מגלה צפונות/מצורע: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 25:
עוד יש לומר בדברי רז"ל על פסוק כי באש ה' יבא, עתיד הקב"ה לומר לאומות העולם אם יש ממש בע"ז, יכנס עמכם בגהינם ואני נכנס עם ישראל, והם נכנסים ונשרפים ובבא הקב"ה עם ישראל, נעשה גהינם גן עדן ומקום עידון ועושה שם מחול לצדיקים ע"כ. עוד ידוע מאמר חז"ל ד' כיתות אינן רואים פני שכינה, וחד מהם כת מספרי לשון הרע וכיון שכן כביכול צווח הקב"ה מי יקום לי עם מרעים, שהם המספרי לשון הרע, מי יכול לעמוד בהם בגהינם, כי צריך אני להכנס עם ישראל בגהינם, כדי שיראו אומות העולם כי הם ואלהיהם הבל כמדובר, ובהיות מספרי לשון הרע שם בגהינם איני יכול ליכנס כדי שלא יראוני, כי כת מספרי לשון הרע אינן רואים פני שכינה, וגם גהינם צווחת גם אני איני יכול לעמוד בהם, דכיון שאין הקב"ה בא עם ישראל איני מתהפכת מגהינם לגן עדן, ונמצא שבעבורם גם אני איני יכול עמוד במעלה בהם, כלומר בהם ובעבורם אומר הקב"ה לגהינם, אני מלמעלה ואתה מלמטה, כלומר לכלות אותם להחזירם כלא היו ובזה אני יכול ליכנס עם הצדיקים, כך כיון שכבר כלו מספרי לשון הרע מקרבך, ובזה אתה עולה למעלת ג"ע כמדובר, ואין להקשות כיון שארבע כיתות אינן רואין פני שכינה כדרז"ל, למה מקפיד הקב"ה מליכנס עם הצדיקים בגהינם בעבור שלא יראוהו בעלי לשון הרע ואינו מקפיד על שאר הכיתות שאינו רואים פני שכינה, דיש לומר דשאני מספרי לשון הרע שכדי לדבר לשון הרע כופרים תחילה בהקב"ה כנזכר לעיל מדרז"ל, ועוד דלכלם יש להם תקנה וכיון שקבלו משפטי גהינם נמחלו משא"כ הבעל לשון הרע שאין לו תקנה כנחש כדרז"ל, סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות. ובתחילת המאמר פירש ג"כ החסיד השלם יוסף קמחי נר"ו.
וידבר ה' אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע, יש לדקדק מלת לאמר, ונראה שבהיות שעל י"ב דברים הנגעים באים כדאיתא בתנחומא, אמנם הסבה העיקרית יותר מכלם הוא על לשון הרע וכן תראה בדרז"ל דאין מזכירין רק זאת בהיות מורגל בפיהם מצורע המוציא שם רע, ונראה שהטעם שמזכירין זו בלבד ורמוזה בשם מצורע, דר"ל מוציא שם רע לפי שהוא קשה משאר העבירות שעליהן באין לפי שאין אדם דובר לשון הרע עד שכופר תחילה בהקב"ה כנזכר לעיל מרז"ל, ולכן הלשון הרע דוקא רמוזה במצורע עצמו, כלומר מוציא שם רע כמדובר לפי שהיא העבירה הגדולה מכל העבירות שבעבורם ג"כ הצרעת בא, ולרמוז על זה אמר לאמר זאת תהיה תורת המצורע, שאעפ"י שיש עבירות אחרות שבעבורם בא הצרעת, אבל העיקר תליא לאמר, ירצה באמירה שמוציא מפיו ברע על חבירו וזהו לאמר לכן היזהר מזאת יותר מכלם. אך ראוי לשים לב למה צותה התורה להביא לטהרתו ב' צפרים ולא יונה או תור דקרבן העוף בתורה תורים ובני יונה הם ולא צפורים ומה נשתנה זה להביא צפורים ורז"ל אמרו לפי שעשה מעשה פטיט כצפורים וגם על זה צריך להבין וכי בעבור שעשה מעשה פטיט מעכב כפרתו אם לא יביא צפורים שמפטפטים. עוד להבין למה לא נשחטים לשניהם רק א' נשחט וא' נשלח חי.
