רי"ף על הש"ס/ברכות/דף יד עמוד ב: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 68:
==תלמיד רבינו יונה==
ולא מפי ברייתא. מכל מקום למדנו מזה שהאחרים סוברים כמותו, ואינו יחיד אצל רבים:
'''אמר רבי זירא ביום גוללן כמין ספר תורה''' וכו' — פירש רש"י ז"ל דהכי קאמר: כשחולץ אותם, גוללן כמין ספר תורה, ואין צריך להניחן בכיס, אלא אפילו בקרקע כדי שיהיו מזומנים להניחם כשירצה, כיון שמצותן כל היום. אבל כשחולץ אותם בלילה, כיון שאין צריך להניחם כל הלילה, אין לו להניחם על גבי קרקע, אלא עושה להם כיס טפח ומניחן. ורבינו האי גאון ז"ל מפרש דבנכנס לבית הכסא מיירי, והכי קאמר: כשנכנס ביום וצריך לחלצם כדי שלא יכנס עמהם לבית הכסא, גוללן כמין ספר תורה ואין צריך להניחן בכלי, כיון שצריך לחזור ולהניחן מיד. אבל כשנכנס בלילה, עושה להם כיס טפח ומניחן בתוך הכלי ומצניען, כיון שאין לו לטלן. ואמרינן עלה: לא שנו דביום גוללן כמן ספר תורה וסגי להו בהכי, אלא כשיש שהות ביום כדי ללובשן, דכיון שעוד היום גדול ויכול עדיין לקיים את המצוה, לא נטריח אותו לתת אותם בתוך כיס; אבל אם לאחר שיצא מבית הכסא אין שהות ביום כדי ללובשן, אין לו להניחם כך ללא צורך, אלא עושה להם כיס טפח ומניחן בתוכו ומצניען:
'''הואיל ושרי רבנן לא נטרח''' — כלומר, לא אטריח להתלמידים שישמרו אותם. ויש ספרים שגורסין אותו{{שוליים|בג}} '''לנטרן''', כלומר: ישמרו אותו מן המזיקין. ויש מפרשים, אשמור אותם אני בעצמי:
'''ולא ישתין בהם מים''' — ודווקא בעודן בידו; אבל בראשו, מותר להשתין בהם בבית הכסא ארעי, דליכא חשש ניצוצות כיון שהם בראשו, ומשום חשש שמא יפנה בהם נמי ליכא, כדכתבינן לעיל. וכן הא דאמרינן: לא ישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי, בידו קאמר, דכולה ברייתא בהכי מיירי. וטעמא דמילתא, דחיישינן שמא יפלו מידו. אבל כשהן בראשו, מותר לישן בהם שינת עראי, דהכי אמרינן ב[[סוכה כו ב|סוכה]]: הנכנס לישן ביום, רצה חולץ רצה מניח, ולא גזרינן עראי אטו קבע; דגבי סוכה דשינה עצמה אסורה, אמרו דגזרינן עראי אטו קבע, אבל גבי תפילין דאפילו שינת קבע עצמה אינה אסורה אלא משום גזירה שמא יפיח בהן, לא גזרינן עראי אטו קבע, דגזירה לגזירה לא גזרינן. ויש לשאול, דאפילו שינת עראי היאך מותר? והלא אסור להסיח דעתו מהם, ובשעה שמתנמנם נמצא שמסיח דעתו מהם. ואומר מורי הרב נר"ו, דמתוך דברי ר"מ ז"ל למדנו תירוץ לדבר זה, דודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו, אף על פי שעוסק באומנותו ובצרכיו ואין דעתו עליהם ממש, לא נקרא זה היסח הדעת. דאי לא תימא הכי, היאך יוכל האדם להניח תפילין כל היום? והכי נמי כשמתנמנם ליכא היסח הדעת, דאדרבה באותה שעה עומד יותר דרך מורא ושוכח הבלי העולם. ולפיכך מותר לישן בהם שינת עראי:
