מגלה צפונות/מצורע: הבדלים בין גרסאות בדף

 

אמנם כל העבירות שבתורה כל א' וא' בפני עצמה אין גורם עשייתה לכפור בהקב"ה תחילה, דאפילו כל העובד ע"ז חושב דרצונו יתברך בכך לחלוק כבוד לצבא השמים, כיו ןשהוא חלק להם כבוד כנודע ממז"ל, משא"כ המספר לשון הרע כאחז"ל קשה לשון הרע שאין אדם מוציאו מפיו עד שהוא כופר בהקב"ה תחילה, שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו ע"כ. באופן שלשון הרע שורש לכל העבירות, דכיון שאין אדם מדברו כי אם כופר תחילה בהקב"ה, ומה יש לו עוד חלק בהקב"ה ובמצותיו, והוא דומה לנחש הקדמוני דמין היה כאחז"ל, ודיבר תחילה לשון הרע על בוראו, וכדאיתא שם בתנחומא אמר לחוה כל אומן שונא את חבירו וכשביקש לבראת את עולמו, מן האילן הזה אכל וברא עולמו, אף אתם אכלו ממנו ואתם כולים לבראת העולם כמותו, וכיון שכן גדול לשון הרע מע"ז וג"ע וש"ד, שהם הגדולות וכ"ש וק"ו שגדול מכל העבירות לפי שהוא שורש השרשים להפיל הכל ארצה, כיון דהתחלתו להיות כופר בבורא עולם. אך ראוי לשים לב במאמר זה, דלמה באמת כן, דאין אדם מוציא לשון הרע מפיו עד שכופר בהקב"ה. והנראה בזה, דבכל עבירות שאדם עובר במעשה, יש לדונו שיודע שעתיד ליתן דין וחשבון עליו ובזה אינו כל כך מהרעה, אעפ"י שחוטא משא"כ החוטא בדיבור. ויובן בהקדים הקדמה מפוארה, כתבתיה בארוכה בחיבור אחר, וזהו כוללות הענין שבכל דבור ודבור שאדם מוציא מפיו מוציא שם הוי"ה, משום שהדבור כשנאצל מן הלב לצאת, היא בחינת יו"ד, שהלב צורת יו"ד ובבואו הדבור לחזה הוא בחינת ה' כי החזה צורת ה', ובבואו לגרון הוא בחינת ו' כי הגרון צורת ו', וכשמוציא הדבור מפיו הוא בחינת ה' אחרונה שבשם, הרי על כל דבור ודבור עושה אדם שם הוי"ה, וזהו העונש הגדול מהנבל פיו שמעמיקים לו גהינם, מה שלא החמירו בעונש המעשה, והוא שהדיבור פוגם יותר שמוציא שם הוי"ה על דבר בלתי טהור, הבט וראה כמה חייב זה, ובזה פרשתי ג"כ שהחמירה תורה במקלל אביו ואמו מהמכה אותם שמקלל בסקילה החמורה ומכה בחנק הקל, והטעם שהמקלל פוגם בשם הוי"ה שעל ידי דבור שמקלל מוציא שם הוי"ה כדפרישית. לכן המספר לשון הרע שיודע שאותו דבור עושה מעשה להרוג, איך ממלאו לבו לדבר שמוציא שם הוי"ה על כל דבור ודבור לפעול שפיכות דמים עם השם עצמו כביכול, אלא מוכרח לכפור בו תחילה, כדי שיוכל לדבר ושלא יעכב לו האיסור הזה, שאם חושב זה הוא רסן גדול לעכבו ואם כן המספר לשון הרע מוכרח שכופר בהקב"ה תחילה, והמדבר דברי ניוולים ודובר שקרים עונשם רב כנודע מרז"ל, דובר שקרים מהכיתות שאינן רואים פני שכינה, והמנבל פיו מעמיקים לו גיהנם כמדובר, משום שמוציאים שם הוי"ה על דברים בלתי הגונים, אך כיון שאין גורמים ש"ד אין צורך להם לכפור בהקב"ה כדי לדבר כהמדבר לשון הרע כמדובר.

