אמנון לביא: תאור הלחימה של פלוגה מ' מגדוד 77 בבלימה, במלחמת יום הכיפורים: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Chenspec (שיחה | תרומות)
מ הגהה
שורה 1:
'''תאור הלחימה של פלוגה מ' [[w:חטיבה 7#גדוד 77|מגדוד 77]] בבלימה, ב[[w:מלחמת יום הכיפורים|מלחמת יום הכיפורים]]'''
 
נכתב על ידי אמנון לביא -מ"פ מ'-"מזרון", מושב היוגב, 27/4/2004
שורה 26:
 
באחד הטנקים התמלא סל התרמילים בצריח בתרמילי הפגזים שנורו, והמט"ק שואל אותי אם הוא יכול לזרוק את התרמילים הריקים החוצה.
הוא נרגע רק אחרי שאני מבטיח לו שהוא לא יידרש לחתום 1065 (אבדן ציוד עליו יש להישפט).
 
כאשר מחשיך מסתבר שאנו ממשיכים לראות את תנועת הסורים שנעים עם אורות א"א אך אנחנו לא יכולים לירות מפני שלמפקד יש שפנפן (מכשיר ראיית לילה אינפרה אדום) אך לתותחן אין.
שורה 32:
לארטילריה אין תחמושת תאורה, כך שגם בהם אין אנו יכולים להיעזר.
אנחנו שומעים בקשר שפלוגה ח' בפיקודו של אמי פלנט, שעומדת בעמדות מדרום לחרמונית, נמצאת בעין בסערה, ובולמת מטווחים קצרים את הכמות הגדולה של טנקים סורים שמנסים לעבור אותה.
בסביבות 9 בלילה המג"ד ופלוגה ו' עוזבים על מנת לסייע לאמי ופלוגתו ואנחנו נשארים לבד. עם המג"ד עוזב גם יהשוע שטרנזי (1א) שהטנק שלו משמש כטנק קש"א (קצין שיתוף ארטילרי). הקש"א (שניר) צריך להיות צמוד למג"ד.
 
שניר אברהם ז"ל - מפקד סוללה צעיר מהתותחנים שהצטרף אלינו ימים אחדים קודם לכן כקש"א ומייד התחבב על כולנו. הוא שובץ על הטנק של יהשוע שטרנזי. את תאור לחימתו וגבורתו מיטיב לתאר קהלני. השתתף איתנו בקרבות הבלימה וההבקעה. למרבה הצער נפגע הטנק שלהם ימים אחדים מאוחר יותר מהתקפת מיגים באיזור מזרעת בית ג'אן. שניר אברהם נהרג, ויהשוע שטרנזי נפצע קשה, אך החלים באורח נס, והשתקם באופן מלא.
שורה 42:
אנחנו גולשים במדרון קידמי צפונה.
מזהים מצפון לציר "קירטון" כח סורי שכולל טנקים, נגמש"ים וכלי גישור.
אנחנו עוברים את הכביש (ציר "קירטון"), תופסים עמדות ויורים מטווחים של 1000-1500 מ' על הכח סורי.
תפסנו את הסורים "על חם", מהאגף. פגיעות טובות. "ירי- צמד" נח ואני. ניר קרן צבי (1ב) שותף לירי.
נח ואני מקניטים אחד את השני כאשר יש החטאה.
כמה טנקים ונגמ"שים סורים נדלקים.
שורה 49:
יורים עד שנגמרת לנו התחמושת.
 
הפגזים האחרונים שנשארו לי הם פגזי הזרחן. אני יורה אותם לריכוז של נגמ"שים סורים. פוגע בין הנגמ"שים, ואנו רואים בהשתוממות ובפליאה את החיילים הסורים קופצים החוצה מהכלים ובורחים.
 
הכח הסורי נעצר לחלוטין. חלק מהכלים בוערים והאחרים נטושים.
שורה 61:
אנחנו, יצירי הדור של אחרי מלחמת ששת הימים. בוטחים בכוחנו ובמקצועיות שלנו, ובטוחים שצה"ל בלתי מנוצח. צריך להספיק כמה שיותר, הרי המלחמה תסתיים מהר מאוד
בניצחון חד משמעי.
אני, בחור צעיר בן 23, מסיים שנה בתפקיד מ"פ ואמור להשתחרר ב 26 לאוקטובר, עוד 20 יום, ולחזור למושב בו גדלתי.
בחופשתי האחרונה, לפני שבוע, שתלתי חלקה של פקעות סייפנים באדמה של אבי במושב. אחי אמור לטפל בחלקה עד שאצא לחופשת שחרור, עוד שבוע.
 
