התורה והמצוה ויקרא ד טו-כא: הבדלים בין גרסאות בדף

[גרסה לא בדוקה][גרסה לא בדוקה]
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 60:
 
 
והנה הפעל שבא על שם הרבים יבא תמיד בלשון רבים, ובכל זאת כתב הרד"ק במכלול (דף ז: ודף ח) וז"ל: ''וכאשר יבא לשון יחיד על רבים או לשון רבים על יחיד הוא דרך קצרה והוא מנהג הלשון הנוהג בהרבה מקומות כמו "ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו", "ויבא משה ואהרן" , "וקבל היהודים", "עדיו יבוא ויבושו", "ויקראו אל שוער העיר ויגידו להם" (מ"ב ז) ר"ל אל כל שוער, והם היו רבים. וכן "ויקרא השוערים" (שם). "וצדיקים ככפיר יבטח", "ויבא אלי אנשים"''. עיי"ש שחשב רבים כמוהם.
והנה הפעל שבא על שם הרבים [לא נגמר....]
 
ותראה כי בשורש '''בא''' לבד נמסר במסורה (פר' שמיני) '''''י"ד יבא דסבירין יבואו''''', ובמסורה (פר' שלח) '''''ח' ויבא דקרין לישן חד וחמיין לישן סגיין''''', וכדומה רבים. וגם בזה שמרו חז"ל את היסוד שכל מקום דבא להראות שהפעל מחולק אל כל נושא בפני עצמו בא בלשון יחיד. ואמרו {{הפניה-גמ|סוטה|לד|ב}} "ויבא עד חברון" שכלב הלך שם להתפלל. ובמדבר רבה (פ"ט ופ"טז) "ותצפנו" שפנחס היה כמלאך. "ויהי ידיו אמונה"-- ויהיו מבעיא ליה דכולהו תליא בימינא {{ממ זהר|ב|סו|א}}. וביומא ''"ארפא משובתם וכולי כי שב אפי ממנו"-- אפילו בשביל יחיד שעשה תשובה וכולי'', ודומיהם רבים. וכן פירשו המפרשים תמיד שהפעל שבא בלשון יחיד מורה ''כל אחד בפני עצמו'' וכמו שפרש"י ''"ותצפנו"- כל אחד בפני עצמו''. ועיין באילת השחר (סימן קסב קסג).
 
 
ובזה נבין פלפול הגמרא הנ"ל. שר' יהודה קשה ליה אחר שפה הדין שכל אחד יסמוך בפני עצמו, היה לו לומר "וסמך זקני העדה" שמזה נדע שכל אחד סומך בפני עצמו כמו שכן אמר (ויקרא ב) "והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ" שבא הפעל בלשון יחיד ללמד שלא יקמץ אלא כהן אחד כמ"ש למעלה (סימן קד). ועל כרחך שצריך "וסמכו" לדרשה, שצריך חמשה זקנים.{{ררר}}ור' שמעון השיב: ''אי כתב הכי הוה אמינא מאי "על" בסמוך'' - ר"ל שגם אם יכתב "וסמך" נאמר שכולם סומכים בפעם אחד. ומה שכתב הפעל בלשון יחיד משום שכל אחד סומך על מקום אחר מן הבהמה, לא במקום אחד. ואף שכתוב "על ראש" נאמר מאי "על" ''בסמוך'' באופן שאחד סומך על ראש והשני בצדדים והשלישי על הגביים. ולכן כתב "וסמך" בלשון יחיד. ואחר שגם אם יכתב "וסמך" לא נדע המבוקש --שכל אחד סומך בפני עצמו-- לזאת כתב "וסמכו" כפי הדקדוק.{{ררר}}ור' יהודה משיב דגמר "ראש" "ראש" מעולה ושם כבר למד דצריך על ראש ממש ולא על הצדדים [כמ"ש בספרא {{ממספרא|מלבי"ם|ויקרא נדבה|פרק ד|מ"ב}}. ור' שמעון לא גמר מעולה, ולדידיה נוכל לטעות גם אם יכתב "וסמך".
 
 
וכפי הנראה ר' יהודה אזיל לשיטתיה. דבבא קמא {{הפניה-גמ|בבא קמא|נג|א}} ''מאי טעמא דרבנן? דאמר קרא "ונפל שמה שור או חמור"-- שור ולא אדם, חמור ולא כלים. ור' יהודה (דמחייב על נזקי כלים בבור)? "או" לרבות את הכלים. ורבנן? "או" מבעיא ליה לחלק. ור' יהודה? לחלק מן "ונפל" נפקא. ורבנן? "ונפל" טובא משמע''. ופרש"י דלרבנן אף על גב ד"ונפל" לשון יחיד, טובא משמע כמו "ועשה בצלאל ואהליאב" "ובא האות והמופת", עד כאן דבריו. והנה באמת גם לרבנן על כרחך יש איזה הבדל בין פעל הבא בלשון יחיד או בלשון רבים, רק דסבירא להו דיצויר שיבא פעל בלשון יחיד לשני נושאים הפועלים בפעם אחד מצד שכל אחד פועל במקום מיוחד אף על גב שפועלים בבת אחת בזמן. וכן נוכל לאמר שנפל שור וחמור ביחד, וכתב "ונפל" בלשון יחיד מצד שכל אחד נופל במקום מיוחד בבור. ור"י סבירא ליה דהפעל שבא בלשון יחיד מחלק הנושאים-- ונפל שור ''או'' חמור. וכן ר' שמעון פה אזיל בשיטת רבנן וסבירא ליה דגם אם יכתב "וסמך" נאמר שכולם סומכים כאחד ובא בלשון יחיד משום שכל אחד סומך במקום מיוחד. ור' יהודה לשיטתו לדידיה אם יכתב בלשון יחיד "וסמך" יכריע שסומכים זה אחרי זה בזמן. ועיין לקמן (פר' אחרי סימן קיד?) בארתי שר' יהודה מחזיק בשיטה זו בכל מקום.
 
ובזה תבין המשך דברי התוספתא דפרק י דמנחות הנ"ל: ''חמשה שהביאו זבח אחד וכולי אלא כל אחד סומך ומסתלק'' (<small>תפס מספר חמשה שכן בסמיכות זקנים היו חמשה לר' יהודה. וכן בסמיכות איל המלואים שמיניה יליף היו חמשה -- אהרן וד' בניו</small>). ''סמיכות זקנים בשלשה. רי"א בחמשה ולא כולם כאחד סומכים וכולי''. {{ררר}}מה שאמר ''"ולא כולם כאחד סומכים"'' הוא טעמו של ר"י שלכן אמר בחמשה; דכיון שאין סומכים בבת אחת היה לו לומר "וסמך" בלשון יחיד. ועל כרחך "וסמכו" לדרשה כנ"ל. ועל זה מביא לראיה דאיל המלואים אהרן ובניו כאחד משום דשם כתוב "ויסמך אהרן ובניו", הרי בא פעל בלשון יחיד על שמות רבים. והוא הדין שהיה לו לומר פה "וסמך".
 
'''וכל זה''' רמז הספרא [לא נגמר....]
 
==סימן רנא==