זוהר חלק ג: הבדלים בין גרסאות בדף

 

 

ויולד נח שלשה בנים וגו', אמר רבי חייא לרבי יהודה, תא ואימא לך מלי דשמענא בהאי, מתל לבר נש דאעיל לנוקבא דמעריא (ד"א איבא דמעהא) בזמנא חדא, ונפקי תרין או תלתא בנין, חד מתפרשא מאחרא באורחוי בעובדוי, דא זכאה ודא חייבא ודא בינוני, אוף הכא נמי תלת קטרי דרוחא אזלין ושטאן ואתכלילן בתלת עלמין. תא חזי נשמתא נפקת ואעיל בין טורי פרודא, ואתחבר רוחא בנשמתא, נחית לתתא אתחבר נפש ברוח, וכלהו (אזלי ד"א נחתין) ומתחברין דא עם דא, א"ר יהודה נפש ורוח כלילן דא עם דא, נשמתא שריא בארחוי דבר נש, (והאי) והיא מדורא טמירא דלא אתיידע אתרה, אתא בר נש לאתדכאה מסייעין ליה בנשמתא קדישא, ודכאן ליה ומקדשין ליה ואקרי קדוש, לא זכה ולא אתי לאתדכאה, תרין דרגין פתחין דאינון נפ"ש ורו"ח ביה, נשמתא קדישא לית ביה, (סיועא דלעילא ודא כפום ארחיה), ולא עוד אלא דאי יסתאב מסאבין ליה, וסיועא דלעילא אעדיו מיניה, מכאן ולהלאה כל חד לפום ארחיה:

 

ורזא דא אוליפנא, קב"ה סתים וגליא, גליא הוא בי דינא דלתתא, סתים הוא אתר דכל ברכאן נפקי מתמן, ובגין כך כל מלוי דבר נש דאינון בסתימו ברכאן שריין עלוי, וכל דאינון באתגליא ההוא אתר דבי דינא שריא עלוי, בגין דאיהו אתר באתגלייא, וההוא דאקרי רע עין שליט עליה, וכלא הוא ברזא עלאה כגוונא דלעילא, בכה רבי יוסי ואמר, זכאה דרא דרבי שמעון שריא בגויה, דהא זכותא דיליה אזמין לן בטורי מלין עלאין כאלין, (עד כאן), אמר רבי יוסי האי בר נש לאודעא לן מלין אלין קא אתי, ושדריה קב"ה לגבן, כד אתו וסדרו מלין קמיה דרבי שמעון, אמר ודאי שפיר קא אמר. (נדפס פקודי רסח ע"ב)

 

רבי אלעזר הוה יתיב יומא חד קמיה דרבי שמעון אבוי, א"ל האי קץ כל בשר אתהני מאינון קרבנין דהוו ישראל מקרבין על גבי מדבחא, או לא, א"ל כלא הוו מסתפקי כחדא לעילא ותתא, ותא חזי כהני וליואי וישראל, אינון אקרון אדם, בחבורא דאינון רעותין קדישין דסלקין מגווייהו, ההוא כשבה או אמרא או ההיא בהמה דקרבין, אצטריך עד לא יתקריב על גבי מדבחא, לפרשא עלה כל חטאין וכל רעותין בישין, לאתודאה עלה, וכדין ההיא אתקרי בהמה בכלא, בגו אינון חטאין והרהורין בישין, כגוונא דקרבנא דעזאזל, דכתיב (ויקרא יו כא) והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגו', הכי נמי הכא, וכד סלקא על גבי מדבחא, מטולא על חד תרין, ובגין כך דא סלקא לאתריה, ודא סלקא לאתריה, דא ברזא דאדם ודא ברזא דבהמה, כמה דאת אמר (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע יהו"ה.

 