===יום א' אחה"צ===
אנחנו יורים מהעמדות בתל ג'ית ומהעמדות המרכזיות על תנועה בלתי פוסקת של טנקים ונגמ"שים מכיוון תעלת הנ"ט אלינו.
כמובן הסורים לא טומנים ידם בצלחת, ויורים עלינו.
העמדות שלנו עדיפות.
שורה 80:
אבי סנדלר דוחף לי לויגודה ולספקטור מציות ומימיות מים בכל אתנחתא קטנה ולוחץ עלינו לשתות, שלא נתייבש חלילה. אוסף את המימיות הריקות וממלא אותן כשיש זמן.
 
הסמג"ד איתן קאולי מביא כוחות לעזרה מפלוגה ו' שמפקדה יאיר סווט נהרג, ומפלוגה ז' שמפקדה מנחם אלברט נפצע ופונה לבית חולים. קאולי - "יעיל-פעיל". מביא לי כמה טנקים לעזרה, ואח"כ לוקח אותם או את חלקם כאשר הוא מזהה בעיה בגזרה אחרת, או נשלח ע"י המג"ד למשימה חדשה.
 
יאיר סווט ז"ל- מ"פ ו' נפל ביום א' כאשר הוא ופלוגתו בלמו התקפה סורית קשה. את סיפור לחימתו האמיצה מיטיב לתאר קהלני. יאיר היה מדריכי הנערץ בקורס קצינים, ולאחר מכן עמיתי כמ"פ בגדוד 77 . איש גדל גוף בעל כח פיזי עצום, אך טוב לב ולא מסוגל להכאיב לאיש. עליז כל הזמן והמרכז החברתי בכל חברה בה היה, כולל בגדוד 77.
 
לאחר זמן מה התותחן שלי (ויגודה) נפצע. נגמ"ש הפינוי מגיע אלי עד סמוך לעמדות לפנות אותו. בנגמ"ש מגיע תותחן אחר שמצטרף אלינו לצוות במקום ויגודה.
עופר גלוזמן וטנק נוסף מתייצבים מ "שום-מקום" ומצטרפים לפלוגה. מספרם ברשת 4 ו 4ב'.
אנחנו לא מכירים אותו והוא לא התאמן איתנו. למרות זאת הוא משתלב מהר מאוד בירי ובתצפית הירי ומפגין אומץ רב ותבונה. מדי פעם הוא "משחיל" בקשר חוץ הערה צינית.
בהתחלה אנחנו לא יודעים איך "לאכול אותו", אך כאשר אנו רואים את הצטיינותו בלחימה, אנו לומדים לקבל את הערותיו הציניות באהדה ובחיוך.
שורה 111:
המשך ירי. קושי רב בגלל השמש בעיניים.
יותר מאוחר: השתתפנו בהתקפה גדודית בניסיון להחזרת המצב לקדמותו.
גלשנו קדימה במסגרת תנועה גדודית בניסיון לחזור לגבול. תנועה בשטח נחות. קשיי תנועה בגלל ה"בולדרים". ארטילריה חזקה וסאגרים. מהר מאוד הוחלט לחזור לעמדות הקודמות, שהן השטח השולט.
 
כאשר ראינו את הנותב הרוטט באויר ונע לכיווננו לא ידענו במה מדובר. רק יותר מאוחר, כשחזרנו לעמדות, הסבירו לנו שזה טיל נ"ט מסוג סאגר. זו הפעם הראשונה ששמענו עליו, וכמובן לא היו לנו תרגולות איך להתגונן מפניו.
שורה 128:
התקפות חי"ר וירי נק"ל עלינו.
אנחנו כמובן לא חושבים אפילו לעזוב את העמדות.
ניר קרן צבי מנסה לשפר את עמדתו מול צרורות הנק"ל שיורים לעברנו, ותוך כדי תנועתו פוגע תותח הטנק בסוללה של הרמפה. ניר לא יודע שנכנסה אדמה לתוך קנה התותח.
 
==יום ג' בבוקר (9 לאוקטובר)==
ירי "שגרתי" על טנקים שנעים לכיוון שלנו עם הקושי שיוצרת השמש בעיניים וערפילי הבוקר.
כאשר ניר קרן צבי מתחיל לירות, מתפוצץ קנה הטנק שלו.
שורה 138:
אחרי כרבע שעה (אולי יותר) הם חוזרים מעלינו. אנחנו יורים עוד פעם. מאחד מהם יוצא עשן שמעורר בהלה קטנה משום שמישהו אומר שזו התקפת אב"כ.
 