אמנם לבא בהיתר כל זה נקדים מה שכתב בעל ספר כבוד חכמים ז"ל דס"ה ע"ב וזהו כוללות דבריו, יש שני מלאכים ממונים להמית לאדם גבריאל על מתי ארץ ישראל וסמא"ל על מתי חו"ל, ויש להם חיילות רבות וכל חיילותיהם נקראים מלאכי מות ושני ממונים אלו הנזכרים הם עבדים למטטר"ון שר הפנים ואלו השני ממונים אינן נוטלים שום נשמה הם בעצמם אלא שולח מלאך אחד מחיילותיו כפי הראוי למדרגת אותו הנפש שהולך ליטול ואחר שאותו שליח נוטל את הנפש מוסר אותה ביד הממונה, ותכף אחר השליחות מת ומתבטל אותו השליח מן העולם, כי לא נברא אלא ליטול אותו הנפש לבד, והוא דומיא כאשר עושים הדבורים שנושך לאדם ומיד שנושך מת הדבורה ע"כ. ואני המחבר מוסיף על הקדמה זאת, במה שאמר שולח מלאך אחד מחיילותיו, כפי הראוי למדרגת אותו הנפש שהולך ליקח וכו' דצריך להבין מאי כפי מדרגת אותו הנפש דקאמר. אמנם נראה דחיילות אלו שיש לגבריאל וס"מ נבראים ונעשים ממעשיו של אדם בין לרע בין לטוב, שאם עשה מצוה אחת נברא מלאך אחד רחמני וכל כך שאדם מתרבה במצות אותו מלאך מתעבה ותתעצם ומתחזק ומתרבה ברחמים ואם עושה ח"ו עבירה א' נברא מאותו מעשה מלאך אכזרי וכל כך שמתרבה בעבירות אותו מלאך הולך ומתעבה ומתחזק ומתרבה באכזריות, וזהו שאמרו חז"ל אין מיתה בלא חטא וכו' כלומר אם לא יחטא האדם כלל לא ימות כי לא ברא מלאך ממיתו, כי מהחטא נברא מלאך אכזרי להמיתו וכיון שלא חטא מי ימיתנו וזהו שאמרו ג"כ אין הערוד ממית אלא החטא ממית משום שממנו נברא מלאך והוא ממית אותו כמדובר, וזהו הטעם כשממית לאדם מת גם הוא, כענין הדבורה לפי דכיון שנתבטל הסבה, הוא החוטא שבראו מתבטל המסובב, כי בעוד האדם חי יונק ממעשיו הרעים והוא חיותו וכן בענין הטובה, נמצא בזה שאם אדם חטא הרי ברא מלאך אכזרי והוא מוציא נפשו וצער יציאת נפשו על ידי תלוי כפי מה שהרבה בחטאיו, שאם הרבה בחטאות ואשמות נמצא נתעבה אותו מלאך ונתגבר באכזריות ולכן מיתתו על ידו בקושי גדול ובאכזריות אין כמוהו, לא כן אם לא הרבה בחטאים שהמלאך שנברא בחטאו חלוש הוא כיון שלא החזיקו ולכן מיתתו אינו כ"כ בקושי. וזהו דקאמר שולח מלאך אחד מחיילותיו כפי הראוי למדרגת אותו הנפש וכו', כלומר כפי שיעור חטאיו כך שיעור חוזק המלאך זה הממיתו וכך שיעור צער יציאת נשמתו וק"ל. ובזה נבא לענין כי בהיות שהצרעת בא על לשון הרשע, שהורגת ג' האומרו והמקבלו והנאמר עליו, ובדבור הלשון הרע שדבר נברא מלאך אכזרי והוא העתיד להמיתו לכן ענשו שחזר בו ונתרפא מצרעתו, צריך לתקנתו שני צפורים א' היה נשחט הוא כנגד החוטא שמיתתו עתיד ע"י מלאך האכזרי על ידי שחיטה, וכדי להמית המלאך הזה שנברא היו שוחטים צפור זה שהוא דוגמתו שעשה מעשה פטיט כמוהו והיה נחשב כאילו נשחט החוטא עצמו ועל ידי כך היה מת גם המלאך שעשה בחטאו, שהרי היה נשחט הצפור