זוהר חלק ג: הבדלים בין גרסאות בדף
| [גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 241:
===וישאו את התיבה===
{{צ|וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ}} -- רבי אבא פתח, (שם נז ו) רומה על השמים אלהי"ם על כל הארץ כבודך, ווי לון לחייביא דאינון חטאן ומרגיזין למאריהון בכל יומא, ובחובייהו דחיין לה לשכינתא מארעא, וגרמין דתסתלק מעלמא, דשכינתא אקרי אלהי"ם, ועלה כתיב רומה על השמים אלהי"ם, תא חזי מה כתיב, וישאו את התיבה, דדחיין לה לבר, ותרם מעל הארץ, דלא שרייא בעלמא ואסתלקת מנה, וכד אסתלקת מעלמא, הא לית מאן דישגח בעלמא, ודינא שלטא (בדינא) כדין עלוי, וכד יתמחון חייבי עלמא ויסתלקון מניה (דעלמא), שכינתא אהדרת מדורה בעלמא, א"ל רבי ייסא, אי הכי הא ארעא דישראל דאתמחון חייביא דהוו בההוא זמנא, אמאי לא אהדרת שכינתא לאתרה כדבקדמיתא, א"ל בגין דלא אשתארו בה שאר זכאי עלמא, אלא (אבל) בכל אתר דאזלו נחתת ושויאת <קטע סוף=דף סח ב/>{{ממ זהר משולב|א|סט|א}}<קטע התחלה=דף סט א/>מדורה עמהון, ומה בארעא נוכראה אחרא לא אתפרשא מנייהו, כל שכן אי אשתארו בארעא קדישא. והא אתמר, בכל חובין דחייבי עלמא דחיין לה לשכינתא, חד מנייהו מאן דמחבל אורחיה על ארעא כדאמרן, ובגין כך לא חמי אנפי שכינתא, ולא עאל בפלטרין, ועל דא כתיב באלין וימחו מן הארץ, אתמחון מן כלא.
תא חזי בההוא זמנא דזמין קב"ה לאחייאה מתייא, כל אינון מתין דישתכחון לבר בשאר ארעין נוכראין, קב"ה יברא לון גופייהו (נ"א יוקים לון בגופייהו) כדקא חזי, דהא גרמא חד דאשתאר ביה בבר נש תחות ארעא, ההוא גרמא יתעביד כחמירא בעיסה, ועליה יבני קב"ה כל גופא, ולא יהיב לון קב"ה נשמתין אלא בארעא דישראל, דכתיב (יחזקאל לז יב) הנה אני פותח את קברותיכם, והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, דיתגלגלון תחות ארעא, ולבתר מה כתיב ונתתי רוחי בכם וחייתם וגו', דהא בארעא דישראל יקבלון נשמתין כל אינון בני עלמא. בר אלין דאסתאבו וסאיבו ארעא, דבאלין כתיב וימחו מן הארץ, מן הארץ דייקא, ואע"ג דאקשו ואפליגו קדמאי על דא, וימחו כמה דאת אמר (תהלים סט כט) ימחו מספר חיים, א"ל רבי שמעון, ודאי לית לון חולקא בעלמא דאתי, דכתיב וימחו מן הארץ, וכתיב (ישעיה ס כא) לעולם יירשו ארץ, אבל יקומון בדין, ועלייהו כתיב (דניאל יב ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות לדראון עולם, ופלוגתא בהא, אבל כלא כמה דאוקמוה חברייא:
{{צ|וימח את כל היקום אשר על פני האדמה
{{צ|ויזכור אלהי"ם את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה}} -- רבי חייא פתח, (משלי כב ב) ערום ראה רעה ונסתר, האי קרא אתמר על נח דעאל לתיבותא ואסתתר בה, ועאל לגו תיבותא בזמנא דמייא דחקו ליה, והא אתמר דעד לא עאל לתיבותא חמא ליה למלאך המות דאזיל בינייהו ואסחר לון, כיון דחמא ליה עאל לתיבה ואסתתר בגוה, הה"ד ערום ראה רעה ונסתר, ראה רעה דא מלאך המות ונסתר מקמיה, הה"ד מפני מי המבול.
רבי יוסי אמר, ערום ראה רעה ונסתר, (ויסתר לא כתיב) אהדר על מה דאתמר, בזמנא דמותא שריא בעלמא בר נש חכים יסתר ולא יקום לבר ולא יתחזי קמי מחבלא, בגין דכיון דאתייהיב ליה רשו יחבל כל אינון דישתכחון קמיה ויעברון קמיה באתגלייא, וסופא דקרא ופתאים עברו ונענשו, עברין קמיה ואתחזיין קמיה ונענשו, דבר אחר, עברו, עברו פקודא (דא) (נ"א דמאריהון) ונענשו.
דבר אחר, ערום ראה רעה ונסתר, דא נח, ופתאים עברו ונענשו, אלין בני דריה, (ונענשו) כיון דאסתתר ואשתהי תמן כל ההוא זמנא, <קטע סוף=דף סט א/>{{ממ זהר משולב|א|סט|ב}}<קטע התחלה=דף סט ב/>לבתר ויזכור אלהי"ם את נח.
א"ר שמעון, (ויזכור אלהי"ם את נח), תא חזי בשעתא דדינא אתעביד, לא כתיב ביה זכירה, כיון דאתעביד (ביה) דינא ואתאבידו חייבי עלמא, כדין כתיב ביה זכירה, דהא כד דינא שריא בעלמא אתחברותא לא אשתכח, ומחבלא שריא על עלמא, כיון דאתעבר דינא ואשתכיך רוגזא תב כלא לאתריה, ובגין כך כתיב הכא ויזכור אלהי"ם את נח, דביה שריא זכור, דנח איש צדיק כתיב ביה.
כתיב (תהלים פט י) אתה מושל בגאות הים, בשוא גליו אתה תשבחם, בשעתא דימא קפיץ בגלגלוי, ותהומי סלקי ונחתי, קב"ה שדר חד חוטא מסטרא דימינא, ומשיך גלגלוי ושכיך זעפיה, ולית מאן דידע ליה. יונה נחת לימא, ואזדמן ליה ההוא נונא ובלע ליה, היך לא נפקת נשמתיה מניה ולא פרחא מיד, אלא בגין דקב"ה שליט בההוא גאותא דימא, וההוא גאותא דימא הוא חד חוטא דשמאלא, דסליק ליה לימא לעילא, וביה אסתלק, ואי לאו ההוא חוטא דמטי ליה מסטרא דימינא, לא סלקא לעלמין, דכד (דכיון) דההוא חוטא נחית לימא וימא אתאחיד בה, כדין מתערין גלגלוי, ושאגן למטרף טרפא, עד דקב"ה אתיב ליה (לון) לאחורא, ותבין לאתרייהו, הה"ד בשוא גליו אתה תשבחם, תשבחם לאינון גלי ימא, תשבחם תתבר לון לאתבא לאתרייהו, דבר אחר, תשבחם ממש, שבחא הוא לון בגין דסלקין בתיאובתא למחמי, מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל, (נ"א ולא יהבי ליה רשותא), שבחא איהו דיליה, וכלא משבחן ליה.
אמר רבי יהודה, נח כד הוה בתיבה דחיל הוה דלא ידכר ליה קב"ה לעלמין, וכיון דאתעביד דינא ואתעברו חייבי עלמא, כדין מה כתיב ויזכור אלהי"ם את נח, רבי אלעזר אמר תא חזי בשעתא דדינא שריא בעלמא, לא ליבעי ליה לאיניש דידכר שמיה לעילא, (קמי דקב"ה בעלמא), דהא אי אדכר שמיה ידכרון חובוי (כלהו), וייתון לאשגחא ביה, מנלן משונמית, דההוא יומא יום טוב דראש השנה הוה, וקב"ה דאין עלמא, וכדין אמר לה אלישע (מלכים ב ד יג) היש לדבר לך אל המלך, דא קב"ה, דכדין אקרי מלך, מלך הקדוש מלך המשפט, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת, לא בעינא דידכרון לי וישגחון בי, אלא בתוך עמי, מאן דעייל רישיה בין עמא (כלא), לא ישגחון עליה למידן ליה לביש, בגיני כך אמרה בתוך עמי, תא חזי נח בשעתא דרוגזא שריא בעלמא לא אדכר, כיון דדינא אתעבר, מה כתיב ויזכור אלהי"ם את נח, השתא אדכר שמיה, דבר אחר, ויזכור אלהי"ם את נח, כמה דאת אמר ואזכור את בריתי.
רבי חזקיה הוה אזיל מקפוטקיא ללוד, פגע ביה רבי ייסא, א"ל תווהנא עלך דאת בלחודך, דהא תנינן דלא יפוק בר נש יחידאי באורחא, א"ל רביא חד אזיל בהדאי ואיהו אתי אבתראי, א"ל ועל דא תווהנא איך אזיל בהדך מאן דלא תשתעי ביה מלי דאורייתא, דהא תנינן כל מאן דאזיל בארחא ולאו עמיה מלי דאורייתא אסתכן בנפשיה, א"ל הכי הוא ודאי, אדהכי מטא ההוא רביא אנת, א"ל מקרתא דלוד, ושמענא דהאי בר נש חכים אזיל תמן, וזמיננא גרמאי לפולחניה ולמיהך בהדיה, א"ל ברי ידעת מלי דאורייתא, א"ל ידענא, דהא אבא הוה אוליף לי בפרשת קרבנות, וארכיננא אודנאי למאי דהוה אמר עם אחי דאיהו קשישא מנאי, א"ל רבי ייסא ברי אימא לי.