ואפשר לומר בזה טעם למאמר חז"ל בגמרא, הביאו גם התנחומא בסדר זה, שהעוסק בתורה היא רפואתו של לשון הרע, שנאמר מרפא לשון עץ חיים וכו' והטעם הוא חטא בלשון בהרבות דברים ובכל דבור ודבור היה מהוה הויות על הרציחה להמית איש אשר בצלם אלהים נברא, וכדי שימלא לבו לעשות כך, כופר תחילה בבורא עולם, לכן תקנתו לעסוק בתורה להיות מהוה הויות על כל דבור ודבור לקיים נפשות, כי עסק התורה גורם בקיום העולם כנודע, וכדי לעסוק בה מוכרח להודות תחילה כי הוא הבורא בהיות תחילת התורה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ונמצא עסק התורה מנגד במה שכפר, ובזה וסר עונו וחטאתו יכופר. וכפי האמור שהמספר לשון הרע כופר תחילה בהקב"ה, שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר וכו', והוא שמוכרח לכפור כדי שיוכל לדבר, שאם לא כן אינו יכול כדפרשית, יבא כוונת הפסוק על אופן זה אשר אמרו ללשוננו נגביר, לדבר לשון הרע ולשפוך דם נקי, אך שפתינו אתנו הם מעכבות אותנו מלהוציא הדברים כיון שיוצא שם הוי"ה בהם כדפרישית, כי אין הלב נותן להוציא הדברים והשפתים מתרגזות, לכן כדי שיוכל לדבר אנו כופרים בו תחילה לומר מי אדון לנו, וכיון שקודם הכפירה בו אין לחוש על שם ההוי"ה היוצא בכל דבור, ועל ידי כך אנו יכולים לדבר לשון הרע.

 

 

 

 

הנה מאמר זה מבהיל הרעיונות אומרו מי יקום לי עם מרעים, היות צווח על זה שובידו הכל, גם אומרו מי יוכל לעמוד בהם בגהינם וגם צווחת גיהנם אף אני איני יכול, דמה תוקפם וגבורתם בגהינם עד שהעומדים שם וגהינם עצמו אינן יכולים בהם, ועוד קשה מכולם אומרו כביכול אני מלמעלן ואתה מלמטן, כאילו כביכול אינו יכול בהם ח"ו.

 

 

 

אמנם לבא בהיתר כל זה נקדים מה שכתב בעל ספר כבוד חכמים ז"ל דס"ה ע"ב וזהו כוללות דבריו, יש שני מלאכים ממונים להמית לאדם גבריאל על מתי ארץ ישראל וסמא"ל על מתי חו"ל, ויש להם חיילות רבות וכל חיילותיהם נקראים מלאכי מות ושני ממונים אלו הנזכרים הם עבדים למטטר"ון שר הפנים ואלו השני ממונים אינן נוטלים שום נשמה הם בעצמם אלא שולח מלאך אחד מחיילותיו כפי הראוי למדרגת אותו הנפש שהולך ליטול ואחר שאותו שליח נוטל את הנפש מוסר אותה ביד הממונה, ותכף אחר השליחות מת ומתבטל אותו השליח מן העולם, כי לא נברא אלא ליטול אותו הנפש לבד, והוא דומיא כאשר עושים הדבורים שנושך לאדם ומיד שנושך מת הדבורה ע"כ. ואני המחבר מוסיף על הקדמה זאת, במה שאמר שולח מלאך אחד מחיילותיו, כפי הראוי למדרגת אותו הנפש שהולך ליקח וכו' דצריך להבין מאי כפי מדרגת אותו הנפש דקאמר. אמנם נראה דחיילות אלו שיש לגבריאל וס"מ נבראים ונעשים ממעשיו של אדם בין לרע בין לטוב, שאם עשה מצוה אחת נברא מלאך אחד רחמני וכל כך שאדם מתרבה במצות אותו מלאך מתעבה ותתעצם ומתחזק ומתרבה ברחמים ואם עושה ח"ו עבירה א' נברא מאותו מעשה מלאך אכזרי וכל כך שמתרבה בעבירות אותו מלאך הולך ומתעבה ומתחזק ומתרבה באכזריות, וזהו שאמרו חז"ל אין מיתה בלא חטא וכו' כלומר אם לא יחטא האדם כלל לא ימות כי לא ברא מלאך ממיתו, כי מהחטא נברא מלאך אכזרי להמיתו וכיון שלא חטא מי ימיתנו וזהו שאמרו ג"כ אין הערוד ממית אלא החטא ממית משום שממנו נברא מלאך והוא ממית אותו כמדובר, וזהו הטעם כשממית לאדם מת גם הוא, כענין הדבורה לפי דכיון שנתבטל הסבה, הוא החוטא שבראו מתבטל המסובב, כי בעוד האדם חי יונק ממעשיו הרעים והוא חיותו וכן בענין הטובה, נמצא בזה שאם אדם חטא הרי ברא מלאך אכזרי והוא מוציא נפשו וצער יציאת נפשו על ידי תלוי כפי מה שהרבה בחטאיו, שאם הרבה בחטאות ואשמות נמצא נתעבה אותו מלאך ונתגבר באכזריות ולכן מיתתו על ידו בקושי גדול ובאכזריות אין כמוהו, לא כן אם לא הרבה בחטאים שהמלאך שנברא בחטאו חלוש הוא כיון שלא החזיקו ולכן מיתתו אינו כ"כ בקושי. וזהו דקאמר שולח מלאך אחד מחיילותיו כפי הראוי למדרגת אותו הנפש וכו', כלומר כפי שיעור חטאיו כך שיעור חוזק המלאך זה הממיתו וכך שיעור צער יציאת נשמתו וק"ל. ובזה נבא לענין כי בהיות שהצרעת בא על לשון הרשע, שהורגת ג' האומרו והמקבלו והנאמר עליו, ובדבור הלשון הרע שדבר נברא מלאך אכזרי והוא העתיד להמיתו לכן ענשו שחזר בו ונתרפא מצרעתו, צריך לתקנתו שני צפורים א' היה נשחט הוא כנגד החוטא שמיתתו עתיד ע"י מלאך האכזרי על ידי שחיטה, וכדי להמית המלאך הזה שנברא היו שוחטים צפור זה שהוא דוגמתו שעשה מעשה פטיט כמוהו והיה נחשב כאילו נשחט החוטא עצמו ועל ידי כך היה מת גם המלאך שעשה בחטאו, שהרי היה נשחט הצפור הא' תמורתו, וכיון שהיה נחשב כאילו המדבר לשון הרע מת וזה כאילו אחר הוא, דכיון דשב כנולד דמי נמצא שהמקבל הלשון הרע כאילו אינו, ולרמז זה היו שולחים הצפור השני חי, שעל ידי תשובת המדברי נתפרסם למקבלו כי שקר דבר ואינו פועל לו דבריו להמית ונשאר בחיים, וממילא ניצל הנאמר עליו, ואין צריך להביא ג' צפרים ולשלוח השנים כדי לרמוז גם על הנאמר עליו דכיון דרמז על המקבלו שנשאר בחיים כי אינו ממית לנאמר עליו כיון שנודע לו כי שקר דבר בראות שנלקה בצרעת ושב ונתרפא כמדובר, ממילא שהנאמר עליו נשאר בחיים כיון דהמקבלו נשאר בחיים ודוק. ובזה הבט וראה דברי חז"ל כי נעמו באומרם הוא עשה מעשה פטיט לכן יביא צפרים שמצפצפים וכו' דכיון דצריך לעשות אופן שיחשב המדבר לשון הרע כאילו כבר מת כדי שימות המלאך שנברא כשדבר הלשון הרע כמדובר, צריך להביא בתמורתו דבר הדומה לו, דכיון שהוא דוגמתו נחשב מה שעושים לזה, כאילו עושים לזה.