הא' תמורתו, וכיון שהיה נחשב כאילו המדבר לשון הרע מת וזה כאילו אחר הוא, דכיון דשב כנולד דמי נמצא שהמקבל הלשון הרע כאילו אינו, ולרמז זה היו שולחים הצפור השני חי, שעל ידי תשובת המדברי נתפרסם למקבלו כי שקר דבר ואינו פועל לו דבריו להמית ונשאר בחיים, וממילא ניצל הנאמר עליו, ואין צריך להביא ג' צפרים ולשלוח השנים כדי לרמוז גם על הנאמר עליו דכיון דרמז על המקבלו שנשאר בחיים כי אינו ממית לנאמר עליו כיון שנודע לו כי שקר דבר בראות שנלקה בצרעת ושב ונתרפא כמדובר, ממילא שהנאמר עליו נשאר בחיים כיון דהמקבלו נשאר בחיים ודוק. ובזה הבט וראה דברי חז"ל כי נעמו באומרם הוא עשה מעשה פטיט לכן יביא צפרים שמצפצפים וכו' דכיון דצריך לעשות אופן שיחשב המדבר לשון הרע כאילו כבר מת כדי שימות המלאך שנברא כשדבר הלשון הרע כמדובר, צריך להביא בתמורתו דבר הדומה לו, דכיון שהוא דוגמתו נחשב מה שעושים לזה, כאילו עושים לזה.
עוד נראה לפרש בטעם שנשחטים הצפור האחד ושולחים האחד, ולמה נשחט על כלי חרש במים חיים, ולמה צריך להביא עץ ארז ושני תולעת ואזוב, ונראה לפרש דשוחט הצפור הא' במים חיים לרמוז לזה שהזמן שהוציא להיות פטיט בלשון הרע כצפור הזה שהיה מצפצף תמיד, ישחוט ויאבד הפטפוט הזה ולא יוסיף עוד לחטוא בדבור כאשר עשה ולפחות יעשה לתועלתו כדי שיזכה לחיים משום דהאומרו והמקבלו והנאמר עליו שלשתם מתים כנודע, ולזה היו שוחטים אותו על מים חיים רמז על החיים שמרויח בהיות שוחט ומאבד מפיו דברי לשון הרע, כאשר נשחט צפור זה ונשתתק מלצפצף עוד והצפור האחד נשלח חי חוזר לצפצופו לומר כדי לתקן מה שהיה פטיט בלשון הרע, דבר המביא לידי מיתה יעסוק בפטפוט הגורם לו חיים היינו התורה וכדרז"ל כל פטיטין בישין חוץ מפטטיא של תורה, גם הוא יפטפט בדברי תורה כצפור החי הזה, ובזה יתתקן דמרפא לשון עץ חיים, שאין תקנה לבעל לשון הרע כי אם בתורה כאחז"ל, אך כדי שיזכה לתורה כדי לתקן עונו, צריך שלשה דברים המפסיקים הלימוד שירחיק ממנו, אחד שלא יתבזה עוד לדבר עם כל אדם שהמרבה דברים מביא חטא הלשון הרע, אך יתגאה כיצד מלדבר עמהם כארז זה שהוא גבוה מכל האילנות, אך לא גאות עד תכלית האחרון שלא לדבר גס עם מי שראוי לדבר, כי אם במי שימשך נזק בדבר עמו, ולכן היה מביא ענף של עץ ארז ולא הארז עצמו הגבוה, כי אם ענף ממנו לרמוז על מיעוט הגאוה ולא על כולה, על דרך בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלא אית ביה. גם מביא ושני תולעת שיתרחק מלחטוא עוד ויבקש לקתן עונותיו ע"ד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, משום שהחטאים הם מסך מבדיל להשגת התורה כנודע גם מביא אזוב לרמוז לו כדי שיזכה לתורה יתרחק מן התענוגים כמאמר התנא פת במלח תאכל, כאזוב זה שימצא בקור מקים אבנים אין שם לחות להניק וגם הוא שפל וכו'.