פתח ואמר {{צ|ויבן נח מזבח ליהו"ה, ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, ויעל עולות במזבח}}: {{ררר}} {{צ|ויבן נח מזבח}} -- דא איהו מזבח דאקריב ביה אדם קדמאה, נח <קטע סוף=דף סט ב/>{{ממ זהר משולב|א|ע|א}}<קטע התחלה=דף ע א/>אמאי קריב עולה, דהא עולה לא סלקא אלא בגין הרהורא ורעותא דלבא, ונח במה חב. אלא נח הרהר ואמר הא קב"ה גזר דינא על עלמא דיתחרב, דילמא בגין דשזיב לי כל זכותא פקע לי, ולא ישתאר לי זכו בעלמא, מיד ויבן נח מזבח ליהו"ה. ההוא מזבח דאקריב ביה אדם הראשון הוה, אי הכי אמאי ויבן, אלא בגין דחייבי עלמא גרמו דלא קיימא בדוכתיה, כיון דאתא נח כתיב ביה ויבן.
{{צ|ויעל עולות}} -- עלת כתיב, חדא. כתיב (ויקרא א יג) עולה הוא אשה ריח ניחח ליהו"ה, (לעולם עולה סלקא דכר) אי עולה סלקא דכר ולא סלקא נוקבא, דכתיב זכר תמים יקריבנו אמאי כתיב אשה דהא אש בעי לאשתכחא תמן, אלא אע"ג דעולה אתקריב דכר, ולאתריה אתקריב, נוקבא לא בעיא לאתפרשא מניה, אלא בה אתקריב, בגין לחברא דא בדא, דסלקא נוקבא לגבי דכורא לאתחברא כחדא, ואע"ג דאשה לשום אישים. נח אצטריך ליה למקרב עולה, דאיהו באתר דדכורא עבד ליה קב"ה, לאתחברא ולאעלאה בתיבה, ועל דא אקריב עולה, עולה הוא אשה, אש ה', דאתחבר (בה) שמאלא בנוקבא, דהא (כל) נוקבא מסטרא דשמאלא קא אתיא, ודכורא מסטרא דימינא, באתדבקותא דא בדא, ובגין כך אקרי (עולה) נוקבא אשה, אשה קטירו דרחימו, דאחיד בה שמאלא לסלקא לה לעילא, ולאתקשרא כחדא, ובגין כך כתיב עולה הוא אשה, קשירו דדכר ונוקבא דא בדא:
{{צ|וירח יהו"ה את ריח הניחח}} וכתיב {{צ|אשה ריח ניחח}} -- אשה, הכי שמענא תננא ואשא מחוברין כחדא, דהא לית תננא בלא אשא, כמה דכתיב (שמות יט יח) והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו יהו"ה באש, תא חזי אש נפיק מלגיו ואיהו דק, ואחיד במלה אחרא לבר דלאו איהו דק הכי, ואתאחדן דא בדא, וכדין תננא סלקא, מאי טעמא, בגין דאתאחיד אשא במלה דרגיש, וסימניך חוטמא דנפיק ביה תננא מגו אשא. ועל דא כתיב (דברים לג י) ישימו קטורה באפך, בגין דאהדר אשא לאתריה, וחוטמא (אתרגיש) אתכניש בההוא ריחא לגו לגו, עד דאתאחיד כלא ותב לאתריה, ואתקריב כלא לגו מחשבה, ואתעביד רעותא חדא, וכדין ריח ניחח, דנח רוגזא ואתעביד נייחא, דהא תננא אתכניש ועייל וקמיט באשא, ואשא אחיד בתננא, ועיילי תרווייהו לגו לגו, עד דנח רוגזא, וכד אתאחיד (אחיד) כלא דא בדא ונח רוגזא, כדין הוא נייחא וקשירו חד, ואתקרי נייחא, נייחא דרוחא, חדוותא דכלא כחדא, נהירו דבוצינין נהירו דאנפין, ובגין כך כתיב וירח יהו"ה את ריח הניחח, כמאן דארח וכניש כלא לגו אתריה.
אתא רבי ייסא ונשקיה, אמר ומה כל הדין טבא אית תחות ידך ולא ידענא ביה, אמר אהדרנא מן אורחא ונתחבר בהדך, אזלו, אמר רבי חזקיה ארחא דא בהדי שכינתא נהך, דהא מתקנא קמן, אחיד בידא דההוא ינוקא ואזלו, אמרו ליה אימא לן קרא חד מאינון דאמר לך אבוך.
פתח ההוא ינוקא ואמר, (שיר א ב) ישקני מנשיקות פיהו, דא הוא תאובתא עלאה, דיפוק (דנפקא) רעותא מפומא (לנשקא), ולא נפיק מחוטמא כד אשא נפקא, דהא כד אתחבר פומא לנשקא, נפיק אשא, ברעותא בנהירו דאנפין בחדוה דכלא, באתדבקותא דנייחא, ובגין כך כי טובים דודיך מיין, מההוא יין, (יין) דמחדי ונהיר אנפין, וחייכין עיינין, ועביד רעותא, ולאו מיין דמשכר, (דשכיר) ועביד רוגזא, ואחשיך אנפין, ולהטאן עיינין, יין דרוגזא.
ועל דא, בגין דחמר דא טב, נהיר אנפין וחדי עיינין ועביד תיאובתא דרחימו, מקריבין ליה כל יומא על גבי מדבחא, <קטע סוף=דף ע א/>{{ממ זהר משולב|א|ע|ב}}<קטע התחלה=דף ע ב/>שעורא דמאן דשתי ליה חדי ליה ועביד ליה נייחא, דכתיב (במדבר כח ז) ונסכו יין רביעית ההין, ובגין כך כי טובים דודיך מיין, מההוא יין דאתער רחימותא ותיאובתא, וכלא כמה דלתתא, אתער רחימותא דלעילא. תרין שרגין, כד אתדעך נהורא דלעילא, בתננא דסליק מההוא דלתתא אתדליק ההוא דלעילא.
א"ר חזקיה, הכי הוא ודאי, דעלמא עלאה תליא בתתאה ותתאה בעלאה, ומזמנא דאתחריב בי מקדשא, ברכאן לא אשתכחו לעילא ותתא, לאחזאה דדא בדא תליא, אמר רבי יוסי, ברכאן לא אשתכחו, ולווטין אשתכחו, דהא יניקו דכלא בההוא סטרא נפקי, (ד"א, וברכאן לא נפקי), מאי טעמא, בגין דישראל לא שריין בארעא, ולא פלחי פולחנא דאצטריך לאדלקא בוצינין, ולאשתכחא ברכאן, ובגין כך לא משתכחי לעילא ותתא, ועלמא לא יתיב בקיומיה כדקא יאות.
ואמר רבי חזקיה, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, מאי הוא, א"ר ייסא הכי שמענא מרבי שמעון, דאמר כל זמנא דאשא דלעילא אוסיף לאתתקפא, תננא דאיהו דינא דלתתא אתקיף רוגזא ושצי כלא, בגין דכד נפיק אשא לית ליה פסק (קמיה), עד דישתלים דינא, וכד דינא דלתתא לא אוסיף לאתתקפא בדינא דלעילא, עביד דינא ופסיק ולא ישתלם דינא לשיצאה, ובגין כך כתיב לא אוסיף למיהב תוספת לאתתקפא דינא דלתתא.
אמר ההוא ינוקא, שמענא בגין דכתיב ארורה האדמה בעבורך, דהא בההיא שעתא דאתלטיא ארעא בחובא דאדם, אתייהיב רשו לשלטאה עלה ההוא חויא בישא, דאיהו מחבלא דעלמא ושצי בני עלמא, מההוא יומא דקריב נח קרבנא וארח ליה קב"ה, אתייהיב רשו לארעא לנפקא מתחות ההוא נחש, ונפקא ממסאבו, ועל דא מקריבין ישראל קרבנא לקב"ה, בגין לאנהרא אפי ארעא, א"ר חזקיה יאות הוא, (והיא) והאי הוה תלי עד דקיימו ישראל על טורא דסיני.
א"ר ייסא, קב"ה אזעיר לה לסיהרא, ושלטא ההוא נחש, אבל בגין חובא דאדם אתלטייא, בגין למילט עלמא, ובההוא יומא נפקת ארעא מההיא קללה, וקיימא סיהרא בההיא גריעותא, בר בשעתא דקורבנייא אשתכחו בעלמא, וישראל יתבין על ארעהון.
אמר רבי ייסא לההוא ינוקא, מה שמך, א"ל אבא, א"ל אבא תהא בכלא, בחכמה ובשנין, קרא עליה (משלי כג כה) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.