בסביבות 9 בבוקר ירי ארטילריה " רצחני " וממוקד עלינו.
האויר מלא רסיסים ואבק. רעש עז של נפילות וקולות פגיעת הרסיסים במתכת הטנקים.
כל האזור בו אנו עומדים רועש וגואש. הנפילות כה רבות וכה צפופות שלא ניתן לראות דבר, אפילו את הטנקים השכנים, על אחת כמה וכמה את האוייב.
שורה 156:
 
נותרנו 3 טנקים. נח טימינקר, עופר גלוזמן ואנוכי.
תוך כדי ירי לחזית אני מבחין משמאלי במחזה מדהים:
אני רואה דגל צבעוני שעולה ומתקדם מערבה וכעבור כמה שניות מתגלה טנק סורי שיוצא מהואדי ונע לכיוון מערב.
הדגל היה מחובר לקצה האנטנה של הטנק הסורי לכן ראיתי בהתחלה רק את הדגל.
וכך עוד דגל ועוד טנק, ועוד דגל ועוד טנק, וזה ממשיך וממשיך, ומתגלות לעיני מספר שדרות של טנקים סוריים שיוצאות מהואדי ונעות מערבה לכיוון אלרום ללא הפרעה.
אני רואה את הטנקים הסורים יורים ואת תרמיל הפגז נפלט אוטומטית אחרי כל ירי. מכך אני מבין שאלה טנקים מסוג T62 שהיו הטנקים החדישים והמשוכללים ביותר מתוצרת בריה"מ באותה עת, וניתנו רק ליחידות העילית של הצבא הסורי.
התרגולת שלמדנו למצב "היתקלות" היא שבראש וראשונה המפקד יורה ורק אח"כ נותן פקודה לכח, וכך אכן עשיתי: צודדתי לכנף שמאל אחורית והתחלתי לירות.
אך הפקודה הראשונה שנתתי לכח היתה: " 4 תיזהר אתה נכנס לי לקנה, נוע קדימה" , שכן טנק מ"מ 4 (עופר גלוזמן) שעמד משמאלי ביצע החלפת עמדה ונכנס לי לקו הירי.
שורה 185:
נתתי לתותחן פקודה לירי פגז חלול : "תותח חלול טווח אפס טנק על, אש"
 
במשך זמן די ארוך המשכנו לירות על הטנקים הסוריים, כאשר אנחנו מעורבבים בתוכם.
אינני מצטיין בתאורי קרבות. מה שקרה שם היה ירי מטווחים אפסיים לכל הכיוונים.
היינו באטרף של לחימה.
שורה 193:
רבים מתוך הטנקים הסורים התחילו לבעור.
עד היום איני מבין מדוע הם כמעט ולא השיבו אש בשלב הזה. יתכן והסיבה נעוצה בזה שהטנקים שלהם נעו עם מדפים סגורים, ואילו אנו היינו חשופים בצריח, המפקדים עם הראש בחוץ, וראינו את תמונת הקרב בצורה יותר ברורה.
אנחנו הגחנו במפתיע לתוכם מאחורי הגבעה הסלעית, וכנראה הם, שמפקדיהם היו סגורים בתוך הצריחים, ויכלו לצפות החוצה דרך האפיסקופים בלבד, לא הבינו מה קורה ומהיכן פוגעים בהם.
פגענו בהם אחד אחד. רבים מתוכם התחילו לבעור.
לאחר זמן מה, שנראה כנצח, התחילו להגיע כוחות נוספים מהגדוד והחטיבה, תפסו את הרכס שמאחורינו והצטרפו לירי.
לעופר גלוזמן נשארו רק כמה פגזי זרחן.
הוא ירה אותם ונתזי הזרחן מהפגזים שפגעו בטנקים הסורים חזרו ופגעו בטנק שלו.
שורה 208:
רגע ההכרעה הוא ברור וחד משמעי.
הסורים הם אלה שנשברו.
תנועת הטנקים שלהם נעצרה.
הצוותים שלהם יצאו מהטנקים שעדיין לא נפגעו, והתחילו לנוס על נפשם מזרחה.
 
שורה 222:
נחלצתי לאחור לקו בו היו נח ועופר, וירדתי לבדוק מה קורה. לפי מיטב הבנתי - סנדלר מת. התותחן היה בהיסטריה והמשיך לזעוק בקולי קולות. לא הצלחתי להרגיעו ולכן לא היה לי מנוס וניתקתי אותו מקשר הפנים, כדי שספקטור ואני נוכל להמשיך לתפקד. החלטתי לפנות אותם. הודעתי לנח מה המצב ושיתפוס פיקוד.
נעתי לאחור והעברתי את סנדלר ההרוג והתותחן הפצוע לידי כוחות הרפואה. קיבלתי תותחן וטען-קשר חדשים וחזרתי חיש מהר לגזרה.
המקום היה שקט, שקט מוזר. עשרות טנקים סוריים פגועים ונטושים ביציאה מהואדי ועוד מאות ב"עמק הבכא". בפעם הראשונה מזה כמה ימים לא היה ירי ולחימה. עמדנו עם מנועים דוממים בעמדות המרכזיות, ולמעט טפטופים של ארטילריה מדי פעם והקולות מהרמקולים של מכשיר הקשר, היתה דממה בגזרה.
אך הריח, ריח המלחמה, הוא עדיין באויר, אם כי לא חריף כמו לפני שעה קלה.
 