'''סכין וקערה וככר ומעות וכיוצא בהן''' — פירש רש"י ז"ל, דסכין בידו אסור להתפלל, מפני שנותן לבו על הסכין שלא יפול מידו ויזיקהו, ואינו יכול לכוין בתפילתו. וכן קערה עם אוכלים, מתיירא שמא תיפול ויפסדו האוכלים, וטרוד לשמרה. וכן הככר, שמא יפול ויטנף. והמעות, שמא יתפזרו, וכן כל כיוצא בזה. אבל שאר דברים שאין בהם הפסד אם יפלו מידו, מותר להתפלל בעודן בידו. ומאי דמיבעיא לן ב[[סוכה מא ב|סוכה]]: לולב מאי? נצטרך לפרש לפי זה דהכי קא מבעי ליה: לולב, מי חיישינן שמפני חשש שלא יפול הלולב ויפסל טרוד לשמרו ואינו יכול לכוין בתפילתו ואסור, או דלמא חביבה ליה מצוה, ומתוך החביבות לא יפול ממנו ואינו טרוד בזה ומותר? ומסקנא דחבובי מצוה עדיף ומותר, ולא דיינינן ליה כסכין וקערה אלא כשאר דברים שאין בהם הפסד. ואית דמפרשי, דמאי דנקט סכין וקערה וככר ומעות, לאו דווקא, אלא אורחא דמילתא נקט, והוא הדין שאין לו ליטול בידו שום דבר בשעת התפילה, אלא לולב בלבד שהתירו משום חבובי מצוה לא{{שוליים|בד}} ימעט בזה כוונת התפילה. ולפי זה הפירוש, צריך ליזהר שלא יקח אדם שום דבר בידו בשעה שיתפלל. מפי מורי הרב נר"ו:
'''מאי טעמא בית הכסא קבוע ליכא ניצוצות''' וכו' — ויש ששואלין, היאך אפשר דליכא ניצוצות? והלא אמרו: אי אפשר לגדולים בלא לקטנים, ונמצא דאיכא ניצוצות בשעה שמשתין. ויש לומר, דכי אמרינן דליכא ניצוצות, הני מילי מיושב, דאין מי רגלים כלים אלא מיושב; אבל כשמשתין מעומד, אינו כלה ואיכא ניצוצות, לפיכך אסרו להשתין בהם בעודן בידו, שמא ישפשף באותה יד ניצוצות, שמצוה לשפשפם כדי שלא יראה ככרות שפכה ויוציא לעז על בניו שהם ממזרים. אבל בבית הכסא קבוע ליכא ניצוצות, ולפיכך מותר. ורבינו האי ז"ל כתב, דבתי כסאות שלהם היו עשויין במדרון, בעניין שהיו כל המים יורדין ולא היו שם ניצוצות כלל:
'''משום רבי שילא אמרו''' — אפילו מטפחות שלהם{{שוליים|גא}} אסור להניחם על הראש, מפני שנראה בזיון כשמשים עליהם שום משוי, ואפילו המטפחת שאוכלים בה, ואף על פי שלא יהיה בה שום טינוף. ויש ספרים שגורסין: '''אפילו מטפחות שלהם אסור''', כלומר: אפילו המטפחות של התפילין, שהוא דבר מועט, אסור, מפני שנראה ביזוי לשום עליהם שום משוי. ורבינו משה ז"ל כתב, שמותר לשום המצנפת בראש ואפילו בשעה שמניח התפילין; נראה מדבריו שלא אסרו אלא מטפחת שנראה ביזוי, כדכתבינן, אבל דבר שדרך לשום אותו כל היום בראשו, כגון מצנפת וגלימא וכיוצא בהן, מותר. ויש שמקשים עליו, מדאמרינן בירושלמי: ר' יוחנן לא היה מניח תפילין אלא מפסחא לפסחא, והיה מחזיק לרישיה מפסחא ועד עצרתא. פירוש, ר' יוחנן היה חושש בראשו מקרירות, ומפני זה לא היה מניח תפילין אלא פעם אחת בשנה, כדי שלא יזיק אותו; ואף על פי כן, מפני אותו פעם בלבד היה חושש והיה צריך לחזק ראשו מפסח ועד עצרת. ואומרים: אם איתא דמותר לשום מצנפת או כובע על התפילין, למה לא היה משים אותו בכל יום, וישים עליהם הכובע ולא יהיה לו היזק? ואומר מורי הרב נר"ו שזו אינה קושיא, דמי שהיה לו חשש גדול כזה, שמפני פעם אחת היה צריך לחזק לראשו מפסח ועד עצרת, גם כן היה חושש אפילו בכובע או במצנפת, מפני שגובה התפילין מפסיק בין הכובע והראש, והרוח נכנס בינתים ומזיק לו. אבל לשאר בני אדם ודאי מותר:
'''וכמה אמר אביי ריבעא דריבעא דפומבדיתא''' — תימה הוא על הרי"ף ז"ל{{שוליים|גב}}, שהביא הברייתא של מעלה דאמרינן
===הערות, הגהות ושינויי נוסחאות===
{{שולייםלמטה|בג}} תיבת "אותו" נמחק. ב"ח.
{{שולייםלמטה|בד}} צ"ל "ולא". ב"ח.
{{שולייםלמטה|גב}}
{{לא נשלם|הערה}}
| |||