א"ר חזקיה זמין קב"ה לאעברא רוח מסאבא מן עלמא, כמה (ד"א, ל"ג דאתמר) דכתיב (זכריה יג ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וכתיב (ישעיה כה ח) בלע המות לנצח ומחה יהו"ה אלהי"ם דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי יהו"ה דבר, וזמין קב"ה לאנהרא לסיהרא, ולאפקא לה מחשוכא בגין ההוא חויא בישא, כמה דכתיב (שם ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, מאי אור, ההוא אור דגניז ליה קב"ה בעובדא דבראשית:
===ויברך אלהים את נח ואת בניו===
{{צ|ויברך אלהי"ם את נח ואת בניו, ויאמר להם פרו ורבו וגו'}} -- רבי אבא פתח ואמר, (משלי י כב) ברכת יהו"ה היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ברכת יהו"ה דא שכינתא, דאיהי אתפקדא על ברכאן דעלמא, ומנה נפקי ברכאן לכלא, תא חזי מה כתיב בקדמיתא, ויאמר יהו"ה לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו', כמה דאתמר דמאריה דביתא יהב ליה רשו למיעאל, לבתר אתתא אמרה ליה לנפקא, בקדמיתא עאל ברשותא דבעלה, לסוף נפק ברשו דאתתא, מכאן אוליפנא מאריה <קטע סוף=דף ע ב/>{{ממ זהר משולב|א|עא|א}}<קטע התחלה=דף עא א/>דביתא יעיל, ואתתא תפיק, הה"ד ויאמר אלהי"ם אל נח לאמר צא מן התיבה, דרשו הוה בידהא לאפקא ליה לאושפיזא ולא לאעלאה ליה. כיון דנפק, יהב מתנן לה, בגין דאיהי בביתא וביתא בידהא, ואינון מתנן דיהב לה בגין לאסגאה לה רחימותא בבעלה, מכאן אוליפנא אורח ארעא לאושפיזא, (למיהב בידא דבעלה כד נפיק יהב מתנן לאתתיה, ולא בידה, ובגין כך כיון דיהב ליה מתנן), ועל דא לבתר דיהב לה מתנן, לאסגאה לה רחימותא בבעלה, (<small>נ"א כיון דנפק יהב מתנן ונבזבזן בידא דבעלה, למיהב לאתתיה, ולמחדי בה ולאסגאה לה רחימותא בבעלה, הה"ד ויקח מכל וגו' ויעל עולות במזבח, אלין מתנן דיהב בידא דבעלה, בגין לאסגאה לה רחימותא בעלמא, ומכאן אוליפנא אורח ארעא לאושפיזא, דיהב מתנן בידא דבעלה לאתתיה, ולא בידהא, ועל דא ויעל עלת במזבח, קורבנא לדכורא, לאסגאה רחימותא בבעלה ברכא ליה</small>), ברכיה, דכתיב ויברך אלהי"ם את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו וגו', ובגין כך כתיב (משלי י כב) ברכת יהו"ה היא תעשיר ודאי כמה דאתמר. ולא יוסיף עצב עמה, רזא דכתיב בעצבון תאכלנה, עצבון עציבו ורוגזא בלא נהירו דאנפין, כד אתחשך סיהרא וברכאן לא משתכחי, בעצבון סטרא דרוחא אחרא דאמנע ברכאן מעלמא, ובגין כך ולא יוסיף עצב עמה, ודא הוא רזא דכתיב (בראשית ח כא) לא אוסיף לקלל עוד את האדמה:
{{צ|ומוראכם וחתכם יהיה}} -- מכאן ולהלאה יהא לכון דיוקנין דבני נשא, דהא בקדמיתא לא הוו דיוקנין דבני נשא, תא חזי בקדמיתא כתיב (שם ט ו) בצלם אלהי"ם עשה את האדם, וכתיב (שם ה א) בדמות אלהי"ם עשה אותו, כיון דחטו אשתנו דיוקנייהו מההוא דיוקנא עלאה, ואתהפכו אינון למדחל מקמי חיוון ברא, בקדמיתא כל בריין דעלמא זקפן עיינין וחמאן דיוקנא קדישא עלאה, וזעאן ודחלין מקמיה, כיון דחטו אתהפך דיוקניהו מעינייהו לדיוקנא אחרא, ואתהפך דבני נשא זעין ודחלין מקמי שאר בריין.
תא חזי כל אינון בני נשא דלא חטאן קמי מאריהון ולא עברין על פקודי אורייתא, זיו דיוקנא דלהון לא אשתני מחיזו דדיוקנא עלאה, וכל בריין דעלמא זעין ודחלין קמיה, ובשעתא דבני נשא עברין על פתגמי אורייתא, אתחלף דיוקנא דלהון, וכלהו זעין ודחלין מקמי בריין אחרנין, בגין דאתחלף דיוקנא עלאה, ואתעבר מנייהו, וכדין שלטי בהו חיות ברא, דהא לא חמו בהו ההוא דיוקנא עלאה כדקחזי. ועל כן השתא כיון דעלמא אתחדש כמלקדמין, בריך לון ברכתא דא, ושליט לון על כלא, כמה דאת אמר ובכל דגי הים בידכם נתנו, ואפילו נוני ימא, רבי חייא אמר, בידכם נתנו מקדמת דנא, דכד ברא קב"ה עלמא, מסר כלא בידהון, דכתיב ורדו בדגת הים ובעוף השמים וגו'.
{{צ|ויברך אלהי"ם את נח}} -- רבי חזקיה פתח, (תהלים לב א) לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, האי קרא אוקמוה, אבל קרא דא ברזא דחכמתא אתמר, דהא תנינן בעשרה זיני שבחא שבח דוד לקב"ה, וחד מנייהו משכיל, והוא דרגא חד מאינון עשרה, ודוד אתקין גרמיה עד לא ישרי עלוי האי דרגא, אשרי נשוי פשע, דהא בשעתא דקב"ה אתקיל חובי וזכוון דבני נשא, דההוא (ד"א, כד ההוא) תיקלא דבסטר חובין מסתלקין, ואינון אוחרנין זכיין דאינון בתיקלא אחרא מכריעין לתתא, דא הוא נשוי פשע. כסוי חטאה, בשעתא דדינא שריא בעלמא, דיהא מחפיא דלא ישלוט עלוי מחבלא, כמה דהוה לנח דכסי ליה קב"ה מההוא חטאה דאמשיך עליה אדם על עלמא, דכיון דחטאה דא אנגיד אדם על עלמא, שאר בריין שלטאן, ובר נש דחיל מנייהו, ועלמא לא אתקין בתקוניה, ובגין כך כד נפק נח מתיבותא, קב"ה ברכיה דכתיב ויברך אלהי"ם את נח ואת בניו וגו':
===ואתם פרו ורבו===
{{צ|ואתם פרו ורבו}} {{ממ|בראשית|ט|ז}} -- בהני ברכאן לא אשתכחו נוקבי, אלא את נח ואת בניו, אבל נוקבי לא אמר קרא, א"ר שמעון ואתם כללא דדכורי <קטע סוף=דף עא א/>{{ממ זהר משולב|א|עא|ב}}<קטע התחלה=דף עא ב/>ונוקבי כחדא, ותו את נח לאסגאה נוקביה, ואת בניו לאסגאה נוקבי דלהון, ובגין כך כתיב ואתם פרו ורבו למעבד תולדות, מכאן ולהלאה שרצו בארץ, והכא יהיב לון קב"ה שבע פקודי אורייתא, לון ולכל דאתו אבתרייהו, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני, ואתייהב לון כל פקודי אורייתא כחדא:
{{צ|ויאמר אלהי"ם לנח וגו', זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם וגו', את קשתי נתתי בענן}}-- נתתי מקדמת דנא.
רבי שמעון פתח: {{ממ|יחזקאל|א|כה}} {{צ|וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא}} -- מה כתיב לעילא? {{צ|ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי בלכתם}}-- אלין ארבע חיוון רברבן עלאין קדישין, דההוא רקיע מתתקנא עלייהו, וכלהו גדפייהו (ד"א, ל"ג פרישן) מתחבראן דא בדא לחפייא גופייהו, ובשעתא דאינון פרשי גדפייהו, אשתמע קל גדפין דכלהו דאמרי שירתא, הה"ד כקול שדי, דלא אשתכיך לעלמין, כמה דכתיב (תהלים ל יג) למען יזמרך כבוד ולא ידום, ומאי אמרי (שם צח ב) הודיע יהו"ה ישועתו לעיני הגוים גלה צדקתו.
קול המולה כקול מחנה, כקול משרייתא קדישא, כד מתחברן כל חילין עילאין לעילא, ומאי אמרי קדוש קדוש קדוש יהו"ה צבאות מלא כל הארץ כבודו, אהדרו לדרום אמרו קדוש, אהדרו לצפון אמרו קדוש, אהדרו למזרח אמרו קדוש, אהדרו למערב אמרו ברוך, והאי רקיע קאים על רישיהון. ובכל אתר דאיהי אזלא אסחרו אפין לההיא סטרא, ואתכלילו אנפין ביה, אסחרו אנפין לארבע זויין, וכלהו מסתחרין לתתא ברבועא דיליה, אתגליפת בארבע אנפין, אנפי אריה, אנפי נשרא, אנפי שור, אנפי אדם, גליף בכלהו אדם, אנפי אריה אדם, אנפי נשר אדם, אנפי שור (ד"א, אדם), כלהו כלילן ביה, ובגין כך כתיב ודמות פניהם פני אדם.
והאי רקיע דאתרבע, כלהו גוונין כלילן ביה, ארבע גוונין אתחזיין ביה, גליפין בארבע ארבע, בארבע גליפין, רשימין טהירין עלאין ותתאין.