לפתע מגיע סמוך אלינו ג'יפ ויליס אזרחי. מתוכו יוצא מאיר הר-ציון האגדי. מסתובב בין הטנקים הסורים השרופים והנטושים עם ידו הקפואה וצליעתו. מטפס על הרמפה וצופה על עמק הבכא. אני מזהה אותו מייד. גדלתי על סיפורי גבורתו. עופר גלוזמן ונח טימינקר יורדים לדבר איתו. נח חושב שזה אזרח שבא לקחת שלל ורוצה לסלק אותו. הר-ציון שואל את עופר: "אתם עשיתם את זה ?" ממשיך להסתובב עוד בין הטנקים הפגועים, חוזר ואומר לעופר: "חבר'ה, כל מה שעשיתי אי פעם זה כלום לעומת מה שעשיתם כאן".
 
אנחנו נמצאים בטנקים הדוממים, ואז מתחילות לצוץ המחשבות.
שורה 243:
הם היו מלוכלכים, מפוייחים , עם זיפי זקן בני כמה ימים, ועיניים אדומות מחוסר שינה.
הסתכלתי עליהם וחשבתי לעצמי: האם אנשי הצוות שהיו "כלואים" מעל 3 יממות בתאי הנהג ובצריחים מסוגלים לקלוט את גודל המעשה אשר לו היו שותפים ?
רציתי לחבק את כולם, ובעיקר את נח טימינקר ועופר גלוזמן , ואת נהג הטנק שלי אבנר ספקטור שהיו לי שותפים אמיצים, נחושים ללא הרהור וערעור, והמשיכו איתי גם בהמשך הלחימה בהבקעה. אך ההרגלים הצבאיים מנעו ממני לעשות זאת בפועל, לכן עשיתי זאת רק בליבי.
אמרתי להם: "עבודה טובה. עכשיו צריך לטפל בתקלות ולהכין את הטנקים להמשך".
רציתי להודות לניר קרן צבי וציוותו שלחמו באומץ רב אך "פיספסו" את הקרב הקשה מכל בגלל שהתפוצץ קנה הטנק בתחילת הקרב.
שורה 257:
 
==סיכום==
אלה הם ארועי ימי הבלימה כפי שנחרטו בזכרוני כמי שפיקד על פלוגה מ' שכללה בימים אלה כמות משתנה של בין 3 ל- 8 טנקים.
יתכן ולא דייקתי בלוחות הזמנים או בסדר הכרונולוגי של הארועים, אך זה התאור ע"פ מיטב זכרוני, אחרי למעלה מ 30 שנה.
 
אין ביכולתי להזכיר בתאור הזה את כל הלוחמים שנטלו חלק בקרב. הזכרתי רק את אלה שהיו בקשר משמעותי איתי. אין זה גורע מזכויותיהם הרבות של עוד הרבה אנשים טובים שלקחו חלק בקרב. אנשים מהפלוגה, מהגדוד ומהחטיבה. המאמץ המשותף והנחישות של כל הכוחות ביחד וכל כח לחוד הם שאפשרו לנו לבלום את הסורים, מעטים מול רבים, ובשטח לא מוכר.
שורה 285:
 
על ההבקעה והלחימה לכיבוש המובלעת אולי אכתוב בבוא היום.
 
 
אמנון לביא
 
 
תודה לנח טימינקר, עופר גלוזמן, ניר קרן-צבי ואבנר ספקטור שעברו על הטיוטה ובעזרת הערותיהם הנכונות והמלומדות גיבשתי את הכתוב לעיל.
 
 
* רק לאחרונה נודע לי שהיו 3 טנקים נוספים כמה מאות מטרים צפונית לנו: איתן קאולי הסמג"ד, לאור אפרים מ"פ ז' לשעבר שהצטרף ללחימה כמפקד טנק (ומההבקעה תפקד כמ"פ לכל דבר), ויונה טרן סמג"ד 82 לשעבר שהצטרף אף הוא ללחימה כמפקד טנק. יונה נפצע קשה בקרב הזה. טיפל בו הרופא הגדודי ד"ר אלכס אשל, שביצע ניתוח כאשר סביבו נופלים פגזי ארטילריה, והציל את חייו של יונה ע"י חיתוך בגרונו והחדרת צינורית לקנה הנשימה.