התורה והמצוה ויקרא ד טו-כא: הבדלים בין גרסאות בדף
[גרסה לא בדוקה] | [גרסה לא בדוקה] |
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 37:
{{ציטוט מדרש|ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ו|סימן רנ}}
{{דה מפרש|וסמכו זקני העדה
ומאמר זה מופלא מאד. שמלבד שגוף דברי ר' יהודה שחשב ''"וסמכו" שנים, "זקני" שנים'' הם תמוהים (<small>דהא כשבא השם בלשון רבים מוכרח שיבא גם הפעל בלשון רבים, ואיך נחשב מה שבא "וסמכו" בלשון רבים לחשבון בפני עצמו?! וזה עצמו תשובת ר' שמעון ''ההוא מבעיא ליה לגופיה''</small>) הנה לא נדע כלל
ולפי דעתי צריך להגיה בדברי ר' יהודה: ''דאם כן דלא אתי "וסמכו" לדרשה, לכתב "וסמך זקני העדה ידיהם על ראש הפר"'', ובזה תמצא בדבריהם תפוחי זהב במשכיות כסף. והוא על פי מ"ש בתוספתא דמנחות (פרק י):
: ''חמשה שהביאו זבח אחד-- כולם סומכים עליו; ולא כולם כאחד סומכים עליו אלא כל אחד סומך ומסתלק.{{ררר}} סמיכות זקנים בשלשה. ר"י אומר בחמשה. ולא כולם כאחד סומכים עליו אלא כל אחד סומך ומסתלק. איל המלואים אהרן ובניו כאחד''. {{ש}}
וצריך להבין מדוע נשתנה איל המלואים מיתר סמיכות שסמכו עליו אהרן ובניו כאחד? ולא עוד אלא שמשמע שבפר המלואים לא סמכו כאחד, ולמה?
אולם הדבר בנוי לתלפיות על יסוד שהיה לחז"ל במה שמצאנו שפעל אחד הבא על שני נושאים, שיבא לפעמים בלשון יחיד ולפעמים בלשון רבים. כמו: "ויצא נח ובניו ואשתו" (בראשית ה), "ויקח שם ויפת את השמלה" (שם ט), "ויקח אברם ונחור להם נשים" (שם יא), "ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו" (שם כא), ודומיהם - שבא הפעל בלשון יחיד.{{ססס}} "וינוסו מלך סדום ועמורה" (שם יד), "ויקברו אותו יצחק וישמעאל" (שם כה), "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי" (שם לד), "חטאו משקה מלך מצרים והאופה" (שם מ) - בא הפעל בלשון רבים.
והיה לחז"ל כלל בזה שכל מקום ששני הנושאים הם שוים במעלה ובמעשה-- בא הפעל בלשון רבים. וכל מקום שהאחד עיקר או שהוא המתחיל במעשה-- בא הפעל בלשון יחיד. ואמרו:
* בבראשית רבה (פל"ו) ''"
* ושם ''(פ"מ) "ותשר דבורה וברק"-- דבורה עיקר וברק טפל לה''.
* ושם (פפ"ד) יהודה היה מלך שנאמר "ויבא יהודה ואחיו".
* ובשמות רבה (בשלח פ"כג) ''"אז ישירו משה ובני ישראל" אינו אומר אלא "אז ישיר" -- אמר ריב"ל מכאן שנאמרה הפרשה על פי משה ואחר כך אמרוהו ישראל על הים.
* ובמכלתא (בא פ"ג) ''מנין שאם ירצה אדם למנות אחרים על פסחו שהוא רשאי? תלמוד לומר "ולקח הוא ושכנו"''.{{ש}}
: וכל זה ממה שבא הפעל בלשון יחיד, משמע שהראשון הוא העיקר והמתחיל. [<small>וזהו שאמר במדרש (וארא פ"ט) ''"ויבא משה ואהרן" והלא אהרן היה לו לכנס תחלה?'' ובבראשית רבה (פרשה לו) ''ר"י אומר למה מתה רחל תחלה מפני שדברה בפני אחותה שנאמר "ותען רחל ולאה"''</small>].