כד מתפרשאן גוונין דאינון ארבע, סלקין תריסר, גוון ירוק, גוון סומק, גוון חוור, גוון ספיר, דאתכליל מכל גוונין, הה"ד (יחזקאל א כח) כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנוגה סביב, הוא מראה דמות כבוד יהו"ה, חיזו דכל גוונין, ובגין כך את קשתי נתתי בענן. מאי קשתי, כמה דאתמר ביוסף, דכתיב (בראשית מט כד) ותשב באיתן קשתו, בגין דיוסף צדיק אקרי, ובגין כך קשתו, דא ברית דקשת, דאתכליל בצדיק, דברית דא בדא אתאחיד, ובגין דנח הוה צדיק, קיימא דיליה קשת. ויפוזו, מאי ויפוזו, אנהירו בחמידו דכלא, כמה דאת אמר (תהלים יט יא) הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים, אתנהירו בנהירו עלאה, כד נטר ברית, ובגין כך אקרי יוסף הצדיק. על דא אקרי הקשת ברית, כליל דא בדא, זהרא יקרא עלאה, חיזו דכל חיזו, חיזו כחיזו טמירין (נ"א טמירא), גוונין טמירין, גוונין דלא אתגליין.
ולית רשו לאסתכלא בעינא בקשת, כד אתחזי בעלמא, דלא יתחזי קלנא בשכינתא, וכן גוונין דקשת הוא חיזו סוסטיפא, קטירא כחיזו יקרא עלאה, דלא לאסתכלא, וכיון דארעא חמאת להאי קשת קיימא קדישא, אתקיימת בקיומא, ועל דא והיתה לאות ברית בין אלהי"ם וגו', האי דאמרן דאלין תלת גוונין, וחד דאתכליל בינייהו, כלהו רזא חדא, ובגו עננא סלקא לאתחזאה.
{{צ|וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר}} {{ממ|יחזקאל|א|כה}} -- האי היא אבן שתיה, דאיהי נקודה חדא דכל עלמא, וקיימא עלה קדש הקדשים, ומאי היא, כרסייא קדישא עלאה, דאיהי ממנא על אלין ארבע, דמות כסא בארבע סמכין, ודא הוא תורה שבע"פ, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, דא הוא תורה שבכתב, מכאן דתורה שבכתב ישוון <קטע סוף=דף עא ב/>{{ממ זהר משולב|א|עב|א}}<קטע התחלה=דף עב א/>יתה על תורה שבעל פה, בגין דהאי כרסיא לדא, כמראה אדם דאיהו דיוקנא דיעקב, דאיהו יתיב עלה.
רבי יהודה קם ליליא חד למלעי באורייתא בפלגו ליליא, בבי אושפיזא במתא מחסיא, והוה תמן בביתא חד יודאי, דאתא בתרי קסירי דקטפירא, פתח רבי יהודה ואמר, (בראשית כח כא) והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהי"ם, דא היא אבן שתיה דמתמן אשתיל עלמא, ועלה אתבני בי מקדשא, זקף רישיה ההוא יודאי וא"ל, האי מלה איך אפשר, והא אבן שתיה עד לא אתברי עלמא הות, ומינה אשתיל עלמא, ואת אמרת והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, דמשמע דיעקב שוי לה השתא, דכתיב (שם יז) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, ותו דיעקב בבית אל הוה, והאי אבנא הות בירושלם.
רבי יהודה לא אסחר רישיה לגביה, פתח ואמר (עמוס ד יב) הכון לקראת אלהיך ישראל, וכתיב (דברים כז ט) הסכת ושמע ישראל, מלי דאורייתא בעיין כוונה, ומלין דאורייתא בעאן לאתתקנא בגופא ורעותא כחדא, קם ההוא יודאי ואתלבש, ויתיב לגביה דרבי יהודה, ואמר זכאין אתון צדיקיא דמשתדלי באורייתא יומא ולילי.
א"ל רבי יהודה, השתא דכוונת גרמך אימא מילך, דנתחבר כחדא, דהא מלי דאורייתא בעיין תקונא דגופא ותקונא דלבא, ואי לאו בערסאי שכיבנא, ובלבאי אמרנא מלין, אלא הא תנינן דאפילו חד דיתיב ולעי באורייתא שכינתא אתחברת בהדיה, ומה שכינתא הכא ואנא שכיב בערסאי, ולא עוד אלא דבעיין צחותא. ותו דכל בר נש דקם למלעי באורייתא מפלגו ליליא, כד אתער רוח צפון (בפלגו דליליא), קב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן, והוא וכל צדיקיא דבגנתא, כלהו צייתין (ליה, וצייתין) לאינון מלין דנפקי מפומיה, ומה קב"ה וכל צדיקיא מתעדנין למשמע מלי דאורייתא בשעתא דא, ואנא אהא שכיב בערסאי, א"ל השתא אימא מילך.
א"ל שאילנא על מה דאמרת בפסוקא דא, (רזא דאבן שתיה דאמרת), והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהי"ם, דדא אבן שתיה, (השתא דציית למלי) היך אפשר, דהא אבן שתיה עד לא אתברי עלמא הות, ומנה אשתיל עלמא, ואת אמרת אשר שמתי, דמשמע דיעקב שוי לה השתא, וכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, ותו דיעקב בבית אל הוה, ואבנא דא הות בירושלם, א"ל כל ארעא דישראל אכפל תחותוי, וההיא אבן תחותיה הות, א"ל אשר שם כתיב, וכתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, א"ל אי ידעת מלה אימא לה.
פתח ואמר: {{ממ|תהלים|יז|טו}} {{צ|אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך}} -- דוד מלכא חביבותא ודבקותא דיליה בהאי אבן הוה, ועלה אמר (שם קיח כב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, וכד בעא לאסתכלא בחיזו יקרא דמריה, נטל להאי אבן בידיה בקדמיתא ולבתר עייל, בגין דכל מאן דבעי לאתחזאה קמי מריה, לא אעיל אלא בהאי אבן, דכתיב (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן אל הקודש, ודוד משבח גרמיה ואמר, אני בצדק אחזה פניך, וכל אשתדלותיה דדוד לאתחזאה בהאי אבן כדקא יאות לגבי דלעילא.
תא חזי אברהם אתקין צלותא דצפרא, ואודע טיבו דמאריה בעלמא, ואתקין ההיא שעתא בתקונהא כדקא יאות, דכתיב (בראשית כב ג) וישכם אברהם בבקר, יצחק אתקין צלותא דמנחה, ואודע בעלמא דאית דין ואית דיין, דיכיל לשזבא ולמידן עלמא, יעקב אתקין צלותא דערבית, ובגין צלותא דא דאתקין מה דלא אתקין בר נש מקדמת דנא כדקא יאות, בגין כך שבח גרמיה ואמר <קטע סוף=דף עב א/>{{ממ זהר משולב|א|עב|ב}}<קטע התחלה=דף עב ב/>והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, דעד ההיא שעתא לא שוי לה אחרא כוותיה, ובגין כך ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, וישם אותה מצבה, מאי מצבה דהות נפילה ואוקים לה, ויצוק שמן על ראשה, דהא ביעקב תליא מלתא למעבד יתיר מכל בני עלמא.
אתא רבי יהודה ונשקיה, א"ל וכל האי ידעת (והיך) ואת משתדל בסחורתא ומנח חיי עלמא, א"ל דהוה דחיקא לי שעתא, ואית לי תרין בנין, וקיימין כל יומא בבי רב, ואנא אשתדלנא על מזונייהו, ולמיהב לון אגר למורייהו, בגין דישתדלון באורייתא.
פתח ואמר, (מלכים א ב יב) ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכון מלכותו מאד, מאי שבחא דא, אלא דאתקין אבן שתיה ושוי עלה קדש הקדשים, וכדין ותכון מלכותו מאד, וכתיב (בראשית ט טז) וראיתיה לזכור ברית עולם, דהא קב"ה תיאובתא דיליה בה תדיר, ומאן דלא אתחזי בה לא אעיל קמי מאריה, ועל דא כתיב וראיתיה לזכור ברית עולם, וראיתיה, מאי וראיתיה, רזא הוא, כמה דאת אמר (יחזקאל ט ד) והתוית תיו על מצחות וגו', לאתחזאה עלייהו, ואיכא דאמרי דא רשימו דאת קדישא די בבשרא, אמר רבי יהודה ודאי כלא הוא (ד"א, הכי). אבל האי קשת דאתחזי בעלמא, ברזא עלאה קיימא, וכד יפקון ישראל מן גלותא, זמינא האי קשת לאתקשטא בגוונוי, ככלה דא דמתקשטא לבעלה, א"ל ההוא יודאי, כך אמר לי אבא כד הוה מסתלק מעלמא, (אמר לי) לא תצפי לרגלי דמשיחא, עד דיתחזי האי קשת בעלמא (ד"א, ל"ג בעננא) מתקשטא בגווני נהירין ויתנהיר לעלמא, וכדין צפי ליה למשיח, מנלן, דכתיב וראיתיה לזכור ברית עולם, והשתא דאתחזיא בגוונין חשוכין, מתחזיא לדוכרנא (והיא לזכור) דלא ייתי מבול, אבל בההיא זמנא אתחזייא בגוונין נהירין, ומתקשטא בתקונא ככלה דמתקשטא לבעלה, וכדין לזכור ברית עולם, וידכר קב"ה להאי ברית דאיהי בגלותא, ויקים לה מעפרא, הה"ד (הושע ג ה) ובקשו את יהו"ה אלקיהם ואת דוד מלכם, וכתיב (ירמיה ל יט) ועבדו את יהו"ה אלקיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם, אשר אקים מעפר, כמה דאת אמר (עמוס ט יא) אקים את סכת דוד הנופלת, ועל דא וראיתיה לזכור ברית עולם, לאקמא לה מעפרא, ואמר הכי אבא, דבגין כך אדכר באורייתא פורקנא דישראל ודוכרנא דילה, ודא הוא דכתיב (ישעיה נד ט) אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך:
{{צ|ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה}} -- רבי אלעזר אמר, כיון דכתיב ויהיו בני נח, אמאי אמר היוצאים מן התיבה, וכי בנין אחרנין הוו ליה דלא נפקי מן תיבותא, א"ל רבי אבא, אין, דהא לבתר אולידו בנוי בנין, דכתיב ואלה תולדות שם וגו', ואינון לא נפקי מגו תיבותא, ובגין כך כתיב היוצאים מן התיבה שם חם ויפת.
