיים, ולא לגבי כל הסימנים. ולפי זה יש לחלק בין הדעות. כמובן, שעלינו לבאר מהו יסוד הסברה לכל אחת מן השיטות .

בספרא [פרק ה, י] נאמר:

"רבי אומר "כל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים טמא הוא לכם" - אם יש לו חמש הרי זה טהור".