עוד נראה לפרש בטעם שנשחטים הצפור האחד ושולחים האחד, ולמה נשחט על כלי חרש במים חיים, ולמה צריך להביא עץ ארז ושני תולעת ואזוב, ונראה לפרש דשוחט הצפור הא' במים חיים לרמוז לזה שהזמן שהוציא להיות פטיט בלשון הרע כצפור הזה שהיה מצפצף תמיד, ישחוט ויאבד הפטפוט הזה ולא יוסיף עוד לחטוא בדבור כאשר עשה ולפחות יעשה לתועלתו כדי שיזכה לחיים משום דהאומרו והמקבלו והנאמר עליו שלשתם מתים כנודע, ולזה היו שוחטים אותו על מים חיים רמז על החיים שמרויח בהיות שוחט ומאבד מפיו דברי לשון הרע, כאשר נשחט צפור זה ונשתתק מלצפצף עוד והצפור האחד נשלח חי חוזר לצפצופו לומר כדי לתקן מה שהיה פטיט בלשון הרע, דבר המביא לידי מיתה יעסוק בפטפוט הגורם לו חיים היינו התורה וכדרז"ל כל פטיטין בישין חוץ מפטטיא של תורה, גם הוא יפטפט בדברי תורה כצפור החי הזה, ובזה יתתקן דמרפא לשון עץ חיים, שאין תקנה לבעל לשון הרע כי אם בתורה כאחז"ל, אך כדי שיזכה לתורה כדי לתקן עונו, צריך שלשה דברים המפסיקים הלימוד שירחיק ממנו, אחד שלא יתבזה עוד לדבר עם כל אדם שהמרבה דברים מביא חטא הלשון הרע, אך יתגאה כיצד מלדבר עמהם כארז זה שהוא גבוה מכל האילנות, אך לא גאות עד תכלית האחרון שלא לדבר גס עם מי שראוי לדבר, כי אם במי שימשך נזק בדבר עמו, ולכן היה מביא ענף של עץ ארז ולא הארז עצמו הגבוה, כי אם ענף ממנו לרמוז על מיעוט הגאוה ולא על כולה, על דרך בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלא אית ביה. גם מביא ושני תולעת שיתרחק מלחטוא עוד ויבקש לקתן עונותיו ע"ד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, משום שהחטאים הם מסך מבדיל להשגת התורה כנודע גם מביא אזוב לרמוז לו כדי שיזכה לתורה יתרחק מן התענוגים כמאמר התנא פת במלח תאכל, כאזוב זה שימצא בקור מקים אבנים אין שם לחות להניק וגם הוא שפל וכו'.