רבי שמעון אמר, אילו הוינא שכיח בעלמא כד יהיב קב"ה ספרא דחנוך בעלמא, וספרא דאדם, אתקיפנא דלא ישתכחון ביני אנשא, בגין דלא חיישו כל חכמאן לאסתכלא בהו, וטען במלין אחרנין, לאפקא מרשו עלאה לרשו אחרא, והשתא הא חכימי עלמא ידעין מלין וסתמין לון, ומתתקפי בפולחנא דמאריהון.
(<small><s>תוספתא<s/></small>) והאי קרא אשכחנא ברזא דרזין, דכד אתער חדוה דכל חדוון, טמירא סתימא, סבתא דסבתין, אנהיר מניה נהירו דקיק, חדוה דכל חדוון, נהיר לימינא במשח רבות עלאה, ונהיר לשמאלא בחדווה דחמרא טב, נהיר לאמצעיתא בחדווה (ד"א, דארגוונא) דתרין סטרין, רוח אתער, ורוח סלקא ואתייהיב ברוחא, דבקן דא בדא.
תלת עאלין בתלת, מגו תלת נפקא חד ברית, דדבקא בברית, אתעברת רוח דסלקא, מתעברת מניה, כד אתייהיבת בתרין סטרין, אתדבקו רוחא ברוחא <קטע סוף=דף עב ב/>
{{ממ זהר משולב|א|עג|א}}<קטע התחלה=דף עג א/>ומתעבראן מתלת בנין, ונח ותיבה נפקו מנייהו תלתא, כגוונא דתלתא עלאין, ואלין אינון דנפקו מגו תיבותא שם וחם ויפת, שם דבסטר ימינא, חם דבסטר שמאלא, יפת ארגוונא דכליל לון.
וחם הוא אבי כנען, זוהמא דדהבא תחות קסטיפין, אתערותא דרוחא מסאבא דנחש קדמאה, ובגין כך רשים ואמר וחם הוא אבי כנען, דאייתי לווטין על עלמא, ההוא כנען דאתלטיא, ההוא כנען דאחשיך אנפי בריין, ובגין כך (כלהו) לא נפיק מגו כללא דכלהו אלא דא, דכתיב וחם הוא אבי כנען, ההוא דאחשיך עלמא, ולא כתיב בכללא דא ושם הוא אבי כך, או יפת הוא אבי כך, אלא מיד קפץ ואמר וחם הוא אבי כנען ודאי.
ועל דא כד אתא אברהם, מה כתיב (בראשית יב ו) ויעבור אברם בארץ, דעד לא הוה קיומא דאבהן, ולא אתו זרעא דישראל בעלמא, דיפוק שמא דא וייעול שמא עלאה קדישא, כד הוו זכאין ישראל אקרי ארעא על שמא דא ארץ ישראל, כד לא זכו אקרי ארעא על שמא אחרא ארץ כנען, ועל דא כתיב (שם ט כה) ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, דאיהו אייתי לווטין על עלמא, ובנחש מה כתיב (שם ג יד) ארור אתה מכל הבהמה, היינו דכתיב עבד עבדים. ועל דא כתיב שם וחם ויפת, תלת אלין בני נח היוצאים מן התיבה כדקאמרינן.
שלשה אלה בני נח, קיומא דכל עלמא, קיומא דרזא עלאה, ומאלה נפצה כל הארץ, היינו רזא (דא) דתלת גוונין עלאין, דכד ההוא נהר דנגיד ונפיק אשקי לגנתא, בחילא דתלת אלין עלאין, ומתמן אתפרשן גוונין דלתתא, כל חד וחד כליל בחבריה, לאחזאה דיקרא דקב"ה אתפשט לעילא ותתא, ואיהו חד בעלאי ותתאי.
אמר רבי אלעזר, תלת גוונין אלין, בכל אינון דאתיין מסטר דקדושה, ומחיזו דתלת גוונין אלין מתפרשאן לכל אינון דאתיין מסטרא דרוחא אחרא, וכד תסתכל ברזא דדרגין, תשכח היך מתפרשן גוונין לכל אינון סטרין, עד דעיילין לתתא ברזא דאינון שבעה ועשרין צנורין (סטרי) דדשי, דחפיין לתהומי, וכלא ידיעא לחכימין עליונין, זכאה חולקהון דצדיקייא דקב"ה אתרעי ביקריהון, וגלי לון סתרין עלאין דחכמתא, עלייהו כתיב (תהלים כה יד) סוד יהו"ה ליראיו ובריתו להודיעם.
פתח רבי אלעזר ואמר, (ישעיה כה א) {{צ|יהו"ה אלקי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן}} -- כמה אית לון לבני נשא לאסתכלא ביקרא דקב"ה ולשבחא ליקריה, בגין דכל מאן דידע לשבחא למאריה כדקא יאות, קב"ה עביד ליה רעותיה, ולא עוד אלא דאסגי ברכאן לעילא ותתא, ועל דא מאן דידע לשבחא ליה למאריה וליחדא שמיה, חביב הוא לעילא וחמיד לתתא, וקב"ה משתבח ביה (נ"א ביקריה), ועליה כתיב (שם מט ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:
{{צ|ויחל נח איש האדמה ויטע כרם}} -- רבי יהודה ורבי יוסי, חד אמר מגן עדן (אתרכבת) אתתרכת, ונציב לה הכא, וחד אמר בארעא הות, ועקר לה ושתל לה, ובההוא יומא עבדת איבין ואניצת לבלבין וענבים, והוה סחיט לה ושתי מן חמרא ורוי.
רבי שמעון אמר, רזא דחכמתא איהו הכא בהאי קרא, כד בעא נח למבדק בההוא חובא דבדק אדם הראשון, לאו לאתדבקא ביה, אלא למנדע ולאתקנא עלמא ולא יכיל, סחט ענבין למבדק בההוא כרם, כיון דמטא להאי, (ד"א, כדין) וישכר ויתגל, ולא הוה ליה חילא למיקם, ובגין כך ויתגל, גלי פרצה דעלמא דהוה סתים, בתוך אהלה כתיב בה"א, ועל דא כתיב ואל תקרב אל פתח ביתה, בתוך <קטע סוף=דף עג א/>{{ממ זהר משולב|א|עג|ב}}<קטע התחלה=דף עג ב/>אהלה דההוא כרם. כגוונא דא בני אהרן, דתנינן שתויי יין הוו, וכי מאן יהיב לון חמרא בההוא אתר למשתי, אי ס"ד דאינון חציפין הוו דרוו חמרא, לאו הכי, אלא ודאי מההוא חמרא רוו, דכתיב (ויקרא י א) ויקריבו לפני יהו"ה אש זרה, כתיב הכא אש זרה, וכתיב התם (משלי ז ה) לשמרך מאשה זרה, וכלא חד מלה, וכן כגוונא דא וישת מן היין וישכר ויתגל.
ועל דא אתער חם אבי כנען כמה דאתמר, ואתיהיב אתר לכנען לשלטאה, ומאי דהוה הדין צדיק ברזא דברית, סרסו, ותניא דאעבר מיניה ההוא קיומא, ובגין כך אמר ארור, דהא לווטין אתערו בקדמיתא על ידיה בעלמא, (ועל דא ויאמר ארור כנען, דהא לווטין ייתון על עלמא כדקדמיתא), עבד עבדים יהיה, כמה דאת אמר ארור אתה מכל הבהמה וגו', כלא יתתקן לזמנא דאתי והוא לא יתתקן, וכלא יפקון לחירו והוא לא יפוק, ורזא איהו לאינון דידעי ארחוי ושבילי דאורייתא.
פתח ואמר (תהלים נא ה) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד, כמה אית לון לבני נשא לאסתמרא מחובייהו מקמי קב"ה, דהא לבתר דחטא בר נש רשים הוא חוביה לעילא, ולא אתמחק בר בתוקפא דתיובתא סגיא, כמה דאת אמר (ירמיה ב כב) כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני, תא חזי כיון דחב בר נש קמי קב"ה זמנא חדא עביד רשימו, וכד חב ביה זמנא תניינא אתתקף ההוא רשימו יתיר, חב ביה זמנא תליתאה אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא, כדין כתיב נכתם עונך לפני.
תא חזי דוד מלכא כיון דחב קמי קב"ה על עסקא דבת שבע, חשיב דההוא חובא אתרשים עליה לעלמין, מה כתיב (שמואל ב יב יג) גם יהו"ה העביר חטאתך לא תמות, אעבר ההוא רשימו מקמיה.
