התורה והמצוה ויקרא ו כג: הבדלים בין גרסאות בדף

{{דה מפרש|לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף}} כפי חוקי הלשון היה ראוי לכתוב "אשר יובא אל אהל מועד בקדש לכפר", כי "בקדש" היא תואר אל שם "אהל מועד", ובא לרבות שילה ובית עולמים (<small>כנ"ל [[#סימן עד|סימן עד]]</small>). וגם היה ראוי לכתוב "אל אהל מועד אל הקדש", בשגם שפה אינו מכפר בקדש באמת רק מביא בקדש לכפר. וגם מה שכתב "באש תשרף" הוא מיותר שכבר ידענו שדינו בשריפה ממה שאמר אהרן "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" -- מכלל שאם הובא - דינו בשריפה.

ולכן פירשוהו בספרא (<small>מובא בפסחים [[פסחים כד א|דף כד]] ודףו[[פסחים פב א|דף פב]]</small>) שרצה בזה עוד כוונה שניה דרושיית. שסמך מלת "בקדש" אל "לא תאכל" לדרוש ''כל שבקדש לא תאכל בקדש באש תשרף''. רוצה לומר, ישרף בקודש; כל שנפסל בקדש מאכילה ישרף שם.

והנה מ"ש '''[בסוף משנה ז']''' ''ר' אליעזר אומר לא תאכל באש ישרף כל שטעון שריפה בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו'' מובא בגמרא (בפסחים<small>ב[[פסחים כד א|פסחים דף כד]], ובמכותוב[[מכות יא א|מכות דף יא]], ומעילהו[[מעילה יז ב|מעילה דף יז:]]</small>) וגריס ''לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול''. והוא מה שכתוב בפר' תצוה "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא", שמה שכתוב "כי קודש" הוא מיותר, ונדרש תמיד שבא להודיע ענין כולל שזה נוהג בכל קדש (<small>כמ"ש באילת השחר כלל קלה</small>), ורצונו לומר שמצד שהוא קודש ונפסל מוזהר בלא יאכל, וה"ה שכן הדין בכל קודש פסול שמוזהר בלא תעשה על אכילתו. וכן צריך להגיה בספרא פה ''ר' אליעזר אומר "לא יאכל כי קדש הוא"''.