כגוונא דא מתלבשין נשמתהון דצדיקיא בההוא עלמא, בלבושא כגוונא דההוא עלמא, דלא יתנהיג אלא בלבושא כגוונא דא, וקיימי לאסתכלא בנהורא דנהיר בההוא ארץ החיים, וזהו יה יה בארץ החיים, דהוה סביר דלא יזכי לההוא נהורא ולההוא אסתכלותא, בגין דנהרא דנגיד פסיק ליה ולא אוליד, לא אביט אדם עוד, דא אדם קדמאה כמה דאתמר, וכל דא למה, בגין דאמר ליה נביאה כי מת אתה בהאי עלמא, ולא תחיה לההוא עלמא, בגין דמאן דלא (הוה) אוליד בנין בהאי עלמא, כד נפיק מניה מתרכין ליה מכל מה דאמרן, ולא שריא למחמי בההוא נהורא דנהיר, (כ"ש וכ"ש שאר עלמא ושאר בני נשא), ומה חזקיהו דהוה ליה זכות אבות ואיהו זכאה צדיקא וחסידא כך, כל שכן מאן דלית ליה זכות אבות, וחטי קמי מאריה, האי לבושא דקאמרן איהו (אינון) מה דאמרו חברייא חלוקא דרבנן דאתלבישו בההוא עלמא, זכאה חולקיהון דצדיקיא, דגניז לון קב"ה כמה טבין ועידונין לההוא עלמא, עלייהו כתיב (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהי"ם זולתך יעשה למחכה לו:

 

{{צ|ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ}} -- רבי יהודה פתח (במדבר כ יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את יהו"ה ויקדש בם, וכי באתר אחרא לא רבו בני ישראל את יהו"ה, מאי שנא הכא דקאמר המה מי מריבה ולא אחרנין, אלא הני מי מריבה הוו ודאי, דיהבו חילא ותוקפא למאריהון דדינא לתתקפא, בגין דאית מיין מתוקין ואית מיין מרירן, אית מיין צלילן ואית מיין עכירן, אית מיין שלם ואית מיין קטטו, ועל דא המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את יהו"ה, דאמשיכו עלייהו למאן דלא אצטריך ואסתאיבו ביה, הה"ד ויקדש בם, א"ל רבי חזקיה, אי הכי מאי ויקדש, ויקדשו מבעי ליה, אלא מלה אסתליקת, ויקדש אתפגם מאן דלא אצטריך, כביכול דאתפגימת סיהרא, ויקדש לאו לשבחא איהו הכא, ואני הנני מביא את המבול, כמה דאוקימנא, לאייתאה מחבלא עלייהו, כמה דאינון אסתאבו ביה.

 

א"ר שמעון, לית לך מלה בעלמא דקב"ה קני לה כמו חובא דברית, כמה דאת אמר (ויקרא כו כה) חרב נוקמת נקם ברית, ותא חזי לא אשתלים חובא דדרא דטופנא אלא בגין דחבו בחבילו דארחייהו על ארעא, ואע"ג דהוו מקפחי דא לדא כדכתיב ותמלא הארץ חמס, (וחמס מכלא הוה, ובגין כך) וכתיב כי <קטע סוף=דף סו ב/>{{ממ זהר משולב|א|סז|א}}<קטע התחלה=דף סז א/>מלאה הארץ חמס מפניהם, מכל מקום, ותשחת הארץ לפני האלהי"ם, והנני משחיתם, מדה כנגד מדה, הנני משחיתם בחובא דחבלותא, ואית דאמרי דלא אשתלים קסטייהו אלא בחובא דחמס, דהוו מקפחין דא לדא, דהוו בישין לשמים ולבריות, תא חזי כמה אינון ממנן מלעילא דאתפקדן על קלי דאינון דמסרי דינא על חבריהון על מה דעבדי לון, ועל דא כתיב כי מלאה הארץ חמס מפניהם, ובגין כך כתיב והנני משחיתם את הארץ:

 

{{צ|ויאמר יהו"ה לנח בא אתה וכל ביתך}} -- א"ר שמעון אמאי בכלהו (ד"א ל"ג אמר) אלהי"ם, והכא יהו"ה, מאי שנא הכא דאתמר יהו"ה שמא עלאה דרחמי, אלא רזא איהו דאוליפנא, לאו אורח ארעא לקבלא אתתא אושפיזא בהדה אלא ברשו דבעלה, אוף הכי (נמי נח) נח בעא לאעלא בתיבותא לאתחברא בהדה, ולאו הוה (ליה) יאות עד דבעלה דתיבה יהב ליה רשו לאעלאה (בהדה), דכתיב בא אתה וכל ביתך אל התיבה, ובגין כך אקרי הכא יהו"ה, בעלה דתיבה, וכדין עאל נח ואתחבר בהדה.