א"ל רבי אבא, והא תנינן דבת שבע דיליה דדוד מלכא הות מן יומא דאתברי עלמא, אמאי יהבה קב"ה לאוריה החתי מן קדמת דנא, א"ל הכי אורחוי דקב"ה, אע"ג דאתתא אזמינא ליה לבר נש למהוי דיליה, אקדים אחרא ונסיב לה, עד דמטא זמניה דהאי, כיון דמטא זמניה, אתדחייא האי דנסיב לה מקמי האי אחרא דאתי לבתר, ואסתלק מעלמא, וקשי קמי קב"ה לאעברא ליה מעלמא עד לא מטי זמניה, מקמי האי אחרא, ורזא דבת שבע דאתייהיבת לאוריה החתי (כדאמרן) בקדמיתא, פוק ודוק ותשכח, אמאי אתיהיבת ארעא קדישא לכנען עד לא ייתון ישראל, ותשכח מלה דא, וכלא רזא חדא איהו ומלה חדא.
תא חזי דוד אע"ג דאודי על חוביה ותב בתיובתא, לא אעדי לביה ורעותיה מאינון חובין דחב, ומההוא חובא דבת שבע, בגין דדחיל עלייהו תדיר, דילמא יגרום חד מנייהו ויקטרג עליה בשעתא דסכנה, ובגין כך לא אנשי לון מיניה ומרעותיה.
דבר אחר: {{צ|כי פשעי אני אדע}} -- כלהו דרגין דתליין בהו חובי בני נשא אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד, דא פגימו דסיהרא דלא נפקא מסאובתא, עד דאתא שלמה ואתנהירת באשלמותא, וכדין אתבסם עלמא, ויתיבו ישראל לרחצן, דכתיב (מ"א ה ה) וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ועם כל דא וחטאתי נגדי תמיד, ולא אתפסק מעלמא עד דייתי מלכא משיחא לזמנא דאתי, כמה דאתמר (זכריה יג ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ:
===הוא היה גבור ציד===
{{צ|הוא היה גבור ציד לפני יהו"ה, על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני יהו"ה}} -- תא חזי הוא הוה גבר תקיף, לבושוי דאדם הראשון הוה לביש, והוה ידע למיצד צידה דברייתא בהו, אמר רבי אלעזר, נמרוד הוה מפתי לברייתא למיהך בתר פולחן דע"ז, והוה שליט באינון לבושין ונצח בני עלמא, והוה אמר דאיהו שליטא בעלמא, ופלחין ליה בני נשא, ואמאי אקרי שמיה נמרוד, דמרד במלכא עלאה דלעילא, דמרד בעלאי ומרד בתתאי, באינון <קטע סוף=דף עג ב/>{{ממ זהר משולב|א|עד|א}}<קטע התחלה=דף עד א/>לבושין שליט על כל (ד"א, ל"ג שאר) בני עלמא ומלך בהו, ומרד במאריה ואמר דאיהו שליטא דעלמא, והוי מפתי לברייתא אבתריה, עד דמשך בני נשא למיפק מבתר פולחנא דמארי עלמא, א"ר שמעון, באילין לבושין ידעי בהו חברייא רזא עלאה:
'''מתניתין:''' {{צ|ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים}} -- רבי שמעון פתח (מ"א ו ז) והבית בהבנתו אבן שלמה מסע נבנה, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו, והבית בהבנותו, וכי לא הוה בני ליה שלמה וכלהו אומנין דהוו תמן, מהו בהבנותו. אלא כך הוא, כמה דכתיב (שמות כה לא) מקשה תעשה המנורה, אם היא מקשה מהו תעשה, אלא ודאי כלא באת וניסא אתעביד איהו מגרמיה, כיון דשראן למעבד עבידתא, אוליף לאומנין למעבד בה מה דלא הוו ידעין מקדמת דנא, מאי טעמא בגין דברכתא דקב"ה שרא על ידייהו, ועל דא כתיב בהבנותו, איהו אתבני מגרמיה, דהוא אולפא אולפן לאומנין היאך שראן למעבד, ולא אסתלק מעינייהו רשימו דההוא עבידתא ממש, ומסתכלאן ביה ועבדי עד דאתבני כל ביתא. אבן שלמה מסע נבנה, שלמה כתיב חסר יו"ד, אבן שלמה ודאי, מסע, דאתנטיל ואתייא ושריא עלייהו, ואתעביד עבידתא, (מסע דאתנטיל ידן ועביד עבידתא), מסע דאנטיל ידן למעבד דלא מדעתייהו, כתיב הכא מסע, וכתיב התם (במדבר י ב) ולמסע את המחנות, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע, בגין דשמיר בזע כלא, ולא אשתמע מלה, דלא אצטריכו לשאר מאנין למעבד, וכלא באת וניסא הוה.
אמר רבי שמעון, כמה חביבין אינון מלי דאורייתא, זכאה חולקיה מאן דאתעסק בהו, וידע למיהך (ביה) בארח קשוט, והבית בהבנותו, כד סלקא ברעותא דקב"ה למעבד יקרא ליקריה, סלקא מגו מחשבה רעותא לאתפשטא, ואתפשטת מאתר דאיהי מחשבה סתימא דלא אתיידע, עד דאתפשטת ושרייא לבי גרון, אתר דאיהו נביע תדיר, ברזא דאיהו רוח חיים, וכדין כד אתפשטת ההיא מחשבה ושריא באתר דא, אקרי ההיא מחשבה אלהי"ם חיים, דכתיב (ירמיה י י) הוא אלהי"ם חיים.
עוד בעא לאתפשטא ולאתגליא, מתמן נפקו אשא ורוחא ומיא כלילן כחדא, ונפק יעקב גבר שלים, ואיהו קול חד דנפיק ואשתמע, מהכא מחשבה דהוה סתימא בחשאי אשתמע לאתגליא.
עוד אתפשטת האי מחשבה לאתגליא, ובטש האי קול, ואקיש בשפוון, וכדין נפקא דבור, דאשלים כלא וגלי כלא, אשתמע דכלא איהו ההיא מחשבה סתימא דהות לגו, וכלא חד.
כיון דמטא אתפשטותא דא, ואתעביד דבור בתקיפא דההוא קלא, כדין והבית בהבנותו, כאשר נבנה לא כתיב, אלא בהבנותו, בכל זמנא וזמנא, אבן שלמה כמה דאתמר, וכתיב (שיר ג יא) בעטרה שעטרה לו אמו, מסע דנפקא מלגו ושריא ונטיל לבר, נפקא מלעילא ושריא ונטיל לתתא.
{{צ|ומקבות והגרזן כל כלי ברזל}} -- אלין שאר דרגין תתאין, דכלהו תליין ביה, ולא אשתמעו ולא אתקבלן לגו, כד איהי סלקא לאתאחדא לעילא, ולינקא מתמן, ודא הוא בהבנותו, וכדין כד איהי ינקא, כלהו קיימי בחדוותא וינקין ואתמליין ברכאן, וכדין קיימין עלמין כלהו ברזא חדא ביחודא חד, ולא הוי בהו בכלהו עלמין פרודא, לבתר דנטלי חולקהון כל חד וחד, כלהו מתפשטן ומתפרשן לסטרייהו למה דאתמנן.
תא חזי {{צ|ויהי כל הארץ שפה אחת וגו'}} - <קטע סוף=דף עד א/>{{ממ זהר משולב|א|עד|ב}}<קטע התחלה=דף עד ב/>לבתר מה כתיב {{צ|ויהי בנסעם מקדם}}-- מההוא קדמאה דעלמא; {{צ|וימצאו בקעה בארץ שנער}}-- דהא מתמן מתפרשן לכל אינון סטרין, ואיהו ריש מלכו לאתבדרא, ואי תימא הא כתיב (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד, ודאי הכי הוא, דכיון דנטלי מתמן הוי פרודא, וכד אינון כנישין תמן לינקאה לא הוי פרודא, וכד נטלין הוי פרודא, דכתיב ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה כמה דאתמר.
ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, דהא כדין עלמא ביסודא ועקרא ושרשא חדא ומהימנותא חדא ביה בקב"ה, מה כתיב ויהי בנסעם מקדם, מקדמאה עקרא דעלמא מהימנותא דכלא, וימצאו בקעה, מציאה אשכחו ונפקו בה מתחות מהימנותא עלאה, (וימצאו), תא חזי נמרוד מה כתיב ביה, ותהי ראשית ממלכתו בבל, דהא מתמן נטל לאתאחדא ברשו אחרא, והכא וימצאו בקעה בארץ שנער, מתמן נטלו בלבייהו לאפקא מרשותא עלאה לרשו אחרא:
===הבה נבנה לנו עיר===
{{צ|ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם}} -- רבי חייא פתח, (ישעיה נז ב) והרשעים כים נגרש וגו', וכי אית ים נגרש, אין, דכד ימא נפקא מתקוניה ואזיל (בלא הבלא) בלא חבלא, כדין נגרש ואתתרך מאתריה, כמאן דרוי חמרא ולא יתיב על בורייה, וסלקא ונחתא, מאי טעמא בגין כי השקט לא יוכל, ויגרשו מימיו רפש וטיט, דמפקו מימוי כל ההוא טינא דימא וכל טנופא לשפווותיה. כגוונא דא אינון רשעים, דנפקו מארחא מתתקנא ואזלי כרוי חמרא בלא תקונא, דנפקי מאורח מישר לאורח עקים, מאי טעמא בגין כי השקט לא יוכל, דהא עקימו דארחייהו גרים לון למהך בלא תקונא ובלא שכיכו, ולא עוד אלא דכל רוגזא דידהו בשעתא דאמרי מלה מפומייהו, ההוא מלה רפש וטיט, כלהו מפקי טנופא וגיעולא מפומייהו לבר, עד דמסתאבי ומסאבי לון:
'''סתרי תורה:'''{{ררר}} קומטורא דהרמנא ממללן בלשון הקדש, דמלאכי השרת אשתמודען ביה, ולא הוו ממללין בלישן אחרא, בגין כך כתיב ועתה לא יבצר מהם וגו', דאלמלי משתעאן בלישן אחרא דמלאכי עלאי לא הוו אשתמודעאן ביה, גרע חשיבו דאינון חשבין למעבד, בגין דעובדא דשדין לאו איהו אלא ברגעא חדא לחזו בני אנשא ולא יתיר. ודברים אחדים, דהוו ידעין דרגין עלאין כל חד וחד על בורייה, ולא אתחלף להו דרגא, ובגין כך כתיב ודברים אחדים, ובגין כך אתיעטו בעיטא בישא עיטא דחכמתא, דכתיב הבה נבנה לנו עיר ומגדל, כלא ברזא דחכמתא הוא, ובעו לאתקפא בארעא סטרא אחרא, ולמפלח פולחנא דיליה, בגין דהוו ידעין דהא כל דינין בישין מתמן נחתין לעלמא, ובעיין לדחויי דרגא דקודשא. עיר ומגדל, דא חכמתא עלאה (ד"א דהא) הוו ידעי דשמא קדישא לא אתתקף בארעא אלא בעיר ומגדל, עי"ר דכתיב עיר דוד היא ציון וגו', מגד"ל דכתיב כמגדל דוד צוארך, ובחכמתא עבדו למהוי שלטנא דסטרא אחרא בארעא, דדחייא (ד"א, לדחייא) אדון כל הארץ מאתריה, ולמהוי דיורא לסטרא אחרא בארעא. ונעשה לנו שם, כמא דאחידא (ד"א, דאחרא) איהו שם לעילא, נתקיף לה ביננא למהוי שם בארעא, פן נפוץ, ידיעא הוו ידעין דיתבדרון מעל אפי ארעא, ובגין כך הוו מתיחדין למעבד עבידתא דא בחכמה, סטרא אחרא איהו דכר ונוקבא, תוקפא דזוהמא דדינא קשיא, וכמה דאדם חב (ביה) בהו ואתקפו בגיניה על עלמא, אוף הכי אינון עבדו דאתתקף יתיר, דכתיב אשר בנו בני האדם, בנוי דאדם קדמאה, דאייתי ואשליט סטרא אחרא על עלמא סטרא בישא, כמה דסטרא דקדושה לאו שלטניה בהאי עלמא אלא בעיר ומגדל, אוף הכי חשיבי אינון למבני עיר ומגדל, למישלט האי סטרא בישא בעלמא:<קטע סוף=דף עד ב/>
{{ממ זהר משולב|א|עה|א}}<קטע התחלה=דף עה א/>תא חזי, ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, לית הבה אלא הזמנה בעלמא, נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, כלהו בעיטא בישא אתו לסרבא ביה בקב"ה, בשטותא אתו (איהו) בטפשו דלבא, א"ר אבא, שטותא נסיבו בלבייהו, אבל בחכמה דרשיעו אתו, בגין לנפקא מרשו עלאה לרשו אחרא, ולאחלפא יקריה ליקרא נוכראה, ובכלא אית רזא דחכמתא עלאה.
{{צ|הבה נבנה לנו עיר ומגדל}} -- תא חזי כד מטו להאי בקעה דאיהו רשו נוכראה, ואתגלי להו אתר דשלטנותא דא תקיע בגו נוני ימא, אמרו הא אתר למיתב ולאתקפא לבא, לאתהנאה ביה תתאי, מיד אמרו הבה נבנה לנו עיר, נתקין באתר דא עיר ומגדל, ונעשה לנו שם, אתר דא (יהיב לון) יהא לן לדחלא, ולא אחרא, ונבנה לאתר דא עיר ומגדל, למה לן לסלקא לעילא, דלא ניכול לאתהנאה מיניה, הא הכא אתר מתקנא, ונעשה לנו שם, דחלא למפלח תמן, פן נפוץ לדרגין אחרנין, ונתבדר לסטרי עלמא:
{{צ|וירד יהו"ה לראות}} -- נחת האי שמא דקדישא למחזי (על) עובדיהון דבניינא דבנו, ואינון הוו ממללן בלשון הקדש לגבי כל אינון דרגין קדישין והוו מצליחין, כיון דנחתת קדושה, ואתבלבלו כל אינון דרגין, עלאין נחתו ותתאין סליקו, ולא הוו קיימין בארח מישר כמה דהוו, ולבתר בלבל לישנהון בע' לישן, ואתבדרו לכל סטרי עלמא. חד ממנא איהו ברקיעא, וביה קיימין כל (ד"א, ל"ג אינון) מפתחן דעובדי עלמא, ואיהו קיימא זמין בשעתי ורגעי דיומא, ואינון הוו ידעין ברזא דחכמתא גנזא דהאי ממנא, והוו פתחי וסגרי ומצלחי בעובדיהון במימרא דפומהון, כיון (דאסתכלו) דאתבלבל מימרא דלהון, כלא אתמנע מנייהו. ואתר מתקן אשכחו בההוא בקעה, סטרא דסטרין,:
{{צ|וימצאו בקעה}} -- אתר מתקן להאי (ד"א, ל"ג ההוא) סטרא בישא, דבעו אינון לאתקפא ואתמנעו. תוקפא (דיליה) דההוא סטרא הוה תליא לאתפרעא בההיא בקעה, עד דנטלא תמן חילין ומשיריין, כגוונא דאינון דבנו קרתא ומגדלא, ואתיהיבו (כלא) כלהו בידהא ואתקטלו תמן, אינון דלא בעו למיפק בקץ הימין, אתבהילו ונפלו בקץ הימים, בההוא אתר דאתחלש תקפא בקדמיתא בהאי בקעה, ועל דא כתיב והיא מלאה עצמות. ואתתקפת בההוא צולמא דאקים נבוכדנצר, ואתבר תוקפא לבתר באינון גרמין, ובההוא צולמא, דאינון קדמאי קיימו וקמו על רגליהון, וההוא צולמא אתבר, וכדין ידעו כל עמין דעלמא דלית אלו"ה בר קב"ה בלחודוי, ותו דאתקדש שמיה על ידא דחנניה מישאל ועזריה, וכלא בחד יומא, ועל דא כתיב (ישעיה כט כג) והקדישו את קדוש יעקב וגו':<קטע סוף=דף עה א/>
{{ממ זהר משולב|א|עה|ב}}<קטע התחלה=דף עה ב/>{{צ|וירד יהו"ה לראות את העיר ואת המגדל}}-- דא הוא חד מאינון עשר זמנין דנחתת שכינתא לארעא, וכי מה הוא לראות, ולא הוה ידע מקדמת דנא, אלא לראות, לאשגחא בדינא, כמה דאת אמר (שמות ה כא) ירא יהו"ה עליכם וישפוט, את העיר ואת המגדל, הכא אית לאסתכלא, דהא לא כתיב לראות את בני האדם, אלא לראות את העיר ואת המגדל, אמאי, אלא בשעתא דאשגח קב"ה בדינא, בקדמיתא ישגח בדרגא דלעילא, ולבתר בדרגא דלתתא, בקדמיתא בעלאי, ולבתר בתתאי, ובגין דהאי מלה מטא לעילא, אשגחותא דלעילא הוה ביה בקדמיתא, דכתיב לראות את העיר ואת המגדל, אשר בנו בני האדם, מאי בני האדם, בנוי דאדם קדמאה דמרד במריה וגרם מותא לעלמא, אשר בנו בני האדם, בניינא ודאי אמרו (גרמו) ובעו למבני לעילא.
רבי שמעון פתח, (ואמר) (יחזקאל מו א) כה אמר יהו"ה אלהי"ם שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה, וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח, האי קרא אית לאסתכלא ביה, ואיהו רזא כמה דאתמר, יהיה סגור ששת ימי המעשה, אמאי (וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח וגו', אמאי יהיה סגור כל אינון יומין דששת ימי המעשה), אלא אלין ימי חול דתרעא דא יהיה סגור, דלא לאשתמשא חול בקודשא, וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח, דהא כדין שמושא (דקב"ה) דקודשא בקודשא, וכדין אתנהיר סיהרא לאתחברא בשמשא.
תא חזי, תרעא דא לא אתפתח באינון שיתא יומי דחול, בגין דהא באינון יומי דחול עלמא תתאה אתזן, ושלטין כל אינון שית יומין דחול על עלמא, בר בארעא דישראל, דאינון דשלטי לא שלטי בארעא קדישא, בגין דהשער הזה איהו סגור, אבל ביום השבת וביום החדש כלהו מתעברן ולא שלטין, בגין דהשער הזה איהו פתוח, ועלמא איהו בחדוה ואתזן מתמן, ולא אתייהיב עלמא לרשו אחרא.
ואי תימא דכל אינון שית יומין אינון שלטין בלחודייהו, תא חזי הפונה קדים, עד לא יקומון לשלטאה איהו אסתכל תדיר בעלמא, אבל לא אתפתח לאתזנא עלמא מקודשא, בר ביומא דשבתא וביומא דחדשא, וכלהו יומין כלהו אתדבקן ביומא דשבתא ואתזנו מתמן, דהא (ד"א, ל"ג כדין) ביומא דשבתא כלהו תרעין פתיחן, ונייחא אשתכח לכלא לעלאי ותתאי. תא חזי, וירד יהו"ה לראות, נחת מקודשא לחול, (ורדיד פרישא), לאשגחא במה דבנו, וקיימו קיומא לאתערא על עלמא לדחלא להון.