אבל במקום שבא הפעל בלשון רבים-- שניהם שוים. וכמ"ש בב"ר (פרשה פ) ''"ויקחו שמעון ולוי"-- שלא נטלו עצה זה מזה''. ובזבחים {{הפניה-גמ|זבחים|יט|ב}} למד דצריך בכיור שיעור שירחצו בו ד' כהנים בבת אחת ממה דכתיב "ורחצו אהרן ובניו את ידיהם" - ר"ל מדלא כתיב "ורחץ" מורה
ואחרי חרשנו בעגלתם מצאנו חדתם, שלכן אמר בתוספתא דעל איל המלואים סמכו אהרן ובניו בבת אחת ועל פר המלואים סמך כל אחד בפני עצמו. כי בפר המלואים כתוב בפר' צו {{ממ|ויקרא|ח|יד}} "ויסמוך אהרן ובניו את ידיהם על ראש פר החטאת" - בא הפעל בלשון יחיד משום דכל אחד סמך בפני עצמו. ובאיל המלואים כתיב שם "ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם" - שבא הפעל בלשון רבים, מורה שכולם סמכו בבת אחת.
והנה הפעל שבא על שם הרבים יבא תמיד בלשון רבים
* בסוטה {{הפניה-גמ|סוטה|לד|ב}} "ויבא עד חברון" שכלב הלך שם להתפלל. * ובמדבר רבה (פ"ט ופ"טז) "ותצפנו" שפנחס היה כמלאך. * "ויהי ידיו אמונה"-- ויהיו מבעיא ליה דכולהו תליא בימינא {{ממ זהר|ב|סו|א}}. * וביומא ''"ארפא משובתם וכולי כי שב אפי ממנו"-- אפילו בשביל יחיד שעשה תשובה וכולי'', ודומיהם רבים. {{ש}} וכן פירשו המפרשים תמיד שהפעל שבא בלשון יחיד מורה ''כל אחד בפני עצמו'' וכמו שפרש"י ''"ותצפנו"- כל אחד בפני עצמו''. ועיין באילת השחר (סימן קסב קסג). ובזה נבין פלפול הגמרא הנ"ל. שר' יהודה קשה ליה אחר שפה הדין שכל אחד יסמוך בפני עצמו, היה לו לומר "וסמך זקני העדה" שמזה נדע שכל אחד סומך בפני עצמו כמו שכן אמר (ויקרא ב) "והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ" שבא הפעל בלשון יחיד ללמד שלא יקמץ אלא כהן אחד כמ"ש למעלה ([[התורה והמצוה ויקרא ב ב#סימן קד|סימן קד]]). ועל כרחך שצריך "וסמכו" לדרשה, שצריך חמשה זקנים.{{ררר}}ור' שמעון השיב: ''אי כתב הכי הוה אמינא מאי "על" בסמוך'' - ר"ל שגם אם יכתב "וסמך" - נאמר שכולם סומכים בפעם אחד
: <big>[</big>וכפי הנראה ר' יהודה אזיל לשיטתיה. דבבא קמא {{הפניה-גמ|בבא קמא|נג|א}} ''מאי טעמא דרבנן? דאמר קרא "ונפל שמה שור או חמור"-- שור ולא אדם, חמור ולא כלים. ור' יהודה (דמחייב על נזקי כלים בבור)? "או" לרבות את הכלים. ורבנן? "או" מבעיא ליה לחלק. ור' יהודה? לחלק מן "ונפל" נפקא. ורבנן? "ונפל" טובא משמע''. ופרש"י דלרבנן אף על גב ד"ונפל" לשון יחיד, טובא משמע כמו "ועשה בצלאל ואהליאב" "ובא האות והמופת", עד כאן דבריו.{{ססס}} והנה באמת גם לרבנן על כרחך יש איזה הבדל בין פעל הבא בלשון יחיד או בלשון רבים, רק דסבירא להו דיצויר שיבא פעל בלשון יחיד לשני נושאים הפועלים בפעם אחד מצד שכל אחד פועל ''במקום'' מיוחד, אף על גב שפועלים בבת אחת בזמן. וכן נוכל לאמר
ובזה תבין המשך דברי התוספתא דפרק י דמנחות הנ"ל: ''חמשה שהביאו זבח אחד וכולי אלא כל אחד סומך ומסתלק'' (<small>תפס מספר חמשה שכן בסמיכות זקנים היו חמשה לר' יהודה. וכן בסמיכות איל המלואים שמיניה יליף היו חמשה -- אהרן וד' בניו</small>). ''סמיכות זקנים בשלשה. רי"א בחמשה ולא כולם כאחד סומכים וכולי''. {{ררר}}מה שאמר ''"ולא כולם כאחד סומכים"'' הוא טעמו של ר"י שלכן אמר בחמשה; דכיון שאין סומכים בבת אחת היה לו לומר "וסמך" בלשון יחיד. ועל כרחך "וסמכו" לדרשה כנ"ל. ועל זה מביא לראיה דאיל המלואים אהרן ובניו כאחד משום דשם כתוב "ויסמך אהרן ובניו", הרי בא פעל בלשון יחיד על שמות רבים. והוא הדין שהיה לו לומר פה "וסמך".