תנחומא ילמדנו רבינו על כמה דברים נגעים באים על האדם, כך שנו חכמים על אחת עשרה דברים, על ע"ז ועל חילול השם, ועל ג"ע, ועל הגניבות, ועל לשון הרע, ועל המעידי עדות שקר. ועל הדיין המקלקל את הדין, ועל שבועת שוא, ועל הנכנס בתחום שאינו שלו ועל החושב מחשבות של שקר, ועל המשלח מדנים בין אחים, ויש אומרים אף על עין הרע ע"כ. ובמקום אחר אמרו על שבעה דברים נגעים באים ומינה שם מהנזכרים אן והוסיפו שם על ש"ד ועל גסות הרוח. הכלל העולה שעל י"ד דברים הנגעים באים. וצריך להבין למה על אלו דברים דוקא, נגעים באים ושישב בדרך מחוץ למחנה מושבו כל העושה א' מהנה.
ונראה שבכלם תמצא שגורם לחבירו שישב בדד, לכן מדה כנגד מדה יבא עליו הנגע וישב בדד מחוץ למחנה, והוא כמו שאמר רבי שמואל בר נחמני מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הוא הבדיל בין איש לרעהו ובין איש לאשתו על כן אמרה תורה בדד עכ"ל. ועל דרך זה הוא בכל חלוקה וחלוקה, וזה סדרן:
על ע"ז נגעים באים, משום דכתיב בע"ז ושם בסתר, לכן יבאו עליו נגעים ויסתתר מבני אדם בהיות בדד מחוץ למחנה מושבו, ועוד הע"ז גורם בסילוק השכינה כאשר היה בחרבן הבית וישבו ישראל וירושלים בדד, דכתיב איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, לכן בדד ישב, גם גורם להפריד שכינה מן התחתונים, גם הוא יהיה נפרד מביתו ומרעיו ומיודעיו, גם גורם גלות כד' לכן יגלה מביתו מחוץ למחנה.
על חילול ה' התנא המחלל את השם גורם להביא חיה רעה, כדברי התנא חיה רעה באה לעולם על שבועת שואועל חילול השם, וכשעולה חיה רעה משומם את הארץ ח"ו, לכן מדה כנגד מדה בדד ישב וישומם בהיותו מובדל מופרש מבני אדם.
על גילוי עריות, המגלה עריות גורם להבדיל איש מאשתו, דאסרה על בעלה לכן יהיה מובדל בדד מחוץ למחנה, וגם כיון שהבדיל אשה מבעלה גם הוא בדד ישב פרוש מאשתו. גם הנואף אומר לא תשורני עין לכן בדד ישב.
על הגניבות, הגונב את חבירו גורם לו עניות וכולם בדילים ממנו, כל אחי רש שנאהו אף כי מרעהו יפרד ממנו, גם הוא יתפרד מרעיו, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, ועוד שבעון הגזל דבר בא לעולם כדברי התנא, והדבר חולי מדביק הוא וכל אחד פורש מחבירו וכן איש מאשתו ואב מבנו לכן יהיה גם הוא פרוש מאשתו ובניו ומיודעיו.
על לשון הרע, הוא פשוט כדרז"ל, הוא הבדיל בין איש לרעהו, ועוד יש לומר המדבר לשון הרע הוא בסתר, וכדכתיב ארור מכה רעהו בסתר, שהוא בלשון הרע כדרז"ל לכן מדה כנגד מדה, יסתתר מבני אדם בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.