רבי יצחק הוה יתיב קמיה דרבי שמעון, א"ל מה חמו אלין דעבדו שטותא דא למרדא ביה בקב"ה, וכלהו בעיטא חדא אתקיימו בדא, א"ל הא אתמר, דכתיב ויהי בנסעם מקדם, אתנטילו מעילא לתתא, אתנטילו מארעא דישראל ונחתו לבבל, אמרו הא הכא אתר למדבק, ונעשה לנו שם וגו', ויתדבק סיועא דלתתא באתר דא, בגין דכד דינא אתי לאשראה בעלמא, הא אתר דא לקבליה, ומהכא יתהני עלמא ויתזן, דהא לעילא דחיקו איהו לאתזנא עלמא מניה, ולא עוד אלא אנן נסק לרקיעא ונגח ביה קרבא, דלא יחות (ביה) טופנא בעלמא כדבקדמיתא:
{{צ|ויאמר יהו"ה הן עם אחד ושפה אחת לכלם}} -- בגין דכלהו כחדא בייחודא, כלהון יעבדון ויצלחון בעובדייהו, יתבדרון דרגין כל חד לסטריה, ובגין כך יתבדרון כל הני דלתתא, מה כתיב ויפץ יהו"ה אותם משם, ואי תימא לישנהון אמאי אתבלבל, (אתבדר ובלבל לון קב"ה), אלא בגין דכלהון ממללין בלשון הקדש, ההוא לישנא קא עביד לון סיועא, בגין דבעובדא ובמלולא דפומא תליין מלין אלין, לאדבקא כוונה דלבא, ובדא עבדי סיועא לההוא אתר דבעו לאקמא, ועל דא אתבלבל לישנהון, דלא יכילו לאתתקפא רעותהון בלשון הקדש, וכיון דאתחלף לישנהון, לא אצלחו בעובדא, בגין דחילא דלעילא לא ידעי ולא אשתמודעי בר בלשון הקדש, וכד אתבלבל לישנא דלהון, אתחלש חיליהון ואתבר תוקפא דלהון.
תא חזי דהא מלה (דא) דאמרי תתאי בלשון הקדש, כלהו חילי שמיא ידעי ביה ואתתקפי ביה, ולישן אחרא לא ידעין ולא אשתמודעי ביה, ועל דא אלין כיון דאתבלבל לישנא דלהון, מיד ויחדלו לבנות העיר, דהא אתבר חילייהו ולא יכילו למעבד מדי ברעותא דלהון. להוי שמיה די אלהא (דקב"ה) מברך מן עלמא ועד עלמא (דניאל ב כ), די חכמתא וגבורתא די לה היא, דהא בגין (דא) דאנחית קב"ה רזי דחכמתא לעלמא, אתקלקלו ביה בני נשא ובעו לאתגרא ביה, יהב חכמתא עלאה לאדם הראשון ובההיא חכמה <קטע סוף=דף עה ב/>{{ממ זהר משולב|א|עו|א}}<קטע התחלה=דף עו א/>דאתגלי ליה ידע דרגין, ואתדבק ביצר הרע, עד דאסתלקו מניה מבועי דחכמתא, ולבתר תב קמי מאריה, ואתגליין ליה מנייהו ולא כקדמיתא, לבתר בההוא ספרא דיליה ידע חכמאן, ולבתר אתו בני נשא וארגיזו קמיה.
יהב חכמתא לנח, ופלח בה לקב"ה, לבתר מה כתיב וישת מן היין וישכר ויתגל, כמה דאתמר.
יהב חכמתא לאברהם ופלח בה לקב"ה, לבתר נפק מניה ישמעאל דארגיז קמי קב"ה. וכן יצחק נפק מניה עשו. יעקב נסב תרין אחתן.
יהב חכמתא למשה, מה כתיב ביה (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, ולא הוה כמשה שמש מהימן בכלהו דרגין, ולא סטא לביה בתיאובתא דחד מנייהו, אלא קאים במהימנותא עלאה כדקא יאות,
יהב חכמתא עלאה לשלמה מלכא, לבתר מה כתיב ביה (משלי א א) משלי שלמה, (שם ל א) המשא נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואוכל, אמר שלמה אתי אל וחכמתא דיליה הוא, ואוכל, ואיכול למעבד רעותי, לבתר (מ"א יא יד) ויקם יהו"ה שטן לשלמה וגו'.
תא חזי בגין זעירו דחכמתא דאשכחו אלין מההוא חכמתא דקדמאי, אתגרו ביה בקב"ה ובנו מגדל, ועבדו כל מה דעבדו, עד דאתבדרו מאנפי ארעא, ולא אשתאר בהו חכמה למעבד מדי, אבל לזמנא דאתי, קב"ה יתער חכמתא בעלמא, ויפלחון ליה בה, הה"ד (יחזקאל לו כו) ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי, לאו כקדמאי דחבילו ביה עלמא, אלא ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ואת משפטי תשמרו ועשיתם.
רבי יוסי ורבי חייא הוו אזלי בארחא, א"ל רבי יוסי לרבי חייא, נפתח באורייתא ונימא מלה, פתח רבי יוסי ואמר, (דברים כג טו) כי יהו"ה אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, כי יהו"ה אלהיך מתהלך, מהלך מבעי ליה, אלא כמה דאת אמר (בראשית ג ז) מתהלך בגן לרוח היום, ודא הוא אילנא דאכל מניה אדם הראשון, מתהלך נוקבא, מהלך דכר, ודא הוא דאזיל קמייהו דישראל כד הוו אזלי במדברא, דכתיב (שמות יג כא) ויהו"ה הולך לפניהם יומם וגו', הוא דאזיל קמיה דבר נש כד אזיל באורחא, דכתיב (תהלים פה יד) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו, ודא הוא דאזיל קמיה דבר נש בשעתא דאיהו זכי, ולמה להצילך ולתת אויביך לפניך, לאשתזבא בר נש בארחא, ולא ישלוט ביה אחרא.
ובגין כך לבעי ליה לבר נש לאסתמרא מחובוי ולדכאה לגרמיה, מאי דכיו דא, דכתיב (דברים כג טו) והיה מחניך קדוש, מאי קדוש קדושים מבעי ליה, אלא מחניך קדוש אלין שייפי גופא, דגופא אתחבר ואתתקן בהו, ובגין כך והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר, מאי ערות דבר, דא מלתא (ערייתא) דעריין, דדא הוא מלה דקב"ה מאיס בה יתיר מכלא, כיון דאמר ולא יראה בך ערות, אמאי דבר, אלא הני חייבי עלמא דגעלי ומסאבי גרמייהו במלה דלהון דנפקי מפומייהו, והא איהו ערות דבר, וכל כך למה, בגין דאיהו אזיל קמך, ואי את עביד כדין מיד ושב מאחריך, דלא יזיל בהדך וייתוב מאחריך, ואנן הא אזלינן קמיה בארחא, נתעסק במלי דאורייתא, דהא אורייתא אתעטרא על רישיה דבר נש, ושכינתא לא אעדיאת מניה.
פתח רבי חייא ואמר, ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וגו', תא חזי מה כתיב ויהי בנסעם מקדם, מאי מקדם, מקדמונו של עולם, וימצאו, ויראו מבעי ליה, מאי וימצאו, אלא מציאה אשכחו תמן מרזי דחכמתא מקדמאי, דאתנער תמן מן בני טופנא, ובה אשתדלו למעבד בההיא עבידתא דעבדו לסרבא ביה בקב"ה, והוו אמרי בפומא ועבדי <קטע סוף=דף עו א/>{{ממ זהר משולב|א|עו|ב}}<קטע התחלה=דף עו ב/>עבידתא, חמי מה כתיב, הן עם אחד ושפה אחת לכלם, בגין דאינון בלבא חד ורעותא חד וממללי בלשון הקדש, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ולית מאן דימנע עובדא דלהון, אבל מאי אעביד, אבלבל לון דרגין דלעילא, ולישן דלהון לתתא, וכדין יתמנע עובדא דלהון. ומה בגין דהוו ברעותא ולבא חד וממללי בלשון הקדש, כתיב לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ודינא דלעילא לא יכיל לשלטא בהו, אנן או חברייא דמתעסקין באורייתא, ואנן בלבא חד ורעותא חד, על אחת כמה וכמה, א"ר יוסי, מכאן לאינון מארי דמחלוקת לית לון קיומא, דהא כל זמנא (דאלין) דבני עלמא אלין עם אלין ברעותא חדא ולבא חד, אע"ג דמרדי ביה בקב"ה, לא שלטא בהו דינא דלעילא, כיון דאתפלגו מיד ויפץ יהו"ה אותם משם וגו', א"ר חייא, אשתמע דכלא במלא דפומא תלייא, דהא כיון דאתבלבל, מיד ויפץ יהו"ה אותם משם, אבל בזמנא דאתי מה כתיב, (צפניה ג ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם יהו"ה ולעבדו שכם אחד, וכתיב (זכריה יד ט) והיה יהו"ה למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד:
ברוך יהו"ה לעולם אמן ואמן: <קטע סוף=דף עו ב/>
| |||