'''וכל זה''' רמז הספרא במה שסיים ''"ידיהם"-- ידי כל אחד ואחד"''; ר"ל שכל אחד ואחד סומך בפני עצמו ומסתלק, ר"ל וזה הקוטב דפליגי ביה ר' יהודה ור' שמעון שמזה הוכיח ר' יהודה ד"וסמכו" בא לדרשה מדלא אמר "וסמך". והבן דברי חכמים וחדותם.▼
▲'''וכל זה''' רמז הספרא במה שסיים ''"ידיהם"-- ידי כל אחד ואחד
והרמב"ם {{ממ רמב"ם|ג|מעה"ק|י}} פסק כר' שמעון. ולמה שכתבנו שר' יהודה אזיל בזה לשטתיה בב"ק (דף נג) -- אין הלכה כוותיה; דבפרק {{ממ רמב"ם|יג|נזקי ממון|א}} פסק דלא כר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור. וכן ביתר הדברים שהולך ר' יהודה בזה לשטתו כמ"ש בפר' אחרי (סימן קיד) -- אין הלכה כר' יהודה. ולפי זה פשט הכתוב כר' שמעון ד"וסמכו זקני" שנים. מה שאין כן בעגלה ערופה פסק {{ממ רמב"ם|ה|סנהדרין|ה}} ו{{ממ רמב"ם|ט|רוצח|א}} כר' יהודה דצריך חמשה -- דשם פשט הכתוב מכריע כר' יהודה, "זקניך" שנים "ושופטיך" שנים. וכן אמר בירושלמי {{הפניה-ירושלמי|סנהדרין|א|ב}} ''אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בערופה דלא דרש "ויצאו"'' (ר"ל שלא מן הפעל "ויצאו" הוציא שנים, רק מן "ושופטיך"). ''נראין דברי ר' שמעון בסמיכה דלא דרש "וסמכו". אין תימר נראין דברי ר' יהודה בערופה כמו דו דרש וסמכו ידרוש ויצאו. אשכח תימר ויצאו שנים זקניך שנים ושופטיך שנים הרי כאן שבעה'' (ר"ל אם תימר נראין דברי ר' יהודה בסמיכה לדרוש "וסמכו" שנים הלא כן בערופה ידרוש "ויצאו" שנים ויהיה שבעה). וזה מבואר כדעת הרמב"ם אשר נושאי כליו לא יכלו לעמוד על דבריו וטעמו בזה.▼
והרמב"ם {{ממ רמב"ם|ג|מעה"ק|י}} פסק כר' שמעון. ולמה שכתבנו שר' יהודה אזיל בזה לשטתיה בב"ק (דף נג) - אין הלכה כוותיה, דבפרק {{ממ רמב"ם|יג|נזקי ממון|א}} פסק דלא כר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור. וכן ביתר הדברים שהולך ר' יהודה בזה לשטתו כמ"ש בפר' אחרי ([[התורה והמצוה ויקרא יז יג-יד#סימן קיד|סימן קיד]]) -- אין הלכה כר' יהודה. ולפי זה פשט הכתוב כר' שמעון ד"וסמכו זקני" שנים.{{ססס}} מה שאין כן בעגלה ערופה פסק {{הערה|{{ממ רמב"ם|ה|סנהדרין|ה}} ו{{ממ רמב"ם|ט|רוצח|א}} (הפניה המלבי"ם שהועברו כאן כהערת שוליים)}} כר' יהודה דצריך חמשה -- דשם פשט הכתוב מכריע כר' יהודה, "זקניך" שנים "ושופטיך" שנים.
▲
==סימן רנא==
|