 

רבי יוסי הוה שכיח קמיה דרבי שמעון יומא חד, א"ל מאי חמא קב"ה לשיצאה כל חיות ברא ועוף שמיא עמהון דחייביא, אי בני נשא חטאן בעירי ועופי שמיא ושאר בריין מה חטו, א"ל בגין דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, כלהו הוו מחבלי ארחייהו, שבקי זיניהו ודבקו בזינא אחרא, תא חזי אינון חייבי עלמא גרמו הכי לכל בריין, ובעון (לאשכחא) לאכחשא עובדא דבראשית, ואינון גרמו לכל בריין לחבלא אורחייהו כמה דאינון מחבלן, אמר קב"ה אתון בעיתו (לאשכחא) לאכחשא עובדי ידי, אנא אשלים רעותא דלכון, ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה, אהדר עלמא למיין כמה דהוה בקדמיתא מיין במיין, והא אתמר, מכאן ולהלאה אעביד בריין אחרנין בעלמא כדקא יאות:

 

{{צ|ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו}} -- רבי חייא פתח ואמר, (ירמיה כג כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יהו"ה, כמה אינון בני נשא אטימין לבא סתימין עיינין, דלא משגיחין ולא ידעין ביקרא דמאריהון, דכתיב ביה הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, היך בעון בני נשא לאסתתרא מחובייהו, ואמרי מי רואנו ומי יודענו, וכתיב (ישעיה כט טו) והיה במחשך מעשיהם, לאן יתטמרון מקמיה, למלכא דבנה פלטרין, ועבד תחות ארעא טמירין פצירין, ליומין מרדו בני פלטרין במלכא, אסחר (אצער) עלייהו מלכא בגייסוי, מה עבדו עאלו וטמירו גרמייהו תחות נוקבי פסירין, אמר מלכא אנא עבדית לון, ומקמאי אתון בעאן לאתטמרא, הה"ד אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יהו"ה, אנא הוא דעבדית נוקבי פסירין, ועבדית חשוכא ונהורא, ואתון היך יכלין לאתטמרא מקמאי.

 

רבי יהודה אמר, שיתא ירחי אינון במיא, ושיתא ירחי באשא, והא הכא מייא הוו אמאי תריסר ירחי, אמר (ליה) רבי יוסי בתרי דינין דגיהנם אתדנו, במיא ואשא, במיא דמיין דנחתו עלייהו מלעילא הוו צנינין כתלגא, באשא דמיין דנפקי מתתא הוו רתיחן כאשא, ועל דא בדינא דגיהנם אתדנו באשא ומייא, (ובגין כך תריסר ירחי הוו, דאמר ר"א דינא דחייביא בגיהנם תריסר ירחי הוו והא אוקמוה, ועל דא כל אינון חייבי עלמא אתדנו בתרין דינין אלין במיא ואשא), עד דאשתציאו מעלמא, ונח הוה מסתתר בתיבותא ואתכסי מעינא, ומחבלא לא קריב לגביה, ותיבותא איהי הוה שטיא על אנפי מיא, כמה דאת אמר וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ. ארבעים יום לקו, דכתיב ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וגו', וכל שאר זמנא אתמחון מעלמא, הה"ד וימחו מן הארץ, ווי לון לאינון חייביא דהא לא יקומון לאחייא בעלמא ולמיקם בדינא, הה"ד וימחו, כמה דאת אמר (תהלים ט ו) שמם מחית לעולם ועד, דאפילו למיקם בדינא לא יקומון:

 

{{צ|וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ}} -- רבי אבא פתח, (שם נז ו) רומה על השמים אלהי"ם על כל הארץ כבודך, ווי לון לחייביא דאינון חטאן ומרגיזין למאריהון בכל יומא, ובחובייהו דחיין לה לשכינתא מארעא, וגרמין דתסתלק מעלמא, דשכינתא אקרי אלהי"ם, ועלה כתיב רומה על השמים אלהי"ם, תא חזי מה כתיב, וישאו את התיבה, דדחיין לה לבר, ותרם מעל הארץ, דלא שרייא בעלמא ואסתלקת מנה, וכד אסתלקת מעלמא, הא לית מאן דישגח בעלמא, ודינא שלטא (בדינא) כדין עלוי, וכד יתמחון חייבי עלמא ויסתלקון מניה (דעלמא), שכינתא אהדרת מדורה בעלמא, א"ל רבי ייסא, אי הכי הא ארעא דישראל דאתמחון חייביא דהוו בההוא זמנא, אמאי לא אהדרת שכינתא לאתרה כדבקדמיתא, א"ל בגין דלא אשתארו בה שאר זכאי עלמא, אלא (אבל) בכל אתר דאזלו נחתת ושויאת <קטע סוף=דף סח ב/>