על המעידי עדות שקר, הוא העיד על מה שלא ראה, מדה כנגד מדה, בדד ישב מחוץ למחנה, מובדל מבני אדם שלא יראה דבר מהם, ועוד שהמעידי' בשקר נתיעצו ביניהם במקום נסתר, לכן בדד ישב ויסתתר מבני אדם, גם בעון עדות שקר גשמים נעצרים והרעב בא כדאמרינן במסכת סנהדרין בענין איום העדים, וברעב צריך אדם לצאת חוץ לעיר כדרז"ל רעב בעיר פזר רגליך, גם המעיד שקר יפזר רגלו לצאת חוץ למחנה.
על הדיין המקלקל את הדין, משום שגורם חרב בעולם, כמאמר התנא חרב בא לעולם על עוו תהדין והחרב מחריב ומשומם וכל א' בורח לנפשו ונפרדים איש מאחיו ואיש מקרובו, לכן מדה כנגד מדה יהיה בפירוד, בדד ישב יחידי ומשומם, גם גורם עוות הדין להוציא ממון מזה ולתת לזה וגורם עניות לאחד, ומעני כולם נפרדים כנזכר לעיל, לכן בדד ישב מובדל ומופרש, גם המעוות את הדין הוא כדי לקבל כבוד מן האחד לכן בדד ישב מחוץ למחנה, אין שם מקום קבלת כבוד.
על שבועת שוא וכו', כי גורם גם זה להביא חיה רעה בעולם כמחלל את השם כדברי התנא וחיה רעה משומם את הארץ ומשכלת לבריות, כהערוב שעלה במצרים שהוא ערבוביא של חיות רעות ושיכל את המצרים, לכן יהיה הוא בדד מבניו חוץ למחנה.
על הנכנס בתחום שאינו שלו וכו' מדה כנגד מדה יצא חוץ מתחומו, בדד מחוץ למחנה.
על החושב מחשבות על שקר וכו' לכן ישב בדד, כדי שלא יהיה לו על מי יחשוב ועל מה לחשוב. גם בהיות מנוגע ובדד מושבו חושב מחשבות על האמת, בהיות חושב על צרתו ועל פרישות מאשתו ומבניו ועל מה הגיע לו ככה וכל אלו מחשבות של אמת הם בהיות חושב במה שיש בהוה.
על המשלח מדנים בין אחים, הוא פשוט שהבדיל בין אחים יהיה בדד מובדל מאחיו.
על צרות עין. הצר עין מתאוה תמיד לישב בדד מובדל מופרש משכניו, כדיש לא ישאלו ממנו קרדומו וככרו, והוא משום צרות עין שבו כאחז"ל במדרש, לכן בדד ישב חוץ למחנה מקום שאין מי שישאל ממנו דבר, כי כשם שהנגע היה בא על ביתו של צר עין כדי שיראו שכניו כליו שלא רצה להשאיל, כאחז"ל במדרש אם לא היה חוזר היה בא הנגע על גופו.
על ש"ד. השופך דם מבקש מקום נסתר לא ישורנו עין, כדי שלא יעידו עליו בבית דין, לכן מדה כנגד מדה ישב נסתר מבני אדם בדד מחוץ למחנה. ואם נאמר על ש"ד על המלבין פני חבירו דאזיל סומקא וכו' כיון שמלבין אותו יברח זה תמיד במסתרים ומעלים עצמו מפני שמתבייש מאותם שהלבינו לפניהם, לכן בדד ישב כאשר גרם לזה שהלבינו.
על גסות הרוח, הגאוה גורם שמבדיל עצמו מלדבר עם שום אדם באומרו מה זה חשוב לפני, לכן בדד ישב מובדל כאשר הוא הבדיל עצמו גם הוא היה מתגאה על בני אדם, בדד ישב במקום שאין אנשים, כדי שלא ימצא על מי יתגאה.
| |||